חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
ליקוטים
כדי שלא להוציא הנייר חלק הצגנו פה איזה גרגרים מכתבי הגאון המחבר זצ"ל
ראיתי מגמגמים בדברי הנ"י פ' הגוזל ומאכיל דף מ"ט ע"ב אין לך פדיון שבוים גדול מזה הא לאו הכי היה חייב אע"ג דאמרינן פ' החובל לשמור ולא לחלק הכא לא נתנו לו לחלק אלא לשמור ולהחזיר והוא יחלקנו לעניים. ולכאורה קשה הא הכא הוי מזיק בידים ומנ"ל למפטר מלשמור ולא לחלק, ולכאורה הייתי רוצה לומר כיון דטעמא דלשמור ולא לחלק הואיל והוא ממון שאין לו תובעים וממילא אף במזיק פטור, ועוד היה נראה לי לפרש כיון דאתו גנבי ואלו לא היו מפייסין במידי יוכל להיות שהיו נוטלים הכל, וא"כ תו לא הוי מזיק בבירור כיון שכבר התחיל ההפסד ואע"ג שאין הדבר ברור מ"מ אין לחייבו מספיקא אבל אי הוי שומר וכל שומר צריך לישבע שלא פשע בודאי שפיר היה ראוי לו להיות חייב, והקשה הנ"י שפיר דהא ל"ה שומר וממילא ליכא לחיובי' מספיקא ואתי שפיר, ועיין בשטה מקובצת לב"ק בסוגי' דלשמור ולא לחלק שכתב ג"כ להדיא כתירוץ הנ"ל דהיכא שאין לו רשות לחלק ל"ה בכלל לשמור ולא לחלק:
בחשן משפט (סי' ל"ד) הקשה הב"י על הרי"ו שפסק דקוברי מת ביו"ט ראשון פסולים רק מדרבנן למה לא יהיו פסולים מדאורייתא דהא אנן בקיאין בקביעא דירחא, ונ"ל ליישב דהא דקבורת מ"מ אינו דוחה יו"ט היינו משום דיו"ט הוי ל"ת ועשה, כמו שריפת קדשים דאין דוחה יו"ט מה"ט כדאיתא בשבת (דף כ"ד ע"ב) דלולי זאת ודאי היה דוחה יו"ט, ואפילו שבת ס"ד לדחות ק"ו מעבודה כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ה), והתוס' כתבו בחולין (דף קמ"א) שיטת ריב"א דהיכא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו שאינו דוחה שניהם ונשאר העשה אבל הלאו דוחה, וקודם לזה כתב הב"י בשם הרי"ו דע"י עבירה שאין בה מלקות אינם נפסלים אלא מדרבנן, ולפ"ז הנה נכון דכיון דהלאו נדחה ולא נשאר רק העשה אינם נפסלים אלא מדרבנן, ולפ"ז מוכח דלא כמו שעלה ע"ד נב"י בתשוב' סוף הספר דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ונשאר העשה וע"כ לכתחלה אסור לעשות אבל בדיעבד אפילו אעשה לא עבר דבדיעבד אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, ולפמ"ש מוכח מהא דקוברי מת דע"כ מדאוריתא אסור דאל"כ אף מדרבנן אין לפסלם וכמ"ש הב"י בשם הרי"ו דבדרבנן צריך דוקא ריוח ממון, ויש לעיין בזה אם העשה דוחה הל"ת די"ל דל"ה בעידנא, אמנם נראה דהכשר מצוה מקרי בעידנא כגון חפירת הקבר הואיל וכן דרך תמיד להעשות, גם י"ל דהכל הוא בכלל כבוד הבריות, ועדיין צ"ע קצת:
מנחות דף צה
(א) גמרא תנור מקדש אפסלו לה בלינה פירש"י קודם שיסדרנו על השולחן, וקשה למה פי' רש"י הקושיא על לחה"פ ולא על שתי הלחם הנישנין במשנה קודם או על שניהם, והי' נ"ל לפמ"ש תוס' (דף ט' ודף ט"ו) דרש"י ס"ל (דף ע"ט) בהא דאמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח דלענין לינה מיירי וה"ה בשתי לחם דהכבשים מקדשים אין מועיל להם התנור ולפי זה א"ש דרש"י מפרש הקושי' על לחם הפנים דעל שתי לחם ל"ק די"ל דמתניתין אתי כבן ננס ור"ש דס"ל הכבשים מעכבים את הלחם ואין לחם בלא כבשים ע"כ אינם נפסלים בלינה לזה פי' רש"י דהקושי' על לחה"פ. ואין לומר לפ"ז למה בשת"ה אפייתן בפנים דלפום רהיטא נראה דרש"י ס"ל אפייתן בפנים משום פסול יוצא ושת"ה אינם נפסלים ביוצא:
(ב) אמנם נראה לי להוכיח דע"כ ליכא למימר משום פסול יוצא דהא משנה שלימה שנינו בזבחים (דף פ"ח) וכולם אינם מקדשים אלא בקודש ופי' רש"י בעזרה וא"כ אם אופין חוץ לעזרה אינם נפסלים ביוצא, ועיין מס' פסחים (דף ס"ג) בתוס' (ד"ה מידי דהוי) ורש"י שם ועכ"פ אין לחלוק על משנה שלימה ע"כ מוכרח לומר דרש"י סובר ג"כ סברת התוס' דאי התנור מקדש גנאי הדבר להציאו וכמ"ש תוס'. וכן נראה לדקדק מלשון רש"י שפי' תנור מקדש ואי נפקא נפסלו ביוצא וקשה דהא זה קאי על מאי דאמר אפייתן בפנים ולא בחוץ והוי לרש"י לומר אי אפי להו בחוץ אפסלו ומאי קאמר אי נפקא, ע"כ נראה דכוונת רש"י הואיל והתנור מקדש ואי אפי לה בפנים נפסלו ביוצא ע"כ הוי גנאי להוציא הכלי שרת בחוץ ולאפות שם, ואפשר לומר שהוא משום חשש הרואים שיאמרו שנאפה בפנים ולעולם דכוונת רש"י הוא ג"כ משום גנאי כן נראה לי מוכרח מחמת קושי' הנ"ל:
(ג) ובזה נראה לי ליישב קושי' עצומה שפי' רש"י בתי' ר' אשי מאי לפנים במקום זריזין שישמרנו מחימוץ והקשה הגאון בעל אור חדש הובא בתשובת נוב"י חא"ח סי' ו' תינח לחה"פ אבל שתי לחם שבאים חמץ למה לי מקום זריזין, ואף לפמ"ש דעל שתה"ל הקושי' מעיקרא ליתא מ"מ היינו אי התנור מקדש א"ש דאפייתן בפנים ואינם נפסלים בלינה דהכבשים מקדשם אבל השתא דמשני בלחה"פ דאפייתן בחוץ במקום זריזין מוכח דאין התנור מקדש והדרי הקושיא על שתי לחם למה אפייתן בפנים ועיין בנוב"י שכתב על הקושיא הנ"ל שהקשה אדם קשה כברזל ונדחק מאוד ליישב דרך דיחוי עיי"ש שהעיד בעצמו שהוא דוחק, ולפמ"ש י"ל דהנה עוד יש לדקדק ברש"י שפי' מקום זריזין ולא בפנים ממש וקשה מנ"ל לרש"י הא דלמא מקום זריזין צריך בפנים ממש ונראה דלשון ר"א קשיא לרש"י דתירוץ מאי בפנים מקום זריזין משמע להדיא דכוונת ר"א לפרש פי' אחר בהך לפנים ממאי דהוי ס"ד מעיקרא דאל"כ הו"ל לומר ה"ט דבעי לפנים משום זריזין וע"כ הוצרך רש"י לפרש דלא לפנים ממש, אך עדיין יש לדקדק דהו"ל לרש"י לפרש ולאו דווקא בפנים ממש דמלשון ולא בפנים משמע שיש קפידא בדבר שלא יאפו בפנים, וגם על ר"א גופי' קשה ג"כ דלמא בעי מקום זריזין בפנים ממש ועיין במס' פסחים (דף ל"ו ע"א) אם אמרו מקום זריזין פי' רש"י בעזרה, ואף שיש ליישב זה ולומר דהוצרך התם לפרש כן דאל"כ מנ"ל דמנחה בעי מקום זריזין מ"מ קשה למה לר"א לדחוקי להוציא לשון בפנים מפשטי' דמשמע בפנים ממש, ע"כ נראה דהשתא לתי' דר"א ס"ל באמת התנור מקדש וע"כ אי אפשר לאפות בפנים דא"כ נפסלו ע"כ הוצרך ר"א לומר מאי בפנים במקום זריזין והוצרך רש"י לפרש שלא יאפוהו בפנים רק בחוץ במקום זריזין ואז אין התנור מקדש דבחוץ אין כלי שרת מקדשים אלא בפנים בעזרה, ואף לפמ"ש לעיל דגנאי הדבר להוציא הכלי שרת מ"מ הכא א"א בענין אחר כיון דהתנור מקדש ובמקדש לא הוי רק תנור א' עיין תו' מנחות (דף ס"ג) ובשת"ה י"ל דהאפי' הי' באמת בפנים ממש כיון דאינם נפסלים בלינה דהכבשים מקדשם ומש"ה הוצרך לומר לא לפנים ממש והתנור מקדש ולא הו"מ למימר דאין התנור מקדש ובפנים ממש משום זריזין דא"כ הוי קשה שת"ה למה צריך בפנים כיון דאין התנור מקדש וגם זריזין ל"ש דבאות חמץ כקושיא הנ"ל ע"כ הוצרך להעמיד דהתנור מקדש ולא בפנים ממש ול"ה גנאי כיון דאי אפשר בע"א ושת"ה אתי' בפנים כפשוטי'. ואף דלפי"ז לשון המשנה מבפנים הוא לצדדין דבש"ה הוא מבפנים ממש ובלה"פ הוא רק במקום זריזין אין זה קושי' כ"כ דעיקרא לא אתי אלא לאורויי שיש חילוק בין הלישה ואפיי'. ואדרבא לפ"ז א"ש מאי דנקט מקום זריזין בלשון לפנים די"ל דנקט בהאי למכללינהו בלפנים דשת"ה דהתם א"ש לפנים ממש כיון דאפשר בהכי אין מוציאין הב"ש לחוץ משום גנאי ואינם נפסלים בלינה הואיל והכבשים מקדשם כן נ"ל נכון בפי' דברי רש"י באין גמגום ודוק:
(ד) ולפ"ז יש להביא ראי' לפסק הרמב"ם שפסק כר"ע דהכבשים אינם מעכבים את הלחם והקשו עליו דפסק כיחידאי דר"ש וב"נ פליגי על ר"ע, ועפמ"ש י"ל ראי' ממאי דאי' (דף נ"ט) ר' יונתן אומר מדת היבש לא נתקדש תדע דכתיב ממושבותיכם תאפינה בכורי' לד' אימת הוי לשם אחר אפי'. וקשה הא למ"ד הכבשים מעכבים את הלחם אין התנור מקדשם וע"כ דהך לד' קאי אחר שחיטת הזבח וא"כ מנ"ל לומר דכלי יבש אין מקדש דלמא מקדש והכא שאני דלא נתקדש אפי' לאחר אפייה עד שישחטו הכבשים וצ"ל דר' יונתן ס"ל הכבשים א"מ את הלחם וא"כ מצאנו חבר לר"ע ולא הוי יחידאי ועיין בהא דזעירי הנ"ל ברמב"ם וכ"מ וברה"ז, ולפמ"ש יש ראיה לפי' רש"י בהא דזעירי מתירוצא דר"א ודוק היטב, ועיין מנחות (דף ס"ג) פי' רש"י ואי תנור מקדש איפסל ביוצא וצ"ע כיון דאין כלי שרת מקדש אלא בפנים למה נפסלו ביוצא וצ"ע ואפשר לומר דלר"ש כשרות בעזרה וקשה פשיטא וצ"ל דקמ"ל דלא נפסלו בלינה וה"נ כשרות בחוץ היינו אם נאפו בפנים ואח"כ הוציאן אינם נפסלות וע"כ כ' רש"י שפיר אם הוציאן נפסלו ביוצא ודוק:
(ה) ומכאן יש להקשות למאי דאסיק בפ' ר' ישמעאל (דף ע"ב) דרבי ס"ל תנור מקדש ועיקר הוכחת הגמ' שם משום דרבי תלמידו דר"ש ור"ש סבר כר"ע כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה את השבת וקשה דהא עדיין אין סובר כר"ש דר"ש סבר תנור אינו מקדש וצ"ע וצ"ל כמ"ש התוס' וא"ש דדוקא כר"א הואיל ושמותי הוא לא ס"ל משא"כ בפלוגתא דתנור מקדש דפליג ר"י ור"ש מצי שפיר סבר כר"י:
(ו) ודע דנסתפקתי בהא דקיי"ל דשת"ה אינם דוחים שבת אם אפאן מעיו"ט ונטמאו או שנאבדו אם מותר לאפות בשבת או לא, ולכאורה נראה דתלי' במאי דפליגי סוף מס' עירובין בנימת כינור שנפסק דמסיק שם דרבנן ור"ש פליגי דלרבנן הוי מכשירין שא"א לעשות מע"ש הואיל ונפסקו בשבת וע"כ דוחה שבת ולר"ש אינו דוחה וע"כ קאמר עונבה, מעתה נראה דה"ה בכל הדברים הדין כן דמכשירין שא"א לעשות דוחין שבת ואפי' שת"ה אף דהי' אפשר לאפותם מע"ש מ"מ אם נטמאו או אבדו לא גרע מנימת כינור שנפסק דמותר לקשרו אף דהוי אב מלאכה. ונראה דממאי דקאמר ר"ע זה הכלל כל מלאכה שאפשר לעשות אינו דוחה שחיטה שאי אפשר לעשות וכן בפ' ר"א דמילה הגי' מילה שאי אפשר לעשות משמע דווקא דומיא דשחיטה ומילה שאי אפשר בשום פעם לעשותו מע"ש דוחה שבת אבל מכשירין כיון דמצד עצמותן אפשר לעשותן בשבת אף שאירע מקרה שנאבדו מ"מ ל"ה דומי' דמילה ושחיטה וע"כ לא דחי שבת וע"כ א"ש ג"כ דר"ש סוף עירובין הנ"ל הוא בשיטת ר"ע ממש כמ"ד במנחות:
(ז) ולפ"ז יש ליישב קושי' הברה"ז על הרמב"ם שפסק נקצר ביום כשר ודוחה שבת דלא כמסקנת הגמ' ולפ"ז י"ל לפמ"ש תוס' אע"ג דתחלת מצותו בלילה מ"מ מסתברא דומי' דתמיד בעינן י"ל דזה דווקא לר"ש ור"ע דס"ל אפי' מכשירין שאי אפשר לעשות מע"ש א"ד שבת וצריך להיות דומי' דתמיד דווקא לגמרי כמ"ש ר"ע בפסחים רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה משא"כ למאן דס"ל מכשירין שא"א לעשות דוחים שבת א"כ חזינן דל בעי' דומיא דתמיד ואפשר דנפקא ליה ממשמעותא דמועדו וכמ"ש תוס' (ר"פ אלו דברים) דתנאי פליגי בהכי אי יליף מתמיד או ממשמעותא דמועדו וע"כ אפי' מכשירין שא"א לעשות דוחין ושפיר מצינן למימר הואיל ותחלת מצותו בלילה מש"ה דוחה שבת, רק הגמ' קאמר ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו ולדידי' באמת מכשירין שאי אפשר אין דוחין וכמו דס"ל לר"ש להדיא וכדמשמע ממאי דפרע ר"ע שחיטה ומילה כמ"ש לעיל ע"כ הוכרח הגמרא לומר דלרבי לא דחי משא"כ לדידן שפיר מצינן למימר אפי' נקצר ביום כשר אפ"ה דותה שבת דלא בעינן דומי' דתמיד לגמרי ודוק:
(ח) ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' יו"ט על הרמב"ם שפסק דשת"ה ולחה"פ אפייתן בפנים ואינם דוחים שבת וקשה קושי' הגמ' איפסלו לה בלינה, ולפמ"ש י"ל דהנה התוס' הקשו לעיל (דף נ"א) הא כ"ש אינם מקדשים אלא בזמנן ותי' כיון דאינו דוחה שבת וצריך לאפותן ערב שבת הוי ע"ש זמנן, וי"ל דתי' התו' ל"ש רק אם נימא דכל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אף אם אח"כ נאבדו או נטמאו שוב אין דוחה שבת ע"כ שייך שפיר לומר דע"ש זמנן משא"כ אי אמרינן בנאבדו מותר לאפות אחרים בשבת דהוי כמו מכשירין שא"א לעשות וכמו נימת כינור שנפסק דמותר לקשרו י"ל דלא שייך תי' תוס' דע"ש זמנן דאיך נימא דע"ש זמנן ויפסלו הא אי התנור מקדשן מותר לאפות אחרים אחר שנפסלו הראשונים וע"כ ל"ה ע"ש זמנם וע"כ י"ל שפיר אע"ג דאפייתן בפנים אפ"ה א"ד שבת, והא דהקשה אדם קשה כברזל ומנו ר"ש אי אפייתן בפנים אפסלו לה בלינה י"ל חדא לפמ"ש התוי"ט דהי' להר"מ גי' אחרת בגמ' דהקושי' הי' למה לישתן ועריכתן בחוץ ולא ס"ל מדת יבש לא נתקדש דהיינו עשרון ותנור מקדש עיי"ש לפ"ז י"ל דהרמב"ם לא הי' גורם קושיא השני' כלל די"ל דהוי שלא בזמנן, והא דקאמר הגמ' לעיל לרבי דמש"ה שת"ה דוחין שבת משום דתנור מקדש ואי אפו לי' מאתמול אפסלו בלינה דרבי בשיטת ר"ע ור"ש אמרו ולדידהו מכשירין שא"א לעשות מע"ש א"ד שבת וע"כ הוי ע"ש זמנן דלדידהו אף אם נאבדו שוב א"ד שבת דלא הוי כמו מועד לשחיטה וכמ"ש לעיל:
(ט) ובזה יש ליישב מאי שהקשה רש"י סוף עירובין בשמעתין דנימת כנור למה לא מחלק הגמרא אליבא דר"י בין אפשר ללא אפשר ותי' משום דלר"י לא שמעינן לי' דס"ל הכי ולכאורה יש לדקדק דהא כעין זה שמעינן לר"י במכשירי אוכל נפש ביו"ט לחלק בין אפשר ללא אפשר, ולמ"ש י"ל משום דלמאי דאמר ר' אבא בר כהנא בסוגי' דשת"ה דר"י ור"ש בקראי פליגא ור"י ס"ל דרך חול קאפיתו אפסלו בלינה וכ' תוס' אף דהוי שלא בזמנן לדבריהם קאמר להו הואיל דס"ל דאינו דוחה שבת הוי ע"ש זמנן, ולפמ"ש דמאן דס"ל הכי ס"ל ע"כ מכשירין שא"א לעשות א"ד שבת וע"כ אף אם נאבדו א"ד שבת לאפות אחרים וא"כ מוכח דר"י ס"ל מכשירין שאי אפשר לעשות א"ד וע"כ דעדיפא מיניה משני:
(יא) ובגוף הדין שנסתפקתי לעיל (אות וי"ו) אם נאבדו השת"ה אם דוחין שבת או לא לכאורה נראה כמ"ש דתלי' במכשירין שא"א לעשות ועיין מה שאכתוב לקמן אות י"ג, ועיין בברטנורא ותוי"ט במשנה דנימת כנור סוף עירובין ונראה משם דס"ל דווקא נימת כנור הואיל ואין עיקר שירה בכלי ע"כ אינו דוחה אבל דם המעכב דוחה אפי' במלאכה דאורייתא, ועיין מס' אבות (פ' ה') לא נמצא פסול בעומר ושתה"ל ופי' הרע"ב משום דעומר צריך לקצור בלילה וכן שת"ה אינם דוחים יו"ט ואי אפשר באחרים מוכח דס"ל אפי' בדיעבד אם נפסלו אינם דוחים יו"ט, אך בעומר א"א לקיים פי' אליבא דהלכתא דהא קיי"ל נקצר ביום כשר כסתם מתני' דמנחות וכ"פ הרמב"ם וע"כ גם משת"ה אין הכרח משם:
(יב) אמנם י"ל ולחלק דבשלמא בעומר אף אי אמרי' נקצר ביום כשר מ"מ חיסר מצוה דלכתחלה מצותו בלילה משום מהחל חרמש בקמה תחל לספור וע"כ הי' צריך לנס כדי שלא לחסר מצות קצירת לילה משא"כ בשת"ה נהי דלכתחלה אינו דוחה שבת משום דאפשר לעשות מע"ש מ"מ אם נימא בנפסלו מותר לאפותן בשבת אם נאפו בשבת לא ניתן מגרעת להמצוה כלל ע"כ נראה דמוכח משם דאין דוחין את השבת אף בנפסלו, וכן משמע ממתני' דס"פ שתי הלחם שתי לחם אינם נאכלים פחות משני ימים משמע דבשום אופן אינו דוחה שבת וצ"ע:
(יג) מיהו נ"ל לפשוט ספיקא דילן ממ"ש הרמב"ם אם הונפו הלחם עם הכבשים מעכבין זא"ז ואם אבדו הלחם צריך להביא לחם וכבשים אחרים ולכאורה קשה דמסתמא לא היו אופין בעיו"ט רק שתי לחם וא"כ מאין יביא לחם אחרים, ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי באם אירע שאפו יותר משתי לחם, ע"כ נראה מזה דס"ל להרמב"ם היכא שאבדו הלחם מותר לאפות אחרים וכמו נימת כנור למאן דס"ל עיקר שירה בכלי דמותר לקשרו ביו"ט ומוכח אפי' לשיטת הרמב"ם דס"ל הכבשים אינם מעכבים הלחם וא"כ הי' מקום לומר דאף אי אמרי' מכשירי מצוה שא"א לעשות מעיו"ט דוחי' יו"ט מ"מ הוא רק היכא דגוף המצוה נדחה וניתן שבת לדחות משא"כ בשת"ה כיון דאינם מעכבים את הכבשים ועיקר מצותן לא ניתן לדחות יו"ט כלל דאפשר לאפותן תמיד מעיו"ט י"ל דאם נאבדו אין דוחין אך מדכ' הרמב"ם יאבדו הכבשים ויביאו כבשים ולחם אחרים דאין להקריב כבשים אלו הואיל וכבר הוזקקו ללחם מ"מ הכבשים אחרים שאינם נזקקים עדיין ללחם למה צריך להביא לחם א"ו מוכח דאפי' בשביל הלחם עצמו צריך להביא אם נאבדו ודוחים יו"ט:
**(הגה"ה אח"ז רב בעברי בעיוני בדברים אלו מן תיבת ומוכח ראיתי כי אינו נכתב בדקדוק דסוף סוף אין להביא כבשים בלא לחם משום דהלחם מעכבים את הכבשים ע"כ.)**:
(יד) ולפ"ז קשה בסוגי' נקצר ביום דמסיק רבי ס' תנור מקדש והקשיתי דהא ר"ש ס"ל תנור אינו מקדש וא"כ עדיין הדרי' הקושיא לדוכתי' ורבי לאו תלמידים דר"ש ועיי' לעיל אות ה' מ"ש בזה דלשיטת התוס' א"ש ולפמ"ש קשה דהו"ל למימר שתי לחם דוחין שבת אם נאבדו הראשונים שאפו מע"ש אך לפמ"ש דסוגי' דלעיל אזלא למאן דס"ל מכשירי מצוה שאי אפשר לעשות אין דוחה א"ש דלדידי' צ"ל דומיא דתמיד לגמרי ולפ"ז י"ל לפי מה דאסיק הגמ' בעירובין ועיי"ש ברש"י דאף ר"ש ס"ל מכשירין שאי אפשר דוחין ממילא ליתא לסוגי' דמנחות ואתין דברי הרמב"ם כהוגן בעומר ושתי לחם ודוק:
(טו) והנה לפמ"ש במ"א (בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ט) ליישב מ"ש רש"י בסוגי' דנקצר ביום ראב"ש בשיטת ר"ע ודקדק רש"י לציין בפ' ר"א דמילה והעולה ממ"ש שם דקשה לרש"י דלמא הכלל של ר"ע תלוי במאי דס"ל בחריש ובקציר היינו חריש של ערב שביעית כו' משא"כ למאן דדריש מה חריש רשות ומוכח דקצירת עומר דוחה שבת מוכח דלא כהכלל של ר"ע והוא צ"ע גדול וכתבתי ליישב דמלישנא דר"ע משמע דס"ל זה לכלל מונח ושהי' קבלה בידו דאל"כ לא הי' לו לחלוק בלשון זה על ר"א כיון דגם ר"א ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר רק טעמא דר"א דס"ל מילה גופי' אתי מהלכה וע"כ בע"כ ביום למכשירין אתי וא"כ מאי חייש ר"ע בהכלל אלא ע"כ דהי' קבלה בידו והוכיח מזה דע"כ מילה לאו הלכתא וביום למילה גופי' אתי ולפ"ז י"ל קושית התוס' שהקשו הא ע"כ פליג על ר"ע בדרשא דבחריש ובקציר ותירוצו דחוק מ"ש מטעמא דר"א שמותי דא"כ ממ"נ אין זה תלוי במאי שהוא תלמידי' דר"ע וגם בשבת פסק רב הלכה כר"ע וא"כ מוכח דאין זה דבר פשוט לפסוק דלא כר"א הואיל והוא שמותי ולמ"ש י"ל הא דקאמר בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דכיון דר"ע הי' מקובל זה לכלל מונח ע"כ אין לומר שתלמידיו יחלקו ע"מ שקבלו מרבותם משא"כ בדרשא דחריש וקציר שהוא מלתא דתליא בסברא לפרש דרשא דקרא שפיר מצי לחלוק על ר"ע ומיושב הקושיא הנ"ל דלמא ר"ע גופיה לא הוי ס"ל האי כללא אי הוי דריש בחריש וקציר למה חריש רשות דלפמ"ש מוכח דר"ע ס"ל זה לכלל מונח וע"כ ציין רש"י בפ' ר"א דמילה ולפ"ז יש ראי' גדולה לפסק הרמב"ם דלמאי דאסיק הגמ' דע"כ רבי ס"ל תנור מקדש והקשיתי דהא עיקר הסוגי' אזלא הואיל ורבי תלמידי דר"ש וע"כ וודאי סובר כר"ע וא"כ קשה לפי מה דאסיק הגמ' (פרק שתי לחם) דר"ש ס"ל דאין התנור מקדש הדרא הקושיא דע"כ ס"ל דלא כרבו ר"ש והנה לפמ"ש דר"ש מצי סבר כר"י במה שחולק על ר"ע במלתא דתלי' בסברא רק במלתא דתלוי בקבלה אין סברא לחלק וא"כ י"ל דלפי מאי דמסיק הגמ' בפ' שתי לחם בגמ' פליגא נסתר תי' הגמ' לעיל דליכא למימר רבי ס"ל תנור מקדש דאיך יחלוק על ר"ש במלתא דתלי' בגמ' וסוגי' הגמ' דמשני רבי ס"ל תנור מקדש אזלא לפום הו"א דלאו בגמ' פליגא וע"כ אליבא דאמת מוכרח כשיטת הר"מ דאף דנקצר ביום כשר אפ"ה דוחה שבת כן נלע"ד נכון:
(טז) ועיין בבה"ז מ"ש בשם הגאון הקדוש מוהר"י מטמשוב להקשות לר"י דס"ל אין כ"ש מקדשין אלא מדעת א"כ מאי משני לרבי דס"ל תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסלי בלינה הא מצי לאפותם ע"מ שלא יקדשם התנור, ונדחק מאוד לומר דהא דמשני הגמ' רבי ס"ל תנור מקדש היינו דרבי ס"ל כלי שרת מקדשין שלא מדעת אף דר"י ס"ל אין מקדשין אלא מדעת וסוגית הגמרא דהכא אזלא הכל לר"י מ"מ רבי לא סבר בהא כר"י עיי"ש, והוא דחוק להמציא פלוגתא דתנאי בזה, גם הבה"ז בעצמו נדחק בקושיא זו ותי' דהתורה חששה שמא יהיה דעתו לקדשם ויפסלו בלינה ע"כ לא חלקה התורה בין יהיה דעתו לקדשם או לא ולעולם דוחה שבת, ולפי זה יגדל הקושיא הנ"ל למה לא קאמר הגמ' בפשיטות דדוחה שבת אם נאבדו הלחם שנאפו מע"ש וכמש"ל וע"כ צ"ל כמ"ש דסוגיא אזלא למאן דס"ל מכשירין שאי אפשר לעשות מע"ש אינו דוחה שבת, וע"כ לא הוי מצי לאוקמי בהכי והוצרך לומר תנור מקדש:
(יז) ולעיקר הקושיא של הגאון הנ"ל נראה די"ל דע"כ ל"א כלי שרת אין מקדשין אלא לדעת רק היכא דאין פעולת הכלי ניכר במה שהונח לתוכו כגון קמח דמיירי התם ר"י אבל בתנור כיון שנאפה בתוכו ופעולת התנור ניכר בפת י"ל דמקדש אפילו של לדעת דליכא למימר דהוי כאלו לא הונח בתוכו כיון שנאפה בתוכו משא"כ בשאר כלים י"ל דשלא לדעת הוי כאלו לא הונח שם, גא לפמ"ש לעיל דבסוגיא זו מוכח דל"ה ס"ל בגמ' פליגא דאל"כ הדרי הקושיא לדוכתא ורבי לאו תלמידי' דר"ש ור"ש הא ס"ל בגמרא דאין תנור מקדש וע"כ לומר דהוי ס"ל בקראי פליגא כמ"ש ר"א בר כהנא לקמן ולדידיה ע"כ מוכח דתנור מקדש אפי' שלא לדעת מדאמר להו בחול אשכח ואמר להו אף כי היום יקדש בכלי איפסלי בצינה משום דתנור מקדש וקשה הא מצי להתנות דלא ליקדש התנור א"ו מוכח לפום הו"א זו דתנור מקדש שלא לדעת, גם אפ"ל בזה מה דקשה למה הוצרך הגמ' לומר תנור מקדש והוצרך לחלק בין תנור לעשרון הוי ליה למימר דס' עשרון מקדש, ולפמ"ש ניחא דעשרון היה אפשר לאפות ע"מ שלא לקדש בעשרון משא"כ תנור דמוכח דמקדש שלא לדעת לפום ס"ד דבקראי פליגי משא"כ למאי דמסיק התם בגמ' פליגא קשה מה"ת לחלק ויש בזה לקיים תירוצו של הגאון הנ"ל ודוק:
(יח) והנה נראה לי ראיה לפסק הרמב"ם דהכבשי' אינם מעכבים את הלחם מדאמרינן לעיל (דף מ"ו ע"ב) לאכילה אתי' ולא מטעמא רק מדכתיב בכורים מה בכורים בפ"ע ולכאורה יפלא מנ"ל לרבא האי דרשא דלמא כמו בן ננס ור"ש ע"כ לא ס"ל דרשא דבכורים גם ר"ע לא ס"ל והא דס"ל הלחם מעכבין את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם הוא משום דיליף יהיה מתהינה כדאיתא לעיל, ועיי' תוס' שכ' דאפ"ה צריך יהיה מתהינה ללחם מעכב את הכבשים כדאיתא לעיל גמר דבר שמתנה לכהן וא"כ מנ"ל דדריש מה בכורים כו':
ונראה לתרץ דנפקא ליה ממ"ד בריש (פ' כל הקרבנות) דר"ע ור' נתן ס"ל שת"ה הבאי' מן הישן כשר, וראשית למצוה וחדשה שתהיה חדשה לכל המנחות, וקשה הא כתיב בכורים נימא דשינה לעכב כדאיתא בסוף הסוגיא גבי עומר ולומר דאתא ללמוד שיהיה העומר מן השעורין חדא תיקשי דלפ"ז לא היה חוזר לגופיה רק ללמוד על העומר גם דזה נפקא מראשית ג"כ ע"כ הכריח רבא דאתי' למה ביכורים בפני עצמם לר"ע לשיטתו דשתי הלחם מן הישן כשר וכיון דר' נתן ס"ל ג"כ שתי הלחם מן הישן כשר מוכח דס"ל ג"כ דרשא דמה בירורים בפ"ע ומוכח דס"ל כר' עקיבא:
**(הגה"ה מ"ש להוכיח דר' נתן סובר ג"כ דהלחם אינו מעכב הכבשים מדרשא דבכורים יש לעיין דלמא ס' כברייתא דלעיל דאף עומר הבא מן הישן כשר וע"כ דלא דרשי ביכורים דעומר א"כ דלמא איהו לא דריש ג"כ בכורים דשתי הלחם אמנם י"ל בפשוט כיון דסתמא דגמרא הקשה אלמא דמשום בכורים הוא א"כ מוכח דפסיקא להו להגמרא לדרוש בכורים וכיון דדרשינן בכורים א"כ מוכח דאתי לכדרבא א"כ מוכח דכבשים אינן מעכבים את הלחם, ע"כ הגה"ה)** וע"כ ל"ה ר"ע יחידאי רק ע"ז קשה דלמא סבר ר' נתן דאף עומר הבא מן הישן כשר וע"כ דלא דריש בכורים כמו תנא דברייתא דס"ל עומר הבא מן הישן כשר, אך לפמ"ש הרמב"ם דעומר מן הישן פסול ושת"ה כשרים מוכח דבכורים אתין למה בכורים בפ"ע ומוכח דהכבשים אינם מעכבים מנ"ל את הלחם:
אך הא גופא קשיא להרמב"ם דשתי לחם הבא מן הישן כשר דלא כפשיטות סתמא דמתני' דכל קרבנות, לזה נלע"ד עפמ"ש רש"י פרשת אמור בכורי' לד' אתי להורות שאפילו מנחת שעורים אסור להקריב קודם לשתי לחם וכ' המזרחי דלמנחת חיטין לא צריך קרא דמוכח מן מנחה חדשה א"ו דבכורים אתי למנחת שעורים וסיים והכי איתא בת"כ, ושם איתא דליכא למימר מנחת חיטים דווקא משום דכתיב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ועיי"ש בקרבן אהרן דכתב להדיא דמנחת שעורים מוכח מדכתיב בהקריבכם מנחה חדשה וא"כ דברי רש"י תמוהים וביותר דברי המזרחי שכ' והכי איתא בת"כ:
(יט) אמנם ע"פ מ"ש א"ש די"ל דרש"י ס"ל כשיטת הראב"ד דשתי הלחם מן הישן פסול והיינו מדשינה הכתוב מנחה חדשה וא"כ לא מוכח ממנחה לאסור מנחת שעורין, וגם ס"ל לרש"י כשיטת הראב"ד דהלחם אינו מעכב את הכבשים והכבשים מעכבין את הלחם וא"כ בע"כ דל"ד בכורים להורות מה בכורים בפ"ע וע"כ כתב רש"י דבכורים אתי להורות שיהיה בכורים אף למנחת שעורין ובוודאי יותר מסתבר לומר דמנחה חדשה שינה הכתוב לעכב ובכורים שיהיה בכורים לכל אף למנחת שעורין וע"כ דברי רש"י מדוקדקים ומ"ש לעיל בהג"ה לפקפק דלמא ר' נתן לא דריש בכורים כלל וע"כ ל"מ דס"ל דהכבשים אינן מעכבים את הלחם נראה ג"כ לתרץ ע"פ מה שתי' הלח"מ דהרמב"ם ס"ל עומר הבא מן הישן פסול ושת"ה מן הישן כשר:
(כ) והנה נראה להביא ראיה לפסק הרמב"ם מהא דאיתא לעיל פרק ר"י אין מביאין מנחות ונסכים כו' קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי לחם לא יביא ואם הביא כשר יתיב ר"ט וקא קשיא ליה כו' אמר רנב"י לדברי יהודה ב"נ נסכים ובכורים שהביא קודם לעומר כשר והרמב"ם פסק דפסול והקשה התויו"ט טעמא מאי וכתב דהרמב"ם ס"ל דר"ט לא ס"ל שינויא דיהודה ב"נ, אמנם לכאורה הדבר צ"ע מנ"ל להרמב"ם לדחות פרוקא דיהודה בר נחמיה ואי משום דאמר רנב"י לדברי יהודה ב"נ משמע דלדידיה לא ס"ל הא גופא קשיא טעמא מאי:
אך לפמ"ש הרמב"ם דעומר מן הישן פסול והיינו מטעמא דצ"ל בכורים דווקא וכמ"ד פ' כל קרבנות אלמא משום בכורים הוא וכתבו תוס' דשנה עליו כתוב לעכב וכיון שכן ממילא מסתבר דאם הביא קודם לעומר פסול דהא הקפידה התורה דווקא שיהיה העומר בכורים ואם כבר הקריב מקודם ל"ה בכורים משא"כ בשת"ה דלא הקפידה תורה כ"כ דהא שת"ה הבאים מן הישן כשר ע"כ אם הביא קודם לשת"ה כשר, ולפ"ז י"ל דלר"ט לא קשיא ליה רק משום דס"ל בין בעומר ובין בשת"ה כשר מן הישן כתנאי דברייתא או דס"ל בתרווייהו פסול וע"כ שפיר מקשה, משא"כ לדידן לפמ"ש הר"מ דעומר מן הישן פסול ושת"ה כשר לק"מ, וע"כ י"ל אף נסכים שהביא קודם לעומר פסולים וע"כ קאמר רנב"י לדברי יהודה ב"נ דלדידן לק"מ ואף נסכים קודם לעומר פסול וא"ש פסק הר"מ דנסכים קודם לעומר פסולים, ואין לומר אף אם נאמר עומר הבא מן הישן פסול מ"מ דלמא לא הקפידה התורה רק שהעומר יהיה בכורים שלא להקריב קודם מתבואות שעורים אבל שאר מינים מנ"ל דהוי קפידא דהא בשת"ה צריך לימוד לזה, אך נראה פשוט דבעומר אין חילוק כלל רק בשת"ה דע"כ היה מקריבן קודם מנחת העומר מן השעורים וס"ד דאין קפידא רק במנחת חיטין משא"כ בעומר מסתמא אין לחלק כלל ותדע מדלא איצטריך ריבוי בעומר שיהיה בכורים לנסכים או למנחת חיטין כמו דצריך בשת"ה למנחת שעורין א"ו כדאמרן, ולפ"ז כיון דהוכחנו פסק הרמב"ם דעומר מן הישן פסול והיינו משום בכורים ושת"ה כשר מן הישן א"כ מוכח בע"כ דבכורים דשתי הלחם אתיא למה בכורים בפ"ע ומוכח דהלחם מעכב את הכבשים ודוק היטב:
(כא) והנה (לעיל אות ג') כתבנו ליישב שיטת רש"י מקושית האור חדש ועוד לאלוה מנין בזה, ונראה לומר דמשת"ה ל"ק די"ל כקושית התוס' דהוי שלא בזמנן דבמתני' לא תני רק דלא דחי שבת משמע הא יו"ט דחי וכרשב"ג סו"פ שתי לחם וא"כ תחלת מצותן לאפותן ביו"ט רק כיון דאיקלע בשבת צריכין לאפות בע"ש, משא"כ לחה"פ דלעולם א"א לאפותן בזמנן ע"כ הוי ע"ש זמנן והקשה הגמ' שפיר [ולפ"ז י"ל כתי' הגמ' דשני משום זריזין דבאמת התנור מקדש] וא"ל לפ"ז למה אפייתן בפנים הואיל והוי שלא בזמנן די"ל כיון דברוב השנים שחל עצרת בחול והיה אפייתן דוחה יו"ט והוי בזמנן צריך לאפותן בפנים ע"כ גם אם חל בשבת ואפו מע"ש והוי שלא בזמנן אפ"ה לא רצו לשנותן משאר השנים משא"כ לחה"פ דא"א בשום פעם לאפותן ביום הקרבה ע"כ הוי שלא בזמנן כזמנן והקשה הגמ' שפיר:
ולפ"ז י"ל בתי' ר"א דשני מאי מבפנים במקום זריזין דהשתא י"ל כקושית התוס' דהוי שלא בזמנן אף בלחה"פ כיון דסוף סוף עיקר מצותן לא הוי בע"ש ובאמת התנור מקדש וע"כ לא קשה משת"ה אע"ג דל"ש זריזין דצריך לאפותן בפנים משום זמנן אם יהיה עצרת בחול ובלחה"פ ל"ק דאפסלי בלינה די"ל דאף בלחה"פ הוי שלא בזמנן רק קודם דאסיק ר"א מקום זריזין ע"כ הא דצריך בפנים משום פסול יוצא הואיל והתנור מקדש הי' מוכרח לומר דבלחה"פ הוי בזמנן הקשה בגמ' שפיר הא איפסלי בלינה בלחה"פ עכ"פ ובשת"ה באמת ל"ק די"ל דהוי שלא בזמנן והא דצריך בפנים משום יו"ט עצמו דהוי בזמנן אבל לתי' ר"א א"ש די"ל דהוי שלא בזמנן הן בלחה"פ והן בשת"ה רק בשת"ה דאשכחן בזמנו צריך בפנים כפשוטו משום בזמנן ובלחה"פ משום זריזין, וא"ש דרש"י דקדק לכתוב הקושיא אפסלו בלינה קודם שיסדדו על השולחן ולא פי' הקושיא על שת"ה דנשנה קודם במשנה וכבר כתבתי לעיל בזה (אות א') ולפמ"ש א"ש, רק לפ"ז לא הוי כסוגיא דסו"פ ר' ישמעאל דמוכח דאי תנור מקדש אפסלי בלינה, מיהו בלאו הכי הרמב"ם דחה סוגי' דלעיל ועיי' מ"ש לעיל בזה עיי"ש ודוק:
ערב חג עצרת תקפ"ח לפ"ק תפק"ח עלינו ברחמים למלאות כל משאלות לבי לטובה אכי"ר
סוף הספר