חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף לט.
תוספות ד"ה ש"מ מדר"ה והקשו התוספות למה לא הוכיח מכמה משניות דמעמידין אפוטרופוס לנכסי קטן גם הקשו ממה נפשך אי אמרינן מסתמא קטן לא ידע למחות אם כן בלא ר"ה מוכח דאין מחזיקין בנכסי קטן מצד הסברא ואי הוה אמינא דמסתמא ימחה גם מר"ה לא מוכח ועיין מה שתי' שדבריהם סתומים מאוד ובמהר"ם שי"ף תמה עליהם עיין שם, ולפי עניית דעתי היה נראה ליישב קושיית התוספות דהא איתא בש"ע חו"מ (סימן ר"צ) היכא דב"ד מעמידין אפוטרופוס צריכים ליקח שטר ממנו ולפי זה בלא דברי ר"ה הוי מצי למימר דסמכינן על השטר שנוטלים הב"ד ואם כן שוב לא יוכל להחזיק בנכסיו אבל לר"ה דאמר אין מורידין קרוב מוכח בע"כ דלא סמכינן על השטר דאם כן אף קרוב יכולים להוריד ובע"כ דלא סמכינן על זה שמא יאבד השטר וכדומה אם כן קשה אף רחוק לא יורידו אי אמרינן מחזיקין בנכסי קטן ולפי זה יש לתרץ ממילא קושיא השנייה של התוספות דבלא ר"ה הוי אמינא דמסתמא ימחה ועל כן מחזיקין, אבל לר"ה דב"ד מורידין רחוק לנכסי קטן ומסתמא נוטלין שטר, וא"כ איכא למיחש שהקטן יסמוך על השטר ולא ימחה וכיון דבאמת אנן לא סמכינן על השטר דמשום הכי אין מורידין קרוב אף רחוק לא יורידו דמסתמא בזה לא ימחה הקטן דיסמוך על השטר ואחר כך ישכח הדבר ויכחיש שמעולם לא היה אפוטרופוס כן נראה לי נכון:
ולפ"ז יש מכאן ראייה גמורה לשיטת הראב"ד דסבירא לי' דאפילו אם החזיק בנכסי קטן ג' שנים משהגדיל אפילו הכי לא מהני, וכתב שכן מוכח מסוגיא זו ועיין בלחם משנה שכתב דאינו מוכח דיש לומר לחוש שלא ימחה ג' שנים אחר שהגדיל הוא סברא פשוטה דאין לחוש כלל ועל כן לא חיישינן לזה ע"ש, ולפי מ"ש דהכא איכא חששא יותר שלא ימחה שיסמוך על השטר, ואפשר לומר עוד כיון שהוא סובר שמינוהו לאפוטרופוס כאשר הוא באמת וסובר שמחזיק לשם אפוטרופסות משום הכי לא ימחה דלא שייך לומר סברת הגמרא דאין אדם רואה שאוכל ארעא דידיה ושתיק, דהא סובר שאוכל לשם אפוטרופסות ועכ"ז כשלא יבורר שהי' אפוטרופוס לא יהיה היורש נאמן ועל כן מוכח שפיר דאפילו ג' שנים לאחר שהגדיל לא מהני החזקה דהכא וודאי איכא למיחש אפילו כל הג' שנים שמא לא ימחה כן נראה לפי עניית דעתי נכון ודוק:.