אור ברסלב

חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף כז.

דף כו.

מתני' אף השמלה וכו' שיש לה תובעין וכו' ופי' רש"י שנעשה בידי אדם ולא בא מן ההפקר לאפוקי מידי דידעינן ביה דמייאש, פי' לפי' כיון דלהפקר גמור ל"צ קרא כקושית התוס' בב"ק דלמי ישיב א"כ בע"כ קרא אתי לאתויי מידי דדמי קצת להפקר דהיינו יאוש, ובזה י"ל קצת הירושלמי שהביאו התוספות דיליף יאוש מאשר תאבד ובגמרא דידן יליף לה לאבידה ששטפה נהר וגם רש"י בב"ק כתב דנפ"ל מאשר תאבד ולפ"ז י"ל דודאי אי ל"ה ידעינן יאוש כלל ל"ה מצינן למילף כלל משמלה דמהיכא תיתי נימא דיאוש דמי קצת להפקר ולמעוטי ממשמעותו דשמלה אבל השתא דחזינן מאשר תאבד דאבידה ששטפה נהר שרי' רחמנא ונפקא מרשות הבעלים מש"ה מצינן למימר ג"כ דיאוש דמי קצת ג"כ להפקר ולמעט ממשמעותא דשמלה כיון דשמלה מיותר.

וי"ל דזה הכריח רש"י לפי' ולא לפרש כפי' התוספות דמרווח טפי לכאורה ולפ"ז א"ש דלפי' התוס' שפיר מצינן למילף משמלה לחוד דוקא דומיא דשמלה דלא מייאשי הבעלים משום דיש לה סימנים לאפוקי מידי דלית ליה סי' דמסתמא הוי יאוש ויקשה על הירושלמי למה יליף מאשר תאבד ואין להקשות על הירושלמי גופיה למה לא יליף משמלה לחוד וכפי' התוס' לא מבעיא אי סי' לאו דאורייתא וודאי לא קשה מידי די"ל דלא ס"ל להירושלמי האי סברא דע"י סימנים ימצא עדים, אך לכאורה הא ליתא דכיון דסי' לאו דאורייתא בע"כ מוכח דע"י סי' ימצא עדים דאל"כ האיך אפשר לאשכוחי השבת אבידה, אך לפמ"ש הש"מ די"ל ע"י סי' מובהק, י"ל שפיר דמש"ה לא מצי למילף משמלה דסתם שמלה וודאי לית ליה סי' מובהק, אך אפילו אי סי' דאורייתא וכדאיתא להדיא בירושלמי ביבמות דסי' דאורייתא י"ל דהירושלמי יליף סי' דאורייתא משמלה כפשטיה דמתניתין דנקט ליה לסי' גבי שמלה וס"ל ג"כ דדוקא אי מהדרינן ע"י סי' מש"ה לא מייאשי הבעלים מיניה אבל לא דע"י סי' ימצא עדים ולפ"ז היה מוכרח לפרש כפי' רש"י דלפי' התוס' קשה כיון דאמרינן אי לא מהדרינן בסי' הוי כל מידי יאוש א"כ מנ"ל למימר דשמלה יש לו תובעין ומוכח דיאוש קני דלמא לא מהדרינן בסי' ואף שמלה לית ליה תובעין [דלפי' התו' צריך בתחלה ילפותא לסי' ותו לא מצינן למילף תובעין דכל כמה דלא ידעינן סי' לא ידעינן תובעין לפום סברת הירושלמי לפמ"ש משא"כ לשיטת רש"י דנוכל למילף תובעין בלא סי' דל"ה הפקר וממילא מוכח סי'] וא"ל דתרוויי' ילפינן מיני' מנ"ל למדרש תרווייהו אבל לשיטת רש"י א"ש דכיון דממעטינן מידי דדמי להפקר ובע"כ דהיינו יאוש וכיון דבלא סי' מוכח דיאוש קני שפיר מוכח ממילא דמהדרינן בסי' דאל"כ הוי כל מידי יאוש ומסתמא לא מיירי מסי' מובהק דסי' מובהק ל"ש:

תו קשיא לשיטת התוספות [מה שהקשיתי לעיל] מנ"ל למילף משמלה דקניה ביאוש דלמא לא אתי רק למעוטי דמידי דלית בי' סי' לא מחייב המוצא להטריח בהשבתה לקחת אותה שיהיה מונח עד שיבא אליהו בשלמא הא דיליף לאבידה ששטפה נהר מאשר תאבד שהוא שלו לק"מ מנ"ל דלמא רק שאינו חייב לטפל בה דמהכ"ת כיון דיכול לקיים השבה מעליא אין סברא לומר שיהיה פטור אלא בע"כ דהתורה התירתה אבל בדבר שאין בו סי' י"ל דמש"ה פטרתו התורה כיון שלא יכול לקיים ההשבה, ואפ"ל דלבתר דילפינן מאשר תאבד דאבידה ששטפה נהר הוי שלו וגם ילפינן משמלה לפחות דבדבר שאין בו סי' אינו חייב לטפל בה ממילא הוי דבר שאין בו סי' בכלל המיעוט של אשר תאבד דלא הוי מצוי אצל כל אדם כיון דאין חייב לקחתה וממילא הוי שלו כמו שטפה נהר אף דמצד הסברא יש לחלק מ"מ ממשמעותא דאשר תאבד ומצאת שפיר ממעטין ליה ומוכח ממילא דיאוש קני ולפ"ז א"ש הא דנקט הירושלמי קרא דאשר תאבד להוכיח קנין יאוש ועיין בהרמב"ם (פ' י"ד) ובמ"ש לקמן ודוק היטב בזה ועדיין צ"ע:

תו היה נ"ל בישוב הקושיא הנ"ל דמסתבר למילף דיאוש קני כיון דבקרא כתיב שור ושה וכל אבידת אחיך פשטיה דקרא משמע אפילו דבר שאין בו סי' דהנהו לאו סתמיי' יש בו סי' ובשלמא אי ילפינן משמלה דיאוש קני לא עקרינן קרא ממשמעותו דכיון דכתיב אבידת אחיך ודבר שאין בו סי' לא מקרי אבידת אחיך דכבר יצאה מרשותו ע"י יאוש, אבל אי נימא דיאוש לא קני ושפיר מקרי אבידת אחיך ואפ"ה פטרי' רחמנא בדבר שאין בו סי' עקרינן קרא ממשמעותו דכל אבידת אחיך משמע אפילו דבר שאין בו סי', אבל השתא דיאוש קני דלא הוי אבידת אחיך:

(ב) עוד אמרתי להכריח פי' רש"י עפ"מ שהקשה הבעה"מ לקמן ע"ב על פי' רש"י שפי' לא בעדים שהוא שלו והקשה הא זה מוכח משמלה עיי"ש, ודבריו אינם מובנים חדא מה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל באס"ז דהו"א דליהדר בט"ע ומלבד האי קושיא קשה למה לא הקשה בפשיטות פשיטא דמהדרינן בעדים דע"פ שנים עדים יקום דבר ותו כל השבת אבידה היכא אשכחן, והיה נ"ל לפרש דבריו כך דכיון דשמלה לתובעין אתי ממילא מוכח דלא מהדרינן בט"ע דא"כ כל מידי יש לה תובעין ולא תליא ביש לה סי' ול"ק קושית הראבד. ולקושיתי הנ"ל למה לא הקשה בפשיטות דפשיטא דמהדרינן בעדים י"ל כך דהוי מצינן לפרש בעדים שהוא שלו אתי לאפוקי דלא מצרכינן ליה להביא עדים להעיד שהיה יודע תיכף בשעת אבידה מהעדים דלפמ"ש התוס' דע"י סי' יהיה לו עדים זהו לא הוי ס' חיצונה והוי מצינן למטעי דמסתמא הוי יאוש עד דמייתי עדים שלא נתייאש כגון שמעידין שהיה יודע להדיא שיש לו עדים ע"ז החפץ או שלא נתייאש בהדיא וכדומה ע"כ כתב רחמנא עד דרוש אחיך שאין צריך לדורשו רק אם הוא רמאי דהיינו שיבאו עדים שהוא שלו וע"כ הקשה הבעה"מ דכיון דכתיב שמלה לתובעין דסתם שמלה יש לו תובעין א"כ בע"כ מוכח שאין צריך להביא עדים שלא נתייאש דא"כ לא הוי סתם שמלה יש לו תובעין דמן הסתם אין לו עדים ע"כ הקשה הבעה"מ שפיר, כ"ז לפי' התוס' דתובעין היינו שלא נתייאשו הבעלים אבל לפי' רש"י דתובעין שיש לו בעלים ל"ק קושית הבעה"מ דשפיר מצינן לומר כקושית הראב"ד דהו"א דליהדר בט"ע ואפ"ה נפ"ל תובעין משמלה לאפוקי מידי דידעינן בי' דמייאש וגם י"ל דהו"א דצריך להביא עדים שלא נתייאש ואפ"ה נפ"ל שפיר משמלה דל"ה הפקר ולפי' התוס' י"ל באמת כפי' הבעה"מ לא בעדים שיביא עדים שאינו רמאי אבל רש"י לשיטתו הוכרח לפי':

ולפ"ז אמרתי להכריח פי' התוס' עפ"מ שקשה בסוף הסוגיא דאמר רבא סי' דאורייתא דכתיב והיה עמך וקשה הא מדנקט תנא לסי' גבי שמלה מוכח בע"כ דלא יליף מקרא אחרינא כדהקשה הגמרא לעיל גבי שה וכ"ר שהקשה המהרמ"ש ולפ"ז י"ל דהא דסלקא דעתא למילף סי' מוהיה עמך היינו לבתר דכתיב שמלה ולא מצי למימר בעדים שהוא שלו מחמת קושית הבעה"מ שפיר אמרינן בסי' ולא מהדרינן בעדים שאינו רמאי דזהו דוחק קצת אבל אי לא הוי כתב שמלה והו"מ לפרש בעדים שהוא שלו פשיטא דל"ה מצינן למילף מוהיה עמך דהו"מ לפרש בפשיטות בעדים שהוא שלו וע"כ נקט שפיר תנא דמתניתין לסי' גבי שמלה כיון דמכח שמלה מוכח מוהיה עמך סי' ע"כ שפיר סמכו התנא ענין לו אבל לפי' רש"י הדרא קושית המהרמ"ש לדוכתיה:

אך לפמש"ל (אות א') להכריח פי' רש"י דלפי' התו' האיך מצינו למילף סי' ותובעין תרווייהו משמלה כיון דכל כמה דלא ידעינן סי' לא שייך לומר מה שמלה מיוחדת שיש לו תובעין יש לקיים פי' רש"י בהו"א דס"ד למילף סי' משמלה אבל אליבא דאמת דילפינן סי' מוהיה עמך שפיר מצינן לפרש כפי' התוס' ושפיר נקט ליה תנא סי' גבי שמלה דמכח שמלה מוכח כמו לפי' התוס' והא דדחי הגמ' לא בעדים לבתר דקאמר רבא את"ל ופי' רש"י ג"כ בעדים ומסתמא היינו כמו שפי' רש"י לעיל בעדים שהוא שלו ולפי' התוס' ליכא לפרש כן מכח קושית הבעה"מ אך די"ל כדשנין היינו דמצינן באמת לפרש כפי' רש"י במתני' ועיין היטב:

(ג) אמנם היה נ"ל להכריח פי' התוס' אף בהו"א דילפינן סי' משמלה דהנה לכאורה קשה להבין מאי בעי רבא בזה דסי' אתי' מוהיה עמך עד דרוש כיון דבכל הסוגיא איירינן אי סי' דאורייתא ולא קאמרינן מהיכא ילפינן ופשטיה משמע דילפינן משמלה וכיון דרבא הכריח ממתניתין דתכריך של שטרות דסי' דאורייתא מאי בעי בזה דנפקא מוהיה עמך תיתי מהי תיתא [ועיין באס"ז] ועוד קשה מה שמקשין המפורשים מנ"ל אי סי' דאורייתא לאהדורי גט אשה ע"י סי' הא איסורא מממונא לא ילפינן, ומ"ש הפ"י דלפמ"ש התו' לעיל ניחא דאדרבא ממון חמור דלא אזלינן ביה בתר רובא לפע"ד אין משם ראיה דתו' איירי בשטרות להוציא ע"י זה ממון מיד הלוה המוחזק לענין זה אלים חזקת ממון טובא דאין להוציא מיד המוחזק אפילו ע"י רוב ואפשר להטעים דמש"ה א"ה בממון אחר רוב היינו משום קולתו של ממון וע"כ אין להוציא מיד המוחזק אף אם הרוב לחיוב מ"מ איסור לא תגזול י"ל שהוא קל ואין להוציא ע"י רוב ואף שכ' התו' בחולין דלענין חזרת השטר ל"מ הלוה מוחזק היינו דל"ה מוחזק כמו התם בחזרת כלי עיי"ש אבל פשיטא דלענין ממון מקרי מוחזק דאל"כ לא היו מקשין התוס' כלום דהא דא"ה בממון אחר הרוב הוא משום מוחזק אבל הכא גבי מציאה הדרי הקושיא לדוכתיה מנ"ל למילף איסור מממון כיון דבמציאה אין כאן חזקת ממון, תו קשי' השינוים הנופלים בין הסוגיא דכאן לסוגיא דיבמות דשם משני הגמ' כליו בחורי וסומקי לאחר הקושיא ממצא קשור והכא משני תיכף לאחר קושית חמור בסי' אוכף וכבר האריכו בזה גאוני קשישאי מאורן ש"י הב"ח בתשו' רוצה להכריח מסוגיא דיבמות דל"ח לשאלה אליבא דאמת מדהדר הגמרא לבסוף ומשני כליו בחורי וסומקי ומסוגיא דהכא משמע דאף לבסוף חיישינן לשאלה עיי"ש והגאון מו"ה יעקב פולק בשו"ת של מהר"ל מפראג הכריח להיפך מסוגיא דהכא דל"ח לשאלה אך לא מתורץ על מסדר התלמוד למה שינה הסוגיא [באמת לפ"ד הפשוט היה נ"ל כיון דשם הקשה כבר מקודם מברייתא דמצא קשור ע"כ הקשה תיכף על הא דחייש לשאלה דהדרי הקושיא לדוכתיה אבל הכא לא הובא עדיין הברייתא ע"כ הניחו לסיים תי'] ובתחלה הי' נ"ל לתרץ ע"פ שיטת הב"ש שכתב דאי סי' לאו דאורייתא י"ל דוודאי חיישינן לשאלה דכיון דיש חשש שאלה תו ל"ה סי' מובהק ויש להבין לדבריו על הא דמקשה חמור בסי' אוכף היכא מהדרינן והיינו להוכיח דל"ח לשאל ולפ"ז מוכח ממתניתין דיבמות דסי' ל"ד. ולפי שיטת הב"ש הנז הדרי הקושיא לדוכתה חמור בסי' האוכף היכא מהדרינן כיון דאי ם ל"ד ודאי חיישינן לשאלה ותקשי ליה לנפשיה ועיין בס' ב"מ מ"ש בזיו ע"ד הגאון נו"ב ודבריו נכונים אבל הכא ל"ש [שוב בא לידי ס' נו"ב וראיתי שכתב ראי' זו לפתור ס' הב"ש]:

ואמרתי ליישב עפ"מ שמקשין על הא דמקשה הגמרא קושיות הפוכות דמתחלה רצה להוכיח דסי' דאורייתא ולבסוף רוצה להוכיח דסי' ל"ד וא"כ הו"ל בלא סוגיא דהכא למירמי מתני' דהכא אמתניתין דיבמות, ונ"ל דבאמת המקשן היה סובר לחלק כקושית המפורשים הנ"ל דאיסורא מממונא לא ילפינן ומש"ה גבי ממון סי' דאורייתא ולגבי איסור סי' ל"ד וע"כ הקשה לבעל האבעיא שפיר להוכיח דבממון מוכח דסי' דאורייתא ולבתר דשני לי' הוכיח דבאיסור סי' ל"ד ולפ"ז הקשה שפיר מחמור בסי' אוכף דמוכח דל"ח לשאלה בממון וא"כ בע"כ מוכח לחלק בין איסור לממון ומוכח ע"כ כיון דבממון ל"ח לשאלה דסי' דאורייתא, ולפ"ז לא הו"מ להקשות לו תיכף מגט להוכיח דל"ח לשאלה דגט הוי איסורא והוי קשה תיקשי ליה לנפשיה ממ"נ דאי סי' דאורייתא מוכח ממתניתין דיבמות דחיישינן לשאלה וקשה על הברייתא ואי סי' ל"ד וודאי חיישינן לשאלה לסברת הב"ש והוי צריכין לשבש הברייתא אבל לבתר דשני ליה דאיכא למימר כליו בחורי וסומקי הקשה ליה שפיר מברייתא להוכיח דסי' דאורייתא ול"ח לשאלה כתי' השני דכליו בחורי וסומקי, אבל התם ביבמות קאי הסוגיא על הא דאוקי אביי כתנאי ורבא אמר דכ"ע סי' דאורייתא ע"ז הקשה הגמרא שפיר מגט להוכיח דל"ח לשאלה ובאמת סי' דאורייתא ומתניתין דאין מעידין אתיא כמאן דסובר סי' ל"ד וכתי' של אביי ולא צריך לשבש הברייתא אף קודם דמשני כלים בחורי וסומקי. אך לפמ"ש המהרש"א דאי אמרינן סי' ל"ד א"כ בע"כ מיירי שמצאו בעצמו ותו לא שייך למיחש לשאלה. והא דמקשה הגמ' מגט דניחוש לשאלה היינו אי סי' דאורייתא נסתר תי' הנ"ל דהו"מ להקשות תיכף להוכיח דל"ח לשאלה ובאמת סי' ל"ד ואין לומר כנ"ל דאי סי' ל"ד וודאי חייש לשאלה כס' הב"ש הא ליתא לס' המהרש"א דאי סי' ל"ד י"ל דמיירי שמצאו בעצמו, אמנם לפענ"ד דברי מהרש"א דחוקים קצת דכיון דאי סי' ל"ד בע"כ דמיירי שמצאו בעצמו א"כ מנ"ל להוכיח דלמא סי' דאורייתא וחיישינן לשאלה ומיירי ג"כ שמצאו בעצמו, וי"ל:

אך לפענ"ד הי' נראה לפ"מ שלמדתי הפי' בתוס' ביבמות במאי שסיימו ומיירי שזהו הסי' מה שקשור בכיס ופי' המהרש"א ז"ל דהוכחתם דאי הי' הסי' בכיס עצמו לאשמעינן בגט עצמו סי' ולמה נקט כיס וארנקי, ואמרתי לפרש דרצונם בזה לתרץ על המקשן שם דהוכיח סי' דאורייתא וקשה מנ"ל דלמא מיירי שמצאו בעצמו וצ"ל דהי' קשה לו דאם מצאו בעצמו קשה למה נקט כיס וארנקי אלא וודאי דמצאו אחר וזהו הסי' מה שקשור רק לכאורה עדיין קשה מנ"ל להתוס' דלמא לעולם שיש סי' בכיס עצמו רק מש"ה נקט כיס וארנקי לאשמעינן דל"ח לשאלה, רק דלפ"ז אי הוי אסיק אדעתי' המקשן דהתם חשש שאלה מנ"ל דמיירי שמצאו אחר דלמא מצאו בעצמו ואינו יודע אם השאיל [וכדאי' בטור אה"ע סי' קל"ב דאם מצאו בעצמו יש ג"כ חשש שאלה אם אינו אומר שיודע שלא השאיל] וקמ"ל דל"ח לשאלה א"ו דהמקשן לא אסיק אדעתי' כלל למיחש לשאלה וע"כ הכריח דמש"ה נקט כיס וארנקי משום הסי' [אח"כ מצאתי זה הפי' באריכות בשו"ת שב יעקב ות"ל שכוונתי לכל דבריו שם]:

ועפ"ז נתיישב לי שם בסוגי' דעל הא דאמר רבא דכ"ע סי' דאורייתא מקשה הגמ' ממתני' דאין מעידין ועל לישנא דאמר רבא סי' לאו דאורייתא הקשו התוס' מברייתא דמצא קשור. וקשה על הגמ' למה לא הקשו קושי' זו כיון דכל קוטב הסוגי' שם ע"ז בתחלה להוכיח מגט דסי' דאורייתא, ולפמ"ש א"ש דוודאי בתחלה קודם דאסקינן אדעתין חשש שאלה מוכח מברייתא דסי' דאורייתא דליכא למימר דמיירי שמצאו בעצמו דלמה נקט כיס וארנקי. אבל לבתר דשני לי' בלישנא דסי' דאורייתא דחיישינן לשאלה וכיון דאסיק אדעתי' חשש שאלה תו לא קשה מגט די"ל דמיירי שמצאו בעצמו וקמ"ל דל"ח לשאלה, וגם לתי' התוס' דהוי סי' מובהק י"ל ג"כ דתלוי בהא דשני לי' שומא סי' מובהק:

ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א דוודאי התוס' תי' שפיר דלא הו"מ להוכיח דסי' דאורייתא די"ל דמיירי דמצאו בעצמו וקמ"ל דל"ח לשאלה דמיירי שא"י אם השאילו. אבל מה שהקשה על קושי' הגמ' דלמא מיירי שמצאו בעצמו ל"ק מידי דממ"נ אי א"י אם השאילו קשיא ס"ס ניחוש לשאלה ואי אומר בבירור שלא השאילו קשה למה נקט כיס וארנקי וזה נלע"ד ברור בישוב קושית מהרש"א:

(ד) והנה לפ"ז יהי' מוכח לכאורה דאי סי' ל"ד בע"כ חיישינן לשאלה כיון דבע"כ מיירי שמצאו בעצמו וקמ"ל דל"ח לשאלה וקשה כיון דבאמת יש סברא לומר כיס וארנקי לא מושלי אנשי א"כ למה נקט הנהו כלים דוקא א"ו דבכלים אחרים חיישינן לשאלה וממילא מוכח דבכיס וארנקי ל"ח לשאלה דאף דמיירי שמצאו בעצמו מ"מ הא א"י אם השאיל ודלא כמ"ש הב"י בשו"ת דאליבא דאמת דמיירי שמצאו בעצמו י"ל דאפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה והכא שאני דאית לי' מגו, נ"ל כוונתו דמהמנינן לי' מה שאומר שלא השאיל לאפוקי במצא מת אף שיש עדים שמכירים הכלים מ"מ מנא יודעין שלא השאיל כנ"ל ברור בכוונת הב"י ותמי' על הב"ח בשו"ת ועל המהרח"ש בק"ע שלא הבינו כן בדבריו והתפלאו ולפע"ד כוונתו כמ"ש, אך לפמ"ש דאף במצאו בעצמו מיירי שא"י אם השאיל א"כ מוכח דבכיס וארנקי ל"ח לשאלה וכ"ר בשו"ת שב יעקב הנ"ל הוכחה זו דבשאר כלים חיישינן ובכיס וארנקי ל"ח ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה אך לפמ"ש התוס' ביבמות דזהו סי' מובהק מאי שקשור בכיס ל"מ דחיישינן לשאלה בשאר כלים דלא נחית התנא כלל לאשמעינן דל"ח לשאלה וגם ל"ש שאלה כלל כיון דזה הוא סי' מה שקשור גט בכיס [ועיי"ש ביבמות (ע"ב) ברש"י ד"ה מצא קשור] דמנא ידע שקשר חבירו גט בכיס וה"ה בשאר כלים שאין דרך לקשור בהם גט:

ובזה אמרתי לקיים הגירסא ישינה ברשימת התוספות וניחוש לשאלה שמחק הרש"ל, דהתוספות כתבו ביבמות דאי אמרינן סי' ל"ד י"ל דזהו סי' מובהק מה שקשור בכיס ולפי זה לא הוי מצי להקשות הכא דלוכח סימן דאורייתא דהוה מצי למימר דזהו סימן מובהק רק התוספות הקדימו הכא בדיבור הקדום שיש לו סימן בכיס וכיון דלא מיירי מסימן ידוע מסתמא לא הוי סימן מובהק, אך קשה מנא להו דילמא הסימן הוא מה שקשור בכיס וזהו סי' מובהק ע"כ העמידו דבריהם על הא דמקשה וניחוש לשאלה דמוכח דהקשירה לא הוי סימן דאל"כ לא הוי מקשה וניחוש לשאלה ע"כ הקשה שפיר לוכח מהכא דסי' דאורייתא, לפ"ז דמוכח מסוגיא דהכא שיש לו סי' אחר בע"כ אי סי' לאו דאורייתא מיירי שמצאו בעצמו ואינו יודע אם השאיל דמשום הכי נקט כיס וארנקי ומוכח דבכלים אחרים חיישינן לשאלה כמו שמצאתי בשאלות ותשובות ש"י, אך אי משום הא לא אריא ואדרבה יש לתרץ בזה קושיית התוספות מה שהקשו דלוכח מהכא דסי' דאורייתא דיש לומר וודאי אי סי' לאו דאורייתא יש לומר דהקשירה הוא הסימן והוי סימן מובהק כמו שכתבו התוספות ביבמות רק דאפילו הכי מקשה שפיר וניחוש לשאלה בהו"א זו דסי' דאורייתא רק דחיישינן לשאלה הקשה שפיר מברייתא דליכא למימר דזהו הסימן מה שקשור בכיס דיש לומר דהמקשן סובר באמת דזהו סימן מובהק, וא"כ קשה מאי קא משמע לן הברייתא בזה בשלמא אי סי' ל"ד קמ"ל דזהו סימן מובהק אבל אי סי' דאורייתא ואפילו סימן אמצעי מהני קשה מה קמ"ל בסימן מובהק כיון דאפילו סי' אמצעים מהני, ודלא חיישינן לשאלה בכהאי גוונא הוי ג"כ פשיטא א"ו דיש לו סימן אמצעי בכיס עצמו על כן הקשה שפיר ניחוש לשאלה אבל אי סי' ל"ד יש לומר שפיר דהסימן הוא מה שקשור וקמ"ל דזהו סימן מובהק, וא"כ לא מוכח דחיישינן בשאר כלים לשאלה דלא משום חשש שאלה אתי התנא לאשמעינן דלא שייך הכא שאלה כלל וע"כ לא קשה כלל לאשמעינן בשאר כלים וזה פשוט:

אמנם לפמש"ל (אות הקודם) ליישב הסוגיא דמשום הכי לא מקשה הכא תיכף ממצא קשור משום דהיה קשה ממ"נ אי נימא סי' דרבנן מכל שכן דחיישינן לשאלה כסברת הב"ש וא"כ ס"ס לא מתרצא הברייתא, אבל לפי תירוץ הנ"ל דאי סי' לאו דאורייתא יש לומר דהוי סימן מובהק מה שקשור בכיס וקמ"ל דזהו סימן מובהק וממילא לא שייך חשש שאלה הדרא הקושיא לדוכתיה דהו"מ להקשות להוכיח דסי' לאו דאורייתא דאי סי' דאורייתא ומתרצינן מתניתין דיבמות דחיישינן לשאלה קשה מברייתא לפי מה שכתבתי לעיל דאי סי' דאורייתא ליכא למימר דהסימן הוא מה שקשור בכיס, אבל לפי מאי שכתבו התוספות וכפירוש הנ"ל דאי סי' לאו דאורייתא מיירי שמצאו בעצמו ואינו יודע אם השאיל וקמ"ל דלא חיישינן לשאלה אתי שפיר כנ"ל דלא הוי מצי להקשות תיכף דהיה קשה ממ"נ כנ"ל וא"כ מוכח אליבא דאמת דבשאר כלים חיישינן לשאלה:

(ה) אמנם כן נראה לפענ"ד ליישב שינוי הסוגיא באופן אחר לשיטת הסוברים דלא חיישינן לשאלה דהנה הגאון מוהר"ר יעקב פולק כתב מדשני הגמרא תיכף לאחר קושית חמור בסימן אוכף וכו' כליו בחורי וסומקי מוכח דדחיקא ליה האי שנויא וע"כ הדר ביה ולא חיישינן לשאלה רק דקשה ליה סוגיא דיבמות ותי' כיון דמסדר הש"ס הראה לן זה במקום א' לידע דלא חיישינן לשאלה לא היה צריך להראות במקום אחר, ולי נראה ליישב כך דודאי לפי הסוגיא דהכא דאבעיא להו סי' דאורייתא לגבי מציאה א"כ מוכח דלא ס"ל לחלק בין ממון לאיסור א"כ הקושיא חזקה מחמור בסימן אוכף והוצרך לדחוק אוכפא לא משאלי אינשי ע"כ הדר ביה תיכף כיון דדחיקא ליה האי שנוייא, אבל התם בסוגיא דלא איירינן מהי תיתא לן דסי' דאורייתא ויש לומר דמצד הסברא אמרינן דסי' דאורייתא דהוי כמו רוב, וא"כ הוי מצי לשנויא על הקושיא דחמור בסימן אוכף היכא מהדרינן דבממון שאני דגלי לן רחמנא דלא ניחוש לשאלה ואיסורא מממונא לא ילפינן רק דשני לפום סברת המקשן דהוי מדמי איסור לממון ועל כן לא היה צריך לשנות תיכף כליו בחורי וסומקי כיון דהיה לו תירוץ מרווח ממונא מאיסורא לא ילפינן רק לבתר דהקשה מגט דהוי ג"כ איסורא וצריך לומר כיס וארנקי לא משאלי אינשי וזה היה נראה לו דוחק כמו שכתב הגאון הנ"ל דאי שאלה הוי חששא גמורה אין לחלק בין הנהו כלים לשאר כלים ועל כן הדר ביה ושני כליו בחורי וסומקי וא"כ מוכח דלא חיישינן לשאלה:

(ו) ועתה נחזור ליישב לשיטת התו' הקושיא מנ"ל למילף איסורא מממונא, ונ"ל דלפי מה שפירשו התוס' דילפינן שיש לו תובעין ע"י הסי' והקשיתי לעיל (אות א') דלפי זה כל כמה דלא ידעינן סימן אף שמלה לית ליה תובעין דאין לומר על ידי סימן יש לו תובעין על ידי עדים דא"כ סימן מנא ליה ובע"כ דאי ילפינן סי' דאורייתא משמלה לא אמרינן דעל ידי סימן יהיה לו עדים, וא"כ היכא מצינן למילף סימן משמלה כיון דכל כמה דלא ידעינן סימן אף תובעין ליכא למידרש, ובע"כ ליישב זה צריך לומר דכיון דשמלה מייתרא וקים להו לרבנן דליכא למדרש מיניה רק תובעין א"כ בע"כ מוכח דזה הוי ס' חיצונה להחזיר בסימן ונהי דאנן לא הוי ידעינן הסברא חיצונה אבל מן התורה מוכח מדכ' שמלה לתובעין מוכח דהוי סברא חיצונה לאהדורי בסימן וכהאי גוונא אשכחן בש"ס טובא דמוכחינן מן התורה הסברא חיצונה [ואחת מן המקומות בשבת (כ"ו ע"ב) ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים לפירוש רש"י עיין שם] ולפי זה אתי שפיר דל"ה איסורא מממונא כיון דמוכח מן התורה סימן מסברא חיצונה ובודאי בסברא חיצונה אין לחלק בין איסור לממון, ואין להקשות לפי זה מאי מקשה הגמרא על הא דשני ליה כליו דחיישינן לשאלה חמור בס"א היכא מהדרינן דלמא לענין זה שני איסורא מממונא דכיון דגלי לן רחמנא בהדיא חמור דלא ניחוש לשאלה ולא הוי ס' חיצונה משום הכי לא ילפינן איסורא מיניה, דיש לומר דקושיית הגמרא כיון דבע"כ צריכת לחלק לענין שאלה בין איסור לממון א"כ מנא ליה להוכיח משמלה דסברא חיצונה לאהדורי בסימן אף באיסור דעכשיו מצינן למימר דלא הוי ס' חיצונה רק בממון דחזינן דהקילה רחמנא דלא ניחוש לשאלה, ומכש"כ לסברת הב"ש דהיכא דאיכא חשש שאלה לא הוי סימן מובהק אף על ידי ט"ע א"כ ממילא מוכח דבממון סי' דאורייתא, אלא בע"כ דהא דכתב רחמנא חמור בסימן אוכף לא הוי רק גילוי מלתא דלא ניחוש לשאלה והוא הדין באיסור ע"כ הקשה הגמרא שפיר, ועם מ"ש דמוכח משמלה דהוי ס' חיצונה לאהדורי בסימן יש לומר ג"כ מה שקשה מלבד דאיסורא מממונא לא ילפינן תיפוק ליה אפי' אי הוי כ' באיסורא דליהדר בסימן מ"מ מנ"ל דסימן עדיפא מחזקה, והכא איכא חזקת א"א ולפנינו נאריך בזה בעזרת השם ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון דמסברא חיצונה מוכח דסימן דאורייתא ע"כ אין לחלק, אמנם באמת עדיין לא הועלנו בזה כאשר אכתוב לקמן אי"ה:

ועתה יש מקום אתי ליישב הקושיא הנ"ל שהקשיתי מאי בעי רבא בזה דיליף סימן מוהיה עמך ולמה לא רצה למילף כפשטיה משמלה או תיתא מהי תיתא כיון דלא נפקא לן מידי בזה, ונלפענ"ד לתרץ דהנה הגאון מוהר"ל מפראג בשאלות ותשובות בענין עגונה הוכיח לשיטת הרי"ף דאפילו אי סי' דאורייתא לא חיישינן לשאלה אליבא דאמת דאי סי' לאו דאורייתא וודאי לא חיישינן לשאלה כמו שכתב הב"ש בשמו מדלא נקט רבותא אפילו ט"ע בכליו לא מהני, ולפי זה הוכיח מדלא הביא הרי"ף ביבמות רק לישנא דסימן דרבנן, וקשה דהוה ליה לאתויי דהוי ספיקא דנ"מ לחוש לחומרא דאי סי' דאורייתא חיישינן לשאלה א"ו דהרי"ף סובר דאפילו אי סימן דאורייתא לא חיישינן לשאלה כתירוץ השני כליו בחורי וסומקי עכדפח"ח, ואמרתי לכאורה הוכחה ברורה לשיטת הרי"ף דאפילו אי סי' דאורייתא לא חיישינן לשאלה דהתוספות הקשו לעיל על מצא בחפיסה למה יחזיר ניחוש לשאלה ותירץ דבממון לא חיישינן לשאלה והיינו מדרבנן וכמ"ש התוספות ביבמות וקשה לפי זה לרבא דהוכיח ממתניתין דתכריך של שטרות דסימן דאורייתא דסבירא ליה דבשטר לא שייך לעשות תקנה כיון דלא שייך לומר דניחא ליה ללוה וקשה תקשי ליה לדידיה ממצא בחפיסה דהוא רישא דמתניתין דתכריך למה לא ניחוש לשאלה ולא שייך תירוץ התוספות דמדרבנן לא חיישינן לשאלה דהא רבא לית ליה האי סברא דעשו חכמים תקנה מה שהוא נגד רצון הלוה דאל"כ לא מוכח דסי' דאורייתא א"ו מוכח דרבא סבירא ליה אפילו א"א סי' דאוריי' לא חיישינן לשאלה ובע"כ דמוקי מתניתין דיבמות בחורי וסומקי ע"כ אתי שפיר פסק הרי"ף לשיטת מהר"ל הנ"ל דלא חיישינן לשאלה אף אי סי' דאורייתא:

(ז) ועפ"ד הנ"ל י"ל שיטת הטור לפי מאי שהוכיח הגאון מהר"ל הנ"ל דמפשטיה דלישנא (בסי' י"ז) משמע דלא חיישינן לשאלה רק דמסי' (קל"ב) שכתב בגט דצריך שיאמר השליח שלא השאיל הכלי מוכח לכאורה דחיישינן לשאלה וכ' הגאון הנ"ל דכיון דהשליח בפנינו ממ"נ אם אומר שלא השאיל הרי אומר ואם אומר איני יודע כיון דחזינן דמסתפק גרע טפי ע"כ וודאי חיישינן אבל מסתמא לא חיישינן עיין שם, ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דא"כ מנ"ל להטור לחלק דבכיס וארנקי לא חיישינן דלמא כיון דאיכא ריעותא דאומר השליח שאינו יודע אף בכיס וארנקי חיישינן ומכש"כ דלשיטת הגאון לא צריך לחלק אליבא דאמת בין כיס וארנקי לשאר כלים וצל"ע ע"ד, ולפי הנ"ל יש לומר דהיה קשה להטור הוכחת הגאון מהר"ל דמוכח אי סי' ל"ד לא חיישינן לשאלה מדלא נקט במתניתין דיבמות ט"ע בכליו והוכחת הגאון בשו"ת ש"י וכמו שכתבתי לעיל דמוכח בגט דאי סי' ל"ד חיישינן בשאר כלים לשאלה מדנקט כיס וארנקי, ולתרץ זה הוכרח לחלק דבגט החמירו יותר וכמ"ש הגאון חכם צבי בשו"ת לפרש קושית הגמ' ונהי דקושית הגמ' לא צריך לדחוקי בכך אבל אליבא דאמת מצינו לחלק כן מכח ההכרחים הנ"ל ועל כן כ' הטור שפיר דבגט חיישינן לשאלה זולת בכיס וארנקי, רק דעדיין קשה כיון דבע"כ צריכין לחלק אליבא דאמת בין כלים דלא מושלי לשאר כלים א"כ נהי דללישנא דסי' ל"ד מוכח דלא חיישינן לשאלה מדלא נקט ט"ע מ"מ ללישנא דסי' דאורייתא דלמא חייש לשאלה וליכא למימר אליבא דאמת לא מחלקינן כלל בין כלים דלא מושלי לשאר כלים כמו שכתבתי לעיל בשם הגאון מוהר"ר יעקב פולק דהא לשיטת הטור ללישנא דסימן דרבנן בע"כ צריכין לחלק בין הנהו כלים לשאר כלים א"כ דלמא אף אי סי' דאוריית' מחלקינן [הן אמת דלפי מאי שכתב הגאון הנ"ל וז"ל דאי חששא דשאלה חששא גמורה אין לחלק א"כ בגט דלא הוי רק חומרא כמ"ש כיון דאפשר באחר וכיון דלא הוי רק חומרא שפיר יש לחלק] אבל לפי מאי שכתבתי דמוכח מרבא דאי סי' דאורייתא לא חיישינן לשאלה ע"כ פסק הטור שפיר דבעגונה לא חיישינן לשאלה ממ"נ דאי סי' דאורייתא מוכח מרבא דלא חיישינן לשאלה ואי סי' לאו דאורייתא יש לומר כסברת הב"ש דחיישינן טפי לשאלה מכל מקום מוכח מהוכחת הגאון מהר"ל דלא חיישינן מדלא נקט ט"ע בכליו ובגט פסק שפיר לחלק בין כיס וארנקי לשאר כלים מחמת הוכחת הש"י הנ"ל:

וכיון שזכינו לדין היה עולה על רוחי ליישב הקושיא הנ"ל דמאי בעי רבא לילף סי' מוהיה עמך, דיש לומר דהיה קשה לרבא השתא דהכריח דסי' דאורייתא מדחזינן אף בשטרות דמהדרינן ולפ"ז מוכח ממילא דלא חיישינן לשאלה וכמש"ל (אות הקודם) ראייה ממצא בחפיסה והיה קשה מתניתין דיבמות כיון דלא מצי לשנויי כליו דחיישינן לשאלה, ולאוקמי בחורי וסומקי הוי ג"כ דוחק כיון דכבר אשמעינן דארוך וגוץ ל"מ ה"ה חורי וסומקי, ולומר דלדיוקא אתי לאשמעינן דדוקא סימן גרוע דומיא דגופיה לא מהדרינן אבל סימן טוב מהני ולא חיישינן לשאלה וכמדומה שכן פירש הגאון מהר"ל ג"כ דוחק לרבא כיון דכבר מוכח ממתניתין דחפיסה דלא חיישינן לשאלה ולא שייך בזה להשמיענו בקוצר ע"כ בא רבא לתרץ דהקושיא מעיקרא ליתא, דע"כ לא הוי אמרינן דאי סימן דאורייתא מהני אף באיסורא רק מעיקרא דהוי ילפינן משמלה וא"כ בע"כ דהוי סימן מסברא חיצונה דלולי זאת ליכא למילף תובעין וכיון דהוי סברא חיצונה אין לחלק בין איסור לממון וכמש"ל (אות הקדום) אבל השתא דיליף רבא סי' מוהיה עמך דגלי רחמנא בהדיא בממון הקושיא מעיקרא ליתא ממתניתין דיבמות דיש לומר איסורא מממונא לא ילפינן והוכרח רבא שפיר להביא קר דוהיה עמך:

(ח) ועם האמור יש ליישב מ"ש הרא"ש על הרי"ף שהביא בגט דבעי דווקא נקב בצד אות פלוני וכ' הוא דהכא לא בעינן סימן מובהק וסיים וכן בחפיסה אי לאו משום דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנח ליה הוי מהני אע"ג דלא הוי סי' מובהק, ולכאורה קשה ע"ד דהא הגמרא קאי באת"ל דסי' דאורייתא משום הכי לא בעינן סי' מובהק ומה ראיה מזה לדידן וצריך לומר שלא כתב כן רק להוכיח דנקב בצד אות פלוני לאו דוקא, ולפ"ד הנ"ל יש ליישב לשון הגמרא היטב דכיון דרבא קאמר את"ל סי' דאורייתא והיינו כמו שכתבתי לעיל דדוקא בממון כיון דיליף ליה מוהיה עמך וכיון שכן בגט בעינן דוקא סימנים מובהקים, והא דהוצרך הגמרא לומר בחפיסה משום מידע ידעה היינו כיון דרבא קאמר את"ל משום דיש לומר כדשנינן, ועל ראייתו מתכריך בע"כ צריך לומר כמ"ש הרא"ש וכיון שכן לא מוכח דלא חיישינן לשאלה וכיון דל"מ דלא חיישינן לשאלה הדרא האיבעיא דלעיל לדוכתיה דיש למילף סימן דאורייתא משמלה ואפילו לענין איסור כמו שכתבתי לעיל ואיכא לתרוצי מתניתין דיבמות משום דחיישינן לשאלה ולפי זה אפילו סימן אמצעי מהני בגט, ע"כ קאמר הגמרא מלתא דפסיקא דסימן מובהק וודאי מהני וחפיסה וודאי לא מהני משום מידע ידעה כך יש לומר דרך חידוד:

(ט) ועפ"ד הנ"ל מיושב היטב דברי הה"מ שכ' (בפ' י"ג מהלכות אבידה) דהר"מ סובר סי' דאוריי' ובהלכות גירושין כ לדעת הר"מ דבעי דוקא סימנים מובהקין ביותר, ותמהו עליו הכ"מ והלחם משנה, ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דמ"ש בהלכות אבידה דנין עליו דברי תורה בכל מקום היינו בממון, ומ"ש בכל מקום י"ל דאתי לאורויי אפילו היכא דלא שייך ניחא ליה כגון לירד לנחלה, אבל באיסורא פסק אליבא דאמת סי' לאו דאורייתא מכח ההוכחה הנ"ל מדנקט רבא קרא דוהיה עמך ולא משמלה כמש"ל (אות ז'), וכן דייק לשון הה"מ שכתב בהלכות גירושין וכבר כתב שיש סימנים מובהקין ביותר שסומכין עליהם מן התורה בכל מקום משמע מדבריו שיש סי' מובהקין שהם מ"ה בכל מקום אבל סימנים אמצעים אינם מן התורה בכל מקום והיינו לענין איסורא אבל לענין ממון אף סי' אמצעי הוי מן התורה [עיין שו"ת פמ"א ח"ג שאלה ב'] ועיין בהרמב"ם הל' נחלות משמע לכאורה מדבריו דמדרבנן לא מהני סימן משום חומר א"א מדכתב לבסוף שאני אומר לא החמירו, אמנם יש לומר דלא קאי רק אאינך ראוהו מגויד או נפל למים, ומשם קשה על פירוש הכ"מ שבהלכות אבידה שסובר דלהרמב"ם הוי ספיקא אף לענין ממון א"כ למה יורדין לנחלה דנהי דעשו חכמים ז"ל תקנה להחזיר אבידה בסימן מ"מ מנ"ל לענין לירד לנחלה ולהוציא מחזקת המוריש א"ו מוכח כשיטת הה"מ דהרמב"ם סובר לענין ממון סי' דאורייתא וכן מוכח מלשון הרמב"ם שסיים לבסוף וז"ל שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן דברים וכו' משמע שלא היה צריך לחלק רק בדברים שחזקתן למיתה דלענין איסור כרת החמירו אבל לענין סימן אין צריך לחלק בסברא דלענין ממון סי' דאורייתא ולענין איסורא י"ל דסי' לא מהני כיון דאיסורא מממונא לא ילפינן ומה שכתב הרמב"ם שראו אותן הדברים היינו שראוהו נפל למים או לגוב אריות שכ' מקודם, ולא נהירא כלל וכלל לומר דאותן הדברים היינו סימן כמובן לכל מעיין בלשון הרמב"ם הצח וא"כ מוכח להדיא דסבירא ליה לחלק בין ממון לאיסור מדאורייתא:

ובזה יש ליישב מה שכתב שם הכסף משנה על לשון הרמב"ם שבתחלה כתב רק אבד זכרו ולבסוף כתב אבד זכרו ושמעו בו שמת משמע דתרווייהו בעי והניח בצ"ע, ועפ"ד הנ"ל נראה לי לפ"מ שהייתי מתרץ זה שנים רבות קושית התוספות בחולין (פרק גיד הנשה) על הא דקאמר הגמרא תדע דאי אתו סהדי ואמרי פלני' דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה והקשו התוספות שם מ"ש דמתירין א"א ע"י סימן וממילא תוכל לבא אח"כ לידי חיוב מיתה ועיין בפ"י במס' כתובות בק"א בסוגיא דתרי ותרי שכתב בזה דבר נאה ומתקבל עיין שם] והיה נראה לפענ"ד ליישב כך דלכאורה צריך להבין היאך מדמה הגמרא סימן מציאה למתניתין דאין מעידין דבשלמא במציאה שפיר י"ל דסמכינן על סימן כיון שאמר סימן מחזקינן ליה שוודאי נפל ממנו חפץ כזה דאל"כ מנא ידע הסימן וכיון דוודאי נפל ממנו הוי חששא רחוקה לומר דגם מאחר נפל חפץ כזה [ואף דיש לומר דהכא כיון דהוחזק נפילה לפנינו חיישינן דלמא גם מאחר נפל מ"מ מנ"ל הא דלמא ה"ט דמהדרינן בסימן משום הצטרפות ב' הס' דניחוש דלמא גם מאחר נפל דהוי חששא ובסי' שוים כולי האי לא חיישינן ועיין לעיל בסוגיא דשיירות מצויות בתוספות סוף ד"ה נפק] ומכש"כ לרבא בב"ב דלנפילה לא חיישינן כלל, ולפי מאי שנתברר לי לפענ"ד לפמ"ש התוס' ביבמות (דף קט"ז) דהיכא שבא הבעל השטר להוציא עם השטר שבידו לא מהני חזקה מה שתחת ידו הוא שלו כמו בשאר חפצים דזהו לא מהני רק להחזיק מה שבידו ונהי דהכא בשטר נמי מהני ליה להחזיק השטר מ"מ אינו יכול להוציא ממון רק משום דלנפילה לא חיישינן וגם לרבא בע"כ מוכח דלא הוי מוחזק דאל"כ ל"ה מייתי ראייה דלא חיישינן לתרי יצחק עיין שם היטב, ולפי זה שפיר יש לומר דמשום הכי במציאה כיון דמזה וודאי נפל מהכ"ת לחוש דנפל מאחר אבל בא"א מנ"ל להתיר דלמא בעלה של זו אזל לעלמא וזהו הנמצא אחר הוא ומנ"ל דלא חיישינן לסימן, ולתרץ זה נראה לפענ"ד דגם בעגונה שייך שפיר לדמותו למציאה כגון באחד שהלך ע"ד לחזור כסתמא דמלתא ונשתהה זה זמן זמנים טובא ואבד זכרו מצד הסברא שפיר מצינן לדמותו לאבידה ואפשר הוי חששא רחוקה יותר מאבידה וכעין סברא זו מצינו שפירש רש"י בסוגיא דתרי ותרי אין לבי נוקפי שאלו היה קיים היה בא וגם זה הנמצא מת בסימן הוי ג"כ כאבידה דמסתמא מי שמת על מטתו יודעים מי הוא רק במונח אחד כדומן על פני השדה פשיטא דזה הוי ג"כ כמו אבידה ומתניתין דאין מעידין פסקא למלתא דאין מעידין בשום אופן ע"י סימן אפילו בכה"ג, וגם סתמא דמלתא הוי כה"ג על כן מדמה הגמרא שפיר, וראייה גדולה לסברא זו ממ"ש הרמב"ם שהכירו בסימן ואבד זכרו לפמ"ש הה"מ דהרמב"ם סובר בממון סימן דאורייתא וכמו שהוכחתי לעיל למה בעי אבד זכרו, ולפי מאי שכתבתי דעכ"פ בעי דלהוי דומיא דאבידה א"ש [ולפי זה יש מקום לדון באחד שמת על מטתו ובאו עדים ואמרו שראו אחד שמת על מטתו והיה לו סימן כך וכך יש לומר דלא מהני אף לענין נחלה דזה לא דמיא לאבידה כלל וגם הרמב"ם נקט באחד שנהרג דהוי דומיא דאבידה, ועוד יש ראייה לזה מלשון הרמב"ם גבי יצחק בן מיכאל כמ"ש בשו"ת להגאון אב"ד דק"ק פוזנא צע"ג לדינא] ולפי זה מיושב היטב קושית התוספות הנ"ל דהתם גבי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא הוי דומיא דאבידה כלל כיון דאין העדים מכירים אותו האיש רק על ידי הסימן יוכל להיות שיש עוד אחד והוא באחת המקומות כדרכו ומי יודע איה איפה מקום תחנותו ולא דמי לאבידה כלל ומשום הכי פשיטא ליה להגמרא דלא קטלינן ליה אבל בא"א שפיר משיאין על ידי סימן באופן הנ"ל דהוי דומיא דאבידה כנלפענ"ד נכון:

ולפ"ז מיושב לשון הרמב"ם דמשום הכי לא נקט בתחלה רק אבד זכרו לחוד כיון דמיירי אף בהכרה על ידי סימן וזה הוי דאורייתא בממון כמו שכתבתי לעיל משום הכי לא בעי רק אבד זכרו דלהוי כמו אבידה, אבל בסיפא במאי שמפרש טעם לראוהו מגויד ושאר אינך דהוי מטעמא דנפשיה והוראת בתי דיני ישראל כמו שסיים דלזה אין לנו ראייה ברורה רק מצד הסברא כמו שכתב הרמב"ם שלא החמירו רק באיסור כרת ע"כ החמיר הרמב"ם יותר דבעי ג"כ ששמעו בו שמת, ואף דברישא כללא כייל ראוהו מגויד ואינך עם סי' מ"מ יש לומר דסמך בזה על מ"ש בסיפא כנלפענ"ד הקלושה:

ולפ"ז יש לומר מה שקשה בסוגיא לפמ"ש בשו"ת חכם צבי לחלק דנהי דחיישינן לשאלה מ"מ היכא דיש לו ג"כ סימן בגופיה הוי שאלה דיחיד וכולי האי לא חיישינן והביא ראייה מדלא חיישינן לנפילה דיחיד, ולי היה קשה ע"ד מסוגיא דיבמות הנ"ל דקאמר אי לנפילה לא חיישינן ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה מזהר זהיר וקשה כיון דכבר קאמר לנפילה לא חיישינן והיינו נפילה דיחיד כמו שכתבו התוספות שם למאי קאמר תו ואי לפקדון הא הוי פקדון דיחיד ובע"כ צריך לומר דבפקדון דהוי חששא יותר חיישינן אף לפקדון דיחיד, וא"כ אין ראייה לדברי החכם צבי לדמות שאלה דיחיד לנפילה דיחיד דשאלה הוי יותר דמי לפקדון מלנפילה ועיין בס' ב"מ שהעיר בזה אך לא הביא ראייה לדבריו:

(י) ועם סברת החכ"צ הנ"ל יש לי לפקפק על הממ"נ שהביא בשו"ת ש"י משם הגאון מוהר"ר הילמן מפראג דסי' אמצעים בגוף וסימנים מובהקים בכלים מהני לפי הוכחת מהר"ל מפראג דאי סימן לאו דאורייתא וודאי לא חיישינן לשאלה מדלא נקט ט"ע בכליו, ולפ"ד אפילו בנמצא שנים בא' יש סימן אמצעי בגופו ובאחד יש סי' מובהקים בכליו יש להתיר ג"כ משום הממ"נ אי סי' דאורייתא בע"כ הוא זה שבסימן גופו ואי סי' לאו דאורייתא לא חיישינן לשאלה הוא זה שבסי' מובהק בכליו ואפילו באחד אם מעידין העדים לפנינו אחד מעיד על סימן גופו ואחד על סימן מובהק בכליו ואין אנו יודעים אם כוונתם על גוף אחד שפיר מהני מכח הממ"נ הנ"ל, ולפי סברת החכם צבי יש לעיין בזה דמנ"ל לאפלוגי בין הלשונות כיון דאי סי' דאורייתא חיישינן לשאלה דלמא אי סימן לאו דאורייתא חיישינן ג"כ לשאלה והא דלא נקט ט"ע בכליו כהוכחת מהר"ל היינו משום דסימן בגופו ובכליו משמע דתרווייהו איתנהו וכמו שכתוב בשאלות ותשובות ואם כן בשלמא אי סימן דאורייתא מיירי גופו דארוך וגוץ דלא הוי סימן כלל וא"כ לא הוי שאלה דיחיד משום הכי חיישינן לשאלה כיון דהרבה ארוכים וגוצים יש, אבל אי סימן לאו דאורייתא מיירי סימן בגופו בסימנים אמצעים, וא"כ נהי דסימן לאו דאורייתא מ"מ לא חיישינן לשאלה דהוי שאלה דיחיד דנימא שאותו האיש שיש לו זה הסימן שאינו שכיח השאיל כליו ג"כ לאחד שיש לו סימן כמו זה וא"כ אין אנו צריכין לחלק כלל בין הלשונות בענין חשש שאלה ונהי דאם יש באחד סימן אמצעי בגופו וסימן מובהק בכליו שריא מטעם שאלה דיחיד מ"מ בשני גופים באופן שכ' לעיל אין להתיר דיש לומר דלמא סימן לאו דאורייתא ואינה מותרת על ידי הסימן אמצעי בגופו ועל ידי הסימן מובהק שבכליו של אחר ג"כ אין להתיר אותה כיון דזה אין לו סימן אמצעי בגופו תו לא הוי שאלה דיחיד ושפיר חיישינן וגם אם אין אנו יודעין אם מעידין על גוף אחד אין להתיר אותה דדלמא על ב' גופים מעידים ול"ה שאלה דיחיד, ונהי דיש לפקפק על החכם צבי בענין דימוי החששות נפילה לשאלה היינו דיש לומר דשאלה הוי חשש יותר אבל דנימא דלא חיישינן לשאלה כלל מנא ליה דלמא הוי בגדר נפילה ולדיחיד לא חיישינן ולדרבים חיישינן:

אמנם החכם צבי שדא נרגא בס' דא"כ מאי מקשה הגמרא מגט דשם הוי שאלה דיחיד ותירץ בדוחק דהגמרא ס"ל דבגט החמירו עיין שם דקשה מנא ליה להמקשן להקשות, אמנם צריכין אנו להבין כיון דבאמת ס' החכם צבי ס' נכונה וא"כ מנ"ל להוכיח מגט דלא חיישינן לשאלה כלל דלמא לעולם חיישינן רק לדיחיד לא חיישינן וא"כ מנ"ל להקשות, אך לפמ"של (אות הקודם) דמתניתין דאין מעידין מיירי באחד שנמצא מת דהוי בגדר אבידה ואותו הנעלם מאתנו הוי ג"כ בגדר אבידה וא"כ הוי ג"כ שאלה דיחיד, וע"כ הקשה שפיר כיון דחיישינן הכא דזה שנאבד השאיל כליו לאחר שנאבד גם כן הוי שאלה דיחיד א"כ ה"ה בגט הו"ל למיחש, ולחלק בין יחיד ליחיד לא מסתבר כלל כנלענ"ד נכון דיש פנים לסברא זו:

(יא) ועמ"ש נתיישב לי לשון הרמב"ם (בפרק י"ד מהל' אבידה) שכ' חמור להחזיר אפי' בסימן מרדעת אע"פ שאינו נותן סי' רק בדבר הטפל, מה שמשנה הרמב"ם מרדעת במקום אוכף הנאמר בגמרא עיין בפירוש הרע"ב (בפרק במה בהמה) שפי' מרדעת הוא אוכף קטן ואפשר דשייך ג"כ מסקב לחמרא והוא הוא, אמנם הא קשיא דנראה מדברי הרמב"ם דאלו נותן סימן בחמור וודאי מהדרינן ליה האוכף ולא צריך קרא רק כיון דהאוכף הוי טפל לחמור, ולכאורה לא מבעיא ללישנא דחיישינן לשאלה רק משום דאיכפא מסקב לחמרא א"כ לגבי אוכף בסימן חמור דלא שייך זה דוודאי השואל שצריך החמור לצרכיו לא יחוס ליתן עליו אוכף שלו אלא אפילו אי לא חיישינן לשאלה או דנימא דאף חמרא בלא אוכף לא משאלי אינשי אף דנראה לי דוחק ועיין בש"מ בשם הר"ח פי' מסקב לחמרא מכל מקום בפשטא דשמעתא נראה דלהכי צריך חמור בסימן אוכף דלא ניחוש לשאלה, וא"כ אין חילוק בין נותן הסימן בדבר הטפל או בדבר העיקר דאי הוי חיישינן לשאלה אף אוכף בסימן החמור לא הוי מהדרינן, ולפמ"ש נראה ד"ל דלפי מאי שהעליתי לעיל (אות ז') דמשום הכי חזר רבא מלילף סי' משמלה רק מוהיה עמך משום דהיה קשה לו דאי ילפינן משמלה מוכח דהוי סברא חיצונה ואפילו באיסור וכיון דמוכח לשיטת רבא דלא עבדינן תקנתא בשטרות א"כ מוכח דלא חיישינן לשאלה וקשה ממתני' דיבמות ע"כ קאמר דנפקא מוהיה עמך ואיסורא מממונא לא ילפינן, ולכאורה קשה על זה לפמ"ש לעיל (אות ו') לפרש בקושיית הגמרא חמור בסימן אוכף ה"מ ניחוש לשאלה דלמא לענין חשש שאלה דגלי רחמנא להדיא בממונא דלא חיישינן איסורא מממונא לא ילפינן ומש"ה באיסור חיישינן לשאלה, וכתבתי ליישב דקושית הגמרא קאי לשיטת הבעל האבעיא דרוצה להוכיח סי' לענין איסורא משמלה כיון דהוי סברא חיצונה וקשה ליה שפיר כיון דבע"כ צריכת לחלק בענין החששות בין איסורא לממונא א"כ מנ"ל להוכיח דסי' הוי סברא חיצונה דלא הוי חששא כלל לסימן כסי' דלמא לא הוי רק בגדר חששא דשאלה, ומשום הכי בממונא מהני ולא באיסורא (ויש לפלפל בזה דלפ"ז מנא ליה דחמור אתי לסימן אוכף דלמא אתי לסימן דגופיה וקשה על התנא דמתניתין, רק דיש לומר כיון דבלא זה הוי ידעינן סי' משמלה רק דהוה אמינא דאפילו באיסורא מהני אין סברא לומר דחמור אתי לאורויי דלא מהני רק בממונא ולא באיסורא, דלפי זה לא הוי חמור חוזר לגופיה ודוק] רק דלפי זה קשה על התרצן דמשני אוכפא לא משאלי כלל מ"מ עדיין כיון דצריך קרא להשמיענו דלא ניחוש לשאלה באוכף בע"כ דמסברא חיצונה הוי חיישינן וא"כ דלמא איסורא מממונא לא ילפינן וא"כ עדיין הקושיא דלמא סי' שקולים עם חששא דשאלה, ואף דיש לומר איזהו סברא דלא הוי רק גילוי מלתא לענין זה דאוכפי ל"מ אינשי ושפיר ילפינן איסורא מיניה מ"מ לרבא קשה כיון דס"ס צריך לחלק בין ממונא לאיסורא למה לי' למילף מוהיה עמך לילף משמלה לענין ממונא כיון דסבירא ליה דלא חיישינן לשאלה כלל כדמוכח מחפיסה וע"כ דהיינו מדרשא דחמור וא"כ י"ל דהיינו בממון ולא באיסורא ומשום הכי לא מצי למילף מס' סי' משמלה רק בממונא ולא באיסור:.

אבל לפי מה שכתב הרמב"ם אתי שפיר דלכאורה צריך להבין טעמו של הרמב"ם דמאי גריעותא היא זו מה שנותן סימן בדבר הטפל וצריך לומר לפענ"ד דהוי ריעותא כיון שאינו יודע סימן בעיקר הדבר איכא למיחש לרמאי דאלו היה שלו יותר היה לו לידע סימן בעיקר הדבר, וא"כ לכאורה זה לא שייך רק בממון דחיישינן לרמאי אבל באיסורא דלא חיישינן לרמאי לא שייך האי דינא כלל, וחששא דשאלה היינו שמא שכח וכמ"ש הטור שהבאתי לעיל (אות ז') ועיין לעיל בתו' בסוגיא דרבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא, וע"כ הוכרח רבא שפיר למילף מוהיה עמך דליכא למימר דהילפותא הוי משמלה, דא"כ אף באיסורא נימא הכי כיון דהוי סברא חיצונה ולית לן מידי למיתלי האי סברא דלהוי דוקא בממונא ולא באיסורא ואדרבה בממונא הוי רבותא יותר דיותר יש לחוש לרמאי בממונא מבאיסורא ודוק היטב בזה, וגם אין לדמות החששות כלל דהיינו חשש רמאי לחשש סי' שוים, דבשלמא שאלה שפיר מצינן לדמויי דהוי מקריות דומים משא"כ חשש רמאי יש לומר דלא נחשדו ישראל כל כך לומר שראה דבר אצל חבירו בכוון לדעת הסימן ע"כ אין זה ענין לחששא דסי' ואי ילפינן משמלה שפיר הוי אף לענין איסורא:

(יב) ועמ"ש נתיישב לי לפי זה שיטת הגאון מהר"ל דלא חיישינן לשאלה לשיטת הטור וש"פ ולכאורה יש להוכיח דס"ל להטור דחיישינן לשאלה מהא שכ' הטור (בסימן ל"ח) באה"ע המקדש אשה על מנת שיש לו מאתים זוז אם יש עדים שיש לו מאתים זוז הרי זו מקודשת וכתב הב"י בשם הר"ן ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ואע"ג שאין ידוע בעדים שהוא שלו ורבינו שהצריך עדים שהוא שלו חולק על הר"ן, ובלמדי הר"ן הנ"ל במסכת קידושין נתקשיתי למה באמת לא ניחוש לשאלה לחומרא אם קבלה קידושין מאחר כמו דחיישינן בעגונה ולא ידעתי מקום לחלק, ולחלק בין נמצא ביד חי או אצל מת לא נהירא לי כלל כיון דהכלים היו עליו בחיים ואי מחזיקנן לוודאי גמור שכל מאי שתחת ידו הוא שלו אפילו להקל א"כ ה"נ נימא כן אלא בע"כ דל"מ לוודאי גמור רק דאין אנו יכולים להוציא מה שתחת ידי אדם מחזקתו ע"כ זה מהני כשאנו באים לדון על הממון אבל לא על המסתעף מדבר זה אם הממון שלו או לא כיון דס"ס לא הוי וודאי שהממון שלו, וכבר כתבתי במקום אחר ליישב ע"ז מה שמקשין למה לא נימא חזקה מה שתחת ידו הוא שלו דהחזקה לא מהני רק לענין הממון בעצמו כיון דלא הוי בירור גמור והבאתי ראיה לזה מתוספות בכורות פ"ג ועכשיו מצאתי להדיא כן בתוספות יבמות (קט"ז) דאף דמחזקינן השטר ביד המחזיקו אפילו הכי לא מצי לגבות וע"כ דה"ט דלא הוי בירור גמור וכמו כל החזקות דהיינו חזקת הגוף או חזקת פנויה בע"כ דהוי מטעם גזירת הכתוב להעמיד הדבר על חזקתו אבל לא מטעם בירור ומלבד דמצד הסברא לא מסתבר דנימא כיון שהיא פנוי' לא נפלו הקידושין קרוב לה או בשאר הספיקות במקום דאיכא חזקה וגם הבאתי לפענ"ד ראייה ברורה לזה מהא דמעמידין בתרי ותרי על החזקה וקשה כיון דתרי כמאה וחזקה וודאי דלא עדיף מעדים א"כ כמו דעדים יתירים לא מהני אף חזקה לא תהני וכעין שכתבו התוס' סברא זו בכתובות לענין מגו אלא ע"כ דחזקה שאני דכך גזרה התורה להעמיד כ"ד המסתפק על חזקתו ולדון עליו כמו וודאי וכמו שגזרה התורה כעין זה בס' טומאה ברשות היחיד לדון כמו וודאי הכי נמי גזרה בכה"ת היכא דאיכא חזקה, וא"כ בשלמא עדים יתירים לא מהני כיון דהעדים באים לברר הדבר וע"כ אמרינן תרי כמאה, אבל להעמיד על החזקה אמרינן דהדבר נשאר בספק רק דכך גזרה התורה להעמיד כל ספק על חזקתו ולדון עליו כמו וודאי:

וע"פ סברא זו קשה לי עמ"ש הגאון בעל סדרי טהרה (סי' קפ"ה) לדמות לפי מאי שכתב המהרש"א דבתרי ותרי מהני ברי שלה נגד החזקה ה"ה בהוחזקה נדה בשכנותיה, ולפענ"ד נ"ל במחכ"ת דלא דמי דהך חזקה דתרי ותרי נשאר הדבר בספק, ע"כ שפיר תוכל לומר ברי כיון דסוף סוף הדבר ספק רק דכך גזרה התורה למי שיסתפק להעמיד הדבר על חזקתו אבל כיון שהיא אומרת ברי ואין לה ספק כלל שפיר מהני אבל בהוחזקה נדה דאדרבה בתחלה היתה בחזקת טהרה רק אח"כ הוחזקה נדה ובאנו לדון ע"ז דמאי שנתחזקה הוי וודאי גמור שהיא נדה ושפיר יש לומר דלא מהני ברי שלה, דאמרינן שוודאי משקרת (שוב ראיתי שהוא בעצמו כתב שם ואפשר לחלק עיין שם] והא וודאי דאין ענין כל החוקות דומים וכמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמהני אף בממון ורוב לא מהני ובע"כ דהך חזקה שאני דקים להו לרבנן דהכי הוא [ועיין במהרי"ק (שורש ע"ב דף מ"ט) סוף עמוד שכתב להדיא חילוק זה] וכד דייקינן בלישנא היכא דאמרינן העמידנו על חזקתו כגון חזקת פנויה אשתכח דחזקה הוי בירור גמור דהא היתה פנויה וודאית רק דעכשיו מה שמעמידין על החזקה זהו מתורת ספק וכמו שכתבתי לעיל, א"כ מוכח ממילא דהיכא דאמרינן חזקה הוי בירור גמור וה"נ הוחזקה נדה יש לומר דהוי בירור גמור כן נלפענ"ד נכון וברור ת"ל וכבר כ' בזה בסוגיא דתרי ותרי ועיין שם בפ"י, העולה דבע"כ איכא חזקות דלא הוי בירור גמור ומשום הכי יש לומר דחיישינן לשאלה ומנ"ל דמחזקינן לבירור גמור דמאי שתחת ידו הוא שלו וכמו כאן דחיישינן לשאלה:

וכשזכיתי ללמוד שיטת הפוסקים בסוגיא זו היה נלפענ"ד דבאמת בזה מחולקין הטור והר"ן דהר"ן לשיטתו דסובר להלכה פסוקה דאליבא דאמת לא חיישינן לשאלה כלל וכמ"ש הב"י בשמו משום הכי פסק בקידושין שפיר דלא חיישינן לשאלה אבל הטור לפי מה שפירש הבית יוסף בשיטתו דפסק דחיישינן לשאלה משום הכי בעי דוקא עדים שהוא שלו, ובאמת תמהתי על הב"ח והב"ש שעמדו בזה בשיטת הב"י דחיישינן לשאלה ובזה השיגו על הבית יוסף במאי שעשה מחלוקת בין הטור להר"ן בענין קידושין ורצו להשוותם דגם הטור סובר בזה כהר"ן ולפע"ד לפי שיטתם מחלוקת ישינה הוא בין הטור להר"ן דהר"ן לשיטתו כתב שפיר דלא חיישינן לשאלה אבל לשיטת הטור דחיישינן לשאלה הכי נמי חיישינן וצ"ע עליהם, עכ"פ לפירוש הבית יוסף בטור מוכח מדבעי עדים שהמעות שלו דחיישינן לשאלה ותיקשי לשיטת הגאון מהר"ל דסבירא ליה דלשיטת הטור לא חיישינן לשאלה, אבל לפי מאי שהעליתי לעיל (אות ז') בשיטת הטור לחלק בין עגונה לגט דמשום עגונה הקילו אתי שפיר דהכא חייש לשאלה דלא שייך לומר משום עגונה הקילו:

ועוד נראה לפענ"ד לפי מ"ש לעיל (אות י') דהכא הוי שאלה דיחיד דנימא זה האיש הנעלם מאתנו ואבד זכרו השאיל כליו לאיש הנהרג בדרך וכדומה דהוי ג"כ דרך אבידה א"כ יש לומר שפיר דע"כ לא חיישינן להטור לשאלה משום הוכחת הגאון מהר"ל רק כמו הכא דהוי שאלה דיחיד אבל לשאלה דרבים שפיר חיישינן, וקצת יש להביא ראייה מדכתב רחמנא חמור בסי' אוכף וסובר כפי' הפשוט דקמ"ל דלא חיישינן לשאלה וא"כ כיון דאיכא סברא דאוכפא לא משאלי מוכח דבשאר כלים חייש ולפי הוכחת מהר"ל מוכח דלא חיישינן, א"ו לחלק דהתם גבי חמור הוי שאלה דרבים משום הכי חייש ועל כן כתב שפיר בקידושין דבעי עדים שהמעות שלו דשם הוי שאלה דרבים:

אחר כותבי דברים הנ"ל הקרה ד' לפני והצצתי בס' ב"מ בצלעות הבית (בסימן ח') דרך מקרה וראיתי שהקשה הקושיא הנ"ל דלמה לא נימא דמגו לא מהני כעדים רק הוי מלתא באפי נפשיה וכמו חזקה דמהני בתרי ותרי ועיין שם ומתוך הקושיא הנ"ל השיג ג"כ על הגהת רמ"א (סימן רס"ז) שכתב בעדים ועדים וסי'. דסי' לגבי עדים לאו כלום והקשה ג"כ כיון דסי' מוציאין מחזקת א"א א"כ עדיפא סימנים מובהקין מחזקה א"כ נימא אוקי תרי להדי תרי ונימא דאוקי מלתא אסי', ולפענ"ד נראה ברור דלא קשה מידי כמו שכתבתי לעיל דבשלמא חזקה דכך גזרה התורה דדבר הנשאר בספק נעמיד על חזקתו ולדון עליו כמו וודאי שפיר מצינן למימר בתרי ותרי שנשאר הדבר גם כן בספק להעמיד על חזקתו, ולא שייך לומר דחזקה לא עדיף מב' עדים דוודאי אי הוי אמרינן דהחזקה תברר לן הספק וודאי היה שייך לומר כן אבל אנן אמרינן באמת דהדבר נשאר בספק רק דכך גזרה התורה להעמיד כ"ד ספק על חזקתו, אבל מגו דאמרינן להאמין שהוא נאמן ונחליט הדבר מכח מיגו שלו בזה שפיר אמרינן דהיאך אפשר להחליט הדבר כיון שיש עדים כנגדו וכן בסי' שייך ג"כ לומר כן דסימן הוא בירור הדבר והיאך אפשר להחליט נגד עדים וכבר כתבתי בסוגיא דתרי ותרי ראייה לזה מרשב"א כתובות ורשב"א חולין, ומצד הסברא גם כן אי אפשר לומר בשום ענין דסמכינן על החזקה מצד בירור דאטו כיון דסוקלין ושורפין על החזקה משום הכי אם אמרינן בתרי ותרי אוקי אחזקה אטו נפסלו העדים האומרים נגד החזקה א"ו דלאו מטעם בירור הוא דק כמ"ש שכך גזרה התורה, ונ"מ טובא לדינא במ"ש דבתרי ותרי ורוב כיון דרוב הוי ג"כ מטעם בירור י"ל דלא מהני וכן בתרי ותרי נגד חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו י"ל ג"כ דלא מהני החזקה כיון דשם הוי החזקה מטעם בירור כן נראה לפי עניית דעתי ברור [וע' כתובות (כ"ב תו' ד"ה תרי ותרי) במ"ש דאם הוא עבד מעולם לא היה לו חזקה ולכאורה קשה ע"ד למה לא מהני מטעם רוב דוודאי רוב אינם עבדים ולפי מאי שכתבתי ניחא דרובא לא מהני בתרי ותרי כן נראה לי לפום רהיטא מוכח מדבריהם)]:

(יג) נחזור אל הראשונות דלפמ"ש לעיל (אות ז') להוכיח מרבא דלח חיישינן לשאלה דמשום הכי צריך למילף סי' מוהיה עמך כי היכי דלא נילף איסורא מממונא ורציתי להסכים כן עפ"י שיטת הרמב"ם וקשה לי על זה ממה שכתב בהלכות נחלות אם יש לו סימן בגופו מדדקדק בגופו משמע לכאורה דבכליו חיישינן לשאלה, ואמרתי ליישב דקדוק זה דרך פלפול דלפי מאי שכתב הה"מ בהלכות אבידה דמשום הכי פסק הרמב"ם סי' דאורייתא מדקאמר רבא את"ל ס"ד וקשה לכאורה דנהי דהחליטו הגאונים דאת"ל הוי פשיטות בכל מקום מכל מקום הכא גרע כיון דכבר פשט רבא דסי' דאורייתא למה קאמר בסוף אם תימצי לומר כיון דנימא דאת"ל הוי גם כן פשיטות הא כבר פשט ליה א"ו משמע דהדר ביה משום דאיכא למימר כדשנין וכדעת שאר פוסקים ולפע"ד שזה טעמם דמשום הכי לא פסקו כאת"ל דרבא, והיה נראה לי ליישב לשיטת הרמב"ם לפי מאי שכתבתי לעיל דלשיטת רבא דלא סבירא ליה לעשות תקנה בשטרות מוכח דלא חיישינן לשאלה ומשום הכי צריך לחלק בין איסור לממון מכח מתניתין דיבמות וכיון דבאמת לא ברירא ליה לרבא הא מלתא ע"כ קאמר אם תימצי לומר וכשיטת הגאונים דהיינו דזה פשיטא ליה מצד הסברא דסי' דאורייתא רק שאין ראייה לזה משום דאיכא למימר כדשנין ונ"מ בזה דכיון דאמרינן דא"ל כדשנין בע"כ צ"ל כתירוץ הרא"ש דשייך תקנה בשטרות ולפי זה יש לומר דחיישינן לשאלה ולפי זה יש לומר דסימנים דאורייתא אף באיסורא ולא קשיא ממתניתין דיבמות דיש לומר דחיישינן לשאלה ומש"ה פסק הרמב"ם שפיר דבממון סי' דאורייתא ובאיסורא לאו דאורייתא רק כיון די"ל דאף באיסור סימנים דאורייתא ואז מוכרח דחיישינן לשאלה משום הכי פסק דבעי דווקא סי' בגופו אפילו לענין ממון דדלמא חיישינן לשאלה ועיין היטב:

(יד) והנה כבר כתבתי לעיל (אות ו') הוכחה לדברי הנ"ל דבהו"א דהוי ילפינן סי' משמלה מוכח דהוי מסברא חיצונה דאל"כ מנ"ל אף היכא דאיכא חזקת א"א וכן שמעתי שהקשה הגאון אב"ד יצ"ו הקושיא מכח חזקת א"א לחותנו הגאון מפראג והוא בכתיבה בספרו צל"ח על ברכות, אך מלבד זה ק"ל אהא דאמרינן לעיל רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא ולא ידע אי משום ט"ע אי משום סי', עיין לעיל בסוגיא דשיירות מצויות וקשה לן מנ"ל להאמין ע"א בדבר שבערוה ואתחזק איסורא אף שהוא צורבא מרבנן דלענין זה לא מצינו חילוק בין צורבא מרבנן לאדם אחר ואלו אמר צורבא מרבנן עדות על אשה שנתגרשה מבעלה מעולם לא שמענו שיהיה נאמן והא על פי שני עדים יקום דבר כתיב (ועיין יבמות (ק"א ע"ב) כגון ר' פלוני מרענא שטרא אפומיה] וא"כ קשה למה נאמן לומר שמכירו בט"ע ועיין במ"מ (פ"ג מהלכות גירושין) בדין מצאו בחפיסה שכתב שם בשם הרמב"ן דע"א נאמן באיסורין וקשה ג"כ עליו הא הוי דבר שבערוה ואתחזק איסורא כדמקשה הגמרא ריש גיטין:

והיה נראה לי לומר דבגט לא שייך לומר אתחזק איסורא כיון דאין אנו דנין על כשרות הגט בעצמו כמו התם בגיטין רק אנו דנין אם זה הגט הנאבד או לא וכיון דד"ת לסמוך על סי' כבר נתברר על ידי סימן שזהו הגט ואין כאן ספק ותו לא מהני חזקת א"א אם נתגרשה אחר כך עיין בר"ן גיטין (דף ס"ד) בסוגיא דשליש מ"ש כעין זה בשם הרמב"ן באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ובמה שהשיג עליו] ומכל שכן לפי מאי שהמתקתי לעיל ענין העמידנה על חזקתה דלא הוי רק בדבר העומד בספיקא גזרה התורה שיהא הדבר עומד בספק ולדון בו תורת וודאי וא"כ דהחזקה לא מהני לענין בירור הדבר שפיר יש לומר דלא אמרינן חזקה רק אם תיכף ע"ד שאנו דנין שייך החזקה, וכעין זה כתב הרא"ם בשאלות ותשובות ליישב מה שקשה בריש נדה דאמרינן העמד אשה על חזקתה וקשה למה לא נימא העמיד טהרות על חזקתן וכן הקשה המהר"ם לובלין ותירץ הרא"ם דהחזקה צריך להיות בדבר שנולד הספק, אך לפי זה קשה מאי מקשה הגמרא מאין מעידין הא התם הוי נגד חזקת א"א דתיכף שאומרין לסמוך על הסי' היא מותרת, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעדיין יש לחלק ולומר דהא מה שאנו דנין על הסי' היינו אם זהו בעלה או לא וזה אינו מתירה רק מחמת שזה שאנו דנין עליו הוא מת אם כן עדיין דבר זה שאנו דנין עליו לא בא להוציאה מחזקה אבל ענין כשרות הגט הוי תיכף להוציאה מחזקה וצ"ע גדול בסברא זו, ולפי זה היה גם כן מיושב קושית התוספות בחולין גבי פלניא קטל נפשיה דשם באים תיכף הסימנים להוציא מחזקה דתיכף אנו דנין מי שיש בו זה הסי' הרג ומוציאין אותו בזה תיכף מחזקת כשרות אבל הכא לא באנו לדון רק מי שיש לו זה הסימן הוא בעלה של פלונית ובזה אינה מותרת עדיין רק אח"כ על ידי שהעידו שזה הגוף נמצא מת וצריך להמתיק מאוד סברא זו (ועיין ברי"ף יבמות (פרק החולץ) גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא עיין שם במ"ש דאמלתא בעלמא קמסהדי וכו' נ"ל ראיה לסברא זו]:

אמנם מלבד התוספות בחולין הנ"ל מוכרח דלית להו לתוספות סברת הרא"ם מדתירצו ריש חולין דמוכח רובא וחזקה רובא עדיף מפרה אדומה מדלא אמרינן העמיד טמא ע"ח, ולפי סברת הרא"ם הנ"ל נראה דלא שייך בזה לומר העמיד טמא ע"ח דלהוי חזקת טומאה כיון דהספק הוא בפרה [ובריש נדה דאמרינן העמיד טמא על חזקתו והספק הוא במקוה היה נראה לי דזה לא מהני רק דלהוי תרתי לריעותא עיין שם היטב כך רשום בזכרוני מעת למדי הסוגיא התם לפום רהיטא שוב ראיתי בהרא"ם שכתב בעצמו סברא זו דלא מהני רק דלהוי תרתי לריעותא וראיתי בפני יהושע במסכת קידושין בסוגיא דקדשה אביה בדרך שכוון לסברת הרא"ם והעיר מזה לתוספות חולין הנ"ל במ"ש העמיד טמא על חזקתו נגד חזקת הפרה ותהלה לאל שכוונתי לדעתו הגדולה]:

ובאמת צריך עיון לשיטת התוספות הקושיא הנ"ל דהא מוכח דסימנים לא מהני להוציא מחזקה מדאיתא סוף הסוגיא סי' ועדים ינתן לבעל עדים ואיתא להדיא בש"ע דאפילו עדי אריגה וסי' נותנים לבעל עדים וקשה למה לא נימא דבע"כ מכרה לבעל הסי' א"ו מוכח דסי' אינם מוציאים מחזקת מרא קמא וא"כ למה יוציאו סי' מחזקת א"א, ולומר דדייקא ומנסבא מרעא לחזקת א"א וכן שמעתי שרצה לתרץ אמו"ר הגאון נ"י לא עמדתי עדיין על בירור הדברים כי לפע"ד לא דמי כלל לשאר מקומות דאמרינן דייקא, [עיין שאלות ותשובות חמדת שלמה חלק אה"ע תק"ע סימן כ"ג] ועם הסברא הנ"ל יש לומר הא דנקט רש"י נפקא מינה לגט אשה שנאבד מן השליח ומקשין למה לא כתב רש"י שנאבד מן האשה דהיינו שאין אנו יודעים זה רק ע"י שאומרת סימן, ולפי מאי שכתבתי ניחא דממ"נ אם הבעל בפנינו יש לומר כסברת הרא"ש דאפילו אי סי' לאו דאורייתא מותרת משום חזקה אין אשה מעיזה ואם אין הבעל בפנינו יש לומר דהוי תיכף נגד חזקת א"א כיון דאנו אמרינן על ידי הסימנים שזה הגט נאבד ממנה א"כ מיד היא יוצאת מחזקת א"א על ידי סימן ועדיין כל זה צריך עיון גדול אצלי, ועוד היה נראה לי דיש לומר דמשום הכי לא נקט רש"י לגבי אשה דרש"י רצה לנקוט דומיא דקושית הגמרא מאין מעידין ולגבי גט שנפל מן האשה לא מוכח רק דלא חיישינן לרמאי דכיון דלא חיישינן לרמאי וכבר היה לה גט כזה לו יהיה שזה הנמצא הוא אחר אין כאן חשש דס"ס שריא ולפי זה לא היה קשה קושית הגמרא דהתם חיישינן לסי' שוים ודלמא אתרמי עוד אחר עם אותן הסימנים ובעלה של זו חי ואע"פ דמ"מ היה קשה כיון דילפינן איסור מממון וגבי מציאה מוכח דלא חיישינן לשוים מדלא חיישינן דלמא מאחר נפל מ"מ השתא אתי שפיר טפי ותו דהוי מצי למימר נהי דילפינן איסור מממון לענין חשש רמאי אף דאיסור חמור מממון מכל מקום לענין חשש רמאי יותר איכא למיחש לגבי ממונא והא ראייה דעד אחד נאמן באיסורים אבל לענין חששא דשוים שפיר יש לומר דלא ילפינן ע"כ פירש רש"י לאהדורי לשליח מוכח דילפינן לגמרי איסור מממון על כן הקשה הגמרא שפיר:

(טו) בד"א היה נראה לפי עניית דעתי ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש דלהכי כ' רחמנא חמור אע"פ שאינו נותן סי' רק בדבר הטפל וכמו שהקשיתי לעיל (אות י"א) עליו למה לא נקט חששא דשאלה, והיה נראה לי דלפמש"ל (אות הנ"ל) בשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור לממון וכמו שנראה משיטת הה"מ וקשה לפי זה הדרא קושית הגאון מהר"ל מפראג לדוכתיה כיון דאיסור מממון לא ילפינן וכיון דגלי רחמנא בממון דלא ניחוש לשאלה ואיסור לא ילפינן מיניה מוכח דבאיסור חיישינן א"כ קשה למה נקט סי' בכליו לאשמעינן ט"ע בכליו לא מהני משום שאלה, ואף דהגאון לא הקשה רק אי סי' דרבנן דאי סימנים דאורייתא יש לומר דאין חילוק בין סימן לט"ע וכמ"ש הגאון זה אינו רק לשיטת הפוסקים דאי סי' דאורייתא אין חילוק בין איסור לממון אבל לפי מאי שכתבתי בשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור לממון דבאיסור סימנים לאו דאורייתא הדרא הקושיא לדוכתיה כיון דסימנים לאו דאורייתא באיסור ליתני ט"ע בכליו דהוי רבותא טפי א"ו מוכח דלא חיישינן לשאלה וקשה מנא ליה כיון דהוצרך רחמנא להורות בממון דלא ניחוש לשאלה מוכח דהסברא חיצונה הוי דניחוש לשאלה וא"כ מנא ליה דלא חיישינן באיסור לשאלה, וע"כ כ' הרמב"ם שפיר דבאמת חמור לא אתי לאורויי דלא ניחוש לשאלה דיש לומר דזה סברא חיצונה דלא חיישינן לשאלה ואפילו גבי איסור רק דהילפותא דחמור אתי לאורויי אף שאינו נותן סימן רק בדבר הטפל ואיכא למיחש לרמאי וכמו שכתבתי לעיל דזהו ריעותא שאינו יודע סי' בדבר העיקר [בפרט לפי מאי דמשמע מדברי הרמב"ם דסתם בהמה יש בו סי' עיין שם ויש להביא קצת ראייה לזה מתוספות יבמות שכתבו שם דקושית הגמרא קאי היכי ילפינן מחמור להחזיר בסימן אוכף ניחוש לשאלה וכן משמע לשון הגמרא ולכאורה כיון דמקרא ילפינן הו"ל להקשות להיפך ומי חיישינן לשאלה הא מהדרינן חמור בסי' אוכף ולמ"ש אתי שפיר דקרא לאו להכי אתי רק דממילא מוכח דאין לו מציאות להילפותא אי חיישינן לשאלה ודוק היטב]:

וכיון שזכינו לדין יש לנו ראייה נכונה לשיטת מהר"ל מפראג הנ"ל דלכאורה דחוק מאוד לומר דחמור אתי למהדר בסי' אוכף וכתירוץ הגמרא דאוכפא לא משאלי אינשי דקשה ממ"נ אם זהו סברא חיצונה דאוכפא ל"מ אינשי למה לי קרא, ולומר דקרא אתי לאורויי לן דאוכפא ל"מ אינשי והיינו כיון דעכ"פ לא שכיח דמושלי לא ניחוש לשאלה קשה ג"כ אטו אוכף כתיב בקרא ובוודאי דאיכא למטעי ולומר דלא חיישינן לשאלה כלל ובוודאי שערי התירוצים והדחיות לא ננעלו אמנם בפשטות הוא דחוק דלא נתנה התורה גדר לזה מה דלא מושלי, וגם לישנא דגמרא אמרי אוכף לא משאלי אינשי משמע דהוי סברא חיצונה וקשה קרא למה לי, והנה לשיטת הרמב"ם הנ"ל אתי שפיר דהקרא לא אתי לאורויי רק דלא חיישינן לרמאי אף דאיכא ריעותא דא"י סי' בדבר העיקר רק דקושיית הגמרא הוא דס"ס דין זה אין לו מציאות כיון דחיישינן לשאלה וע"כ תירץ הגמרא שפיר אוכפא לא משאלי אינשי היינו דבאמת זהו סברא חיצונה דבכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה וזה לא הוצרך התורה להשמיענו רק דקמ"ל דבאותן כלים דלא חיישינן לשאלה מהדרינן אף שנותן סי' בדבר הטפל ולא חיישינן לרמאי (ובזה ניחא לי גם כן במאי שפירשתי לעיל (אות ג') דברי התו' ביבמות דהמקשן לא אסיק אדעתיה דנקט קשור בכיס לאשמעינן דלא חיישינן לשאלה דלא אסיק אדעתיה כלל חששא דשאלה וכמ"ש ג"כ בשאלות ותשובות ש"י וקשה וכי לא ידע קרא דחמור דאתי לסי' אוכף וא"כ מוכח עכ"פ דהוי רבותא דלא חיישינן לשאלה וכ"ר מי שהקשה כן, ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דהיה סובר דלעולם לא אתי לאורויי דלא חיישינן לשאלה רק לאפוקי דלא ניחש לרמאי כנ"ל כיון דאינו נותן סי' בדבר העיקר]:

והנה לכאורה נראה לי דסברת הרמב"ם לא שייך רק אי אמרינן סי' דאורייתא ונותן סי' באוכף ולא בחמור שפיר הוי ריעותא וע"כ הוצרך קרא להשמיענו דלא חיישינן לרמאי בכה"ג כיון דיותר היה לו לידע סי' בהחמור מהאוכף, אבל אי סי' לאו דאורייתא ומיירי שיש לו עדים על האוכף וודאי לא מסתבר כלל לומר דהו"א כיון שיש לו עדים על האוכף ולא על החמור דהוי ריעותא וניחוש לרמאי חדא דהא יש עדים שהאוכף שלו ומה רמאות שייך ועוד דלא הוי ריעותא דדלמא יש לו עדים רק על האוכף ולא על החמור, ואף אם נותן סימן מובהק על האוכף דמהני אף אי סי' לאו דאורייתא כל מקום נראה דלא הוי ריעותא בשלמא סימן אמצעי היה לו ליתן בהחמור כיון דסתם בהמה יש לה סי' וכמו שכתבתי לעיל, אבל סי' מובהק יש לומר דלמא אין לו סימן מובהק רק בהאוכף ולא בחמור וכיון דלא שייך סברת הרמב"ם הנ"ל בע"כ צריך לומר דקרא אתי לאורויי דלא ניחש לשאלה וכבר כתבתי דאי קרא אתי לאורויי דלא חיישינן לשאלה דחוק מאוד לומר דאתי לאורויי דדוקא באוכף לא חיישינן לשאלה כיון דאין לנו הכרח לזה הדוחק דאי סי' דאורייתא לא צריך לדחוקי בזה ויש לומר דמעולם לא עלה על דעת הגמרא לדחוקי בכך רק הא דמשני אוכף לא משאלי אינשי היינו דזהו סברא חיצונה רק דקרא אתי לאורויי דלא ניחש לרמאי אבל אי סי' לאו דאורייתא דליכא למימר הכי אלא דקרא אתי לאורויי דלא חיישינן לשאלה וכיון דקרא להכי אתי מוכח שפיר דלא חיישינן לשאלה כלל, דדוחק לומר דקרא אתי דווקא לאוכף ומשום דלא משאלי ליה וכמו שכתבתי לעיל וזה נראה לפי עניית דעתי ישר ונכון מאוד, ולפי הסברא הנ"ל מוכח ממילא כשיטת הה"מ דהרמב"ם סובר סימנים דאורייתא מדנקט דחמור אתי לאורי' אע"פ שאינו נותן סימן רק בדבר הטפל ולפי מאי שכתבתי לא הוי זהו רבותא רק בסי' אוכף, אבל בעידי אוכף לא הוי רבותא כלל א"כ מוכח דסובר הרמב"ם סי' דאורייתא בממון וכמו שכתבתי לעיל, כל זה לסברת הרמב"ם הנ"ל דחמור אתי לאורויי לדבר הטפל יש לומר הוכחה הנ"ל לשיטת מהר"ל אבל בלא סברת הרמב"ם הנ"ל יש לומר אף אי סי' לאו דאורייתא חיישינן לשאלה וקרא אתי לאורויי דבאוכף לא חיישינן לשאלה וכמו דאמרינן לסברת סי' דאורייתא:

(טז) והיה נראה לי להוכיח בלא שיטת הרמב"ם הנ"ל גם כן שיטת מהר"ל ע"פ קושיית המפרשים הנ"ל דאיסורא מממונא לא ילפינן וכן הוא בהגהות מרדכי ועיין שם מה שתירץ ולפי שיטת מהר"ל יש לומר דהבעל אבעיא הוכיח דבע"כ ילפינן בענין זה איסורא מממונא וכתירוץ הגהות מרדכי דהיה קשה לו אי נימא דסי' לגבי איסור ל"מ תיקשי קושית הגאון מהר"ל למה לא נקט ט"ע בכליו, כיון דסי' לגבי איסור לאו דאורייתא הוי ליה לאשמעינן רבותא דאפילו ט"ע ל"מ ובע"כ מוכח דלא חיישינן לשאלה גבי איסור וקשה מנא ליה דאדרבה נימא מדגלי לן רחמנא בממון דלא חיישינן מדמהדרינן חמור בסי' אוכף מוכח דבאיסור חיישינן א"ו דלענין זה ילפינן איסור מממון ע"כ שפיר יש להסתפק דאי סי' דאוריית' ילפינן ג"כ לענין סי' איסור מממון, אבל לשיטת הרמב"ם נסתר זה דתקשי אדרבה לוכח דבממון סי' דאורייתא וקרא דחמור אתו לאורויי דלא ניחש לרמאי ובאיסור סי' לאו דאורייתא ולשאלה לא חיישינן מסברא חיצונה ואתיא מתניתין דיבמות שפיר, אבל לפמ"ש לעיל (אות י"א) בשיטת הרמב"ם דאי ילפינן משמלה מוכח דהוי מסברא חיצונה וע"כ אין חילוק בין איסור לממון אתיא הכל שפיר:

ולפ"מ שישבתי קושית הגהות מרדכי הנ"ל יש לומר ג"כ השינוי סוגיא מכאן ליבמות דמשום הכי חזר כאן הגמרא תיכף מתירוץ אוכפא לא משאלי אינשי, דהנה הב"ש כתב לדחות ראיית הגאון מהר"ל דיש לומר דמתניתין מיירי אפילו בכלים דלא מושלי ומשום הכי לא נקט ט"ע בכליו וראיתי שהגאון מהר"ל בעצמו הרגיש בזה והאריך בשאלות ותשובות שלו ולפי זה יש לומר דמשום הכי הדר ביה משום דאי נימא דאוכפא לא משאלי בע"כ דצריכין לחלק בין כלים לכלים הדרא קושיא הראשונה לדוכתיה מנא ליה למילף איסורא מממונא ואין לומר כנ"ל דאף אי סימנים לאו דאורייתא בע"כ ילפינן מדלא חיישינן התם לשאלה הא ליתא דהשתא דשני ליה לחלק בין כלים לכלים תקשי דנימא לעולם באיסור סי' לאו דאורייתא משום דלא ילפינן מממון ולענין שאלה באמת גם כן לא ילפינן מממון וחמור אתי לאורויי דלא ניחש בממון לשאלה אפילו בכלים דמושלי כגון סי' מרדעת ושאר כלים הנטפלים לחמור ובאיסור באמת חיישינן לשאלה בכלים דמושלי רק משום הכי לא נקט במתניתין דיבמות ט"ע משום דמיירי אף בכלים דלא מושלי אלא בע"כ דהבעל אבעיא לא סבירא ליה לחלק בין כלים לכלים וכמו שכתבתי לעיל בשם הגאון מהר"י פולק דאי חששא דשאלה חששא גמורה אין לחלק, ומה שכתב הגאון מהר"ל לסתור סברא זו דמתניתין מיירי אף בכלים דלא מושלי דדחיקא ליה להתרצן משום הכי הדר ביה ושני כליו בחורי וסומקי לאפוקי בסוגיא דיבמות דלא נחתינן להכי מנא ליה דסי' דאורייתא ואפשר דהוי מצד הסברא כמו רוב וכמו שכתבתי לעיל על כן לא היה צריך לחזור תיכף מתירוצו רק לבתר הכי שני ליה בדרך איבעית אימא ולא מצד הכרח על כל פנים מוכח מסוגיא דהכא דהדר ביה הגמרא מתי' אוכפא לא משאלי אינשי ולא חיישינן לשאלה, וכשיטת הגאון מהר"ל ודעימי':

(יז) וראיתי בשו"ת נו"ב שכ' משום הגאון מהר"ם ברבי ראיי' מתוס' גיטין דף כ"ח ד"ה מצאו שכ'. ואפילו הוי סי'. מובהק ל"ה להחזיר גט, ובע"כ זה קאי אי סי' ל"ד דאי סי' דאורייתא לא בעינן סי' מובהק ואפ"ה ס"ל דחיישינן לשאלה, וזה דלא כשיטת הגאון מהר"ל והגאון נוב"י יישב לו בדוחק ולפע"ד דאין משם ראיי', דלכאורה א"א לומר דהתוס' אזלי אי סי' ל"ד חדא דא"כ הדרי' קושיא ללישנא דסי' דאורייתא דאז מבואר להדיא יותר דחיישינן לשאלה, וקשה קושיתם אי נימא דזה הוי סי' מה שמצאו בחפיסה כדמשמע להו פשטא דמתניתין דב"מ א"כ למ"ל כאן אם מכירו תיפוק לי' דזה גופא הוי סי' מה שמצאו בחפיסה, ותו קשי' לי מה הקשו התוס' אח"כ מסוגיא דב"מ הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו וכו' לא משום דחשיב סי' מובהק וכו' עיי"ש תיפוק לי' דסוגי' דהתם אזלי באת"ל דסי' דאורייתא ול"ב סי' מובהק, ועיין במ"ש לעיל (אות ח') בזה ע"ד הרא"ש, ע"כ נלפע"ד דהא דכ' התוס' סי' מובהק היינו סי' טוב וכעין דאיתא לקמן אנא יהיבנא סי' מובהקין דידי', דהיינו סי' טוב רק דאפ"ה בממון סמכינן עליו ולא באיסור, [ועוד יש לחלק דהתם דאין אנו צריכין לידע רק מי אבד ולענין זה הוי סי' מה שאומר בחפיסה דוודאי הוא אבד ולשני יב"ש ל"ח בממון. אבל הכא בגט ל"ה החפיסה סי' דנהי דוודאי הוא אבד בחפיסה דאל"כ מנא ידע שמונח בחפיסה מ"מ דלמא גם אחר אבד בחפיסה ולענין זה ל"מ אף אי סי' דאורייתא. כנלענ"ד נכון]. ואף דבאמת לא מצינן חילוק זה לענין סי' לומר דבממון הוי סי' ולא באיסור, לפי פי' זה היינו מוכרחים לומר כן, כמו דמחלקינן לענין שאלה בין איסור לממון כנלפע"ד מוכרח בפי' דתו' מהראיי' הנ"ל ואזדא לה הוכחת הגאון מהר"מ ברבי, והדרינן לקמייתא להוכיח שיטת הגאון מהר"ל ודעמיה כמש"ל, ועיין היטב בכ"ז:

(יח) ובלמדי בעזה"י פ' האשה שלום סוגיא דיצחק ריש גלותא עמדתי על העיון לפמ"ש התו' שם דרבא מייתי ראיה משטרי דנאני בר חבי דמגבינן בי' ול"ח דלמא מסר בלא כתיבה ה"נ ל"ח לתרי יצחק והרשב"א כ' שם בשם הרמב"ן וכ"כ הרמב"ן בחי' ובס' המלחמות דה"ט דמחזקינן דהשטר הוא שלו משום כאן נמצא כאן הי' ול"ח דמעלמא אתי' ליה ומש"ה נמי ל"ח ליצחק אחר כיון דידעינן דזה שמכאן אזל מקורטבא ע"כ לא מספקינן דלמא יצחק אחר אזל לקורטבא ומקורטבא לאספמי' משום כאן נמצא כאן הי' וכן הלכתא לשיטת' וא"כ לפ"ז למה לא נימא ג"כ לענין חששא דשאלה כאן נמצא כאן הי' ולא ניחש דמעלמא אתי' ליה כמו התם דמוציאין ממון מחמת ס' זו מיד המוחזק וגם מתירין א"א לעלמא א"כ ה"נ לא ניחש לשאלה,:

בשלמא לפי' התוס' התם אין להוכיח כיון דלשיטתם ראיי' רבא ל"ה רק מכח דימוי החששות ע"כ אין לדמות חשש שאלה לחשש שמא מסר ולא כתב ורבא מדמי חשש דשמא מסר לחששא דתרי יצחק אבל הרמב"ן מיאן בס' זו ועיין בס' המלחמות שהקשה מי שקל ס' אלו בלא גרדומים וע"כ פי' דעיקר טעמו של דבר משום כאן נמצא כאן הי' וא"כ אי נימא דלחשש שאלה לא מהני ס' כאן נמצא הדרי הקושי' לדוכתי' מנ"ל לרבא לדמויי חששא דתרי יצחק לחששא דשמא מסר דלמא דמי לחששא דשאלה דלא מהני ס' כאן נמצא:

והי' נ"ל דאפשר לחלק בין שטר דהתם שיש לומר דתחלת הווית השטר הי' אצל זה המוציאו ע"כ אמרינן שפיר דלא מחזקינן כלל דאתי' לי' מעלמא אבל בכלים דתחלת הוויית הבגדים הי' אצל האומן ובע"כ דמעלמא אתי' ליה ממי שלקחו ממנו ע"כ י"ל ג"כ שבא לידו בתורת שאלה כיון דל"ש כאן נמצא כאן הי'. [וראיי' לזה מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר], אמנם צ"ע לפ"ז דיש לחלק בין בגדים הנעשים בבית האומן ובין בגדים שעיקר הווייתן בבית בעלים ויקשה לכאורה דבטבעת לא הוי צ"ל משום דמזייף, דעיקר הוויית החותם הוא בבית הבעלים:

עוד הי' נלפענ"ד דיש לחלק בין אם החזקה כ"נ כ"ה על הדבר בעצמו שאנו דנין עליו כגון בשטרי דנאני ב"ח דאנו באין לדון אם יגבה עם השטר וכן בחששא דתרי יצחק דס' כ"נ כ"ה על הדבר בעצמותו שדנין עליו א"כ י"ל דכך ד"ת לומר על הדבר המסתפק כ"נ כ"ה, אף שי"ל שמא הוא מאחר מ"מ כך הוא דרכה של תורה נדון כ"נ כ"ה, אבל בסי' דכלים וכן חמור בסי' אוכף דרוצין אנו להביא ראיי' מהכלים על הגוף הנמצא אבל על הכלים עצמם אין אנו דנין כלל י"ל שפיר דשייך להסתפק דלמא בא לידו ע"י שאלה, ולא מהני ס' כ"נ כ"ה כיון דס"ס אפשר שבא לידו ע"י שאלה וצריך עוד להרחיב הדיבור בסברא זו וסברא זו דומה לס' הרמב"ן בסוגיא דשליש שהבאתי לעיל ע"ש, [ועיין בשאלות ותשובות חמ"ש חלק אה"ע תק"ע סימן כ"א וסימן ל"ב שהאריך בזה]:

שם בגמ' אמר רבא שה דאבידה לד"ה קשי' וקשה לי מנ"ל לומר דשה קשי' ובע"כ דאתי לאורויי שום דבר רק אנן לא ידעינן ליה דלמא להיפך שה אתי לגיזותי' ושור קשי' ואתי לאורויי למידי דאנן לא ידעינן ומנ"ל להחליט לחייב בגיזת זנבו ושה קשיא דלמא להיפך כיון דבע"כ יש כאן עוד ילפותא מה דאנן לא ידעינן א"כ דלמא שור אתי לכך ושה לגיזותי', ועי"ז י"ל קצת לשון הר"מ שכ' שור ושה תרווייהו לגיזותי' והוא לכאורה נגד הגמ' ולפ"ז י"ל דהי' קשה לו כנ"ל, ע"כ הי' מפרש דבאמת אמרינן שור לגיזותיו ושה הוי מלתא דאתי' בק"ו כקושי' התוס', רק הא דקאמר רבא לד"ה קשי' היינו דלא ידעינן אמאי טרח וכת' לה קרא כיון דהוי בכלל כל אבידת אחיך כתי' התו' ולא ידעינן טעמו של דבר, אבל לא דנימא דשה אתי למלתא אחריתי דא"כ הוי קשה דלמא להיפך כנ"ל, ועיין:

שם רבא אמר פרוטה שהוזלה א"ב וכו' הר"מ כ' אבידה ששוה פרוטה בשעת מציאה חייב להחזיר אף אם הוזלה אח"כ, וכ' הה"מ דכ"ע ס"ל הכי וכ"מ בב"מ דף כ"ז עיי"ש והכ"מ תמה עליו ועיין בלח"מ, ונ"ל דיש להוכיח מכאן דקאמר רבא דרבנן ור"י פליגי דר"י ס"ל דצריך להיות שו"פ משעת אבידה עד שעת מציאה, ורבנן ס"ל דאפילו הוזלה בנתיים חייב להחזיר וקשה למה לא נימא דכבר נתייאשו הבעלים כיון דהוזלה בנתיים ול"ה בכלל השבה וודאי נתייאשו הבעלים, והנה לדידן י"ל דמיירי היכא שלא ידע כלל שנאבדה ממנו והוי יאוש שלא מדעת, אבל רבא דסבירא ליה דהוי יאוש קשה לדידי' וצ"ל דאין הבעלים מתייאשים דאולי כבר מצאה בהיותה שו"פ ולפ"ז מוכח דאם היתה בשעת מציאה שו"פ אף אם הוזלה אח"כ חייב להחזיר דאל"כ עדיין הוי יאוש כיון דהוזלה אח"כ וא"כ ממ"נ הוי יאוש אבל לפמ"ש הר"מ דאם היתה בשעת מציאה שו"פ אף אם הוזלה אח"כ חייב בהשבה וע"כ ל"ה יאוש דדלמא כבר מצאה וע' רש"י לעיל (דף כ"ו) גבי ראה סלע שנפל משנים דלפמ"ש רש"י שם צ"ל כיון דאלו ידע האמת שלא מצאה חבירו הוי מייאש הוי יאוש לרבא וא"כ עדיין קשה כיון דאלו ידע שלא נמצא עדיין בהיותו שו"פ היה מייאש א"כ נימא דהוי יאוש, אך בלו"ז הקשו התוספות לעיל על רש"י והוכיחו דרבא הדר בי' ודוק ועיין לקמן (דף נ"ה) מבואר להדיא בגמרא המוצא אבידה שו"פ חייב להכריז ואע"ג דזל ועיין כ"מ ודוק:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה