אור ברסלב

חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף כו.

דף כד.

תוס' ד"ה דשתיך עיין בתוס' ומהרש"ל ומהרש"א וקשי' לי ע"ד מהרש"ל שכ' דמש"ה לא הקשה הרא"ש מחנות משום יאוש שלא מדעת. וצ"ל דבתגר תיכף כשבא לידו הוי יאוש ומש"ה הקשה שפיר. וקשה הא הרא"ש כ' לקמן דאם לא נשתהה עד שיערב עם פירותיו ל"ה יאוש ואם כן עדיין איכא למימר דהוי באיסורא. אתי לידי' כמו בחנות. וע"כ צ"ל כמ"ש המהרש"א דמחנות לא הקשה כמ"ש הרא"ש לקמן דאינו משתמרת. ואין להקשות כיון דהרא"ש סובר באמת כסברת הנ"י דבחצר שייך יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידי' א"כ אף אם מצאו התגר אחר כך נימא דלא מהני כיון דבאיסורא אתי לידי', הא ליתא דלפי תי' הרא"ש דאין ע"ז שם חצר כיון דאין סופו להמצא תו לא שייך לומר באיסורא אתי לידיה דעדיין לא אתי לידיה עד שמצאו ועל כן מהני שפיר אם מצאו אחר ששהה כדי לערבן עם פירותיו. [וא"ל מה הקשה הרא"ש מתגר להוכיח דבאין עתיד להמצא לא מהני חצר תיפוק ליה משום דבאיסורא אתי לידיה כיון דהרא"ש סבירא ליה דבחצר שייך ג"כ באיסורא אתי לידיה די"ל בתי' הראשון עדיין לא אסיק הרא"ש אדעתיה ס' זו רק לפי תי' הנ"י מוכרח לס' זו ודוק היטב]:

וראיתי בש"ך חו"מ (סי' רס"ח) הקשה על המהרש"ל די"ל דאף התוס' סבירא ליה כסברת הנ"י דשייך יאוש של"מ בחצר והא דהוכיחו מחנות היינו לרבא דסבירא ליה יאוש של"מ הוי יאוש, ולכאורה דבריו צ"ע דוודאי באותו רגע שנפל ממנו אלו היה דע אז לא היה מייאש דהוי מחפש אחריו וכ"כ הש"מ להדיא לקמן גבי האי מאן דחזיה דנפל זוזי מחבריה בי חלתא וא"כ בשלמא בכל יאוש של"מ דס"ל דהוי יאוש היינו משום דמצאו לאחר זמן הנפילה ואלו ידעו הבעלים אז הוי מייאשו מיניה וע"כ סבירא ליה לרבא דמקרי בהתירא אתי לידיה אבל הכא בחצר דתיכף ברגע הנפילה בא לחצר ואלו ידעו אז הבעלים היו מחפשין תיכף ולא הוי אז יאוש וא"כ עדיין באיסורא אתי לידיה ואף לרבא לא מהני דבזה לא פליגא אביי ורבא רק דרבא סבירא ליה דהוי יאוש והוי בהתירא אתי לידיה דהא בדבר שיש בו סימן אף רבא מודה דל"ה יאוש כיון דבאיסורא אתי לידיה. ואף שיש לחלק קצת מסברת הש"מ הנ"ל דהתם שידע בעת הנפילה שנפל ממנו ברגע זו וודאי לא מייאש רק מחפש על הארץ למוצאו תיכף אבל הכא אמרינן אף אלו ידע שנפל ממנו באותו רגע שבא על הארץ רק שלא ידע שנפל עתה הוי מייאש. מ"מ לא מסתבר לחלק בכך דס"ס אלו ידע האמת שנפל ממנו עתה לא היה מייאש ותו דנלענ"ד פשוט דבאותו רגע שמרגיש שנפל ממנו מסתמא סובר שנפל ממנו עתה ומחפש על הארץ דמהכ"ת להחזיק נפילה לזמן קדום דהא עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וא"כ הוכחת מהרש"ל מתוס' אף לרבא דאי הו"א דשייך לומר בחצר באיסורא אתי לידיה ל"ק מחנות אף לרבא דהוי באיסורא אתי לידיה תיכף בשעת נפילה:

ואפ"ל דסברת הש"ך הוא דכ"ז שהבעלים שם לא מקרי עדיין אתי לידיה לבעל החצר כיון דעדיין הבעלים שם ומכש"כ לפמ"ש הש"ך (ריש סי' רנ"ט) להסכים לסברת הרמב"ן דמש"ה יאוש של"מ לא מהני משום דבאיסורא אתי לידיה משום דהוי שומר של הבעלים דמש"ה היכא שנתכוון לגזלה קניה אח"כ ביאוש א"כ י"ל כ"ז שהבעלים שם לא הוי שומר של הבעלים כיון דהם בעצמם שם רק אחר שהלכו להם הבעלים ואז אלו ידעי הבעלים היו מייאשי וע"כ אתי' תי' הש"ך שפיר עכ"פ אין כאן השגה על המהרש"ל די"ל שפיר כיון דבאמת אין הבעלים יודעים שנפל מהם ומונח בחצר בעה"ב הוי כמונח ברשות בעה"ב אף שהבעל אבידה שם כיון שאינו יודע מזה ומכש"כ דנראה דהתוס' לא ס"ל סברת הרמב"ן דס"ל דאינו עובר רק משום לא תוכל להתעלם ואף דאינו מוכרח דפליגא על סברא זו רק די"ל דס"ל כיון דכבר גזלה חייב בהשבה ולא קניה תו משום אבידה דבאמת סברת הרמב"ן תמוה לענ"ד במ"ש דקניה הגזלה וא"צ להחזיר הלא אפילו בנאנסה חייב לשלם דמעידנא דגזלה קם ליה ברשותיה וצ"ע לענ"ד לחלק [וצ"ל דס"ל דממון שיצא מרשות בעלים על ידי אבידה קלישא קנייתה וע"כ נקנה ע"י יאוש ולא דמי לגזלה שיצא ע"י הגזלן מרשות בעלים וע"כ אע"ג דקודם יאוש עבר משום לא תגזול אפ"ה הואיל והוי אבידה קניה אח"כ ביאוש זה נראה ברור בכוונת הרמב"ן] אבל בעיקר הסברא שכ' הרמב"ן דמש"ה ל"מ באיסורא אתי לידיה משום דהוי שומר של הבעלים י"ל דאף התוס' ס"ל הכי, מ"מ נלענ"ד להוכיח מתוס' ב"ק (דף ס"ו ע"א) שהקשו הא אפילו במציאה לא קנה היכא דבאיסורא אתי לידיה ולפ"ד הרמב"ן ז"ל לק"מ דהתם טעמא אחרינא איכא דל"ה יאוש כלל [ועי' בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סימן כ"ה] אלא וודאי דתוס' לא ס"ל סברת הרמב"ן רק הואיל באיסורא אתי לידיה דהוי תחלת הקנין באיסור תו לא קנו ליה א"כ ה"ה בחצר אי הוי ס"ל סברת הנ"י לא הוי מקשין אף לרבא דברגע ראשונה ל"ה יאוש ובאיסורא אתי לידיה ואף דהבעלים עדיין שם כיון דלאו משום שומר אתינן עליה וע"כ לענ"ד הוכחת מהרש"ל מתוס' אתי' על נכון:

ועוד יש לעיין לענ"ד ע"ד הש"ך דעיקר הוכחת הנ"י והר"ן דבחצר שייך יאוש של"מ מהאי גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא דא"ל רב שקול לנפשיך והקשה הר"ן למה לא קניה ליה בעל החצר ותי' דהוי יאוש של"מ ומוכח מזה דאף בחצר שייך באיסורא אתי לידיה, והנה לפי סברת הרמב"ן דס"ל דמש"ה לא מהני יאוש היכא דבאיסורא אתי' לידיה משום דל"ה יאוש כלל דכיון דמונח ברשות המוצא הוי כמו ברשות הבעלים ולפ"ז נ"ל פשוט דאף המוצא א"י לזכות בו אף דלדידיה לא אתיא באיסורא לידיה מ"מ אין כאן יאוש כלל דכ"ז שהיה מונח אצל החצר הוי כאלו מונח ברשות הבעלים לסברת הרמב"ן וא"כ תקשה למה אמר רב שקול לנפשיך הא אין כאן יאוש כלל וצ"ל לשיטת הרמב"ן דמיירי התם בחצר שאינה משתמרת וע"כ לא זכה בו בעל החצר ומש"ה מהני ג"כ היאוש לגבי האי גברא דאשכחיה בי מעצרתא וא"כ אין ראיה לדין הנ"ל דבחצר שייך ג"כ יאוש של"מ דהתם ע"כ הוי חצר שאינה משתמרת ולפ"ז קשה על הש"ך (בסי' רנ"ט) דהסכים לסברת הרמב"ן ובסימן רס"ח הסכים לסברת הנ"י והר"ן דבחצר שייך ג"כ יאוש של"מ ולפמ"ש אין ראיה כלל לשיטת הרמב"ן דבחצר שייך יאוש של"מ ובל"ז יש לפקפק לסברת הרמב"ן ולחלק דוקא היכא שבא לידו שייך לומר דנעשה שומר של בעל האבידה וע"כ לא מהני היאוש משא"כ היכא שבא לחצירו נהי דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ זה הוי קצת חוב שיהיה שומר חנם וא"כ לא שייך כלל בחצר יאוש של"מ לשיטת הרמב"ן וצע"ג לענ"ד:

נסתפקתי לדידן דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש אי נימא נהי דלא קניה ליה, מ"מ אם ירצה אינו מחויב לקחת האבידה ואין בזה משום לא תוכל להתעלם כיון דלא יבא לידי השבה כיון דמסתמא לא יהיו עדים לבעל האבידה כמ"ש התוס' לקמן בסוגיא דסימנים וכיון דלא מצינו מצות השבת אבידה דקרא רק בדבר שיש בו סי' וא"כ י"ל דבאין בו סי' נהי דלא קני' ליה מטעם יאוש של"מ מ"מ אין מחויב להטפל בו או דלמא כל כמה דלא נפק הממון מרשות הבעלים כיון דהיאוש לא מהני י"ל דהמוצא מחויב להטפל בממון חבירו שיהיה מונח או אולי יביא עדים, וגם אם כבר נטלה יש להסתפק אם יש בו דין אבידה לענין שטוח וניעור וכדומה או דלמא אין זה אבידה שחייבתו תורה להטפל בו, והנה מדברי הרמב"ן הנ"ל דס"ל דמש"ה לא מהני יאוש היכא דבאיסורא אתי לידי' משום דהמוצא הוי שומר של הבעלים מוכח להדי' דאפילו בדבר שאין בו סי' יש בו דין אבידה דאל"כ ל"ש לומר דהוי שומר של הבעלים:

ועפ"ז תמיה לי על הש"ך (סי' ר"ס ס"ק כ"ד) שכתב לשיטת הר"מ ונראה שהסכים לדבריו דהיכא דהוי יאוש של"מ נהי דאם הביאו הבעלים עדים צריך להחזיר להם מ"מ כל כמה שלא הביאו הבעלים עדים יוכל המוצא לעשות כל מה שירצה ואין צריך להיות מונח עד שיבא אליהו ולפ"ז נראה דל"ש כלל סברת הרמב"ן הנ"ל דהוי כאילו מונח ברשות בעלים ראשונים כיון דהמוצא יכול לעשות כל מה שירצה ולפ"מ שהסכים הש"ך (בסי' רנ"ט) לסברת הרמב"ן קשיא דידיה אדידיה מ"מ אף לשיטת הרמב"ן הנ"ל י"ל דהיינו דוקא היכא שכבר בא לידו אז צריך לעשות תקנה לממון חבירו ואולי אלו לא הגביה הוא הגביה אחר והיה בא ליד חבירו אבל אם אינו רוצה להגביה כלל אין ראיה אף לשיטת הרמב"ן די"ל דבכעין זה לא חייבו התורה כיון דלא יבא לידי השבה גמורה עד שיבא אליהו:

והנה לכאורה יש להוכיח דכל כמה דל"ה יאוש מחויב להטריח בהשבתה ממ"ש התוס' לקמן דילפינן יאוש משמלה דדוקא שמלה דיש בו סי' אין הבעלים מתייאשים אבל בלא סי' הוי יאוש וקשה מנ"ל דיאוש קונה דלמא מש"ה כתב רחמנא שמלה לאורויי דדוקא שמלה מחויב להטריח בהשבתה כיון דמסתמא ע"י הסי' יהיה עדים כמ"ש התוס' לאפוקי מידי דלית בי' סימן לא חייבו התורה להטריח בהשבתה והכי מסתבר לכאורה טפי דהא עיקר קרא בהכי מיירי לענין השבה ולא לענין שיהיה של המוצא דבשלמא הא דילפינן מאשר תאבד פרט לאבידה ששטפה נהר דהוי שלו ל"ק דלמא נמי לענין שאינו מחויב להטריח בהשבתה דכיון דהוי דבר שיש בו סי' ויוכל לבא לידי השבה אין סברא לומר דלא חייבתו התורה בהשבה וע"כ מוכח דהוי שלו לגמרי דכבר נפקא מרשות בעלים אבל בדבר שאין בו סי' י"ל דלא מיעטה התורה רק שא"צ להטריח בהשבה אבל היכא דנטלה י"ל דלא קניא ליה ביאוש אבל אי נימא דזה אין סברא כלל לומר דאינו מחויב להטריח בממון חבירו ע"כ יותר מסתבר דקרא אתי לאורויי דקניה ביאוש ושוב ל"ה ממון חבירו וא"כ ה"ה היכא דהוי יאוש של"מ ולא נפקא עדיין מרשות חבירו מחויב להטריח בהשבתו כן נ"ל לכאורה להוכיח מד"ת הנ"ל:

אמנם עדיין אין זה מוכרח די"ל דהתוס' ס"ל כיון דרישא דקרא לא תראה שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת וכו' ואם לא קרוב אחיך ולא ידעתו ואספתו וכו' מזה נראה דהתורה מיירי בשני ענינים. האחד היכא שיודע של מי הוא הזהיר רחמנא להשיב לו, והשני אם אינו יודע של מי הוא יהיה עמו עד דרוש אחיך אותו ואתרוויי' קאי דרשא דשמלה לומר דקרא איירי דוקא במידי דיש בו סי' [דהא לכ"ע מקרא נדרש לפניו ובלפני פניו פליגי ולפמ"ש התוס' לקמן (דף צ"ה) קי"ל דמקרא נדרש לפני פניו וע"כ הכי נמי דרשינן לקרא אלפני פני וקאי ארישא דקרא ג"כ ואפשר דהכא הוי חד ענינא ולכ"ע מקרא נדרש לפניו עיי"ש ודוק] וא"כ בשלמא אי אמרינן דיאוש קונה א"ש דאפילו היכא דיודע של מי הוא א"צ להשיב רק בדבר שיש בו סי' דבאין בו סי' קניה ביאוש אבל אי נימא דל"ק ביאוש רק דאינו מחויב להטריח בהשבה כיון דלא יבא לידי השבה א"כ ברישא דקרא היכא דיודע של מי הוא וודאי אף בדבר שאין בו סי' צריך להשיב ודרשא דשמלה משמע דקאי אף ארישא דקרא א"ו מוכח דקניה ביאוש וע"כ א"ש דאף אם הוא יודע של מי הוא מ"מ בעל האבידה כבר נתייאש דוודאי לא אסיק אדעתיה שימצא אחד שיודע שהוא שלו וא"כ מוכח שפיר דיאוש קניה, ולפ"ז אין ראיה לומר דמחוייב להטפל בהשבה היכא דהוי יאוש של"מ די"ל דכעין זה לא הטריחה התורה אותו כיון דפשטיה דקרא מיירי היכא דאתי לידי השבה דהיינו בדבר שיש בו סי' ומכש"כ לשיטת הש"ך הנ"ל דס"ל דקודם דידעינן של מי הוא שלו לגמרי ויכול לעשות כל מה שירצה מכש"כ די"ל דאינו מחויב להטפל בו כלל.

ולפ"ז נתיישב לי מאי דקשיא לי על התוס' שהקשו מפרק מרובה דנפ"ל יאוש מאבידה, וקשה למה לא העמידו קושייתם על מתני' דהכא היכא נפ"ל תובעין משמלה ואם היו מפרשים פי' אחר בתובעין הו"ל לפרושי דהא כרש"י וודאי לא ס"ל כמ"ש בב"ק עיי"ש ולפמ"ש א"ש דמתני' הוי מפרשינן דע"י סי' וודאי יש לו תובעים אבל בלא סי' ל"ה תובעים בבירור וע"כ אינו מחויב להטריח כקושיתי הנ"ל וממילא לא מצי קאי אלפני פניו דהיכא דיודע של מי הוא פשיטא דיש לו תובעים, ע"כ הקשו הא דנפקא לן יאוש מאבידה מנ"ל וע"ז הוצרכו לתרץ דמסתמא הבעלים מתייאשים וע"כ מסתבר למדרש אלפני פניו ולומר דיאוש קניה ודוק בזה, היוצא מזה לדינא צ"ע אליבא דאמת אם מחויב להטפל בדבר שאין בו סי' היכא דהוי יאוש של"מ:

סוגיא דסימנים

(א)

תוכן העניינים

חמדת שלמה על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה