חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף כא:
גמרא תאנה עם נפילתה נמאסת ופירש רש"י וכיון דידע דנתרא מעיקרא מייאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עלי' ומפקיר ליה עד כאן לשונו, ולכאורה דברי רש"י תמוהים דהא אליבא דרבא קיימינן דסבירא ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולמה צ"ל כיון דידע, אחר כך ראיתי בלחם משנה שהקשה כן על רש"י ולא תירץ כלום, עוד הקשה הלחם משנה על הר"מ שהביא הטעם בתאנה עם נפילתה נמאסת, והקשה דזה לא נאמר רק לרבא, אבל לאביי לא צריך טעם זה כדאיתא בגמרא דלאביי לא צריך לומר כלל חזותיה מוכיח עליו ולא תירץ כלום, והנה לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות לקמן גבי תמרא דזיקא דהאי תירוץ חזותא מוכיח אמר ר' אבוה אליבא דנפשיה ולא לתרץ דברי רבא דהא היה קדים לרבא וע"כ לומר דהאמת הוא כך דחזותא מוכיח, ונ"מ דאפילו ידעי הבעלים דנתרי לא הוי יאוש וממילא צריך לומר בתאנה עם נפילתה נמאסת וע"כ א"ש שהרמב"ם הביא הטעם דעם נפילתה נמאסת גם מצד הסברא וודאי דוחק לומר דאביי ורבא יפלגו במציאות וכיון דלרבא ע"כ צריך לומר חזותיה מוכיח מסתמא גם אביי סבירא ליה כן, וע"כ לומר בתאנה עם נפילתה נמאסת, ולפי זה יש ליישב ג"כ דברי רש"י דסבירא ליה תי' דר' אבוה הוא לדינא אף אליבא דאביי, וע"כ הוצרך לומר כיון דידע דנתרי כיון דלאביי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואתי שפיר:
אמנם דברי רש"י היה נראה לי ליישב בלא זה דיש לומר דע"כ לא אמרינן יאוש שלא מדעת הוי יאוש רק באבידה שכבר יצאה מרשות בעלים ואלו הוי ידעי הוי מייאשי ע"כ יש לומר אף דאינם יודעים עדיין מ"מ הוי אבוד מהם והוי יאוש, משא"כ בדבר שאינו בגדר אבידה כגון הכא דחזותיה מוכיח עליו והכל יודעים שהוא של בעל השדה רק הואיל ונמאס מפקרי' להו והנוטלו בא לזכות מטעם הפקר שהבעלים מפקירים הדבר לזה יש לומר דצריך וודאי דעת בעלים דכל זמן שאינו יודע לא חשיב הפקר ואינו דומה ליאוש דלא הוי רק סילוק בעלמא, ואתי שפיר דהוצרך רש"י לומר דידיע, וע"כ דקדק רש"י לסיים דמפקיר ליה וע"כ בעי דידע, אמנם מתוספות בסוגיא זו מוכח דלא סבירא ליה לחלק מדכתב לקמן גבי מרי בר איסק דהא דאכל רב אשי משום דסבר דהאריס ינכה על חלקו דליכא למימר דמשום הכי אכל משום דוודאי יתרצה מרי בר איסק דהא קי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משמע להדיא דלרבא הוי מהני מה שיתרצה לבסוף, ולפי מה שכתבתי בזה דלא הוי בגדר אבידה רק דנימא דיהיה מרוצה ליתן בזה אף לרבא לא מהני למפרע כיון דעדיין הוא ברשות בעלים לגמרי ומוכח דתוספות לא ס"ל לחלק:
אמנם מצאתי בתוספות פ"ב דקידושין (דף נ"ב) בהאי גברא דקדיש בפרזומא דשכרי דמסיק רבא לא אמרינן כלך אצל יפות רק בתרומה אבל הכא משום כסופא הוא, וכתבו התוספות שם הא האי דתרומה על כרחו מיירי בשויא שליח כדאמר רבא הכא, ותירץ דהתם נמי שויא שליא, ולכאורה דבריהם תמוהים דהא דצריך בתרומה שויא שליח הוא רק לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, או מטעמא דאתם גם אתם דבתרומה בעי שליחות, משא"כ התם לרבא דסבירא ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש וגם שליחות לא שייך התם, ואם כן למה בעי דשויא שליח, וע"כ נראה לי מוכרח דתוספות סבירא להו דע"כ לא הוי ס"ל להגמרא דגם בתרומה מהני ריצוי לבסוף רק הואיל ועומד לתרום הוי דומיא דאבידה ואפילו הכי קאמר לבסוף הואיל דבעי שליחות משום אתם גם אתם ע"כ בדשויא שליח, משא"כ במתנה לא דמי ליאוש שלא מדעת כלל דלזה ודאי צריך דעת בעלים כמו במידי דבעי שליחות וע"כ הקשו שפיר, ולפ"ז נראה דבריהם סותרים למ"ש כאן בהא דרב אשי דהוי ענין מתנה ואפ"ה מדמי להו ליאוש שלא מדעת דהוי מהני לרבא, וצריך לומר או דתוס' כאן עדיפא מיניה מקשו דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ובאמת אף לרבא לא הוי מהני או דאפשר לדחוקי ולומר דהכי קשיא להו התם כיון דתרומה ע"כ בשויא שליח מיירי א"כ יש לומר דילמא בשליח הואיל שבא ברשות לזה מהני כלך אצל יפות אבל לאחר לא, אך מלבד דזה דוחק נראה דאי אפשר לומר כן דא"כ מה אמר רב אשי למר זוטרא השתא מאי טעמא לא אכיל מר, הא הכא לא שויא שליח וממילא לא מהני כלך אצל יפות, ועל כן נראה לי ברור דתוס' בקידושין סבירא להו דבמידי דמתנה לא מהני למפרע אף לרבא ויש לומר דהוא הדין בהפקר כמו שכתבתי לעיל כיון דהדבר ידוע שהוא של הבעלים ולא יצאה מעולם מחזקתו, וכן מוכח מהריטב"א בקידושין שם שהביא קושיית התוספות ותירץ כיון דכלך אצל יפות הוי ריצוי מהני עכ"פ מכאן ולהבא ומיירי דלא נתאכלו עדיין ועל כן מקודשת מעכשיו אי לאו דלא אמרינן כלך אצל יפות אלא בתרומה ולא הוי ריצוי כלל, ואע"ג דסוגיא דהתם הוא אליבא דרבא ומוכח דאף לרבא לא הוי מתנה למפרע וכמו שכתבתי:
עוד ראיתי שם בהריטב"א שתירץ דזה הוא באמת הא דאמר לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בתרומה בלבד הואיל וע"כ מיירי דשויא שליח ע"כ סגי בגילוי דעתא והיינו הסברא שכתבתי לעיל לפרש בקושיית התוספות, אך התוספות ע"כ דלא מפרשו כהריטב"א בפירוש הגמרא לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בתרומה בלבד דאל"כ לא הוי מקשה מידי דהא זהו תירוץ הגמרא, וא"כ מוכח מסוגיא דכאן מדאמר רב אשי למר זוטרא השתא מאי טעמא לא אכיל מר דאפילו בלא שויא שליח מהני כלך אצל יפות לולי דברי רבא דאמר לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בתרומה והיינו משום דמצוה לתרום מן היפה וע"כ דקושיית התוספות הוי כפשוטיה דבמידי דמתנה אף לרבא לא מהני למפרע, וע"פ סברת הריטב"א הנ"ל מיושב תמיהת הט"ז יו"ד (בסימן של"א) על הכסף משנה שכתב ליישב דברי הר"מ שפסק דבתרומה מהני אפילו לא שויא שליח וכתב הכסף משנה דמוכח מסוגיא דקידושין ובב"מ דלא בעי שליח, ותמה הט"ז דמסוגיא דקדושין לא מוכח דאזלי אליבא דרבא, ולזה יש לומר דעכ"פ מוכח סתירת הה"נ מסתברא דאמר בגמרא להוכיח דמיירי בשויא שליח רק עיקר קושיית הט"ז דמ"מ משום יאוש שלא מדעת צריך לומר דמיירי בשויא שליח וכמו דתרגמה רבא אליבא דאביי, ועל כן תמה הט"ז על הראייה שהביא מסוגיא דכאן מדאמר לרב אשי השתא מ"ט לא אכיל מר, וא"כ מוכח דאפילו בלא שויא שליח מהני, ותמה הט"ז דהתם מיירי מכאן ולהבא וע"כ הקשה רב אשי שפיר כיון דכלך אצל יפות מהני ממילא אף בלא שויא שליח מהני מכאן ולהבא, ולסברת הריטב"א דיש לחלק דבשליח הוי יותר ריצוי מאדם דעלמא אפילו מכאן ולהבא נוכל לחלק בין שליח לאדם דעלמא, וא"כ מוכח שפיר מסוגיא דכאן דבתרומה מהני אפילו לא שויא שליח, ול"נ להר"מ לפרש כפירוש הריטב"א בתירוץ הגמרא לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בתרומה הואיל ושויא שליח דעיקר חסר גם הלשון לא משמע כן וע"כ אין כאן תמיה על הב"י כמו שתמה הט"ז, ולפ"ד הנ"ל אתי שפיר, אך עכ"ז הוא תמוה כיון דהגמרא מקשה בפשיטות על אביי מהאי דתרומה ורבא הוצרך לתרגמיה בשויא שליח מהכ"ת נימא אליבא דאמת דבתרומה מהני למפרע, וכן תירץ הט"ז שם הוא ג"כ דחוק דתירץ אליבא דאמת הואיל ואמר רבא לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בתרומה ע"כ מהני אפילו למפרע והא דלא משני רבא כן אליבא דאביי משום דיש לומר אביי לא סבירא ליה סברת רבא דתרומה עדיף, והוא דוחק מבואר דלמה לא משני רבא בפשיטות דגם אביי סבירא ליה תרומה שאני:
והנה לכאורה היה נראה לי ליישב בפשיטות קושיית הכסף משנה על הר"מ, לפי מה שכתב המל"מ בשם הירושלמי דס"ל דלא הוי תרומה אלא מכאן ולהבא וא"כ יש לומר דלזה לא צריך ריצוי למפרע רק דעכשיו נעשית תרומה ואע"ג דלא אמר עכשיו שיהיה תרומה הא קי"ל תרומה ניטלת במחשבה ומסתמא גם עכשיו רוצה שיהיה תרומה והוי כאלו הפרישה עכשיו, והא דמקשה הגמרא לאביי היינו משום דבברייתא דמייתי הגמרא תני כיצד אמרו התורם שלא לדעת תרומתו תרומה ומלשון זה משמע דהוי תרומה למפרע דאז היה שלא לדעת דאלו נימא דעכשיו נעשית תרומה מחמת ריצוי בעל הבית לא הוי תורם שנא מדעת כלל ועל כן מוכח דאפילו למפרע הוי תרומה וע"ז מקשה שפיר לאביי גם מוכח דמיירי בשויא שליח דלולי זאת לא הוי מהני למפרע, אמנם הר"מ ז"ל לא כתב כן כלשון הברייתא עיין שם שכתב התורם שלא ברשות ואח"כ בא בעל הכרי וכו' תרומתו תרומה יש לומר שפיר דלא הוי תרומה רק מכאן ולהבא ולזה לא צריך שליחות וכן הברייתא שהובא בירושלמי (פ"א דתרומות דף ג' ע"א) לא נאמר התורם שלא לדעת ועל כן שפיר יש לומר דמכאן ולהבא הוי תרומה ולא צריך לומר דמיירי בשויא שליח ועיין במשנה למלך שהביא הירושלמי הנ"ל וסיים ודוק, ונראה שכוון לזה דיש לומר כן בכוונת הר"מ, אך עדיין צ"ע למה השמיט הר"מ האי דינא דגמרא דבשויא שליח ותרם מן היפות מהני אפילו למפרע וכדמוכח מהאי ברייתא דכיצד אמרו התורם שלא לדעת:
ע"כ נראה לי דאפשר לומר עד"ז דעד כאן לא מקשה הגמרא על אביי מהא דהתורם שלא לדעת רק קודם דאסיק הגמרא דאיכא למילף יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהאי דאשר תאבד ממנו ומצאת וע"כ דבלא שום ראייה אמר אביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש רק מצד הסברא דלא מהני ריצוי למפרע וע"כ גם בתרומה יש לומר דלא מהני והוצרך לאוקמי דמיירי בשויא שליח אבל לבתר דאסיק דיליף מאשר תאבד וכמו שכתבו התוספות והרמב"ן דכיון דיאוש נפקא לן משמלה ואבידה שאבודה ממנו ומכל אדם וודאי דהוי יאוש וקשה למה לי אשר תאבד, וע"כ דאתי לאורוי' דבאבידה ששטפה נהר מהני אפילו שלא לדעת וא"כ ממילא מוכח דבאבידה אחרת לא מהני יאוש שלא מדעת דאם לא כן אין חילוק בין אבידה ששטפה נהר לשאר אבידה ולמה לי אשר תאבד, ולפ"ז יש לומר דגם אביי הוי סבירא ליה דמצד הס' יאוש שלא מדעת הוי מהני לולי דגלי לן רחמנא, ולפי זה יש לומר כיון דהא דיאוש קונה הוי חידוש דמהכ"ת יזכה זה בממונו של זה ע"כ אמרינן אין לך בו אלא חידושו דדוקא יאוש מדעת מהני אבל שלא מדעת לא מהני, אבל שאר עניני ריצוי יש לומר דמהני למפרע ובפרט דבאבידה גופיה חזינן דמהני למפרע כגון בשטפה נהר ולפי זה יש לומר שפיר דרק באבידה גלי לן רחמנא דלא יהני היאוש למפרע להפקיע ממונו של זה, וע"כ אין ראייה לשאר דברים דלא מהני למפרע וממילא לא קשיא מתרומה מטעם יאוש שלא מדעת ושפיר מהני למפרע אפילו בלא שויא שליח [רק משום שליחות קשה לכאורה ממ"ד הכי נמי מסתברא ולזה א"ש תירוץ הכסף משנה או דהר"מ לא הוי גרס הכי או דמוכח ממסקנא דלא כה"נ מסתברא דע"כ מיירי בלא שויא שליח וכמ"ש לעיל ע"פ סברת הריטב"א רק דעל גוף הסברא הוי קשה למה לא נימא דהו יאוש שלא מדעת ולפמ"ש א"ש דאליבא דמסקנא לק"מ] וע"כ שפיר יש לומר דאפילו בלא שויא שליח מהני למפרע רק לפי זה קשה מהירושלמי דס"ל להדיא דאף בתרומה לא מהני למפרע:
אמנם נראה דהירושלמי לשיטתו דיליף הא דיאוש קונה מאשר תאבד והוא בירושלמי ריש פרק אלו מציאות והתוספות הביאו לקמן בסוגיא דאף השמלה וע"כ דס"ל דגלי לן רחמנא באבידה ששטפה נהר דאפילו בדבר שיש בו סימן הוי יאוש, וממילא בשאר אבידה היכא דאין בו סימן ילפינן דמהני יאוש, ולפי זה אין לנו ראיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ולדינא יש לומר דסבירא ליה להירו' ג"כ דלא הוי יאוש מחמת קושיית הגמרא דמצא קציעות או מהאי דשטף נהר, וכיון דלית לן ילפותא לזה ע"כ דמצד הסברא לא מהני למפרע, וע"כ אף בתרומה וודאי לא מהני כקושית תלמודן, וע"כ הוכרח הירושלמי לומר דדוקא מכאן ולהבא הוי תרומה, אבל לפי שיטת תלמודן יש לומר שפיר דמהני אפילו למפרע וכמשמעות פשטות דברי הר"מ דאף למפרע מהני ויאוש שלא מדעת דלא מהני יש לומר דהוי מטעם הנ"ל דאין לך בו אלא חידושו, ולדעתי יש לומר טעם מסתבר לזה דמי שיודע שנאבד לו דבר ומתייאש אם נודע לו אח"כ שמצאו אדם וזכה בו אחרי שכבר יצא הדבר מרשותו אין נפשו עגומה כל כך אבל אם לא ידע כלום עד אח"כ שכבר מצאו אדם ויאכל הלה וחדי על זה נפשו מרה לו, וכל פקודי ד' ישרים ע"כ יש לומר דיאוש שלא מדעת לא מהני ולא דמי כלל לתרומה או מתנה, ולפי זה יש לומר שפיר דרב אשי אכל משום דסבירא ליה דמרי בר איסק לא יקפיד ולדעתי יש לדקדק על תירוץ התוספות דמר זוטרא משום הכי לא אכיל שחשד האריס שלא ינכה על חלקו ולפ"ז היה טעם פשוט שלא אכל אח"כ כדי שלא יראה האריס שחשדו במה שלא אכל מעיקרא שלא ינכה על חלקו דמדלא אכל כלל אין ראייה דלמא מטעם אחר אין חפץ לאכול ואם יאכל אחר כך יהיה נודע שחשד להאריס, וזה וודאי אין ראוי לעשות משום כסופא דאריס ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דרב אשי אכל רק משום דמסתמא לא יקפיד ע"כ הקשה שפיר מה טעמא לא אכיל מר דעד עתה לא אכיל שלא היה ברור לו אולי יקפיד אבל השתא הוה ליה לאכול:
ועוד אפשר לומר לפי מאי דמשמע מפשטא דברייתא דלקמן (דף כ"ד) וכן היה רשב"א אומר המציל מן הנהר המוצא בסרטי' ופלטיה גדולה וכו' מדחשיב כל הני בהדדי משמע דכולם שוים, ואי נימא דסבירא ליה דרשא דאשר תאבד ע"כ יש חילוק לענין יאוש שלא מדעת ועיין ש"מ, אמנם מפשטיה דלישנא וודאי משמע דלרשב"א אין חילוק בין אבידה ששטפה נהר או לשאר יאוש ומוכח דלא דריש אשר תאבד לאבידה ששטפה נהר, ויש לומר לדידיה יאוש שלא מדעת הוי יאוש כרבא רק הגמרא מקשה מדאמר ר"י משום ר"ש בן יהוצדק וודאי דסבירא ליה כוותיה ומהכ"ת יפלוג רבא על ר' יוחנן, ולפ"ז לא קשיא אליבא דאמת מברייתא דכיצד אמרו התורם שלא לדעת דיש לומר דאתיא כרשב"א וראיה מירושלמי דסבירא ליה דל"ה תרומה אלא מכאן ולהבא והיינו לדידן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ול"צ לבא להא דתרגמיה רבא אליבא דאביי ויש לומר דאפילו בשליח לא מהני למפרע לדידן ומ"ד הכי נמי מסתברא יש לדחות כמו שכתב הכסף משנה ועיין היטב: