אור ברסלב

חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף כא.

דף יב:

תוס' ד"ה כריכות בר"ה עיי"ש. ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה ספק הינוח אפילו דבר שיש בו סימן לא יטול קשה קושית התוס' על כריכות ברה"י דמיירי בדרך הינוח לרבא אמאי יטול ודוחק לומר דרה"י לא הוי אפילו משתמר קצת וגרע מאחורי הגדר מ"מ הא הבעלים הניחום שם ועיין מהרש"א שהניח דברי תוס' בצ"ע דלדידהו מוכח ג"כ דרה"י גרע מאחורי הגדר. אך על הרמב"ם קשה יותר דהתוס' כתבו כיון דל"ה משתמר הוא שלו דאמרינן מסתמא נפל מהבעלים אף דנראה דהוי דרך הנוח או דהוי אבידה מדעת אבל להרמב"ם דצריך להכריז וצ"ל דהוא משתמר לדעת הבעלים וא"כ קשה נימא דלא יגע בו וצ"ל כמ"ש הרא"ש דמיירי בענין שיש לתלות שהניחם שם לפי שעה ושכחן אח"כ וע"כ שפיר נוטל ומכריז דמסתמא ניחא לבעלים בכך וספק הנוח דלא יטול היינו היכא דאיכא למימר דהניחם שם על דעת להיות שם. ועיין תוס' ונ"י לקמן במתני' דמצא אחר הגפה (אח"כ ראיתי בפ"י שכתב כן לקמן):

ועפ"ז נ"ל ליישב התמיה על הרמב"ם שפסק דאפילו בדבר שיש בו סימן לא יגע בספק הנוח והקשו עליו דהא לקמן מקשה הגמרא ולהוי קשר סימן מוכח דביש בו סי' נוטל ומכריז ותי' הכ"מ דמשמע מדאמר ר"א ב"ז א"ר כל ספק הינוח לא יטול דאפילו דבר שיש בו סימן ג"כ לא יטול, ובאמת הגמרא הוה מצי לתרץ כן דאפילו ביש בו סימן לא יטול עיין שם שנדחק בזה, ולפי מה שכתבתי י"ל לפי מאי דמשמע בקושית הגמרא אי מדדין מעלמא אתי היינו דהוי ספק הנוח והוי סבירא ליה דדוקא וודאי הנוח לא יטול מדהוצרך לשנויי ליה ואמר ר"א ב"ז א"ר כל ספק הינוח לא יטול, ועיין בנ"י שכתב כן להדיא דבס"ד הוי סבירא ליה דהוי וודאי הינוח וע"כ הקשה מאי מקשה הגמרא להוי קשר סימן כיון דוודאי הבעלים הניחם שם ורצונם שיהיה שם מהכ"ת יטלם המוצא ותירץ כיון דלא הוי משתמר לגמרי איכא למתלי דבעלים הניחם שם לפי שעה ושכחם שם, ולפי זה יש לומר דלפום הו"א דדוקא וודאי הינוח לא יטול והיינו כיון דוודאי עושה נגד רצון הבעלים ע"כ לא יטול אבל היכא דהוי ספק נוטל על כן הקשה הגמרא שפיר להוי קשר סימן דליכא למימר כסברת הר"מ דאפילו דבר שיש בו סימן לא יטול משום דנא ניחא לבעלים לטרוח דזה שייך אם הניחם שם ע"ד שיהיה שם והוי משתמר שם אבל אם שכחם וודאי ניחא להו שיטלם כיון דיש להם סימן, אבל אי אין בו סימן וודאי ניחא ליה שיניח שם כדי שיוכל לחזור וליטלם כיון דהוי משתמר קצת ואף דהוי וודאי הינוח מ"מ לא הוי רק בגדר ספק הנוח, וכיון דהוי סבירא ליה דספק הנוח יטול משום דלמא ניחא לבעל החפץ שיטלנו הקשה שפיר, אבל לפ"מ דאסיק דאפילו ספק הינוח לא יטול דמשום ספק דלמא לא ניחא לבעל החפץ אסור ליגע בו ע"כ יש לומר שפיר דאפילו בדבר שיש בו סימן לא יגע דאולי הניחם הבעלים ע"ד שיהיה שם ולא ניחא להו להטריח אחר הסימן, וע"כ פסק הר"מ שפיר כמשמעותא דר"א ב"ז כל ספק הנוח לא יטול אפילו בדבר שיש בו סימן וכמ"ש הכ"מ, אך יש לדקדק על הכ"מ כיון דר"א ב"ז גופיה תירץ במקושרים בכנפיהם מוכח דסבירא ליה דבדבר שיש בו סימן נוטל וצריך לומר דהוצרך לתרץ כן דלא תקשי לרב מאי קמ"ל מתניתין היא, כן נראה לפי עניית דעתי נכון ליישב הקושיא הנ"ל על הר"מ:

ועוד יש לומר על פי מה שהקשו התוספות למה נקט גוזלות ותי' דבדבר אחר הוי מקום סימן, או דקמ"ל דלא אמרינן מעלמא אתו, ולהר"מ בע"כ צריך לומר כתירוץ זה, וכ"מ מהר"מ גופיה עיין בהה"מ ולחם משנה שכתב כן דהר"מ כתב אפילו מדדין לרבותא זו דלא נימא מעלמא אתו, ולפי זה בס"ד דלא אסיק אדעתיה דמיירי במדדין קשה למה נקט גוזלות ולא סתם מצא כלי אחורי הגפה, ועל כן הוכיח המקשן דנקט גוזלות דמסתמא לית בהו סימן, אבל כלי סתמא נוטל ועל כן הקשה דאף בגוזלות נימא קשר או מקום סימן, דהא השתא מוכח דאף בדבר שיש בו סימן נוטל, אבל לפי מאי דשני ליה דמיירי במדדין ויש לומר דנקט גוזלות לרבותא יש לומר שפיר דאפילו בדבר שיש בו סימן לא יגע בו כפשטי' דלישנא דר"א ב"ז א"ר ודוק היטב, ולפי זה מצינן למימר דאף המקשן ידע דספק הנוח לא יטול רק דהוי סבירא ליה דהוי וודאי דרך נפילה כיון דמדדין, וכן מוכח קצת מדשני ליה איכא למימר אינש אצנעינהו משמע דהתרצן חדית ליה זה, והא דהוצרך לאתויי הא דר"א ב"ז א"ר היינו דהשתא מצינן למימר דמיירי אפילו בדבר שיש בו סימן כדאמר ר"א ב"ז כל ספק הנוח כדקדוק הכסף משנה ול"ק ממתניתין דנקט גוזלות לרבותא אף דמדדין ודוק היטב:

ולפ"מ דמשמע מדברי הנ"י דהמקשן הוי סבירא ליה דבעי וודאי הנוח מדהוצרך לאתויי הא דר"א ב"ז א"ר, עיין בנ"י, אף שאינו מפורש בדבריו כן צריך לומר שכוון כן בתיבת וכו' וסמך על סיום הגמרא ואמר ר"א ב"ז דלולי זאת משמע אדרבה להיפך דקושית המקשן היה דהוי וודאי נפילה והנ"י סבירא ליה להיפך מדהוצרך לאתויי הא דר"א ב"ז משמע דאף המקשן הוי ידע דהוי ספק הנוח, רק דלא ידע מהא דר"א ב"ז, רק התרצן ביאר כוונתו להדיא במאי דאמר איכא למימר ואיכא למימר, ולפי זה יש להביא ראיה למה דפסק הר"מ דאם נטל הוי שלו, והשיג עליו הראב"ד דהו"ל למימר יניח, ולפי זה מוכח מקושית המקשן דהוי סבירא ליה דספק הנוח מותר לגמרי [ודוחק לומר דקושית הגמרא שיטול ויהיה מונח דלשיהיה מונח עדיף וודאי שיניח אולי יטלנו הבעלים אלא צריך לומר דקושיית הגמרא דמחמת ספק יהיה מותר ליטול ויהיה שלו ועיין לקמן, וכן מוכח פשטיה דלישנא דגמרא מדדין מעלמא אתי ומותרין משמע להדיא דמותר ליטלו] וצריך לומר כיון דהוי ספק שהוא שלו הוי ככל ספק ממון דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, וכ"כ הפ"י ות"ל כוונתי לדבריו בזה, ונהי דשני ליה דאמר ר"א ב"ז א"ר כל ספק הנוח לא יטול, מ"מ אם נטל שפיר מצינן למימר דהוי שלו כיון דעכ"פ מוכח דאין סברת הראב"ד מוכרחת מדברי המקשן כן נראה לי נכון ודוק, וגם ממאי דפסק הר"מ בבעיא דחצי קב בשתי אמות מוכח דסבירא ליה דהוי רק ספק ממון ולא כשיטת הרא"ש:

ולענ"ד נראה מוכרח כמו שכתבתי דע"כ קושית הגמרא מדדין מעלמא קאתי לפירוש הנ"י דהגמ' הוי ס"ל ספק הנוח יטול היינו שיטול ויהיה שלו דליכא למימר דקושית הגמרא דיטול ויהיה מונח, דממ"נ לצד הספק שהוא נפילה א"כ נתייאשו הבעלים מהכ"ת יהיה מונח דבר שאינו של הבעלים וע"כ דיטלנו לאותו צד ספק שהיה דרך הינוח ועל זה קשה ג"כ כיון דאם היה ידעינן שהוא דרך הינוח הא אסור ליטלו דהוי וודאי הינוח, א"כ בספק מה סברא יש לומר שיטלנו שמא הוא דרך הינוח דממ"נ אם הוא דרך הינוח אין לו ליטלו כלל, אלא ע"כ דקושיית הגמרא כיון דהוי ספק נפילה וספק הינוח מותר אפילו ליטלו לכתחלה, וע"כ היינו טעמא כיון דאין שום אדם מוחזק בו מותר לכתחלה להחזיק בו להיות שלו וע"כ הקשה שפיר מדדין מעלמא קאתי וא"כ נהי דמסיק ספק הינוח לכתחלה לא יטול מ"מ לענין אם נטל לא יחזיר מסתבר שפיר לומר דבדיעבד מהני עכ"פ להיות שלו דמהכ"ת להפליג סברת המקשן והתרצן כ"כ כיון דע"כ יש מקום לומר דמהני בדיעבד כיון דלסברת המקשן אפילו לכתחלה היה מהני וכמ"ש:

והנה קשיא לי לקמן בברייתא (דף כ"ו ע"א) דאם היה ממלא כל הכותל חולקים ומשמע דלכתחלה מותר ליטול וחולקין, וקשה הא הוי ספק אם בא מבני רשות הרבים והוי דרך נפילה או שהוא של בעל הבית והוי דרך הינוח והוי ספק הינוח, ומ"ש מכל ספק הינוח דלא יטול, ולשיטת הראב"ד דאפילו דיעבד אינו שלו קשה בתרתי למה הוי הכא המחצית שלו, ולשיטת הר"מ קשה להיפך למה לא נימא בדיעבד שהוא מוחזק והוי כולו שלו כמו בשאר ספק הינוח וצריך עיון, ואפשר לומר דבכל ספק הינוח משום הכי לא יטול כיון דעיקר הספק הוא על אותן הבעלים של החפץ אם יצא החפץ מידם מחמת נפילה או מחמת הנחה וע"כ מסתבר יותר לתלות לכתחלה דהוי דרך הנחה דבנפילה לא שייך דמיזהר זהיר וע"כ לא יטול, משא"כ הכא דתולדות הספק אם היה דרך הנחה מבני רשות הרבים וע"כ ממילא הוי אחר כך יאוש או שהיה הנחה מבעל הכותל ולזה אין סברא לתלות בזה יותר מזה וע"כ מותר ליטלו, ועל כן אתי שפיר ג"כ לשיטת הראב"ד למה בדיעבד הכא חולקין ובשאר ספק הינוח אפילו בדיעבד אינו שלו, דיש לומר דהתם שאני דיותר מסתבר לתלותו בהינוח דמשום הכי לא יטול, אבל הכא דהוי ספק שקול ומשום הכי מותר ליטול ע"כ שפיר חולקין, אך לשיטת הר"מ הדבר קשה לכאורה דבשאר ספק הינוח דלכתחילה לא יטול ואפילו הכי בדיעבד הוא שלו לגמרי א"כ מכש"כ הכא דמשמע דאפילו לכתחלה נוטלו א"כ למה בדיעבד לא יהיה שלו ואפשר לומר דטעמא הוא הואיל ונמצא ברשות חבירו ע"כ אין הדין ותן להחזיקו לעצמו ומשום הכי חולקין, אך קושית הגמרא פשיטא צריך עיון דס"ס לא הוי פשיטא לשיטת הר"מ וצ"ע:

ולפמ"ש כאן יש לדחות ההוכחה הנ"ל שכתבתי כיון דבס"ד דספק מותר ע"כ הפירוש דהוא שלו לגמרי מהכ"ת להפליג אליבא דאמת לומר דאפילו בדיעבד אינו שלו, וקשיא לכאורה על שיטת הראב"ד ז"ל, ועל פי מה שכתבתי יש לומר כיון דע"כ טעמא דלא יטול משום דכל היכא דאיכא ספק הינוח מסתבר יותר לתלות בהנוח ע"כ אין ראייה מס"ד דגמ', דלפום הו"א דהוי סבירא ליה דמותר ליטול היינו משום דהוי ספק שקול ע"כ באמת מספיקא הוי שלו אבל אליבא דאמת דספק הינוח לא יטול וקשה מהא דממלא כל הכותל וע"כ לומר דה"ט דמסתבר יותר לתלות בהינוח וע"כ ממילא יש לומר דבדיעבד ג"כ אינו שלו כיון דע"כ מסתבר לתלות בהינוח, כן נראה לי נכון בעזה"י, ולפי זה אתי שפיר ג"כ ראיית החולקים על הר"מ דבדבר שיש בו סימן מותר ליטול בספק הינוח מדמקשה הגמרא ולהוי קשר סימן, ומה שכתבתי לעיל דהיינו בס"ד דגמרא דספק הינוח מותר וע"כ דבר שיש בו סימן הוי בגדר ספק הינוח דשמא שכחו וכמ"ש לעיל ע"פ סברת הנ"י אבל אליבא דאמת דספק הינוח לא יטול אף בדבר שיש בו סימן לא יטול דהוי ספק שמא אין הבעלים מרוצים שיטלו, ולמאי שכתבתי כאן אין כאן ראייה כיון דלא הוי משתמר לגמרי בדבר שיש בו סימן מהכ"ת לומר שהבעלים אינם מרוצים שיקחנו דעכשיו הוא אינו משתמר לגמרי ואם יטלנו וודאי קרוב יותר שיוחזר לבעלים כיון דיש בו סי' וכיון דהוכחנו דהיכא דהוי אפי' ספק שקול יטול מהא דהיה ממלא את כל הכותל מכל שכן זה, ודוק היטב:

שם גמרא בעי ר' ירמיה חצי קב בשתי אמות וכו', ופסק הרא"ש דצריך להכריז, ולפי מה שכתב הר"מ בספק הינוח הוא שלו ה"ה בבעיא דחצי קב, ועיין ש"ע חו"מ (סימן רס"ב) והראב"ד השיג על הר"מ, ולפי עניית דעתי צריך עיון לפי מה שפסק הר"מ תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו ויוכל הכהן להחזיק מספק נראה דהוא הדין בספק הינוח, והרא"ש לשיטתו אתי שפיר דפסק תקפו כהן מוציאין אותו מידו ועל כן כתב שפיר דא"י להחזיק מספק וצ"ע:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה