אור ברסלב

חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף יב:

דף יא:

תוספות ד"ה במגביה מציאה עם מלאכתו, וא"ת הא דתני בפרק קמא דקדושין אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטילה לרבה היכא מתוקמא לרבא דבמגביה מציאה עם מלאכתה ליכא שכר בטילה, ותירצו התוספות דהתם ע"כ איירי בעבד נוקב מרגליות, ולענ"ד נראה דנ"מ בפשוט דודאי מי שמגביה מציאה אפילו מגביה עם מלאכתו צריך לבטל אחר ההגבהה קצת לטומנו כראוי ולשומרו. ואלו היה ביטול בשעת מלאכה סבירא ליה לרבא דהכל לבעל הבית דהוי מלאכת בעל הבית וע"כ צ"ל במגביה עם מלאכתו אבל לאחר שהגביה עם מלאכתו וזכה בו, הביטול שהוא אחר כך מחמת ההטמנה והשמירה, בזה אינו זוכה הבעה"ב בהמציאה רק צריכים ליתן שכר בטילה לבעל הבית ואתי שפיר כן נראה לי נכון לדינא ודוק:

סוגיא דמצא שטר חוב עד סוף הפרק

(א) שם מתני' מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים וכו' יש להבין במתני' דנקט דוקא שטר חוב ולא שטרי מכר או סתם שטרות בשלמא לאביי ולשמואל ניחא דלאביי טעמא משום פרעון וזה לא שייך בשטרי מכר וע"כ י"ל דשטרי מכר יחזיר אף אם יש בהן אחריות נכסים, ולפמ"ש הרא"ש בשיטת הרי"ף דבשטרי מכר אם מכר אח"כ לאחר לא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו והקשה הש"ך ממתניתין דקתני כותבין שטר למוכר וכו' וצריך ליישב ולומר דלא חיישינן לכתחילה לרמאות כזה שיכתוב שטר מכר לאחד ואח"כ ימכרנו לשני וימסור השטר לראשון ואף דבנפל חיישינן אף לזה כדמוכח מקושיית הגמרא לקמן (י"ט ע"ב) בשובר וליחוש דלמא זבנה כתובתה וכו' היינו כיון דאיתרע בנפילה חיישינן טפי וכן כתב הרא"ש להדיא דבנפל חיישינן לקנוניא ולכתחלה לא חיישינן וע"כ הקשה על הרי"ף שלא היה לו להזכיר קנוניא, (וצ"ל דהרי"ף לא כתב כן רק לרווחא דמלתא] ומתוספות גופיה מוכח ג"כ דיש לחלק בין נפל מלענין לכתוב לכתחילה ממ"ש לקמן בסוגיא דמצא גיטי נשים דמשום הכי כותבין לכתחילה משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ואפילו הכי מקשה הגמרא וליחוש שמא כתב ליתן בניסן, אמנם מתוספות (דף י"ט ע"ב) ד"ה מצא מוכח לכאורה דלא סבירא ליה לחלק עיי"ש על קושייתם שהקשו אמאי לא מקשה ממתני' והוכיחו דמאי דחיישינן בנפל חיישינן לכתחלה ולכאורה דברי תוספות סתרי אהדדי:

אמנם יש לומר דלעולם סבירא להו לתוספות דכל מה דחיישינן בנפל חיישינן לכתחילה והא דכתבו בגט לחלק היינו דבנפל לא שייך לומר לא מקדים אינש וכו' דיש לומר באמת היה רוצה ליתן תיכף רק הואיל ונפל ממנו ולא היה בידו ע"כ לא היה יכול ליתן הגט ולעולם דסבירא להו לתוספות דכל מה דחיישינן בנפל חיישינן לכתחלה רק דלפי זה קשה על ראייתם שם שכתבו דמוכח מקושיית הגמרא דמקשה לכתחילה היכי כתבינן וסבירא להו לתוספות דקושיית הגמ' הואיל דחיישינן בנפל ה"ה לכתחילה הוה ליה למיחש שמא כתב ליתן בניסן, ולפי מה שכתבתי בשיטת התוספות קשה מנא ליה להגמרא להקשות דלמא אף בנפל לא הוי חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן דמסתמא ימסרנו תיכף רק דמחמת נפילה לא היה יכול למסרו תיכף ע"כ נשתהה ולעולם לכתחלה לא חיישינן דמסתמא ימסרנו תיכף, ובשלמא לשיטת רש"י שפירש שכבר לוה ממנו ומן המלוה נפל מחמת שלא היה כשר לא נזהר לשמרו הקשה הגמרא שפיר כיון דמחמת ריעותא דנפילה חיישינן שנשתהה המסירה קודם הנפילה אף שלא הית' הנפילה סיבת ההאחרה מוכח דמחמת ריעותא דנפילה חיישינן ה"ה לכתחלה הוה ליה למיחש, אבל לפירוש התוספות דעתה רוצה ללות בו קשה שפיר דלמא לא חיישינן כאן רק דמחמת הנפילה נתאחר הדבר וזה היה נראה לי ראייה גדולה לפירוש רש"י, אמנם לפמ"ש הרא"ש להדיא לחלק ולפי מה דמוכח מתוספות גבי גט קשה באמת לכאורה מנ"ל להגמרא להקשות לכתחלה היכי כתבינן מנ"ל לדמות לכתחילה לריעותא דנפילה כיון דאליבא דאמת חיישינן בנפל יותר [וי"ל דתוספות סבירא להו גם כן לסברא פשוטה דיש לחוש לנתאחר הנתינה רק דלא חיישינן שהלוה ימסרנו אחר כך, אבל השתא דחיישינן בנפל מקשה הגמרא שפיר לכתחלה היכי כתבינן דכל מה דאיכא. למיחש בנפל הוה ליה למיחש לכתחילה ולא קשיא דלמא בעלמא לא חיישינן כלל לנתאחר רק הכא הנפילה היתה סיבה לזה כדלקמן בגט דהכא סבירא להו לתוספות לסברא פשוטה דאיכא למיחש שנתאחר הנתינה כן נראה לי ליישב דברי תוספות, אך אעפ"כ קשה מנ"ל להגמרא להקשות בפשיטות דלמא כולי האי לא חיישינן]:

(ב) והיה נראה לפי עניית דעתי לפרש דהיה להגמ' סברא פשוטה דאיכא למיחש לשמא כ' ליתן בניסן לכתחלה דאיכא למיחש שימשוך הדבר ממילא ובלא שום רמאות יכול לבא לידי פסידא דלקוחות דלאו כ"ע דינא גמירי ואפילו העדים אינם נפסלים בכך, והא דמקשה הגמרא הקושיא הכא לכתחלה היכי כתבינן דמזה הוכיחו התוספות דקושיית הגמרא דוקא הואיל דחייש בנפל ה"ה לכתחילה הוה ליה למיחש, יש לומר לשיטת הרי"ף והרא"ש הא דתלי הגמרא הקושיא הכא היינו דבלא סוגיא זו היה באמת מוכח דעדי' בחתומין זכין לו וממילא ליכא למיחש לשמא כתב ליתן בניסן וכו' אבל השתא דבע"כ מוכח דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הקשה הגמ' לכתחילה היכי כתבינן ולעולם דאין זה ראייה דמאי דחיישינן בנפל חיישינן גם כן לכתחילה רק לשמא כתב ליתן בניסן וכו' חיישינן מסברא חיצונה דבלא שום רמאות יכול לבא לידי זה:

ולפ"ז מיושב קושיית התוספות בשובר למה לא מקשה הגמרא ממתניתין דכותבין שובר ותירוצם ליתא לשיטת הרי"ף, חדא דסבירא ליה אף בהקנאה בעי מטי לידיה ועוד לשיטת הרא"ש דסבירא ליה דבשובר לא בעינן מטי לידיה ע"כ לאביי דמשני עדיו בחתומיו זכין לו הא דקתני אין האשה מודה שאומרת מזויף וא"כ הדרי קושיית התוספות לדוכתיה וליכא למימר כתירוצם דמתני' הו"מ למימר בשטר הקנאה א"כ אף מברייתא לא קשה מידי, אמנם לפי מה שכתבתי אתי שפיר דבשובר לא חיישינן לכתחילה שתעשה רמאות כזה למכור לאחר ואח"כ תמסור השובר לבעל להפסיד בידים להלקוחות דכיון דיודעת שכבר מכרה הכתובה א"כ הוי מסירות השובר רמאות גדול ע"כ לא חיישינן לכתחילה רק בנפל דאיתרע חיישינן הכל אבל בשטר חוב הקשה הגמרא שפיר דיש לומר דלא היה כוונתו לשום רמאות, וזה וודאי מצד הסברא איכא למיחש וע"כ רצה הגמ' להוכיח דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו:

(ג) ולפ"ז יש להוכיח כתירוץ הש"ך על הקושיא שמקשים שם ליחוש שמא חייבת לאחרים ולא יכלה למחול, ותירץ הש"ך דל"ח להלואה דמי ילוה לאשה על הספק, אבל המהרש"ל הקשה כן ורצה להוכיח מזה דאף שעבודא דר' נתן יכולה למחול ע"ש ש"ך (סי' פ"ו) ולפי מה שכתבתי מוכח כתירוץ הש"ך דאי נימא כהוכחת מהרש"ל עדיין יקשה על המקשן דהוה ליה לאקשויי ממתניתין דלמא חייבת לאחרים, ועל זה לא שייך התירוץ הנ"ל דהתם לא הוי רמאות דלמא דעתה היא לפרוע הבעל חוב ממקום אחר ואפילו הכי יבא לידי פסידא, ולתירוץ הש"ך אתי שפיר ודוק:

(ד) והנה לפמ"ש בדעת הרי"ף נראה מוכרח לאביי דבשטרי מכר לא יחזיר כיון דלכתחילה כתבינן אפילו בשטרי דלאו הקנאה משום הכי לא יחזיר דבנפל כיון דאיתרע חיישינן שמא מכרה לאחר בין הכתיבה למסירה וליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו לדעת הרי"ף ע"פ שיטת הרא"ש ואפילו הכי לא מצי למיתני במתניתין שטרי מכר דלענין חששא זו אין חילוק בין יש בהם אחריות לאין בהם אחריות, וכן לשמואל דמוקי לה באין חייב מודה א"כ בשטרי מכר אין חילוק אף לר' מאיר בין יש בהן אחריות לאין בהם אחריות כיון דאיכא למיחש לזיוף, אך לרב אסי יש לראות לכאורה לפי מה דמשמע בהו"א דלא אסיק אדעתיה חששא דקנוניא והוי סובר בפשיטות דאי חייב מודה אפילו יש בהן אחריות נכסים יחזיר וא"כ הוה מצי למיתני פלוגתייהו אף בשטרי מכר דביש בהן אחריות לא יחזיר דאיכא חששא שמא כתב ליתן בניסן (וזה לא מחשיב קנוניא דאין כוונתו להפסיד הלקוחות] ובאין בהן אחריות יחזיר כיון דלא חיישינן לקנוניא, והנה היה אפשר לומר דאכתי איכא למיחש להפסד המלוים שלוו להמוכר בין ניסן לתשרי שלא יוכלו לגבות מהלוקח שלא באחריות שיאמר שכבר קנה מניסן קודם להלואה [ונראה דמשום האי טעמא פסקינן (בסימן רל"ח) דאין כותבין שטרי מכר רק בשטרי אקנייתא דאי משום שמא מכר לאחר בנתיים לפי מה שכתבתי לעיל הא זה הוי רמאות ולא חיישינן ליה ות"ל מצאתי ראיה לדברי בהר"ן (פ"ב דכתובות) גבי שטר אמנה]:

(ה) אמנם יש לראות בזה לפי מה דמקשין העולם דאף באין בהם אחריות נכסים למה יחזיר לרב אסי הא איכא למיחש שיפסיד למלוה בשטר מאוחר לשיטת הסוברים דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר [ואפשר לומר כיון דזה תלי אי אמרינן שעבודא דאורייתא או לא ע"כ י"ל דר"א סובר של"ד] והיה נראה לי ליישב קושיא זו די"ל דע"כ לא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן וכו' רק היכא דבא להוציא מיד המוחזק וקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ חיישינן אף לחששא כל דהו שלא להוציא מיד המוחזק, אבל לגבי מלוה בשטר מאוחר שאינו מוחזק י"ל שפיר דלא חיישינן כלל, ותבלין לסברא זו י"ל לפי מה שפסק הר"מ והביאו בש"ע (סימן ס"ה) דאם החזירו מוחזר וגובה בו וא"כ מוכח דלא הוי רק חששא כל דהו, וכן התוספות הוכיחו מסוגיא דשנים אדוקין דאם בא ליד המלוה בהיתר גובה בו א"כ מוכח דריעותא דנפילה לא הוי ריעותא גמורה, וא"כ י"ל דזה לא מהני רק שלא יוציא מהמוחזק אבל היכא דאינו מוציא מהמוחזק ל"ח ליה:

והנה ע"פ סברא זו נלענ"ד בשובר הנמצא נהי דלא מהדרינן ליה לבעל מ"מ האשה אינה יכולה לגבות כיון דהחששא לא הוי חששא גמורה מהכ"ת יכולה להוציא מהמוחזק ואף לשיטת החולקים על הר"מ בהחזיר השטר מ"מ על הוכחת התוספות הנ"ל אין להשיב וראיתי בח"מ (סימן ס"ה) שהוא מחלוקת הסמ"ע והש"ך דהסמ"ע סובר דאינו יכול לגבות עם השטר כשנמצא השובר דדלמא השובר אמת והש"ך השיג עליו, ולפמ"ש נראה לכאורה מוכח כסמ"ע, ואף שדברי הסמ"ע מגומגמין קצת במה שתלה הדבר בריעותא דנפילה כמ"ש הש"ך עליו אמנם מטעם הנ"ל נראין דברי הסמ"ע נכונים, ועיין בתומים שהסכים ג"כ לדברי הסמ"ע [אך אפשר לומר כיון דיש כאן חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכיון דהשובר איתרע מוקמינן אחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ובזה יש לתרץ קושיית הבעה"מ בסוגיא דמצא שובר ודוק היטב] והנה לכאורה יקשה על שיטת הסמ"ע הנ"ל מסוגיית הגמרא לקמן גבי שובר דפריך וניחוש דלמא זבנה לכתובתה בט"ה וכו' הא אף אי לא מהדרינן השובר מ"מ לא יכלה לגבות מהבעל דדלמא השובר אמת וא"כ אין כאן פסידא דלקוחות ועיין בב"ש (סימן ק"י) (ובזה מיושב הקושיא שהקשה הש"ך מחמת שעבודא דר' נתן ות"ל מצאתי אח"כ להדיא כן בט"ז סימן ס"ה) רק הוא לא כתב ליישב מה דקשה על קושיית הגמרא וברוך ד' שכוונתי לדעת הגדולה]:

(ו) אמנם נלפענ"ד לפי מה דאיתא בסוגיא דהתם ואתי בעל למטרף לקוחות ולכאורה קשה היאך שייך בזה טריפת לקוחות רק הוא לא ירצה לשלם אך רש"י תיקן זה שכתב שמכרה שדה המיוחדת לכתובתה ושייך שפיר למטרף אמנם הא גופיה קשיא מה בעי הגמרא בלשון זה, ע"כ נראה דהגמרא ס"ל היכא דמכרה שדה המיוחדת לכתובתה הוי הלוקח מוחזק ושפיר חיישינן ליה דטריף שלא כדין אבל לשמא מכרה הכתובה לחוד ליכא למיחש דאז הוי הבעל מוחזק, ולא נעלם ממני דסוף סוף כיון דגוף השדה היה של הבעל י"ל דתמיד נקרא הבעל מוחזק, מ"מ אין קושיא כל כך אי נימא דהגמרא סבירא ליה דלענין נפל ראוי שלא להוציא מיד הלוקח ולשון הש"ס מורה בבירור כן לענ"ד, ועיין בתוספות (סוף ד"ה שובר בזמנו טורף) שכ' להדיא דהבעל הוי מוחזק, אמנם לפמ"ש יש ליישב, ובלא זה יש ג"כ לחלק בין דברי התו' לכאן ודוק, ולפ"ז י"ל ליישב הקושיא הנ"ל (אות ה') ממלוה בשטר מאוחר דכיון דהמלוה על פה אינו בא להוציא מיד המוחזק לא חיישינן כלל לשמא כתב ליתן בניסן וכו':

אך לפי זה יהיה הדין דבשטר מכר שאין בהם אחריות נכסים יש להחזיר ג"כ לר"מ דס"ל אחריות לאו טעות סופר דמשום שמא מכר בנתיים אין חשש דהוי רמאות ומשום שמא הלוה בינתיים ליכא למיחש דבאמת אין לו לגבות ממנו כיון דלא הוי מוחזק רק אדרבה הלוקח הוא מוחזק, לא מבעיא לשיטת רש"י שפירש שכבר לוה וקנה בו א"כ פשיטא דהלוקח הוא מוחזק רק אף לפירוש התוספות די"ל שלא לקח עדיין ומהמוכר נפל מ"מ אכתי לא בא להוציא מהמוחזק, ואם כן קשה לכאורה למה תני דוקא שטר חוב ולא שטרי מכר, ואפשר לומר דרב אסי סובר כשמואל לקמן דלא אמרינן אחריות טעות סופר רק בשטרי הלואה ולא בשטרי מקח, אך לפי מה שכתבו התוספות לקמן דבלוקח מגזלן אף לשמואל אחריות טעות סופר הדרי הקושיא לדוכתי' דמצי למיתני אף בשטרי מכר, אמנם אי נימא דנהי דהיכא דנפל איתרע מ"מ מחששא דשמא כתב ליתן בניסן אינם יכולים להוציא ממנו וכמ"ש לעיל (אות ה') בשם הסמ"ע רק לענין זה מהני החששא היכא שאינו מוחזק אף שאידך ג"כ אינו מוחזק ודלא כמ"ש לעיל ליישב הקושיא ממלוה בשטר מאוחר, א"כ אתי שפיר לשיטת התוספות דלא מצי למיתני שטרי מכר דאף באין בהם אחריות נכסים אף לר"מ לא יחזיר משום חששא דשמא כתב ליתן בניסן ויפסיד להמלוים שבין ניסן לתשרי ואין לומר דהלוקח מוחזק דהא אנן אמרינן שלא מכר לו עדיין כלל, אמנם לשיטת רש"י שכבר קנה בו הדרי הקושיא לדוכתיה דמצי למיתני שטרי מכר כיון דליכא למיחש רק משום אחריות ותליא בפלוגתא דר"מ ורבנן אי אחריות טעות סופר או לא והוי רבותא טפי לרבנן דאף בשטרי מכר אמרינן אחריות ט"ס, ואפשר לומר מזה סעד לדברי הר"מ דבשטרי מכר כותבין אף בשטרי דלאו הקנאה ולא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן וכתב הה"מ שאין טעם נכון לחלק, ולענ"ד היה אפשר לומר עפמש"ל (אות א') דלכתחילה לא חיישינן לקנוניא כלל וכמ"ש ראייה מהרא"ש והר"ן ז"ל רק דחיישינן שימשך הדבר ממילא, ולפ"ז יש לומר דלא חיישינן לזה רק בלוה ומלוה שהלוה יעשה כן להרויח פשיטא דספרא והמלוה לא יעכב הדבר כיון דאית ליה רווחא אבל במוכר ולוקח ל"ח לזה כיון דהלוקח נותן שכר הסופר מהכ"ת יעשה המוכר ליתן להלוקח שטר מוקדם במידי דלית לי' רווחא שוב נזכרתי דהא ליתא דאם לא יתן לו השטר הראשון שכתב בניסן נהי דהלוקח יתן עכשיו פשיטא דספרא מ"מ יפסיד הוא הפשיטא דספרא עבור השטר הראשון דהא וודאי כשכתבו לו השטר הראשון הוצרך ליתן פשיטא דספרא ואם יתן השטר להלוקח יחזיר לו הפשיטא דספרא ואם לא יתן לו יפסיד וזה פשוט, ואפשר לומר טעם אחר דדוקא בשטר חוב כיון דמאן דיזיף בצנעה יזיף חיישינן שמא עדיין אינו ברור שילוה לו רק הוא הכין לעצמו השטר אולי לא יזדמן אח"כ סופר ואף אם יזדמן אולי לא ירצה לגלות הדבר לפני אותו הסופר ועדים לאפוקי במוכר לא שייך זה דמאן דזבין בפרהסיא זבין וגם לא צריך לסופר כ"כ דאף המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כך י"ל קצת טעם לדברי הר"מ אך דקשה מנא ליה להר"מ הא, ולפמ"ש יש לומר דקשיא ליה למה לא תני שטרי מכר אמנם אי נימא דבשטרי מכר מותר לכתוב לכתחילה אתי שפיר דמתניתין אתי לאשמעינן דחיישינן לדאקרי וכתוב וזה לא שייך בשטרי מכר דמותר לכתוב לכתחילה וע"כ נקט לרבותא שטר חוב דחיישינן לדאקרי וכתוב:

(ז) והנה לדינא אני מסופק אליבא דאמת אי חיישינן לדאקרי וכתוב אף לשיטת הרי"ף והר"מ דפסקו דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, מ"מ כיון דכתבו דטעמא דמתניתין משום פירעון וקנוניא וכר' יוחנן א"כ י"ל דלא חיישינן לדאקרי וכתוב ונ"מ בשטרי מכר דלאו הקנאה י"ל דמותר להחזיר להלוקח ואף לשיטת הר"מ דסבירא ליה דמותר לכתוב לכתחילה שטר מכר אף בלא הקנאה מכל מקום יש להסתפק כיון דבע"כ צ"ל דהוי חששא רחוקה דלא חיישינן לכתחלה שמא יתאחר הנתינה א"כ י"ל דאף בנפל לא חיישינן, אמנם מצד הסברא נראה כיון דחיישינן בנפל לפרעון מכש"כ דאיכא למיחש שנזדמן שנתאחר הנתינה אבל מ"מ לשיטת שאר הפוסקים דאין כותבין לכתחלה צ"ע אי נימא דחיישינן לדאקרי וכתוב או לא ומדלא הביא הרי"ף חששא דאקרי וכתוב נראה לכאורה דלא חיישינן ליה וצ"ע, ועיין לקמן בנ"י בסוגיא דדייתיקי] והנה ממתניתין דלקמן שאני אומר כתובין היו יש להוכיח דחיישינן לדאקרי וכתוב ואף דלשיטת הרי"ף דאף בשטרי הקנאה בעי מטא לידיה א"כ איכא לאוקמי מתני' דלקמן בשטרי הקנאה או שפירש להדיא שיזכו לו העדים למפרע כשיתנו לו אחר כך מ"מ מפשטא דמתניתין וגמרא משמע דמיירי בכל גוונא וא"כ מוכח דחיישינן לדאקרי וכתוב או נימא כשיטת הר"מ דשאר שטרות כותבין ולא חיישינן כלל לשמא יתן אח"כ:

(ח) והנה יש מקום אתי עוד להוכיח כדעת הר"מ דשטרי מכר וכדומה כותבין אף בשטרי דלאו הקנאה ולא חיישינן לשמא כתב ליתן ממאי דקאמר הגמרא משום דקשיא לאביי וכו' והנה הפירוש הפשוט בגמרא כמ"ש הש"מ בשם הראשונים והפ"י ות"ל כוונתי לדעתם, דמשום הכי נאיד אביי מתי' רב אסי משום דדחיקא ליה לומר דאקרי וכתוב וכיון דבע"כ צ"ל תירוץ אחר על המתניתין ע"כ מסתבר לי' לומר עבז"ל אבל לולי זאת היה אומר דלא אמרינן עבחז"ל כדי לתרץ המתניתין יעיי"ש בדבריהם, ואני המתקתי הפשט יותר דוודאי דוחק לומר דמתניתין דקתני כותבין שטר ללוה סתמא נימא דמיירי בשטר הקנאה אך לרב אסי י"ל דסמך התנא על מתניתין דב"מ דמוכח דבנפל חיישינן לשמא כתב ליתן וכו' וממילא יקשה לן לכתחלה היכא כתבינן וממילא נצטרך לומר דמיירי בשטר הקנאה אבל לאביי דלית ליה דאקרי וכתוב ובע"כ דצריך לאוקמי מתניתין בטעמא אחרינא ולא מוכח ממתניתין דלא אמרינן עבז"ל א"כ מהכ"ת לאוקמי מתני' דהתם דכותבין דוקא בשטר הקנאה א"כ ממילא מוכח דעבז"ל [ולפי' זה הוא קצת ראייה לשיטת התוספות כיון דאליבא דאמת טעמא דמתניתין משום פרעון וקנוניא ולשיטת הרי"ף והר"מ י"ל] אמנם המהרש"א ז"ל רוצה ליישב דהוכחת אביי היה ממתניתין דקתני שאני אומר כתובין היו ונמלך וכיון דלא חיישינן לדאקרי וכתוב א"כ ליכא למיחש לנמלך אם לא דאמרינן עבז"ל ועם כי דבריו אינם צריכים חיזוק ונראים לכאורה נכונים מאוד, אמנם בפשט הגמרא עיקר חסר כמובן, אמנם על הגמרא גופיה קשה מנ"ל לומר משום דקשיא ליה וכפי' הנ"ל ולא קאמר בפשיטות דקשיא ליה מתניתין דכתובין היו ונמלך, אך לשיטת הר"מ הנ"ל דבשאר שטרות כותבין לכתחלה אף לרב אסי בשטרי דלאו אקנייתא אתי שפיר דממתניתין דלקמן לא מצי להוכיח דאף דל"א עבז"ל אפילו הכי כותבין לכתחלה:

(ט) אמנם לשיטת רש"י הנ"ל דפירש שכבר לוה בו י"ל ג"כ הקושיא הנ"ל דהנה לכאורה יש מקום ספק אף דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אם אמר הלוה לעדים כתבו לי שטר ויהא בידכם עד שאבא עם המלוה היום אם רשאין לכתוב או לא, והנה בש"ע ח"מ (סימן ל"ט) איתא הדין דאין כותבין למלוה אם אמר לעדים יהא בידכם ועיין שם בסמ"ע וש"ך שכן כתב הה"מ וראייתו ממשנה יתירה דקתני אין כותבין שטר למלוה ולפ"ז נראה מוכח דללוה כותבין כעין זה דאל"כ הוי מצי המתניתין לאפלוגי בלוה עצמו לאשמעינן האי רבותא, והנה ראיתי בש"ך (ס"ק מ"א) שהביא בשם הר"ן דמשמע לכאורה דאפילו ללוה אין כותבין אפילו אם אמר יהא בידכם, והנה בתחלה עלה ע"ד לומר דהר"ן סובר כשיטת הרמב"ן שהביא הסמ"ע (סימן רל"ח) דמתניתין אתי לאשמעינן דקנין שלא בפניו לאו לכתיבה עומד והא דיהא בידכם לא מהני י"ל דמצד הסברא סובר כן וע"כ ס"ל דאין חילוק בין מלוה ללוה, אמנם לשיטת הה"מ דמתני' נחית לאשמעינן האי חדושא מוכח דללוה מותרין לכתוב אם אמר יהא בידכם [שוב עיינתי בדברי הר"ן ז"ל שהעתיק הנ"י נראה דלא מוכח מדבריו שאם אומר להדיא שיהיה ביד העדים ולא יתנו לו כלל בלא המלוה דאין רשאין לכתוב דלא כתב כן רק כלפי מה שכתב שאם אמר לעדים שיזכו בעד המלוה ויהיה בידם בעד המלוה שרשאין לכתוב לו על זה סיים דאם אמר הלוה שיהיה בידם בעדו שאין רשאין לכתוב ולעולם איכא למימר דהיינו דוקא היכא שרצונו שיתנו לו אח"כ בלא המלוה אבל אם אמר להדיא שלא יתנו לו רק כשיבא עם המלוה ויתנו אז להמלוה מהכ"ת נימא דאין רשאין לכתוב דודאי ליכא למיחש אולי מערים כמו גבי המלוה וכן מוכח מדברי הר"ן בכתובות גבי שטר אמנה דל"ח רק למלתא דשכיח כן נראה לענ"ד פשוט], אמנם לפ"ז קשה למה צריך רב אסי לדחוקי ולימא דחיישינן לדאקרי וכתוב דהוא חשש רחוק שהעדים עשו שלא כדין למה לא קאמר דחיישינן שאמר לעדים יהא בידכם ולא בא באותו יום ונפל השטר מן העדים ודוחק לומר דהעדים זהירי ול"ח דנפל מהם, דמהכ"ת נימא הכי דזהירי יותר מהמלוה ולוה וצ"ע לענ"ד, אמנם לשיטת רש"י דפירש שכבר לוה בו והנראה דס"ל לרש"י שמא ילוה עכשיו לא חיישינן כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה חשש קנוניא א"כ יכולים לומר להלוה והמלוה שהשטר פסול אם כתב ליתן בניסן ולא נתן עדיין רק דחיישינן שכבר לוה בו, וא"כ לא קשה קושיא הנ"ל דליכא למימר דאמר להעדים יהא בידכם א"כ היאך בא ליד הלוה שהיה יכול ללות בו ולשמא ילוה עכשיו לא חיישינן, ע"כ הוצרך לומר דחיישינן לדאקרי וכתוב, ולפ"ז ממילא מיושב הקושיא הנ"ל דלא הוי מצי הגמרא לומר דהוכיח אביי דאמרינן עבז"ל ממתני' דנמלך דמהתם לא מוכח כיון דלא אמר תנו איכא למימר דנפל מהעדים ואף דלא חיישינן לדאקרי וכתוב דלמא אמר יהא בידכם וע"כ קאמר הגמרא דקשיא ליה וכו' דאקרי וכתוב לא אמרינן ולנפל מעדים ג"כ לא חיישינן דא"כ היאך הלוה בו כבר ולומר דילוה בו עכשיו זה הוי בגדר קנוניא וכיון דצריך לבא לקנוניא מתרץ דחיישינן לפרעון ולקנוניא והדרינן לפשטיה דמתניתין כותבין מיירי בכל שטרות דעדיו בחתומיו זכין לו, ובזה מיושב מ"ש לדקדק דאמר הגמרא אלא לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מאי איכא למימר ולא מקשה בלא זה דהא סבירא ליה דלא חיישינן לדאקרי וכתוב וא"כ אף אי לא הוי סבר עבחז"ל קשה ג"כ מתניתין במאי מוקים לה ואף שאין זה קושיא כ"כ, מ"מ לפי מה שכתבתי אתי שפיר דמשום דלא חיישינן לדאקרי וכתוב לא הוי צריך לומר דחייש לפרעון ולקנוניא רק לשמא נפל מהעדים וילוה בו עכשיו וזה הוי קנוניא לחוד לפירוש רש"י אבל משום דאמר עבז"ל הוצרך לומר לפרעון ולקנוניא כ"נ לענ"ד נכון להוכיח פי' רש"י:

אמנם להתוספות יקשה באמת למה לא קאמר הגמרא לרב אסי חששא זו דחיישינן שנפל השטר מהעדים שאמר יהא בידכם ואף אי נימא דתוספות סבירא להו דאף כעין זה אין רשאים העדים לכתוב קשה קושיא שנייה דהגמרא הוי מצי למימר דמשום הכי סבירא ליה לאביי עדיו בחתומיו זכין לו דקשיא ליה מתניתין דנמלך, אך לפי מה שפירשו התוספות דהאי משום דקשיא ליה לא קאי כלל להוכיח דעדיו בחתומיו זכין לו רק משום דקשיא ליה לא ניחא ליה שנוייא דרב אסי והא דעדיו בחתומיו זכין לו סבירא ליה בלא הוכחה א"ש, אך לפ"ז קשה קושית המהרש"א על התוספות דת"ל דלא מצי למימר כשנוייא דר"א הואיל וס"ל עדיו בחתומיו זכין לו, וע"כ נדחק הפ"י בפירוש התוספות דהכי פירושא משום דקשיא ולא מצי לשנויי כרב אסי וע"כ סבירא ליה מצד הסברא עדיו בחתומיו זכין לו יעיי"ש, וא"כ כיון דסוף סוף רצה הגמרא להוכיח בהאי משום דקשיא דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הדרא הקושיא לדוכתה דהוה מצי להוכיח ממתניתין דנמלך:

(י) ונראה ליישב דבריהם ע"פ מה שכ' המשנה למלך (פ' י"ח מהל' אבידה) להוכיח מדברי רש"י בכתובות (דף י"ט ע"א) שכ' גבי שטר אמנה דמשום הכי לא הוי מוקדם שאמר להמלוה שאם ילוה לו יהיו הנכסים משועבדים מעכשיו, והקשה הוא למה ליה לומר כן וכי גרע מסירת השטר להמלוה מעבז"ל ונימא אף בלא אמירתו זכה המלוה למפרע ותי' דהתם שאני כיון דעיקרו של השטר לא ניתן רק בתורת אמנה לא זכה למפרע ומזה רוצה ללמוד דה"ה לאביי דס"ל עבחז"ל אם אמר להדיא לעדים שיכתבו בתורת אמנה לא זכו העדים למפרע, ובזה מיושב קושית רש"י דאף לאביי איכא לאשכוחי שטרי מוקדמין באופן זה ע"כ תורף דברי המשנה למלך [ומ"ש התומים עליו אכתוב לקמן אי"ה] והנה צריך להבין לדבריו מאי מקשה הגמרא לאביי דאמר עדי בחתומיו זכין לו מתניתין במאי מוקים לה הא מצי לאשכוחי באופן זה וצ"ל כיון דאביי לא חשש לדאקרי וכתוב ליכא למיחש דהעדים אינם רשאין לכתוב באופן זה כיון דבזה לא אמרינן עבז"ל, אך לפ"ז יקשה לשון הגמרא דקאמר לאביי דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו דהא מזה לא מקשה מידי דאיכא למימר דחיישינן לאמנה ר"ל שאמר לעדים שיכתבו דוקא ע"ת שילוה ממנו רק דהוי ליה לומר לאביי דסבירא ליה דלא חיישינן לדאקרי וכתוב, ומכש"כ לפמש"ל (אות הקדום) דמשום דלא סבירא ליה לאביי דאקרי וכתוב ליכא לאקשויי דיש לומר דחיישינן שאמר לעדים יהא בידכם רק דקשיא ליה משום דאביי סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו ולשיטת המשנה למלך לא קשה מזה דאיכא למיחש לאופן הנ"ל דלא שייך עבז"ל [גם האי משום דקשיא ליה לפי מה שפירשו הראשונים בספר אסיפת זקנים דחוק מאוד לשיטת המשנה למלך דלפי פירושם היינו הואיל ואביי לא היה לו הכרח לומר דלא אמרינן עבז"ל משום הכי סבר עידיו בחתומיו זכין לו וע"כ קאמר הגמרא משום דלא ס"ל שנויא דר"א משום הכי קאמר עבז"ל, ולשיטת המשנה למלך אף אי הוי סבר דחיישינן לדאקרי וכתוב לא הוה מוכרח לומר דלא אמרינן עבז"ל דהא מצי לאוקמי מתניתין דחיישינן שאמר בדרך אמנה באופן דלא שייך עבחז"ל] ואין לקיים דברי המל"מ הנ"ל רק ע"פ שיטת התוספות דלדידהו הא דאמר אביי עבחז"ל הוא מילתא באפי נפשיה, וגם קושית הגמרא לאביי דאמר עבחז"ל אתי שפיר דלא קשה דלמא בדרך אמנה דהא אביי לא חשש לדאקרי וכתוב ולא קשה דלמא אמר לעדים יהא בידכם דהא לשיטת התוספות בע"כ דליכא למיחוש לזה דאם לא כן לא היה צריך לומר לרב אסי דחיישינן לדאקרי וכתוב כמ"ש לעיל, רק דיש קצת לדקדק דהוי ליה להמקשן, לאתויי הא דאביי לא חשש לדאקרי וכתוב. והנה לפי זה אי נימא דתוספות סבירא להו כשיטת המל"מ מיושב קושית המהרש"א דליכא למימר דמשום הכי לא סבר אביי כשנויא דר"א הואיל וס"ל מבחז"ל, דהא אפילו הכי הוי מצי לאשכוחי באופן הנ"ל דרך אמנה דלא שייך עבז"ל וע"כ הוצרך לומר דמשום הכי ל"ס לאביי כשנוייא דר"א דס"ל דאקרי וכתוב לא חיישינן:

אמנם כן מדברי רש"י מוכח דלא סבירא ליה כסברת המל"מ, מדלא תירץ על הקושיא מוקדמין היכא משכחת לה כתירוץ המל"מ דתירוץ רש"י הוא דחוק דצריך לומר דהעדים חתמו שקר עיין בהר"ן (ריש ר"ה) ולפי דברי המל"מ שהוכיח כן מרש"י בכתובות קשיא על רש"י דידיה אדידיה, אמנם לענ"ד נראה דאין דברי המל"מ מוכרחים דיש לומר אף דסבירא ליה לרש"י היכא דמסר להמלוה ולא הלוה לו מיד רק אדעתיה שילוה לו אח"כ צריך לומר להדיא שיזכה למפרע, אבל מסתמא לא זכה למפרע אפילו הכי היכא דאמר לעדים כן זכה למפרע דבשלמא היכא דמסר להמלוה כיון דמסתמא היה זוכה מיד והוא מתנה שיהיה דוקא ע"מ שילוה לו א"כ מנ"ל שדעתו שיזכה למפרע אח"כ ע"כ צריך לפרש כן, אבל לאביי דאמר עבז"ל א"כ כל זכות העדים הוא על תנאי דמטא לידיה, א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שאמר ע"מ שילוה לו הא בלא זה ג"כ אינם זוכים רק ע"ת ואני מוסיף עוד דנראה לי טעמו של דבר דאמרינן עבז"ל דקשה לכאורה מנא ידעינן שרצון הלוה שיזכו העדים למפרע בחתימתם, ומה שכתבו התוספות לקמן (ד"ה שובר) דהוי תק"ח המעיין בדבריהם יראה דלא הוצרכו לכתוב כן רק לקמן היכא דמכר בינתיים, דהיה ראוי לומר שביטל זכיית העדים כמו שכתב הרא"ש אליבא דהרי"ף וע"כ כתבו התוספות דהוי תק"ח, אבל בגופיה דמלתא דאביי דעבז"ל משמע דהוי מדאורייתא ואף כי המהרש"א נראה שלא פירש כן אמנם הדברים בפירוש התוספות מראים להדיא כמו שכתבתי, ות"ל מצאתי אח"כ בפ"י שפירש ג"כ כמ"ש, וא"כ צריך להבין מ"ט נימא עבז"ל מדאורייתא מנ"ל שהלוה רוצה כן וצריך לומר כיון דלולי זאת לא היו העדים רשאין לכתוב בלא המלוה וכיון דהוא רוצה שיכתבו לו השטר מסתמא דעתו שיזכו לו העדים בחתימתם כדי שיוכלו לכתוב לו וכ"ז שייך היכא שאומר לעדים לכתוב אבל כשמוסר השטר להמלוה שכבר השטר בידו אין ראייה שרוצה שיזכה המלוה למפרע, וא"כ י"ל דרש"י התם בכתובות קאי לרב אסי דהעדים אינם זוכין והמלוה ג"כ אינו זוכה מטעם הנ"ל ולעולם לאביי היכא דעדים זוכין אין חילוק אף שאמר ע"מ שילוה לו אפילו הכי זוכין למפרע, והנה לפ"ז יש לחלק ולומר דבעדים הואיל וכל זכייתן הוא למפרע אף שאמר להדיא ע"מ שילוה לו זוכין למפרע לאפוקי להמלוה דלולי התנאי היה זוכה מיד, א"כ כשאמר ע"מ שילוה לו פנים חדשות בא לכאן ומנ"ל לומר שדעתו שיזכה אח"כ למפרע ע"כ צריך לפרש להדיא שיזכה למפרע:

(יא) ולפ"ז נראה לי ליישב מה דקשה על רש"י שהקשה לאביי מוקדמין היכי משכחת לה לבתר דשני הגמרא ה"מ היכא דמטא לידיה ולא הקשה תיכף על אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, ולפי זה אתי שפיר דבלא זה דהוי אמרינן לאביי דלא בעי מטי לידיה רק העדים זוכין מיד, וא"כ הוי העדים כמו מלוה גופיה א"כ פשיטא היכא שאמר שיכתבו אדעתיה דאמנה דלא זכו ליה וכיון דלא זכו לו מיד אף אח"כ כשהלוה אינם זוכין למפרע וא"כ שפיר משכחת לה מוקדם באופן זה, אבל עכשיו דמשני הגמרא הני מילי היכא דמטא לידיה א"כ מוכח דכל זכיית העדים הוא למפרע א"כ אין חילוק אף שאומר להדיא על מנת שילוה לו אפילו הכי זוכין למפרע וליתא לתי' המל"מ ע"כ הקשה רש"י שפיר מוקדמין היכי משכחת לה:

(יב) ובזה נתיישב לי היטב מה דקשיא טובא על הגמרא דמעיקרא מקשה ממתניתין דלקמן שאני אומר כתובין היו ונמלך ואחר כך מקשה ממתניתין דכאן ולא מקשה תיכף ממתני' דכאן, ולפמ"ש אתי שפיר דלא הוי מצי להקשות ממתניתין דכאן תיכף דהו"מ למימר דחיישינן דלמא אמר להדיא ע"מ שילוה לו דכיון שאינם זוכין מיד אף למפרע אינם זוכין כיון דעיקר זכיית העדים הוא מיד כל כמה דלא אסיק אדעתיה דבעי מטא לידיה אבל עכשיו דמשני על מתני' דנמלך דבעי מטא לידיה וא"כ אין חילוק אף שאמר ע"מ שילוה הקשה הגמ' שפיר, והא דלא משני באמת על מתניתין דנמלך דחיישינן שאמר על מנת שיתן לי, יש לומר דלישנא דנמלך קשיא ליה דמשמע דתחילה כתבו סתם רק אח"כ רוח אחרת עמו, ואין לומר דעדיין הו"ל להקשות בלא זה כיון דאביי סבירא ליה דאקרי וכתוב לא אמרינן א"כ ליכא למיחש שאמר שיכתבו לו על מנת שילוה לו דאז אין רשאין לכתוב, די"ל לא מבעיא לפמ"ש הש"מ דהאי משום דקשיא ליה לישנא דר"י גאון הוא א"כ לא קשה כלל מזה על לישנא דגמרא ואף אי נימא דהוא לשון הגמרא ממש, מכל מקום יש לומר דזה לא הוי רק אליבא דאמת דקשה על אביי למה ליה לדחוקי ולימא דחיישינן לפרעון ולקנוניא ומשני הגמרא דס"ל דאקרי וכתוב לא אמרינן וע"כ לא היה יכול לשנוייא כרב אסי, אבל אי לא הוי מוכח דבעי מטא לידיה ולא היה קשה כלל ממתניתין דהוי מצי למימר דחיישינן שאמר באופן הנ"ל ודאי דלא הוי קשה על אביי למה לא אמר כרב אסי דעדיפא מיניה משני דמתניתין דכותבין מיירי אף בשטרי דלאו הקנאה ואפ"ה אתיא ליה מתניתין דהכא שפיר רק לבתר דשני דחיישינן לפרעון ולקנוניא הוצרך הגמרא לומר משום דקשיא ליה [ואם נרצה לחלק בסברא דאקרי וכתוב דיש לומר דלא חיישינן ליה רק אי אמרינן דלא כתבינן כלל רק בשטרי הקנאה, אבל אי אמרינן דאף בשטרי דלאו הקנאה כתבינן רק היכא דאמר להדיא ע"מ שילוה לו לזה שפיר איכא למיחש דטעי העדים בזה כיון דמסתמא כותבין בכל השטרות ולא ידעו לחלק, וא"כ אתיא בפשיטות שפיר, ויש מקום עי"ז ליישב דברי רש"י התמוהים שכתב אבל השתא דתנן כותבין דיש לומר רש"י פירש כן לפום ס"ד דלא בעי מטא לידיה איכא שנויא למתניתין דכיון דבכל שטרות כותבין חיישינן שמא אמר על מנת שילוה לו, וכ' רש"י כן למסבר האי משום דקשיא ליה שהכניס הגמרא כאן ועיין היטב בכל זה]:

(יג) ועפ"ז יש מקום ליישב קושיית התוס' על רש"י במאי שפירש (ריש ר"ה) דקשיא מ"מ לאביי אף דההלואה היה אח"כ אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ולרב אסי אין רשאין לכתוב, וראיתי להפ"י שכתב (במס' ראש השנה) דיש לומר ר"ח דקאמר התם נ"מ לשטרות סובר כתירוץ ר"י דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולא חיישינן כלל לשמא כתב ליתן בניסן דמסתמא ביום שנכתב נמסר וע"כ י"ל דמותר לכתוב לכתחילה אף בשטרי דלאו אקנייתא אף דלא אמרינן עבז"ל, וכבר כתבתי לעיל (אות א') דהוי מצי לומר כן, אמנם קשיא עליה מתניתין דכתובין היו ונמלך דמוכח דחיישינן שנתאחר הנתינה ולא נתנו מיד וצריך עיון גדול על הפ"י שלא נתעורר ממשנה זו, ואפשר לומר על פי מ"ש לעיל (אות א') דאיכא למיחש דהנפילה גרם ההאחרה משום הכי לא חיישינן לכתחלה והא דמקשה הגמרא לעיל לכתחלה היכא כתבינן היינו לפירוש רש"י שכבר לוה בו א"כ לא תלינן דהנפילה גרם ההאחרה ודוק בזה כי לפי זה יש ראיה גדולה לפירש"י ועיין היטב:

אמנם לפמש"ל (אות י') ע"פ שיטת רש"י דהיכא דמסרו למלוה על סמך שילוה לו לא זכה למפרע מן הסתם, וא"כ י"ל דהתם מיירי שהמלוה היה שם רק שלא ראו נתינת המעות והיו רשאין לכתוב כאותו ששנינו כותבין שטר ללוה כמ"ש רש"י, והיינו דכמו דמותר לכתוב ללוה לחוד ע"י שעדים בחתומיו זכין לו מכש"כ היכא שהמלוה שם רק שלא ראו נתינת המעות, והנה י"ל דהיכא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו היכא דאין המלוה שם אבל היכא דהמלוה שם יש לומר דאין העדים זוכין כלל כיון דימסרנו תיכף להמלוה דלמה להו לזכות היכא דהמלוה שם וכיון שהעידו אח"כ שאותו ההלואה עצמו היה בתמוז [וקצת קשה לצייר דברי רש"י היאך יודעין שהוא אותו ההלואה עצמו כיון שאינו יודע אם היה קודם הכתיבה או אחריו ואפשר לומר על ידי הודאת הלוה והמלוה אחר כך] א"כ מוכח שמסר להמלוה אדעתיה שילוה לו ולא זכה למפרע והוי מוקדם ואפילו הכי העדים עשו כדין דלא הוי להו לחוש לזה ועיקר ראיית רש"י מהא דתנן כותבין שיכול לזכות אפילו בלא נתינת המעות ע"י העדים מכש"כ ע"י מסירת השטר להמלוה גופיה רק אח"כ נתברר שהיה על כוונת ההלואה דוקא, וע"כ שפיר יש לספקו במוקדם [ודברי רש"י בכאן שכתב ונתן מעות דמשמע אפילו אם המלוה כאן צריכין לראות נתינת המעות יש לומר דלא כתב כן רק אי הוי חיישינן הכא לכך א"כ לא היו רשאין לכתוב לכתחלה ועדיין צ"ע]:

(יד) ועוד יש לומר בישוב קושי' הבלא זה בגמרא דלא מקשה מיד ממתני' דהכא וגם בישוב דברי רש"י קצת, עפ"מ דאיתא לעיל דחיישינן לשתי כתובות ור' יוסי לא חייש ועיין שם בש"מ דפירש דרבנן ס"ל משום אסור לשהות וכו' כתב לה כתובה אחרת ור"י ס"ל דקלא אית ליה למלתא, ולפי זה הוי מצי למימר דהיכא שייך למימר דקלא אית ליה היינו אם נפל מהאשה דמסתמא אין הבעל מאמינה ואינו רוצה לכתוב לה כתובה אחרת, אבל אם נפל מהבעל וה"ה בשטר אם נפל מהלוה יש לומר דחיישינן שפיר וע"כ הוי מצי למימר דמשום הכי לא יחזיר דחיישינן שכתב להמלוה שטר אחר הואיל והראשון נפל ממנו ואז כשכתב לו שטר אחר הוצרכו לבטל השטר הראשון ועכשיו חיישינן לקנוניא שמצוה למסרו לידו וכבר בטלו, אבל עכשיו דמוכח ממתניתין דקתני נמלך דבעי מטא לידיה וא"כ לא הוצרכו לבטל השטר הראשון כלל דעדיין לא זכה בו המלוה ואם מצוה עכשיו למסרו אף שיש לו שטר אחר אין כאן חשש ע"כ הקשה הגמרא שפיר, ולפי זה אתיא דברי רש"י כהוגן דלפי מה דס"ד דלא מטא לידיה אתיא מתניתין שפיר דאיכא למיחש שכ' ללות ולא לוה והוצרך לבטל השטר הראשון אך שזה הפירוש הוא רחוק להעמיס בכוונת רש"י:

(טו) וע"פ הדברים הנ"ל נעמוד על מחלוקת הרי"ף ורש"י ז"ל, דהרי"ף ס"ל כפי מ"ש הרא"ש דבשובר לא בעינן מטא לידיה, ורש"י סבירא ליה דאף בשובר בעי מטא לידיה כמו שכתב רש"י לקמן להדיא, והנה הש"ך תמה מאוד על הרא"ש דהא במתניתין דמוכיח מיניה דבעי מטא לידיה קתני שוברין ג"כ וא"כ מוכח דאף בשוברין בעי מטא לידיה וע"כ דעת הש"ך לסתור כל בנינו של הרא"ש ולומר דאף במכר מהני מטא לידיה וע"כ אף בשובר י"ל דבעי מטא לידיה, והנה נראה בעליל מתוס' לקמן ד"ה שובר בזמנו טורף דס"ל דבמכר אח"כ י"ל דלא מהני מטא לידיה וע"כ הוצרכו לומר דהוי מדרבנן וע"כ לא הקשו לעיל על מימרא דאביי ות"ל כוונתי בזה לפירוש הפ"י והוא פשוט בעיני, והנה בטעמו של דבר דבמכר לא מהני מטא לידיה כתב הרא"ש דכשמכר אחר כך ביטל זיכוי העדים, ולכאורה צריך להבין הא קי"ל בעושה דבר על תנאי מעכשיו אינו יכול לבטל התנאי ואפילו ביטל להדיא אפילו הכי אם אחר כך נתקיים התנאי נתקיים הדבר למפרע עיין בהר"ן (פרק מי שאחזו) באומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ואח"כ ביטל התנאי אם אח"כ נתנה לו אפילו הכי מגורשת למפרע, ואפילו מדעת שניהם כתב הר"ן דאינו יכול לבטל דאח"כ כשנתקיים התנאי מגורשת למפרע א"כ ה"נ דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וצריך לומר דכוונתו היה שיזכו לו העדים ע"מ שימטא לידיה לבסוף א"כ מאי מהני ביטול הזיכוי, וצ"ל כיון דלא פירש שיזכו לו העדים רק אנו דנין שכוונתו היה כך, ונראה דה"ט דאמרינן מסתמא כוונתו כך דאינו רוצה לפסול שטרו אם יתאחר הנתינה וגם העדים אינם רשאין לכתוב בלא זה ע"כ אמדינן דעתו שמסתמא הוא מרוצה בכך שיזכו לו העדים וכיון שכן יש לומר שפיר דהיכא שמכר אחר כך השדה לאחר על זה אין לנו ראייה שהיה כוונתו אפילו אם ימכור לאחר אפילו הכי אם ימסור השטר אח"כ להראשון שיזכו לו העדים על זה אין לנו ראייה שהיה כוונתו כך ואדרבה מהכ"ת נימא כך כיון דלא פירש כלום וכיון שתיכף לא היה כוונתו רק כשלא ימכור לא שייך לומר היאך יכול לבטל התנאי הא תיכף היה דעתו לכך כשיבטל התנאי יבטל הזיכוי ועד"ז לא היה רצונו כלל שיזכו העדים:

ועפ"ז יש לתרץ קושית הש"ך דהא כבר כתבתי לעיל (אות י') בשם המל"מ דהיכא שכותב מתחילה לשם אמנה לא שייך לומר עבז"ל, ונהי דקשיא לי עליו דהיכא דבעי מטא לידיה ליכא לאפלוגי בין אמנה או לא מ"מ הוכחתי מדברי רש"י דהיכא דלא בעי מטא לידיה ודאי אינם זוכים העדים אם אמר להדיא שכותב לשם אמנה, והדבר מוכרע מצד עצמותו דהיאך יכולים העדים לזכות בע"כ, ולפי זה י"ל דבשוברין חיישינן דלמא אמר להדיא שכותב לשם אמנה רק לפ"ז קשה גם לקמן במצא שובר מה תירץ אביי ניחוש דלמא כתב לשם אמנה, אמנם לפי מה שכתבתי לעיל אתי שפיר, דהא אביי לא סבירא ליה דאקרי וכתוב, וא"כ אם אמר שלא יזכו העדים היאך רשאין העדים לכתוב וצריך לומר דפירש להדיא שאם ישלם לה אחר כך יזכו העדים למפרע לא מבעיא לסברת המל"מ דהיכא דפירש להדיא לשם אמנה לא אמרינן עבחז"ל ולפי מה שכתבתי לעיל דהתוספות אזלי בשיטת המל"מ, א"כ פשיטא דצריך לומר להדיא שיזכו אח"כ למפרע ואפילו לפמש"ל (אות י') דיש לומר דלא כסברת המל"מ הואיל דכל זיכוי העדים הוא ע"י מטא לידיה א"כ אין חילוק אם אמר לשם אמנה או לא, אעפ"כ בשובר יש לומר כיון דמסתמא לא בעי מטא לידיה והוא אומר שאינו רוצה שיזכו לו מיד ע"כ צריך לפרש שאם ישלם אח"כ יזכה למפרע, כמו שכתב רש"י לענין מסירה להמלוה דצריך לפרש להדיא כמ"ש לעיל, וא"כ כיון דצריך לפרש להדיא שאם ימסרנו אח"כ יזכו למפרע א"כ הוי תנאי ממש ע"כ אינו יכול לבטל התנאי אף אם מכר אח"כ לאחר דסוף סוף כשמטא לידו נתקיים התנאי ולא דמי ללא פירש להדיא רק שדנין על כוונתו דהתם דנין תיכף דכוונתו היה ג"כ לבטל התנאי ואתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה אבל היכא דפירש להדיא היאך יכול אח"כ לבטל התנאי, וא"כ תו ליכא למיחש כשמטא לידו אחר כך אף דמכרה בנתיים דהיכא דפירש להדיא שיזכה אחר כך למפרע תו לא מהני ביטול זיכוי, וזה לא ניתן להאמר דליחוש דלמא אמרה בהדיא שיהיה בידה לבטל זיכוי העדים דאטו בשופטני עסקינן ולמה לה לומר כך הלא בידה שלא למסרה, והנה אף בלא סברת המל"מ הנ"ל י"ל דהיכא שאמרה להדיא שלא יזכו לו תיכף צריכה לומר להדיא שיזכו אח"כ למפרע כדי שאם תמכור אח"כ תהני למפרע ולולי זאת אין רשאין לכתוב מחשש שמא תמכור אח"כ, ולפ"ז מיושב קושית הרמב"ן על הרי"ף דהיאך קתני בזמן שאין האשה מודה הא לא בעי מטא לידיה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דיש לומר בזמן שאין האשה מודה היינו שאמרה להדיא לעדים שלא יזכו רק דאפילו הכי מהני מטא לידיה רק דהרי"ף הוכיח דבמחילה לא בעי מטא לידיה, דאם לא כן קשיא דלמא לא פירש התנאי ואז לא מהני מטא לידיה כמשל"ל (אות י'), וזה נראה לפי עניית דעתי ברור ונכון בישוב הרי"ף ז"ל:

והנה לפמ"ש כאן מוכח דבשובר אין רשאין לכתוב לכתחלה, ולא כמש"ל (אות ב') דיש לומר דלא חיישינן לכתחלה לרמאות ולפ"ז קשיא קושית התוספות דהוי מצי להקשות ממתניתין דכותבין שובר, אמנם זה יש לומר בכמה אנפין חדא דיש לומר דאפילו הכי לא הוי מצי להקשות דהוה מצי למימר דלא חיישינן לערמה לכתחילה, ועוד יש לומר דלפמ"ש דהיכא דפירש מהני מטא לידיה אף במכר וא"כ י"ל דהקנאה הוי כמו פירש, ולפ"ז יש לומר אליבא דהרי"ף כמו שכתבו התוספות דממתניתין לא הוי מצי להקשות דהוי מצי למימר בשטרי הקנאה ותו ליכא למיחש אף לשיטת הרי"ף דבהקנאה בעי מטא לידיה מ"מ מותר לכתוב כיון דאף במכר מהני מטא לידיה בהקנאה דהוי כמו פירש, ואין להקשות א"כ מאי מקשה מהברייתא דלמא מיירי נמי בהקנאה ולא שייך תירוץ התוספות דקשיא סיפא, דהא לשיטת הרי"ף דבעי מטא לידיה אתי שפיר ואי דהוי מחילה יש לומר דחיישינן שאמרה להדיא שלא יזכו העדים מיד י"ל דדחיקא לאוקמי ברייתא בשטרי הקנאה דא"כ הוה ליה לאפלוגי בכך ולא דמי למתני' דהתם דלא אתי לאשמעינן רק דלא חיישינן למחזי כשיקרא, אמנם עדיין מוכח דלא חיישינן לרמאות לכתחלה מדקתני התם כותבין שטר למוכר כקושית הש"ך לאביי [ועיין לקמן תוספות ד"ה ש"מ איתא לדשמואל בסוף דבריהם דהיכא דיש לו על מי לחזור לא חיישינן לקנוניא עיין שם ולפי זה לא קשה הקושיא משטרי מכר דהתם יהיה מחויב לשלם שמכר דבר שאינו שלו] אמנם י"ל ע"פ קושית המהרש"ל שכתבתי לעיל (אות ג') דאיכא למיחש שחייבת לאחרים ואפילו הכי ממתניתין לא הוי מצי להקשות דהו"מ לאוקמי בשטרי הקנאה וברייתא דחיקא ליה לאוקמי הכי כמ"ש דהו"ל לאפלוגי בכך, ולפי זה צריך לומר דמשום הכי לא חיישינן שאמרה להדיא שלא יזכו העדים תיכף משום דבכעין זה לא אמרינן בשובר כלל עבז"ל על פי שיטת המל"מ וכמו שכתבתי לעיל דיש לומר בזה אף לשיטת רש"י לא אמרינן עבחז"ל, אך מ"ש לעיל דיש לומר דצריך לפרש להדיא משום חשש מכירה ליתא כיון דמוכח לכתחלה ל"ח לערמה ודוק ועיין היטב:

והנה לפי זה הוי מצי לפרש דאף רש"י סובר כשיטת הרי"ף, והא דפירש באביי דבעי מטא לידיה היינו משום דהכא ע"כ חיישינן שאמר להדיא שלא יזכו העדים מיד מדקתני בזמן שאין האשה מודה לא יחזיר ובזה שפיר בעי ומהני מטא לידיה כמ"ש בשיטת הרי"ף, אמנם מפשטן של דברי רש"י משמע דבעי בכל ענין מטא לידיה, אך לפי מ"ש לעיל (אות ט') דמוכח לרש"י דחיישינן שאמר לעדים יהא בידכם מדלא קאמר דקשיא לאביי מתניתין דנמלך, א"כ תו ליכא לפרש כמ"ש אליבא דהרי"ף דא"כ עדיין קשה ליחוש דלמא אמר יהא בידכם ומהעדים נפל ולא מהני מטא לידיה כיון דלא אמרינן להדיא שיזכו למפרע ואפילו הכי היו רשאין לכתוב כיון דהשובר היה נשאר תחת יד העדים ואם יבא היום ימסרו להבעל ע"כ הוכיח רש"י דאף בשובר בעי ומהני מטא לידיה, אך כל זה לרש"י דסבירא ליה דבהקנאה לא בעינן מטא לידיה מוכח דחיישינן שאמר לעדים יהא בידכם מכח קושיא דלעיל דהוי ליה לומר דקשיא לאביי מתניתין דנמלך אבל לשיטת הרי"ף דאף בהקנאה בעי מטא לידיה לא קשה כלל דלא מצי להוכיח ממתניתין דנמלך דיש לומר דלמא בשטרי הקנאה, ואפ"ה לא יחזיר דבעי מטא לידיה ולא צריכין לבא לחשש שמא אמר יהא בידכם, ואפשר דהרי"ף סובר דאפילו אמר יהא בידכם אין רשאין לכתוב וכמו שכתבתי לעיל (אות ט') דאפשר לומר דתלי בפי' הה"מ והרמב"ן בפירוש אין כותבין שטר למלוה ודוק [ועיין תומים שהביא בשם הריטב"א דלא חיישינן שנפל מהעדים ואני לא עיינתי עדיין הבריטב"א]:

(טז) אך הא גופיה תמוה בשיטת הרי"ף דבשטר הקנאה בעי מטא לידיה דקשיא לשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה כו' א"כ היאך אפשר לומר דסבירא ליה כאביי, וגם דמשמע להדיא דמיירי באין הלה מודה כמו דאיתא בסוף הסוגיא, וא"כ היאך קאמר הא שיעבד נפשיה הא בעי מטא לידיה וכמו שהאריכו המפרשים בקושיא זו. ולענ"ד היה נראה דיש לומר כך דלכאורה נראה לי ראייה לדברי הרי"ף מפשטא דמתניתין דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דמיירי לרב אסי בשטרי הקנאה ואי נימא דלא בעי מטא לידיה א"כ היאך שייך לומר אע"פ שאין מלוה עמו כיון דלא בעי מטא לידיה וזוכין העדים תיכף להמלוה א"כ הוי ליה מלוה עמו, וכעין זה כתב הש"ך בשם הר"ן דמשום הכי לא שייך לאוקמי באמר לעדים בפי' שיזכו עבור המלוה, ואין לומר דהא גופיה קמ"ל דזוכה תיכף המלוה חדא דהא זה לא מוכח דלמא באמת בעי מטא לידיה, וע"כ דהוי סברא פשוטה וא"כ היאך שייך לומר אע"פ שאין מלוה עמו, ועוד דא"כ אין זה ענין לכותבין וכו' אע"פ שאין מלוה עמו רק הא גופיה הוי ליה לאשמעינן דזוכה מיד והוה ליה מלוה עמו וזה נראה לענ"ד ראיה גדולה דבעי מטא לידיה, אך זה לדידן דקי"ל דלא אמרינן עבחז"ל כמ"ש הרי"ף ז"ל א"כ מוכח שפיר, אבל לאביי דסבירא ליה עבז"ל ומתניתין מיירי בשטרי דלאו הקנאה א"כ יש לומר דבשטרי הקנאה לא בעי מטא לידיה ומתניתין דקתני אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלאו הקנאה, ומצד הסברא יש לומר ג"כ דתליא בהא דלאביי דס"ל אף בלא קנין עדיו בחתומיו זכין לו וכל מלתא יתירתא לטפויי אתא שיזכו לו מיד דאי כוונתו דבעי מטא לידיה למה לו הקנין הא בלא זה יזכו לו העדים למפרע, אבל לרב אסי דלא אמר עדיו בחתומיו זכין לו אין ראייה דכוונתו שיזכו לו מיד כיון דבלא הקנין לא היו זוכין לו כלל ועל כן הוצרך הקנין שיזכו לו למפרע כשיגיע לידו, ולפ"ז לק"מ על הרי"ף קושיא הנ"ל דשפיר מצי שמואל סבר כאביי ומשום הכי נקט שטר הקנאה דאי סבר כאביי יש לומר דמיירי בשאין הלוה מודה ואפילו הכי יחזיר דלאביי לא בעי בשטרי הקנאה מטא לידיה, אבל אי אמרינן דסבר כרב אסי צריך לומר דמיירי כשחייב מודה, ואפשר דמשום זה דחיק הגמרא לומר דסבר כאביי אף דהרי"ף פסק כרב אסי משום דמשמע פשטא דלישנא דמיירי באין הלה מודה, ומוכח דלא בעי מטא לידיה והיינו כאביי דלרב אסי אף בשטר הקנאה בעי מטא לידיה והא דהוכיח הרי"ף בתשובות דבעי מטא לידיה ממתניתין דמי שמת וקשיא לאביי מהתם, יש לומר דוודאי מצינן לאוקמי מתני' דהתם בשטרי דלאו הקנאה רק דקשיא דהגמרא הו"ל לפרש הכי על כן הוכיח דאליבא דידן אף בשטרי הקנאה בעי מטא לידיה, ועוד יש לומר באנפי אחרינא, והנה לפי מה שכתבתי יש לומר דאף רש"י סובר כשיטת הרי"ף דבעי מטא לידיה, והא דכתב רש"י דבשטר הקנאה לא בעי מטא לידיה היינו לאביי [אך לפי פרש"י בין ילוה בין לא ילוה אפשר לומר דאף לאביי הוצרך לכתוב כן וא"כ מוכח שפיר דלא ס"ל כשיטת הרי"ף ודוק]:

(יז) שוב נראה לי ליישב בפשוט מה דקשה לי לעיל (אות א') על מ"ש התוס' דלא חיישינן בגט משום לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ואפילו הכי חיישינן בנפל, ולפי מה שכתבתי בשובר דכ"מ דחיישינן בנפל חיישינן לכתחלה קשיא הא דגט יש לומר כיון דתוספ' כתבו לתרץ חשש דשמא יחפה וכיון דזה הוי ממילא חששא רחוקה דזנות לא שכיח כדאי' בגיטין (דף י"ז ע"ב) רק דאפ"ה תקנו זמן אבל לחוש כולי האי לא חיישינן כדאיתא התם להדיא כתביה ואנחיה בכיסתיה מאי איכא למימר לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה, אבל לענין פסידא דלקוחות דהוא חשש גמור יש לומר שפיר במה דחיישינן בנפל ראוי לחוש לכתחלה כמו שכתבו התוספות בשובר, והנה הרי"ף נראה דסובר ג"כ כשיטת התוספות מדכתב והא דתנן כותבין שטר ללוה ולא חיישינן לקנוניא, והרא"ש הקשה באמת דלא הוה ליה להזכיר קנוניא דדוקא בנפל חיישינן וצריך לומר לפי זה מה מקשה הגמרא לשיטת הרא"ש לכתחילה היכי כתבינן דלמא דוקא בנפל חיישינן וצריך לומר דזה הוא חשש פשוט שמא לא ילוה לו עכשיו שלא יהיה לו מעות וכדומה, וא"כ קשה למה לא הקשה הגמרא בלא זה וצריך לומר כמ"ש דבלא זה הוי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וזה ראייה לפסק הרא"ש דעדיו בחתומיו זכין לו כיון דסתם גמרא הוי סבר הכי בלא תירוץ רב אסי, וע"כ לשיטת הרי"ף דפסק דלא כאביי הוכרח לפרש דכל מה דחיישינן בנפל חיישינן לכתחילה, וע"כ אתיא קושית הגמרא בפשוט לכתחלה היכי כתבינן ולא מוכח דסתמא דגמ' ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו:

(יח) עיין בהרא"ש מ"ש עוד על הרי"ף דלא הו"ל להזכיר קנוניא דאי חיישינן לקנוניא אפילו מלוה עמו איכא למיחש וצריך לומר דסבירא ליה להרי"ף דשאני היכא דהמלוה כאן דחזינן שמוסר השטר למלוה בלי שום תנאי, אין לנו לחוש שיש ביניהם איזה קנוניא, כיון דמסירת השטר נעשה כדין, משא"כ היכא דלא חזינן מסירת השטר איכא למיחש שמא בעת מסירת השטר יפרש לו הקנוניא אבל היכא דחזינן מסירת השטר כדין ליכא למיחש למידי, ועיין בבעל המאור לקמן גבי הא דשני אביי שובר בזמנו טורף שהקשה ניחוש לקנוניא, [עיין שם שכתב ולשמא כתב ליתן ולא נתנה כלל לא חיישינן) והרמב"ן תמה באמת עליו כיון דחזינן מסירת השטר לא חיישינן לקנוניא והביא ראייה משחרורי עבדים דאמר תנו נותנין משום דלאביי עבחז"ל מוכח כיון דחזינן מסירת השטר לא חיישינן לקנוניא, ואפשר לומר לשיטת הבעל המאור דסבירא ליה התם שאני כיון דעכ"פ מסירת השיחרור מהני לענין העבד עצמו שיהיה משוחרר דהא הגמרא מקשה רק דלמא זבן נכסי ולא הקשה דלמא מכר העבד עצמו לאחרים וע"כ צ"ל דהיינו טעמא לדלמא מכר העבד עצמו לא חיישינן לפי מה שכתבו התוספות דדוקא בכתובה שלא תהיה צריכה להחזיר רק דמים מועטים מה שמכרה בטה"נ, וע"כ ליכא למיחש התם שמכר העבד ועוד יש טעמים לחלק, ועיין באס"ז שכתב באמת דהוי מצי להקשות דלמא מכר העבד עצמו, אבל לפום סוגית הגמרא דמקשה רק דלמא זבין נכסי י"ל דהתם שפיר כיון דעכ"פ מסירת השטר הוי מסירה וחזינן מעשה מסירת השטר כדת לא חיישינן לקנוניא, משא"כ בשובר דאם מכרה הכתובה אין כאן מסירה כלל דהוי רק חספא בעלמא שפיר יש לומר דלמא מצוה ליתנו רק לקנוניא:

ועיין במלחמות להרמב"ן שכתב ורבינו הגדול שאמר לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מניסן זכה דאע"ג דלא מטא שטרא לידיה הוי ליה כמחילה לפי דעתי שכך אמר ז"ל דאע"ג דלא מטא שטרא לידיה אלא השתא והיא מעיקרא אינה פרועה כיון דהשתא מטא לידיה דהא אמר תנו. זכה למפרע דהוי ליה כמוחלת מעכשיו ולזמן שיפרענה וכו' ומשמע לכאורה בכוונת הרמב"ן דאי הוי מפרשינן בהרי"ף כפירוש הרא"ש דלא בעי כלל בשובר מטא לידיה הוי קושית בעל המאור שפיר והוא תמוה לכאורה דאדרבה לשיטת הרא"ש בהרי"ף לא שייך קנוניא כלל דכבר זכה כיון דלא בעי אפילו מטא לידיה, ונ"ל דיש לומר לפי מה שתירץ התומים והנתיבות הקושיא שהקשה הש"ך על הרי"ף משוברין ותירץ התומים נהי דלא בעי מטא לידיה מ"מ אמירה בעי שאמרה ליתן השובר, והנתיבות תירץ דנתינות מעות בעי עיין שם, ולפי תירוץ הנתיבות שפיר יש מקום לקנוניא כיון דאין אנו רואין נתינת המעות והוי מצי לפרש דהבעל המאור היה מפרש בהרי"ף כפירוש הנתיבות וע"כ הקשה שפיר מקנוניא והרמב"ן לא ניחא ליה בהא דאי הוי מחילה אף נתינות מעות אין צריך וע"כ הוצרך לפרש בהרי"ף מה שכתב דהוי מחילה כדי שלא נפרש כפירוש הרא"ש בהרי"ף ודוק, ומזה ראייה גדולה למאי שכתב הגאון בנתיבות בישוב הקושיא משוברין, אבל לתירוץ התומים כיון דא"צ רק שיאמר ליתן (לא אתי שפיר), ועיין תומים שכתב להדיא דאף מחילה מהני לענין שיהיה השובר מועיל למפרע, והנראה מדברי הגאון בעל נתיבות דמחילה לא מהני דלולי זאת אין מקום להשגתו על התומים דהא התומים לא מיירי רק ממחילה, והנראה בטעמו של בעל נתיבות אע"ג דבתנאי אם תתן לי מאתים זוז מהני מחילה דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי ואפילו בשאר תנאי יכול לבטל התנאי, וכמ"ש בש"ע אה"ע (סימן ל"ח) וכש"כ בתנאי אם תתן לי מאתים זוז עיי"ש בב"ש, אמנם יש לחלק דבתנאי קדושין אם תתן לי מאתים זוז דתנאי מלתא אחריתא ואין הקדושין עיקרם לנתינות מאתים זוז רק שהיא הקפידה בכך שפיר יש לומר דיכולה לבטל התנאי, משא"כ פרעון הכתובה שהוא דמי שיווי הכתובה א"כ שובר הנכתב לכתחלה מסתמא אדעתיה דפרעון נכתב ומה שמוחלת כעת מלתא אחריתא הוא ולא מהני לקיים השובר למפרע ודוק כי יש פנים לסברא זו וע"כ הקשה הבעל המאור שפיר לשיטה זו ניחוש לקנוניא דדלמא לא קבלה מעות ואע"ג שאומרת עכשיו ליתן מ"מ דלמא לא קבלה מעות ומיושב דברי הרמב"ן מה שהביא דברי הרי"ף כדי לברר דאף לשיטתו עיקרא הוא מטא לידיה וכיון דאמרה ליתן השובר לא שייך קנוניא כיון דחזינן נתינת השובר ואפשר לומר אף לפי שיטת התומים דסבירא ליה מחילה מהני מ"מ בנפל כיון דאיתרע ליה וכיון דלא חזינן נתינת מעות, רק שהיא אומרת ליתן יש לומר דהוי משום קנוניא דכל מה דאיכא למיחש חיישינן כדי שלא לקיים השובר שנפל דאיתרע ליה ומסתמא כבר נתבטל ולא עלתה ע"ד שיקוים השובר והשתא הוא קנוניא, משא"כ במחילה דמהני מכאן ולהבא דלאו לקיום השובר אתי שפיר מהני ולא שייך לחוש לקנוניא [וע"כ ל"ק לעיל במ"ד ש"מ איתא לדשמואל ול"ת לקטני' דאינה מוחלת בלב שלם רק לקנוני' ודוק] ודוק היטב בזה, ועפ"ז מיושב ג"כ דברי הבעה"מ והרמב"ן כמ"ש:

אך קושיא השניה תמוה על הבעל המאור מ"ש דאשנויא קמא סמיך דלא חיישינן לשתי כתובות כמו שכתב הרמב"ן, ונראה לי דיש לומר לפי מה שהקשו התוספות והר"ן דלמא הקנתה במעמד ג' דאינו יכול למחול ותירצו התוספות ממ"נ אם לא יהיו עדים יכפור, ואם יהיו עדים לא יועיל השובר דחזינן שהוא שקר כיון שנתרצה במה שמכרה ועל כן לא יועיל השובר, ולפי זה יש לומר דה"פ אביי אמר לשתי כתובות לא חיישינן ועל כן שפיר יש לומר בשטר כתובה יוצא מתחת ידה כי מצד הסברא לא חיישינן לשתי כתובות ועוד אפילו תימא דמצד הסברא הוי לן לחוש לשתי כתובות וע"כ סבירא לי' לומר ש"מ איתא לדשמואל הרי שובר בזמנו טורף וכיון שטורף בזמנו דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אמרינן אף א"נ איתא לדשמואל מוכח דלא חיישינן לשתי כתובות, דאל"כ קשה דלמא מכרה במעמד ג', ולא שייך תירוץ התוספות דלא יועיל לו השובר, דשפיר יהיה מועיל אע"ג שהיה במעמד ג' כיון דהשובר נכתב קודם ועדיו בחתומיו זכין לו, א"כ יש לומר דבשעת מכירה עדיין לא היה השובר בידו, וע"כ לא עיכב המכירה ואח"כ מסרה לו השובר וממילא לא מהני המכירה במעמד ג' שמכרה קודם מסירת השובר כיון דהשובר זכה לבעל משעת כתיבה, וע"כ אף א"נ איתא לדשמואל מוכח גם כן דלשתי כתובות לא חיישינן, ועל כן כתב הבעל המאור שפיר דאתי' קמא סמוך דהיינו מחמת דשובר בזמנו טורף מוכח דלא חיישינן לשתי כתובות ודוק היטב כי נראה לי בעז"ה נכון בישוב דברי הבעה"מ התמוהים, ולפי עניית דעתי לשון הגמרא מסייע לדברי הבעה"מ, דמה דאמר ואביי לשתי כתובות לא חיישינן נראה דזה הוא לישנא סתמא דתלמודא ליישב דלא חיישינן לשתי כתובות וממילא מה דסיים ועוד שובר בזמנו טורף הוא ג"כ לישנא דסתמא דתלמודא וקשה למה לא שני אביי הכי, ולמ"ש אתי שפיר דזה הוא רק הוכחה דל"ח לשתי כתובות דליכא למימר דחיישינן רק איתא לדשמואל כמ"ש רבא דלמא מכרה במעמד ג' ולא שייך תירוץ התוספות וכמו שכתבתי לעיל אבל לתירוץ קושית הגמרא וליחוש לא מצי אביי לומר שובר בזמנו טורף דקשיא קושית בעל המאור ודוק היטב:

(יט) והנה בפירוש דברי הרי"ף הנ"ל שכ' בשובר דמחילה היה נראה לענ"ד דאפשר לומר בכוונתו כך לפי מה שכתבו התוספות לקמן ד"ה שובר נראה דתקנת חכמים הוא, ועיין במהרש"א שכתב דתוספות כתבו זה הואיל ואביי סובר כר"א, ולפי זה קשה למה לא כתבו התוספות כן בתחלת הסוגיא דמצא שטר חוב, ועיין בפ"י שכ' כמש"ל (אות ט"ו), אך גם זה נראה לפי עניית דעתי רחוק בפירוש התו' כיון דסברת הרי"ף אינה פשוטה כ"כ דבמכר ל"מ עבחז"ל הו"ל להתוספות לפרש סברא זו ולא לסתום, ע"כ נראה דאפשר לומר לפי מאי שכתב הש"מ בשם הריטב"א דלאו בשובר מחילה איירי דבזה לא צריך שום שטר רק דמיירי בשובר מכירה ומיירי שמכרה לו זכות כתובתה, ולקמן אכתוב אי"ה ביאור דברי הריטב"א אלו הנראה לענ"ד ע"פ שיטת הרי"ף] והנה בגוף הענין עבחז"ל תמוה לענ"ד כיון דבעי ספר מקנה וצריך הזוכה לקבל השטר וא"כ במה יזכו העדים, והנה הרא"ש כתב על הרי"ף שכתב שטר הקנאה שטר שיש בו קנין למה לי הקנין כיון דשעבודא דאורייתא ולענין משעבדי העדים מפקי לקלא, ולכאורה קשה לשיטת הסוברים דחייב אני לך מנה בשטר לא מהני אם אומר רק דווקא שמוסר השטר א"כ במה יתחייב, אח"כ ראיתי בתומים שהקשה כן, ולכאורה איני יודע מקום ליישב רק דנהי דחייב אני לך מנה ל"מ אם אומר דברים מ"מ כשמצוה לכתוב שטר עדיף ויוכל להתחייב אף בלא מסירת השטר ועדיין צריך עיון, עכ"פ בטעמו דעבחז"ל יש לומר כיון דיכול להתחייב עצמו למפרע, וממילא העדים מפקי קלא, ע"כ שפיר עבחז"ל, משא"כ במידי דמכירה דבעי ספר מקנה מה מהני הא דעבחז"ל אם לא דנימא דהעדים צריכים להגביה השטר לזכות בשביל הקונה, וזה אינו במשמעות לשון עדיו בחתומיו זכין לו דמשמע ע"י החתימה זכין לו, והנה לא מצינו במידי דמכירה שיאמר אביי עבחז"ל ויש לומר דבאמת לא אמר אביי רק במידי דשעבוד דלא בעי רק שיפקיע לקלא, אך משובר למ"ש לעיל דמיירי משובר מכירה כמו שכתב הריטב"א וכן בעבד מוכח דאפילו במידי דהקנאה אמרינן עבחז"ל, והנה בעבד קשה טובא דהא בעי נתינה מיד ליד דומיא דגט אשה וצריך הרב ליקח השטר שיחרור ולמסרו להעדים שיזכו להעבד ויאמר תנאי דמטא לידיה וזה לא מצינו כלל, ולפי זה אתי שפיר מה שכתבו התוספות דהוי רק מדרבנן בשובר ועבד, ולפ"ז יש לומר דהרי"ף לא ניחא ליה לומר דהוי תקנה בפרט דאמר אביי לטעמיה ולפ"ז לא שייך לומר לטעמיה, על כן כתב הרי"ף דמחילה הוא, ויש לומר או דלא סבירא ליה כפירוש הריטב"א דמיירי בשובר הנכתב בו לשון מכירה, והנה באמת מלשון הגמרא משמע דאמר ואזלא זבנה לכתובתה ומפקא שובר וטריף שלא כדין משמע שהוא ענין מכירה ועיין מ"ש לעיל (אות ו') בזה דגמרא הוכרח לומר כן וע"כ יש לומר דגם הרי"ף סבירא ליה כפירוש הריטב"א וכדמשמע מלשון הגמרא, וכן הרי"ף העתיק לשון הגמרא בזה במ"ש דמחילה הוא וע"כ כדין טורף עיין שם, רק דאפילו הכי סבירא ליה כיון דעיקרא הוא מחילת שעבוד כתובתה וכדאמר ש"מ איתא לדשמואל ומוכח דלא בעי רק מחילה, וע"כ אע"ג שנכתב בלשון מכירה שייך שפיר דיכול לזכות למפרע אע"ג דלא מטא אז השטר לידו, אך בעבד עדיין קשה מדאמר לקמן לאביי דאף בעבד אמרינן עבחז"ל, ונראה דיש לומר דגמרא לא קאמר רק בדרך הניחא דלאביי לא מצי להקשות דיש לומר דגם בעבד סבירא ליה עבחז"ל, ובאמת צריכין העדים לקבל הגט בשביל העבד ויש לכוון בלשון הגמרא דאמר הניחא למ"ד זכות הוא לעבד וכאביי ולא אמר ולאביי, ולמ"ש אתי שפיר דבאמת לא מצינו זה לאביי רק למאן דסבירא ליה כאביי יש לומר דסבירא ליה אפילו בעבד ודוק]:

ובזה אתי שפיר מה שכתב הטור (בסימן ס"ה) דבעבד אמרינן אייתי ראייה והקשו עליו דהא איהו פסק כאביי דעבחז"ל, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דלמה דשני הגמרא אמרינן אייתי ראייה יש לומר אף לאביי כן דמהכ"ת נימא לאביי בשיחרור דבר חדש דצריכין העדים לזכות בהשיחרור גופיה ושיהיה דרך נתינה מהרב, כן נראה נכון, וגדולה מזו יש לומר אף דאביי לא סבירא ליה דאקרי וכתוב מ"מ יש לומר עכשיו דאיכא פלוגתא דרבוותא דלשיטת הרי"ף לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, וא"כ בשלמא בכל עניני עבחז"ל כיון דסוף סוף לשיטת הרא"ש והטור שפסקו עבחז"ל מהני ממילא אבל בשחרור דאי אמרינן עבחז"ל היינו שהעדים מקבלים הגט וכיון דלשיטת הרי"ף אינם צריכים לעשות כן דלדידיה ע"כ צריך לומר אייתי ראייה, ע"כ אף לאביי איכא למיחש בנפל לדאקרי וכתוב וטעי לפסוק כשיטת הרי"ף ודוק:

(כ) והנה מש"ל (באות הקדום) דלהרי"ף מיירי בשובר הנכתב בדרך מכירה ע"פ הריטב"א נראה לי להוכיח לפי מה שהקשו על הרי"ף דבהקנאה בעי מטא לידיה וקשה משמואל דאמר יחזיר דהא שעבד נפשיה, והיה נראה לי לתרץ כיון דבקנין לחוד יש בו כדי לחייב רק היכא דהשטר יוצא מתחת ידי המתחייב איכא ריעותא ואמרינן מסתמא התנה כן בהדיא שיהיה על תנאי דלמטי' לידיה, ויש לומר דהיינו דווקא היכא דחזינן הריעותא בוודאי אבל בנמצא ל"ח לבטל בזה קנין הברור, דבשלמא לאביי דאמר עבחז"ל ובעי מטא לידיה לא מהדרינן בנפל כיון דעיקר זכייתו מחמת השטר והשטר איתרע חיישינן דלמא לא מטא לידיה אבל הכא בהקנאה דהשטר אינו רק שמודיע שהיה קנין רק דהשטר יגרע כח הקנין זה לא אמרינן דדל שטרא מהכא זוכה מחמת הקנין אחר כך מצאתי כעין זה בפ"י, אך למ"ש בעזה"י הסברא מוטעם יותר, ויש לומר כוונת הפ"י ג"כ כמ"ש, ולפי זה יש לומר דמוכח דל"מ בשובר מחילה כיון דמחילה אין צריך קנין הוי ג"כ כהקנאה, וקשה באין האשה מודה למה לא יחזיר, אבל אי מיירי שהשובר נכתב בדרך מכירה שמכרה לו זכות כתובתה וצריך להשובר דווקא שעל ידי זה יזכה בהכתובה אמרינן שפיר בנפל דאיתרע והאשה אמרה דלא מטא לידיה לא יחזיר, ואפילו הכי יש לומר כמו שכתבתי לעיל בשיטת הרי"ף דלענין זה הוי מחילה שאם תמסרנו יזכה למפרע בדרך מחילה, ולפי זה מיושב ממילא קושיית התוספות לשיטת הרי"ף מה דלא הקשה ממתניתין דכותבין שובר. לאשה ותי' דהוי מצי למימר בהקנאה, אבל בברייתא קשה אין האשה מודה דבהקנאה לא בעי מטא לידיה, ולשיטת הרי"ף דצריך מטא לידיה הדרא קושית התוספות לדוכתיה, אך למ"ש אתי שפיר דבנפל עכ"פ הוה ליה להחזיר וכדאמר שמואל להדיא, והנה באמת תירוץ זה פשוט דהא ע"כ צריך ליישב הקושיא על הרי"ף משמואל דאמר המוצא שה"ק בשוק יחזיר, אך לפי מה שכתב הב"י (סימן ס"ה) דלשיטת הרי"ף אף בשטר הקנאה לא יחזיר ותמהו עליו דהא ע"כ צריך ליישב הא דשמואל, עיין פני יהושע, ולפי עניית דעתי נראה לפי מאי שתירץ הראב"ד דאמרינן מסתמא אלו לא נגמר הענין לא היה מקנה עיין ש"מ, והנה נראה פשוט דסברא זו לא אלים כ"כ כמו אם איתא דפרע מקרע הוי קרע, ולפ"ז יש לומר לשמואל דסבירא ליה דלפרעון לא חיישינן, וע"כ דלא מחזיק הנפילה לריעותא גדולה כ"כ, וס"ל דלמידי דלא שכיח לא חיישינן ע"כ שפיר יש לומר דסבירא ליה דהוי מלתא דלא שכיח לומר שהקנה קודם שנגמר הענין אבל לדידן דקי"ל אפילו לפרעון חיישינן ולא אמרינן אם איתא דפרע מקרע הוי קרע א"כ חזינן דחיישינן אפילו לחששא רחוקה מחמת ריעותא דנפילה וע"כ נראה פשוט דאיכא למיחש ג"כ שמא הקנה קודם שנגמר הענין ע"כ כתב הבית יוסף שפיר דלשיטת הרי"ף לא יחזיר, כן נראה לפי עניית דעתי נכון וברור מצד הסברא בישוב דברי הב"י התמוהים:

אך לפי זה הדרא קושיא הנ"ל לאביי ורבא דהוי מצי לתרוצי בשטר הקנאה ובאין אשה מודה לא יחזיר לדידן דקי"ל דחיישינן לפרעון ע"כ ממילא חיישינן אפילו בשטרי הקנאה דלא מטא לידיה ומצי לאוקמי בשובר הקנאה, ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דאף לדידן שטרי הקנאה יחזיר ול"מ ריעותא דנפילה לחוש לבטל הקנין ועכ"פ גם על הב"י אין תפיסה לומר שהוא נגד סוגית הגמרא, ואי נימא כמ"ש בשיטת הב"י צריך לומר כפירוש הר"ן המובא במל"מ, דלמה דמוקי אליבא דשמואל בטוען מזויף וכתבו התוספות דל"מ קיום דחיישינן דלמא אידמי, ולפי מה שכתבתי דלשמואל לא חיישינן חששא רחוקה מחמת ריעותא דנפילה א"כ קשה מהכ"ת לחוש לזיוף גם בלא דברי הנ"ל קשה דהא פרעון וודאי נראה דהוי חששא יותר וראייה דמצי לומר אשתבע לי דלא פרעתיך וקיום וודאי מהני דלא מצי להשביעו שאינו מזויף, אך לפירוש הר"ן המובא במשנה למלך דאמרינן באמת כתב ללות ולא לוה רק הואיל דהוא מלתא דלא רמיא עליה אומר מזויף לפי זה אתי שפיר (וקצת יש ראייה לזה מדתני סוף פרקין מצא תכריך של שטרות וקשה מה מהני סימן שאומר המלוה נגד טענות מזויף דאיירינן ביה לשמואל ולשיטת הרי"ף אתי שפיר ודוק):

(כא) עוד הוי קשה לי מאי פסקא לשמואל דמוקי בשאין חייב מודה, וע"כ יחזיר למלוה לצור ע"פ צלוחיתו הואיל דלוה אומר מזויף, הא מצי איירי דטוען כתבתי ללות ולא לויתי, וא"כ איך תני במתני' סתמא הא פלוגתא דר' מאיר ורבנן שייך ג"כ באומר כתבתי ללות ולא לויתי, ואפשר לומר כיון דתני יחזיר סתמא משמע דמיירי באופן דאין הספק למי יחזיר וא"כ ע"כ מיירי דאומר מזויף דאין ספק כל להחזירו ללוה, ולאביי דמוקי לה בטענת פרעון יש לומר ג"כ כיון דאף לדברי הלוה היה פעם אחד ביד המלוה וודאי דאין מחזירין ללוה גם לא צריכנא לזה כיון דמיירי בחייב מודה פשיטא דא"מ ללוה, אבל לשמואל דמוקי באין חייב מודה מוכח דאין טוען כתבתי ללות ולא לויתי דא"כ היה הספק למי יחזיר ואיך תני סתמא יחזיר, אלא וודאי דמיירי בטוען מזויף ואתי שפיר ודוק, ועיין תומים שהביא קושית אס"ז על רש"י דסבירא ליה אא"כ מלוה עמו שצריכין לראות נתינת המעות ג"כ ולא מהני מסירת השטר ליד המלוה, וקשה מי גרע מסירת השטר ליד המלוה מעבחז"ל לאביי דמהני אפילו בלא נתינת המעות, והנה לפי מה שכתבו התוספות לקמן בשובר דהא דעבחז"ל הוא תקנת חכמים אין כאן קושיא דיש לומר לרב אסי דלא ס"ל תקנה הנ"ל ע"כ בעי שיראו נתינת המעות:

אלו מציאות פרק שני

תוכן העניינים

חמדת שלמה על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה