חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פרק י · הלכה ט
נז) שם בר"מ ז"ל ה"ט ב"נ שעסק בתורה ח"מ לא יעסוק אלא בז"מ שלהם בלבד עכ"ל. הנה מקור הדברים בסנהדרין (דף נ"ט) אמר ריו"ח עכו"ם שעוסק בתורה ח"מ שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם וראיתי בס' מרגניתא טבא בס' המצות שורש א' שכ' להקשות לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל דתרי"ג מצות הוא הלל"מ וע"כ דס"ל דזה דדריש דתורה צוה לנו בגמטרי' תרי"א הוא דרשה גמורה א"כ כמו דקיי"ל דב"נ שלמד תורה ח"מ משום דכתיב תורה צוה לנו ולא להם והוא בכלל גזל או עריות א"כ נימא דה"ה לכל המצות שנכללין בתיבת תורה אם ב"נ מקיימם יהי' ח"מ דכמו דדרשינן מזה דתורה צוה לנו דישראל מצוון על תרי"ג מצות ה"ה דיש לדרוש מזה דכל תרי"ג מצות רק לנו ולא להם ואיך פסק הר"מ דב"נ מותר לקיים שאר מצות ועיי"ש שכ' להכריח מכח זה דהר"מ ז"ל מודה דאסמכתא בעלמא הוא ואינה דרשה גמורה:
ולענ"ד אחר מחכת"ה אשתמיט לי' ד' הר"מ פ"ח מה' מלכים ה"י שכ' בזה"ל משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב עכ"ל מבואר להדיא מדברי הר"מ ז"ל שלמד מקרא זה דגם המצות המה רק מורשה לנו ולא להם ועי' בכ"מ שם שמקורן של ד' הר"מ ז"ל מהא דעכו"ם שלמד תורה וע"כ דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דתורה צוה לנו הוי דרשה גמורה לתרי"א מצות שנצטוו ישראל מפי מרע"ה וא"כ ממילא דקאי גם על המצות. אך לפ"ז בודאי קשה קושיית המרגניתא טבא דמנ"ל לחלק בין התורה והמצות דבתורה אמרי' כיון דהוא מאורשה לנו ממילא אסור לב"נ לעסוק בתורה ובמצות אמרי' דנהי דהיא מאורשה לנו מ"מ מותר גם לב"נ לקיימם כדי לקבל שכר. לכן נלפענ"ד דהר"מ ז"ל הכריח זה דמצות שאני מהא דהוצרכה תוה"ק למכתב בפסח דתושב ושכיר לא יאכל בו וקשה ת"ל דתושב ושכיר אסור בפסח משום דאסר בכל המצות ממילא אסור גם בפסח וא"ל דהרי זה נאמר בפסח מצרים ואז עדיין לא נתנה תורה ולא נאמרה עדיין תורה צוה לנו ולא היתה אז עוד מורשה לישראל וא"כ שפיר צריך קרא דפסח אסור לגר תושב ז"א דהר"מ ז"ל ס"ל דע"כ אזהרות אלו לדורות הי' דפסח מצרים ע"כ אשתרי לגר תושב כיון דישראל אז ג"כ ל"ה יותר מגרי תושב א"כ כל מי שחפץ אז לקבל עליו להיות ג"ת הי' מותר לאכול בפסח וע"כ דקרא אתי לדורות על לאחר מתן תורה וקשה כנ"ל דל"ל קרא ת"ל דכל המצות אסורין לב"נ לקיימן ולכן הוכיח הר"מ ז"ל מזה דאע"ג דמצות ג"כ מורשה הם רק לנו מ"מ גם ב"נ יכול לקיים אותם ולכן צריך קרא מיוחד בפסח דגר תושב אסור בו:
אך לכאורה יש לדחות דהרי הר"מ ז"ל פסק דהלאו דתושב לא יאכל בו היינו שאנחנו מוזהרין שלא להאכיל לג"ת וא"כ י"ל דשפיר צריך קרא בפסח להורות דהאיסור גם על ישראל המאכילו ועובר בלאו בפני עצמו משא"כ בכל המצות נהי דב"נ אסור בהם מ"מ הישראל המסייע לו שמקיימן אינו עושה איסור וא"ל דעכ"פ איכא איסור דלפנ"ע ז"א הא נפ"מ לענין מלקות דמצד לפנ"ע א"ל דהוי לאשיב"כ כמו"ש הפוסקים ומצד לאו דתושב ושכיר לא יאכל בו ילקה ישראל המאכיל אך באמת א"ש דהר"מ ז"ל לשיטתו פ"ט מה' ק"פ ה"ז דפסק דהמאכיל מפסח לג"ת אינו לוקה עיי"ש וא"כ שפיר הוכיח דב"נ יוכל לקיים שאר מצות דאל"כ בלא"ה אסור משום לפנ"ע כנ"ל:
איברא מה שיש לעי' בזה עפמ"ש הטורי אבן חגיגה (דף י"ג) לחדש דאם אמרי' דהא דאסור לב"נ תורה הוא מצד גזל ה"ד שלא ברשות ישראל אבל ברשות ישראל ליכא איסור כיון דמדעת ישראל הוא ל"ה גזל עיי"ש א"כ שוב א"ר מקרא דתושב לא יאכל בו כיון דהאיסור הוא על ישראל שנתן לו ובכה"ג ליכא איסורא משום גזל דלא עדיפי מתורה ולכן צריך קרא מיוחד דאסור להאכיל פסח לב"נ דגם מדעת ישראל אסור:
איברא שגם ד' הטו"א צ"ע לענ"ד דנראה דאין הגזל מישראל אלא מגבוה כיון דגבוה לא נתן להם תורה אלא לנו א"כ הם גוזלים גבוה וב"נ חייב מיתה גם על גזל גבוה כמו"ש המפורשים ולומר כיון דהקב"ה נתן את התורה לישראל שוב לא שייך רשות גבוה כלל בזה זה דחוק בעיני טובא דהשי"ת נתנה רק לנו ללמוד בה ולחדש בה אבל התורה הוא של הקב"ה וב"נ דמצווה על הגזל אסור מצד גזל גבוה והרי גדולה מזו מבואר בתוספתא פ"ד דברכות דגם בישראל צריך לברך על המצות מצד שיהי' מותר לעשות המצות וכמו שנהנה בעולה"ז בלא ברכה מעל ה"ה דאסור לעשות מצות בלא ברכה כי המצות המה של גבוה ועי' בחסדי דוד הנדמ"ח בתוספתא דפוס ווילנא ותמצא מבואר כן וא"כ בב"נ שפיר י"ל דהוי גזל גבוה וזה נראה נכון בס"ד:
אמנם כן בעיקר הדברים שכתבנו להכריח דמצות אינן בכלל גזל לב"נ מדהוצרכה תורה לאסור תושב באכילת פסח וליכא למימר דקאי על פסח מצרים משום דאז גם כל ישראל ל"ה אלא בבחינת ג"ת אף שלכאו' היא נכון בסברא וי"ל יותר דע"כ הך תושב מיירי שהוא מהיל ג"כ דאל"כ ה"ה ערל כמ"ש רש"י ז"ל והוא מהמכילתא דפירש כגון ערבי מהיל וברא"ם ז"ל שם דלדעת הר"מ ז"ל דבני קטורה חייבין במילה קאי על בני קטורה וא"כ לכאו' לא הי' חילוק כלל בינו ובין ישראל מ"מ לאחר העיון אינו נראה כן ונראה ברור דגם אז הי' אזהרה זו דתושב לא יאכל בו:
ונקדים מ"ש בדרושים שלנו לפרש ד' הגמ' יבמות (ד"ה ע"ב) דרוצה הגמ' למילף דעדל"ת שיב"כ מהא דמילה ותמיד דוחה את השבת ודחינן בגמרא דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עו"ת הוה ואח"כ אמרינן בגמ' ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור דהיינו דגם פסח הוי עשה דלפני הדיבור והנה כל המפרשים הוציאו מזה דעשה דלפני הדיבור אלים ודוחה ל"ת דלאחר הדיבור ועפ"ז כתבו לתמוה ע"ד התוס' קדושין בסוגי' דחדש שכ' בשם הירושלמי להיפך דאין עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וכמה דיו נשתפכו בזה לת' הדברים אמנם לענ"ד נראה בזה כוונה אחרת בגמ' וממילא רווחנו שמעתתא בעזהי"ת:
ונקדים מה שיש לדקדק בלשון הגמ' מה להנך שכן "ישנן" לפני הדיבור דהוא לשון הוה כאלו גם היום ישנן לפני הדיבור ואין לו מובן לכאו' והול"ל מה להנך שכן היו לפני הדיבור והלשון ישנן אין לו ביאור לכן נלע"ד דכוונת הגמ' דאין אלימות מצות אלו מצד מה שנאמרו קודם מתן תורה דאדרבה דבזה ר"ל להיפוך ג"כ דעשה דאחר הדיבור מה שנאמר לישראל בהר סיני בהיותם כבר קדושים בקדושת ישראל חמיר טפי וכמוש"כ התוס' לענין עשה דמצה דאינו דוחה ל"ת דחדש מה"ט אמנם כוונת הגמ' הוא דשלשה מצות אלו ישנן גם היום לפני הדיבור דהמה הם יסוד היהדות וכל איש הבא לקבל התורה והמצות על עצמו דהיינו שרוצה להתגייר ולהכנס בדתינו הקדושה צריך לקבל עליו מקודם ג' מצות אלו מילה פסח ותמיד והנה מילה היא כפשטא דמי שבא להתגייר צריך שימול את עצמו ובלא מילה א"א לו להכנס בדת ישראל וכן תמיד למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה וזה היא שעיד"ז יוכלו ליכנס לברית ולקבל את התוה"ק כמבואר בכריתות ר"פ ד' מחו"כ ובר"מ ז"ל פי"ג מה' א"ב ה"ג ומזה ילפינן דכל גר הבא להתגייר צריך שיביא קרבן א"כ ממילא מבואר דגם תמיד הוא היסוד לישראל הבא להתגייר כיון דעיד"ז נכנסו לברית במתן תורה אמנם פסח לכאו' אין לו מובן לפי פירוש זה שכתבנו בד' הגמ' איך היא לפני הדיבור אך באמת א"ש דהנה מצות פסח היא אשר פסח הקב"ה על בתי בנ"י והיא לקבוע בלבבינו השגחתו יתב' ושרק הקב"ה לבדו הוא משגיח עלינו ואין אנחנו תחת שום חק מחוקי הטבע רק תחת השגחת השי"ת לכן מצאנו במצות הפסח שאמר מ"ר לישראל משכו וקחו לכם את הפסח ודרשו חכז"ל משכו ידיכם מעכו"ם ולכאו' צ"ע מה זה משכו ידיכם וכי מה ענין ידים לעכו"ם ועי' במד"ר פ' בא בקרא דהחודש הזה לכם דמבואר אתם מצווין על עכו"ם ואין נכרים מצווין על עכו"ם ולכאו' אין לו ביאור הא הוא מז' מצות ב"נ אך הענין הוא דעתה כשבאו לקיים מצות פסח הי' צריכין לקבל עליהם כל איסורי עכו"ם הן איסורי עשוי צלמים והן הנאת עכו"ם וכל זה נכלל בכלל משכו ידיכם מעכו"ם ועל זה באמת ב"נ אינו מצווה כיון דהבא ליכנס לדת ישראל צריך לקבל על עצמו כל ההרחקות שאסרה תורה בעכו"ם וזה היתה כוונת נעמה מה שאמרה לרות אסר לן עכו"ם והיא השיבה אלהיך אלהי ולכאו' אין הבנה לזה אמנם להנ"ל אתי שפיר דהיא אמרה דלנו אסור גם הנאת עכו"ם וזה הוא יסוד ישראל וע"ז השיבה דג"ז מקבלת על עצמה דרק השגחת השי"ת תהא עלי' וק"ל. היוצא לנו מזה שכתבנו דכל גר הבא להתגייר וליכנס תחת כנפי השכינה צריך לקבל עליו כל ההרחקות מעכו"ם וזה היא ענין מצות פסח ולכן הי' פסח היסוד והכנה לקבלת התורה ובזה יובן היטב מה שדרש משה ק"ו ומה פסח שהוא אחת מתרי"ג מצות שבתורה אמרה תורה וכו' ולכאו' מ"ר מפסח הא שאר מצות אינן אסורין לב"נ אמנם להנ"ל א"ש דהק"ו מה פסח שהוא היסוד לקבלת התורה נאסרה לב"נ וא"כ איך שייך ליתן להם התורה עצמה:
ומעתה מובן היטב ד' הגמרא מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור היינו דג' מצות אלימו שהן היסוד למי שבא להתגייר וליכנס תחת כנפי השכינה ולכן חמירי ודוחה אף ל"ת שיב"כ ובאמת מקומו היא מוכח דיסוד הפסח הי' הכוונה להיות עי"ז הכנה לקבלת התורה הק' מדנאסרו לזה ג"ת וב"נ ואעפ"כ ישראל נצטווי ע"ז ע"כ דהוא מטעם הנ"ל דכל מי שרצה לקבל עול מלכות שמים ולקבל את התורה על הר סיני כמו שאמר הקב"ה לישראל בהוציאך את העם וגו' על ההר הזה צריך שירחיק את עצמו לגמרי מעבוד"ז ולהיות לגמרי תחת השגחת השי"ת [ולדעת הסוברים דב"נ אינם מוזהרין על שותף י"ל ברווחא יותר אך דין זה אינו ברור כמו שהאריכו הפוסקים. וגם יש לעי' קצת בג"ת אי עובד עכו"ם בשותף ועי' בזה לקמן בדיני ב"נ ששבת מה שנכתב בזה בעזהי"ת]:
ומעתה ממילא נסתרו קושיות האחרונים ע"ד התוס' שתירצו דבמצה א"ד ל"ת דחדש מטעם דהוי עשה דלפני הדיבור וא"ד ל"ת דלאחר הדיבור ולפ"ז א"ש מאוד דבמצה אינו היסוד הראשי למתן תורה א"כ אין לו מעלה מה שנאמרה לפני הדיבור אדרבה מה שנאמר לאחר הדיבור אלום טפי והארכנו בזה בדריש ואכ"מ אמנם גוף הענין נלענ"ד קרוב לאמת בס"ד בכוונת הגמ' ומעתה מבואר דישראל כשקבלו עליהם מצות הפסח קבלו עליהם מיד מצות הרבה מה שאין ב"נ וג"ת חייבים בהם וא"כ שפיר י"ל דאזהרת תושב ושכיר נאמר אף קודם מתן תורה ואז שפיר הוצרך לזה כיון דלא היתה התורה עדיין מאורסה לישראל וא"כ נסתרו דברינו בישוב ד' הר"מ ז"ל אך לקושטא דמילתא כל מה שהארכנו בזה היא רק למיסבר שמעתתא ולבאר חו"ד הקלישה בענינים הנ"ל. אמנם בעיקר קושית המרגניתא טבא י"ל בפשיטות דהרי מבואר במכילתא ובגמ' דילן וכפהר"מ ז"ל בה' ק"פ הנ"ל דממעטינן מתושב ושכיר לא יאכל בו בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל היא במצה ומרור וא"כ מבואר להדי' דמותר לב"נ לקיים מצות ואין בו משום גזל דאל"כ איך מותר לאכול מצה ומרור:
הן אמת שעפ"ד הטו"א הנ"ל א"ר די"ל דאנחנו מותרין ליתן לו מצה וברשות ישראל ליכא גזל אך כ"כ שדבריו ז"ל צ"ע ויש להסביר הדברים יותר דכמו דלמ"ד דהוא מאורסה לישראל א"כ פשיטא דאכתי רשות גבוה ג"כ כמו ארוסה דיש לאבי' ג"כ עדיין חלק בה כמו כן למ"ד מורשה היינו דנתן הקב"ה התורה לנו שאנו נוכל לקנותה במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ויהי' לנו קנין בתוה"ק אבל פשיטא דלא נפק"ל מרשות גבוה וב"נ דאין לו שייכות לזה ה"ה גוזל גבוה וז"ב לענ"ד וא"כ הראי' מזה דמותר ב"נ לאכול מצה היא ראי' נכונה דאין המצות בכלל גזל. [ ובפלפול התלמידים אמרנו דיש להעיר דלכאו' קשה הלשון אבל אוכל הוא במצה ומרור דמה רבותא ממרור כיון דמרור בלא פסח אינה מצוה כלל אף לישראל וא"כ מאי ס"ד דיהי' אסור לב"נ כיון דבלא פסח אינה אכילת מצוה כלל לכן אולי י"ל להיפוך דכוונת חכז"ל דמותר לאכול מצה ומרור ועיקר הרבותא דמותר באכילת מצה אמנם מצוה אינו מקיים כיון דאכלו עם מרור הרי מבטל לטעם מצה וא"כ מצד מצוה ליכא איסורא והארכנו בזה ואכ"מ]:
איברא דעיקר הדבר שכתבנו לחלק בין תורה ומצות כמו שנראה מרהטא דלישנא בר"מ ז"ל הנה מצאתי לאחד מיוחד מגאוני קמאי הוא רבינו הרמ"ה ז"ל בח' סנהדרין שכ' להיפוך וז"ל בד"ה ואר"ל עכו"ם ששבת ממלאכה ומתמוהינן פשיטא דקס"ד דבשביתה שהיא לשם חובה קא מיירי כגון אלו הערביים ששובתין ביום ו' לשם עכו"ם. ואפי' היכי דשובתין בשבת לשם שמים כיון דלא איפקיד עלה הו"ל כגזל [נראה מדעת הרמ"ה דהי' גורסין מקודם מימרא דריו"ח לענין ב"נ שעוסק בתורה ואח"כ מימרא זו בב"נ ששבת וכ"נ מדברי הר"מ ז"ל שהעתיק ד"ז ראשונה וצ"ע] ופריך רבינא ל"נ אלא לשלישי בשבת שאין כאן שם חובה כלל אלא לנוח בעלמא כיון שמתכוון לשבות חייב לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מלבו עכ"ל:
והנה מ"ש בסודה"ק בטעמא דב"נ ששבת מזה נדבר במקומו אי"ה אמנם עתה נביא לדון רק במ"ש בפשיטות דב"נ אסור לשבות בשבת מכח גזל וע"כ דס"ל באמת כקושי' המרגניתא טבא בהא דתורה צוה לנו משה מורשה לא קאי רק על התורה אך על כל המצוה שייך דין זה ובאמת כשנעמיק הענין בר"מ ז"ל נראה דאינו מתיר לב"נ לעשות מצוה אלא כדי לקבל שכר אבל לעשות מצות לשם מצוה כישראל אסור לעשות לכן עלה בדעתי בדעת הר"מ ז"ל דבאמת ס"ל דאין נפ"מ בין תורה למצות וגם במצות איכא גזל אם העכו"ם עושה לשם מצוה וחובה כיון דהיא רק מורשה לנו אמנם בזה מחלק בין תורה ומצות דבתורה אסור לב"נ לעסוק בכל אופן שהיא אפי' אם אין כוונתו לקיים מצוה בזה אבל במצות תליא אם כוונתו לשם חובה או לרשות בעלמא להיות מקבל שכר כאינו מצווה ועושה וחילוק זה מוכרע מהא דגלי קרא דמותר ליתן לג"ת מצה. ורק מאכילת פסח אסרה רחמנא ג"ת:
אמנם טעם הדבר יש להסביר בטו"ט ודעת עפמ"ש הג' בעל יד אפרים ז"ל בה' מגילה סי' תרפ"ז ע"ד הטו"ז ס"ק ב' בד"ה והב"י כ' עיי"ש ותו"ד דנהי דת"ת מצותה תמיד אין הפירוש דחובה ללמוד תמיד דז"א דחובה מקיים בק"ש שחרית וערבית רק דאם לומד כל היום מצוה קעביד ואין זה מצוה חייבת שילמוד כל היום א"כ ממילא מובן דאמרי' בתורה מורשה לנו ולא לב"נ גם במצוה זו דכל היום שאינה חייבת ג"כ לא נכלל ב"נ וא"כ אם לומר אף במי שאינו מצווה הוי בכלל גזל כיון דגם בישראל אינה חובה ללמוד תמיד ולכן בתורה אין הבדל ואסור לגמרי לב"נ משא"כ כל המצוה שחובה על ישראל לעשותם אינו אסור בב"נ אלא כשעושין לשם חובה דאז הוי כגזל משא"כ כשעוסק כאינו מצווה ועושה ליכא איסור גזל כנ"ל ע"נ בדעת הר"מ ז"ל:
ואם אמנם כי לפי פירוש הרמ"ה ז"ל בגמ' הנ"ל יש לדייק קצת להיפוך דאל"כ אמאי לא ת' הגמ' דב"נ ששבת היינו כדי לקבל שכר דבכל מצות מותר ובשבת אסור אך י"ל דגמ' תי' לרווחא דמלתא דהאמת היא דאפי' בחול אסור לשבות ובפלפול התלמידים אמרתי שא"נ כדעת הרמ"ה ז"ל דבכל מצות איכא גזל וחייב ב"נ מיתה ע"ז כפשטה דש"ס והא דהוצרכה תורה לאסור פסח ולהתיר מצה היינו מדעת ישראל כמו"ש הטו"א דבזה שוב ליכא גזל וית' לנו התמי' הגדולה שתמהו כל המפורשים בפסחים (דף ג' ע"ב) בהאי ארמאה דהוי סליק לירושלים וכו' וע"ד שרימה את ישראל באכילת הפסח קטלוהו ותמהו דמאיזה טעם נתחייב מיתה והצל"ח רוצה מתוך כך לחדש דהלאו על הב"נ וכ"כ בזה לעיל ואכמ"ל:
אמנם להנ"ל א"ש בפשיטות כיון דהוא הטעה את ישראל א"כ הי' שלא מדעתם וא"כ ממילא חייב על אכילת פסח מצד גזל כמו שח"מ על שעוסק בתורה ובל"ז י"ל דבפסח לפי האמת דאסרה תורה על הישראל להאכיל אותו א"כ בזה לא מהני דעתו של ישראל כלל ואפי' מדעת הישראל חייב הב"נ מיתה מצד גזל ובזה יש לעי' עוד ואכ"מ אמנם בהאי ארמאה בודאי קטליהו כדין מצד שעשה מצוה שלא מדעת ישראל וח"מ מצד גזל אך לקושטא דמלתא מלבד מש"ל הא הר"מ ז"ל פסק להלכה דנהי דעכו"ם שעסק בתורה ח"מ אבל אינו נהרג עלי' בב"ד א"כ ממילא נסתרה זה אך כבר תמהו כולם על הר"מ ז"ל הא מסוגיות הגמ' דמקשינן ולחשבי' גבי ז' מצות נראה דגם מיתה חייבין ע"ז כמו על כל הז' מצות ואולי י"ל דזה תלי' בהפלוגתא אי אמרי' דהאיסור הוא מצד גזל ודיינינן להו בדינא דידהו א"כ שפיר ח"מ בב"ד משא"כ למ"ד מאורסה ודינו כנערה המאורסה א"כ י"ל כיון דמצד דינא דידהו ליכא בזה ח"מ רק מצד דינא דדן ובישראל ל"מ לה באריסה כזו המשותפת להרבה בני אדם ח"מ דאתתא לבי תרי לא חזי' וכיון דבדיני ישראל א"א למוקטל הבא על נעה"מ כזו שוב אין הב"נ ח"מ כלל ועי' היטב בזה:
ומעתה י"ל דהר"מ ז"ל להלכה פסק דהאיסור מצד מאורסה כסתמא דגמ' ברכות ופסחים דאמרי' א"ת מורשה אלא מאורסה ולכן ס"ל דא"ח מיתה בב"ד אבל החכמים דקטליהו להאי ארמאה הי' ס"ל דהחיוב מצד גזל ולכן כדין קטליהו והארכנו עוד בזה לפלפל התלמידים אמנם מחמת שבעיקר הסברא שכתבנו לחלק בין אם הטעם מצד גזל בין אם הטעם מצד ארוסה יש לפקפק לזאת אין רצוני להאריך בזה ואי"ה בדיני ב"נ ששבת יבואר עוד מה שי"ל בטעמא דהר"מ ז"ל ואכמ"ל יותר:
נח) שם בר"מ ז"ל וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול אם עשהו לעצמו כמו שבת ח"מ ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמו מדעתו אלא או יהי' גר צדק ומקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע עכ"ל הנה מרהטא דלישנא דרבינו ז"ל נראה לכאו' שפליג עם רש"י ז"ל דס"ל דהא דאמרי' בגמ' לא נצרכה אלא בשני בשבת הכוונה דשביתה בעלמא ג"כ אסר להו הקרא מכח הקרא דיום ולילה לא ישבותו והיינו דגזה"כ שאסור להו מנוחה יום שלם אפי' אם אינם מכוונים אלא למנוחה בעלמא ולא לשם דת כלל אמנם דעת רבינו ז"ל נראה דדוקא אם קובעים יום אחד בשבוע מצד הדת ואומרים שכן הם מצווים מן השמים לנוח ביום זה או שהוא מועד עפ"י דת ע"ז ח"מ אבל אם אינו קובע היום מנוחה עפ"י דת רק עפ"י מנוחה דהיינו שקובעים בעצמם שלא לעבוד תמיד כי הוא מחליש כח האדם וקובעים יום אחד בשבוע לשבות בו ממלאכה כדי שעי"ז יחליפו כח לעבוד ביום אחר והשביתה הוא תכלית המלאכה שא"ז בגדר שבת עפ"י דת נראה מדעת רבינו ז"ל דע"ז אינם עוברים באיסור שביתה ואח"מ וכן הבין בדעת רבינו ז"ל הרמ"ה ז"ל בסנהדרין שכ' בזה"ל והרב ר' משה ב"מ נוחו עדן מוקים לה בס' משנה תורה בקובע שבת לעצמו שנמצא שבודה דת מלבו ולהאי סברא דידי הא דמקשינן פשיטא הכא מפרשי לה דקא סלקא דעתך דבו' בשבת קאי ואמטי להכא קא מתמוהינן פשיטא כיון דודאי לשם עכו"ם קעביד היינו עובד עכו"ם [כוונתו על הישמעלים דשובתין ביום ו']. ומפרקינן ל"נ אלא אפי' לשלישי בשבת דלא קבוע בי' שבת ועכו"ם אפילו הכי כיון דקבעה לשם שבת חייב לפי שבדה דת מלבו עכ"ל הרמ"ה ז"ל נראה מבואר שהבין בדעת רבינו ז"ל דאם אינו קובע לשם שבת אלא לשם מנוחה בעלמא כמש"ל אינו בכלל ב"נ ששבת אמנם בפירוש רדב"ז כ' בזה"ל וכ' רש"י דל"ד שני אלא ה"ה לשאר הימים אלא מנוחה בעלמא אסר להו שלא יתבטלו ממלאכה ע"כ והני מילי שקבע אותו יום לעצמו למנוחה אבל אם בטל ממלאכה במקרה לא מתחייב כאשר כתב רבינו ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו עכ"ל הרדב"ז ז"ל מבואר מדבריו שדעת רש"י והר"מ ז"ל אחת היא שגם רש"י ז"ל אינו אוסר אלא בקובע יום לשבות בו והר"מ ז"ל ג"כ מודה לזה דאם קובע לו יום מנוחה. אף על פי שמודה שאין מן השמים רק עפ"י שכלו קובע לו יום מנוחה ג"כ ח"מ מצד ב"נ ששבת ואין כוונת הר"מ ז"ל באמרו בודה דת מלבו על דת מן השמים דווקא רק על דת אנושיות שזה ג"כ נכלל בתיבת דת:
ולפי"ז יהי' כוונת רבינו ז"ל שאסור לבן נח לקבוע דת מלבו היינו אפילו אם יודה שאין זה מצוה מן השמים רק נימוס אנושי גם כן יהיה בכלל בודה דת מלבו שאסור להם לחדש דבר נוסף על הז' מצות שנצטוו אם לא שירצו ליכנס לגמרי לכלל דת ישראל אמנם מלשון רבינו ז"ל לקמן שכ' שאסור לחדש דבר אלא או כו' או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע נראה שכוונתו רק אם מוסיף לשם מצוה דזה הוא בכלל בל תוסיף אבל אם מודה שלא נצטוו ע"ז רק שבאו להוסיף איזהו נימוסים ותיקונים א"ז בכלל ב"ת ועי' בר"מ ז"ל פ"ב מממרים ה' ט' ובהשגת הראב"ד ז"ל שם ולא חמיר זה מעושה מצוה לשם מצוה כדי לקבל שכר כאינו מצווה ועושה דמותר לדעת הר"מ ז"ל וכן מבואר להדי' בד' הרדב"ז ז"ל עצמו בה"י שם שכ' דעיקר ההבדל הוא אם רוצה לעשות המצוה באמרו שנצטווה עליו גם הוא בזה אין מניחין אותו וח"מ אבל במודה שלא נצטווה עליה מותר לעשותה ע"ש וא"כ מדכייל הר"מ ז"ל גם שביתה וחידש דבר בזה נראה דכוונתו ג"כ רק באומר שהוא לשם מצוה ושנצטוה כן מן השמים אבל לקבוע חק ונימוס לשבות ביום א' בשבוע לשם מנוחה בעלמא אינו בכלל ב"נ ששבת וכמ"ש הרמ"ה ז"ל בדעת הר"מ ז"ל:
אמנם כן בעיקר הדבר בין לפי' הרמ"ה בין לפירוש הרדב"ז ז"ל מ"מ נראה דזה מודים תרוויי' דאם לא קבע לו יום מנוחה רק דשובת במקרה מעל"ע שלם אח"מ ולכאו' צ"ע טובא כיון דר"ל נפק"ל מקרא דיום ולילה לא ישבותו וכמו שפירש רש"י ז"ל דקאי אבני אדם נמי וא"כ הרי הוא גזה"כ דאסור להם לשבות מעל"ע שלם וא"כ מאי נפ"מ אם קובע לו יום שביתה או לא סוף כל סוף כיון ששבת הרי עבר על אזהרה זו. אמנם לת' זה צריך אני להעתיק מ"ש בח' על הת' פ' נח וז"ל שם בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) אמר ר"ל כותי ששבת ח"מ שנאמר יום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן ז"מ וברש"י ז"ל ד"ה עכו"ם ששבת יום שלם ח"מ וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי עכ"ל והוא באמת תמי' להוציא הפסוק מפשוטו למידרשיה על ב"נ ששבת ועי' במהרש"א שהביא ד' המד' בפ' בשלח מכאן אמרו אם יבואו ב"נ לשמור שבת שאין מקבלין שכר שנאמר יום ולילה לא ישבותו וכה"א ביני ובין בנ"י וכו' משל למלך ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהם ח"מ עכ"ל המדרש וצ"ב דנראה מדה"ק דזה הוא הענין דב"נ ששבת ח"מ מצד המשל דמלך ומטרונה והרי המדרש הביא בעצמו מקודם אזהרה דיום ולילה לא ישבותו ועוד קשה טובא דלכאורה מצד המשל דמלך ומטרונה זה שייך רק בשמירת שבת של ישראל אבל לא בקובע לשבות יום מימות החול ובאמת אינו כן דאפי' בקובע שבת יום אחד מימות החול ג"כ ח"מ מקרא דיום ולילה לא ישבותו ואיך הרכיב המד' יחד ב' טעמים אלו. ומה שנלענ"ד בזה דהנה ידוע דעת הרבה מגדולי הפוסקים דאע"ג דב"נ מצווה על ע"ז מ"מ אינו מצווה על שיתוף דמותר לשתף המזלות לעבודת השי"ת והטעם כתב מר"י אברבנאל ז"ל דדווקא ישראל שהם תחת השגחת השי"ת עצמו כמו שאמרו חז"ל שאין מזל לישראל שאינם תחת הכוכבים והמזלות כלל וכל הנהגתם בעוה"ז אינם תלוים כלל במשטרי השמים רק עפ"י התוה"ק שהוא הנהגת השי"ת עצמו לכן מוזהרין על שיתוף ע"ז משא"כ ב"נ כיון שהם תחת המזל וכל השפעתם באמצעות משטרי הטבע והמזלות לכן מותרים אוה"ע לשתף אותם לעבודת השי"ת והארכנו בזה בדרושים ואכ"מ:
ועפי"ז יובן היטב הענין דרק ישראל מוזהרין על שמירת שבת ולא ב"נ דדווקא ישראל כיון שהם תחת הקב"ה בעצמו והקב"ה שבת ביום השבת ולכן ישראל ג"כ מוזהרין על שמירת שבת משא"כ ב"נ שהשפעתם ע"י המזלות והם אינם שובתין מעת הבריאה ואילך כמו שנאמר בקרא עוד כל ימי הארץ וכו' ויום ולילה לא ישבותו וזהו ע"י הילוך החמה והלבנה וא"כ ממילא אין להם ענין כלל לשמירת שבת ואדרבה עוד ח"מ ע"ז וזה כוונת ר"ל דדריש מזה ב"נ ששבת ח"מ והיינו באמת עיקר כפשטיה על היום והלילה:
אמנם מזה ממילא דרשינן גם אגברי דב"נ ששבת ח"מ וזה כוונת המדרש דהוא מבאר דאיך נשמע מיום ולילה לא ישבותו אזהרה אגברי וע"ז קאמר משל למלך ומטרונה והיינו דענין שמירת שבת שייך רק לישראל דהם מטרונה של הקב"ה שמקבלין את ההשפעה מהשי"ת בעצמו משא"כ הזר העובר ביניהם ח"מ וזה נלענ"ד נכון מאוד בכוונת המדרש:
ומעתה מובן היטב גם הא דקיי"ל דב"נ ששבת אפי' ביום ד' בשבת ח"מ כיון דקיי"ל דההולך בדרך וא"י מתי שבת ימנה ששה ימים ויקדש יום השביעי ושבת זה יש לו עליו קדושת שבת כמו שפירשו המפורשים ז"ל במאמרם מעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול והטעם כנ"ל כיון דיסוד הראשי לשמירת שבת הוא לידע שאנחנו תחת השגחת השי"ת ולזאת ששובתין אנו ביום השביעי אשר הקב"ה שבת בו ואין אנחנו תחת השפעות המזלות אשר יום ולילה לא ישבותו לכן באינו יודע השבת הגמור אם קובע לעצמו יום שביתה לכוונה זו לאחר ששה ימים ה"ה כמקיים מצות שבת ולכן מובן היטב דכמו דיש מציאות בישראל להיות שבת בשבת של חול ממילא ב"נ הקובע לעצמו יום מנוחה לאחר ששה ימים אפי' אם הוא בשני בשבת ג"כ ח"מ וג"כ שייך בי' המשל דמלך ומטרונה כנ"ל ודברי הגמרא והמדרש עולין בקנה אחת וזה נראה נכון בס"ד:
ובזה נלענ"ד לת' דעת רש"י ז"ל יבמות (דף מ"ח ע"ב) דס"ל דג"ת מוזהר על שמירת שבת והתוס' תמהו עליו הא אדרבה ב"נ ששבת ח"מ אמנם לפ"ד א"ש דהנה נראה דג"ת היינו שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם כלל אפי' בש"ע וראי' לזה מד' הטור והמחבר ביו"ד ס"ב דג"ת אינו פסול לזביחה מצד עובד עכו"ם אלא משום שאינו בר זביחה ולשיטת הר"מ ז"ל כתב הט"ז דאינו אלא איסור דרבנן וא"נ שעובד עכו"ם בשיתוף א"כ אכתי שייך בי' סתם מחשבתו לעכו"ם ע"י שיתוף א"ו דג"ת היינו שקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם כלל וכיון שכן שוב יש לו שייכות לשמירת שבת וא"ע לב"נ שאסור בשמירת שבת:
ועפי"ז ארווחנא לת' הקושי' הגדולה שנתקשו בה המפורשים על א"א ע"ה איך שמר את השבת הא ב"נ ששבת ח"מ ועפי"ד לק"מ דהרי הקב"ה אמר לו צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל וכיון שכן שלא הי' הנהגתו ע"י המזלות שפיר יש לו ענין בשמירת שבת עכ"ל בחי' עה"ת מעתה מובן היטב דרק בקובע לעצמו יום שביתה אפי' אם הוא בימות החול מ"מ הוי בכלל ב"נ ששבת ובזה פליגי הרמ"ה והרדב"ז ז"ל בדעת הר"מ ז"ל אם צריך שיכוון דווקא לשם שבת דאז עיקר האיסור מכח המשל דמלך ומטרוניתא או אפי' בקובע לו יום מנוחה אסור כיון דהשפעתו ע"י מזלות צריך לידע זה תמיד ולא יסור זה מחשבתו וכמו דישראל מוזהרין לידע תמיד שאינם תחת המזלות כן בב"נ הוא להיפך צריך שידע שאינו תחת השי"ת רק באמצעות הטבע ולכן אסור לקבוע לו יום מנוחה משא"כ כשאינו קובע לעצמו יום מנוחה רק ששבת במקרה אינו ח"מ כיון דיום ולילה לא ישבותו אינו אזהרה לחייב ב"נ על השביתה בלב רק על מצות השביתה כמשל למלך ומטרונה כנ"ל:
ועפי"ז יש להקל קצת התמו' הגדולה שתמהו המל"מ ז"ל על המהר"ש יפה שכ' להעיר דבב"נ ששבת איכא ג"כ שוא"ת דמי שמצווה שלא ישבות בשבת מצווה ג"כ שלא יזכרוהו בפה וכ' ע"ז המל"מ ולא ירדתי לסו"ד הרב דבשלמא ממילה נמשך שלא ימשוך דאם משך נראה כערל והוא מה שנצטוה שימול וכן מפ"ו נמשך שלא ישחית זרעו שהמשחית זרעו ממעט פ"ו והוא היפוך מה שנצטוה במצות פ"ו אבל איך נמשך ממצות לא ישבותו שלא יזכרנו בפה שהרי אם עושה מלאכות אף שמזכירו בפה הרי קיים יום ולילה לא ישבותו עכ"ל המל"מ:
ולכאורה הוא תמו' גדולה על המהר"ש יפה ז"ל ויותר מזה דגוף הדבר יפלא על מוהר"ש יפה ז"ל דמנ"ל ד"ז דאסור לזכור שבת בפה אמנם לדברינו א"ש דכיון דכל אזהרה זו דיום ולילה לא ישבותו הוא להורות שאין לו שייכות לשבת כיון דהם באמצעות המזלות ואינם תחת השגחת השי"ת וא"כ נראה פשוט דכמו דאסורין לשבות ממלאכה דה"ה חלק השמירה משבת ה"ה דאסורין בחלק הזכירה משבת כיון דאם יזכור השבת לקדשו יש לו שייכות לשבת רק שהוא רוצה לחללו וזה הוא האיסור לב"נ וא"כ י"ל באמת דבכח אזהרה זו נכלל שלא יקדש השבת בדברים ואם יקדשנו אע"פ שעשה מלאכות ולא שבת מ"מ עבר על אזהרה זו:
אמנם בעיקר קושיות המהר"ש יפה דאמאי ל"ח שבת הא אית בי' שוא"ת ג"כ שלא יקדש את השבת בפה י"ל דרך פלפול בהקדם לת' דעת הר"מ ז"ל דפסק דב"נ העוסק בתורה וכן ב"נ ששבת אינו ח"מ ב"ד הא מסוגיא נראה להיפוך דמקשי' וליחשבי' גבי שבע מצות נראה דב"נ נהרג ע"ז. וראיתי לרבינו המהרש"א ז"ל בחי' אגדות שכ' דהר"מ ז"ל סובר דהא דתי' בגמ' דחשבינן רק שוא"ת אבל קו"ע לא קחשיב הוא באמת מה"ט כיון דעל קו"ע גם בישראל לא מצאנו מיתת ב"ד וב"נ לא חמיר מישראל וכיון שאין בו מיתת ב"ד לא חשיב לי' גבי ז' מצות א"ד ז"ל:
ולכאורה צע"ג דא"כ יהיה צ"ל דהא דתי' בגמ' על הא דחשיב דינים אע"ג דג"כ קו"ע נינהו כיון דיש בהם שוא"ת ג"כ שלא לעשות עול דבאמת הח"מ בדינים הוא רק אם אינו שופט בצדק אבל אם אינו מקיים מצות דינים בקו"ע אינו נהרג וזה נסתר מד' הר"מ ז"ל גבי בני שכם שכ' דהיו ח"מ מצד שלא דנו את שכם ול"ק מצות דינים ועי' בפר"ד זוטא שהעיר מעצמו לומר כדברי המהרש"א ודחה דבריו בשביל זה ולא ראה שקדמו בזה המהרש"א ז"ל וחייבין אנו למשכוני נפשין אדרב רבינו הגדול המהרש"א ז"ל שבודאי לא אישתמיט מיני' מחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל בהריגת בני שכם:
לכן נלענ"ד בכוונת המהרש"א ז"ל עפמ"ש הרה"מ ז"ל בדעת הר"מ ז"ל דאף על גב דקיי"ל דעל לאשאב"מ אין לוקין עליו מ"מ אם משכח"ל שיעבור על הלאו במעשה אע"ג דעתה עובר ע"ז בלא מעשה ג"כ לקי והד' עתיקין בס' האחרונים. ומעתה י"ל כיון דבב"נ הקו"ע ושוא"ת דדינים נכלל באיסור אחד ואזהרה אחת ורק לישראל שהקב"ה רצה לזכות אותם הרבה להם תורה ומצות וכמו שכתבתי לעיל בשם החינוך ז"ל:
וא"כ א"ש ד' הגמ' דכיון דדינים יש באזהרתן גם שוא"ת א"כ משכח"ל לעבור על אזהרה זו במעשה לכן גם העובר בקו"ע ח"מ משא"כ ב"נ ששבת דלא משכח"ל אלא בקו"ע ל"ש ח"מ גבי'. ולכן לא חשבה גבי ז' מצות וא"ל דמשכח"ל שוא"ת בזה שאסור לקדש את השבת בפה ז"א כיון דזה הוא רק דיבור והוי ג"כ אין בו מעשה וא"כ לא משכחת לעבור על אזהרה זו במעשה ולכן ליכא בזה ח"מ ולא חשיב לה בהדי הז' מצות:
ומעתה א"ש מאוד ד' הר"מ ז"ל דהא דב"נ שעוסק בתורה ג"כ דהוא ז"ל ס"ל כהמהר"ש יפה ז"ל דאסור להזכיר בדברים ג"כ את השבת ואעפ"כ מבואר בגמ' דל"ח לי' גבי ז' מצות משום דלית בי' שוא"ת וע"כ דעל דיבור אינו חייב ב"נ מיתה כמו בישראל דא"ח על לשאב"מ א"כ ממילא ה"ה דב"נ דעוסק בתורה אח"מ ב"ד מה"ט. אך כ"ז בדרך פלפול והמעי' בדברינו על הסדר יראה כי לא נכחד מאתנו מה שיש לגמגם בזה להשוות ב"נ לישראל לענין לשאב"מ:
אמנם בעיקר הקושי' על הר"מ ז"ל דאמאי פסק בעכו"ם ששבת וכן העוסק בתורה דאח"מ ב"ד נ"ל דהר"מ ז"ל סובר דהוא פלוגתא דאמוראי לכן פסק דאין נהרגין מספק דהנה בחגיגה (דף ט"ז) ס"ל לר"א דאין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ותמהו שם בתוס' דת"ל דעכו"ם העוסק בתורה ח"מ וע"ש מה שתי' בזה:
אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דגם מצות נשמע מהך קרא דהם רק מורשה לנו הי' לו הכרח דיש פלוגתא בזה וז"ל המד"ר דברים פ"א ד"ה ויאמר ד' אל משה ראה החילותי. הלכה אדם מישראל שהי' מהלך בדרך ע"ש וחשכה לו והיה בידו מעות וכו' כך שנו חכמים נותן כיסו לעכו"ם ולמה מותר לו שיתן אותו לעכו"ם אמר ר' לוי כשנצטוו ב"נ לא נצטוו אלא על ז' דברים ואין השבת בכלל לפיכך התירו שיתן אותו לעכו"ם ואמר ריב"ח עכו"ם ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה ח"מ למה שלא נצטווה עליו [נראה דאין כוונת המדרש על מילה בלחודא דא"כ מ"ט מהני קיבל עליו המילה הא ע"י מילה ג"כ אינו מוזהר בשמירת שבת וכיון שריב"ח נתן טעם דמפני שלא נצטווה אסור לשמור את השבת מה בכך שקיבל עליו את המילה ונראה פשוט דכוונת המדרש שקיבל עליו להתגייר ולכנוס לדת ישראל ונראה מד' המדרש דאם קיבל עליו להתגייר אע"ג דעוד לא נתגייר שוב מותר לקיים מצות שבת ועי' בזה בת' בנין ציון להגאון מאלטונא ז"ל ד"א שהאריך בזה להתוכח עם חכם אחד שהי' דעתו דאפי' במל ולא טבל כיון דעדיין אינו ישראל צריך לחלל את השבת שלא יהי' באיסור ב"נ ששבת ע"ש ולענ"ד ז"א מכמה טעמים שכתבנו בפנים ועיין במהרש"א ז"ל ביצה (דף ט"ז ע"א) שכ' בד' הגמ' א"ה לא לענשו שתים עלי' הכוונה דלא יענשו על השביתה כיון דלא ידעו דאיכא מצוה לישראל לשבות א"ח מיתה דעיקר האיסור בשובת למצות שבת ואכמ"ל יותר] ומה ראית לומר עכו"ם ששמר את השבת ח"מ א"ר חיי' ב"א אמר ר' יוחנן בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זע"ז מי שבא ומכניס עצמו ביניהם א"ח מיתה כך השבת הזה בין ישראל ובין הקב"ה לפיכך כל עכו"ם שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו לימול ח"מ רבנן אמרו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע לפי שלא נצטוו עכו"ם על השבת תאמר אם הם עושים אותה אתה נושא להם פנים א"ל הקב"ה אם מהדבר הזה אתה מתיירא חייך אפי' הם עושים כל מצות שבתורה אני מפילן בפניכם עכ"ל המדרש מבואר מזה דר' לוי ורבנן ס"ל דב"נ אח"מ על השביתה לכן על המצות אדרבה יש להם קצת שכר אם מקיימין כמו מי שאינו מצווה ועושה וריב"ח ור' יוחנן נראה דס"ל דב"נ ששבת ח"מ לכן להלכה פסק הר"מ ז"ל דאין נהרגין עכ"פ ולפי"ז אתי' הך דר"א בחגיגה (דף ט"ז) ג"כ כפשטא דהוא אינו ס"ל כלל ד"ז דב"נ שעוסק בתורה ח"מ לכן צריך טעם אחר [ועי' בציוני מהר"ן מידידי הרה"ג מטשענסטכאוו נ"י שציין על ד' הר"מ ז"ל ה"י דמקורן של דברים במדרש קהלת א' י"א ע"ש ואם הי' רואה ד' המדרש הנ"ל שמבואר דרבנן אמרו אפי' על שבת כן דמ"ר הי' סובר שהקב"ה ישא להם פנים בשביל זה הי' רואה בעצמו שא"ר מרבנן לדעת הר"מ ז"ל והבין. וביותר יפלא בעיני על הג' בעל פר"ד זוטא ז"ל שהי' לפניו ד' המדרש דברים הנ"ל ולא העיר כלל שהוא פלוגתא במדרש ומ"ש הוא ז"ל לעשות פלוגתא בין המדרש והגמ' שלנו נסתר מד' המד"ר שהובא במהרש"א כמש"ל]:
נט) והנה אם אמנם כי העניינים שכתבנו בטעמא דב"נ ששבת נראין נכונים בס"ד מ"מ מ"ש בדעת רש"י יבמות (דף מ"ח ע"ב) דס"ל דג"ת מוזהר על השבת דהוא מטעם דג"ת חלוק מב"נ בענין ע"ז זה צע"ג לענ"ד ולפי פשטא דש"ס ור"מ ז"ל נראה דא"ח בין ג"ת לב"נ אלא זה שקיבל עליו בפני ג' חברים לקיים ז' מצות שנצטווה עליהם בעודו ב"נ אבל אינו מוסיף עליו כלל מצות חדשות ובאמת לדעת הר"מ ז"ל א"נ דג"ת הוי בר זביחה מה"ת יהי' מוכרח מזה דגם ב"נ מוזהר בשיתוף עכו"ם דלא מצאנו בשום מקום שיהי' חילוק בין ב"נ לג"ת בענין זה:
הן אמת שגוף הסברא שכתבנו בדיני ב"נ ששבת דהטעם הוא כיון דהשפעתם באמצעות המזלות ולכן מי שקיבל עליו להיות בהשגחת השי"ת לבד ולא תחת המזלות יש לו שייכות לשבת נראית נכונה מאוד ועפי"ז יובן היטב לשון המדרש דברים רבה שהבאנו לעיל דנראה מלשון המד' דבמילה לבד תלי' מילתא דאם מקבל עליו למול שוב יכול לשמור את השבת כיון דמצות מילה הוא להורות שאין אנחנו תחת הטבע ולכן משנה עצמו מכפי שנברא להורות זה ולזאת אף ב"נ שמקבל עליו מצות מילה יש לו שייכות לשבת ויש להאריך בזה בדרש ואכ"מ:
איברא אע"פ דגוף הסברא נכונה מ"מ כיון דדעת רוה"פ דגם ב"נ מצווה על ש"ע צ"ל דלאו זב"ז תלי' דאע"ג דהשפעתו מהמזלות דהכל אצלם במזל מ"מ אסור לשתף ש"ש וד"א ואעפי"כ כיון דחיותם וקיומם מהמזלות לכן אסור להם שביתה וא"כ ה"ה ג"ת דינא הכי וא"כ דברי רש"י צ"ע מה שמפליג בין ב"נ לג"ת. והנה לכאורה עלה בדעתי בדרך פלפול דכוונת רש"י ז"ל עפ"מ שהקשו התוס' על רש"י ז"ל מהא דס"ל לר"ע בכריתות (דף ט') דג"ת אינו מוזהר על השבת עיי"ש בסוגי' ותראה שר"ע ס"ל דגר תושב אינו מוזהר על השבת כישראל אך באמת י"ל דכוונת רש"י ז"ל לר"ע לשיטתו דהנה ר"ע ס"ל שם דגר תושב מוזהר על השבת כישראל ביום טוב והנה לכאורה צ"ע טובא דמה זה ענין שיהי' בר שביתה כמו ישראל ביו"ט דממ"נ אם הוי בר שביתה אמאי לא ישבות לגמרי ואי לא הוי בר שביתה אמאי יהי' מוזהר כישראל ביו"ט. לכן נראה עפמ"ש הבעל העיטור ובתשב"ץ ח"ג דנהי דקיי"ל דמחלל שבת כעובד עכו"ם ה"ד בעבודת קרקע אבל במלאכת או"נ לא נעשה מומר וא"כ א"ש מאוד דבאמת על שמירת שבת אינו מוזהר רק דמוזהר על חילול שבת מצד שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ומחלל שבת כעכו"ם וכיון שזה רק בעבודת קרקע א"כ שפיר ס"ל לר"ע דג"ת מוזהר על השבת כישראל ביו"ט:
וא"כ א"ש בפשיטות ד' רש"י ז"ל דכוונתו באמת אליבא דר"ע דס"ל דג"ת מוזהר על השבת כישראל ביו"ט והוא מה"ט דמחלל שבת כעובד עכו"ם ואין להקשות ע"ז הא ר"ע לית לי' מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך וא"כ ה"ה ג"ת יהי' אסור אפי' במלאכת או"נ אם יהי' שלא לצורך. וא"כ ליכא למימר דהוא מטעם מחלל שבת כעובד עכו"ם ז"א דנראה ברור דאע"ג דר"ע ל"ל מתוך ובישראל אינו מותר אלא לצורך או"נ אבל בג"ת כיון דמותר במלאכת או"נ אין נפ"מ אם הוא לצורך אי לאו כיון דהוא אינו בכלל היתר דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דהרי ר"ע בעצמו ס"ל בביצה (דף כ"א ע"ב) דמלכם ממעטי' עכו"ם ע"ש וא"כ ע"כ דכוונת ר"ע דג"ת אינו מוזהר במלאכת או"נ רק במלאכת עבודה מוזהר מטעם הנ"ל דמחלל שבת כעובד עכו"ם ואולי באמת הוציא מזה הבעל העיטור ד"ז דמחלל שבת כעובד עכו"ם ליתא אלא בעבודת קרקע דס"ל ג"כ בפירוש הגמ' כרש"י ז"ל והיה קשה לו קושיות התוס' הא ר"ע ס"ל ל
סוף הספר