אור ברסלב

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

פרק י · הלכה ז

הלכה ו

מח) שם בר"מ ז"ל ה"ז המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך יצא זרעו של ישמעאל וכו' ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא מזרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחויבין במילה עכ"ל. הנה לכאו' יפלא על רבינו הר"מ ז"ל דשני מלשון הגמ' דאמרי' דיצאו זרעו של עשו משום דכתיב ביצחק ולא כל יצחק ועוד יל"ד על הר"מ ז"ל למה נקט יצא עשו דמשמע דבא להורות דגם עשו בעצמו לא נתחייב במילה דמנ"מ זה לדידן ועיקר צריך לימוד על בני עשו כמבואר בגמ' ועוד דאיך נשמע למעט עשו ממה שלא הלך אח"כ בדרך הישר שלא יהי' חייב במילה:
אמנם לאחר העיון נלענ"ד בכוונת הר"מ ז"ל ג"כ על דרשת חז"ל ביצחק ולא כל יצחק רק דהי' קשה לו מנ"ל שקאי על יעקב דילמא על עשו לכן הוסיף הר"מ ז"ל וביאר משום דכתיב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך א"כ מוכרח דהוא זרע אברהם משום שמחזיק בדתו וא"כ ממילא נתמעט מביצחק ולא כל יצחק עשו וגם עשו גרידא פטור ממילה מטעם זה כיון דלא נתחייבו במילה אלא זרעו של אברהם מביצחק ולא כל זרע יצחק וכיון שלא הו"ל אלא שני בנים ממילא כיון דיעקב הוי בכלל זרעו עשו אינו בכלל זרעו של אברהם וא"ח במילה:
ועפי"ז יש לת' תמו' גדולה מה שתמהני לעיל לשיטת הר"מ ז"ל דב"נ חייב למסור נפשו על הדינים וכן מבואר במזרחי דמ"ר הי' מחויב לסכן את בנו לקיים מצות מילה מה יענו לד' המדרש דעשו לא נימול בח' משום שהי' אדום והיה סכנה למולו וזה סתירה מבוארת. אמנם להנ"ל הד' פשוטין כיון דהקב"ה אמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ומיני' נשמע ביצחק ולא כל יצחק א"כ ממילא כשנולדו ליצחק שני בנים הי' רק אחד מחויב במילה אך מפני שלא ידע יצחק איזהו הולד הוא הנבחר להיות מזרעו של אברהם הי' חייב למול שניהם מספק וכיון שיעקב נולד ראוי למול ועשו הי' מסוכן שפיר מל את יעקב ולא הוצרך לסכן את עשו כיון דהוא רק מספק א"צ למסור נפשו במקום סכנה. ואולי י"ל גם בזה מה שקשה עוד על המדרש שכ' שלא נימול עשו כלל משום שלא נימול בזמנו מחמת סכנה שוב לא רצה למולו יצחק קודם י"ג שנה כדרך שנימול ישמעאל:
ותמוה מאוד הא חיובא רמי' על האב תמיד למולו ולהנ"ל י"ל עפמ"ש במק"א לדון באמת אמאי בחולה בח' יהי' אח"כ חיוב על האב למולו לפ"מ דמבואר ברוקח ה' סוכה דחיובא לאחר ח' הוא מצד תשלומין דח' א"כ בחולה בח' דא"ר למולו מחמת סכנה א"כ ל"ש תשלומין כמו דקיי"ל גבי ראיי' בחיגר בראשון אמנם י"ל עפ"מ שכ' האחרונים להוכיח מלשון הר"מ ז"ל סופ"א מה' מילה שכ' הטעם דמילה נדחה במקום פק"נ משום דאפשר למול לאח"ז וא"א להחזיר נפש אחת מישראל נראה דא"ל דאפשר למול לאח"ז ל"ה המילה נדחה אפי' במקום פק"נ דגדולה מילה שדוחה אפי' פק"נ. ומעתה שפיר חייב בתשלומין דא"נ דליכא תשלומין א"כ המצוה בטילה לגמרי ושוב חייב אף במקום פק"נ. ומעתה ז"ד במי שנתחייב במצות מילה בוודאי אבל בספק פשיטא דאינו מחויב במקום פק"נ א"כ בחולה בח' שוב גם אח"כ ליכא חיובא כיון דל"ה ראוי בזמנו ל"ש חיוב תשלומין ויש לדחות כמובן דמלבד דגוף ההכרע מלשון הר"מ ז"ל יש לדחות מלבד זאת לא נשמע מד' ז"ל אלא אם כל המצוה יתבטל אבל לא מצות הבן שעל האב וברור הד' להיפוך וראי' ממתו אחיו מחמת מילה דאין מלין עד שיגדיל ויתחזק כחו. ואם כי יש לפלפל בזה בפירוש עד שיגדיל מ"מ ברור הדבר שמצות מילה נדחה גם לגמרי מפני פק"נ:
אך לחומר הנושא ד' המדרש הנ"ל כתבתי הת' הנ"ל להקל הקושי' קצת. וי"ל באופן אחר ג"כ עפ"י דברינו הנ"ל דהיה החיוב רק על בן אחד חשב יצחק בדעתו דמסתמא אותו שראוי למול נולד יפה שיהיה ראוי למול והב' שנולד אדום והי' עיד"ז למכשול לו בשגגה שלא ימולו בזמנו מחשש אדום מסתמא אותו הבן אינו מזרעו של אברהם לכן אמר אמתין עד י"ג שנה זמן בר עונשין לראות מה טיבו ואם ירצה למול את עצמו ימול את עצמו ודו"ק בכ"ז. והנה לכאורה יש להעיר בד' רבינו ז"ל דפסק בפשיטות כתי' ואב"א דמילה מיד נאמרה לזרעו של אברהם ואמאי נאיד מתי' הראשון דהוי נאמרה ול"נ דלמילתי' נשנית למשרי מילה בשבת:
ולכאורה עלה בדעתי דבאמת הוא רק מחמת ספק אי הלכה כתי' קמא או כתי' בתרא פסק כתי' בתרא ונפ"מ לענין בני קטורא לאחר מ"ת דלתי' הראשון דהוי בכלל נאמרה ול"נ גם הב"ק פטורים עתה ממילה משא"כ לתי' הב' דמיד לישראל נאמרה ואעפ"כ ב"ק נתחייבו א"כ גם היום חייבים הם וי"ל בזה בפשיטות מ"ש הר"מ ז"ל לקמן בה"ח דב"ק אע"ג דחייבין במילה מ"מ אין נהרגין והכ"מ והמל"מ חתרו לידע כוונתו הקדושה ולהנ"ל הד' פשוטין כיון דתלי' בשני תי' הגמ' לכן מספק אין נהרגין אע"ג דחייבין במילה. איברא דלקושטא דמילתא ז"א דא"כ אמאי פסק הר"מ ז"ל דגם היום שנתערבו כל בני ישמעאל חייבים במילה מספק והא הוי ס"ס ויש לפלפל בזה בדין ספק אחד בגוף וס' אחד בתערובות ולפמ"ש הפרמ"ג דלדעת הר"מ ז"ל בב"נ ספיקא דאו' מה"ת להחמיר א"כ בב"נ ל"ח ס"ס כה"ג כיון דספק הראשון כבר הוחזק לוודאי חיובא ואין רצוני להאריך בפלפולים כאלה כי האמת יורה דרכו שלשון הר"מ ז"ל מורה שפסק להלכה כתי' בתרא מצד וודאי ושכן הוא האמת דמילה מיד היתה הציווי רק לאברהם ולזרעו וצ"ב למה בחר הר"מ ז"ל בתי' הב':
ובפלפול התלמידים אמרנו בזה דהנה לכאורה יש לעי' בתי' הא' דלמילתי' נשנית למשרי מילה בשבת משמע דבלא"ה ל"ה ידעינן דמילה דוחה שבת וא"כ ל"ה דוחה שבת מקודם מ"ת וקשה הא שבת במרה נצטוו וא"כ מה עשו ממרה ואילך ועד מתן תורה אם נולד להם בנים בשבת וקשה מאוד לומר שלא קיימו מצות מילה בשמיני ולת' זה נאמר דהנה המפורשים הקשו האיך נצטוו במרה על השבת הא ב"נ ששבת ח"מ וי"ל ע"ז שני תי'. א' י"ל למ"ד דבמרה אתחומין לא איפקד וכ' החי' הר"ן בשבת שם דה"ה בלאו דמחמר וכיו"ב לא נצטוו רק בלאו דל"ת כל מלאכה א"כ י"ל דעשו מלאכות אלו דשוב אינו בכלל ב"נ ששבת ולמ"ד דגם אתחומין איפקד והיינו דבמרה נצטוו על כל כללי ופרטי דיני שבת ומוכרחין אנו לומר כמוש"כ המפורשים להכריח הלשון המד"ר דברים פרשה א' דב"נ ששבת היינו רק קודם שנימול אבל משקיבל את המילה אינו בכלל ב"נ ששבת ויכול לקבל עליו את השבת עיי"ש:
ומעתה א"ש קושיותינו דא"נ דבמרה לא איפקד על כל פרטי דיני שבת א"כ נראה פשוט דגם בעשה דשבתון לא נזהרו במרה וא"כ ל"ה צריך קרא דכיון דלא יהיה אלא ל"ת הוי ידעינן מסברא דמילה דוחה שבת מצד עדל"ת להסוברים דעדל"ת שיב"כ וכל הטעם דצריך קרא דמילה ד"ש מצד העשה דשבתון ולמ"ד דנצטוו במרה על כל דיני שבת ג"כ ל"ה צריך קרא דמילה דוחה שבת כיון דבאמת קשה איך הי' יכולין לשמור את השבת הא ב"נ ששבת ח"מ וע"כ צ"ל מצד שקבלו עליהם מצוות מילה א"כ כ"ז שהיה חייבין בשבת הוא רק מכח מצות מילה וא"כ הוה ידעינן מסברא דמילה דוחה שבת דדווקא היום לאחר מתן תורה שישראל נבדלו לגמרי מב"נ בתוה"ק שפיר צריך קרא דמילה דוחה שבת דבלא"ה הם ישראל משא"כ קודם מ"ת שלא היה נבדלין אלא במצות מילה ועיד"ז הם יכולין לשמור את השבת אם כן הוה ידעינן מסברא דמילה דוחה שבת וז"נ בס"ד:
ומעתה י"ל עפמ"ש האחרונים לת' דעת הר"מ ז"ל דפסק דב"נ ששבת ח"מ ואינו נהרג והיינו דלא כר"ל דמפיק ליה מאזהרת יום ולילה לא ישבותו וקשה אמאי פליג על ר"ל כיון שבגמ' לא נמצא חולק ותי' האחרונים שהי' קשה להר"מ ז"ל על האבות איך שמרו את השבת ואברהם נראה דאף קודם שנצטוה על המילה שמר את השבת לכן ס"ל להר"מ ז"ל דהלכה כר"י במדרש הנ"ל דטעם משום משל למלך ומטרוניתא ואין לאחר להתערב בזה וא"ז אזהרה כלל וממילא קודם מ"ת שנתנה שבת לישראל גם ב"נ הי' יכולין לשמור את השבת דמשל זה ל"ש אלא כשכבר נתקדשו ישראל ונבחרו לשמור את השבת ועי' מזה גם בפר"ד זוטא להג' בעל מלוא הרועים ז"ל שבא עתה לידי בעיוני בד"ז שהאריך בזה [והנה הס' הנ"ל לא היה למראה עיני עד עתה ואולי ימצא מה מדברינו בס' הנ"ל אל יתלה בי ביקי סריקי שלא אמרתי דבר בשם אומרו ח"ו ובשמים סהדי כי נקי אני מעון כזה וגם עתה נתעוררתי לחפש אחר הס' הנ"ל ע"י כבוד יד"נ הרב הגאב"ד דוויערשאב נ"י אשר כ' לי לעי' בס' הנ"ל אשר נתקשיתי בלשון הרמב"ן ז"ל ויבואר לקמן]:
ומעתה הר"מ ז"ל לשיטתו דלא פסק כר"ל וא"כ קודם מ"ת הי' יכולין לשמור את השבת ול"ה כלל איסור דב"נ ששבת וא"כ ל"ה צריכין הישראל במרה את קבלת המילה לחיוב שבת וא"כ הדרה ק"ל דאיך אפ"ל דכל הקרא אתא לזה ובלא הקרא ל"ה ידעינן מפי הקבלה דמילה דוחה שבת דא"כ מה עשו ממרה עד מ"ת לכן מוכרח הר"מ ז"ל לפסוק כתי' בתרא דבאמת הוי נו"נ רק דמיד נאמרת לישראל והיינו דנאמרה רק לאברהם וזרעו בתורת ישראל. אך כ"ז רק לפלפולא לחדד התלמידים אמנם לקושטא דמלתא נלענ"ד דד' המדרש ור"ל לא פליגי כלל ויבואר אי"ה בדין ב"נ ששבת ושם יתבאר גם דעת הר"מ ז"ל בדין ב"נ ששבת ואכמ"ל יותר:
מט) והנה בביאור הסוגי' הנ"ל יש להאריך הרבה ויען שרבינו הגדול בעל מל"מ ז"ל האריך הרבה בזה לזאת אמרתי לצאת בעקבותיו הקדושים ונבוא על סדר דבריו ז"ל לפלפל ולהשתעשע בהם כחובה עלינו בד' רבותינו הגדולים זלה"ה. והנה ר"ד המל"מ כ' לתמוה על התוס' שהקשו על קושיות הגמ' והרי פו"ר דנו"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ דמנ"ל דלא נאמרה לב"נ ואי משום דל"ח לה בהדי ז' מצות הא קו"ע לא קחשיב ותמה המל"מ אמאי לא הקשו תוס' לעיל מני' על קושיות הגמ' והרי מילה דמנ"ל דמילה ל"נ לב"נ ואי משום דל"נ בכלל הז"מ הא קו"ע לא קחשיב. והנה נראה מבואר מד' מרן המל"מ ז"ל דהי' ס"ל הקושיות הגמ' דמילה יהי' נוהגת בב"נ היינו בכל ב"נ דאל"כ עדיפא הו"ל להקשות דא"ר מדלא חשבה גבי הז"מ כיון דאפי' א"נ דנהגה בב"נ מ"מ אין נוהגת אלא בזרעו של אברהם היינו בבני עשו וישמעאל אבל בב"נ האחרונים אינה נוהגת ולכן לא חשיב לה בכלל ז' מצות וכ"כ המל"מ בעצמו לקמן לדחות הוכחת הכ"מ מדלא חשיב מילת ב"ק בכלל הז' מצות דנהרגין עליו וע"כ דס"ל להמל"מ דאם נימא דמילה הוי נו"נ נוהג בכל בני נח וכ"נ ברור מד' רבינו המהרש"א ז"ל שכ' לפרש קושיות הגמ' והרי מילה דלישראל נאמר ולא לב"נ היינו משום דא"נ דמילה נוהגת בב"נ איך משכח"ל ג"ת דהיינו המקבל עליו ז"מ ב"נ הא צריך לקבל עליו מילה ג"כ ולדבריו א"ר כלל דשפיר משכח"ל ג"ת שאינו מזרעו של אברהם וע"כ דגם המהרש"א ז"ל ס"ל דא"נ דנוהג בב"נ נוהג בכל ב"נ ובאמת לפ"ד המל"מ דל"ח גבי ז' מצות אלא מצות כלליות נראה כן מד' רש"י ז"ל דמפרש דקושיות הגמ' והרי מילה משום דל"ח לה גבי ז' מצות:
אמנם הדבר יפלא בעיני למאוד דמהכ"ת לומר כן דכל ב"נ יהיו חייבין במילה כיון שמפורש בתוה"ק דרק אברהם ודורותיו נצטוו א"כ מנ"ל לחייב שאר בני נח והרי גבי מעשה דשכם מפורש בתוה"ק שאמרו בני יעקב כי חרפה הוא לנו וגו' ואמאי לא אמרו בפשיטות דחייבים הם במילה וא"ל ימולו הם בני קטלא כמו"ש המל"מ בפשיטות דחייבים מיתה ע"ז לדברי הר"מ ז"ל וע"כ דרק אברהם וזרעו נצטוו על המילה וא"כ כיון דקודם מ"ת ג"כ ל"ה החיוב אלא על דורות אברהם א"כ אף א"נ דנו"נ וגם אותן האומות שלא קיבלו התורה חייבים הם במילה מ"מ ברור הדבר דל"ש לחייב אלא האומות יוצאי ירך אברהם שנתחייבו מקודם שישארו בחיובן אבל לחייב כל הב"נ מנ"ל ומה בכך דנו"נ והוא תימה גדולה. והנה כשאני לעצמי כ"כ למעלה דנראה פירוש הגמ' בין בת"ק בין בתי' בתרא דלא נצטוו ע"ז אלא אברהם וזרעו רק דהנפ"מ בין השני תי' הגמרא אם עד מתן תורה נצטוו ע"ז כל זרע אברהם אף אותן שלא נכנסו לברית אח"כ במ"ת דמילה לא היתה היסוד והכנה לקדושת ישראל אלא מצוה שנתוספה באברהם וזרעו בתורת ב"נ או דמיד לא נצטוו אלא אברהם וזרעו ההולכים בעקבותיו לקבל עליהם עול מלכות שמים ושעתידים לקבל את התורה מלבד בני קטורה דגלי קרא שחייבין במילה אף שאינם בכלל זה. וכעת מצאתי שכוונתי בזה לד' רבינו הגדול בעל שאגת ארי' ז"ל דפשיטא ליה ג"כ דזאת לא עלה ע"ד המקשה שיהיה כל ב"נ חייבים במילה דזיל קרי בי' רב הוא עיי"ש שהאריך בזה:
והנה לכאורה עלה בדעתי דר"פ בכוונת המהרש"א ז"ל דהנה הג' בעל שאג"א תמה על הר"מ ז"ל שכ' דב"ק חייבין במילה הא סנחרב בלבל כל האומות וא"כ ניזיל בת"ר ותי' הג' מוהר"ש לאנדא בת' נוב"י מה"ת חאהע"ז סי' מ"ב דבב"נ לא אזלינן בת"ר וחייבין למול מספק ולכאורה תמי' מאד דלפ"ז תקשה על הר"מ ז"ל כל האומות יתחייבו במילה מחשש בני קטורה כיון דסנחרב בלבל כל האומות והר"מ ז"ל ל"כ אלא בני ישמעאל וב"ק:
אך י"ל דבאמת ל"ש כלל הקו' דבלבל סנחרב כיון דב"ק ובני ישמעאל מאז מעולם מתנהגים במצות מילה וכל האומות אין נוהגים במצוה זו א"א שיתערבו וכוונת הר"ם ז"ל רק על בני ישמעאל כיון דגם הם נוהגים במצות מילה א"כ עיד"ז נתערבו בב"ק ושוב גם הם חייבים מדינא מספק למול א"ע ועי' בקונטרס אחרון שכבר הרגיש בזה ומעתה ז"נ א"נ דאין כל זרע אברהם חייבים במילה משא"כ א"נ דכל זרע אברהם הן בני עשו והן בני ישמעאל חייבין במילה ובני עשו אינם מקיימין מצות מילה שוב באמת יהיה כל האוה"ע חייבין במילה מצד בלבול סנחרב וא"כ שפיר הקשה המהרש"א דאיך משכח"ל ג"ת היום כיון דלאחר בלבול סנחרב כל האוה"ע חייבין במילה:
אך לקושטא דמילתא ז"א כלום דמלבד דמבואר מלשון המהרש"א ז"ל דקושייתו אינה על זה"ז רק על עיקר קבלת ג"ת איך משכח"ל מלבד זאת הא קיי"ל אין ג"ת נוהג אלא בזמן שיובל נוהג וזה הי' קודם שבא סנחרב ובלבל העולם דמאז בטלו היובלות וא"כ ל"ה תערובות כלל והי' משכח"ל ג"ת מבני נח אותן של"ה מדורות של אברהם ובפרט בד' המל"מ בוודאי לא יתכן לומר כן דלדידי' י"ל כיון שא"ח מיתה לא חשיב לה בכלל שבע מצות ואם חייבין רק מכח תערובות שוב א"ר ממה דלא חשבה בכלל הז"מ:
הכלל שנראה ברור דעת רבותינו המהרש"א והמל"מ ז"ל דא"נ דמילה נוהג בב"נ יהי' נוהג בכל ב"נ וזה צע"ג לכאו' דמהכ"ת לומר כן וד' יאיר עיני בזה. ובעיקר התמו' על התוס' שנתקשו כולם דלמה לא הקשו על קו' הגמ' והרי מילה דמנ"ל דשאינה נוהגת בב"נ. לכאורה עלה בדעתי בפשיטות דהנה במצות מילה יש ב' מצות. א' החיוב על האב לימול את הבן. והב' למול א"ע כשיגדל והנה לא נשנה בתורה אלא מצות הבן שעל האב אבל המצוה למול את עצמו כשיגדל זה לא נשנה כלל בתוה"ק ומעתה י"ל דקושיות הגמ' לא היתה כלל שב"נ יתחייבו באמת במילה כיון דחזינן דל"נ המצוה למול א"ע א"כ אין סברא דמצוה זו למול את הבן בשמיני יהי' נוהגת בב"נ רק דקושיות הגמ' דאיך אמרת כלל דכל שנו"נ לזה ולזה נאמרה והרי ממילה נסתר זה דל"נ ונעשה אלא פרט מהמצוה דמילת בנו בח' וא"כ אין סברא דיהיה נוהגת בב"נ כיון דמילת עצמו כשיגדל לא נשנית וא"כ אין לחייב בזה ב"נ וא"כ מסברא דגם מילת הבנים בח' ל"ש בהו ואעפ"כ נשנית א"כ נראה מזה סתירה להכלל דכל שנו"נ לזה ולזה נאמרה וע"ז מת' בגמ' ב' תירוצים. תי' א' דלא נשנה כלל לחיוב אלא להורות דמילה דוחה שבת וזה לא משכח"ל אלא במילה בזמנה ולכן לא נשנה אלא מצוה זו. ותי' הב' דמיד נאמרה רק לישראל היינו לזרע אברהם שיקבלו את התוה"ק בעתיד אבל זה לא עלה ע"ד המקשה כלל דב"נ יתחייבו במילה כיון דלא נשנה כל החיוב וזה נלענ"ד נכון בדעת התוס' לכאו':
אך יש לעיי' בזה דהרי הר"מ ז"ל בס' המצות מנה רק מצות מילה בח' למצ"ע ומבואר מד' דס"ל ז"ל דבמצוה זו נכלל הכל גם מילת עצמו כשיגדל וכבר הארכנו בזה בח' לס' המצות במצות מילה עיי"ש שהכרחנו כן מכמה דוכתין דמצות מילה שעל האב הוא בכלל מצות הבן שעל האב דבאמת הוא מצות הבן מיד רק כיון שא"ב דעת הטילה התוה"ק החיוב על האב או על הב"ד עד שיגדל וי"ל דהר"מ ז"ל הוכיח זה גם מסוגי' דילן דנראה מפשטות ד' הגמ' דהוי בכלל נו"נ אע"ג דלא נשנה אלא מילה בח' וע"כ דמזה ממילא מוכרח מילת עצמו ויותר מזה הוכיח מסוגי' זו הג' בעל מעין החכמה ז"ל במצות מילה דגם מילת יליד בית ומקנת כסף כ"ז נכלל במצוה זו עיי"ש ואכמ"ל בזה וא"כ נסתרו דברינו:
אך לכאורה יש לסתור זה מד' מרן הכ"מ והמל"מ ז"ל שחתרו ליתן טעם בהא דפסק הר"מ ז"ל דבני קטורה נהרגין על המילה ולכאו' אינו מובן כלל הא מבואר בתוה"ק באזהרת המילה ועל זכר וגו' ונכרתה מבואר בתורה דהוא רק אזהרת כרת וא"כ מהכ"ת שיהרגו ע"ז בני קטורה כיון דכל חיובם מכח אברהם ובפירוש נאמר שעונשה כרת ולא מיתת ב"ד ולא אדע בזה לתרץ לכאורה כ"א שכוונתם לשיטת הר"מ ז"ל דעל מניעת עשה ג"כ נהרגין כמו"ש לענין דינים א"כ נהי דבמילת עצמו גלי רחמנא דאיכא כרת אין להחמיר יותר ממה שהחמירה תורה מ"מ במילת הבנים בזה י"ל דאיכא מיתת ב"ד דבזה לא נתפרש בתוה"ק עונש וא"כ שוב אמרינן דאזהרתן זו מיתתן אפי' באזהרת עשה לד' הר"מ ז"ל וא"כ שפיר הקשו על הר"מ ז"ל דנראה מבואר מלשונו דאינן נהרגין על מניעת מילת הבנים ביום ח' ואמאי לא יהי' נהרגין לד' הר"מ ז"ל דבני שכם נתחייבו מיתה על שלא קיימו מצות דינים אך ז"ד א"נ מילת הבן ומילת עצמו הוא שני מצות נפרדות משא"כ א"נ כדברינו דכ"ז דחייב האב לימול את הבן הוא מכח מצות הבן וכיון שבזה גלי קרא דליכא אלא חיוב כרת א"כ אין שום סברא לומר דמצ"ע שעל האב יהי' חמור ממילת הבן עצמו וא"כ צדקו ד' הר"מ ז"ל דאין נהרגין ע"ז ונראה מזה שמרן ז"ל והמל"מ ז"ל ס"ל דלאו חדא מצוה הוא. ולפ"ז צדקו דברינו ביישוב ד' התוס' ועי' היטב בכ"ז כי יש פנים לכאן ולכאן ועי' היטב בחי' בדיני מילה ובחי' לס' המצות ותמצא ביאור הענין על נכון ואי"ה לקמן עוד נדבר בזה:
הוספה לעיל הארכנו לתמוה על המהרש"א והמל"מ ז"ל שנראה בדעתם דלתי' הראשון בגמ' היה כל ב"נ מוזהרים במצות מילה אף אותם שאינם מזרעו של אברהם ועיי"ש מ"ש בזה. וכעת מצאתי בחי' רבינו יונה סנהדרין (דף נ"ט ע"א) ד"ה אין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י שהקשה דאיך קרי' לגה"נ נאמרה לב"נ הא לא נאמרה אלא לבני יעקב בלחוד והם שקבלו התורה אח"כ ומהכ"ת יהיה ב"נ חייבין בה וכתב בת' השני בזה"ל. ואיכא מ"ד דאע"ג דבקרא כתיב בני ישראל מ"מ ב"נ בכלל והאי דקאמר בנ"י משום דבדידי' הוי מעשה דהא גבי מילה שנאמר לאברהם אמרינן דאי לאו דכתיב לך ולזרעך וכו' ה"א אע"ג דנאמר לאברהם אף ב"נ בכלל וכו' וה"ה הכא בגה"נ אע"ג דכתיב בנ"י איכא למימר דה"ה לשאר ב"נ עכ"ל מבואר מדה"ק כדעת המהרש"א והמ"ל דלת' הא' בגמ' דלא אמרי' דמעיקרא רק לאברהם ולזרעו נאמר הי' מצווין בזה כל ב"נ וה"ה גה"נ לר"י היה אסור קודם מתן תורה לכל ב"נ אמנם רש"י ז"ל בחולין (דף צ"א ע"א) בהא דאמרי' בגמ' כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ כתב בזה"ל גה"נ נאסר "להם" בעודם ב"נ עכ"ל מבואר מדבריו ז"ל דגם לר"י לא היו אסורין מקודם אלא בני יעקב לחודא וכאן גבי מילה נראה קצת מרש"י ז"ל כהמהרש"א ז"ל כמוש"כ בפנים ואולי משום דהתם כתיב בני ישראל וצ"ע בזה:
נ) והנה המל"מ הביא בשם הראנ"ח ז"ל שכ' לת' די"ל דבמילה ג"כ איכא שוא"ת דמי שמצווה על המילה מצווה שלא ימשוך ערלתו והמל"מ תמה עליו דזה אינו אלא מדרבנן והא דדרשינן את בריתי הפר לרבות המשוך אסמכתא בעלמא הוא וכיון שכן ל"ש ענין משוך בב"נ כלל דגזירת חכמים ל"ש אלא בישראל ולא בב"נ אתד"ק ולענ"ד נראה לקיים ד' חכמים שמעולם לא עלה ע"ד הראנ"ח ז"ל דמשוך יהי' חייב מה"ת לחזור ולמול את עצמו וממילא צדקו ד' המל"מ בזה דב"ק לדעת הר"מ ז"ל אע"ג דחייבים במילה מכל מקום במשוך לא גזרו חכמים:
אמנם כוונת הראנ"ח ז"ל לענ"ד דהנה באמת צ"ע כיון דילפי' מקרא דאת בריתי הפר לרבות ב"ק אמאי אמרינן דאסמכתא הוא לכן נ"ל דהראנ"ח סובר דזה לפי האמת דאסיקנא כתי' בתרא דמילה הוי נו"נ רק דמיד לישראל נאמרה וצריך קרא דאת בריתי הפר לרבות ב"ק שחייבין במילה א"כ שוב אין לנו לימוד על משוך לכן אמרי' דהוא רק אסמכתא משא"כ א"נ דב"נ חייבים במילה א"כ לא יהיה צריך את בריתי הפר כלל לרבות ב"ק דבלא"ה כל זרעו של אברהם חייבים במילה ואייתר לן קרא לרבות משוך וא"כ משוך יהי' מדאורייתא וא"כ צדקו ד' הראנ"ח ז"ל דא"נ דב"נ חייבים במילה א"כ אייתר קרא לרבות משוך ויהיה משוך מחויב מדאורייתא וא"כ איכא גם שוא"ת ובזה א"ש גם דעת הר"מ ז"ל דפסק כאב"א דהנה כ"כ למעלה דלתי' ראשון דמילה הוי נאמרה ול"נ ומקודם הי' נוהגת בכל זרעו של אברהם ל"ש למידרש מאת בריתי הפר לרבות ב"ק וממילא היום גם ב"ק פטורין וכ"כ השאג"א ז"ל ולפי"ז ממילא משוך יהיה דאו' וכיון שמבואר בש"ס דד"ת משוך אוכל בתרומה א"כ מוכרח דעיקר כתי' בתרא וצריך קרא דא"ב היפר לרבות ב"ק וז"פ ונכון בכוונת הראנ"ח:
ובזה א"ש ג"כ מה שתמה המל"מ לקמן על הראנ"ח ז"ל שכ' לתרץ קושיות התוס' (דף נ"ו ע"ב) ד"ה עשר מצות שהקשו תוס' אמאי ל"ח גם מילה ות' הראנ"ח ז"ל דגם ברייתא זו ל"ח אלא שוא"ת אבל מילה אית בה רק קו"ע ותמה המל"מ ז"ל הא הוא בעצמו ס"ל דמילה אית בה שוא"ת מצד משוך אמנם להנ"ל א"ש ד' הראנ"ח ז"ל דלפי האמת דאסיקנא דמילה נאמרת מיד לזרעו של אברהם א"כ צריך את בריתי הפר לרבות ב"ק וא"כ משוך הוא רק דרבנן וא"כ ליכא במילה שוא"ת ואדרבה מזה מוכרח שכוונת הראנ"ח ז"ל כמוש"ל:
איברא דבעיקר תי' הראנ"ח יש לעי' דהנה לכאורה בלא"ה קשה על קושיות התוס' דאמאי ל"ח מילה לפמש"כ הרשב"ש בת' לתמוה דלמה חשוב עשר מצות שנצטוו ישראל במרה הא ז' מצות ב"נ נצטוו מכבר וא"כ נצטוו עתה רק שלש מצות וא"כ הול"ל רק דשלש מצות נצטוו ותי' דגם הז' מצות נצטוו אז בכלל ישראל ויצאו לענין השבע מצות מכלל בני נח ולכן נצטוו עוד הפעם עליהם וז"ב ומוכרח בפירושא דשמעתא:
ומעתה קשה על התוס' דמה הקשו ממילה כיון דמילה מיד ניתן רק לזרעו של אברהם בתורת ישראל וא"כ ל"ה לצוות להם מחדש במרה וזה תימא גדולה וע"כ צ"ל דקושיות התוס' היא לתי' קמא דגמ' דנאמרה לב"נ רק דמש"ה אין ב"נ נזהרין על מילה משום דרק דלמילתי' הוא דנשנית וא"כ כמו דנצטוו אז מחדש על הז' מצות ה"ה דהיה צריך לצוות להם עוד הפעם מצות מילה שיהיה להם מצוה זו בתורת ישראל ומעתה הקשו תוס' שפיר אמאי ל"ח מילה וא"ל דקו"ע לא קא חשיב ז"א כיון דלמ"ד דמילה נאמרה לב"נ לא צריך את בריתי הפר לרבות ב"ק וא"כ אייתר למשוך וממילא משוך דאורייתא וא"כ איכא שוא"ת ג"כ כנ"ל וז"נ בס"ד:
עכ"פ יצא לנו מכ"ז שד' התוס' נוחין מאד בשיטת הראנ"ח ז"ל. והמהרש"ל תי' דכוונת התוס' כיון דבמילה עונשה כרת ואין עונש בלא אזהרה כדאיתא במס' כריתות וכו' א"כ נקרא ל"ת רוצה לומר שלא להשהותה בערלתה ותמה עליו המל"מ ז"ל אדרבה הא שם מבואר דכרת א"צ אזהרה וגם גוף הסברא דמילה הוי אזהרה שלא להשהותה בערלה ג"כ תמי' א"כ אמאי ב"נ ששבת ל"ח אזהרה שלא ישהה יום אחד בלתי מלאכה ונשאר בצ"ע ובאמת ד' המהרש"ל צע"ג אמנם מפני שידוע גודל חכמתו של רבינו המהרש"ל ז"ל קשה מאוד לומר שטעה בדב"מ לכן נלענ"ד דכוונת רבינו ז"ל עפמש"כ לעיל לת' דעת הר"מ ז"ל דפסק דב"נ נהרג בכפתו את חבירו לפני ארי הא הר"מ ז"ל עצמו בפ"ב מרוצח כתב דמקרא נשמע רק חיוב מיתה ביד"ש וכתבנו שדעת הר"מ ז"ל דבב"נ אם מפורש בתורה ח"מ ביד"ש שוב יש כח ביד הב"ד להרוג אותו. ומעתה נראה דה"ה במילה אע"ג שמפורש בתורה דהעונש רק כרת מ"מ יש רשות ביד הב"ד להרוג ב"נ שאינו רוצה למול ומעתה יפה כתב המהרש"ל כיון דבמילה איכא כרת א"כ נהי דכרת א"צ אזהרה מ"מ ז"ד בישראל דחיי"כ אין הב"ד יכולים להמיתו משא"כ בב"נ כיון דחיי"כ הב"ד יכולין להמיתו וא"כ מילה דנאמרה לאברהם אע"ג דהוזהר רק בכרת מ"מ ממילא איכא גם מיתת ב"ד אם ירצו הב"ד להרגו ושוב צריך אזהרה לדעת הרמב"ן ז"ל דב"נ אינו נהרג על עשה כ"א על לאו א"כ ע"כ דאיכא אזהרה הכא כנלענ"ד בכוונת המהרש"ל:
ובזה א"ש דעת מרן הכ"מ והמל"מ דפשיטא להו דמדינא צריכין להיות ב"ק נהרגין על המילה. ולכאורה תמו' כמש"ל הא מפורש בתורה רק כרת ולהנ"ל א"ש כיון דעונשו כרת ממילא הרשות ביד הב"ד להרוג אותו ושפיר קשיא להו על הר"מ ז"ל דפסק דב"ק אין נהרגין:
ובאמת בעיקר הדבר אם בני אברהם היו חייבין מיתה קודם מ"ת אם לא רצו לימול א"ע נלענ"ד דתלי' בשני ת' הגמ' אם ניתן להם אז המצוה בתורת ב"נ או דמיד ניתן להם בתורת ישראל דבישראל אינו נהרג על ביטול מצ"ע לכ"ע אפי' בחיי"כ משא"כ בב"נ כיון דהעונש כרת או מיתה ביד"ש שוב רשות ביד הב"ד להרוג אותו ועי' בשטמ"ק נדרים (דף ל"א) ד"ה אמול ואצא בדרך שכ' בזה"ל סכנה הוא לתינוק וכתיב וחי בהם. ואע"פ שלא ניתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה. ועוד שמצות מילה קלה מהריגת נפש דלא אמרי' אזהרתן זו מיתתן אלא בז' מצות דידהו הלכך טוב לבטל מצות מילה ולא למול בסכנה עכ"ל מבואר מדה"ק דעל מניעת מצות מילה ליכא חיוב מיתה משום דל"א אזהרתן ז"מ אלא בז' מצות דידהו ונראה דאזיל בשיטת הר"מ ז"ל דעל מניעת עשה ג"כ ח"מ א"כ לכאורה גם על מניעת מילה בח' יש ח"מ ע"ז כ' דזה ל"א אלא בז' מצות שלהם אבל מילה שניתן מיד להם בתורת ישראל כמסקנת הגמ' בזה ל"א אזהרתן ז"מ. ולפ"ז ז"ד לפי מסקנת הגמ' אבל בהקושי' דהוי ס"ל דב"נ חייבין במילה ומצוה זו הוא כמו כל ז' מצות ב"נ א"כ נראה פשוט דלפ"ד הר"מ ז"ל דחייב על מניעת עשה יהי' ח"מ גם במילה בח' ואפי' לפ"ד הרמב"ן ז"ל החולק ע"ז מ"מ במניעת מילת עצמם כיון דאיכא עונש כרת ממילא בב"נ איכא עונש מיתה וזה מוכח גם מהריגת מרע"ה את המצרי כנ"ל וא"כ לדידי שפיר כ' המהרש"ל דע"כ איכא אזהרה במילה והיינו שלא להשהות ערלתו:
ומה שהקשה המל"מ על המהרש"ל דמה בין זה לב"נ ששבת דל"ח שוא"ת שלא ילך בטל נלענ"ד לתרץ עפמ"ש בת' מר"ח או"ז סי' י"א להוכיח דמצות מילה אין המצוה מעשה המילה אלא המצוה שיהי' נימול ומי שנימול כל ימיו הוא בקיום מצ"ע דמילה וראי' לזה מדוד המלך ע"ה שראה עצמו במרחץ ערום מן המצות נסתכל במילתו והי' שמח וע"כ דמצות מילה איתא תמיד וכ"כ המהרי"ט בחי' קידושין (דף כ"ט) לתרץ קושיית התוס' דל"ל קרא דאותו ול"א ת"ל דהו"ל מצ"ע שהז"ג וכתבו לתרץ דלאחר שנעשה המצוה הוא תמיד בין ביום בין בלילה תמיד מקיים מצות מילה והעשי' הוא ההכשר המצוה וכיון שכן לא מקרי זמ"ג עייש"ה ותראה שזה כוונת דה"ק:
ומעתה שפיר כ' המהרש"ל דהאיסור להיות בלתי נימול זה הוי בכלל שוא"ת כיון דאין המצוה קו"ע אלא להיות נימול ממילא האיסור שלא להשהות בערלה וז"ה בכלל שוא"ת משא"כ בב"נ ששבת דהאיסור שלא ילך בטל אלא שיעשה מלאכה ובזה שעושה המלאכה הוא מקיים המצוה וזה הוא גמר מצותו וא"כ הוי קו"ע גמור ועי' היטב בזה כי לענ"ד הוא נכון בסברא לחלק העניינים. אך כ"ז כתבנו לקיים ד' המהרש"ל כחובה עלינו לקיים ד' חכמים. אמנם לקושטא דמילתא הד' קשה מאוד דבמילה איכא אזהרה ג"כ לב"נ וד' המהרש"ל צע"ג:
עוד כ' המהרש"ל לתרץ דבמילה איכא שוא"ת שלא למול קודם ח' וכ' המל"מ להקשות דאמאי לא קאמר משום דאסור למול בלילה. אך שכ' שמסופק לדינא אי ב"נ חייב במל קודם ח' או בלילה ואע"ג דפשיטא דב"נ נהרג על אזהרת לאו הבא מכלל עשה מ"מ יש לעי' בזה לד' הרא"ש דבדיעבד מקיים המצוה א"כ י"ל דבכה"ג ב"נ אינו נהרג אפי' להחולקין על הרא"ש ז"ל וס"ל דמל שלא כמצותו המילה פסולה מ"מ נראה דדוקא לפ"ד הר"מ ז"ל דנהרגין על ביטול עשה ה"ה דנהרגין על מל שלא כמצותו משא"כ לפ"ד הרמב"ן ז"ל דעל מניעת קיום עשה אין נהרגין אם כן מכ"ש כשמל שלא כמצותו דאינו נהרג אתד"ק:
ולענ"ד ל"ז להבין דה"ק דמ"ש דלדעת הרא"ש כיון דבדיעבד קיים המצוה יש להסתפק אם ב"נ נהרג ע"ז לא אדע מקום ספק כלל בזה דמה בכך דקיים מצוה מ"מ כיון דעבר על לאו הבא מכלל עשה הר"ז נהרג וכמו בישראל במילה שלב"ז בשבת דקיים המצוה ואעפ"כ פשיטא דנהרג כיון שחילל שבת דמילה שלב"ז א"ד שבת א"כ ה"ה הכא בב"נ שמל בלילה דאע"ג דהוי מצוה מ"מ הוא עשה עבירה ובב"נ אזהרתן ז"מ ולא אוכל להבין מה זה ענין לכתחילה ודיעבד שכ' המל"מ:
וגם מ"ש רבינו המל"מ ז"ל דלדעת הרמב"ן ז"ל הדבר פשוט דאינו נהרג במל בלילה אף אם המילה פסולה דלא גרע מאלו לא מל כלל ג"ז צ"ע לענ"ד דאילו זה גרע כיון שמבטל מצות מילה ע"י מעשה ועובר בלאו הבא מכלל עשה ושפיר נהרג וא"ד למי שלא מל כל עיקר שהוא רק מנוע מלעשות מצוה בשוא"ת אבל לא בזה שמבטל המצוה ע"י מעשה ועובר בלאו הבא מכלל עשה והרי מד' התוס' שתירצו דקושיית הגמ' על פו"ר היינו משום דמי שמצווה על פו"ר מצווה על השחתת זרע נראה דס"ל דע"ז ח"מ דאל"כ ל"ק דלחשבה בהדי ז' מצות כיון דאינן נהרגין ע"ז ואע"ג דזה נסתעף רק ממצות פו"ר מ"מ פשיטא להו לתוס' דבזה שמבטל פו"ר בפועל נהרג וכן נראה מד' רש"י ז"ל דמפרש דהא דאמרי' בגמ' דדינים שוא"ת ג"כ הם מצד ל"ת עול במשפט דמי שמצווה לדון מצווה לדון בצדק א"כ מבואר ג"כ דב"נ נהרג ע"ז אם דן שלא כמצותו ואע"ג דעל מניעת מצות דינים לגמרי א"ח מיתה והרמב"ן בעצמו פ' וישלח הביא דברי הירושלמי דב"נ נהרג על הטיית הדין אע"ג דעל מניעת המצוה אינו נהרג א"כ נראה מסברא דלדעת הרמב"ן ז"ל ה"ה במילה א"נ במל בתוך ח' או בלילה הוי לאו הבא מכלל עשה והמילה פסולה דנהרגין עלי':
נא) אך בעיקר ד' המל"מ שס"ל בפשיטות דמל בתוך ח' או בלילה עובר בלאו הבא מכלל עשה וס"ל דעשה זו דביום השמיני ימול בשר ערלתו בא להורות לאו הבא מכלל עשה על קודם ח' ועל לילה ראיתי להג' בעל מנ"ח ז"ל בדיני מילה שהאריך הרבה לתמוה עליו דמנ"ל זאת דילמא קרא אתי דביום השמיני ימול הוא מצוה וקודם ליכא מצוה אבל מנ"ל שיהי' לאו הבא מכלל עשה ועיי"ש שהאריך שמל בתוך ח' הוא רק גורם שלא יוכל לקיים המצוה בזמנה ואין כאן שום איסור קודם הזמן לגרום שלא יוכל לקיים המצוה בזמנו ואפי' א"נ דבישראל איכא איסורא שיש עליו חיוב קודם הזמן להשתדל שיהי' נימול בזמנו אבל בב"נ ל"ש זה לכן במל תוך ח' ליכא איסורא כלל את"ד ז"ל:
והנה לכאורה עלה בדעתי שגם המהרש"ל מודה לזה וס"ל דקודם הזמן ליכא חיובא על ב"נ והא שכ' המהרש"ל ז"ל דאיכא במילה שוא"ת משום דאסור למול קודם ח' כוונתו כקושיית המל"מ משום לילה וכוונתו כיון דאסור למול בלילה א"כ גם בליל ח' אם מל המילה פסולה וכיון שקיי"ל במחוס"ז דלילה לקדושה ויום להרצאה דלילה אינה מחוס"ז א"כ נראה דאע"ג דבב"נ ליכא חיובא קודם הזמן מ"מ בליל ח' שוב רמי' עלי' חיובא לראות שיהי' התינוק נימול ביומו וא"כ עיד"ז שמל בליל הח' כמבטל מצות מילה בזמנו והוי ממש כמו השחתת זרע במי שמצווה בפו"ר דב"נ מוזהר ע"ז ה"ה במילה בליל ח' דמוזהרין ע"ז ב"נ ושפיר איכא שוא"ת במילה וכבר הביאו האחרונים ד' הירושלמי שבת פ' ר"א דמילה ה"ה דאיתא התם בזה"ל אין ערלה אלא מיום הח' ולהלן ותני כן כל למ"ד יום אסור להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה ליל שמיני מה את עביד לי' ממה דתני ליל ח' נכנס לדיר להתעשר הדא אמרה ליל ח' כח' ותני כן כל ז' מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו בשמן של תרומה עכ"ל הירושלמי מבואר מד' דאע"ג דכל ז' אינו בכלל ערל ומותר לסוכו בשמן של תרומה מ"מ בליל ח' כיון דמצותו למול בו ביום הוי ערל ושוב אסור להאכילו תרומה כיון דלילה אינו מחוס"ז א"כ נראה פשוט דה"ה לענין זה הוי בכלל זמנו שאסור למולו אז כיון שמבטל עיד"ז מצות מילה וז"נ לכאורה בכוונת המהרש"ל ז"ל:
אמנם מה שיש לעי' בזה דאפי' א"נ כן בפשיטות דבישראל ליל ח' הוי בכלל זמן המצוה מ"מ י"ל דז"ד בישראל דהלילה הולך אחר היום שלאחריו א"כ שפיר אמרי' דבתחילת הלילה כבר מתחיל היום ואע"ג שאסור למולו מצד לילה מ"מ זה מקרי זמנו כיון דביום זה החיוב למול אותו משא"כ בב"נ דהיום הולך אחר הלילה וא"כ הלילה והיום שלאחריו זמנים חלוקים המה לכ"ע לילה הוי מחוס"ז והוי כמו בתוך ז' ושוב ליכא איסורא לב"נ ויש להאריך הרבה בזה בבירור הענין אם לילה הוא מחוס"ז ואכ"מ:
אמנם כ"ז כתבנו לפ"מ שהחליט המנ"ח ז"ל דליכא לאו הבא מכלל עשה במילה קודם ח'. אמנם לענין דינא יש לעיין בזה. והנה המנ"ח ז"ל האריך שם דאין לנו לחדש מעצמינו איסור לאו הבא מכלל עשה ואע"ג דפסח שאכלו ביום עובר בלאו הבא מכלל עשה מ"מ הרי בשופר ולולב לא מצאנו שיהי' איסור בלילה וע"כ דהיכא דאיתמר איתמר והיכי דל"א לא איתמר. ובאמת עדיפא הו"ל להקשות הרי במצה ג"כ כתיב בתוה"ק בערב תאכלו מצות ואעפ"כ בערב פסח איכא רק איסור דרבנן מצד דהוי כבא על אריסתו בבית חמיו ואינו אסור מצד לאו הבא מכלל עשה ואם אמנם כי מד' הרוקח נראה דס"ל באמת דהוא לאו הבא מכלל עשה אך כ"כ החק יעקב שאינו רק אסמכתא וצ"ע לחלק העניינים:
אך בעזהי"ת כבר מצאנו פשר דבר זה בחי' על ס' המצות להר"מ ז"ל במצוה ל"ח להוכיח מסוגיית הגמ' יבמות (דף נ"ד ע"ב) ושם בריטב"א דחילוק הוא אם המצוה הוא רק מצוה ואם לא הי' נכתבה המצוה הי' הדבר רשות אז אמרי' דהמצוה אינו מורה על לאו הבא מכלל עשה משא"כ אם במצוה איכא גם כח מתיר ולולא המצוה הי' הדבר אסור אז אמרי' דהמצוה מורה גם על זמן שאינו מצוה אסור מצד לאו הבא מכלל עשה לבד האיסור שיש על הדבר וזה הוא ההבדל בין אכילת פסח לאכילת מצה דבאכילת פסח צריך קרא להתיר באכילה כדין כל הקדשים וא"כ הקרא דאכלו את הבשר בלילה הזה כולל גם היתר לכן דרשינן מיני' לאסור ביממא משא"כ אכילת מצה דאין בו שום איסור א"כ הך בערב תאכל מצות הוא רק מצוה ולא מתיר לכן לא דרשינן מיני' לאסור ביממא ועיי"ש שהארכנו בזה לברר הד' בכמה עניינים בש"ס ואכ"מ:
ובזה א"ש הא דבשופר ולולב ליכא איסורא בלילה ולא דרשינן מזה לאו הבא מכלל עשה וז"ב בעזהי"ת. ומעתה נחזה אנן במילה אם לא כתבה התורה מצות מילה בודאי הי' אסור למול מצד חבלה דהוי חובל גמור א"כ בזה שכ' התורה ביום השמיני ימול בשר ערלתו נכלל גם מתיר א"כ צדקו ד' המל"מ דיש לידרש בזה לאו הבא מכלל עשה ג"כ דבתוך ח' הוא לאו הבא מכלל עשה ועי' היטב בריטב"א יבמות שם ובחי' לס' המצות הנ"ל ותראה שהד' ברורין בעזהי"ת:
אמנם מה שיש לעי' בזה דא"נ כנ"ל דא"ל דכתבה התורה מצות מילה הי' אסור משום חבלה א"כ צ"ע ד' המהרש"ל ז"ל שכ' דלכן לא הקשו התוס' ממילה משום דמילה מוכרח דא"נ בב"נ משום דאית בה שוא"ת ג"כ שלא למול בתוך ח' וא"כ אמאי ל"ח בז' מצות הא הוי כמו דינים. ולפי דברינו אין ענין זל"ז דהתם שפיר אמרי' דלכן חשיב דינים בכלל הז' מצות אע"ג דהוי קו"ע כיון דממצות דינים שלא נעשה עול במשפט וג"ז הוא רק מכח מצות דינים א"כ שפיר אמרי' דנכלל שוא"ת אבל מילה כיון דא"ל שכתבה התורה מצות מילה כלל בב"נ הי' בודאי אסור משום חבלה וב"נ נהרג עליו כנ"ל א"כ אכתי קשה מנ"ל דמילה א"נ בב"נ דילמא לא חשיב לה משום קו"ע לא קא חשיב וא"ל דבמצוה זו נכלל גם שוא"ת שלא למול קודם זמנו ז"א דהרי איסור זה דלפני זמנו אינו מכח המצוה דביום הח' ימול ואדרבה א"ל הוי כתיב כלל מצות מילה בודאי אסור מצד חבלה וכיון שאין האיסור נסתעף מכח המצוה ל"ש לומר דנכלל בזה שוא"ת וא"כ הדר"ל הקושי' על התוס' דאמאי לא הקשו קושייתם על מילה ובב"נ ל"ש לומר להוסיף איסורין כיון דעיד"ז שנצטוו על מילה בח' נוסף עליהם לאו הבא מכלל עשה ל"ש זה בב"נ דסוף כל סוף כיון דבלא"ה אסור לימול בתוך ח' משום חובל וב"נ נהרג עליו אין צריך לאיסור זה דמצות מילה ודו"ק היטב בזה:
אמנם לא אכחד שבגוף דין זה שיהיה ב"נ נהרג על חבלת בניו לבבי מהסס טובא לפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"ט מה' עבדים ה"ב דב"נ יכול למכור בניו ובנותיו לעבדים א"כ נראה דהבנים הם שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה וא"כ י"ל דלא נתחייב על חבלתם וא"ר מהא דיוצא לחירות בשן ועין דזה באמת קנס הוא והרי חזינן לענין דין יום או יומים דאמרה תורה דא"ח מיתה משום שכספו הוא לבד אם הרגו בב"א א"כ י"ל מסברא בב"נ דבניו שהם שלו לגמרי ויכול למוכרן לעבדים ושפחות אינו נהרג על חבלתם וא"כ צדקו ד' המהרש"ל דלולא קרא דמילה לא הי' איסור למול בנו קודם ח' ושפיר נשמע איסור מכח העשה ושפיר דמי לדינים דאית בהו שוא"ת אך א"נ כן א"כ בקרא דב"נ דכתיב בתוה"ק ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר אינו נכלל בזה היתר כלל כיון דא"ל קרא ג"כ ל"ה איסור דחבלה מותר בבניו כנ"ל א"כ שוב צדקו ד' המנ"ח דאינו נכלל בזה לאו הבא מכלל עשה א"כ ד' המהרש"ל קשיא ממנ"פ דאם איכא איסור חבלה ל"צ לאיסור מצד המצוה דמילה בח' ואי חבלה מותר גם מצד המצוה לא נשמע איסורא על תוך ח' כנ"ל:
לכן נלענ"ד

תוכן העניינים

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה