אור ברסלב

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

פרק י · הלכה ו

הלכה ה

מו) שם בר"מ ז"ל ה"ו מפי הקבלה שב"נ אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד מקור הד' בסנהדרין (דף ס' ע"א) דר"א ס"ל כן ומקשינן מנה"מ אמר"ש את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים וכו' ובתוס' תמהו דא"כ תיתסר גם בגד כלאים לב"נ דכתיב בהאי קרא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך:
ובפלפול התלמידים אמרתי לת' די"ל דהכא שאני כיון דכתיב סמוכין כלאים לציצית דרשינן כל שאינו בחיוב ציצית אינו בלא תלבש שעטנז ונהי דלא דרשינן כן על נשים היינו משום דיכולין ליכנס א"ע לחיוב משא"כ ב"נ דל"ש במצות ציצית כלל דרשינן סמוכין למעט ב"נ וא"ל להיפך כיון דכתיב בנ"י בציצית וא"ל דצריך סמוכין למשרי כלאים בציצית ז"א הא הכא לר"א קיימינן ור"א שמותי וס"ל כב"ש דלא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית א"כ שוב י"ל דלכן סמכה קרא למעט ב"נ מכלאים ויש להאריך בזה דלפ"ז יהי' מוכרח דקודם מ"ת הוזהרו ב"נ על כלאי בגדים וזה רחוק דלא מצאנו כן בשום מקום ובאמת לדידן דילפינן מכלאים בציצית עדל"ת יש להכריח קצת דל"ה לאו דלפני הדיבור דאל"כ יקשה לפ"ד הירושלמי דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת דלאחה"ד דקיל הוא א"כ ה"ה ל"ת דלפני הדיבור י"ל דהוא קיל לכן עשה דחי לי' ואיך ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית ויש להאריך הרבה בזה דא"ז בגדר לפני הדיבור מה שהי' נוהג בב"נ ודוקא מה שהי' רק לישראל לפני הדיבור זה הוא בכלל לפני הדיבור וכ"כ במק"א לת' בזה מה שהקשו על התוס' שהקשו דעשה דפו"ר ידחה ל"ת דלא יהי' קדש אע"ג דפו"ר הוי עשה דלפני הדיבור שהי' נוהג בב"נ ואכמ"ל בכ"ז:
אמנם בעיקר קושיות התוס' נלפענ"ד דתירוצם מוכרח בסוגי' דעיקר כוונת הגמ' דילפינן מחקים שחקקתי לך כבר דלמינהו הוא אזהרה וכ"ז דב"נ מצווים ע"ז הוא מצד אזהרה דלמינהו הנאמר במע"ב ונקדים בזה מ"ש בת' אחת בדין הרכבת אילן לפרש ד' הגמ' אשר לכאו' צ"ב דז"ל הסוגי' אמר שמואל דאמר קרא את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך כבר בהמתך ל"ת כלאים ושדך ל"ת כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בח"ל אף שדך בין בארץ ובין בח"ל:
והנה לכאו' תמו' מאוד דלמה הוסיף הגמ' כאן הך הקישא דשדך לבהמתך לענין ח"ל מה שא"ל שייכות לכאן כלל ועוד גם גוף ההיקש צ"ע דלמה לי היקש זה ת"ל כיון דילפינן מאת חקותי תשמורו שהי' נוהג עוד בב"נ קודם מ"ת ואז הארץ ל"ה נתקדש בקדושת הארץ וא"כ ע"כ דנוהג גם בח"ל וא"כ למה לי ההיקש אמנם נראה דקושי' חדא מתורצת בחברתה. דהנה לכאו' יש לעי' על גוף ההיקש דמקשינן שדך לבהמתך דנוהג בח"ל אמאי לא מקשינן להיפך בהמתך לשדך ונימא דגם הרבעת בהמה אינו נוהג אלא בא"י וא"ל דלחומרא מקשינן ז"א שכ"כ התוס' פסחים (דף מ"ג ע"ב) דאורחה דקרא דסיפא מפרש לרישא עיי"ש וא"כ ה"נ אמאי ל"נ דשדך מפרש הך בהמתך דאינו נוהג אלא בארץ כמו שדך ומנ"ל בפשטות לדרוש להיפוך לכ"נ דעיקר הראי' מהא דדרשינן את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר וא"כ נצטוו ע"ז קודם מ"ת וא"כ מבואר מזה דלא תלי' בקדושת הארץ אך שלא נימא לענין שדך דניתנה תורה ונתחדשה הלכה וא"נ הרכבת אילן בישראל אלא בארץ לכן אמרי' שפיר דמקשינן לבהמתך דכמו דבבהמתך אין סברא לומר דנשתנה היום מחיוב הקדום ה"ה בשדך אמרי' דנוהג בין בארץ בבח"ל וז"נ מאוד בביאור הסוגי' ובת' הארכנו עוד בזה ואכ"מ:
ומעתה מבואר דס"ל לשמואל דהא דדרשינן דשדך נוהג בין בארץ ובין בח"ל היינו משום דכתיב בתוה"ק דהי' נוהג גם קודם מ"ת ומעתה יקשה לן טובא מנ"ל לר"א דב"נ מצווה על הרכבת אילן כיון דלא נאמרה בשום מקום אלא שיבוא להוכיח מזה שאמרה תורה כאן את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר ודילמא אתי קרא להורות זה שהי' נוהג בב"נ כדי שנדע שהיום אע"ג דרק לישראל נאמר ולא לב"נ כיון דנאמרת ול"נ מ"מ נוהג בין בארץ בין בח"ל כיון דמזה גופא שהודיעה אותנו תוה"ק דהי' ב"נ מצווים ע"ז א"ר דכוונת התוה"ק שיהי' בכלל נו"נ כיון דצריך קרא לגופא להורות דבישראל נוהג בח"ל א"כ הוי לי' כמו כל מה שנאמרת ול"נ דלישראל נאמר ולא לב"נ ועי' היטב בזה ותראה שהוא קושי' גדולה וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' דכוונת הגמ' היינו דהתורה מגלה דכבר נצטוו ע"ז דלמינהו הנאמר במע"ב וא"כ הוי נאמרת ונשנית גמור דנאמרה במע"ב ונשנית הוא בתוה"ק ושפיר ילפינן מינה דב"נ נצטוו ע"ז ומעתה מוכרח כד' התוס' דעיקר כוונת הגמ' דנזהרו בקרא דלמינהו:
ובאמת י"ל שזה כוונת הגמ' בדקדוק הלשון הקדוש חקים שחקקתי לך כבר דמבאר לשון חקיקה והיינו בזה שנבראו למינם במע"ב וזה הי' ע"י הדיבור דלמינהו בזה הי' החקיקה בכל הברואים וממילא אין שייכות בזה לכלאי בגדים אע"ג דכתיב בהאי קרא. שו"ר שמבואר להדי' כן בירושלמי פ"א דכלאים ה"ז וז"ל הירושלמי תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל מבשא"מ ת"ל את חקותי תשמורו ר"י בר' לעזר בשם ר"כ בר' אליעזר הוא משום חוקים שחקקתי בעולמי מעתה אסור לאדה"ר עכ"ל הירושלמי נראה מבואר כדברינו והנה מד' הירושלמי נראה מבאר דלר"א אסור לב"נ גם אילן מאכל כאילן סרק:
וראיתי להג' מראה פנים ז"ל שכ' להוכיח מד' הירושלמי פ"א דערלה ה"ב דאיתא התם בזה"ל תנא עכו"ם שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין הישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה דמכאן מוכח דאפי' א"נ דב"נ נצטוו על הרכבה ה"ד אילן מאכל באילן מאכל אבל באילן סרק אינם מוזהרים עיי"ש. ולענ"ד מלבד שא"י שום סברא לחלק בין זל"ז מלבד זה הלא מבואר בהדי' בד' הירושלמי דכלאים להיפך וידעתי כי סברת המר"פ משום דאזיל לשיטתו כפמש"כ בכלאים שם דרבנן מודה לר"א דמפי הקבלה נצטוו על הרכבת אילן והי' קשה לו דא"כ ד' הירושלמי הכא דלא כמאן לכן מוכרח לפרש כן לחלק בין אילן סרק לאילן מאכל אבל לענ"ד נראה פשוט מזה דלא כהמראה הפנים שם דכוונת הירושלמי שהוא מתוספתא לרבנן אין ב"נ מצווה כלל על כלאים:
ועי' בירושלמי פ"א דכלאים ה"ד תנא עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג אפרסוק ובמראה הפנים שם והוא ג"כ לשון התוס' מכ"ז נראה דלא כהמר"פ שם שכ' דרבנן מודה דמפי הקבלה אסור לב"נ אלא דהתוספתא קאי לרבנן וס"ל דלרבנן ליכא איסורא כלל וזה מוכרח לכל מעי' וברור הדבר דכוונת התוספתא דערלה ג"כ כן הוא ועי' היטב בזה כי קצרנו וסמכנו על המעי' שיבין הד' לאשורן. ובדרך פלפול י"ל קצת סברת הג' מראה הפנים ז"ל לפ"מ שביארנו דמשום דהלימוד הוא מלמינהו הוי בכלל נו"נ נוהג בין בישראל בין בב"נ ומעתה י"ל כיון דהא דנשנית הוא בהיקש דשדך לבהמתך ומעתה י"ל כיון דבהמתך כל מין בהמה הוא מוציא פירות והוי הרבעת בהמה תמיד בכלל מאכל במאכל א"כ נהי דילפינן מזה הרכבת אילן מ"מ אינו נשמע אלא אילן מאכל במאכל אבל אילן סרק במאכל לא נשנית וכיון שכן לענין זה דהרכבת אילן סרק במאכל הוי בכלל נאמרת ול"נ וא"כ שוב אמרי' דלישראל נאמר ולא לב"נ לכן נהי דקודם מ"ת הי' אסור לב"נ גם הרכבת אילן מאכל באילן סרק מ"מ לאחר מ"ת כיון דל"נ איסר זה אמרי' דלישראל נאמר ולא לב"נ:
ויהי' א"ש גם דעת הר"מ ז"ל שפסק דב"נ מצווה על הרכבת אילן ואעפ"כ העתיק ג"כ בפ"י ממע"ש ה"י לשון הירושלמי עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק והוא תמו' לכאורה לפ"מ שביארנו דהתוספתא ס"ל דב"נ לא נצטווה כלל על הרכבת האילן א"כ הר"מ ז"ל דפסק דב"נ מצווה על הרכבת אילן אמאי העתיק לשון הנ"ל אמנם להנ"ל א"ש דאע"ג דב"נ מצווה על הרכבת האילן מ"מ בהרכבת אילן מאכל באילן סרק אינו מוזהר לאחר מ"ת משום דלענין זה הוי בכלל נאמרת ול"נ. אמנם מסתימת ד' הר"מ ז"ל כאן שכ' סתמא דמפי הקבלה דב"נ נצטוו על הרכבת אילן נראה דדינו שוה בזה כמו ישראל ובישראל נראה מדעתו דאסור גם אילן מאכל בסרק כמו שנראה מלשון הנ"ל דנקט עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק ולא כמ"ש המראה פנים בפ"ב מכלאים בדעת הר"מ ז"ל ובת' שכתבנו בדין הרכבת אילן כ' לבאר לשון הירושלמי בזה ואכ"מ:
מז) שם בר"מ ז"ל ה"ו עכו"ם שהכה ישראל אפי' חבל בו "כל שהוא" אע"פ שהוא ח"מ אינו נהרג עכ"ל הלשון כל שהוא אינו מובן לכאו' ומלשון המגדל עוז נראה דל"ה גורס בר"מ ז"ל הלשון הנ"ל אך חפשתי בכל ספרי הר"מ ז"ל שבידינו. ומצאתי לשון הזה ועמדתי הרבה לידע כוונת רבינו הגדול ז"ל בזה והאיר ד' את עיני עד שמצאתי לענ"ד כוונתו הקדושה דהנה באמת החי' הר"ן סנהדרין נסתפק בכוונת ר' חנינא אם כוונתו דוקא על עכו"ם שהכה את ישראל אבל בהכה ב"נ אינו ח"מ א"ד דגם בהכה ב"נ ח"מ וסברא הוא דכיון דנצטוו על הגזל וח"מ ע"ז גם חבלות בכלל דמ"ל חבל בגופו ומ"ל חבל בממונו כמבואר בריש סנהדרין:
ומעתה נלענ"ד דהר"מ ז"ל הי' ק"ל ג"כ קושי' הנ"ל דלמה נקט ר"ח דווקא ב"נ שהכה את ישראל לכן מפרש הר"מ ז"ל דכוונת ר"ח על הכאה בלא חבלה או בחבלה פחות משו"פ דבזה נראה מסברא דאע"ג דקיי"ל דב"נ נהרג על פחות משו"פ אפי' בגזל מישראל ה"ד בגזל ממש דנהי דאצל הישראל אינו ממון מ"מ אצלו הוא ממון משא"כ בחבלה פחות משו"פ מישראל נראה דאינו בכלל גזל כיון דהוא אינו נהנה כלל ובישראל לא חיסר פרוטה אינו בכלל גזל ואינו נהרג ע"ז רק דבישראל אפי' בהכה אותו בלא חבלה כלל ח"מ וכן אפי' חבל בו כ"ש דוקא אז הוא דח"מ ואינו נהרג משא"כ בחבל בו ש"פ נהרג מדין גזל ומדוקדק היטב לשון רבינו הר"מ ז"ל. ולפי דברינו יצא לנו דבר חדש דב"נ חמור מישראל דב"נ בחבל בו כ"ש אפי' אין בו ש"פ יהי' ג"כ ח"מ כאן דאצל הב"נ הוא ממון משא"כ בישראל א"ח בחבלה אלא בש"פ אמנם בזה חמור ישראל מב"נ בהכאה שא"ב חבלה כלל דבב"נ ליכא ח"מ ובישראל איכא ח"מ אבל אינו נהרג:
ועפ"ז י"ל לכאו' כוונת רבינו מרן הכ"מ ז"ל שכ' בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דהך קרא ויפן כה וכה וגו' ויך את המצרי הוא אסמכתא ולכאו' דה"ק תמוהין וא"ל פתר הא מבואר בתה"ק דעשה מ"ר מעשה שהמית את המצרי ואיך שייך בזה לומר דהוא אסמכתא אמנם לדברינו יובן היטב דכוונת הכ"מ די"ל בפירושא דקרא דמ"ר ע"ה ראה שהי' מכה אותו הכאה שי"ב חבורה ונתח"מ מדינא אע"ג דכתיב סתמא מכה הוי כמו מכה אביו דג"כ א"ח אלא בהכאה שי"ב חבורה רק דר"ח דייק מדכתיב סתמא משמע אפי' בהכאה שא"ב חבורה וע"ז שפיר כ' הכ"מ דא"ר גמורה רק אסמכתא בעלמא לכן ס"ל לר"מ ז"ל דח"מ אבל אינו נהרג אך מה שקשה על מרן הכ"מ ז"ל דאמאי לא פירש כמו שכ' המפורשים דאדרבה משום דאח"מ מדינא לכן הי' צריך לראות כי אין איש וכדרשת חז"ל שאין איש עתיד לצאת ממנו דבאמת לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל דבני שכם הי' ח"מ משום שלא דנו את שכם כ"כ לעיל דמוכרח לדעתו ז"ל דב"נ צריך למסור נפשו לקיים מצות דינים וא"כ יקשה על מ"ר דלמה הרג אותו דווקא בסתר הא ח"מ מצד דינים א"ו דאינו ח"מ מדינא מטעם הנ"ל דהי' הכאה שא"ב חבלה כלל וליכא בזה גזל ואין כאן ח"מ מדינא רק משום שהכה את ישראל ח"מ ביד"ש לכן כיון שראה שאין איש עתיד לצאת ממנו הרגו וכדרש חז"ל וזה מוכרח לד' הר"מ ז"ל וא"ש ד' ר"ח ואצ"ל דאסמכתא הוא וז"נ:
אך לקושטא דמילתא א"א להעמיס דברינו בד' מרן הכ"מ דמבואר להדי' מדבריו דגם בחובל גמור אינו נהרג כמו שנראה מהראי' שהביא מהא דמכות דלא שקיל וטרי הגמ' אלא בהרג ישראל אם גולה ולא בחובל את ישראל נראה דס"ל דאפי' בחובל גמור אינו נהרג ולא אדע לדבריו ז"ל לפרש הלשון אפי' חבל בו כ"ש וצע"ג. ובעיקר ראיות מרן ז"ל ג"כ אני תמה הרי מרן ז"ל עצמו הביא לעיל ד' הרמב"ן ז"ל שכ' להדי' דב"נ נהרג על החבלה אפי' בחבל בב"נ מצד דינים מכ"ש בחבל בישראל דח"מ וא"כ יקשה עליו מגמ' דמכות הנ"ל דלא שו"ט אלא בהרג ישראל וע"כ צ"ל דגלות ל"ש אלא בהורג לגמרי אפי' באותן שח"מ אפי' על חבלה וראי' לזה ממכה אביו ואמו בישראל דח"מ על חבלה ואעפ"כ בשוגג אינו גולה כמבואר במכות שם וא"כ ממילא נסתרה הראי' הנ"ל הכלל שד' מרן זצ"ל ל"ז להעמיד עליהם וד' יאיר עיני:
איברא דלכאורה עלה בדעתי לה"ר מסוגי' דמכות הנ"ל דב"נ אינו נהרג על החבלה דאיתא התם (דף ח' ע"ב) במשנה דבן גולה ע"י האב ומקשינן בגמ' ורמינהו מכה נפש פרט למכה אביו ועי' ברש"י ז"ל דהמקשה הי' סובר דהברייתא ממעט אפי' בהורג אביו לגמרי דדוקא מי שאינו חייב על החבורה חייב על המיתה ממש גלות משא"כ במכה אביו דחייב גם חובל א"ח גלות אף בהורג לגמרי וא"נ דב"נ ח"מ בב"ד על חבלה א"כ איך ס"ד דהמקשה לומר כן הא מפורש בתוה"ק גבי ערי מקלט לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה. וג"ת הרי ח"מ גם על חבלה כנ"ל וא"כ אמאי נמעט הורג אביו מגלות והוא קושיא נכונה לענ"ד:
אך לאחר העיון לק"מ ושני תי' בדבר א' שכ"כ למעלה דאין הכוונה דג"ת חייב גלות רק דהכוונה דערי מקלט של ישראל קולטות אותו מגוה"ד אבל חיוב גלות ליכא בב"נ כלל וא"כ אין מזה ראי' לישראל דשפיר י"ל דמי שח"מ על חבורה גרידא א"ח גלות בהורג בשוגג. אמנם מלבד זה יפה אמר כבוד יד"נ הרה"ג מוהר"ש נ"י מוויערשאוו דהנה לכאורה צ"ב סברת המקשה דבמכה אביו כיון דח"מ אפי' על חבורה נתמעט לגמרי מגלות וצ"ע מאיזהו סברא נאמר כן וצ"ל דכוונת המקשה כיון דחזינן דבכל אדם אינו ח"מ על חבלה גרידא ובאביו החמירה תורה דחייב גם על חבלה א"כ י"ל דה"ה שגגתו חמור ול"נ לכפרה בגלות ושפיר סד"א דמכה אביו לגמרי ל"ש בי' גלות וא"כ ל"ק מג"ת כיון דהוא חייב בחבלת כל אדם שפיר י"ל דבשוגג גולה דעיקר המיעוט דמכה אביו היינו משום דמוכה זה חמור מכל אדם אצלו וא"ד לב"נ שחייב בחבלה על כל אדם וז"נ:
היוצא לנו מכ"ז שכתבנו שד' הר"מ והרמב"ן ז"ל תרוויי' שוין בזה דב"נ ח"מ על חבלה רק דבחבלה בפחות מש"פ בישראל ס"ל להר"מ ז"ל דאינו נהרג כיון דזה אינו בכלל גזל אינו נהרג ע"ז ועי' במס' עבו"ז (דף ע"א ע"ב) דדייקינן דמשיכה בעכו"ם קונה מהא דב"נ נהרג על פחות משו"פ בגוזלו מישראל ועיי"ש בתוס' דמפרוטה א"ר כיון דמחסר לישראל אבל בפחות משו"פ כיון דבישראל א"ז חסרון והוא א"ק אמאי יתחייב ודחינן משום דצערה לישראל נראה להיפוך דגם על צער בעלמא נהרג ודלא כד' הר"מ ז"ל וצ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דלפי האמת דאסיקנא דמשיכה בעכו"ם קונה גם בפחות משו"פ הטעם משום הקנין אבל על הצער לחודא אינו נהרג וכמו שנראה מקרא דויפן כה וכה דרק ביד"ש ח"מ אבל בב"ד אינו נהרג על צערא גרידא וזה מוכרח לענ"ד. ובאמת נראה שמקור ד' הר"מ ז"ל הוא מסוגי' הנ"ל דנראה מפשטות הסוגי' כן דאם מחסר לישראל פרוטה תמיד נהרג מצד גזל אפי' אם אינו קונה. אמנם בפחות משו"פ שהעכו"ם יהנה ונהרג משום שאצלו הוא ממון וכ"פ רש"י ז"ל שם א"כ בחבלה בפחות משו"פ דישראל אינו נהרג אינם בחבלה שו"פ כיון דמחסר מישראל פרוטה ה"ה בכלל גזל דבזה ל"צ קנין בב"נ:
ובאמת נראה לענ"ד מזה ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל שכ' דבב"נ המדליק גדיש של חבירו ג"כ ח"מ ומסוגי' נראה כן כיון דאמרי' דאפי' אינו קונה נהרג א"כ ע"כ הטעם מצד דמחסר לחבירו א"כ ה"ה מזיק לחבירו וז"פ [ועפ"ז שכ' דבחובל חמור דין ב"נ החובל ב"נ מחובל בן ישראל דהיינו בחבלה פחות מש"פ כנ"ל יש לת' מה שהעיר כבוד ידידי הרה"ג הנ"ל שיחי' דאמאי ל"א בגמ' על כיו"ב דשפכ"ד חבלה דבב"נ בב"נ ובישראל נהרג וישראל בישראל אסור וישראל בכותי מותר ולהנ"ל א"ש דלא תני אלא דישראל וב"נ שקולין המה בב"נ. אך קושיות הרב הנ"ל בלא"ה לק"מ דא"ז כיו"ב דשפכ"ד כיון דאינו הורג את הנפש רק דב"נ חמור דנתחייב על החבלה או מצד גזל או מצד דינים וז"פ. איברא דלקושטא דמילתא אע"ג שלשון הר"מ ז"ל ומסוגיות הגמ' הנ"ל נראה כדאמרן בדעתו ז"ל דמודה דב"נ ח"מ על חבלה מ"מ לבי מהסת בה מפני שלא ביאר רבינו ז"ל הדברים בהדיא ומה גם שדעת מרן ז"ל בדעתו להיפוך וצ"ע בכ"ז:

תוכן העניינים

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה