אור ברסלב

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

פרק י · הלכה ד

הלכה ג

מב) שם בר"מ ז"ל ה"ד ב"נ שבירך השם או שעבד עכו"ם וכו' ונתגייר פטור עי' ברדב"ז הנדמ"ח בד' ווארשא שכ' בזה"ל הכי אמרי' בכ"ד גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ועי' בכל דבריו. נראה לכאורה דאתא עלה מטעם גר שנתגייר דכל מה שנוגע לב"נ אמרי' גר שנתגייר והוא תמיה מאוד דלמה הוצרך לזה ת"ל דאשתני דינא ואשתני קטלה ועלה בדעתי לכאורה דכוונת הרדב"ז ז"ל בזה דבא להזהיר מה שיש להקשות על הר"מ דכתיב סתמא בהרג חבירו ונתגייר פטור משמע בין במזיד בין בשוגג לפ"מ שפסק לעיל בה' רוצח דג"ת שהרג ג"ת בשגגה גולה וגם בישראל שהרג ג"ת בשגגה גולה א"כ בג"ת שהרג ג"ת בשגגה ונתגייר צריך להיות גולה כיון דבזה לא אשתני דינא כלל ומסתימת ד' הר"מ ז"ל נראה דל"מ חיובא כלל בב"נ שהרג את חבירו ולת' זה הוסיף הרדב"ז ז"ל טו"ט דלענין מה שנוגע לב"נ איכא פטור אחר ג"כ מצד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ א"א לחייבו דדווקא מה שנוגע לישראל ל"א גר שנתגייר כקטן שנולד דמי משא"כ לענין ב"נ ולכן אף בלא אשתני כלל ג"כ פטור במה שנוגע לב"נ:
ובזה נראה לפשוט מה שנסתפק הג' בעל חו"י ז"ל בב"נ שגנב מעכו"ם ונתגייר א"נ דישראל מחויב להחזיר אם ב"נ ג"כ מחויב להחזיר אף כשנתגייר ולהנ"ל א"ר מזל"ז דלענין ב"נ אמרי' תמיד אף לדיני אדם דכקטן שנולד דמי. אמנם מה שנראה יותר בכוונת הרדב"ז ז"ל דכוונתו בזה דהנה הג' במנ"ח ז"ל במצוה כ"ו כ' לחקור בד"ז דב"נ שנתגייר פטור אם היינו דווקא קודם שנגמ"ד אבל אם כבר נגמ"ד ואח"כ נתגייר ח"מ כמו בבן סו"מ דלאחר גמ"ד ל"מ אישתני דינא א"ד דגמ"ד של ב"נ לא מהני להיותו בכלל גברא קטילא עיי"ש שלא העלה בזה דבר ברור. אמנם לענ"ד נראה מסברא דא"ד לבן סו"מ דבן סו"מ כיון דנגמ"ד בב"ד של כ"ג והגמ"ד גם עתה כמות שהוא עתה הגמ"ד הוא טוב ונעשה בב"ד הראוי לדונו רק דעכשיו א"ח על עבירה זו שפיר אמרי' כיון דכבר נגמ"ד נהרג משא"כ גר שנתגייר דעתה הגמ"ד שנעשה בדיין אחד ל"מ לנגדו הו"ל כאלו לא נגמ"ד כלל כיון דהגמ"ד של עכו"ם ל"מ לגבי ישראל וא"כ י"ל דזה כוונת הרדב"ז דבא לומר דאפי' נגמ"ד פטור לכן הוסיף הטעם מצד דהוי כקטן שנולד ולכן הו"ל כאילו לא נגה"ד:
איברא דלקושטא קשה להעמיס זה ברדב"ז ז"ל ודה"ק ל"ז להבין דהרי מבואר בד' בזה"ל דלגבי דידהו אמרינן כקטן שנולד דמי אבל לגבי מה שעושים לישראל ל"א וכן לגבי עבירות שבינו לבין המקום אמרי' כקטן שנולד דמי עכ"ל נראה מבואר מד"ק דבא ליתן טעם דלכן בבירך השם ובעובד עכו"ם פטור בנתגייר משום שהוא עבירה שבינו לבין המקום אמרינן ע"ז גר שנתגייר משא"כ בהרג או בא על אשת ישראל דהוי לגבי ישראל ל"א כקטן שנולד וזה תמו'. אחד דלפ"ד ז"ל אם בא על א"א שנאסרה לבעלה בלא"ה כגון שהיא מחיי"ל או שכבר זינתה ונתגייר אח"כ יהי' פטור כיון דלגבי ישראל לא עשה עבירה כלל דבלא"ה הי' אסורה על בעלה והיא הרי מרצונה זינתה עמו ועוד דלפ"ד ר"ת ז"ל דא"א שזינתה עם עכו"ם לא נאסרה לבעלה כלל א"כ הוי רק עבירה שבין אדם למקום גם מה דפשיטא לי' דרוצח הוי שבין אדם לחבירו מבואר להיפוך בד' הרמב"ן ז"ל פ' יתרו שכ' דה' דברות הראשונות הם ממצות שבין אדם למקום דזה שחייבה תורה מיתה את הרוצח הוא משום שהרג אדם שנברא בצלם אלקים וא"כ ליכא למימר חילוק בין עבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו וצ"ל כמו"ש התוס' דדווקא בד"ש אמרי' כקטן שנולד דמי אבל בד"א אף בעבירה שבין אדם למקום ל"א כקטן שנולד דמי וד' הרדב"ז צע"ג. אמנם לדאתן עלה בעיקר הב' דינים שכתבנו י"ל כמו"ש דלענין מה שנוגע לב"נ שפיר י"ל דכקטן שנולד דמי כמש"ל וגם מ"ש דאם נתגייר לאחר שנגמ"ד ג"כ פטור נראה מסברא כדברינו וכ"נ מדברי רש"י ז"ל דמפרש בסנהדרין (דף ע"א) במשנה שם הטעם דבן סו"מ אם ברח לאחר גמ"ד לא מיפטר בנשתנה אח"כ כיון דנגמה"ד הוי כגברא קטילא ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו עכ"ל. ולכאורה תמוה הא ברור הד' דגם לאחר גמ"ד אם אמר אחד יש לי ללמוד עליו זכות מחזירין אותו וצ"ל דכוונת רש"י ז"ל דעכ"פ כיון שאין כאן שום חיוב על הב"ד לחפש בזכותו א"כ שוב ליכא השתא תורת דין כלל וא"כ ל"ש למיפטר אותו מצד דאשתני דדווקא אם צריכים אותו לדין עוד אמרינן דא"א לדונו כיון דנשתנה עתה מכמות שהיה מה שאין כן בשכבר נגמ"ד:
ומעתה נראה ברור דז"ד בבן סו"מ דנגמ"ד בב"ד של כ"ג וכבר חפשו בזכותו כל הצורך משא"כ בב"נ שנגמ"ד ונתגייר פשיטא דאכתי יש לעי' בדיני' אם גמרו היטב את הדין וכיון דשייך עוד קצת דין מצד והצילו העדה שוב פטור לגמרי ובאמת נראה כן פשטות הסוגי' דמקשינן על דינא דר"ח דס"ל בגר שנתגייר פטור מהא דבן סו"מ שאם ברח לאחר שנגמ"ד אינו מיפטר ותי' נגמ"ד קאמרת שאני נגמ"ד דגברא קטילא הוא וצ"ע דקארי מה קארי לה כיון דר"ח אינו פוטר ב"נ שנתגייר אלא אם נתגייר קודם גמ"ד א"ו דפשיטא להש"ס דר"ח פוטר לגמרי ומקשינן מבן סו"מ ותי' דבן סו"מ דנגמ"ד בב"ד של ישראל הוי גברא קטילא:
ובאמת י"ל עוד סברא לחלק בין סו"מ לב"נ שנתגייר דבב"נ כיון דא"נ דלאחר גמ"ד ג"כ מהני גירות לפוטרו הרי בידו להתגייר וליפטר וא"כ שוב ל"ה גברא קטילא ושוב פטור ע"י הגירות ודוקא בבן סו"מ דאין בידו לפטור א"ע קודם הזמן משא"כ בב"נ דתלי' בדידי' דאע"ג דלענין דשלב"ל ל"ח בידו לגייר לבידו. ה"ט דהתם צ"ל דהו"ל כאילו כבר נעשה בזה ל"מ מה שאינו תלי' בדידי' לגמרי וכמ"ש הרשב"א ז"ל ביבמות (דף פ"ח) אבל הכא דנימא דהוי כגברא קטילא ע"ז מהני עכ"פ הא דבידו להתגייר שלא יהי' בגדר גברא קטילא כיון דרוב פעמים נזקקין לו וכמו"ש הרשב"א ז"ל שם ושוב אף לאחר שנגמ"ד פטור בנתגייר כ"ז עלה בדעתי בתחלת ההשקפה במנ"ח יען כי מסתימת ד' הר"מ ז"ל נראה כן דאינו מפליג כלל בין נגמ"ד או לא:
אולם ראה זה מצאתי בחי' הרמ"ה על סנהדרין שנדמ"ח בסוגי' שם שכ' להדי' בסוד"ה לימא מסעיי' לי' דה"ה גבי גר שנגמ"ד ואח"כ נתגייר חייב דגברא קטילא הוא עכ"ל מבואר להדי' היפוך דברינו ואם אמנם כי בטלה דעתי העני' בכ"ז אני על משמרתי עומד שדעת רבינו הר"מ ז"ל לא נראה כן ובאמת לפ"מ דאסיקנא בגיטין (דף כ"ט ע"א) דל"ש אלא בב"ד של ישראל כיון דנגמ"ד הוי בר קטלא משא"כ בב"ד ש"ע אפי' בנגמ"ד ל"ה בר קטלא ועיי"ש א"כ נראה דלענין נ"ד ג"כ י"ל דנגמ"ד ל"מ דליהוי גברא קטילא וצ"ע בזה:
מג) שם בר"מ ז"ל הרג בן ישראל או שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב וכו' הנה מסתימת ד' רבינו ז"ל נראה דאין נפ"מ בין אם נגמ"ד מקודם או לא ותמיד נהרג עתה. ולענ"ד צ"ע טובא לא מבעי' בלא נגמ"ד עוד א"כ עתה כשנתגייר וה"ה ישראל גמור אם גומרין דינו עתה ע"י העדים ב"נ שראו אותו הורג ישראל או ע"י עד אחד דכ"ז מהני בב"נ ול"מ בישראל וכיון שעתה הוא ישראל איך נוכל לדון אותו עפ"י עדים אלו ובפרט דבודאי הוא שלא בהתראה ואיך נוכל להרוג ישראל ע"י עדות כזה אך אפי' בנגמ"ד בעדי ב"נ ג"כ צ"ע כיון דעתה נתגייר איך אפשר להורגו עפ"י גמר דין שהי' בדיין א' ועפ"י ע"א ומה בכך דבשעת עבירה זו הי' עכו"ם מ"מ עתה דהוא ישראל צריכים אנו לחוש להצלתו ואף אם נדחק בגמה"ד דהוי גברא קטילא מ"מ בלא גמ"ד צ"ע טובא איך גומרין עתה את דינו עפ"י ע"א ומסתימת ד' הר"מ ז"ל נראה דכל דיני ב"נ עליו לענין זה ובאמת קשה מאוד לומר דד"ז לא יצויר אלא אם העידו עליו עדים ישראלים וכשרים והתרו בו וקיבל עליו התראה כד"י מה שהוא רחוק מאוד בב"נ שהרג נפש כיון דל"צ כ"ז בב"נ:
ומה שנלענ"ד בזה עפ"מ שכתבנו בדרושינו לבאר ד' המדרש על הקרא ד' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' דהלך הקב"ה אל בני עשו שיקבלו את התוה"ק ושאלו מה כתיב בהו ואמר הקב"ה לא תרצח אמרו א"ה לא בעינא וכן בני ישמעאל מצד ל"ת לא רצו לקבל את התורה ותמי' מפורסמת הא רציחה וניאוף הוא מז' מצות ב"נ וא"כ גם בל"ז חייבים הם לקיים מצות אלו וכתבנו לבאר הענין דלדעתם השיבו תשובה נכונה. דהנה יש לחקור ענין זה דב"נ נהרג בע"א ובדיין א' שלא בהתראה ובישראל אינו נהרג אלא בב' עדים כשירים וב"ד של כ"ג וצריך תורת עדות שאילה"ז הא קיי"ל מא"מ דלישראל שרי ולב"נ אסור ופירש"י ז"ל דישראל לא יצאו במ"ת מקדושתן להקל מב"נ אלא להחמיר עליהם ולמה בעניינים אלו יצאו להקל מב"נ אמנם נראה דענין זה היא מפאת שבמתן תורה נזדככה זהומתן ונתקדשו כמלאכי שרת ונפסק מהם הרע בטבע לכן נשתנו למעליותא שאין להאמין על ישראל שיעבור עבירות ולכן החמירה תוה"ק בהם שצריך ב' עדים כשירים ויהי' בהם תורת הזמה וכן שיהי' בהם עדה שופטת ועדה מצלת ושיהי' בהתראה מפאת שקשה להאמין על זרע ישראל אחר קבלת התורה שיעברו עבירות כאלו ואף לפ"מ שנראה דבמרה כבר נצטוו על זה ג"כ י"ל דהי' זה מפאת קדושת שבת שנתקדשו בה ישראל בנשמה יתירה וגם מצד מצות מילה ומה גם שהם מגזע קדושים בני אברהם יצחק ויעקב שהי' מורחקים מטבעם מכ"ז רק נתלכלכו עיד"ז שנבלעו בין האומות במצרים לכן עתה לאחר יציאת מצרים ואחר קבלת עול מצות שבת ומילה ופסח נסתלקה מהם הזוהמא לכן נצטוו במרה על הדינים בעדה ועדים והתראה:
ומעתה י"ל דזה היתה תשובה בני עשו וישמעאל דשאלו אם זה שנצטוו מקודם היינו הז' מצות אם יהי' נדונים גם עתה לאחר קבלת התורה בדינים הקודמים היינו בדיין אחד ובע"א או כמ"ש בתורה ויהי' נדונים בעניינים אלו בדיני התוה"ק וכשהשיב להם הקב"ה דכתיב בתורה ל"ת ול"ת הבינו מזה דממתן תורה ואילך ידונו בזה עפ"י התורה והיינו בעדה ועדים והתראה ולכן אמרו לא בעינא שלא האמינו שיפסק הרע מהם במתן תורה וא"כ אם נבוא להקל עליהם בעניינים אלו יתרבו רוצחים ומלאה הארץ זימה ולכן לא רצו לקבל את התורה וז"נ לענ"ד והארכנו בזה בדרושים שלנו ואכ"מ:
היוצא לנו מזה שכ"ז שצריך בישראל עדים כשירים וב"ד של כ"ג היינו משום שאין להאמין על ישראל שיעבור עבירה עד שיתאמת לנו בבירור גמור שאין אחריו ספק כלל א"כ כ"ז מה שעבר בהיותו ישראל משא"כ ב"נ שהרג את הנפש או בא על א"א ונתגייר אח"כ כיון דעבירות שעבר בעודו ב"נ שפיר נאמן ע"א דב"נ מפאת טבעו מוכשר לזה ונאמן ע"א ע"ז וכיון שידענו שבאמת הרג את ישראל הר"ז נהרג גם עתה בהיותו ישראל עפ"י עדים אלו:
איברא דלקושטא דמילתא א"ז מספיק דאם אמנם כי לענין זה דב"נ נהרג בע"א ובישראל צריך ב' עדים נראה הסברא כדאמרן אמנם שאר החלוקים בזה דצריך ב"ד של כ"ג דוקא בישראל נראה דהטעם העיקרי דנפש הישראלי יקר בעיני השי"ת וכל מה שנוכל לחפש זכות להציל אותו ממיתה חייבין להצילו. וגדולה מזו מבואר במכות (דף י"א ע"ב) ברוצח בשגגה בכה"ג הו"ל לבקש שיגמ"ד לזכות ולא ביקש אע"ג דבאמת הרג את הנפש ונתחייב גלות וידיעה מה שאמר בזה הג' מר"י פיק ז"ל דהי' לו לבקש דכולם יאמרו חייב ויהי' ממילא זכאי כמו שקיי"ל בד"נ אמנם כ"כ במק"א דאם אמנם גם דיני גלות הוי בכלל והצילו העדה אבל לענין זה דיהי' צריך הלנת הדין בגלות לא מצאנו וכנראה דענין זה דהלנת הדין הוא רק בח"מ ב"ד ולא בגלות:
ובדרך פלפול אמרתי דהכוונה דהי"ל לבקש שישיב בלב שלם ויתודה לפני ב"ד קודם שבאו העדים שהרג את חבירו בשוגג לפני עדים אלו וא"כ ממילא יפטור אח"כ מגלות כיון דיהי' עדות שאאילה"ז דהודה לפני העדים כמבואר בריטב"א ריש מכות. ואם אמנם כי זה רק לפלפולא אמנם בכ"ז נראה דפירוש הגמ' באמת כן הוא דהי' לו לבקש שישוב להשי"ת וממילא שלח מן השמים להדיינים צד זכות שידונו לזכות דאע"ג דהב"ד אין משגיחין על תשובה במי שחייב מיתת ב"ד או גלות אבל ז"ב דאם שב להשי"ת בכל לבבו ונתקבל תשובתו הקב"ה שולח בלבב ב"ד שימצאו לו זכות לפוטרו וכ"כ במק"א ביאור התרגום יונתן בפ' שלח בענין מקושש שכ' דבשני דינים דשאלו למשה בדיני נפשות הי' מתון היינו במקושש ובמגדף דלא שאל להשי"ת והמתין עד שיאמרו לו משמים ונלמד מזה לב"ד להיות מתונים בדין. עיי"ש וכתבנו דהכוונה דמ"ר המתין בשאלתו והניח להם פתח לשוב לקב"ה דאז אע"ג שיאמר לו הקב"ה אח"כ מן השמים הדין דמחלל שבת חייב סקילה אבל אותו יפטור הקב"ה מצד הת' ומזה נלמד לב"ד להיות מתונים בד"נ ולחפש כל צד זכות שנוכל לפטור את הנידון ממיתה מבואר מזה דהא דמחפשין בזכות הנידון אין הטעם מצד ספק בגוף המעשה רק דאפי' מוחלט לנו בבירור גמור שהמעשה אמת צריך עדה מצלת כנ"ל א"כ לכאו' גם בגר שנתגייר נהי דהרג בהיותו עכו"ם מ"מ עתה שנתגייר וה"ה ישראל גמור צריך לחפש בזכותו ולהצילו ויהי' צריך ב"ד של כ"ג וכיו"ב שאר הדינים מה שיש בישראל ומסתימת ד' הר"מ ז"ל אינו נראה כן:
ולכאורה עלה בדעתי להעיר לפי האמת דקיי"ל דכל היכא דלא אשתני דינא וקטלא אינו נפטר ע"י הגירות א"כ הוי גברא קטילא ושוב הגירות ל"מ כלל וה"ה ב"נ כמות שהי' כיון דכל ענין גירות הוא לקבל עליו עול תורה ומצות וא"כ זה שהולך למות וגברא קטילא הוא לא חל עליו הגירות כלל ועפ"ז א"ש הכל:
אך מד' הר"מ ז"ל מבואר להיפוך דפסק דאם בא על אשת ישראל בעודו עכו"ם ונתגייר חונקין אותו כדין ישראל שהרי נשתנה דינו מבואר דס"ל דהגירות חל אע"ג דהוא גברא קטילא ובאמת מסוגי' א"ר לזה די"ל דקושיות הגמ' הא אשתני דינו היינו אם הי' בא עתה על אשת ישראל ואשתני קטלא וע"ז תרצינן קלה בחמורה מישך שייך א"כ זה לא מקרי אשתני קטלא וממילא אינו מיפטר ממיתה ושוב אמרי' דהגירות באמת אין לו חלות כלל ובאמת יהי' מחיוב סייף כמו שהי' חייב מקודם אך מד' הר"מ ז"ל מבואר דהוי גירות גמור לכן א"א לחייב אותו אלא חנק וכיון שכן יש לעי' לענין עדה ועדים והתראה ג"כ וצ"ע בכ"ז וד' יאיר עיני לרדת לעומק השמיעה לברר הד' ע"נ:
מד) והנה לענין שאר איסורין אינו מבואר בר"מ ז"ל בב"נ שנתגייר מה דינו וראיתי להג' בעל חו"י ז"ל בת' סי' ע"ט שכ' דב"נ שאכל אבמה"ח ונתגייר לוקה כיון דקלה בחמירה מישך שייכה וא"כ לא מקרי אשתני לענין החיוב מיתה שהי' עליו מקודם ול"ה אשתני קטלא וממילא לוקה עכ"פ ועי' בזה בס' אמ"ב בה' טריפות ס"ו שכ' לפקפק בדבריו ואינו מובן מ"ש בזה. אמנם לענין דינא הנה מד' הרדב"ז הנ"ל שכ' כיון דבמה שנוגע לשמים אמרי' דכקטן שנולד דמי מבואר להיפוך דאינו חייב מלקות באוכל אבמה"ח ונתגייר כיון דהוא רק איסור הנוגע לשמים אך שכ"כ לעיל שד' הרדב"ז ז"ל צ"ע:
אמנם בל"ז נלענ"ד לדון בזה דדוקא אם בדיני ישראל ג"כ ח"מ רק דהוי מיתה קלה ע"ז שפיר י"ל כיון דקלה בחמורה מישך שייכה הרי הי' עליו העונש הזה קודם ג"כ ול"ה שינוי כלל משא"כ מה שחייב עתה בד"י מלקות י"ל דל"ש בי' כלל קלה בחמורה מישך שייכה לפ"מ דמבואר במשנה דמכות (דף כ"ב) דאם נתקלקל במ"ר או בריעי בתחלת הכאה נפטר ממלקות והטעם כיון דנקלה אחיך לעינך מבואר מזה דעיקר עונש מלקות הוא בושה ולכן היכא שנתבייש בתחלת הכאה נפטר ממלקות:
והנה מבואר בב"ק (דף פ"ז ע"א) במשנה דר"י ס"ל דאין לעבדים בושת ואפי' לחכמים החולקים היינו רק בעבדים דדינם כאשה אבל בב"נ נראה דל"ש בושת כלל ועכו"ם לאו בר בושת הוא א"כ בב"נ מלקות אינו עונש כלל א"כ ל"ש בזה לומר קלה בחמורה מישך שייכה כיון דבעודו ב"נ א"ז עונש כלל וא"כ שפיר י"ל דהוי בכלל אשתני דכ"ז דהוי עונש הוא רק בשביל שהוא עתה ישראל ושוב אמרי' כיון דאשתני אשתני ועי' היטב בזה ונפ"מ גדולה לדינא בין טעם הרדב"ז ז"ל ובין הטעם שכתבנו בזה אם ב"נ חבל לישראל חבלה פחות מש"פ לדעת הרמב"ן ז"ל דב"נ נהרג על החבלה ונתגייר אח"כ דלדעת הרדב"ז ז"ל בכה"ג יהי' חייב מלקות כיון דלענין מה שנוגע לישראל ל"א כקטן שנולד דמי:
אמנם לדברינו נראה דבכל מה שחייב עתה רק מלקות פטור לגמרי דבחייבי מלקות ל"ש לומר דקלה בחמורה מ"ש. ודו"ק היטב בזה כי לענ"ד נראה דעיקר עונש מלקות הוא בושה ונראה פשוט דה"ה דהא דקיי"ל דחיי"כ שלקו נפטרו מיד"כ אם נתקלקל בתחילת הכאה או בכפתי' וברח דנפטר מהמלקות ה"ה דנפטר מהכרת ג"כ דהו"ל כאלו נתקיים בו עונש מלקות כיון דהוי ונקלה ומוכרח כן מהא דאמרי' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת לפמש"כ בתשו' אחת. ומצאתי כעת שקדמני בזה האחרונים בהסברא משום דחיי"כ שלקו נפטרו מיד"כ לכן העונש שוה וא"נ דבכה"ג נהי דנפטר מהמלקות מ"מ אינו פוטרו מכרת א"כ איכא נפ"מ טובא א"ו דהוא הוא וכמו שמועיל לענין מלקות מועיל לענין כרת דאין זה פטור אלא אמרי' דהו"ל כאלו נלקה ופוטר מכרת וצ"ע עוד בכ"ז ואכ"מ:
והנה יש להסתפק לד' רש"י ז"ל במכות (דף ה') דס"ל דח"מ ב"ד הוי בכלל קנס ואי מודה מקמי דאתי עדים מיפטר מה הדין בב"נ שהרג ישראל וקודם גמ"ד נתגייר והודה שהרגו ואח"כ באו עדים אם מיפטר בהודאתו או לא ומקום הספק לענ"ד דהנה באמת דעת רש"י ז"ל צ"ע דמאיזה טעם ס"ל דחיוב מיתה הוי קנס ומנ"ל זאת ואמאי לא נימא דדינא הוא. ונראה דס"ל לרש"י כיון דבישראל מהני תשובה בכל העבירות א"כ בח"מ ב"ד שאינו מועיל תשובה אלא התורה חייבה להב"ד שיבערו הרע בכל אופן זה הוי קנס ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דמודה בח"מ הוי מודה בקנס. ומעתה י"ל דז"ד בישראל אבל בב"נ דל"מ תשובה א"כ שוב י"ל דהח"מ הוא דינא ולא קנסא וא"כ זה שמודה על הח"מ שנתחייב בעודו ב"נ אינו מיפטר מצד מודב"ק דבב"נ אין המיתה קנס ונהי דעתה הוא ישראל מ"מ הא הח"מ הוא על עבירה שעבר בעודו ב"נ ואז הי' החיוב מיתה מדינא לא מקרי מודב"ק ויש בזה פנים לכאן ולכאן:

תוכן העניינים

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה