חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פרק י · הלכה ג
לט) שם ה"ג ב"נ שנתגייר ומל וטבל ואח"כ רצה לחזור מאחרי ד' ולהיות ג"ת בלבד כשהי' מקודם א"ש לו אלא יהי' כישראל לכ"ד או יהרג [כן היה נפסק הדין בזמן הבית ורק בעובדי כוכבים ומזלות] עכ"ל. הנה מלשון הר"מ ז"ל אלא יהי' כישראל לכ"ד או יהרג נראה קצת דאם אינו רוצה להיות כישראל לכל דבר היינו שבועט באחת ממצות ישראל אפי' אם הוא רק מד"ס הר"ז יהרג [בזה"ב] דשוב אינו כישראל לכל דבר. ולכאורה צ"ע למה יגרע מישראל גמור שאינו רוצה לקיים אחת ממצות ד' דג"כ אינו נהרג אלא אם הוא עבירה שיש בה מיתה ובעדים והתראה וא"כ זה שנתגייר וא"א לו לחזור מאחרי ד' בשום אופן דמישראל א"א להעשות עכו"ם א"כ אף אם מבעט במצוה אחת ואינו רוצה לקיימה למה יתחייב:
כל הפטפוטי דאורייתא שיש בכאן וגם באות מ' קאי רק על זמן הבית וישראל היו יושבים על אדמתם ועל העמים הקדמונים כוונתם שהיו עובדי כוכבים לבד ולא האמינו באל אחד שהוא כח כל הכחות ורק לפלפולא בעלמא נאמרו הדברים האלה:
ועלה בדעתי דכוונת הר"מ ז"ל באמת דדינו כישראל דג"כ מכין אותו עד שת"נ אם אינו רוצה לקיים המצוה הרי דבישראל ג"כ אם אינו רוצה לקיים אפי' מצ"ע הר"ז נהרג. אך יש לעיין דאמאי ל"כ הר"מ ז"ל הכא ג"כ דכופין אותו לקיים כל המצות ולמה סתם דנהרג. ועלה בדעתי בדרך פלפול דהרי גם בישראל חקר הר"מ ז"ל בעצמו על הכפוי' דאיך נקרא זה קיום המצוה כיון שעושה אותה מאונס ותי' כיון דנפש הישראלית בעצם חפיצה בטוב לכן אמרי' דע"י הכפי' שוב רוצה בלב שלם:
ומעתה י"ל דכמו שכ' המהרי"ט צהלין בת' דבישראל עכו"ם ל"ש סברא זו אחרי שחזינן שהמיר אע"ג דלענין דינא ה"ה כישראל גמור מ"מ שוב לא מהני הכפוי' להיות כרצון א"כ י"ל דה"ה בגר שרוצה לחזור לסורו אפי' אם הוא רק על מצוה אחת ג"כ ל"ש בי' כפוי' וכיון דא"א לקיים המצוה ע"י כפוי' שוב פוסק הר"מ ז"ל סתמא דנהרג. אך באמת הדבר רחוק לומר דגר שנתגייר ואומר סוכה איני עושה יהי' נהרג ולא יהי' כופין אותו כלל לקיים המצ"ע וצריך לחלק אם אומר סתמא שאינו רוצה לקיים מצ"ע זו או שאומר שממצ"ע חוזר בו מקבלתה ואינו רוצה להיות ישראל במצוה זו בכה"ג חמור ונהרג ועי' היטב בכ"ז וצ"ע:
מ) שם בר"מ ואם הי' קטן כשהטבילהו ב"ד יכול למחות בשעה שיגדיל ויהי' ג"ת בלבד עכ"ל. הנה כ"כ לעיל לדקדק דלמה הוסיף הר"מ ז"ל ויהי' ג"ת בלבד דלמנפ"מ כ' זה ועי' לעיל אות ל"ה מ"ש בזה:
אמנם כעת נלפענ"ד שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה ונקדים לתרץ דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט דין ר"י דס"ל הגדילו יכולין למחות כיון דבגמ' נראה דהלכה היא וגם על הר"מ ז"ל יפלא דהכא פסק דיכולין למחות כשיגדילו ובפי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ז כ' סתמא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ול"כ כלל ד"ז דהגדילו יכולין למחות ועי' בהרה"מ שם. וראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל בת' חיו"ד סי' רי"ג שכ' בדעת הר"מ דס"ל דנהי דר"י ס"ל דהגדילו יכולין למחות היינו משום שאינו זכות גמור יכולין למחות כשיגדילו א"כ ז"ד בהטבילהו ב"ד ולא הביאו אביו ואמו להתגייר אבל כשאבותיו מגיירים עמו הוי זכות גמור שלא ישאר בעצמו עכו"ם ובכה"ג מודה ר"י דגם בהגדילו א"י למחות ובזה מתורץ ד' הר"מ ז"ל דבא"ב מיירי כשאביו ואמו גיירו ג"כ ובה' מלכים מיירי בטבילת ב"ד גרידא א"ד ז"ל:
אמנם מלבד שד' ז"ל צריכין תבלין ומסתימת דבריו ז"ל בה' א"ב נראה דבכל גווני איירי מלבד זאת הנה מבואר בר"מ ז"ל פ"ח מה' עבדים ג"כ ד"ז דגר קטן [בזה"ב] מטבילין אותו ע"ד ב"ד ושם מיירי בלא אב ואם וג"כ לא כ' דהגדילו יכולין למחות. ונשאלתי בזה מח"א. לכן נלפענ"ד לתרץ דעת הר"מ ז"ל כמ"ש החת"ס ולא מטעמי' דזה בודאי היכא דהוא זכות גמור ואנן סהדי דניחא לי' א"י למחות אח"כ כמ"ש הגז"ל:
ומעתה י"ל דהנה בענין גירות יש ב' דברים. א' במה שנכנס תחת כנפי השכינה. ב' במה שעיד"ז שנעשה ישראל הוא בכלל כל ישראל להחיותו ולהציל נפשו מן הסכנה ולענין נזיקין שלו אשר יש לו הרבה מעלות בהיותו ישראל. והנה הי' קשה להר"מ ז"ל דמטעם זה צריך שיהי' בכלל זכות גמור דאע"ג שמקבל עליו עול תורה ומצות מ"מ כיון שיש לו עיד"ז זכותים הרבה לענין להחיותו והצלת נפשו הוי בכלל זכות גמור ואמאי יכול למחות כשיגדיל לכן ס"ל לר"מ ז"ל דדינא דר"י אינו אלא בזמן שיובל נוהג דאז גם ג"ת נוהג וג"ת דינו כישראל לענין הצלתו ולהחיותו וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ז"ל א"כ זה שמקבל עליו להיות כישראל גמור אינו בכלל זכות גמור לכן בהגדילו יכולין למחות משא"כ בזה"ז דאין מקבלין ג"ת א"כ א"א לו להיות לו זכותים אלו אלא בגירות גמורה שפיר הוי הגירות זכות גמור ומודה ר"י דאם הגדילו א"י למחות ומדוקדק מאוד לשון הר"מ ז"ל כאן ויהי' ג"ת בלבד. להורות זה דדוקא בזמן שאם ימחה ישאר ג"ת עכ"פ אז יכול למחות כיון דג"ת הוה ג"כ בכלל ישראל לענין הצלה א"כ שוב הגירות אינו זכות גמור דאינו נראה לחוש ולעין האדם הזכות לכן בהגדילו יכולין למחות אבל בזמן שאין ג"ת נוהג א"י למחות כשיגדיל ולכן בה' א"ב סתם הדברים דא"י למחות דשם מיירי בזה"ז ובזה"ז א"י למחות. ומעתה א"ש מאוד דעת הרי"ף ז"ל דהוא ז"ל ל"כ אלא דינים הנוהגים בזה"ז ובזה"ז באמת גם ר"י מודה דא"י למחות כיון דאין מקבלין ג"ת הוי זכות גמור וזה נראה נכון מאוד בעזהי"ת ביישוב ד' הרי"ף והר"מ ז"ל:
ולפי"ז יצא מדברינו היפוך מ"ש לעיל דאם מקטנותו לא עבד עכו"ם ה"ה ג"ת בלא קבלה וגם בזה"ז ה"ה בכלל ג"ת ולפי דברינו אלו מוכרח להיפוך דבזה"ז לא משכח"ל ג"ת כלל כיון דאין מקבלין ג"ת בזה"ז ובלא קבלת גירות בפני ג' אינו נעשה ג"ת. אמנם בכ"ז דברינו נכונים מ"ש שם דב"נ קודם מ"ת הי' דינם כג"ת אף בלא קבלה כלל וטעמא דמילתא נראה לענ"ד דבאמת הסברא צ"ע דלמה יהי' צריך קבלה ע"ז בפני ג' דהיינו גירות כיון דזה הוא משבע מצות ב"נ וא"כ מה בכך דעבר עליהם מ"מ במה יצא מכלל ג"ת שיהי' צריך גירות. לכן נלענ"ד עפ"מ דמבואר בגמ' על ראה ויתר גוים ראה הקב"ה שאין מקיימין השבע מצות עמד והתיר להם וכו' דנטל הציווי מהם ועשאן כמו שאינן מציווין ועושין מבואר דממתן תורה ואילך ניטל כח הציווי מהם ולכן כשרוצים להיות בכלל ג"ת מוכרחים הם להתגייר ולקבל גירות בפני ג' מישראל ולהיות נכללין בכל הציווי על ז' מצות אלו אבל בלא הקבלה אע"ג שמקיימין הז' מצות מ"מ אינן בכלל ג"ת:
אמנם ז"ד לאחר מ"ת אבל קודם מ"ת נראה פשוט דאותן ב"נ שמקיימין ז' מצות הי' בכלל ג"ת ולכן גם קודם מ"ת ב"נ שהרג ב"נ בשוגג צריך להיות גולה וצדקו ד' הכ"מ בקושייתו על הר"מ ז"ל וצ"ל כמש"כ לעיל לתרץ דכוונת הר"מ ז"ל דאין לו ערי מקלט שלהן ועי' היטב בכ"ז. אמנם בזה"ז לא משכח"ל ג"ת כלל ומד' הרי"ף ז"ל ראי' גדולה שלא הוזכר מימרא דר"י כלל דאין סברא לומר דפליג על ר"י ועוד דא"כ יהי' מוכרח דהר"מ יחלוק על הרי"ף וזה דבר רחוק ולפי דברינו א"ש הכל בס"ד:
הן אמת שבפלפול התלמידים אמרנו לתרץ ד' הרי"ף ז"ל שהשמיט הך דר"י בהקדם לתרץ קושיית התוס' ישנים שהקשה על הא דת' דמודה ר"י דאם הגדילו שעה אחת א"י למחות דא"כ איך משכח"ל מחאה כלל כיון דבקטנותן א"י למחות ומשהגדילו ג"כ א"י למחות איך משכח"ל מחאה כלל:
אמנם ראיתי בתוס' רי"ד הנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא שכ' לפרש דהא דס"ל לר"י דהגדילו יכולין למחות אין כוונתו דוקא שבאו לכלל עונשין אלא שבאו לכלל דעת ועדיין לא באו לכלל עונשין וכ' שם בגליון שבזה נתיישבה קושיית התוס' ישינים. ונכונים ד' בזה שנראה שהתוס' רי"ד בא לתרץ בזה קושיית התוס' ישנים הנ"ל דאימת משכח"ל מחאה וע"ז חידש התוס' רי"ד דמהני מחאה משבאו לכלל דעת עד זמן גדלות ממש. אך באמת ד' התוס' רי"ד צ"ע לכאורה שכבר בררנו לעיל דזמני עונשין הוא מצד שקודם לכן אינן בני דעת וא"כ מנ"ל לתוס' רי"ד לחלק בין זל"ז לכן נראה דהתוס' רי"ד ז"ל לא קאמר אלא לר"ה לשיטתו דס"ל בנדה (דף מ"ו) דמופלא הסל"א דאורייתא והקדישו הקדש מה"ת א"כ חזינן דמה שנוגע לענין הקדש יש לו דעת א"כ ה"ה לענין מחאה דגירות ושפיר ס"ל לר"י לדידי' בהגדילו יכולין למחות:
ומעתה א"ש ד' הרי"ף ז"ל דס"ל דכ"ז דתירץ בגמ' ממתניתין דכאן וממשנה דא"נ דאם הגדילה שעה אחת שוב א"י למחות היינו רק לר"ה לשיטתו דלדידי' יכולין למחות משבאו לכלל דעת ושפיר משכח"ל מחאה משא"כ להלכה לא משכח"ל מחאה כלל כיון דמשהגדילו ע"כ דא"י למחות כמו שמוכרח מקושייתם וקודם לכן ג"כ ל"מ מחאה כיון דמחאה בקטנות ל"מ וז"נ דר"פ וחידוד:
איברא דלקושטא דמילתא קשה לומר שכוונת התוס' רי"ד דווקא לר"ה לשיטתו. ויש קצת ראי' מתוס' רי"ד דבב"נ אזלינן בתר דעת. וראה זה פלא מה שמצאתי באס"ז שם באמצע ד"ה לכי גדלה שכ' בשם שיטה ישינה בזה"ל ובשיטה ישינה כתוב משכח"ל כגון שמיחתה מתוך י"ב עד לאחר שלוש עשרה שנה ויום אחד עכ"ל והוא תמו' מאוד הא בנקבה משנת י"ב ויום א' הוי גדולה ואם לא נרצה להגיה בד' ז"ל יהי' מוכרח מזה כמוש"ל באות קטן ל"ח דבב"נ בנקבות דינם שוה לזכרים ואינן נעשים גדולים קודם י"ג וס"ל לשיטה ישינה דמשעה שנעשית גדולה בדיני ישראל יכולה למחות עד שנעשית גדולה גם בהיותה עכו"ם דאזלינן בתר מחאה כמו שנסתפקנו בזה לעיל והוא דבר נפלא בע"ה:
ולכאורה יש להכריח שגם דעת התוס' ישנים כן הוא שת' על קושייתם הנ"ל ג"כ דמיירי בתחילה למחות מימי קטנות עד ימי גדלות ועד בכלל הא בלא"ה שוב א"י למחות ותמי' דא"כ מאי מקשה רבא מא"נ שיש להם קנס וא"א הגדילו יכולין למחות וכו' הא א"נ קתני וכיון שלא התחילה למחות מקודם שוב א"י למחות לפ"ד הת"י ושפיר יש להם קנס אמנם לדעת השיטה ישינה הנ"ל א"ש דלענין גדלות דמחאה תלוי' בשנות י"ג כו' אמנם כ"כ הראשונים מובא באס"ז שם דא"ז קושי' דהמקשה הי' סובר דנערה ל"ד וגם קטנה אית לה קנס כחכמים ולכן הקשה רבא ממשנה דא"נ ודו"ק בכ"ז:
שו"ר במ"ש ליישב דעת הרי"ף והר"מ ז"ל במה שמדקדק בלשונו הזהב ויהיה נשאר ג"ת די"ל בסגנון הנ"ל באופן יותר נאות דהנה לכאורה עלה בדעתי לת' דעת הרי"ף ז"ל דהי' קשה על ר"י כיון דהוא זכות גמור אמאי יכול למחות כשיגדיל נימא דהשתא הוא חוזר. אך י"ל דהנה ר"י אמר בב"ק (דף פ"ז ע"א) מעיקרא ה"א מאן דאמר לי הלכה כר"י ה"א יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא השתא דשמעת להא דר"ח וכו' מבואר דר"י הי' ס"ל דאינו מצווה ועושה גדול ממצווה ועושה וא"כ י"ל דשוב אין הגירות זכות גמור דיש אופן שטוב יותר שלא יהי' מצווה ועושה ויקיים המצות מדעתו וא"כ שפיר ס"ל לר"י דיכולין למחות משא"כ להלכה דמסיק ר"י דגדול מצווה ועושה שפיר הוי זכות גמור ומודה גם ר"י דא"י למחות ולכן השמיט הרי"ף ז"ל דינא דר"י אך קשה לומר דכל השו"ט דגמ' הכא לס"ד דר"י דא"מ ועושה גדול לכן נראה עפמ"ש שם בשטמ"ק בשם ר"ת דהא דס"ל לר"י להלכה דגדול מצווה ועושה ה"ד בשבע מצוות ב"נ עיי"ש וצ"ל לדידי' אע"ג דבכל התורה אינו מצווה גדול מ"מ היה רוצה ר"י להתחייב בז' מצות אלו כיון שהם תדירין וכוללין כל האדם אע"ג שעיד"ז יהי' מצווה בכל התורה משיפטור בכל התורה וגם בז' מצות אלו וז"ב ומוכרח לפ"ד ר"ת ז"ל:
ומעתה י"ל דז"ד אם א"א לחלק הדבר שיהי' בז' מצות אלו מצווה ועושה ובכה"ת אינה מצווה שפיר הוי זכות בזה שנעשה מצווה ועושה כדי שיהיה בז"מ אלו מצווה ועושה משא"כ אם אפשר לחלק שוב הגירות אינו זכות גמור כיון דבכל התורה אינו מצווה גדול וא"כ א"ש מאוד ד' הר"מ דדווקא בשעה שמקבלין ג"ת וכ"כ דענין קבלת הגירות הוא להיות מצווה על הז' מצות וא"כ שפיר ס"ל לר"י דהגדילו יכולין למחות דאינו זכות גמור דבכל המצות אינו מצווה גדול ובז' מצות הרי יכול להיות מצווה ע"י שיקבל עליו גירות דג"ת וא"כ שפיר יכול למחות משא"כ בשעה שאין היובל נוהג ואין מקבלין ג"ת א"כ לא יוכל לקבל עליו הז' מצות בלבד ושוב הוי כל הגירות זכות ומודה ר"י דא"י למחות ולכן הרי"ף ז"ל לא העתיק דינא דר"י כיון דבזה"ז לא משכח"ל ד"ז דהוי זכות גמור כנ"ל וזה נכון מאוד לפ"ד ר"ת ז"ל:
מא) שם בר"מ ז"ל לפיכך אם בא ישראל על קטנה כשהטבילוהו ב"ד כסף כתובתה או קנס אונס או מפתה יהיה הכל תח"י ב"ד עד שתגדיל שמא תטול וכו' שאין לה זכות בהן אלא בדיני ישראל עכ"ל לכאורה לשון הר"מ ז"ל "שא"ל זכות בהן אלא בדיני ישראל" אינו מדוקדק דנראה דבדיני ישראל יש לה זכות באותן המעות והא כשמחתה והרי היא כותית למפרע א"כ גם בד"י אין לה זכות בהם והול"ל שא"ל זכות בהן "אלא בהיותה ישראלית":
ועלה בדעתי כיון דמצד רוב מגיע לה המעות דרוב אינן מוחין כשיגדילו כמו"ש הרשב"א ז"ל רק דלענין ממון צריך בירור יותר וא"כ אם נימא דאזלינן בזה בת"ר ונותן לה המעות א"כ הנותן בוודאי מייאש את עצמו מהמעות כיון דעפ"י רוב אינן מוחין א"כ הוא מייאש מהמעות וא"כ אף לכשתמחה ותהיה באמת עכו"ם למפרע מ"מ יש לה זכות בהמעות מכח יאוש ובכה"ג היכא דבהתירא אתא לידה יאוש כדי קונה וא"כ הוא שלה לכן כ' הר"מ דזה רק בדיני ישראל דאזלינן בת"ר וא"כ היה המעות בהתירא אתא לידה ושפיר הוא שלה מצד יאוש משא"כ בדיני ב"נ דל"א בת"ר א"כ בספק אין ליתן לה וא"כ לא מקרי בהתירא אתא לידה ושוב א"ק ביאוש ומדוקדק לשון הר"מ ז"ל דבדיני ישראל יהיה באמת שלה רק בדיני ב"נ לא יהיה שלה לכן אין נותנין לה המעות עד שתגדיל:
אך אכתי קשה כיון דלפי האמת אין הולכין בממון אח"ר א"כ הטעם כפשיטו דאין נותנין עד שתגדיל כיון דיש מיעוט שמא תמחה ואין הולכין בממון אח"ר ולמה צריך לטעם מפני שלא יהיה לה זכות אלא בדיני ישראל ת"ל כיון דא"ה בממון אח"ר א"א ליתן לה המעות מספק שמא תמחה ואין מגיע לה המעות דנעשה עכו"ם למפרע כנ"ל לכן נראה דהר"מ ז"ל ס"ל דרוב זה אלים כ"כ עד דגם בממון אזלינן בתרי' וראיה לזה דהרי חייב להוציא המעות מתח"י וליתנו לידי ב"ד עד שתגדיל והרי זה ג"כ הוי בכלל הוצאת ממון מה שהמעות יהי' מונח בטל זמן רב בב"ד כמבואר במשנה מכות (דף ג') דאומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ועדים זוממין חייבים לשלם וא"כ חזינן דרוב זה אלים להוציא ממון [וי"ל יותר עפ"מ שחקר הרב בעל מוצל מאש ס' כ"ו באמצע דבריו דלא אמרי' העמיד ממון על חזקתו אלא לפטור מכל וכל אבל היכי דעכ"פ צריך לשלם אלא שהוא ספק אם שלם כשעת הנחה או כשעת בדיקה ל"א העמיד ממון על חזקתו עיי"ש שהניח בצ"ע סברא זו וא"כ הכא כיון דסוף כל סוף מוציאין ממנו ונותנים לב"ד וזה הוי בכלל הוצאת ממון שוב י"ל דנותנים לה לגמרי כנ"ל ועי' באס"ז בשם שיטה ישינה שהקשו על אביי ד"ת דנותנים לה משום שלא יהי' חוטא נשכר ניתבי' לעניים ות' דאם נאמר דניתבי' לעניים הרי ב"כ וב"כ אתה מוציא ממנו ושוב אזלינן בת"ר ונותנים לה:
ולכאורה אם אמרי' טוה"נ ממון א"כ י"ל דאם אמרי' דניתבי' לעניים יהיה לו עכ"פ טוה"נ למי ליתן וזה הוי ממון וא"כ מה שנותנים לה הוי הוצאת ממון יותר ושוב לא אזלי' בת"ר ולד' המוצל מאש א"ש. איברא דא"ר די"ל דאביי ס"ל דטוה"נ א"מ ורבא באמת לשיטתו דס"ל בנדרים (דף פ"ה) לפ"ד הר"ת ז"ל דטוה"נ ממון שפיר מקשה מקנס דא"א לומר דהיא מטעם שלא יהיה חוטא נשכר דא"כ ניתבי' לעניים וא"ל דשוב ליכא חזק"מ דז"א דאכתי איכא חזק"מ דנפ"מ לענין טוה"נ כנ"ל והארכנו בכ"ז בחי' לכתובות ואכמ"ל] וא"כ שפיר קשה שניתן לה כיון דחזינן דהוי רוב אלים ואם נותן לה הממון הוי שלה אף אם תמחה מצד יאוש לכן כ' הר"מ דעכ"פ לא יהיה שלה בדיני ב"נ ולכן אין נותנין לה והבן היטב:
אך באמת גוף דבר זה שכ' הר"מ ז"ל דיהיה מונח ביד ב"ד עד שתגדיל לכאורה אינו מבואר בש"ס וי"ל דהפירוש בגמ' דלכי גדלה הבעל או המאנס נותן את המעות ומנ"ל דמחויב להוציא מיד מתח"י כיון שגם זה היא בכלל הוצאות ממון כנ"ל ונראה דטעמו דל"מ בקנס לענין להוציא ממנו אמרי' שלא יהיה חוטא נשכר רק אפי' בכתובה כיון דנשא אותה בקטנותה נתחייב בכתובתה הרי נכנס לספק זה וא"כ הוא צריך להוציא הכתובה מתח"י רק שאנחנו לא ניתיב לה מטעם שמא תמחה כנ"ל ועי' באס"ז שם:
והנה ראיתי להג' חת"ס ז"ל בחיו"ד ס' רנ"ג דשו"ט בהא דמהני מחאה אם מיעקר עקר למפרע או דרק מיגז גייז וכ' להוכיח זה מד' התוס' כתובות (דף י"א) בסוד"ה אביי לא אמר כרבא שכ' דהכא ס"ל לרבא דמשום טעמא דשלא יהיה חוטא נשכר א"ל ליתן כיון דמה"ד ל"ל שהרי עכו"ם גמורה היא אם תמחה מבואר דנעקר הגירות למפרע וכ' שהוא ראי' שאין עלי' תשובה אד"ק:
ולענ"ד אם הי' הדבר בגדר ספק והיה צריך לראיה יש קצת מקום תשובה דהנה באמת לפ"ז צ"ע סברת אביי אטו משום שלא יהיה חוטא נשכר ניתיב קנס לעכו"ם. וראיתי להפלאה בר"פ אלו נערות בד"ה על הכותית שרוצה באמת לומר דלאביי כן הוא וצ"ע לכן הי' מקום לומר דהנה זה בוודאי אף א"נ דהמחאה אינו מהני אלא מכאן ולהבא היינו א"נ דהגירות מהני מה"ת שפיר יש מקום לומר דאם עתה מוחה נפסק הגירות מכאן ואילך ועד עתה הי' גר משא"כ א"נ דהגירות מהני רק מדרבנן כתי' הא' של התוס' א"כ נראה פשוט דאם מוחה אח"כ לא חל הגירות כלל כיון דא"ז גירות גמורה ובל"ז כ"כ במק"א באריכות מד' הר"ן נדרים דבדרבנן א"ל חלות אלא כ"ז דאיתא אבל אח"כ כשנפסק כשאנו באין לדין אמרינן דגם מדרבנן ל"ה חלות כלל ואכמ"ל בזה א"כ פשיטא דנעקר הגירות למפרע:
ומעתה היה מקום לומר דאביי ורבא אזלי לשיטתם בגיטין (דף ל"ו ע"ב) דמקשינן מא"מ דמדאורייתא ל"מ ותיקנו רבנן דמשמט ותי' אביי שוא"ת שאני ורבא ת' מצד הפקר ב"ד מבואר דאי סובר דגם בממון א"י לחייב בקו"ע ול"א הפקר ב"ד א"כ מזה עצמו דהבא על הגיורת ח"ק ע"כ דהגירות חל מה"ת וא"כ י"ל דאף אם תמחה אינו נעקר אלא מכאן ולהבא רק דהקושי' הוא משום דתיזל ותאכל בגיותה כמו"ש החת"ס עצמו שם וע"ז ת' אביי דל"ק מזה משום שלא יהיה חוטא נשכר היינו דעתה מגיע לה אף אם תמחה כנ"ל. אמנם רבא לשיטתו דס"ל הפקר ב"ד וא"כ י"ל דהגירות רק מדרבנן וא"כ אם תמחה הוי עכו"ם גמורה כנ"ל והתוס' כתבו רק לרבא והיינו לפי התי' הא' דהגירות רק מדרבנן וא"כ נסתרה ראיות הגז"ל. ויש לפלפל בזה והארכנו בחידוד התלמידים אלא שלענ"ד אני תמה על החת"ס ז"ל שהוצרך לראי' בזה והדבר פשוט דא"נ דהגירות חל על שעה אחת שוב א"א להיות נעקר דכללא הוא דמישראל א"א להעשות עכו"ם וכמש"כ הר"מ ז"ל דב"נ גדול שרוצה לחזור מאחרי ד' דנהרג והוא מה"ט וא"כ אם אמרי' דיכול למחות ע"כ דנעקר הגירות למפרע וז"ב ואמת:
והנה פלפלתי הרבה בעניינים אלו אמנם מפני שאינו נוגע לד' הר"מ ז"ל לא אעתיק אותם בזה אמנם פרפרת אחת אעתיק בזה מ"ש בחי' לב"ק (דף ל"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ה"נ נקנוס שכ' בזה"ל מדרבנן לדרבנן נמי הו"מ למיפרך וכו' אלא משום דסת"מ ר"מ פריך דר"מ אדר"מ עכ"ל:
ולולא שהייתי כדאי הייתי אומר דיש לת' קושיות התוס' דרך פלפול ויהיה מדוקדק הלשון אי ס"ד קנס ר"מ "בממונם" שלכאורה הך ממונם מיותר לכן נראה דהנה חזינן דפלוגתת ר"מ ורבנן דר"מ סובר דקונסין אותם שחייבים לשלם אפי' מה שמדינא הם פטורים ורבנן ס"ל דלא קנסינן להו אלא שלא לשלם להם את הזיקם אבל לקנוס אותם להוציא ממון מתח"י שלא כדין בזה ל"ק ולכן בתם אין משלמין לרבנן יותר מח"נ. אך לכאורה קשה כיון דפלגא נזקא קנסא ולכ"ע בעי תורת עדות מה"ת שיהי' יכול להזימו וא"כ אמאי לרבנן ח"נ מיהת משלמי הא הוי עשאאי"ל דאם יתזמו העדים לא יהיה צריכים לשלם מדין הזמה דבזה שוב קנסינן להו שלא ישלמו להם וא"כ ממילא גם הם מדינא א"ח לשלם גם ח"נ כיון דהוי עשאאי"ל כנ"ל וא"כ גם הח"נ הוא יותר מן הדין ולרבנן הרי שלא קנסינן להו לשלם מה שאינו מן הדין וזה הערה נכונה וע"כ צ"ל דנהי דרבנן ס"ל דא"צ לשלם להם ה"ד אם התשלומין אינו בתורת חטא דהיינו בנזקי בהמתו משא"כ בעדים זוממין אם יוזמו שפיר יהיה חייבין מה"ט שלא יהי' חוטא נשכר וא"כ הוי עדות שאי"ל וחייבין לשלם ח"נ מדינא וא"כ לרבנן הוי ידעינן דס"ל הסברא דשלא יהי' חוטא נשכר כיון דרבנן ל"ק את הכותים "בממונם" היינו להוציא מהם ממון שלא כדין וא"כ מוכרח מזה דתם משלם ח"נ עכ"פ דהיכא דשייך הסברא שלא יהי' חוטא נשכר חייב לשלם להם וא"כ ל"ק מאלו נערות שיש להם קנס משא"כ לר"מ דס"ל דאפי' תם משלם נ"ש וא"כ ס"ל דקונסין גם "בממונם" מה שהוא שלא עפ"י דין וא"כ פשיטא דל"צ תורת עדות שאילה"ז וא"כ הוי ס"ל דאפי' במקום דשייך הסברא דשלא יהיה חוטא נשכר א"צ לשלם להם כיון דחזינן דקונסין אותם לשלם אפי' שלא כד"ת וע"ז תי' הגמ' דהיכא דשייך הסברא שלא יהיה חוטא נשכר גם ר"מ מודה דצריך לשלם להם וזה פירוש נכון עד"פ בד' הגמ' והתוס' שלא ניחא להו בזה נראה דס"ל דגם לרבנן אינו מוכרח סברא זו מדמחייבי ח"נ בתם דס"ל ז"ל דזה ל"ח קנס מה שצריך לשלם אע"ג דכשיוזמו העדים יהי' פטורים כיון דכל אדם חייב ח"נ א"ז מקרי קנס אע"ג דהם צריכים להיות פטורים מטעם אחר וצ"ע בזה:
ובעיקר הד' אם בעדים זוממין ג"כ אמרי' הסברא דקונסין אותם בממונם יש לעי' עוד דלכאורה א"נ דאינם בני תשלומין יתחייבו מלקות מצד ל"ת ובכה"ג אם נקנוס אותם יצמח חומרא מזה להחוטא ל"ש לומר דקונסין להו בממונם וכן י"ל להיפוך דל"ש לומר בזה שלא יהי' חוטא נשכר כיון דהעדים יהי' חייבים מלקות ועי' כיו"ב בחי' הרי"ם כתובות (דף י"א) שם בסוף הסוגי' ואכמ"ל יותר בזה: