אור ברסלב

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

פרק י · הלכה ב

הלכה א

לז) שם בר"מ ז"ל ה"ב ב"נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לעבור אפי' נאנס לעבוד עבוד"ז עובד לפי שא"מ בק"ה עכ"ל הנה מסתימת ד' הר"מ ז"ל מבואר דבכל הז' מצות הדין דיהרג וא"י. אמנם לכאו' יש לעי' לפ"ד המזרחי בפ' שמות שכ' בהא דנענש מרע"ה על שאמר אמול ואצא בדרך סכנה הוא לולד אע"ג דהי' סכנה מ"מ כיון דבב"נ לא נאמר וחי בהם צריך לקיים המצוה אף במקום סכנה וכבר ביארנו בת' שדעתו ז"ל דאע"ג דב"נ אינו מצווה על ק"ה ה"ד באונס על עבירה אבל בנאנס שלא יעשה מצוה כיון דאונסא כמאן דעבוד לא אמרי' צריך לסכן עצמו לקיים המצוה ואע"ג דבישראל א"צ למסור עצמו לקיים מצ"ע היינו משום דבישראל נאמר וחי בהם משא"כ ב"נ דל"כ וחי בהם צריך לקיים המצוה אף במקום סכנה חייבים להכניס א"ע לקיים המצוה כיון דאצלם ל"כ וחי בהם ומצד אונס א"א למיפטר כיון דאונסא כמאן דעביד ל"א:
ולכאורה נראה כן דעת הר"מ ז"ל מדכ' דשכם נהרגו מפני שלא דנו את שכם והרמב"ן ז"ל עה"ת ובחי' הר"ן סנהדרין ביתר ביאור תמהו עליו כיון דחמור הי' הנשיא לא הי' יכולין לדונו מחמת יראה והי' סכ"נ וא"כ אמאי נתחייבו מיתה. אמנם להנ"ל א"ש דהי' להם לסכן את עצמם לקיים מצות דינים כיון דבב"נ ל"נ וחי בהם לא מיפטר באונס אלא בעבירה אבל לא בביטול מצ"ע כיון דעכ"פ לא קיים המצוה:
איברא דבעיקר ד' המזרחי שכ' דב"נ מחויב לסכן א"ע בקיום מצ"ע כ"כ במק"א שמד' המדרש הובא ברבותינו בעלי תוס' עה"ת פ' תולדות דעשו לא נימול מחמת שנולד אדמוני ולא מל אותו יצחק לשמונה מחשש שמא לא נבלע בו דמו והוי סכנה ע"ש ולד' המזרחי קשה מה בכך הא בב"נ דלא כתיב וחי בהם מחויב למול אף במקום סכנה ומבואר היפוך דבריו ובאמת נלענ"ד שדבר זה תלי' אי הא דניתן מצות מילה לאאע"ה אם הי' בתורת ישראל או בתורת ב"נ רק שלא הוסיפו מצות מילה דא"נ דמצות מילה הי' הכנסה בברית להיות בכלל ישראל א"כ אף א"נ דלא יצא מכלל ב"נ להקל בכל המצות מ"מ במצוה זו עצמה בוודאי לא יתכן להיות דינו חמור מישראל משא"כ א"נ דמצוה זו ג"כ ניתן לו בתורת ב"נ רק שהוסיפו לו מצות מילה י"ל דהי' מחויב לסכן א"ע ונראה שדבר זה תליא בשני תירוצי הגמ' סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) דמקשינן בגמ' על הכלל דנאמרת ונשנית לזה ולזה נאמרה והרי מילה דנו"נ ואעפ"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ ותי' שני תירוצים או דלא נשנית או דלא נאמרה לב"נ כלל כ"א לאברהם ולזרעו עיי"ש:
ולכאורה יפלא מאוד קושיות הגמ' ממילה דיהי' נוהג בב"נ משום דנו"נ והא זה ודאי לכ"ע ל"ה נוהג בב"נ אף קודם מ"ת אלא בזרעו של אברהם ושאר ב"נ לא נצטוו ע"ז וא"כ איך ס"ד דלאחר מ"ת יהי' נוהג בב"נ משום דנשנית הא סוף סוף לא נאמרה לב"נ וע"כ דקושיות הגמ' הי' מיד רק על זרעו של עשו וזרעו של ישמעאל דהם יתחייבו גם לאחר מ"ת כיון דנו"נ נשאר החיוב הקדום על ב"נ והיינו על אותן ב"נ שנתחייבו מקודם וע"ז תי' הגמ' דלא נשנית כלל וא"כ ממילא לאחר מ"ת נפקע החיוב מזרעו של אברהם שלא קיבלו התורה:
אך לפ"ז צריך להבין מה דתרצינן ואבע"א דמיד נאמרה רק לאברהם ולזרעו הלא המקשה ג"כ ידע מזה וא"כ מה תי' לו התרצן כיון דכל הקו' הי' מזרעו של אברהם לכן נראה דכוונת הגמ' דמיד כשנצטוו נצטוו רק זרעו של אברהם המיוחדים להיות ישראל ולא נאמר אף לזרעו של אברהם קודם מתן תורה אלא לאותן הבנים שיכנסו אח"כ לקדושת ישראל בשעת מ"ת ומה שמקשה הגמ' אח"כ מבני עשו היינו דהגמ' מפרש התי' מנ"ל דלא נתחייבו מיד אלא אותם המיוחדים בזרעו של אברהם שנכנסו לברית במ"ת ולפי מסקנת הגמ' לפי פירש"י ז"ל באמת לא נתחייבו ב"נ כלל אף אותם שהם מתולדות אברהם לבד בניו עצמם של אברהם לקדושת אאע"ה אבל הדורות שאחרי כן לא נתחייבו כלל במצות מילה. אמנם לתי' הראשון קודם מ"ת נתחייבו הכל מה שהיה תולדותיו של אברהם עד מ"ת נפקע מהם וניתן רק לבני אברהם שקבלו התורה:
וא"כ יוצא לנו מזה דלתי' הראשון ניתן מצות מילה לאברהם ולזרעו בתורת ב"נ רק אח"כ נפקע מב"נ וניתן לישראל. אמנם לתי' השני ניתן רק לזרע אברהם המיוחדים לקבל התוה"ק א"כ נראה שבמצוה זו בודאי הי' להם דין ישראל ולא היו צריכין למס"נ על מצוה זו וי"ל בזה פלוגתת הגמ' והמדרש הנ"ל דמגמ' דילן מבואר דהי' מחויב לסכן את הולד כמ"ש המזרחי הנ"ל ובמדרש מבואר להיפוך ולהנ"ל י"ל דזה הכל מודים דבב"נ דלא כתיב וחי בהם צריך לסכן עצמו במקום ביטל מצ"ע רק דבמצות מילה פליגי בשני תי' הגמ' הנ"ל אי קודם מ"ת נצטוו כל תולדות אברהם אבינו ע"ה או רק יצחק ויעקב ועי' היטב בזה ויבואר עוד לקמן ה"ז אי"ה בזה:
אמנם מסתימת ד' הר"מ ז"ל כאן נראה דגם במצות דינים אין ב"נ חייב למסור נפשו וא"כ יקשה עליו קושיות הרמב"ן ז"ל משכם כנ"ל ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דזה אמת דב"נ קודם מ"ת דלא הי' כתיב וחי בהם הי' מחויב למסור נפשו על עשה כיון דאונסא כמאן דעבד ל"א אינו נפטר בזה מכח אונס ולכן בני שכם נתחייבו מיתה כנ"ל אמנם ז"ד קודם מ"ת אבל לאחר מ"ת שנאמרה בתוה"ק אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולמד מזה ר"מ דקאי על ב"נ ג"כ דאם עוסק בתורה היינו בז' מצות ה"ה ככה"ג א"כ גם לענין זה ב"נ בכלל דדרשינן בי' וחי בהם ולא שימות בהם לכן לפי האמת גם ב"נ דהיינו גר תושב אינו מצווה לעבור במצ"ע במקום סכנה וכן מותר להתרפאות באיסורים שלו במקום סכנה דוחי בהם קאי גם על גר תושב:
ובאמת במהרש"א ז"ל בסוגיין נתעורר בזה ע"ד תוס' שכ' בפשיטות דבב"נ ל"נ וחי בהם מהא דר"מ ונדחק בזה עיי"ש. אמנם הר"מ ז"ל למד באמת דב"נ בכלל ובאמת כשנעמיק העיון בענין זה יאיר לנו אור חדש עפ"ד לסתום פי המתחכמים המחפשים למצוא עלילות על ד' חז"ל שהביאו מד' המד"ר פ' נשא פי"ג שגורס דעכו"ם המתגייר ועוסק בתורה ה"ה ככה"ג ורוצים וכו' וד"ל:
והנה הגאון רב חיד"א ז"ל בפתח עינים החליט שהוא ט"ס כיון דבגמ' דילן מקשינן ע"ז ותי' דקאי רק על ז' מצות וכן מבואר מד' תוס' כאן ויבמות (דף ס"א) אמנם לענ"ד נראה בהקדם לבאר הא דאמרי' בגמ' יבמות (דף ס"א) דס"ל לר"ש דאין עכו"ם מטמאין באוהל כיון דכתיב אדם אמרי' דאין עכו"ם בכלל דאתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם אם הפירוש רק עכו"ם או אפי' גר תושב דהיינו ב"נ שקיבל עליו הז' מצות ונראה להוכיח שד' הרמב"ם ז"ל דדוקא עכו"ם אינו קרוי אדם אבל ג"ת קרוי אדם דהרי הר"מ ז"ל בפ"א מכלי המקדש ה"ו כתב בזה"ל הסך כלים ובהמה ועכו"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור עכ"ל:
והנה מלשונו שהם כמותה נראה מבואר דבא ליתן טעם דלכן אינו קרוי אדם כיון דהוא כבהמה וכמו שכ' הר"מ ז"ל בפי"ב מאיסורי ביאה ה"י וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' פנחס עיי"ש וז"פ דקאי רק על עכו"ם אבל ג"ת קרוי אדם ואינו כבהמה דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ה מה' רוצח ה"ג דישראל שהרג ג"ת הרי זה גולה ואם כי הכ"מ רוצה לשבש גירסא זו הנה התוס' יו"ט מקיימה כמבואר שם וא"כ איך אפ"ל דה"ה כבהמה ועוד דהרי מבואר בתוה"ק דמצווין אנו להחיותו ועי' ברמב"ן ז"ל פ' בהר שם שנראה מדבריו דדינו ממש לענין הצלתו כישראל וכ"נ מד' ז"ל במנין המצות ששכח הר"מ ז"ל למנותן בחלק העשין מצוה ט"ז וא"כ איך אפ"ל דה"ה כבהמה [ועי' בפנים יפות להג' בעל הפלאה ז"ל פ' ואתחנן בקרא דלא תכרות להם ברית שהאריך למצוא טעם לאיסור חיתון עם ג"ת כיון דחזינן דאינו בכלל כל איסורין הנאמרין במקראות שם ומש"כ להוכיח מיפ"ת צע"ק לפ"ד הר"מ ז"ל פ"ח ממלכים דאינו נקרא ג"ת אלא עד שיקבל עליו בפני ג' מישראל וביפ"ת אע"ג דפרשה מעכו"ם מ"מ ל"ה ע"י קבלה ואינה בכלל ג"ת ובאמת מד' הר"מ ז"ל פי"ב מאיסורי ביאה ה"ה נראה כד' הג' הפלאה ז"ל דליכא איסור דלא תתחתן בג"ת ודו"ק כי קצרנו כי א"ז מעניינינו]:
וא"כ נראה מבואר מד' הר"מ ז"ל דהא דעכו"ם אינו קרוי אדם היינו עכו"ם ממש אבל ב"נ מתחילתן או אפי' עכו"ם המתגייר להיות ג"ת הוי בכלל אדם ומטמא טומאת אוהל וכן חייבין עליו אם סך אותו בשמן המשחה ואע"ג דאיכא עוד טעם בשמן המשחה מ"מ פוסק הר"מ ז"ל לחומרא דהפטור מצד שאינו אדם וממילא דוקא עכו"ם נתמעט אבל על ג"ת נתחייב ומעתה אין כאן סתירה כלל מהגמ' להמדרש דכוונת המדרש על עכו"ם ושפיר צריך גירות דהיינו להיות ג"ת וכוונת הגמ' הוא על ב"נ מתחילתו דהוא הוא ג"ת כמוש"ל דכיון דל"כ כהנים לוים וישראלים אלא האדם גם ג"ת הוא בכלל ומת' קושיות התוס' דדוקא עכו"ם אינו בכלל אדם אבל ג"ת הוי בכלל אדם כנ"ל דעת הר"מ ז"ל בזה וא"ש כל הקושיות שיש בזה וממילא גם לענין זה שדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם גם ג"ת בכלל כיון דהוא בכלל אדם דקרא וא"כ לדינא יפה כ' הר"מ ז"ל להלכה דב"נ באונס מותר לעבור על כל המצות וגם דינים הוא בכלל דממתן תורה ואילך גם ב"נ הוא בכלל וחי בהם ואם אמנם כי בתוס' ורמב"ן ב"ב (דף נ"ח) מבואר להיפוך דאפי' א"א אינו בכלל אדם עיי"ש מ"מ דעת הר"מ ז"ל נראה כדאמרן:
ובל"ז לפ"מ שמסיק הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות (ד' ס"א) כדעת הרבינו משולם בתוס' דבברכות אם כתיב אדם גם ב"נ בכלל ולכן בהך קרא דוחי בהם גם ב"נ בכלל וא"כ נראה דה"ה לענין זה דדרשינן ולא שימות בהם ב"נ בכלל ועי' בשטמ"ק נדרים (דף ל"א ע"ב) ד"ה אמול ואצא לדרך שכ' ג"כ דטעמא דמ"ר הי' משום וחי בהם ואע"ג דלא ניתנה תורה עדיין וא"כ לא הי' ידעינן עוד הדרשה דוחי בהם הי' נראה למ"ר מכח סברא כן עיי"ש הסברא שכ' בזה ויש לעי' בד' ז"ל ויבואר בה"י אי"ה עכ"פ נראה מבואר מד' דאין נפ"מ בין ישראל לב"נ דלאחר שניתנה תורה כולם הם בכלל וחי בהם ודו"ק היטב בכ"ז:
לח) שם בר"מ ז"ל ולעולם אין עונשין מהם לא חרש ולא שוטה ולא קטן לפי שאינן בני מצות עכ"ל לכאור' יש לתמוה על הלשון ולעולם שנראה כמיותר והול"ל בפשיטות ואין עונשין מהם וכו' וגם סיום דבריו לפי שאינן בני מצות קשה לכאו' אמאי ל"כ לפי שאינן בני דעת כמוש"כ הר"מ ז"ל פי"ז מהמא"ס הכ"ז ועי' בירושלמי פ"ק דחגיגה ה"א דפוטר שוטה מראי' משום דכתיב אתה הראית לדעת נראה לכאו' דרק שוטה נתמעט מטעם זה אבל האמת הוא דכלהו הם בכלל לאו דעת וכן מבואר בש"ס דילן בכמה מקומות ועי' במכילתא פ' תשא דממעט חושו"ק משמירת שבת אע"ג דכתיב בנ"י כיון דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם יצאו אלו שאינן בני דעת וא"כ למה כ' הר"מ ז"ל הכא הטעם משום שאינן בני מצות:
ולכאורה עלה בדעתי דכוונת הר"מ בזה דכללא דבב"נ אין עונשין את הקטנים אע"ג דבישראל בעיר הנדחת עונשין גם את הטף לדעת הר"מ ז"ל מ"מ בב"נ אינו כן והטעם דדוקא ישראל מפני שהם בני מצות לכן החמירה תורה לעקור כל הרע היכא שיש חשש שיצמח מזה רע לכלל ישראל לכן בעיר הנדחת גם הטף נהרגין משא"כ בב"נ דאינן בני מצות לכן לא מצאנו בהם כלל עונש על הקטנים ורק איש בחטאו ימותו וקאי הך שאינן בני מצות על הב"נ ולא על הקטנים וא"ש גם הלשון לעולם שכ' הר"מ ז"ל כמובן:
אמנם מה שנלענ"ד לקושטא דמילתא בכוונת הר"מ ז"ל דהנה לכאו' יש להעיר דאע"ג דב"נ קטן פטור אם עבר על הז' מצות מ"מ משכח"ל שיהי' נהרג כגון אם הרג ישראל דקיי"ל דאפי' בשוגג גמור נהרג ע"ז וכיון דזה דקטן פטור הוא משום שאינו בר דעת א"כ כיון דגדול נהרג אפי' בשוגג א"כ ה"ה קטן צריך להיות נהרג כיון דעבירה זו א"צ דעת והוי כמו רודף דאמרי' כיון דא"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן וה"ה ב"נ שהרג ישראל כיון דגם בשוגג נהרג ל"ש גדול ול"ש קטן ולשלול דין זה כתב הר"מ ז"ל ולעולם אין עונשין חשו"ק והטעם לפי שאינן בני מצות דאע"ג דעבירה זו א"צ דעת מ"מ צריך שיהי' האיש בגדר בר מצוה וכמו שקטן בישראל א"ח אם מסית לגדול לעבוד עבוד"ז אע"ג דגם מסית א"צ התראה מ"מ צריך שיהי' בר מצוה ה"ה בזה כיון דהוא קטן אינו נהרג ומרודף א"ר כמ"ש במק"א דהתם ע"כ אין הח"מ לגדול מדינא דהרי בהרגו לגמרי ג"כ אינו נהרג בלא התראה וא"כ ע"כ דהח"מ הוא משום דלהצלת הנרדף לא משגחינן אם מחיוב מיתה מדינא א"כ ה"ה קטן נהרג משא"כ היכא דהח"מ מדינא רק דיש לו חומר דנהרג אפי' בשוגג מ"מ צריך שיהי' בר מצוה אבל קטן אינו נהרג ע"ז וז"ב ואמת לענ"ד בכוונת הר"מ ז"ל:
ואם כנים הד' אומר אני שמזה מוכח היפוך ד' אחרונים ז"ל שרוצים לומר דהא שכ' הר"מ ז"ל דבב"נ קטן אינו נהרג אינו תלוי בשיעורין דישראל דשיעורין רק לישראל נאמר רק דתלוי בדעת דאם הוא בר דעת הוא בר עונשין וליכא זמן מוגבל לזה כלל ולהנ"ל מוכח דז"א דא"נ דבאמת בב"נ ליכא כלל גבול העושה אותם לבר מצוה רק דתלוי בכל אחד בדעתם אם יש לו דעת חייב א"כ נראה מסברא דזה רק בעבירה הצריכה דעת אבל בעבירה שחייבין עלי' גם בלא דעת גם קטן נהרג עלי' וא"כ צריך להיות נידון שהרג ישראל בשוגג א"ו שדעת הר"מ ז"ל דגבול יש להם מאימתי נכנסו לכלל חיוב המצות וקודם לכן אינו בגדר בר מצוה ולכן אפי' בעבירה שא"צ דעת פטור כיון שאינו בן מצוה כנלענ"ד ברור ונכון בדעת הר"מ ז"ל:
ובאמת בעיקר הדבר שהעירו האחרונים לחלק בזה בין ב"נ לישראל כבר העיר הג' בעל חת"ס ז"ל בחיו"ד סי' שי"ז מד' הגמ' נזיר (ד' ס"ב ע"א) דצריך קרא למופלא סל"א דעכו"ם וע"כ דגם עכו"ם שיעורו י"ג שנה ומ"ש הח"ס ז"ל לת' כיון דנלמד מישראל אין סברא שיהי' חמור מישראל עיי"ש עכ"פ קשה על המפרש שם וכן בפירוש הרא"ש ז"ל שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא שנדחקו ליתן טעם למה ב"נ יהי' חמור יותר מישראל ולהנ"ל הטעם פשוט דבב"נ דתלי' בדעת סברא גדולה לרבות מופלא הסל"א שכבר הוא בר דעת ויותר יש להוכיח מד' הרא"ש שם שכ' טעם החילוק דבישראל בגדלותו יש איסור בל יחל אמרי' דגם הנדרים א"ח אלא בגדלותו אבל בב"נ דליתא בבל יחל שפיר יש לרבות דאיתא בכלל נדרים מעת היותו מופלא סל"א. נראה מדעתו ז"ל דאם הי' גם ב"נ בכלל בל ייחל ל"ה שום סברא לחלק בין ב"נ לישראל ולהנ"ל אפי' א"נ דבב"נ איתא בבל ייחל כמו דאיכא מ"ד בירושלמי דס"ל הכא מ"מ כיון דמרבינן דב"נ מופלא הסל"א איתא בכלל נדרים ה"ה בבל ייחל יעבור מקודם כיון דאצלו תלי' בדעת ול"ש דלא יהי' חמור מישראל כיון דחזינן דבזה חמור מישראל א"ו דפשיטא להרא"ש ז"ל דל"ש לאוין על הב"נ קודם י"ג שנה אע"ג דהוא ז"ל סובר דשיעורין הלל"מ הם וזה ראי' גדולה למעי' היטב ברא"ש ז"ל:
וכ"נ להוכיח מד' המדרש שהבאנו לעיל דעשו לא נימול כיון דלא נימול בזמנו מחשש אדום שוב אמר יצחק להמתין עד היותו בן י"ג שנה כשם שנימול ישמעאל לי"ג שנה וקשה מאוד כיון דבב"נ לא תלי' בי"ג שנה אלא בדעת א"כ איך הי' יכול להמתין עד י"ג דאף א"נ דמשום מצות הבן על האב כיון דהי' חולה בשמיני ול"ה ראוי למולו בזמנו שוב ליכא אח"כ עליו חיובא מ"מ הרי כשיגדל ויבוא לכלל דעת יש עליו החיוב דערל זכר אשר לא ימול ונכרתה וא"כ איך הי' יכול להמתין עד י"ג א"ו דפשיטא להמדרש דגם קודם מ"ת לא התחיל החיוב דמצות מילה קודם י"ג שנה ומקודם לכן הוא קטן ויש לדחות עפמש"ל דהמדרש ע"כ סובר דמילה ניתנה להם בתורת מצות ישראל דאל"כ הו"ל ליצחק למולו בח' ולא לחוש לסכנה אך באמת אינו מוכרע מכמה טעמים וכבר הארכנו בזה בת' ואכמ"ל:
ופשטות הד' נראין כדאמרן דגם בב"נ לא נתחייבו במצות קודם י"ג שנה ועוד א"נ כד' הח"ס ז"ל בד' הר"מ ז"ל איך סתם לקמן בה"ד דב"נ שהרג ישראל או בא על אשת ישראל ונתגייר חייב הא משכח"ל דיפטור ע"י הגירות כגון שהרג או שבא על האשה כשהיותו קטן ובר דעת דנתח"מ מצד ב"נ ואח"כ נתגייר דפשיטא דפטור כיון דבישראל הוי קטן ואינו נענש על עבירות אלו וגם ממה שסתם הר"מ ז"ל בה"ג לענין גר קטן דיכול למחות כשיגדיל וכיון שלא מיחה בשעתו שוב א"י למחות ולא הודיעני באיזהו גבול הגדלות תלי' אם בגדלות דב"נ דתלי' בדעת או דתלי' בגבול גדלות דישראל דיש בזה פנים לכאן ולכאן כיון דאם ימחה יהי' גדול אי אזלינן בתר השתא או מה שיהי' לאחר המחאה ומדסתם הר"מ ז"ל הדברים נראה דאין כאן ב' גבולין כלל בשיעורי גדלות וקטנות בין ישראל ובין ב"נ ועי' היטב בזה כי קצרנו וסמכנו על המעי'. איברא דלכאו' אכתי קשה דהנה יש לחקור א"נ דשיעורי גדלות וקטנות בב"נ הוי כמו בישראל מ"מ אם גם דזה דיהי' חלוקין נקיבות מזכרים ג"כ דינם שוה לישראל צ"ע:
וראיתי לח"א שכ' דמד' המפרש לנזיר (דף כ"ט ע"ב) שכ' הטעם דקודם י"ג שנה ל"ה בכלל איש מדלא מצאנו בתורה דיקרא איש בפחות מי"ג שנה דכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי דכבר הי' בני י"ג ומזה מוכח דגם בב"נ אינם בכלל אנשים בפחות מי"ג. אך לפ"ז גם גבי נשים הדין כן דזה שחלוק בישראל נשים מאנשים זה בוודאי הלל"מ וא"כ בב"נ נראה דדינם שוה וא"כ יש לעי' בקטנה שנתגיירה עפ"י ב"ד דמשהגדילה ולא מחתה שוב א"י למחות אם תליא בהגדילה בדת ישראל דהיינו מבת י"ב א"ד כיון דאם תמחה ה"ה ב"נ והוי עוד קטנה ושוב יכולה למחות אי אזלינן בתר השתא או מה שתהי' לאחר המחאה ואמאי סתם הר"מ ז"ל דין זה:
ולכאורה יש להעיר עפמ"ש בחי' לכתובות בדעת הר"ן ז"ל המובא לקמן בכ"מ ה"ג דס"ל דהא דקיי"ל דמשהגדילו א"י למחות היינו אם גדלו בדת משה וישראל וביארנו דכוונתו ז"ל דאם לאחר שהגדיל שמר את השבת וכיו"ב א"כ הראה שקיבל עליו להיות ישראל דב"נ ששבת חייב ושוב א"י לחזור מקבלתו ומעתה א"נ דבאשה בב"נ אשתנה דינה להקל דאינה נעשית גדולה עד י"ג שנה א"כ מזה שקיימה מצות ישראל בהיותה בת י"ב א"ר שקיבלה עלי' להיות ישראלית כיון דאם הוא ב"נ עדיין היא קטנה ואינה בת מצות ומותרת לשבות בשבת וא"כ יהי' בזה דין קטן וקטנה שוין דשניהם יכולין למחות עד י"ג שנה. איברא דכ"ז לפלפולא ברם לקושטא דמילתא נראה עיקר דאין חילוק כלל בין ישראל לב"נ ואף בנקיבות דינם כנקבות דישראל כיון דבינה יתירה נתן הקב"ה באשה מבאיש והדעת נגמר אצלה מקודם אין נפ"מ בזה בין ישראל לב"נ:
ובאמת נלענ"ד דמה שחקר הג' בעל זכרון יוסף בתשו' חאו"ח סי"ו דטעם דפטרה תורה קטן ממצות אם הוא מגזה"כ או מצד שאינן בני דעת עיי"ש שהאריך בזה. לענ"ד אין בזה חקירה כלל ודא ודא אחת הוא דמפני שגמר הדעת באנשים מבני י"ג ובנקבות מבנות י"ב לכן מזמן הזה חייבים במצות מגזה"כ ואע"ג דגם קודם לכן יש בו דעת מ"מ גמר הדעת הוא מבן י"ג ואילך לזכר ומי"ב ואילך לנקבה ועל הדעת הפחות מזה לא חייבה רחמנא וכיון שכן לא חמירי ב"נ מישראל בזה ואמרי' ג"כ אצלם דדעתם בזמן הקודם לזמן שקבעה תורה הוי דעתא קלישתא וא"ח עליהם כנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל בענין זה:
הוספה עי' לעיל מ"ש לדקדק בלשון הר"מ ז"ל שנתן טעם על חרש שו"ק משום שאינן בני מצות אמאי ל"כ משום שאינן בני דעת ועיי"ש מ"ש בזה. ובני היקר הב' המופלג כמ' ישראל נתן שיחי' העיר די"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דאפי' מדבר ואינו שומע הוי בכלל חרש אם אינו שומע כלל ובזה קשה לומר שאינו בן דעת וע"כ משום דגזה"כ הוא ועי' בכ"מ פכ"ט ממכירה ה"ב ובמל"מ פ"ב מגירושין ה' טו"ב וא"כ נראה דה"ה בב"נ אין עונשין אם הוא חרש כזה לכן נתן הר"מ ז"ל טעם מפני שאינן בני מצות ויפה העיר לכאורה. איברא דבאמת יש לעי' בדין זה בב"נ אי פיקח שנתחרש או מדבר וא"ש כלל הוי בר עונשין ועי' בנמוק"י ב"ק פ' שור שנגח ד' וה' במשנה דשור של פקח שנגח לשור של חרש שמבואר בדבריו דפקח ונתחרש הוי כפקח גמור וחייב בכל דינים עיי"ש וזה זמן רב כעשר שנים שדר לן כ' הג' בעל שדי חמד שליט"א ספריו הראשונים וראיתי בס' דברי חכמים ס"ט הביא פלפול גדול בד"ז בשם הג' בעל צ"צ החדש ז"ל מד' תשובת הרא"ש המובא בטוח"מ סי' רל"ה ס"כ שיש לדייק ג"כ מלשונו קצת דחרש דווקא בחרש מעיקרא יעיי"ש והג' המחבר שליט"א כ' להוכיח מד' הרא"ש להיפוך מד' הרא"ש נדרים (דף ע"ג ע"א) בהא דבעי רמב"ח חרש מהו שיפר לאשתו שפי' דמיירי במדבר וא"ש דאי בא"מ וא"ש ברמיזא ל"מ להפקיע נדר דאורייתא ועוד דדינו כשוטה וקשה ת"ל דבחרש דא"ש ואינו מדבר הרי אינה אשתו מה"ת ואיך מצי מפר לה וע"כ דמצי איירי בפקח בעת שנשאה ונתחרש אח"כ:
אך לפ"ז איך סיים הרא"ש דהיא כשוטה וע"כ דגם בפקח ונתחרש דינו כשוטה ואני כתבתי לו אז דמלבד די"ל דהרא"ש לשיטתו בתוס' הרא"ש נדה (דף מ"ו ע"ב) דלהלכה בנשואין דרבנן ג"כ הבעל מצי מפר נידרא דאורייתא משום כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת מלבד זאת הנה לשון הרא"ש בנדרים אבל חרש דרבנן "ברמיזא" לא מצי מיפר נדרא דאוריי' נראה דכוונתו באמת אבל חרש דרבנן שא"ש ואינו מדבר כיון דזה שכונס הוא ברמיזא מתק"ח לכן לא מצי להפקיע נדר דאורייתא ועי' בלשון הרא"ש ז"ל. אך לפ"ז יהיה ראייתו שפיר דעכ"פ משכח"ל דכנס כשהי' פקח ונראה דזה באמת הועוד שכ' הרא"ש שדינו כשוטה היינו אפי' בנתחרש אח"כ עכ"פ א"י להפר משום דדינו כשוטה. אמנם בעיקר הדבר הארכנו בזה בחי' ואכ"מ להאריך יותר:

תוכן העניינים

חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה