חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
פרק ט · הלכה א
א) ז"ל הר"ם ז"ל בפ"ט ה"א על ששה דברים נצטווה אדה"ר על ע"ז ועל ברכת השם וכו' אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממ"ר והדעת נוטה להן. מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה עכ"ל. הנה ד' אלו סתומין וחתומין וא"י מה כוונתו של רבינו ז"ל בזה ועיינתי בהם הרבה לירד לסו"ד רבינו ז"ל ולא עלתה בידי. ולחומר הנושא אולי י"ל דכוונתו כיון דחזינן דכל אלו נשנו בהר סיני ואנחנו חייבים בהם מכח מה שצוה הקב"ה עוד הפעם אותם המצות ע"י מרע"ה א"כ לאיזה תועלת נצטווה אדה"ר ובניו במצוות אלו אחר שבלא"ה הדעת נוטה להם הרי יקיימו את המצות גם בלי ציווי וא"כ למה נצטווה. ואפי' א"נ שזה ל"ק די"ל דאדם נצטווה במצוות אלו להיות מצווה ועושה מ"מ יקשה למה נאמרת ונשנית ואי כדי שיהי' המצות אלו נשארת בב"נ גם לאחר מ"ת בתורת ציווי בזה בוודאי יקשה דלמ"ל זאת כיון דבאמת קיבל מהם הציווי אח"כ כמו שדרשו חז"ל על הקרא דראה ויתר גוים עמד והותר להם ובפרט כאן דהדעת נותן א"כ מוטב שיהי' בלי ציווי שיקיימו ג"כ כיון דהדעת נותן להם ואין סברא דהי' להגדיל שכרם וא"כ מדנאמרו כל המצות אלו בסיני נראה קצת מסברא דלא נאמרו מקודם לב"נ לזאת כתב הר"ם ז"ל שמכלל ד' תורה יראה שנצטווה על אלו. ועי' ב"ק (ד' פ"ז ע"א) גדול המצווה ועושה ובשטמ"ק שם בשם ר"ם דה"ד בז' מצות דב"נ שאילו לא נכתבו ראוין הי' לכתוב. וכוונתו נראה דבאמת מסברא צריך להיות אינו מצווה ועושה גדול רק בז' מצות אלו כיון דאפי' בלא מצוה צריכים לעשותה מצד הדעת א"כ זה שעושה באינו מצווה א"ז זכות כלל לכן גדול המצווה ועושה שיש לו פיתוי היצה"ר שלא לעשותו משא"כ האינו מצווה אין לו שום מניעה שלא לעשות דפיתוי יצר א"כ כיון דאינו מצווה וגם עשי' גופי' אינו זכות כיון דהשכל מחייבו. ובחי' ביארנו דזה באמת כוונת הגמ' ב"ק (דף ל"ח ע"א) ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימין ז' מצות עמד והתיר להם. איתגרי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר אמר מר ברי' דרבנא לומר שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה עכ"ד הגמ'. ולכאו' תמו' הא אכתי איכא עול בחיקו ית' ח"ו שנימא לענין עונש יהי' נענשין כמצווין ועושין ושכר לא יקחו אלא כאינן מצווין. לכן נראה דבאמת זה א"א לפטור ב"נ מז' מצוות כיון דזה יסוד קיום העולם ובלעדי זה לא יתכן ישוב העולם רק דהכוונה דעמד והתיר להם היינו מפני שקב"ה ראה שאין בכחם לעמוד נגד פיתוי היצר ולהיות מצווים ועושים לכן התיר להם הציווי כדי שיהי' בנקל להם לעשות את הז' מצות הנ"ל וזה הי' תכלית מה שהפקיע הקב"ה אותם הציווי כדי שיהי' בנקל להם לעשות את הז' מצוות א"כ מובן ממילא שאם לא יקיימו נענשין כיון דהתכלית ל"ה לפוטרן עיד"ז וכשמקיימין אינן נוטלין שכר יותר מאינו מצווה ועושה:
ועפי"ז מובן היטב כוונת הר"ם ז"ל הנ"ל דיש סברא גדולה לומר כיון דכל אלו קבלה הן בידינו ממ"ר ע"ה היינו דנשנית בסיני עוד הפעם והדעת נוטה להם א"כ יהי' יותר נקל לב"נ לקיים בלא ציווי א"כ היה נראה מזה דלא נצטווה ב"נ דאל"כ למה נשנית לזאת כ' הר"ם ז"ל דז"א דמכלל ד"ת יראה שעל אלו נצטווי והא דנאמרת ונשנית היינו שישארו לב"נ בתורת ציווי והגדיל שכרם שיהי' בכלל מצווין ועושין וכמ"ש הר"ם ז"ל לעיל ספ"ח דאם אינו מקיים הז' מצות מצד ציווי הבוי"ת אינו מחסידי אוה"ע וצ"ע בזה כוונת הר"ם ז"ל [ובד' הר"ת ז"ל במ"ש דגדול המצווה ועושה היינו רק בז' מצוות אלו י"ל הסבר הד' עפמ"ש במק"א לת' ד' כמה גדולי האחרונים שכ' טעם דאין לברך על מצות שכליות כיון דל"ש בזה א"ק במצותיו וציונו דגם בלי ציווי היינו עושים המצוות האלו. אך לכאו' זה תמו' דאדרבה א"כ צריך לברך כיון דהמצוה העיקרת לעשות המצוה בשביל הציווי. אך ביארנו די"ל לפמ"ש הפוסקים דל"ש לברך על ביטול חמץ כיון דמהני בלב ועל המחשבה לא תקנו ברכה א"כ ה"ה במצות שכליות עיקר המצוה הוא המחשבה לעשותה בשביל שציוה אותנו הקב"ה דגוף המעשה גם בלי המצוה היינו עושים כיון שהדעת מסכים לזה וא"כ עיקר המצוה הוא המחשבה וע"ז ל"ש ברכה. ומעתה י"ל דזה כוונת ר"ת ז"ל דבאמת בכל המצות אינו מצווה גדול יותר כיון דאינו מצווה ועושה אמנם ז"ד בכל המצות אבל בז' מצות דהשכל מחייב לעשותן א"כ עיקר המצוה הוא לעשות בשביל הציווי וזה אין בכח האינו מצווה לעשות כיון דהוא באמת לא נצטווה א"כ ממילא אינו עושה מצוה כלל לכן מצווה ועושה גדול ועי' בזה]. אמנם יהי' איך שיהי' ז"ב דנהי דנצטווה על ז' מצות אינו מכח אותו ציווי שנצטוונו בה אנחנו במ"ת ואינם כלולין כלל באזהרות שנתנו לישראל וזה מוכח מכל הסוגיא דנאמרת ונשנית כמובן לכל מעי' ועפ"ז יפלא בעיני על רבינו הכו"פ ז"ל בסי' כ"ז סק"ב שכ' לת' ד' הר"ם ז"ל דלא פסק מא"מ וס"ל דמפרכסת אסור לב"נ דהוא משום דהר"ם ז"ל ס"ל דאזהרת אבמה"ח מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת והוי אזהרה מיוחדת לב"נ ול"ש בזה מא"מ כיון דעכו"ם לאו בני שחיטה הם אמנם הגמ' בחולין קאי אי ילפינן מאזהרת אכל תאכל ולא אבמה"ח ולדידהו אין הפירוש דשם איכא אזהרת אבמה"ח אלא רמז דב"נ נצטוו על אבמה"ח באותה אזהרה שנאמרה לישראל דהיינו ל"ת הנפש עם הבשר ולכן אע"ג דנכרים לאו בני שחיטה הם מ"מ א"א לחלק הלאו לשנים ונאמר דלישראל אחר שחיטה ל"ה אמה"ח ולב"נ הוי אמה"ח כיון דתרווי' מחד קרא הוא את"ד. ולפ"ד יצא לנו דבאמת דששה מצות שנצטוו ב"נ מכח ציווי דאדם הכוונה רק לרמז שנכללו באזהרת דישראל. ולענ"ד הדבר תמי' לומר כן ומלבד שכ"כ דמדקרי לה נאמרת ונשנית ע"כ דאזהרת חליקות הן דאל"כ הרי הוצרכו לכתוב האזהרות במ"ת כיון דכל אלו המצות של ב"נ היא ג"כ מכח אזהרות אלו. מלבד זאת יש להעיר לפ"ד הר"ם ז"ל דכל לאו הכולל יותר מעשה ל"ה לאו הנל"ע א"כ גזל אמאי הוה נל"ע הא ב"נ ג"כ מוזהר על לא תגזול ועשה דוהשיב ל"ש בב"נ. א"ו דאין ב"נ מצווה כלל על הלאו דלא תגזול הנאמר לישראל ואזהרתם מכל עץ הגן ולא גזל וזה הוי אזהרה גמורה ולא רמז ואם כי ראי' זו יש לדחות בכמה אופנים מ"מ נראה כמ"ש. וכ"נ מוכח מהא דאמר רבא ר"פ א"נ. למ"ל דכ' רחמנא לאו בגזל וכו' וקשה הא צריך למיכתב לאו בגזל דאל"כ הו"א דב"נ מותר לגזול ישראל כמו דמותר ליקח רבית מישראל. וגם בזה יש לפלפל הרבה דבלא"ה קשה למ"ד גזל עכו"ם אסור והא רבית מותר לקחת מעכו"ם וצריך למכתב לאו דגזל דאל"כ יהי' גזילו מותר. ואין רצוני להאריך בזה. כי כל מעי' יראה בזה שפשטות הד' היא כמו"ש דאזהרת ישראל וב"נ חלוקות המה ויתבאר עוד בעזהי"ת לקמן רק מפני שהוא יסוד הראשי לדיני ב"נ אמרנו להעיר בזה ר"פ:
ב) הוסיף לנח אבמה"ח שנאמר אך בשר בנפשו דמו ל"ת נמצאו ז' מצות עכ"ל. עי' בכ"מ שכ' לת' ד' הר"ם ז"ל דס"ל כיון דאדה"ר הוזהר באכילת בשר ממילא ע"כ דלא נצטווה על אמה"ח כיון דכל בשר הי' אסור לו ע"ש אמנם האחרונים כתבו להעיר מהא דמבואר בזבחים (דף קט"ז ע"א) דקרבנות שהקריב הבל הי' שלמים וא"כ ע"כ דבשר שלמים הי' מותר לו וא"כ שוב צריך אזהרת אמה"ח לאבר מדולדל בחי' עי"ש ובכו"פ שם כ' באמת לתלות הד' בפלוגתא זו ע"ש אמנם לענ"ד נראה בזה דהנה הרמ"ה על סנהדרין כ' לת' הקושיא הנ"ל דאיך אפשר דנצטוו אדה"ר על אמה"ח כיון דהי' אסור באכילת בשר ותודה"ק דנהי דאמרי' דאדה"ר לא הותר לו אכילת בשר מ"מ לא נאסר לו ג"כ רק דהכוונה דכל הנבראים הם של גבוה וצריך היתר להתירם לאדם ובשר לא הותר לו וממילא הי' אסור לו מצד שהוא של גבוה אבל באזהרת מיתה ל"ה ע"ז אמנם באבמה"ח נוסף לו אזהרה שיתחייב מיתה ע"ז והיא דבר נפלא למבין ועי' היטב בלשון רש"י ז"ל סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה כירק עשב שכ' וז"ל שהפקרתי לאדם לאכול וכו' נראה דג"כ הרגיש בכוונת הרמ"ה ז"ל דהפירוש הוא דלא הותר לו היינו שהקב"ה לא התיר לו זה להיות אוכל לאדם. והא דהוכרח רש"י ז"ל לפרש דאזהרת אבמה"ח הי' על נוטל אבר ממילא כמו"ש התוס' היינו משום דס"ל דא"נ דכל בשר לא הותר לו ולא הופקר לו לאכילה אע"ג דלא הוזהר ע"ז בפירוש מ"מ חייב מיתה משום גזל דהוי גזל גבוה וכ"נ ברור דעת הר"ם ז"ל דגם הוא ז"ל ס"ל כפירוש הרמ"ה ז"ל רק דאעפ"כ הכריח דאדה"ר לא נצטוו על אבמה"ח דסברת רש"י ותוס' לחלק בין מיתה מאלי' להמית ברי' ל"ה ניחא לי'. וא"כ יהי' איך שיהי' כיון שבשר אינו בכלל האוכלין אשר הפקירו לו ממילא חייב מיתה משום גזל גבוה וז"נ מאוד בעזהי"ת:
ומעתה מובן היטב שבשר שלמים שפיר הי' יכולין לאכול דהרי כל איסור דאכילת בשר הי' משום גבוה א"כ ז"ד בכל בשר שאם הוא של גבוה אסור באכילה וצריך היתר שיהי' משל אדם משא"כ שלמים דמשלחן גבוה קזכי והתורה אמרה דזה היא המצוה לאכול של גבוה א"כ פשיטא דגם אדה"ר היה יכול לאכול אותו בשר ומעתה לק"מ קושיות הכו"פ דממ"נ אם הבשר נתקדש ע"י זריקה וניתר לאכילה להיות משלחן גבוה ע"כ דאהני לי' שחיטה וא"כ אינו אמה"ח ואי דלא אהני ליה זריקה ואינו בכלל בשר קדשים אחר זריקה שוב אסור מצד אכילת בשר דמה דאינו המצוה לאכול משל גבוה הי' אסור לאדה"ר [ועי' זבחים (דף פ"ו ע"א). ונראה דאפי' למ"ד דפרשו מחיים הזריקה מתיר היינו רק בקרנים אבל הבשר כיון דהוא רק משלחן גבוה לאכילה ואינו משלו לשום דבר והמקדש בו אשה אינה מקודשת א"כ מה שפירש מחיים פשיטא דאינו מותר ע"י זריקה ולא נפיק מכלל קודש להיות מותר בשאר הנאות כיון דקדשים צריכים שחיטה לאכילה וזה שפירש ל"ה בכלל שחיטה אין הזריקה יכול להתיר הבשר והבין היטב] אמנם לכאורה יש לעיין בזה מהא דמבואר במד"ר מובא ברש"י ריש ויקרא בקרא דאדם כי יקריב קרבן אדם למה נאמר מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. מבואר מזה דגם בהמות הי' משל אדה"ר ולכאו"נ מד' רש"י הנ"ל שלא הפקיר הבהמות לאדה"ר וכן מד' הר"ם והרמ"ה ז"ל מבואר להיפוך דכל איסור בשר לאדה"ר הי' משום דלא נפק"ל מכלל גבוה להיות של אדם וא"כ מבואר להיפוך:
אך באמת א"ש מאוד עפ"מ דכ' החת"ס בת' חאו"ח סי' ק"פ דבקרבן דלא כתיב ולקחתם לכם א"צ שיהי' שלו אלא שלא יקריב קרבנו של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דאינו שלו לא אימעט שלא יהיה כשר להקרבה נמצא דמה דפסול גזל להקרבה היינו משום דרשות אחר מעכב עליו שלא יוכל להיות של גבוה א"כ אז דהי' הכל של גבוה ול"ה של אחר כיון דגם לבניו הי' אסור אכילת בשר א"כ שפיר הי' יכול להקריב וכוונת המדרש דהכל היה שלו לא קאי על אדם דמהכ"ת לומר כן ופשיטא דאם אדם גזל דבר שזכה בו בנו הי' חייב מיתה מצד גזל ומוכרח כן לדעת הר"ם ז"ל דמה שלא שייך באדם ל"ש לומר דנצטוו ע"ז אם כן למה נצטווה אדה"ר על הגזל רק דכוונת המדרש על הבהמות להקרבה דבזה ל"ש באדה"ר גזל כיון דהכל הי' משל הקב"ה ולא הופקר לאדה"ר ובניו שיהי' יכולין לזכות בה וא"כ ממילא ל"ש בזה גזל ה"ה אתם לא תקריבו מן הגזל והיינו מה שיהי' רשות אחר מעכב עליו וכד' החת"ס ז"ל ויהי' ראי' גדולה לד' מד' המדרש ודו"ק:
ג) שם בר"ם ז"ל בא אברהם נצטווה יתר על אלו במילה עכ"ל נראה דכוונת הר"ם ז"ל במ"ש יתר על אלו דלא נימא כיון דנצטוה הוא ובניו במילה ונבדלו מכל האומות שוב הי' להם דין ישראל לכל דבר וא"כ שוב נ"ל דהי' מותר לגזול מעכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר מה"ת א"כ לכאורה ע"י שנצטווה במילה נשתנה אצלו דין גזל וכן בהרבה ענינים. ועי' חגיגה (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה תחילה לגרים שכ' בזה"ל שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפנינו עכ"ל נראה להדי' מדבריהם ז"ל דזה שנצטווה על המילה היינו מצד גירות ונכנס לכלל ישראל לכן כ' הר"ם ז"ל דיתר על אלו נצטווה במילה אבל מז' מצות הקודמת לא נשתנה בו דבר להקל והר"ם ז"ל לשיטתו דגזל עכו"ם אסור מה"ת א"נ דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מן התורה היינו רק לאחר מתן תורה אבל מקודם הי' עליו כל דינו ב"נ להחמיר ורק במ"ת נבדלו ישראל מב"נ בז' מצות בהרבה ענינים כיון שנתקדשו במתן תורה ונזדככו מזוהמתן ויש הרבה להאריך בענינים אלו ואכ"מ:
הוספה על מ"ש אי האבות יצאו מכלל ב"נ והנה בענין זה יש להאריך הרבה ועיין בפנים בכמה דוכתין שכתבנו בזה. ועי' באור החיים פ' בא בקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות שכ' בזה"ל אלא נתכוונו לומר שהוא יתן בידם מקנה הראוי לזבחים ואנחנו נעשה לד' לצורך עצמינו וכו' גם בזה ל"ק אמרו זבחים ועולות לתנא שאמר שאין מקבלין מהאה"ע אלא עולה ולא שלמים והרי מקרא מלא דיבר הכתוב כאן זבחים ועולות ולדברינו לא קשה עכ"ל מבואר מד"ק דישראל לא היה בכלל ב"נ ולכן הם היו מותרין להקריב גם זבחים ותמהני מאוד שלא הביא גמרא מפורשת בזבחים (דף קט"ז ע"א) דמקשינן באמת למ"ד דב"נ אין מקריבין שלמים מקרא זה דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ותרצינן זבחים לאכילה ועולות להקרבה ומוכרח מזה אחת משני אלו או דהגמרא סבירא ליה דפירוש הקרא היה שמ"ר אמר שיקריבו עבור פרעה או דגם ישראל היה להם דין בני נח ולא היו מקריבין אלא עולות ועי' ברש"י ז"ל דמבואר להדי' דלמ"ד בקושיות הגמרא משום דגם ישראל היה להם דין ב"נ עכ"פ ד' האוה"ח ז"ל תמוהין שלא הביא ד' הגמרא הנ"ל ועי' בפי' הרמב"ן ז"ל שם בסדוה"ק שכתב גם כן פירוש הקרא כן. ולפירוש זה מוכח להדיא דישראל היה להם דין בן נח:
איברא לכאורה קשה טובא א"נ דישראל קודם מתן תורה היה להם דין ב"נ מהא דמבואר בסוכה (דף כ"ה ע"ב) ר"י אומר אם נושאי ארונו של יוסף היה כבר היה יכולין ליטהר וברש"י ז"ל שם שכ' בזה"ל ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בר"ח סיון כדכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה עכ"ל ותמוה דלפי"ז למה צריך לומר כבר היה יכולין ליטהר ת"ל דלא היה צריכין טהרה כלל כיון דזה שנשאו את ארונו של יוסף היה קודם מתן תורה וממתן תורה ואילך בעת שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים לא נשאו את הארון וא"כ אמאי היה צריכין טהרה הא מבואר בפסחים (דף צ"ב) דגר שנתגייר בערב פסח מה"ת טובל ואוכל את פסחו לערב לכ"ע וא"כ ה"נ כיון דלאחר מתן תורה לא נשאו ארונו של יוסף ולא נטמאו כלל למה היה צריכין טהרה:
אמנם נראה דזה תלי' בפלוגתא דתנאי דהנה ביבמות (דף מ"ו ע"א) ס"ל לר"א דגר שמל ולא טבל הר"ז גר שכן מצאנו באבותינו שמלו ולא טבלו ופי' רש"י ז"ל בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל ב"נ לקבל התורה ולקבל פני השכינה עכ"ל נראה דר"א ס"ל דמיד כשיצאו אבותינו ממצרים היה בכלל גרים וזה היה ע"י המילה שמלו את עצמם במצרים והיה להם דין ישראל גמור ולכן בזה שנשאו את הארון אח"כ בר"ח סיון נטמאו והי' צריכין טהרה. אמנם לר"י דס"ל דאין גר עד שימול ויטבול וס"ל דהי' טבילה באבותינו קודם מתן תורה א"כ קודם לזה היה בכלל ב"נ ועיי"ש בתוס' ד"ה כי פליגי במל ולא טבל שנתקשו בדעת ר"ע כמאן ס"ל ובתוס' ישנים שם הנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא שכ' בשם רבינו נתנאל ז"ל דר"ע ס"ל דמדאכלו פסח במצרים ע"כ דמלו וטבלו במצרים והיו גרים גמורים מיצ"מ ואילך אמנם ר"י ס"ל דבפסח מצרים לא הי' גרים עד מתן תורה ועי' בתוס' ישנים שם בד"ה ור"י טבילה באמהות מנ"ל. היו"ל מזה שכתבנו דקודם יצ"מ היה להם דין ב"נ לכ"ע ולכן מקשי' מינה בזבחים למ"ד דב"נ אין מקריבין זבחים מקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים. ואע"ג דמ"ר אמר שיקריבו זה לאחר יצ"מ מ"מ מקשה הגמ' שפיר כיון דכמות שהי' עתה שעדיין לא מלו וטבלו היה בכלל ב"נ ולא היה לו לומר בפשיטות שיקריבו זבחים אמנם לאחר יצ"מ לר"א ור"ע היה להם דין ישראל כיון דמלו וטבלו לשם יהודית וקבלו עליהם המצות שנצטוו אז וזה דעת ר' יוסי הגלילי בסוכה דנושאי ארונו של יוסף הי':
אך מה שיש עוד לעי' בזה דא"נ דבאמת נושאי ארונו של יוסף היו מחמת טומאה דקודם מתן תורה א"כ רוב ישראל הי' טמאים ל"מ א"נ דעכו"ם מטמאים באוהל ג"כ א"כ נטמאו מיד במצרים במכות בכורות [ובאמת יש לומר עפ"ז בפי' ד' ראב"ע ברכות (דף ט' ע"א) נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן בלילה הזה וכו' שנתקשה בזה הצל"ח מנ"ל למדרש על סוף זמן אכילה דילמא על תחילת זמן ולהנ"ל י"ל דזה מסברא שלא הי' המצוה שיאכלוהו דוקא בטומאה ומחצות ולהלן נטמאו א"נ דהי' להם דין ישראל ויש לפלפל הרבה בזה לפ"ד התוס' ישנים הנ"ל דר"ע ס"ל דהי' אז גרים גמורים ואעפ"כ ס"ל דאכלו את הפסח כל הלילה אע"ג שנטמאו ע"י מיתת הבכורים כנ"ל וי"ל בזה עפ"מ דמבואר בריש מס' שמחות ובילקוט בהעלותך בשם הפסוקתא דמכות בכורים אע"ג דהי' בלילה לא מתו אלא ביום ועיי"ש בנחלת יעקב שנתקשה הסמוכות למס' שמחות ועיי"ש מ"ש עפ"י דרכו ולדברינו י"ל בסיגנון הנ"ל באופן אחר דס"ל כר"ע דהי' אוכלין כל הלילה וקשה הא נטמאו בטומאת מת וע"כ משום דגוסס כחי וא"כ א"ש הסמוכות. והעירני לזה כ' אהו' ב"ד ותלמידי האברך המופלג ושנון כ"ש מו"ה שמעון נ"י ואכמ"ל בזה] אך אפי' א"נ דלא נטמאו אז מ"מ בביזת הים שהיה לאחר שפלטן הים כשהיה מתים ונטמאו במגע ומשא [ועי' בילקוט ובת"י שהיו גוססין על שפת הים אך בודאי מתו מיד] ונראה דזה נכלל בכוונת ר"י כיון דבאמת הרבה מישראל היו ט"מ רק משום דזה היה כשיצאו ממצרים והי' להם זמן ליטהר א"כ מה"ט גם נושאי ארונו של יוסף הי' יכולין ליטהר ועי' באו"ח ר"פ חוקת שכ' להדי' דישראל במצרים אע"ג שהי' ט"מ מקודם מ"מ הי' להם דין גר שנתגייר בער"פ והי' פסח הבא בטהרה [וכיון לזה בני ז"ל בסוף הקונטרס בית יהודא] נראה מבואר מדבריו דעד אז היה להם דין ב"נ ומפסח ואילך כיון דמלו לשם גירות היה להם דין ישראל וצ"ל דמ"ש בקרא דגם אתה תתן בידינו היינו דס"ל כמש"ל כיון דמ"ר אמר כן על אחר יציאת מצרים ואז יהי' להם דין ישראל והא דהגמ' מקשה למ"ד זה מקרא הנ"ל היינו משום דהגמרא קאי לר"י דגם לאחר יצ"מ לא היה להם דין ישראל ובזה ניצל אותו צדיק ממ"ש לתמוה עליו מגמרא הנ"ל ויש עוד להאריך בכ"ז ואכ"מ:
ד) שם בר"ם ז"ל והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום עכ"ל עי' בלח"מ שתמה על הר"ם ז"ל אמאי לא כתב דאברהם קיים הכל כמבואר ביומא (דף כ"ח) ואי משום דלא קא חשיב אלא מה שנצטווה אמאי חשיב ביצחק דהפריש מעשר. ולפענ"ד נראה דהר"ם ז"ל לא קחשיב אלא מה שהוסיפו למצוה להם ולבניהם אבל מה שהם בעצמם קיימו כל התורה מזה אינו מדבר הר"ם ז"ל כלל וכוונת הר"ם ז"ל במ"ש דיצחק הפריש מעשר היינו שהוסיף מצוה זו על בניו כמו בתפילות דאבות תקנו על בניהם ג"כ ונוסיף עוד מצוה לזרעו של יצחק. ולכן מ"ש הר"ם ז"ל דיעקב הוסיף גה"נ והתפלל ערבית הכוונה ג"כ כנ"ל דהוסיף עוד שני מצות גה"נ ותפלת ערבית על תפלות הקודמת כמבואר מד' ביצחק שהוסיף תפלה אחרת לפנות היום נראה דקיים גם תפילת שחרית וז"נ פשוט בכוונת הר"ם ז"ל. והנה בלח"מ הקשה על מ"ש רבינו ז"ל דיעקב הוסיף גה"נ ממנ"פ הא לר"י נצטווה יעקב על גה"נ ולרבנן בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וכבר העירו האחרונים בזה שאשתמיט לי' ד' הר"ם ז"ל בפי' המשניות פ' גה"נ שם שנראה מבואר מדבריו ז"ל דגם לרבנן הי' נוהג גה"נ מקודם אלא שאנחנו אין אנו נזהרין בו מכח המצוה הקודמת אלא ממה שצוה הקב"ה לישראל במ"ת ע"י מרע"ה:
אמנם לא ביארו היטב דעת הר"ם ז"ל בזה דהנה לכאורה דבריו בפי' המשניות קשין קצת דמ"מ כיון דהי' האיסור נוהג מקודם אמאי לא יהי' איסור חמור עכ"פ אמנם באמת כוונתו שם כמ"ש כאן דלרבנן לא נצטווה יעקב על גה"נ אלא שהוא בעצמו הוסיף מצוה זו והי' מקיימין אותה עד מתן תורה מכח מצות יעקב ורק בסיני נאמר ע"ז ציווי הקב"ה ולכן ל"ה איסור חמור כיון דמקודם מ"ת ל"ה הדבר נאסר כלל וז"ב בדעת הר"ם ז"ל:
ועפי"ז א"ש מה שהעיר בני החריף ז"ל ע"ד הר"ם ז"ל בפי' המשניות מד' הגמ' חולין (דף צ"א ע"א) ואמר ריב"ח וכו' הכן טול גה"נ בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ ולד' הר"ם ז"ל הרי לכ"ע אסור גה"נ לבני יעקב. אמנם להנ"ל א"ש דהרי לרבנן כל האיסור הי' מכח מצות יעקב עליהם וא"כ הוא רק מכח כיבוד אב מוטל על בני יעקב לשמוע בקולו ומה שהוא מכח מצות כ"א וקבלתם שלא לאכול אין הטעם אוסר כמבואר במשנה דנודר מן הבשר מותר ברוטב א"כ לא הוצרך ליטול גה"נ בפניהם דאפי' נתבשל בגידו לא יאסר את הבשר. והגיד הרי בידם שלא לאכלו ולמה הי' צריך ליטול בפניהם ע"כ מחשש שמא יתבשל עם הגיד ויהי' נאסר בטעמו וא"כ מוכרח דגה"נ נאסר לב"נ כר"י:
ובפשיטות יותר נ"ל דאם אינו מצוה אלא מכח מצות יעקב אין להם לחוש ע"ז אצל יוסף דכבודו של מלך גדול מכ"א כמו שנראה מתוה"ק שאמרו תמיד עבדך אבי וכמו שהתירו על עצמם לשתות יין בסעודה זו אע"ג שקבלו ע"ע שלא לשתות יין מיום שמכרוהו וע"כ דמשום כבוד מלכות ל"ח לזה. ובחי' אמרנו לת' כעין זה קו' התוס' סוטה (דף ל"ו ע"ב) ד"ה איתשל נמי אדידך שהקשו הא אין מתירין שלא מדעתו ואמרנו דהכוונה הי' דבאמת הי' עליו מצות כ"א לבד השבועה אך כבוד מלך עדיף אך לכאורה כיון דפרעה ל"ה יכול שבעים לשון ל"ה יכול להיות מלך אך ז"א דאע"פ דהי' נכתב כן בנימוסיהם מ"מ כיון דלא ידעי מזה שא"י שבעים לשון ועשו אותו למלך יש בו כבוד מלכות ועי' בתוס' כתובות (דף י"ז ע"א) בד"ה מלך שמחל ע"כ וכוונתם כנ"ל ולכן הוצרך יוסף לומר לו מכח השבועה אמנם כשאמר לו פרעה זיל איתשל אשביעתך אמ"ל שפיר אם ס"ל דמהנה שאלה לשבועה א"כ ה"ה דיכול ליתשל אדידך ואע"ג דלזה צריך דעת פרעה מ"מ כיון דישנו בשאלה ואז יסתלק ממלכותו א"כ עשה דכיבוד המלך קיל דישנה בשאלה שוב חייב לקיים מצותו של אביו מכח כ"א והארכנו יותר ואכ"מ: