חמדת ימים ג· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי
יום הכיפורים · פרק ז - תפלת מוסף - ביאור סדר עבודה ונוסחתה
מעלת מוסף יוכ"פ, ואזהרה להעמיד ש"ץ המכוין בעבודת היום
א. קודם תפילת מוסף יעורר הכוונה בלבו לכוין בגדולת מי שאמר והיה העולם וכו' ככל אשר התעורר בתפילת שחרית.
ויכוין ויתן אל לבו מעשה האיש אשר בעפר יסודו על ידי תפילתו להעלות את רחל אמינו צפירת תפארתנו למעלה אל בית אמה אל מקום החכמה והבינה שבה, ועל ידי חזרת מוסף אנו מעלין אותה למעלה ממנו אל מקום הכתר שבה כנודע.
ומעלתו רמה ורבה היא מאד ועיקר העבודה של כהן גדול לא היה אלא במוסף יום הכפורים עם קרבנות שעירים של יום הכפורים ולפיכך תקנו העבודה במוסף.
ב. וראוי ונכון לחפש אחר איש חכם וירא אלהים וסר מרע לעבור לפני התיבה ושיבין מה שמוציא בשפתיו כי עבודת יום הכפורים יקרה היא מפנינים וטהרת ישראל וסליחתם וכפרתם תלויים בה, ועכשיו בעונותינו חרב בית המקדש ואין לנו אלא שיח שפתותינו, תיקנו חז"ל קריאת סדר העבודה וסידור עשייתם במקום הקרבתם ונשלמה פרים שפתינו, וצריך להבין כל דבר ודבר על בוריו וללמוד ולהבין טעמי הדבר ופירושו.
יבאר מעלת הכוונה בקריאת הקרבנות ומכשול המזלזלים בזה
ג. וכתבו חכמי אשכנז ז"ל דדוקא בתפילה אף שאינו מבין הותר להתפלל דהקדוש ברוך הוא יודע כוונתו, אבל בסדר מעשה הקרבנות אם יש לו לב להבין ולהשכיל פירושיהן וקוראם באין מבין אינו נחשב למאומה.
והמכשלה הזאת תחת רבים מרבת בני עמינו יודעי דעת ומביני מדע אשר מאבדים זמנם אחר חריפיות הדרושים ופלפולים ובעיקר ידיעת עבודת הבורא לא ידעו ולא יבינו ביאור ענין מעשה הקרבנות ודיניהם, ומשנה שגורה בפיהם ואיזהו מקומן של זבחים לא ידעו ולא ישכילו ועל ידי כך קורין מעשה הקרבנות בכל יום ושוגים בקריאתם באין מבין.
ד. וכבר העיד חד צורבא מדרבנן לפני שכמה שנים היה גורס משנת אלו ואלו נשרפין בבית הדשן קשור עם מה שלמטה ממנו חטאת הציבור, עד שמצא הגהה אשכנזית בסידור ישן אומרת אלו ואלו וכו' אדלעיל קאי, ושוב ראה נוסחה אחרת ואלו ואלו נשרפים שחוזר למעלה בלי פקפוק, וכן שהיה טועה בשינה באכילתן לקרותו קשור עם מה שלמעלה ממנו ושוב התבונן בפירושו שהוא טעות גמור כי הוא נמשך למה שלמטה ממנו שהוא הבכור והמעשר, וכל זה בא מסיבת שאין מטריחין עצמן להבין בפירושם במקומותם, ובודאי כי לא נאה ולא יאי לאנשים חכמים וידועים אשר כח בהם לעמוד על בוריין ופירושי הקרבנות לקרות גם בלא דעת מן השפה ולחוץ ודיניהן אינו שגור בפיהם, והתורה חוגרת שק חס ושלום עליהם.
ולו חכמו ישכילו זאת לשון חכמים אשר אמרו במדרש תנחומא, 100 אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אף על פי שעתיד בית המקדש ליחרב והקרבנות יתבטלו הזהרו לקרות בהם ולשנות אותם ואם תתעס"קו בהם מעלה אני עליכם כאילו בקרבנות אתם עסוקים ע"כ, ודקדקו בלשון הזהב ואם תתעסקו בהם להורות שיתעסק להבין כל דבר ולכוין היטב, והוא דבר מושכל מאחר שהקריאה נחשבת כהקטרה והקרבה צריך לדמותו לפועל ההקרבה והקטרה דהיינו להזכיר ולפרט בפיו כל מה שמחוייב להיות העסק בפועל ולכוין במחשבה כפועל ההקרבה והקטרה שגם בהקרבה אם חסר אחת מדיניה ותנאיה היה מעכב הכפרה.
אזהרה לדקדק בתפלת מוסף היום אחר ש"ץ הגון
ה. ועל כן ראוי ונכון לעובר לפני התיבה ביום הקדוש והנורא הזה אשר הוא עומד תחת כהן המשיח בבית המקדש, ואמרו בזוהר ויקרא ר' יצחק אמר אם הכהן המשיח יחטא דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכח ביה חטאה לאשמת העם הוא ווי ליה ולאינון דסמיכין עליה וכגוונא דא שליחא דציבורא דחטי ואשתכח ביה חטאה בגין דעמא לא אשתכחו זכאין גבי קודשא בריך הוא ווי לאינון דסמיכין עליה, שראוי ונכון לפרנסי ומנהיגי הקהילות לברר איש חכם וחרד לדבר ה' שיודע ויכוין היטב בתפילתו ובסדר העבודה להעבירו לפני התיבה להוציאם ידי חובתם כי אם לא יבין מה שאומר אי אפשר לו שיכוין בתפילתו ועבודתו וחטאת הקהל היא.
ו. וכתוב בספר החסידים סימן תשנ"ח, כל היושבים בוועד הקהל ועוזרים לשאינן הגונים שיתפללו, הקדוש ברוך הוא מונע טוב מאת הקהל ועתידין ליתן דין על זה וכתיב המה עזרו לרעה ונושאים פנים לתורה והתורה צועקת על כל יודעי התורה ועל כל שיש בידו למחות ומחנפים, וכתיב תופשי התורה לא ידעוני וכתיב על הרועים חרה אפי.
ולכן אם אינו הגון לעבור לפני התיבה, אם יד הצדיקים תקיפה לא יתנו לו לעבור לפני התיבה כהיום הזה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכתיב ומליציך פשעו בי, וקרוב להיות קרבן ציבור הנקרב על ידי הבלתי הגון ונבון דבר להיות נדחה ופסול כי היקידה של אש שהיה בקרבן דוגמתו בתפילה כוונת הלב שהוא כאילו בוער באש כמו שנאמר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, וכל שכן שהמחשבה רעה של חוץ לזמנו וחוץ למקומו שמפגלת הקרבן, וחוץ למקומו הוא כשעומד במעשה העבודה והתפילה ומהרהר בעסקיו או בדברי הבאי אשר מחשבתו משוטטת חוץ לבית הכנסת בכל רחובות קריה, הוא עומד כאן ומחשבתו מפוזרת חוץ מן המקום אשר הוא עומד שם.
מנהג טוב לשלוח רב הקהל למוסף היום
ז. ולכן טוב וישר המנהג להעביר לפני התיבה לעבודת המוסף להרב של הקהלה היודע והמבין פירושי הדברים היטב היטב ורגיל בדיני מעשה הקרבנות ויודע לרצות את קונו בכוונה רצויה, אך לא בזה נפטרו שאר בני אדם הבקיאים להבין וללמוד סדר העבודה ודיניה דאין נפטר בזה רק מי שאינו בקי, אך הבקיאים חייבים לתת אל לבם ללמוד ולהבין פירוש כל פרט ופרט ובזה ירצו לקרבניהן וישלמו פרים שפתיהן.
כבוד שעשו לכה"ג בצאתו ללשכת פלהדרין מספר "שבט יהודה"
ח. ועל כי הענין הזה עיקר גדול הוא אודיע כאן סדר העבודה כאשר היא ואבאר פירוש המלות באופן שישכילהו כל אדם בשומו את לבו בהם היטב הדק, ותחילה אבאר גודל מעלת הכהן גדול בעת שהיו פורשין אותו מביתו ללשכת פלהדרין.
שבעה ימים קודם יום הכפורים היו מכינים בבית הכהן גדול מושב וכסאות לאב בית דין ולנשיא ולכהן גדול וסגן הכהנים ולמלך ועוד שבעים כסאות של כסף לשבעים סנהדרין, וזקני בית דין היו קמים על רגליהם ואומרים לפניו דברי כבושים ותוכחות ואומרים לו, ראה לפני מי אתה נכנס ודע שאם תאבד הכוונה מיד תפול ותמות ותאבד כפרת ישראל, והנה עיני כל ישראל עליך וחפש דרכך שמא יש בך חטא אפילו קל כי יש עון שקול כנגד כמה מצוות ושיקול זה הוא ביד אל דעות ה', גם חקור באחיך הכהנים וטהר אותם, שים נא נגד פניך כי לפני מלך מלכי המלכים היושב על כסא דין ומזרה בעיניו כל רע אתה בא ואיך תבא והאויב עמך, ואומר להם שכבר חפש ועשה תשובה ממה שיש בידו, וגם כל אחיו הכהנים קראם בעזרת המקדש והשביעם במי ששכן שמו שם שכל אחד יאמר מה שיודע בחבירו ובעצמו לתת להם לכל דבר ודבר התשובה הראויה, וגם המלך אומר לו דברים טובים ומבטיחו לכבדו בצאתו בשלום מן הקדש.
ט. ואחר זה היו מכריזין ואומרים כי הכהן גדול יוצא והולך ללשכה שלו אשר במקדש ואז יוצאים כל העם ללוותו והולכין לפניו כסדר הזה, ראשונה הולכין לפניו כל שהוא מזרע מלכי ישראל כי הקרוב הקרוב אל הכהן גדול הוא יותר חשוב, ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד וכולם כסדר זה אחר זה וכרוז קורא לפניהם תנו כבוד לבית דוד, ואחריהם בית הלוי והכרוז קורא לפניהם תנו כבוד לבית לוי ושלשים אלף וששת אלפים היו וכל סגניהם היו הולכים בלבוש משי ותכלת, והכהנים בלבוש משי לבן וארבעה ועשרים אלף היו, ואחריהם המשוררים ואחריהם המנגנים ואחריהם תוקעי חצוצרות ואחריהם השוערים ואחריהם עושי הקטורת ואחריהם עושי הלחם הפנים ואחריהם עושי הפרוכות ואחריהם השומרים ואחריהם האמרכלים ואחריהם כל עושי המלאכה ממלאכת הקדש ואחריהם השבעים סנהדרין ואחריהם מאתיים וחמשים כהנים וגזרי כסף בידם לעשות דרך ואחריהם הכהן גדול ואחריו כל זכרי זקני כהונה שנים שנים.
ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים אישי כהן גדול בואך לשלום, התפלל ליוצרינו שיחיינו לעסוק בתורתו, ובהגיעם לפתח הר הבית היו מתפללים ומברכים למלכי בית דוד ואחר זה על הכהנים ועל המקדש, והיה הקול כל כך חזק בריבוי העם בענותם אמן עד שהעופות הפורחות היו נופלות בארץ ואז הכהן גדול משתחוה לכל העם ופורש בבכיה ויראה, ושני סגני כהונה היו מוליכין אותו ללשכה שלו ושם פורש מכל אחיו הכהנים.
י. כל זה היה בכניסתו אבל בצאתו בשלום מן הקדש היה הכבוד בכפלים כי כל העם אשר בירושלים היו עוברים לפניו באבוקות של שעוה לבנה דולקות וכולם לובשים בגדי לבן וכל החלונות מעוטרות ריקמה ונרות לאין מספר, והרבה מהשנים לא היה יכול הכהן גדול להגיע לביתו קודם חצות הלילה מפני דוחק העם העובר וריבוי הגדול, שאף על פי שהכל מתענים לא הלכו לבתיהם עד יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי הכהן הגדול, וביום שאחריו היה עושה סעודה גדולה לאוהביו וקרוביו ויום טוב היה עושה לאחיו מפני שיצא בשלום מן הקדש, ואחר זה היה מצוה לצורף לעשות לו לוח של זהב ויפתח בה בזה הלשון, אני פלוני כהן גדול בן פלוני כהן גדול ששימשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששכן שמו שם והיה זה כך וכך ליצירה, מי שזיכני בעבודה זו הוא יזכה בני אחרי לעמוד לשרת לפני ה'.
הקדמה לביאור סדר עבודת יוכ"פ המכונה "עבודת בית ה'"
יא. ומעתה הבא נבא לבאר ביאור סדר העבודה היטב הדק כפי מה שפירשו המפרשים 101 והיותר מוסכם למען ילמדו להבין ולהשכיל מה שיאמרו לרצות את קונם מן העבו"דה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבו"דה, וביאור זה אותו קראתי "עבודת בית ה'" לעבוד את עבודת ה' בבית ה'.
ונמצא כתוב בנוסחאות שלנו כי יוסי בן יוסי כהן גדול חיברה שהיה מאותם הכהנים גדולים אשר שמשו בבית שני, ורבים מהפייטנים חברו סדר העבודה גם כן ולפי שרוב סדר עבודה זה נתקן בלשון משנה נהגו לקרותו יותר מכל הסדרים אחרים וכן כתב בעל העיטור זה לשונו, ושמענו סדר עבודה בלשון משנה כגון אתה כוננת דיוסי בן יוסי ע"כ.
ומימי חכמי הגמרא היו אומרים סדר העבודה הזאת כדאמרינן בפרק הוציאו לו, 102 ההוא דנחית קמיה דרבא אמר יצא והניחו על כן שני שהיה בהיכל ונטל דם הפר והניח דם השעיר וכו', ובפרק אמר להם הממונה 103 ההוא דנחית קמיה דרבא ועבד כר' מאיר אמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר' מאיר, ופירש רש"י שם שהיו רגילים לסדר סדר עבודה ביום הכפורים ע"ש, והיא מסודרת בשלש אלפא ביתות, הראשונה כסדרה והאמצעית תשר"ק והאחרונה כסדרה וזה החלי בס"ד.
ביאור סדר א"ב בנוסח "אתה כוננת" ותקון נוסחאות שבו
יב. "אתה כוננת עולם מראש יסדת תבל" וכו', אמרו ז"ל במדרש רבה, 104 בית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים משל למלך שבנה פלטין לעצמו בנה את התחתונים ואחר כך בנה את העליונים והטעם כדי להיות הארץ יסוד מוסד, וזה אמרו אתה כוננת עולם מראש פירוש בתחילה כוננת העולם שהוא הארץ להיות יסוד מוסד, וזהו שאמר יסדת תבל שהוא הארץ דעשרה שמות נקראו לה, ואחר כך "והכל פעלת" דהיינו השמים וכל צבאם, "ובריות בו יצרת" היינו דומם צומח חי בלתי מדבר דאילו המדבר הרי מזכירו בסמוך גולם תבנית ונברא אחרי כולם.
"בשורך עולם תהו ובהו" וכו', לשון הבטה כמו תשורי מראש אמנה, ונקט לשון הבטה וגם לשון "גרשת אופל" ולא הבדלת אופל לרמוז גם כן דרשתם ז"ל אשר דרשו, 105 והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהם של רשעים וכו' עד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד הפליג מכנגד פניו, וזהו שאמר גרשת אופל על דרך ודרך רשעים תאבד.
"גולם תבנית מן האדמה יצרת" וכו' כצ"ל, לא גרסינן תבניתך כי תבנית מלשון בנין והוא חומר ממשיי ואיך יאמר על השם ברוך הוא שהוא ממשיי חס ושלום, ולא דמי לנוסח ברכת אשר יצר את האדם בצלמו בצלם ודמות תבניתו ששם פירושו אשר יצר את האדם בצלמו של הקדוש ברוך הוא, בצלם ודמות יצר תבניתו של האדם ואינו סובב להקדוש ברוך הוא וכאן אין מקום לפרש כן, והגירסא הנכונה גולם תבנית ופירושו כשיצרתו על מלאותו נברא גולם שלם ולא מעט מעט כמו שאמרו ז"ל בפסוק ויפח באפיו, ויש גורסין גולם האדם מן האדמה.
"דברך זנח ונזנח", פירוש דברך זנח ונזנח לשון הרחקה כמו אל תזנח לנצח, "ולא כליתו למען ארך אפך" כצ"ל, ולא גרסינן למען יגיע כפיך או יציר כפיך דנותן טעם לפגם דאדרבא היא הנותנת להענש להיותו יציר כפיו ולא מטיפה סרוחה, ויש לדחוק וליישבו קשור עם ולא כליתו כלומר בעבור שהיה ראוי לכלותו על שהיה יציר כפיו, אך הנכון גירסה הנזכרת בלי פקפוק.
"הגדלת פריו" וכו', לשון גדלות ואבירות שיצאו ממנו הנפילים המה הגבורים אשר מעולם, "וברכת את זרעו" כדכתיב ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה, "והושבתם שקט", כאשר חכמים הגידו 106 דור המבול לא נתגאו אלא על שהשפיע עליהם רוב טובות, ועוד אמרו ויבואו בני האלהים שהאריכו ימים בלא צער ובלא יסורים.
יג. "ויפרקו עול" וכו', זה דור המבול שפרקו עולו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו ותשחת הארץ ערוה וע"ז, 107 "הסירות יד כרגע", כאמרם ז"ל אמר הקדוש ברוך הוא מה הן סבורים חיילות אני צריך דבר אני מוציא מפי ומכלה אותם, ולזה אמר הסירות יד כרגע הסירות השגחתך מעליהם בלי חיילות "וכרגע אומללו כחציר", כלשון הכתוב כחציר ימלו.
"זכרת ברית לתמים", זה נח שכתוב בו תמים היה בדורותיו וכתיב ויזכור אלהים את נח, וליודעי ח"ן יכוונו סוד ברית אב הרחמים העליון.
"חק ברית קשת", זאת אות הברית שכרת עם נח על ידי הקשת כמו שנאמר את קשתי נתתי וכו', וליודעי ח"ן הכוונה חק ברית קשת הגדולה והגבורה והת"ת המאירים לנצח וההוד ובכ"ל בשמים ובארץ, "ובאהבת ניחוחו", שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח וכתיב בתריה ויברך אלהים את נח ואת בניו.
"טעו בעשרם" וכו', שנאמר ישלחו כצאן עויליהם, "ובנו מגדל וכו' ונבקיע הרקיע להלחם בו", זה אינו כמשמעו שלא היו טפשים לעשות מלחמה ממש אלא המלחמה היתה באמונה לעבוד זולתו.
"יחיד אב המון פתאום" וכו', אב המון זה אברהם דכתיב והיית לאב המון גוים ונקרא יחיד על שם שהיה יחיד באמונתו וכולם עובדי ע"ז, ולפי דברי הגמרא פ"ק דע"ז היה אברהם בדור הפלגה אשר לא הלך בעצת רשעים זה אברהם שלא הלך בעצת דור הפלגה, וכתב רש"י אברהם בדור הפלגה היה בסוף ימי פלג ע"ש, וזהו שאמר כאן "יחיד אב המון פתאום כככב זרח להאיר בחשך", להאיר את העולם להחזירם לעבודתו.
יד. "כעסך הפרת" וכו', לאו אדלעיל אדור הפלגה קאי אלא על עסקי סדום שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה ומילתא באנפי נפשה מגיד, "ולעת שיבתו לבבו חקרת", אין לפרשו על העקידה שעדיין לא הגיד לידת יצחק ואחר כך אומר לוית חן ממנו הוצאת והיינו יצחק אלא היינו נסיון המילה לעת שיבתו.
"לוית חן ממנו הוצאת", זה יצחק, "טלה טהור", על שם שעקדו אביו ככבש לשוחטו וכתיב אלהים יראה לו השה.
"מגזעו איש תם", זה יעקב, "חתום בבריתך", פירוש שנולד מהול כדאמרו ז"ל 109 ממעיך יפרדו מכאן שנולד מהול, וצריך לומר כי מעת היותם בתוך הרחם היו נפרדים ונכרים בהפרדותם שהם שני לאומים אך לענין שהיה מהול לא ניכר רק בעת ש"מרחם לוקח".
"נתת לו שנים עשר שבטים וכו' אהובי עליון עמוסים מבטן נקראו", כן צריך לומר דאהובים לא מצינו שנקראו רק עמוסים מני בטן והוא גם כן לשון אהבה כדתירגם דרחימין ודחביבין.
"שמת על לוי לוית חן וחסד", כאן גרסינן חן וחסד על שם שנאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך ולשון לוית רמז ללויה, "וכתר לו עטרת", רומז לכתר כהונה.
"עמרם נבחר מזרע לוי", אף כי אהרן הוא שנבחר הכונה דכתיב וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ולעומת זה אמר "אהרן קדוש ה' משרשיו קידשת", רוצה לומר משרשיו של אהרן שלהיותו משני שרשיו אב ואם מוכתרים בלויה מסיבה זו זכה אהרן לכהונה ולמעלה זאת עמרם נבחר להיות איש ואשה לויים וזכה לכך, וליודעים ח"ן יכוונו מזרע לוי סוד הדעת, אהרן קדוש ה' יס"וד צדיק העליון דא"ב הרחמים.
טו. "פארתו בבגדי שר"ד" וכו', מכאן נראה שבגדי השרד הכתוב בתורה הוא כמו שפירש הרמב"ן שהם בגדי הכהן גדול, ונקראו כן לפי שנתייחד בלבישתם הכהן גדול מאחיו והוא מלשון ובשרידים אשר ה' קורא, דאם כפירוש רש"י ששרד הם הבגדים שהיו מכסים בהם כלי המשכן אין טעם לומר בהם פארתו בבגדי שרד כי מה פאר יש לכהן גדול, אך בבגדי כהונה כתיב בגדי קדש לכבוד ולתפארת, "ובקרבנותיו הפר כעסך", ואומר ובקרבנותיו וא"ו העטף כלומר פארתו בבגדי כהונה ובאותם הבגדים והקרבנות הפר כעסך כמו שאמרו 110 מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים, ולכן הפסיק בענין קרבנותיו לפרט הבגדים שאחריו כי קרבנות כבגדים מכפרים.
"ציץ ומעיל" וכו', לא חש לשנותם כסדר הכתוב חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט כי במקרא עצמו במקום אחר שינה את סידרם ועשית אפוד וכו' ועשית חשן וכו' ולא קפיד קרא בסידרם, ויכוין בשמונה בגדי כהונה על מה הם מכפרים כל אחד ואחד, כתנת מכפר על שפיכות דמים וכו', והיודעי חן יכוונו ח' בגדי כהונה נגד ח' תיקוני דיקנא כנודע.
"קרבנות פרים" וכו', הם שני פרים האחד של מוסף היה קרב עולה והשני חטאת שהיה מתודה עליו והיה נשרף, "ועולות כבשים", הם תשעה כבשים שנים לתמיד היום ושבעה למוסף קריבים עולות, "ושחיטת שעירים", הם שלשה שעירים האחד שעיר עזים אחד לחטאת הוא של מוסף ועוד שני שעירים אחד קרב חטאת ונשרף והשני משתלח לעזאזל, "וניתוח אלים", הם שני אלים האחד איל מוסף קרב עולה והוא הנקרא איל העם והשני איל כהן גדול וקרב עולה, נמצאות הבהמות הקריבות ביום זה בין פרים וכבשים ואלים ושעירים ט"ו, שני תמידים ושני פרים ושני אלים ושני שעירים ושבעה כבשים הרי ט"ו ועם שעיר המשתלח ט"ז, וכן ט"ז הזאות שהיה מזה לפני ולפנים וט"ז הזאות מחוץ לפרוכת כנגד ט"ז כפרות היום.
טז. "ריח קטורת רוקח מרקחת" גרסינן, כלשון הכתוב רוקח מעשה רוקח, "וביעור גחלים", הוא לשון הבערה כלומר שצובר את הקטורת על גבי הגחלים, "וזריקת דם", הם הזריקות שאמרנו, "וספירת יושר", הם הספירות שהיה סופר דתנן וכך היה מונה אחת וכו', ואמרו בגמרא 111 דכולי עלמא מיהא צריכא הזאה ראשונה מנין עם כל אחת ואחת מאי טעמא כדי שלא יטעה כלומר שיהא המנין ישר, וזהו שאמר וספירת יושר כדאמרי אינשי חשבון ישר.
"שועת קטורת" וכו', פירוש קבלת קטורת ברצון טוב כמו וישע ה', ויש מפרשים לשון עליה מלשון ושוע אל ההר רוצה לומר עליית הקטורת שהיה מתמר ועולה, "ותפילת אמת", היא התפילה קצרה שהיה מתפלל על ישראל בהיכל, "מכפרת עונותיו", דכתיב ויתן את הקטורת ויכפר על העם וכן תפילתו וקדושתו.
"תוכן בוץ", פירוש מנין כלשון ותוכן לבנים והכונה דחמש עבודות הם, תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב, וזהו שאמר תוכ"ן בו"ץ שהם בגדי לבן, "ועריכת אבן", שהם בגדי זהב שמשובצים אבנים טובות יקרות הערך, "מחוגר בכולם כמלאך משרת", על שם הכתוב כי מלאך ה' צבאות הוא וכתיב הכא כתונת בד וכתיב התם את המלאך לבוש הבדים והוא המלאך מיכאל, עד כאן סדר האלפא ביתא.
יז. ולפי שהעבודה היא עיקר יסוד העולם כדתנן 112 על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה, לפיכך סידר התנא בריאת העולם בתחילת דבריו בסדר העבודה ואחר כך סידר בדבריו כי עיקר מה שסבב לנו לחטוא הוא עון אדם הראשון אבינו הראשון כמתנצל בזה ומרצה את קונו, ולפיכך מזכיר כי אחר חטא אדם הראשון נמשך ממנו חטא דור המבול וחטא דור הפלגה והכל להתנצל וללמד זכות על ישראל ולומר שלולי חטא אדם הראשון שגבר עליו היצר הרע לא היו ישראל חוטאים כי זרוק חוטרא 113 וכו', ואחר כך הזכיר זכות האבות קדושים שהפרו כעסו יתברך בחטא אדם הראשון והם תקנו כל פגם אדם הראשון כנזכר בזוהר, 114 מכאן ואילך הוא כסדר תש"רק.
ביאור סדר תשר"ק בנוסח "תכנת כל אלה" ותקון נוסחאות שבו
יח. "תכנת כל אלה לכבוד אהרן" וכו', כל תקוני יום הכפורים הוא לכבודו של כהן גדול, אם הבגדים כבר נאמר בהם לכבוד ולתפארת, וכן מה שאמרו 115 והיום כהן גדול עולה באמצע הכבש משום כבודו של כהן גדול, וכן כהיום מקדש ידיו מן הקתון של זהב משום יקרא דכהן גדול, וכן מה שאמרו 116 הסגן נותנו לכהן גדול ואמרו בגמרא שמע מינה חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומשני כולה משום כבודו של כהן גדול, הצד השוה שכל ענייני יום הכפורים רובן יש בהם הוד והדר לכהן גדול וזהו שאמר תכנת כל אלה לכבוד אהרן, "כלי כפרה לישראל" דכתיב ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר.
וליודעים ח"ן כ"לי כפר"ה סוד יסוד צדיק אב הרחמים המכניע לחיצונים.
"תחת אהרן מגזעו יעמוד", והוא לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן הוצרך לומר כאן בכהן גדול שיהא כמוהו כמו שנאמר ימלא את ידו לכהן תחת אביו שהבן קודם אם הוא ממלא מקומו.
"תורת מעשה" וכו', דתנן 117 שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו, וכל אותם שבעת הימים הוא זורק את הדם הוא מקטיר הקטורת כדי שיהא רגיל בעבודה, וזהו שאמר תורת מעשה שדיני מעשה כל שבעה ימים קודם יום הכפורים ועבודתם, "שבעה ימים היה לומד בזבולינו", שהוא הבית המקדש שהיה מקטיר וזורק כדי להרגיל עצמו ולא דיבר על עבודת יום הכפורים דכבר אמור למטה, "ציווהו ולימדוהו" וכו', וגירסת "תורת משה" מוטעית היא, "ומזין עליו שלישי ושביעי", מזין עליו מאפר פרה בשלישי לפרישותו ושביעי שהוא ערב יום הכפורים שמא נטמא במת ולא ידע, שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר.
יט. "שלומי זקני עם וחכמי אחיו הכהנים" וכו', שם במשנה 118 מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום ואומרים לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת עבודת יום הכפורים, ומעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים ואלים וכבשים, מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה העלוהו לבית אבטינס, ופירש רש"י שמסרוהו לזקני כהונה ללמדו חפינת הקטורת המוטלת עליו ביום הכפורים ועבודה קשה היא, נראה ששני מיני זקנים מתועדים עמו בשבעת ימים אלו, זקני בית דין ללמדו דיני היום וזקני כהונה ללמדו חפינה, והמסדר כלל אותם ביחד ואמר שלומי זקני עם וחכמי אחיו הכהנים שהם שני מלמדים, "עד בא יום העשור סבבוהו", אלו ללמדו הדינים ואלו ללמדו החפינה, ומוסיף כאן קודם אות הרי"ש, "וערב יום הכפורים שחרית משביעין אותו במי ששיכן שמו בבית הזה שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו שמא יש בלבו צד מינות, הוא פורש ובוכה על שחשדוהו והם פורשים ובוכים שחשדו למי שמעשיו סתומים שמא אין בלבו כלום ואומרים לו".
כ. "ראה לפני מי אתה נכנס למקום אש" וכו', ופירשו בגמרא שבועה זו שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים כצדוקים שפירשו כי בענן אראה על הכפורת כלומר כי בענן הקטורת יבא הכהן ואז אראה על הכפורת חס ושלום, אלא צריך ליתן הקטורת בתוך המחתה לפני הארון בקדש הקדשים שנאמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה', וקרא דכי בענן אראה הצריכוהו ללמד שנותן בה מעלה עשן כמו שנאמר וכסה ענן הקטורת, "למקום אש להבת שלהבת" וכו', רמז למה שאמרו במדרש הנעלם זה לשונו, אמר ר' אחא בשם ר' הונא לפני ולפנים היא דוגמתו של גן עדן דכתיב ביה וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, וכשנכנס הכהן גדול שם נכנס בנשמה ולא בגוף באימה ביראה ברתת וזיע ונקיות והכרובים עומדים שם שוערים, זכה הכהן נכנס בשלום ויוצא בשלום, לא זכה מבין שני הכרובים יוצא להב וישרף בפנים ומת, וזה טעם אומרם ראה לפני מי אתה נכנס למקום אש להבת שלהבת.
"קהל עדתינו עליך יסמוכו", לרמוז אל לשון המשנה אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחינו ושליח בית דין.
"ציווהו והרגילוהו" גרסינן, דאילו למדוהו כבר אמור לעיל תורת מעשה ועבודת היום וכו' וזקני עם וחכמי אחיו הכהנים תמיד יסובבוהו דהיינו ללמדו וכאן דיבר על ההרגל, וצריך לומר "ציווהו והרגילוהו עד בא יום העשור, וערב יום הכפורים שחרית היו מעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה" כצ"ל.
כא. "פרשו לו סדין", בק"מץ כמו ופרשו בגד כליל תכלת וכאן הוא התחלת סדר העבודה, והנה בחצות הלילה היו מפיסין לתרומת הדשן ומסדרים את המערכה ומדשנין את המזבח כסדר כל יום עד שיגיעו לעת שחיטת התמיד ואז פרשו לו סדין של בוץ, וטעם היות דבוץ כדי שיכיר שיש עבודה ביום זה שהוא בבגדי בוץ, "עת שחיטת כבש התמיד", הוא תמיד של שחר, וכשהוא בא להתחיל בעבודה מורידין אותו לבית הטבילה ובחול היתה ובצד לשכתו היתה, וחמש טבילות שהיה טובל ביום הכפורים כולן היו בקדש על גבי בית הפרווה חוץ מזו בלבד שהיה בחול בשער המים, וטבילה הזאת לאו משום חובת יום הכפורים היא באה כי אף בשאר ימות השנה הדין כן שאין טהור נכנס אפילו לעזרה אלא אם כן טובל גזרה שמא יש בידו טומאה ישנה.
"עושה מצוה באימה" וכו', כלומר אף על גב דדבר המקפיד חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ, כל כך היה עושה מצות הטבילה באימה ביראה שהיה בודק עצמו בבדיקה רבה מחוצצי טבילה והיה מקפיד עליהם, וחוצצי טבילה הם כעין לפלוף מחוץ לעין ודם היבש שעל הבשר ודומיהם כדאיתא במסכת מקוואות.
"שש על מצוה לקיים דתו", הוצרך לומר כך ששש על מצוה זו מפני שאמרו שאם הכהן גדול היה אסטניס שהיו מחממין לו חמין בעשישיות של ברזל בערב יום הכפורים ומשליכים לתוך המים כדי להפיג צינתן שלא יצטער, ולזה אמר כאן שהוא היה כל כך מכוין למצוה שלא היה עושה מעשה אסטניס שמצטער בקרירת המים עד שיוצרך לחמין אלא שש על מצוה לקיים דתו על אותה מצוה שירד וטבל כמו שהוזהר לשם אזהרת שמים ולא היה מבקש תיקונים על הצינה.
כב. "נתנו לו בגדי זהב", הם שמונה בגדי כהונה שהזכיר לעיל, "ולבש וקדש ידיו ורגליו", זה היה קידוש ראשון מהעשרה קידושים שהיה עושה כהן גדול ביום הכפורים כמו שאמרו ביומא, גמירי דחמש טבילות ועשרה קידושין היה כהן גדול עושה ביום הכפורים שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה בין משנה מבגדי לבן לבגדי זהב בין מבגדי זהב לבגדי לבן כדאמרינן התם, וחמש עבודות היו שם ומשנה בגדיו בין עבודה לעבודה נמצא טעון טבילה חמש פעמים, ועשרה קידושין הם שצריך לכל חליפות בגדי היום, קידוש לפשיטה וקידוש ללבישה וחמשה פעמים מחליף נמצאו עשרה קידושין, ובטבילה ראשונה זו בהפשטה של בגדי חול לא הוצרך קידוש על הפשיטה, וכבר הקשו בגמרא הני תשעה הוו ותירצו קידוש בתרא כי פשיט בגדי קדש ולבש בגדי חול עביד ליה התם, ואית ספרים דגרסינן "וקדש ידיו ורגליו מקתון של זהב", ופלוגתא היא בפרק טרף בקלפי יש אומרים דהיום היה בקתון של זהב ויש אומרים דגם כל הימים כן ולכולי עלמא שפיר גרסינן ליה.
"מיד מקבל את כבש התמיד" וכו', הטעם שאינו שוחט בו אלא רוב שנים ומניח כהן אחר לגמור את השחיטה לפי שהיה צריך למהר ולקבל את דמו הוא בעצמו ואם יתמהמה לא ישיג לקבלו ויהיה כהן אחר צריך לקבל את הדם ועבודה היא וכל עבודות יום הכפורים אינם אלא בו, אבל גמר שחיטה הנעשית על ידי אחר אינה עבודה אחר ששחט רוב שנים, ואף על פי ששחיטה בזר כשרה עשאוה היום חובה בכהן גדול מפני שהיא תחילת עבודה, וברוב הספרים כתוב "וזורקו על המזבח כהלכתו" וצריך לומר "כמצותו" וכן נוסחת הרמב"ם, וטעמו דכהלכתו משמע כדינה של שחיטה בכל השנה כולה ואינו כן דבכל השנה לא היה הכרח רוב שנים, ולכן גרסינן כמצותו כלומר שחט רוב שנים בלבד ולא גמר השחיטה כדי למהר ולקבל הדם כמצותו, כלומר כמו שנצטוה הוא שכל עבודה של יום הכפורים לא חלו בה ידים אלא של כהן גדול ובכללם קבלת הדם.
כג. "לפנים להיכל יכנס להטיב חמש נרות ולהקטיר קטורת הבקר ולהטיב את שתי הנרות הנשארות ויצא והקריב את הראש ואת האיברים כמשפטן ומקטיר מנחת התמיד" כצ"ל, דלכולי עלמא מפסיק בין עבודת הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בעבודה בנתיים למר בדם התמיד ולמר בקטורת, והרמב"ם פסק כמאן דאמר דמפסיק בקטורת והכי פירושו להטיב את החמש נרות, כלומר לתת בהם שמן חדש ופתילות חדשות אבל לא היה מדליק אותם עד הערב ואחר כך היה מקטיר קטורת של שחר על המזבח של זהב כדרך כל יום שנאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, ואחר שהקטיר היה חוזר להטיב במנורה שתי נרות הנשארות שהטבת הנרות היתה מצותה ליחלק כמו שמפורש בגמרא, 119 ואחר כך יצא משם והקטיר את הראש ואת הרגל תחילה ושאר האברים כולן כליל ומקטיר את מנחת התמיד היא עשירית האיפה סלת בלולה בשמן כתית רביעית ההין.
"ככל יום יעשה מנחת הסלת ומנחת חביתין" כצ"ל, והיא מנחת סלת של נסכים, ומנחת חביתין היא מנחת מחבת המוטלת על כהן גדול לעשותה בכל יום שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב, ונקרא חביתין על שם הכלי שנעשה בו שנאמר על מחבת בשמן תעשה, "וינסך את היין בכלי יושר", כך כתוב בספרים כלי יושר, ומלת יושר בכאן אינה ישרה כי מה יושר שייך בכלים, וכל הפירושים הנאמרים בזה לא ישרו בעיני גדולי ישראל, והגיהו הם ז"ל "וינסך את היין בכל כלי שיר" כדאמרינן במסכת תמיד, נתנו למנסך את היין הקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלויים בשיר, והרמב"ם פ"י דהלכות תמידין כתב, ובשעת הניסוך מכין בכלי ניגון מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא היה המתחיל ואחריו מכין המשוררים במיני ניגון וכו', ובי"ת זו דבכל כלי שיר רוצה לומר עם כל כלי שיר ופירוש זה נכון הוא מאד, "ואחר התמיד מקריב פר העולה", אליבא דרבי עקיבא דהלכה כוותיה דסבירא ליה דפר ושבעה כבשים היו קריבין בתמיד של שחר ולא בין הערבים, ואם חל יום הכפורים בשבת צריך להוסיף זה הנוסח, "וביום השבת מקריב קודם מוסף היום שני כבשים של מוסף שבת".
כד. "יבא מיד לבית הפרוה ובקדש היתה", פירשו בגמרא מאי פרוה אמגושא ופירש רש"י מכשף אחד בנאה ושמו פרוה, ורבינו חננאל פירש יש חכמים שאומרים שחפר מחילה תחת הקרקע בקדש כדי לראות עבודת כהן גדול ביום הכפורים והרגישו חכמים בחפירה ומצאוהו והרגוהו ונקראת אותה הלשכה על שמו, ובקדש היתה ולפיכך היה טובל עכשיו שמה דאילו הראשונה לאו משום חובת היום היתה כנזכר לעיל, אבל משניה ואילך הארבע טבילות אחרות צריכות במקום קדוש, "ויפרשו לו סדין של בוץ בינו לבין העם כבראשונה" כצ"ל, וכבראשונה קאי אתרוייהו אפרישה ואסדין של בוץ וכן נראה מדברי הגמרא ע"ש.
"טרם יפשוט בגדי זהב מקדש", זהו קידוש שני כנזכר לעיל דאפשיטה ואלבישה טעון קידוש וכרבנן ולאפוקי דר' מאיר דפליג במתניתין ואמר פושט תחילה ואחר כך מקדש, לזה אמר טרם יפשוט שהיה הקידוש קודם הפשיטה ולא אחר הפשיטה בין הפשט לטבילה אלא התחלת הטבילה היה ההפשט, ולזה אמר אחר כך.
"חל ופשט בגדי זהב", לשון התחלה לרמוז דלא היה ההפשט אלא בתחילת הטבילה כמדובר, "וירד וטבל כמו שהוזהר", כצ"ל והוא טבילה שניה.
"זהבים מעביר", פירוש בגדי זהב מעביר ולבנים לובש, והם בגדי הבד שכהן גדול משמש לעבודת היום כמו שנאמר כתונת בד קדש וכו', ואמרו ז"ל מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני לפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.
כה. "ומיהר וקדש ידיו ורגליו", הרי קידוש שלישי, "ובא לו תחילה אצל פרו", הוא הנאמר עליו בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת, "ופרו היה עומד בצפון כנגד בין האולם ולמזבח", אף כי כל צפון העזרה היה כשר מן הדין להעמדת הפר דכולה לפני ה' היא, אף על פי כן לא היו מעמידין אותו אלא בין האולם ולמזבח מפני שהיה קרוב להיכל משום חולשא דכהן גדול שלא יכבד עליו טורח משא מזרוק הדם למרחוק, "ראשו לדרום ופניו למערב", והיכי משכחת לה בעוקם את ראשו, ובדין היה שיהיה ראשו להיכל שהוא במערב ואחוריו למזרח אלא שמא יטיל גללים וגנאי הוא להראות בית הריעי שלו לצד מזרח ולפיכך היה ראשו לדרום וזנבו לצפון דהכי שפיר טפי, ואף על פי שפר חטאת הוא ושחיטת חטאת בצפון תחום זה שבין האולם והמזבח כולו נקרא צפון לענין שחיטת קדשי קדשים, וקבעו מקומו בדרומו של תחום זה כאמור מטעם חולשה דכהן גדול שיהא דרך הליכתו עם המזרק שבו דם הקבלה קצרה שהולכת המזרק היתה עם הכבש שהיה בדרום, "והכהן עומד במזרח ופניו למערב", ליודעי חן הטעם פשוט להיותו סרסור בין המ"לך והמלכ"ה לכן הכהן מקומו במזרח ששם הת"ת ופניו למערב אל המלכות.
כו. "הוא עומד באימה לפני אל עליון" כצ"ל, ולפי הסוד הכוונה ס"ג הוא לפני קס"א כידוע, "וסמך שתי ידיו", לרמוז כי כל מה שעוות בשתי ידיו הכל נשאוי על הפר, "והתודה", דילפינן מגזרה שוה וכפר בעדו ובעד ביתו וכתיב בשעיר המשתלח יעמד חי לפני ה' לכפר עליו מה כפרה האמורה בשעיר המשתלח וידוי דברים אף בפר וידוי דברים חוץ מדמים, וקרא אחרינא נמי דכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ואחר הכפרה כתיב ושחט את פר החטאת מלמד שכפרה זו וידוי דברים ולא כפרה בדמים שעדיין לא נשחט הפר.
כז. ומה שכתוב בפר שתי פעמים וכפר בעדו, למדו שהיה מתוודה עליו שני פעמים אחד עליו ועל ביתו ושנית על אחיו הכהנים, ועדיין לא שמענו סמיכה על ראש הפר שהייתי אומר וידוי דברים היה מתודה בלא סמיכה, תלמוד לומר בפר כהן משיח והביא את הפר וכו' וסמך את ידו על ראש הפר לרבות פר יום הכפורים, ומתודה על עונותיו ועונות ביתו תחילה כמו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו, כפרתו קודמת לכפרת ביתו וכפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל ישראל, והטעם כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לפיכך כפרתו קודמת לכל כאמור.
סדר הזכרת כה"ג את השם וסוד היגויו
כח. "וכך היה אומר אנא השם", ילפינן לה בגמרא 120 נאמרה כאן כפרה ונאמרה כפרה במעשה העגל אולי אכפרה מה להלן באנא שנאמר אנא חטא העם וכו' אף כאן באנא, ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' מה להלן בשם אף כאן בשם.
כט. ומכאן סתירה לסובר שהשם שהיה מזכיר כהן גדול היה שם בן מ"ב, וליתא דכיון דילפינן בגזרה שוה מעגלה ערופה ושם כתוב שם של ד' אותיות אין לשנות, אלא כמו שנכתב בכתוב הוא מזכירו והוא הנקרא שם המפורש והתנא הוא שכינהו ואמר אנא השם אבל הכהן גדול היה אומר ככתבו, אבל בלפני ה' תטהרו לא כינה לפי שהוא פסוק מלא ואינו בא לומר באיזה ענין היה כהן גדול מזכיר את השם בכינויו או בשם המפורש אלא אנו קורין הפסוק בכינויו כמו שדרכינו לקרותו תמיד אף שכהן גדול מזכיר גם כן שם המפורש באותיותיו כאן, ושלש פעמים מזכיר כאן את השם.
והרב זלה"ה כתב שהם בסוד הנצח וההוד ויסוד, והיודעים חן יכוונו השם הראשון בנצח והניקוד יָהֵוֶהִ, והשני בהוד בניקוד יִהַוְהָ נקודת ר"ת ישמחו השמים ותגל הארץ, והשם השלישי באות ברית קדש וניקודו יְהֹוֵהְ נקודת ר"ת ונהר יוצא מעדן להשקות.
ל. ועשר פעמים היה מזכיר את השם ביום הכפורים, שלש פעמים כאן בוידוי זה, ושלש פעמים אחרים בוידוי אחיו הכהנים, ושלש פעמים אחרים על שעיר המשתלח, והעשירית על שעיר חטאת אומר לה' חטאת ונבארם לקמן כל אחד במקומו.
לא. והתוספות ביומא דף ל"ה ע"ב כתבו בשם הירושלמי שיש לומר בבי"ת אנא בשם וכן היא נוסחת כל המחזורים, ואפשר שהטעם דכשמבקש רחמים אומר בשם דהיינו שמתפלל שהוא יתברך יושיענו על ידי שם העצם שהוא רחמים גמורים בלי תערובת דין כלל, אי נמי רוצה לומר בשביל השם על דרך למען שמך ה'.
ובלפני ה' תט"הרו ראוי לכוין בתטה"רו שמספרו אה"יה באת"בש תצ"מץ וכן בכולם.
טעם שהיו כורעים בהזכרת השם ביוכ"פ משא"כ בשאר ברכות
לב. "והכהנים והעם" וכו', אף שבמקדש כשהיו כהנים אומרים ברכת כהנים היו מזכירים את השם ככתבו גם כן ולא היו כורעים דלא מדכר ליה בשום דוכתא, כבר כתב הרמ"ק ז"ל הפרש בין הזכרת הכהנים השם בכל יום להזכירם את השם ביום הכפורים כמו שהאריך הרב ז"ל שם בסוף תיקון המתכפרים.
והנה אף על גב דלענין הברכות כשאומר השם נזקף כמו שנאמר ה' זוקף, כאן בהזכרת שם המפורש כורעים לפי ששם המפורש בהזכרתו באותיותיו חמיר טפי מהברכות שהוא בכינוי לבד, אי נמי דכאן בהזכרת השם שכינה באה כמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ועל כן ראוי להתנפל כענין שנאמר וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם.
יבאר ששם המפורש לא הזכירו כה"ג אלא שהיה יוצא מפיו מאיליו
לג. וכתב הרב ז"ל, דע כי כשהיה כהן גדול מזכיר שם המפורש ביום הכפורים היה השם יוצא מאיליו מפיו ולזה לא אמר כשהיו שומעין את הכהן גדול מזכיר שם המפורש אלא יוצא מפי כהן גדול כי מאיליו היה יוצא והיו כולם שומעים אותו, וזהו סוד בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו' ולא אמר תזכיר את שמי רוצה לומר אני מזכירו ע"כ.
ועל דרך זה מתיישב לשון אף הוא היה מתכוין ולא אמר והוא היה מתכוין, אלא קאי אהזכרת השם עצמו שהוא היה נזכר מעצמו ואף הוא הכהן גדול היה מתכוין לגמור את השם, כלומר בעוד שהיו הכהנים כורעים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד היה הוא מתכוין לגמור את השם, כלומר שהיה מאריך בשם בנעימות קול באופן שלא יבינו אותו שכשהיו משלימים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לא היו שומעין מן הכהן אלא תטהרו שהוא סוף הפסוק של לפני ה' תטהרו, וכאן צריך לומר אחר כך "ואתה בטובך מעורר רחמיך וסולח לאיש חסידך".
לד. "דרך ובא לו לשער נקנור והוא למזרח העזרה לצפון המזבח" וכו', לפי שלא היו מכניסים השעירים להגריל אלא בעזרה היו כדכתיב והעמיד אותם לפני ה', אבל לא להניחם כל כך לצד ההיכל עד זמן השחיטה שהיו מקריבין אותו כדתנן לקמן הביאו לו את השעיר ושוחטו וכו', "הסגן בימינו", הוא הכהן שהיו ממנים בערב יום כפור שמא יארע בו פיסול בכהן גדול, "טרף בקלפי", פירוש קלפי ענינו ארגז של עץ מחזיק במדת שתי ידיו של כהן גדול ולא עוד כדי שיכניס שתי ידיו ולא יכוין ליטול גורל אחד יותר מחבירו, ובתוך אותו כלי היו שני גורלות אחד כתוב בו לה' ואחד כתוב בו לעזאזל והיה טורף בקלפי כדי שלא יוכל לכוין זה לשם וזה לעזאזל אלא כמו שיארע לו, ומעלה שם בשתי ידיו כל אחד מהם בידו לשם השני השעירים ופותח ידיו ושני השעירים לפניו, אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך שיראוהו שהוא של שם וכל ישראל היו שמחים שסימן טוב היה להם ושבח לכהן גדול כשהגורל שכתוב בו לה' עולה בימין, ואם בשמאלו עלה ראש בית אב אומר לו הגבה שמאלך כדי שיראו וליכא שום חשדא ונתנן על השעירים.
"גורל ימין שהוא של שם" וכו', רבים מחקו מלת ימין מפני שלא היה עולה תמיד בשל ימין כנזכר לעיל ומפני זה כתבו גורל שהוא של שם, ורבים קיימוה שהמסדר סידרה לזמן שעושים רצונו של מקום, ואני מצאתי נוסחא ישנה וכתוב בה "העלה שני גורלות גורל ימין כשהוא של שם" וכו', והנאני גירסא זו שלא למחוק הספרים ולהוסיף כ"ף אחת בלבד "כשהוא" של שם.
לה. וליודעים חן יכוונו סוד שני השעירים שהם סוד הגדו"לה והגב"ורה והת"ת דקליפת נוגה, וגורל ימין הוא סוד חכמת נוגה הנכלל בקדושה וגורל שמאל בשעיר עזאזל הבינה דקליפת נוגה ע"ש באורך, ואומר לה' חטאת וכאן הוא שם רביעי במלכ"ות ונקודה יֻהָוְהַ נקודת ר"ת יו"קח נ"א מע"ט מי"ם, או בנ"א יְהָוְהַ ובשם זה יכוין אף לשם מ"ב דאנא בכח ושם מ"ב אותיות דשם מ"ה.
לו. וחוזרים לומר כאן והכהנים והעם, ואף על פי שנמחק מן הספרים לפי שאין כאן לשון תפילה, מכל מקום למרן הקדוש הבית יוסף אליו תשמעון שכתב לאומרו.
לז. "בשעיר עזאזל לשון של זהורית" וכו', לשון זהורית הוא צמר צבוע אדום רומז לאם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, "בין קרניו יקשור", יש שמחקו זה והגיהו בתחילת הבית "בראש שעיר עזאזל" כי כך היא גירסת המשנה בראש שעיר המשתלח, ואינו כלום שבין קרניו שם הוא עיקר הראש וכי היכי דבפסוק וסמך ידו על ראש קרבנו רוצה לומר שמניח ידו בין קרנותיו והכי נמי לא שנא, "ויעמידהו בשער המזרח כנגד בית שלוחו", פירוש כנגד השעיר שהוא יוצא דרך שם להשתלח וזה לאות ששעיר זה הוא הנשלח ולא הנשחט.
"אף בשעיר שהוא של שם יקשור כנגד בית שחיטתו", דתנן 121 ולנשחט כנגד בית שחיטתו ומוקי בגמרא דאקשירה קאי, וטעם קשירה זו שלא יתחלף בשעיר המשתלח והיה לאות גם כן בהיות הקשירה על בית שחיטתו שזהו הנשחט ולא המשתלח, "ובא לו שניה אצל פרו" וכו' וידוי אחיו הכהנים" וכו', פירוש דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואף הכהנים קרויים ביתו שנאמר בית אהרן ברכו את ה', ואף זה כפרת דברים דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו, וכבר אבעיא לן בגמרא 122 מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן, תנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין נותנת יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב.
לח. "וסמך שתי ידיו וכו' אנא השם", גם כאן מזכיר שם המפורש באותיותיו שלש פעמים.
וליודעים חן יכוונו השם הראשון שהוא שם החמישי בחסד בניקוד יְהַוֹהִ ניקוד ר"ת צרור המור דודי לי, ויש נ"א בניקוד זה יִהְוֵהְ, ובשם השני שהוא שם השישי בגבורה בניקוד יֻהֹוִהַ, ויש נ"א יְהֹוָהִ ויש נ"א יְהוּהָ וטוב לכוין לשלשתם, ובשם השלישי שהוא שם השביעי בת"ת בנקוד יֶהַוִהֻ ובה יכוין בשם מ"ב דס"ג.
לט. ובסוף הכהנים והעם כתב הרב להוסיף, "ואתה בטובך מעורר רחמיך וסולח לשבט משרתיך", עד כאן בסדר תשר"ק ועתה חוזר לסדר א"ב.
ביאור סדר א"ב בנוסח "אחר וידוי שקד" ותקון נוסחאות שבו
מ. "אחר וידוי שקד בעצמה", פירוש מיהר מלשון כי שוקד אני, "בעצמה" פירוש בחוזק מלשון עצמה ירבה לפי שקיימא לן תכף לסמיכה שחיטה על כן אמר אחר וידוי אחר סמוך לוידוי היה ממהר לשחוט את הפר שלא להפסיק בנתיים, "לעשות חטאתו וחטאת העם", הוא פר ושעיר כמו שמפרש והולך.
"בדק סכין", מלתא אגב אורחיה קא משמע לן דשחיטת קדשים בעי בדיקת סכין, ואסמכוהו אקרא דויקח את המאכלת שמספרו עולה כמספר תיבות שאי"ן ב"ה פג"ם ושם בקדשים דיבר דכתיב והעלהו לעולה, אי נמי כדי שלא יהיה בסכין פגם צריך בדיקת סכין ולפיכך אמר כאן בדק סכין, "ושחט פרו רוב שנים ומירק אחר תחתיו" וכו', כמו שעשה בשחיטת תמיד של שחר דטעם אחד להם מה התם מפני שצריך כהן גדול לקבל הדם שכל עבודות על ידו ולא על ידי זולתו אף כאן כן, "וקבל דמו במזרק טהור", כל הזבחים קבלת הדם בכלי שרת דגמרי ממשה דכתיב וישם באגנות, וכאן לא היה צריך להזכיר כמו שלא הזכירו בתמיד של שחר, ואלא מפני שכאן צריך לומר אחריו נתנו ביד מי שממרס בו דקאי למזרק ולהסב הלשון אמר כן.
"גם לחבירו מיד יתנהו למרס בדמו", כדי שלא יקרוש.
מא. "דם זה הניחו ביד מי שממרס בו על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ", כך היא הגירסא הנכונה ולא גרסינן דם פרו דהא עליה קאי, וגם הגורסין באות הגימ"ל ביד מי וכו' על הרובד הרביעי אם כן באות הדל"ת דחוזר וכופלו הכל מיותר, והנכון כגירסא זו שמצאתי בספר מוגה, פירוש למרס בדמו שהיה משכשך בו כדי שלא יקרוש ויקפה אלא שישאר בלחותו מפני שיש לו להפסיק בין קבלת הדם להזאתו במעשה הקטורת שהיה מקטיר לפני לפנים שכך הוא הסדר בפרשה, והממרס היה עומד על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ, ורובד פירושו שורה כי כל העזרה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה ושורה קרויה רובד.
והרמב"ם פירש שהוא כמין מושב וכתב בפ"ד דהלכות בית המקדש, ונמצא רובדין מקיפין לכותלים מבחוץ, רוחב כל רובד שלש אמות ובין כל רובד ורובד אמה ע"כ, ורוצה לומר כאן על הרובד דהיינו איצטבא הרביעית שיש בכותל ההיכל מבחוץ שכשיוצא מן ההיכל מונה ארבעה רובדין והוי האי רביעי להיכל מבחוץ, דאילו במתניתין תני על הרובד הרביעי שבהיכל ומשמע בפנים ופריך בגמרא 123 והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ומשני תני של היכל כלומר והיינו של היכל מבחוץ.
"ונטל מחתה של זהב אדום קלה מחזקת שלשה קבין וידה ארוכה ועלה לראש המזבח ופינה גחלים שמחציתן גחלת ומחציתן שלהבת אילך ואילך וחתה מן הלוחשות מצד מערב המזבח" כצ"ל, פירוש דבכל יום מי שזכה במחתה לחתיית גחלים לקטורת חותה במחתה של כסף ומערה במחתה של זהב שהתורה חסה על ממונם של ישראל ואין חותין בשל זהב כדי שלא תהיה חתיית גחלים שוחקת אותה, והיום כהן גדול לקטורת לפני לפנים חותה בשל זהב ובה היה מכניס כדי שלא לייגעו לטרוח לערות מכלי אל כלי, וטעם דיום הכפורים בכולהו משום חולשא דכהן גדול, בכל יום חותה במחתה מחזקת ארבעה קבין ומערה לתוך מחתה שאינה מחזקת אלא שלשה קבין ומתפזר קב גחלים בארץ וביום הכפורים חותה בשל שלשה קבין ובה היה מכניס.
בכל יום היתה המחתה כבדה אף אותה שהיה מערה לתוכה מפני שהיה גלדה עבה ושל יום הכפורים קלה שהיה גלדה דק משום חולשא דכהן גדול שהיה מכניסה בידו אחת והכף בידו השניה, שאילו בשאר הימים היה מכניסה בשתי ידיו וכהן אחר מכניס הכף למזבח הזהב, בכל יום היה בית יד המחתה קצר ושל יום הכפורים בית יד שלה ארוך כדי שתהא זרועו של כהן גדול מסייעת, כלומר שיהא מכניס ראש בית יד המחתה תחת אצילי ידיו וכורך זרועו בבית יד הנשאר כדי שלא לייגעו, בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום והיינו זהב פרווים שדומה לדם הפרים.
"ועלה לראש המזבח", פירוש המזבח החיצון אצל המערכה שמוסיפים ביום זה כדי ליטול ממנה אש להקטיר קטורת לפני ולפנים שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', זה המזבח החיצון שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' דאילו מזבח הפנימי כולו לפני ה' הוא, "ופינה גחלים שמחציתן גחלת" וכו', אף על גב דלשון המשנה וחתה מן המאוכלות הפנימיות, כבר כתב רש"י במשנת התמיד דלא גרסינן ליה הכא אלא בתרומת הדשן וגבי תרומת הדשן כתב ז"ל, הכא גרסינן מן המאוכלות הפנימיות אבל גבי גחלי יום הכפורים לא גרסינן ליה דהתם בעינן גחלים גמורים והכא בעינן דשן ולפיכך צריך מאוכלות משום דנעשו דשן בעינן עכ"ל.
וזה הדבר נלמד מפרק כיצד צולין דקתני בברייתא, 124 מלא המחתה גחלי אש יכול עוממות ולא לוחשות פירוש בוערות תלמוד לומר אש, אם אש יכול מחצה גחלת ומחצה שלהבת דכי מעייל להו לגוואי הוו ליה גחלי אמר קרא ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחתן בעי דליהוו גחלי ואם כן מביא מן הלוחשות, "מצד מערב המזבח", כמו שנאמר מלפני ה' רוצה לומר מן הצד שלפני ה' שהוא צד מערב ששכינה במערב, "הורידה מליאה גחלי אש לוחשות", רוצה לומר כי משעת לקיחתו היו גחלי אש כנזכר לעיל, "על הרובד הרביעי שבעזרה", הוא הרובד הרביעי עצמו הנזכר לעיל דהניח דם פרו ביד מי שממרס בו על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ וכן נראה מכל דברי המפרשים ז"ל.
מב. "הוציאו לו כף ריקן ומחתה מליאה קטורת", כדתניא 125 הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס עושי הקטורת, "דקה מן הדקה", כי בכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה ונפקא לן מקרא ומלא חפניו קטורת סמים דקה שאין תלמוד לומר דקה שהרי בקטורת כל יום נאמר ושחקת ממנה הדק אלא להביא דקה מן הדקה.
מג. "וחפן ממנה מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות" כצ"ל, ולא גרסינן מוסף על מדת שבכל יום כמו שכתב מרן הב"י ז"ל דלא שייך קטורת זה עם קטורת של כל יום ע"ש, ופירוש טפופות דבר הצף בגובה מעט לשון דאטפת, והכל לפי מלא חפניו של כהן גדול היו מוציאין לו את הכף בדומה לו, וכבר העידו 126 על כהן גדול אחד שהיה חופן בחפניו ארבעה קבין קטורת והיו צריכים להיות מחתה של גחלים גדולה יותר משיעור שלשה קבין אלא שבשיעור חפניו של אדם בינוני די לנו במחתה של גחלים מחזקת שלשה קבין, ומה שהיה מכניס הקטורת בכף ולא היה מכניסו בחפניו כדתימא ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא, מפני שהיה צריך להכניס מלא המחתה גחלי אש ולא היה יכול להכניס מלא חפניו קטורת ומלא המחתה גחלי אש כאחד, ומה שאינו מביא וחוזר ומביא לפי שלא התיר הכתוב בקטורת אלא ביאה אחת, "ונוטל בימינו המחתה של גחלים ובשמאלו הכף של קטורת", כבר הקשו בגמרא 127 יציבא בארעא וכו' ותירצו מפני שהמחתה שהיה מכניס בה גחלי אש היתה כבדה בת שלשה קבין ולא היה יכול לסובלה בשמאל, ועוד שהיתה חמה ולפיכך נוטלה בימינו.
מד. "זרז עצמו ונכנס לבית קדש הקדשים", לפי שכניסה זאת טרחנית לפיכך אמר זרז עצמו שלא יטעה בהם, "והניח המחתה בין בדי הארון ובבית שני מניחו על אבן השתיה" כצ"ל.
"חפן כל הקטורת שבכף" וכו', פירוש עכשיו חוזר וחופן פעם שניה הקטורת שבכף לתוך חפניו עד שתצא מתוך חפניו למחתה של גחלים וכיצד היה עושה, מטה צידי הכף ומערה לתוך ידיו עד שמחזירה למלא חפניו, וצריך היה להזהר שלא יפול ושלא ישפך ממנו אלא שיהא בו מלא חפניו שבתחילה וזו היא עבודה קשה מעבודות בית המקדש.
"טהור לב פסע ושב לאחוריו פניו לקדש" וכו', דתנן 128 יצא ובא לו דרך כניסתו ופירש רש"י כשם כשנכנס כהולך לדרום עד שהגיע לארון עיניו כלפי דרום כך כשיוצא אינו מיסב פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון, "ומתפלל בהיכל", פירוש ובבית החיצון דתנן במתניתין כלומר חוץ לקדש הקדשים, "תפילה קצרה", הטעם כדי שלא להבעית את ישראל שלא יחששו שמא מת חס ושלום, "וכך היתה תפילתו של כהן גדול יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו" וכו' כצ"ל, ובכל המחזורים כתוב תפילה זו אחר ויום טוב היה עושה לאוהביו, אבל מעודי ראיתי לכל הגדולים שבזמנינו ולכל חשובי שליחי ציבור שראינו שהיו אומרים אותה כאן וכן ראוי ונכון לאומרו כאן.
מה. "יצא ונטל דם הפר וכו' נכנס למקום שנכנס" וכו', פירוש למקום שנכנס עם הקטורת דהיינו לבית קדש הקדשים ועמד שם במקום שעמד עם הקטורת והוא בין שני הבדים, "והזה ממנו לפני הכפורת בין בדי הארון", פירוש שמונה הזאות היו בין בדי הארון.
ביאור מנין ההזאות וסדרן
מו. וכל אלו ההזאות הנעשות בלפני לפנים ובפרוכת ובמזבח למדו אותם ממה שאמר הכתוב, וכפר את מקדש הקדש ואמרו ז"ל זה לפני ולפנים דהיינו מתנות בין הבדים, ואת אהל מועד אלו מתנות הפרוכת, ואת המזבח אלו מתנות המזבח, "אחת למעלה ושבע למטה", פירוש אחת למעלה כנגד עביה של כפורת בסמוך לה טפח כמו שכתוב ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה, ושבע למטה מעביה של כפורת כמו שכתוב ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו.
ומספר הזאות אלו שמונה ילפינן להו בגמרא מן הכתובים שנאמר, ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרוכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת, ודייקינן מדכתיב אותו שמע מינה הזאה אחת בלבד מזין ממנו למעלה, וכתיב בפסוק דלעיל מיניה ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו, נמצא בשעיר הזאה אחת ובפר שבע וגמירי מהדדי שהקישן הכתוב דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שיהיו כל עשיותיו שוות כשם שלמעלה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע וכשם שלמטה בשעיר אחד כך למעלה בפר אחד.
מז. "ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה", פירוש לא היה מתכוין - אותה הזאה אחת למעלה לא היה מתכוין שתהיה למעלה שתהיה בחודה של כפורת העליון, ואותם השבע של מטה גם כן לא היה מתכוין ממש למטה מאמצעה של כפורת שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא לארץ נופלין דהא לפני הכפורת על הארץ משמע באופן שכל ההזאות היתה ידו כנגד עביה של כפורת ולא היו דמים נוגעים בה וכולן נופלות בקרקע.
אלא שכשהוא מזה האחת שכתוב בה על פני הכפורת מצדד גב ידו למטה ועולה ההזאה למעלה ואחר כך יורדת ונופלת בקרקע, וכשהוא מזה השבע שכתוב בהן ולפני הכפורת עושה בהפך ומצדד גב ידו למעלה ויורדת ההזאה למטה והיינו כמצליף, ומפרש בגמרא 129 כמנגדנא כלומר כשליח בית דין המכה ברצועה זו מלקה בין הכתפים ויורד אחר כך למטה ממנו כך שמונה הזאות היו בשורה זו תחת זו זהו פירוש רש"י, ועוד נאמרו פירושים אחרים וזהו העיקר.
טעם שהיה מונה הזאה שלמעלה עם הזאות שלמטה וכוונתן עד"ה
מח. "וכך היה מונה" וכו', פירוש כשהיה מונה השמונה הזאות לא היה מונה בראשונה אחת ובשניה שתים וכן בכולם, אלא כשהוא מגיע לשניה אומר אחת ואחת ובשניה אומר אחת ושתים וכן בכולם נמצא שהזאה ראשונה נמנית עם כולם.
וכבר שאלו בגמרא מאי טעמא צריכה הזאה ראשונה מנין עם כל אחת ואחת ואמר ר' אלעזר כדי שלא יטעה בהזאות, פירוש כיון שחלקן הכתוב לז' הזאות אם לא ימנה הזאה אחת שלמעלה לעצמה עם כל אחת של מטה פעמים שיטעה וימנה הזאה ראשונה עם שבע של מטה ובהזאה ראשונה של מטה ימנה שתים, ואין לומר ימנה הזאה של מעלה עם שבע של מטה וימנה עד ח', אי אפשר שהרי חילקן הכתוב לשבע הזאות בפני עצמן ואינו יכול לכלול עמהם האחת, ור"י מפיק ליה דאמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין תלמוד לומר יזה ומה תלמוד לומר יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת, ולפיכך היה מונה אחת ואחת אחת ושתים כלומר אחת למעלה ואחת למטה אחת למעלה ושתים למטה.
מט. והרב הקדוש האר"י ז"ל כתב, אחת למעלה היא אם הבנים ושבע למטה הגד"ולה והגב"ורה והתפ"ארת והנ"צח והה"וד כי כ"ל בשמ"ים ובא"רץ ולפיכך כך היה מונה, אחת כנגד הכ"תר, אח"ת וא"חת חכ"מה ובי"נה, אחת ושתים אחר שייחד כל הג' ראשונות בהסכמה אחת עכשיו הוא מרביץ האם על האפרוחים ואומר אחת ושתים בינה וחסד וגבורה, אחת ושלש בינה וחסד וגבורה ות"ת, אחת וארבע בינה חג"ת נצח, אחת וחמש בינה וחג"ת נ"ה, אחת ושש בינה וחג"ת נה"י, אחת ושבע בינה חג"ת ונהי"ם ע"כ.
נ. וכיפר בהזאת הדם הזה על הכהנים ועל טומאת מקדש הקדש שלפני לפנים וקדשיו כמו שכתוב וכפר את מקדש הקדש וכתיב ועל הכהנים, "יצא מקדש הקדשים והניחו על כן הזהב" וכו', פירוש מניח מזרק שבו דם הפר על כן הזהב שהיה בהיכל עד שישחוט את השעיר ויזה מדמו כמו שהזה מדם הפר שכך הוא הסדר בפרשה.
נא. "כצאתו הביאו לו שעיר" וכו', לאו איציאה מקדש הקדשים קאי שהרי הזכיר יציאתו ואמר יצא מקדש הקדשים והניחו וכו' אלא היא יציאה אחרת שנית שיצא מן ההיכל לשחוט את השעיר וכן כתב הרמב"ם, יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל ואחר כך יוצא מן ההיכל ושחט את השעיר ע"כ, הרי שמלבד היציאה ראשונה צריך יציאה שניה ולכך הוצרך לומר כצאתו הביאו לו שעיר חטאת והוא השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, "שחטו וקבל דמו", פירוש שחטו חוץ להיכל לצפון המזבח מקום השחיטה, וגם זה שחט בו רוב שנים ומירק אחר על ידו כמו שעשה לפרו ולתמיד של שחר דזיל בתר טעמא כדי שיקבל הכהן גדול את דמו כנזכר לעיל.
נב. "לפנים יכנס במקום שנכנס ועמד במקום שעמד", פירוש לבית קדש הקדשים, ועמד במקום שעמד שהוא בין בדי הארון, "להזות מדמו בין שני בדי הארון" וכו', מזה ממנו שמונה הזאות כדרך שהזה מדם הפר כמו שאמר הכתוב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת וכו'.
ומה שהפר מכפר על הכהנים שעיר מכפר על ישראל על טומאת מקדש הקדש שלפני לפנים וקדשיו כמו שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, "וכך היה מונה" וכו', כדפירשנו לעיל, "יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל" וכו', כן גירסת הסמ"ג והרמב"ם כרבנן דר"י דסברי תרי כני הוו בהיכל ודלא כר"י דאמר דלא היה בהיכל אלא כן אחד בלבד, והיה נוטל דם הפר מן הכן ומניח אחר נטילתו דם השעיר כדתנן במתניתין. 130
נג. "מיהר ונוטל דם הפר מן הכן שהניח עליו" כו' כצ"ל, ולא גרסינן נטל דם הפר והניח דם השעיר דזה טעות דהיינו לר"י דאמר שאין שם אלא כן אחד ולכך לא היה אפשר להניח דם השעיר עד שיטול דם הפר, אבל לרבנן שיש שם שני כנים דקיימא לן כותייהו קודם שהיה נוטל דם הפר היה מניח דם השעיר, ואף לספרים דגרסי הניח דם השעיר ונטל דם הפר מכל מקום מיותר הוא אחר שכבר אמר יצא והניחו וכן כתב מרן הקדוש ב"י ז"ל.
"וטובל אצבעו על כל הזיה והזה ממנו על הפרוכת", אלו ההזאות היו בהיכל חוץ לקדש הקדשים שעומד בין מזבח הזהב לפרוכת ומזה על הפרוכת מבחוץ כנגד בין הבדים כדרך שהזה על הכפורת, ונכון לפרש ולגרוס "ועמד בין מזבח הזהב לפרוכת וטובל אצבעו וכו' והזה ממנו" וכו', ורז"ל למדו הזאות אלו שהיה מזה בהיכל ממה שנאמר וכן יעשה לאהל מועד, כשם שמזה לפני לפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר ומדם השעיר כך מזה בהיכל והיה אומר אחת למעלה וכו' ולא היו הדמים מגיעים לפרוכת אלא כנגד הפרוכת, והיה מזה וכולן נופלים לארץ ואם הגיעו הגיעו ואין בכך כלום וכך היה מונה וכו'.
נד. "נחץ והניח דם הפר ונטל דם השעיר", פירוש מיהר כלומר בזריזות לעשות המצוה וכו' וכל השאר נתבאר לעיל.
"שש ועירה וכו' וחזר ונתן את המלא" וכו', פירוש אחר שעירה דם הפר לדם השעיר חוזר ומערה המזרק המלא הזה ששני הדמים דם הפר ודם השעיר בתוכו במזרק שהריק ממנו דם הפר, "כדי שיתערבו יפה יפה", כצ"ל דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ודרשינן בזמן שהם מעורבים, ויכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו תלמוד לומר מדם חטאת הכפורים אחת בשנה דמשמע אחד ולא שתים ומה אני מקיים ולקח מדם הפר ומדם השעיר בזמן שהם מעורבין, "ובא ועמד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה ומתחיל להזות מדם התערובות".
נה. "על ארבע קרנותיו יתן כסידרן, מתחיל מקרן מזרחית צפונית ומסיים בקרן דרומית מזרחית", כך היא הנוסחה הנכונה מסכים לדינו של הרמב"ם שכן כתב בשילהי פ"ד מהלכות עבודה, ומתחיל להזות מדם התערובת על קרנות מזבח הזהב ומתחיל מקרן מזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית לדרומית מזרחית וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך עד שמגלה זהבו ומדם התערובת מזה על טהרו של מזבח שבע פעמים דהיינו כסדר הנזכר, אלא שכאן קיצר ואמר ההתחלה והסיום יתן כסידרן כלומר זהו סדרן כדתנן, מהיכן היה מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית.
"וחותה הגחלים והאפר שבמזבח דרומית מזרחית" כצ"ל, כי במקום ששלמו מתנותיו שם היה חותה הגחלים והאפר הילך והילך ומזה על זהבו שנאמר וטהרו וקדשו במקום שקדשו במתן קרנות שם טהרו כלומר שם גילה טהרו והזה שבע הזאות, "על טהרו של מזבח", פירוש גילויו כלומר על זהבו של מזבח לפי שהיה מסיר הדשן לכאן ולכאן, והוא מלשון וכעצם השמים לטו"הר, וכיפר במתנות והזאות אלו על הכהנים ועל כל עם הקהל ועל טומאת המזבח עצמו וקדשיו כמו שנאמר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב.
ואי אפשר לומר דכפרה זו היא וידוי דברים דהא לעיל מיניה כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, וזהו וידוי דברים ולא כפרת דמים דהא כתיב בתריה ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח, ועל כרחך לומר שהכפרה הזאת איננה כפרה בפני עצמה אלא היא האמורה אחריו מיד ולקח מדם וכאילו אמר וכפר עליו כשיקח מדם הפר, וכתיב עוד אחריו והזה עליו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל, ואמרו בתורת כהנים וטהרו מן הטומאה שעברה וקדשו לעתיד לבוא שיזהרו מלטמאו עוד, וכתיב בתריה וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר כמ"ש למעלה.
נו. "פסע ויצא לצד דרום חוץ לאולם", פירוש לפי ששנינו יצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב דאילו מזבח החיצון לאו לפני ה', ומתנות שבקרנות במזבח הפנימי היו ולפיכך עכשיו שבא לשפוך את השיריים על יסוד מערבי של מזבח החיצון שייך לומר פסע ויצא שהיה יוצא מלפנים לחוץ, ומזבח החיצון הוא מזבח העולה אשר פתח אהל מועד.
נז. "צעד ובא לו אצל שעיר המשתלח לעזאזל", פירשו בגמרא 131 עזא"זל קשה שבהרים, תנא דבי ר' ישמעאל שכיפר על מעשה עזא ועזאל כלומר על העריות, וראב"ע פירש 132 כמו גלעד שתי תיבות כאחת "לעז אזל" רוצה לומר לקשה הולך.
"להתודות עליו אשמת קהלה", אתא לאשמועינן שאינו כולל עצמו כהן גדול בוידוי זה לומר אני וביתי ובני בית ישראל כולן כדרך שכלל עצמו בכלל וידוי אחיו הכהנים שגם הוא בכלל ישראל והיה ראוי להכלל עצמו עמהם וכמו שנשאל הרדב"ז סי' ל"ד, והיה התשובה על זה שבפר היתה תלויה כפרתו וכפרת אחיו הכהנים שהוא בא משלו לפיכך כלל עצמו בכלל אבל שעיר החטאת אשר לעם לא היתה תלויה בו כפרתו לפיכך לא הוצרך להכלל גם הוא בתוכם, ולזה אמר כאן להתודות עליו אשמת קהלה בלבד ולא הוא.
והוידוי הזה על הכהנים והלויים וישראל על שאר עבירות קלות וחמורות כמו שנאמר וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, הושוו כולן לכפרה אחת שכן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, שבטומאת מקדש וקדשיו אי אפשר להשוותן שהרי הפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על ישראל ובאיזה כפרה הושוו, מלמד שכולן מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח בשאר עבירות.
"וסמך שתי ידיו וכו' אנא השם" וכו', כאן גם כן בוידוי זה מזכיר את השם הקדוש המפורש ג' פעמים.
השם הראשון הוא השם השמיני והוא בחכ"מה ונקודו יְהַוֻהַ, והשם השני הוא שם התשיעי בבינה ונקודו יֹהָוֻהֵ ובנ"א יֹהֶוֻהַ, והשם השלישי הוא שם העשירי בדעת בנקוד יֻהֲוֶהִ ובנ"א יֻהֲוֹהִ, וגם יכוין מ"ב דע"ב ומ"ב דקמ"ג שהוא א"ם אותיות הידועים עם הכולל, והיודעים חן ראוי שיכוונו בהם וגם יכוונו באומרם כפר נא לחטאים כפר מספרו מצפ"ץ שהוא אלה"ים דיו"דין והוא רחמים, ובאומרו לטה"ר אתכם לטה"ר מספר דמלוי דאלהים דיוד"ין הוא טה"ר, ולפני ה' תטה"רו יכוין בשם תצמ"ץ כנזכר לעיל וכאן בסוף העבודה יכוין בו שם אכתריאל.
ובסוף והכהנים והעם וכו' יאמר, "ואתה בטובך מעורר רחמיך וסולח לעדת ישורון".
נח. " קרא לאחד מן הכהנים המזומן מאתמול" וכו', כצ"ל וכדתנן הכל כשרים להוליכו אלא שהכהנים גדולים עשו קבע לשאר כהנים להוליכו ולא היו מניחים ישראל שיוליכו לנהוג כבוד לשבטם לכל דבר שבקדושה ומצוה, ולשון קרא כאן הוא מלשון הכתוב מקום בראש הקרואים לשון זימון, וסובב למה שאמר המזומן כלומר שאותו המזומן להוליכו הוא קראו וזמנו לאותו המזומן מאתמול דכתיב ביד איש עיתי ומתרגמינן ביד גבר דזמין למיהך במדברא, ועיין בזוהר תרומה דף קנ"ז טעם מדבר שמם וארץ גזרה ע"ש.
"להוליכו, ומסרו לו והוליכו אל ארץ גזרה" כצ"ל, ואין גזירה אלא חתוכה שיהא ההר גבוה וחתוך, יכול ביישוב תלמוד לומר במדבר כמו שאמרו בגמרא, 133 "וכשהגיע לצוק חולק לשון זהורית שבקרניו חציו קושר" וכו' כצ"ל, ויש מפרשים שהוא לשון של זהורית שנתן עליו כהן גדול בשעת ההגרלה, ויש מפרשים שהוא לשון של זהורית אחר חוץ ממנו, ולשון שבין קרניו הוא מורה שהוא הראשון כלומר אותו הנודע שהיה בין קרניו, וזה הלשון של זהורית מניחו חציו בסלע וחציו בין קרניו לראות בהלבנתה כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים וכו'.
ובראשונה היו קושרין אותה על פתח אולם מבחוץ, הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים והיו מתביישין התקינו שיהיו קושרין מבפנים ועדיין היו מציצים ורואים הלבין היו שמחים וכו' התקינו שיהיו קושרים חציו בסלע וחציו בין קרניו לשני חלקים ולא היה קושר כולה בסלע שמא תלבין מיד קודם דחיפת השעיר ורואה אותו ומשמחתו שמראה שכבר נתכפרו העונות וישכח מצות הדחיפה וידמה שכבר נשלמה המצוה מאחר שהלבין הלשון, ומצות השעיר הוא לדוחפו דווקא דכתיב אל ארץ גזירה.
ומה שלא היה קושר כולה בין קרניו, שמא בשעת דחיפה יכוף השעיר את ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות הלשון כשהלבין ויהיו כל ישראל עצבים, לפיכך קושר חציה בסלע ואם יכוף ראשו הרי הוא רואה בסלע, ולא תקדים בסלע אלא כשתלבין בין קרניו שלא תלבין לחצאין ובין קרניו לא תלבין עד שעת דחיפתו, ורש"י ז"ל כתב לפיכך קושר חציה בסלע והיא לא תלבין עד שתגמר מלאכת כולה, וכשקושר באחרונה חציה בין קרניו אף על פי שתלבין מיד לא יניח מלדוחפו הואיל והוא עסוק בה.
"דחפו בשתי ידיו לאחוריו", פירוש לאחוריו של שעיר, "והוא היה מתגלגל ויורד וכו' עד שנעשה איברים איברים", לאו בכל זמן קאמר אלא כשהיו ישראל עושים רצונו של מקום, ורמז לזמן שמעון הצדיק דתנו רבנן כל זמן ששמעון הצדיק היה קיים לא מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים וסימן טוב היה להם כשהוא מתפרק יפה יפה, אבל לפעמים שלא היה מת מאותה הדחיפה והוא היה יורד אחריו וממיתו.
וכתב הרב זלה"ה ודחפו בשתי ידיו יכוין שנדחה בסוד ותשליך במצולות ים שדוחה להש"טן בשם היוצא מר"ת ה' אל השטן יגער שהוא שם יְאֶהַיִ נקוד בניקוד הר"ת הנזכר, ואחר כך ישלב שני שמות אלהים, הלמ"ד של אלהים שתיהן בסגול וב' הממי"ן בפת"ח ושאר האותיות בצירי ומספר השילוב עם י' אותיותיו והנקודות הוא מספר השט"ן והוא מספר שני פעמים יעקב שדוחה את עשו הרשע כנודע.
נט. "רץ לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפים" וכו', פירוש כלומר העומדים לישרף והם הפר והשעיר הפנימיים שהזה את דמן לפנים ולחוץ שהיו נשרפים כמו שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף, והיה זה אחר שילוח השעיר לפי שנאמר והמשלח את השעיר וגו' וסמך לו ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת לומר לך ששריפת הפר והשעיר אחר שילוח השעיר.
"וקרען והוציא את אמוריהם ונתנם במגס להקטירן על גבי המזבח" כצ"ל, ואף על פי שלשון המשנה והקטירן, כבר אמרו בגמרא והקטירן סלקא דעתך והלא לא היה מקטירן אלא כשיעשה אילו ואיל העם ועודינו לבוש בגדי לבן אלא אימא להקטירן, והוצרך להוציאן עתה מן הפר ומן השעיר לפי שלא היה רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שתגמר מצות שעיר המשתלח שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואחר כך ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה, ולפיכך היה משלח הפר והשעיר לשריפה ומוציא את אמוריהם ונותנן בקערה אחת כדי להקטירן אחר כך.
"ובשרן קלען במקלעות" וכו', מפרש בגמרא כמין קליעה, ופירש ר"ח היה תולן במוטות כעין קלע כמו שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה, ובערוך גורס וקלען במקלות וכן נראה דעת רש"י שכתב שארבעה בני אדם נושאין שני מוטות והפר והשעיר נתונים עליהם מורכבים זה על זה וכופתן זה תחת זה כמין קליעה, ושלימים הם עם עורותיהם ובשרם ופרשם אלא שנקרע כריסם להוציא את אמוריהם כדתניא בגמרא שמוציאם שלימים והשורף אותם בחוץ היה מנתחם שם בעורן על גבי בשרן.
והרמב"ם ז"ל סובר שהכהן גדול היה מחתכו כאן חתיכות גדולות, ובין למר ובין למר אתי שפיר לשון המסדר דקאמר ובשרן קלען, למר רוצה לומר ושאר בשרן חתוכה, ולרש"י ז"ל רוצה לומר והבשר כמו שהוא ואין לשבש הספרים.
ס. "שב ויצא לעזרת נשים אחר שהגיע שעיר למדבר לקרוא בתורת כהנים" וכו', פירוש בעוד שהפר והשעיר נשרפין היה בא כהן גדול לקרוא בסדר היום שמקרא פרשה זו מעכב בו, ואמר בירושלמי מנין לקריאת הפרשה רב אידי בשם רבי יצחק אמר ויעש מה תלמוד לומר כאשר צוה ה' את משה מכאן לקריאת הפרשה להודיע לכל שעשה כאשר צוה ה', והיה קריאה זו בעזרת נשים ולא בעזרת ישראל מפני שאין לו בה ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד והוא היה יושב בעזרת נשים וכל העם נצב עליו.
ואחר כך עומד ומקבל ספר תורה וקורא אחרי מות, וקריאה זו היתה אחרי שנתברר לו שהגיע שעיר למדבר דהיינו לראש המדבר ולא לראש ההר, וכדי להודיע אימתי הגיע לשם היו בונים בדרך דורכיאות גדולות פירוש אבנים גדולות וגבוהות זו על זו ששם השומרים עומדים ומניפין בסודרים עד שהיו יודעים בירושלים שהגיע לראש המדבר, וראיתי בספר מוגה דגריס "מברך לפניו לקרוא בתורת כהנים" וכו' כצ"ל.
"ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה" וכו', היא פרשת ובעשור לחדש השביעי בפרשת פנחס שהיא בספר במדבר הנקרא חומש הפקודים על שם ששם הוזכרו כל הפקודים, וקורא על פה ולא בספר תורה לפי שהן שני פרשיות רחוקות זו מזו ואין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור שאינו כבודם שיהיו מצפין ודוממין עד שגוללין אותו, ומה שלא הביאו ספר תורה אחר מזומן ונגלל לאותה פרשה היינו משום פגמו של ראשון שלא יאמרו חסר הוא הואיל ואינו קורא בשניהם אלא איש אחד חיישינן לפגמו של ראשון כמו שאמרו בגמרא.
טעם שקורין פרשת ובעשור ואין קורין פרשת אך בעשור
סא. ומה שלא נהגו לקרות עכשיו בבתי כנסיות פרשת אך בעשור שבפרשת אמור 134 כמו הכהן גדול כשם שקורין האחרות, כבר הרגישו בזה המפרשים ותירצו שאחרי מות הוא ענין היום ובעשור הוא מענין הקרבנות לכך קורין אותם כשאר קרבנות המוספין, אבל אך בעשור שהיה כהן גדול קורא היה מזהיר את העם שלא יעשו מלאכה לפי שהיה הוא עושה כמה מלאכות ביום הכפורים ושמא יעלה בלב אדם לזלזל ביום הכפורים, לכך היה קורא אך בעשור שכתוב שם עונש המלאכה שנאמר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, ועכשיו שבעוונותינו אין שם עבודה אין צורך לקריאה זו.
סב. ודע שנשמט מגירסת הספרים לשון המשנה, "וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן" כצ"ל, וכבר פירשוהו וכל כך למה כדי שלא יאמרו ספר תורה חסר הוא כיון שראוהו קורא אך בעשור על פה יאמרו ספר תורה חסר הוא.
סדר שמונה ברכות שבירך כהן גדול אחר קריאתו בתורה
סג. "ומברך אחריה שמונה ברכות", אלו השמונה ברכות מפורשות בירושלמי, 135 הראשונה על התורה לאחריה אשר נתן לנו תורת אמת, השניה על העבודה שעבד והיא רצה ה' בעמך ישראל וכו' בא"י מקבל עבודת עמו ישראל ברצון, והשלישית על ההודאה והיא מודים אנחנו לך וכו' וחותם הטוב שמך ולך נאה להודות, והרביעית על המחילה והיא אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו וכו' וחותם בא"י מוחל וסולח לעונותינו וכו', החמישית על המקדש היא תפילה שיבחר בו האל וירצהו וחותם בא"י שבחר במקדש, והשישית על ישראל מתפלל שיעמידם בשלוה ולא יסור שבט מלוכה מהם וחותם בא"י הבוחר בעמו ישראל, והשביעית מברך על הכהנים מתפלל עליהם שירצה השם יתברך מעשיהם ועבודתם ויברכם וחותם בא"י הבוחר בזרעו של אהרן, והשמינית שאר התפילה שאחר כך אומר תפילה ותחינה ברכה ובקשה כפי כחו וחותם הושע ה' את עמך בא"י שומע תפילה ע"כ.