אור ברסלב
חמדת ימים ב יום טוב › פרק ב - קדושת הרגל - תפלת ערבית - סעודה

חמדת ימים ב· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי

יום טוב · פרק ב - קדושת הרגל - תפלת ערבית - סעודה

פרק א - ערב הרגל והכנתו

בגדי יו"ט יהיו חשובים משל שבת וטעמו ע"ד הסוד

א. כשקידש עליו היום יתהדר לפני מלך וילבש בגדי יום טוב יקרים ונכבדים משל שבת על פי מדותיו.

כנודע לבא בסוד ה' כי בשבת המוחין מלובשים תוך שני לבושים או"א וביום טוב תוך לבוש אחד דאימא לבד כמו שכתב הרב ז"ל.

אזהרה לנכנסים לחג או מדליקין הנר בבגדי חול

ב. ורע עלי המעשה אשר הקלו רבים מרבת בני עמינו בתקף חוסנה של קדושת הרגל והתירו לעצמם לבא בשער המלך בלבוש שק בבגדים הצואים שעליהם, ונשותיהם יותר מהם מזלזלות בכבוד שכינה ויתיצבו כמו לבוש בבלותיהן שעליהם כשבויות חרב להדליק נר של יום טוב, וכבר הארכנו בפרטי עונש הדבר בפרק ג' דשבת.

ואיש התמים יהא זריז ונשכר להדר ולסלסל עצמו מבעוד יום לכבוד הדר הרגל ויזרז עצמו ואחרים עמו בל יגשו אל הקדש בבגדי חול, וכל שכן אשתו כשהיא באה להדליק ולהאיר אל עבר פני הכלה בכל קדש לא תיגע עוד חלאת זוהמת בגדי החול בה.

חייב אדם לשמח אשתו ובניו ברגל בבגדים ותכשיטים

ג. ובפרק ערבי פסחים אמרו, 17 תנו רבנן חייב אדם לשמח את ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך ובמה משמחן ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם בשלמא אנשים בראוי להם בחמרא נשים מאי היא אמר ר' יוסף בבבל בבגדי צבעונים בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצים וכו'.

וארח לצדיק לכבד את אשתו יותר מגופו ויקנה בגדים ותכשיטים כפי מסת ידו מידי רגל ברגל וכן יעשה לבניו בגדי יום טוב כענין האמור בחנה, ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים, מגיד כי היתה עושה לשמואל מעיל ממועד למועד לכבוד היום וזהו לשון תעשה שהיתה עושה לו מחדש מידי מועד במועד.

אופן שישמח בני ביתו מי שאין ידו משגת

ד. ואשר אין ידו משגת לכך לא יעבור מקנות להם לפחות זוג מנעלים חדשים לכבוד הרגל כי כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, ומצא חן במדב"ר לדבר על לבם דברי פיוסים וריצויים כי טובה שיחה אחת נאה של קורת רוח אל האשה מאלפי זהב וכסף, ובכן יהי שלום בחילו ושלוה בארמנותיו ונפשו לו תשבע במעט אשר לפניו בסרח העודף על עשירי עם הממלאים בתיהם שני עם עדנים ואין שלום באהלם.

ומדרך צדיקים לשמוח במנת חלקם וכוסם ויתברכו בלבבם בצופם לעניים ואביונים יותר מהמה, וכמו שסיפרו באגדות על רבי עקיבא שנשא אשה בחורף והיו שוכבים הוא ואשתו בתבן שלא היו להם כרים וכסתות והיה מלקט התבן שנאחז בשערות אשתו, וכדי לנחמם בא אליהו ז"ל וקרא על הפתח ואמר תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי במה אשכיבנה, אמר לה ראי עני ממנו שאפילו תבן אין לו.

ה. וכן יאותה לכל איש הירא לשית לבו גם לזאת בחגים ובמועדים וישמח ויגל באמור, זה המעט אשר לפני יש עני ואביון אשר לא נמצא איתו דבר ולא כן אנכי עמדי חנני אלהים וכי יש לי כל די מחסור אשר יכשר לי, ומחשבה זו מועלת לקבל קדושת הרגל בששון ושמחה ואפילו קרחא בביתיה פרדשכא ליהוי, סוף דבר נאה ויאי לכל אישי ישראל להדר ולסלסל עצמם משקידש עליהם היום איש לפי ערכו באופן שיעשה דבר וענין שיוכר שהוא מהדר עצמו לקבל הרגל הבא אלינו בשמחה ובטוב לבב.

ג' רגלים היו לישראל למגן מן המקטרגים

ו. וכן בדין להחזיק טובה וחינות למי שעשה לאבותינו ולנו לקדשנו בקדושת אלה מקראי קדש, ונוסף גם הוא כי בהם עולם ונושע כמו שבא בדברי הקדמונים שעלה ברצונו יתברך בשלש רגלים אלה למלטנו מצרים הנצבים להרע ולא להטיב, בפסח נתבטל מזל מאזנים שלא יקטרג על ארבע מאות שנה, ובסיון נתבטל מזל עקרב שלא יקטרג בהליכתם למקום נחש ועקרב, ובתשרי נתבטל מזל מאזנים שלא יקטרג כשהעולם במאזנים ישאו יחד.

ולעולם היתה סגולת שלש רגלים אצלו למחסה ולמסתור לישראל למלטם מיד צר ואויב, כאשר חכמים הגידו בענין של בלעם הרשע במאמר האתון לאמר לו מה עשיתי לך כי הכתני זה שלש רגלים שרצתה לאמר לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים, והכוונה לפי ששלש רגלים הללו היו כל אחד למגן עזרם למלטם מיד מבקשי רעתם אשר זה מורה באצבע כי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו ואיככה תורשה לעקור אותם, השמר לך פן תשחית את נחלתך.

סגולת הברכה המגעת לישראל ברגלים, ומעשה בנכרים שעלו לרגל

ז. ובזוהר פרשת משפטים דף קכ"ד סיפר בשבח הברכה המגיע לישראל בשלש רגלים אלה וזה לשונו, מאי דכתיב שלש פעמים בשנה משום דבהו תליא מהימנותא יראה כל זכורך אמאי כל זכורך אמר ר' אלעזר כל זכורך ממש בגין דנטלין ברכתא ממבועא דנחלא, מכאן תנינן כל בר ישראל דאתגזר בעי לאתחזאה קמי מלכא קדישא בגין דנטיל ברכתא ממבועא דנחלא הדא הוא דכתיב כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך וכתיב את פני האדון ה' כמה דאוקימנא דמתמן מריקין ברכתן ונטלין ברכתן זכאה חולקהון דישראל מכל שאר עמין.

זמנא חדא סליקו ישראל למחג חגא ואתערבו עובדי ע"ז בהדייהו וההוא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא אתו שאילו לר' המנונא סבא אמר להו חמיתון סימנא בקדמיתא בהאי אמרו ליה סימנא חמינא דכד תבנא מהתם כל ארחין אסתימו ממיא ועננא וחשוכא אשתכח דלא יכלין למיהך כל אינון דסליקו תמן ועוד בשעתא דעאלנא לאתחזאה אפילו שמייא אתחשכו ואתרגיזו אמר להו ודאי או אית בינייכו בני נשא דלא אתגזרו או עובדי ע"ז סליקו בהדייכו דהא לא אתברכאן בההיא שעתא בר אינון ישראל דאתגזרו ובהאי את קדישא מסתכל קודשא בריך הוא ובריך לון.

לשתא אחרא סליקו וסליקו אינון עובדי ע"ז דאתערבו בהדייהו כד הוו אכלין קרבנייא והוו חדאן חמו לאינון עובדי ע"ז דטפסאן בקוטרייהו לקוטרא דכומלא (פירוש שכיסו את הגלימא על פיהם כדי שלא יראו אחרים שאינם מברכים) אשגחו בהו דכלא מברכין ואינון לא בריכו אתו ואמרו מלה לבי דינא אתו ושאילו לון אמרו האי דאכלתון חולקא דלכון מאן קרבנא הוה לא הוה בידייהו בדקו ואשכחו דאינון עובדי ע"ז וקטלו לון אמרו בריך רחמנא דשזיב לעמיה דודאי לית ברכתא שריא אלא בישראל זרעא קדישא בני מהימנותא בני קשוט וההיא שתא אשתכח ברכתא בעלמא בשלימו, פתחו ואמרו אך צדיקים יודו לשמך.

ר' חייא אמר בזכות ישראל גזירין אתכנעו שנאיהון תחותהון ויריתו אחסנתיהון תא חזי מה כתיב יראה כל זכורך וכתיב בתריה כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך וקודשא בריך הוא עקר דיורין ואתיב דיורין לאתרייהו ובגין כך יראה כל זכורך את פני האדון ה' ע"כ.

דברי המדרש בענין השמירה המגעת לישראל ברגלים

ח. הנה ממנו נקח כי יש בסגולת שלש רגלים הללו תוספת ברכת ה' שפעת רביבים ממבועא דנחלא כדבר האמור במאמר, ולפי שאם אין שמירה אין ברכה נוספה עוד נחלתם להיות בטוחים בקונם ומסתופפים תחת כנפיו להיות במשמרת שלום, והוא מה שנאמר בתורה לא יחמוד איש את ארצך בעלותך ודרש איסי בן יהודה 18 מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה רעה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, והלא דברים קל וחומר ומה דברים שדרכן ליזוק אינן ניזוקין דברים שאין דרכן ליזוק על אחת כמה וכמה ואין לי אלא בהליכה בחזרה מנין תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתמצא אהליך בשלום.

ט. וכבר סיפרו 19 על אותם הגוים שהיו מקוין לשדוד בתי היהודים שכיניהם כשיעלו לרגל והבורא יתברך הזמין מלאכי מרום בבתי היהודים ההם אחרי נוסעם לעלות לירושלים והיו מלאכי השרת כל אותן הימים נכנסים ובאים שמה בדמות צורות היהודים שבאותם הדיורין עד שובם איש אל ביתו לשלום, ויהי כבואם שאלו מאיתם הגוים ההם לאמר מאין באתם ויאמרו עתה שבנו מירושלים מלראות את פני האדון ה' אלהי ישראל, ויפג לבם כי לא האמינו להם ויאמרו והלא עמנו הייתם כל הימים הללו, עד שידעו ביחוד שמלאכי השרת היו במשמרותם של ישראל והודו לה' אלהי ישראל.

י. והן עוד היום גדול כחם לבית ישראל בזמן שעושים רצונו של מקום להיות נשמרים מכל מקרה ופגע איש איש על מקומו יבא בשלום ושאנן מפחד רעה, ומי זה ואיזה הוא אשר כל אלה הסגולות הנמצא ברגלים ישית את לבבו ולא ילבש עוז וחדוה כמדו בבואו להקביל פני הרגל מועדת, ויודה לה' חסדו אשר גמלנו ברחמיו וברוב חסדיו ורב טוב לבית ישראל לא עשה כן לכל גוי וחדשיהם ומועדיהם שב"ע תועבת נפשו.

חיבת המקום הנודעת לישראל בעת עלייתן לרגל

יא. ומה גם כי יעלה על זכרונו כמה היה חיבתן של ישראל כשהיו עולין לרגל שהיו מגלין להם הפרוכת וכרובים מעורין זה בזה ונס השלחן לחם חם סילוקו כסידורו כמו שבא בחמישי דיומא, 20 אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה, ופרכינן ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתקן שלהם, ומשנינן אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה.

יב. ובפרק חומר בקדש, 21 אמר ריש לקיש מאי דכתיב על השלחן הטהור מכלל שהוא טמא ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו דאמר ר' יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו.

יג. ונוספה עוד אהבתן וחיבתן הפלא ופלא כי אף שפיגול טומאת עם הארץ תועבה היא לפני המקום, מכל מקום ברגל התירו טומאת עם הארץ כדאמרינן התם 22 אההיא דשנינן ובירושלים נאמנים על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה ובעי מנא הני מילי אמר ר' יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאם כולם חברים.

ואף גם מי שנראה בו נגע מפני חיבתו של רגל נותנין לו שבעת ימי הרגל כמו שאמרו בפ"ק דמועד קטן, 23 וביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנים לו שבעת ימי הרגל.

להעלות זכרון ירושלים על לבנו בערבי הרגלים

יד. ואשר להיות החיוב אצלנו להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו יאותה לכל בעל נפש יקרה משקידש עליו היום להתבודד במחשבתו ולהעלות זכרון ירושלים ושמחת עולי רגלים על לבו, ולעתור ולרצות לפני אלהינו מרחם ישוב ירחמנו להחזיר העטרה ליושנה וארמון על משפטו ישב כבראשונה ונשמחה ונראה תהלות ישראל.

טו. ואשר הוא ממשכילי החכמה ישכיל דבר לאשורו בדרוש את שלום ירושלים עתה מעין דוגמא של מעלה והוא מה שאמרו בזוהר פרשת אמור דף צ"ג ע"ב, תא חזי מועדי ה' לאזדווגא כלא לאתר חד ולאשתכחא כולא חד בשלימו ולמיהוי ישראל לתתא בזווגא חדא גוי אחד בארץ, תינח קודשא בריך הוא בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגוונא דלעילא במה יקרון אחד אלא בירושלים דלתתא יקרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ וכו', ועל כן עתה בהיותנו בארץ שביינו בבואינו להתקדש יחד עם מועדי ה' נאה ויאה להעלות את זכרון ארץ הקדושה ולדרוש את שלומה מאת אבינו שבשמים בראש שמחתנו לאזדווגא בה כחדא גוי אחד בארץ דוגמא עליונה.

טז. והוא הטעם שנתקן בתפלת מוספי הרגלים נוסח מפני חטאינו גלינו מארצינו לומר כי אין בידינו עתה להיות גוי אחד בארץ מעין דוגמא של מעלה ונבקשה מאלהינו על זאת ישוב עטרה ליושנה, והן עתה בגלות נתייחד איתה בדרוש את שלומה כי לא נתפרדה החבילה רק במואסם בה כמו שנאמר, אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים כמו שנתבאר אצלנו במשמרת החדש ע"ש, ואולם מפני הטעם הנזכר הנכון לערוך שיחנו על זאת בכניסת הרגל מיד בבואנו אל בית הכנסת אשר הוא למקדש מעט.

מנהג קדמונים להגות בעיו"ט בסוד החגים שבספר הזוהר

יז. וכך היה מנהג הרב כמהר"א הלוי ז"ל לאסוף אליו כל חרד מבעוד יום אל בית הכנסת והוגים בספר הזוהר בסוד מועדי ה' לעורר מדות העליונות למעלה כל אחד על פי מדותיו כאשר הודענו בחיבורינו זה בכמה מקומות שבכל מועד ממועדי ה' ואפילו מימים טובים דרבנן אשר בהם הושפע שפע ממרומים להעשות נסים ונפלאות הוקבע כח ועוז באותם הזמנים להיותם מזומנים, ומידי הגיעם כפעם בפעם בהזכר זכרון תעלומותם למטה חוזר ונא"ור אותו האור ומזהיר בכל העולמות.

אשר על זה ירמוז אומרו והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, שבהזכר זכרם למטה נעשים בפועל למעלה וזה בכל דור ודור כי כן קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וכל שכן חגי התורה שהוקבע חוקם במקורם העליון מוכנים ומזומנים המה להוריד שפעת רביבם בבא עתם בהזכר עוז הדרתם פה עמנו היום בסוד תעלומתם, ועל כן היה מנהג כל החסידים הראשונים להגות בזוהר סוד הרגל רגל ברגל בכניסתה.

תפלה לקבלת פני הרגל וזכרון עולי רגלים לר' אברהם הלוי ע"ה

יח. וכך היה מנהג הרב הנזכר בקדושים אשר בארץ המה האיתנים, ושוב היה עומד לפני היכל ה' ואמר.

לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש, אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו ואין אנו יכולין לעשות חובותינו לבא וליראות את פניך בנוה הדרך כמצות חוקי רצונך שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל מפני היד שנשתלחה במקדש המעוז, אהא על הבנים שגלו מעל שולחן אביהם ועתה ה' עד מתי נפשינו יבישה אין כל גוי אחד בארץ, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי מתי אבא ואראה פני אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג גוי אחד בארץ.

אנא אב הרחמים חוס וחמול על הבן יקיר ישראל אשר בו תתפאר לאמר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, ושובה עלינו בהמון רחמיך להחזיר העטרה ליושנה וארמון על משפטו ישב בקרוב כבראשונה ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך בשלש פעמי רגלינו מידי שנה בשנה, ותחזינה עינינו כרובים מעורים כמער איש ולויות ככלה בבית חמיה והדרת שולחן הטהור בלחם הפנים ערוך עליה לחם חם כיום הלקחו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיראה וירצה ביאתנו בנוה הדר המעון הזה מקדש מעט להראות את פניך בתפלתנו כאילו עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים בבית מקדש המעוז בעולות ראייה ושלמי חגיגה ונהיה לאחדים בארץ, והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וזכנו לקבל מועדי קדשך מתוך רוב שמחה של מצוה ומתוך מיעוט עונות, והסר מעלינו כל מין צרה יגון ואנחה ולא נבוש ולא נכלם ולא נכשל בשום עון אשר חטא בשמחת מועדי קדשך ונשבע לחם ונהיה טובים עם אלהים ואנשים, ופרשז עלינו בנפשינו רוחנו ונשמתינו שפעת רצון ומלא ברכת ה' ממבועא דנחלא לטהר לבנו לעבדך באמת.

יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו אשר צוה את אבתינו, ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלהינו יומם ולילה לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים אין עוד, ויהי נועם ה' אלהינו וכו', עשה למען שמך וכו', יהיו לרצון וכו', ויאמר מזמור שמחתי באומרים לי וכו'.

דברי זכירה לעורר היראה בימי הרגל

יט. ויאחז צדיק דרכם לעשות כסדר הזה משקידש עליו היום וישכיל עשו ויהי מושך לו מזיו שפעת קדושת הרגל נפש רוח נשמה ועל יובל ישלח שרשיו, וגם תהיה לו מעיר לעזור לבלתי יקל ראשו ותהיה יראת ה' על פניו בשמחת הרגל כי יעלה על זכרונו ענין עליית הרגל ששם עלו שבטים כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים באימה וביראה לקוד ולהשתחוות לאל המלך הגדול הגבור והנורא קדוש הוא כולם קדושים ובתוכם ה', אשר הזכירה זאת תועיל לעורר היראה הפנימית בלב אישי ישראל לבלתי תצא תקלה מתחת ידיהם כאשר היתה אז לישראל בעלותם אל ה'.

טעם מצות ראיה בג' רגלים

כ. אשר זאת היתה כוונת הבורא יתברך במצוות הראייה בשלש רגלים הללו שאף כי מלא כל הארץ כבודו חייבים לבא ולהראות אל פניו, יען כי ראה חכמתו יתברך שלשה זמנים הללו עלולים להיות אישי ישראל משוללי היראה, בפסח בני חורין, שבועות בכורי קציר חיטים, סוכות בתים מלאים כל טוב דגן תירוש ויצהר, ולפיכך גזר אומר לבני ישראל עם קרובו לעלות ולראות את פניו בעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו ויקלו ראש חס ושלום, והן עתה שנוטל כבוד מבית חיינו ואין אנו יכולין להראות את פני ה', האיש הנלבב לא ימיש מנגד עיניו כל עניינה כאילו היה שם את פני האדון ה' אלהי ישראל וילבש חרדה כמדו ובמקום גילה שם תהא רעדה כמשפט לאוהבי שמו.

בקדושת המועדים וטעם שנקראו רגלים ע"ד הסוד

כא. ויותר מהמה יחרד האיש אשר יונק מסוד תנחומי תעלומותיהן וידע שכול קדושת הרגלים מה המה ומה נעשה בם בשמים ממעל כמו שנתבאר בזוהר פרשת אמור בארוכה ובפרשת קרח דף קע"ו ז"ל, ר' שמעון אמר קריאי מועד קראי מועד כתיב חסר יו"ד אמאי אלא הכי הוא מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ורזא דא כל אינון כתרין עלאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתרא דאקרי קדש הדא הוא דכתיב מקראי קדש ואימתי בשעתא דמועד זמין בעלמא וכגוונא דאינון כתרין עלאין זמינין מקדש עילאה הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו קדש עילאה ידיע קדש תתאה חכמת שלמה הכי נמי זמינת לכל חילהא ואינון חיילין כולהו זמינין לאעטרא להו בהאי קדש בזמנא דמועד שריא בעלמא.

ובתקונין דף נ"ח ז"ל, ועוד שכינתא אתקריאת חג בכל זמנין וימים טובים דתלת רגלין דאתמר בהון שלש רגלים תחוג לי בשנה ובגינה יראה כל זכורך לקיימא זכור ושמור זכור לזכר ושמור לנקבה כולהו אילין דאזלין לאסתכלא בשכינתא צריכין למיהב לה דורונא הדא הוא דכתיב ולא יראה את פני ה' ריקם וצריך למחדי בה הדא הוא דכתיב ושמחת בחגך דאיהי חדוה דקודשא בריך הוא אתקריאת ומאן דאזיל למחמי בה צריך לנטרא גרמיה מעציבו דאיהי לילית חשוכא עצבון טחול דאיהו מום ועליה אתמר כל איש אשר בו מום לא יקרב ע"כ.

ואמרו הראשונים כי על כן נקראו רגלי"ם על כי באו נגד האבות הן הן ר"גלי המרכבה כמו שאמרו בזוהר, מצה לקבליה דיצחק סוכות לקבליה דאברהם שבועות לקבליה דיעקב וחג עצרת רגל רביעי נגד דוד, ועם כי במקומות אחרים מוחלפת השיטה כבר ביארנו זה והדברים עתיקים בספר מחמדי עין בס"ד.

טעם שנקראו המועדים רגלים

כב. ואולם לפי פשוטן של דברים יתכן טעם היות נקראים רגלים על פי מה שאמרו באגדות שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אתה אמרת ועד שרוך נע"ל חייך שאני נותן לבניך מצות פעמי רגלים כמה דאמר מה יפו פעמיך בנעלים וכו' ועל כן בשם רגלים יכנו, וזהו שדרש רבא 24 מה יפו פעמיך כמה יפים פעמותיו של ישראל בנעלים בשעה שעולים לרגל בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים וכו' כי מידו היתה הטובה הזאת לישראל.

כג. וגם יתכן לפי מה שנתבאר למעלה בפ"א שמלאכי השרת נלוו אליהם בעליית הרגל, נמצאו שני רגלי אדם ורגל שלישי של מלאכי השרת שהם נקראים רגל אחד הרי שלש רגלים וכלפי זה בא הרמז בתורה במאמר שלש רגלים תחוג.

ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך יאותה להם לכוין בהתקדש עליהם היום סוד הרגל על פי מדותיו כמו שיתבאר כל אחד על מקומו בסוד ייחוד וזווג שפר מדות העליונות ועשה את עולת"ו ויהי לו מושך מרום מעלתם ושפעם.

מקראי קדש לומר קודם תפלות הרגלים

כד. ונכון להיות כל איש רגיל לפני כל תפלות הרגלים לומר אלה מקראי קד"ש ויכוין בר"ת אהי"ה אלהי"ם כסדר זה.

א'להים בקדש דרכך מי אל גדול כאלהים. ה'בו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש. י'שלח עזרך מקדש ומציון יסעדך. ה'ללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו. א'ני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. ל'ך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש. ה'אירה פניך על עבדך הושיעני בחסדך. י'הו"ה אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה. מ'ושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה.

וביום טוב ושבת יסיים בפסוק, מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש נורא תהילות עשה פלא.

סדר קבלת שבת ביו"ט שחל בשבת

כה. ושוב יצלח דברו במזמור הרגל ההוא, ובשבת ויום טוב יקדים סדר קבלת שבת עולת תמיד לקבלת הרגל שאינה תמיד, וכאשר יושר השיר של לכה דודי כו' יאמר גם בשמחה במקום רנה כי יום טוב בסוד אם הבנים שמחה אתאחד כמו שאמרו בזוהר.

סדר ערבית בלילי יום טוב

כו. ונכון לומר כל תפלת ערבית בעריכת שפתים ובשכלות הלב באימה וביראה בגילה וברעדה ובנעימה קדושה לעורר נועם העליון, וסדר ופרוש עלינו סוכת רחמים מהולל בתושבחות וצריך לאומרו בניגון ובנעימה קדושה ובשפה ברורה.

כנודע לחכמי המדע כי בסוד אימא אתאחד כמו שנתבאר בפ"ה דשבת ע"ש.

כז. ונוהגים לומר אחריו בלילי יום טוב פסוק אלה מועדי ה' וכו', ובלילי ראש השנה וביום שמחתכם וכו' ובליל יום הכפורים כי ביום הזה יכפר וכו', ואף לדעת רוב הפוסקים שסבירא להו דצריך לסמוך גאולה לתפלה ואף בתפלת ערבית, הני קראי הוו מעין גאולה וכגאולה אריכתא דמיא וכמו שכתב הטור בסימן רס"ז על פסוק ושמרו בני ישראל דלא הוי הפסק לפי שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה והוא גם כן מעין גאולה, והכי נמי אם ישמרו ויקיימו את המועדות וכן אם יעשו תשובה ויתכפרו להם העונות הרי נגאלין מיד כמו שאמרו גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. 25

כוונת השמות בברכות שבתפלת יו"ט עד"ה

כח. ובתפלת מעומד יעשה את עול"תו על עולת התמיד כי הכלה היא העולה פנים בפנים ותטע אהלי אפדנה שמה כל שעת התפלה, וכמו שבשבע ברכות של שבת צריך לכוין בז' מרגלאן הנזכרים ברעיא מהימנא פרשת יתרו דף צ"ב שהם יוצאים מז' אותיות אהיה יה"ו, הנה כדמיון ההוא ממש יש לכוין בשבע ברכות שבתפלת יום טוב בז' שמות אהי"ה אלהים שבאימא ד' שמות אהיה שנים דיודי"ן ואחד דאלפי"ן ואחד דההי"ן בד' ברכות ראשונות, וג' שמות אלהי"ם במילואותם דיודי"ן דההי"ן דאלפי"ן שסימנם יה"א יכוין על הסדר בג' ברכות אחרונות, והטעם כי יום טוב המה מקראי קדש ולא קדש עצמו שהוא אבא רק באימא בסוד א'לה מ'ועדי ה' ר"ת אמ"י ולכן אנו מכוונין באלו השמות של אהיה אלהים כי כולם באימא עילאה, ובברכה רביעית יוסיף בהויה שבה כוונת נקודותיה רגל ברגל על פי מדותיו, בפסח יכוין הוי"ה בנקוד סגול, בשבועות הוי"ה בנקוד חולם, ובסוכות הוי"ה ואהי"ה בשילוב בנקוד כזה יֵאֵהַהַוֵיֵהַהַ.

וביום טוב שחל להיות בשבת גם כן צריך לכוין בכוונות של יום טוב ולא בסוד המרגלא דשבת, כי על כן קדמונינו סדרו שגם בשבת ויום טוב נתפלל של יום טוב ובהזכרת שבת לבד שיום טוב הוא עיקר כי כך יפה לנו שאנו מקודשים ביום טוב מה שאין כן בשבת דמקודש מעצמו וכל השפע הנמשך בשביל זכותינו ומעשינו עדיף לן טובא.

מי שטעה ביו"ט בתפלת חול סימן רע לו

כט. ואיש התמים מורא לו יעלה על ראשו בצופו את כל הכבוד הזה לומר כל דברי התפלה בשכלות הלב לבל ישגה בין תפלה של יום טוב לתפלה של חול, שאף כי לפי הדין אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה הברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של יום טוב מכל מקום סימן רע לו שנהג חול בקדש כדרך שאמרו בשבת.

כוונת אתה בחרתנו ונוסח ותודיענו עד"ה

ל. ואשר הריחו בסוד ה' נוסח אתה בחרתנו מבית ומחוץ תצפ"נו כי כל משפטי לשונותיו באו כולם בסדר המדות, אתה בחרתנו מכל העמים רמז אל אשר נתבררנו בחב"ד, אה"בת אותנו בחסד, ורצי"ת בנו בגבורה, ורוממ"תנו מכל הלשונות בת"ת, וקדשתנו במצוותיך בנצח הוד, וקרבתנ"ו ביסוד, מלכנו לעבודתך אדני מלכות.

וענין אומרינו ומועדים לשמחה הכל צפוי למביני מדע לפי דמוחין דאבא ביום טוב אינם מאירים כמו בשבת ולפיכך נכנסים ביום טוב בז"א בתוך נה"י דאימא מגולים מלבושי נה"י דאבא כי יכולה היא לקבל אורם ולפיכך השמחה רבה בהם.

ואם חל יום טוב במוצאי שבת אומרים ותודיענו וכו' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ולעין המשכיל יפה נדרש על דרך הנזכר כי מועדי ה' הם נקראים מקראי קדש מפני שבתוך נה"י דאימא נה"י דאבא נאדר בקדש גמור כדבר האמור, והנה בשבתות ה' עולין זו"ן ומקבלין הארה מנה"י דאבא שהוא קדש ממש והנה במוצאי שבת מסתלקים נה"י דאבא שהוא קדש וכשחל יום טוב במוצאי שבת נשארים נה"י דאימא לבד מקראי קד"ש, וזהו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת שהם נה"י דאבא שהם קדש שנסתלקו ובין נה"י דאימא שהם מקראי קדש הנשארים בז"א.

ביאור חתימת ברכת הזמנים ואופן תקנתה

לא. ואומר יעלה ויבא וכו' והשיאנו וכו' וחותם מקדש ישראל והזמנים, וטעם הקדים ישראל לזמנים לפי שקידוש הזמנים תלוי בישראל כמו שנאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם כלומר שבית דין של ישראל קובעים אותם לפי דעתם ועל ידי קידושם שמקדשין אותם המה מקודשין, אמנם בשבת ויום טוב חותם מקדש השבת וישראל והזמנים - מקדים השבת לישראל לפי שהשבת מקודש מעצמו כשקידש היום ואין צריך קידוש בית דין ועל ידי קידוש השבת מקודשים ישראל כמו שנאמר אות היא וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם.

כמה פרטי דינים בטעה בחתימת הברכה

לב. ודעת כמה מהפוסקים שאם אמר ביום טוב מקדש השבת וחזר בו תוך כדי דבור ואמר מקדש ישראל והזמנים שיצא מאחר שהוא יודע שהוא יום טוב, ומשמע ודאי שאם היה סבור שהוא שבת אף אם חזר בו בתוך כדי דבור לא יצא וצריך לחזור לראש התפלה, והדבר קשה לשמוע שבכל דוכתא משמע דבכל גוונא בתוך כדי דבור מצי למהדר ביה ולא איכפת לן אם יודע שהוא יום טוב או לא, וכן הוא הדין בהמלך הקדוש שאם אמר האל הקדוש ותוך כדי דבור נזכר ואמר המלך אין צריך לחזור.

לג. וכן בדין ברכת העומר אם פתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד' שהוא סבור שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה' או איפכא יצא, וכן בדין ברכת בורא פרי הגפן אם לקח כוס של שכר או מים ובירך בורא פרי הגפן ותוך כדי דבור נזכר שטעה ואמר שהכל נהיה בדברו יצא, ונכון לחוש לסברא זו וכל שחזר בו תוך כדי דבור יצא ולא איכפת לן אם יודע שהוא יום טוב או לא וכן הסכימו עמי חברי הישיבה ה"י.

לד. ובשבת ויום טוב שצריך לומר מקדש השבת וישראל והזמנים אם שכח ולא הזכיר של שבת נסתפקו חכמים בדבר, יש אומרים שכל שכבר הזכירו באמצע הברכה יצא כדין תפלה של שבת שאם הזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה אף על פי שלא קבע ברכה לשבת יצא, ולא נראו דבריו דשאני התם דבדין הוא דאבעי לצלויי שמונה עשרה ומפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן ולפיכך בהזכרת שבת בלא חתימה סגי, ומסתברא דכל ששינה ממטבע שטבעו חכמים שצריך לחזור ואפילו אם חתם שלא כסדר ואמר מקדש ישראל והשבת והזמנים הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים וצריך לחזור.

בדין הזכרת שבת ביעלה ויבא לענין תפלה וברכת המזון

לה. וביעלה ויבא נפל מחלוקת בין הפוסקים אם צריך להזכיר של שבת ביעלה ויבא או לא, והנכון להזכירו דכי היכי דמזכיר מועדים באתה בחרתנו וביעלה ויבא הכי נמי מזכיר שבת בשתיהם, ולא דמי לברכת המזון דהתם כי היכי דבברכת רצה והחליצנו אין מזכירין יום טוב הכי נמי בברכת אלהינו אין מזכירין ונמצא דהתם והכא אנו משוים המדות, ולזה הסכימו רבים מגדולי האחרונים ולא איפליגו אלא לכתחלה אבל בדיעבד פשיטא דיצא לכולי עלמא הואיל והזכירו באתה בחרתנו.

אמירת מעין שבע אף ביו"ט של פסח שחל בשבת

לו. ואחר התפלה אומר שליח ציבור ברכת מעין שבע כשחל להיות בשבת ואין מזכיר בה של יום טוב כי אין עיקרה רק על השבת, ולפי מה שכתבנו פ"ו דשבת אף ביום טוב של פסח שחל להיות בשבת יש טעם לאומרה, ודעת הפוסק שכתב לאומרה לא דעת חצוני הוא, ושוב אחר ערבית יפטירו לביתם לשלום.

כמה אזהרות בענין נטילת נרות ביום טוב

לז. ונהגו בקצת מקומות רבים מבני ישראל להוליך נרות מבית הכנסת לביתם, ולא אריך למעבד הכי דהוה ליה מכבה בידים ברוח מצויה והיה כנוח עליהן הרוח נשבה בם וידעכו.

לח. וכן כתב מהריב"ל דהא דמותר להעמיד הנרות ביום טוב במקום שהרוח שולט ונושב היינו כשאותה שעה אינו מנשב אבל אם הרוח כבר מנשב אסור להעמידן שם ביום טוב דהוה ליה מכבה בידים ממש שלכן אסור לפתוח החלון שהרוח מנשב כנגדה, וירא שמים לא יעשה כמעשיהם כי בר מן דין אתי לידי תקלה דממרח כמ"ש בפרקי שבת דאסור אפילו ליגע בשעוה בשבת ויום טוב משום דממרח בנוגעו בה ע"ש, אבל לומר לגוי להוליכן לביתם שפיר דמי אבל לומר לכבותם כל שאסור בשבת אסור ביום טוב.

יזהר שלא יסיח דעתו מקדושת היום ומעלתו

לט. ואחרי צאתו מבית הכנסת יהא זהיר לבל יסיח דעתו מקדושת היום אפילו רגע קטון, והחכם עיניו בראשו לדעת במעמד הקדוש אשר הוא עומד בעת ההיא מלאכי צבאות ידודון ידודון ואושפיזא עילאה למעלה מהם, וכשם שאמרו בשבת 26 ששני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע ולפי מעשיו ותקון מושב ביתו לפיהן יתברך מפיהם לשבתות אחרים, כן הוא בכל מועדי רגל כי לפי מעשיו ותקוניו לפיהן יתברך מפיהם למועדים ולרגלים אחרים.

וירחיק מאיתו כל מין דאגה צרה יגון ואנחה כי נותן מקום לשפחה במקום גבירתה וכמו שאמרו בתקונין דף נ"ט, וצריך למחדי בה הדא הוא דכתיב ושמחת בחגך דאיהי חדוה דקודשא בריך הוא אתקריאת ומאן דאזיל למחמי לה צריך לנטרה גרמיה מעציבו דאיהי לילית חשוכא עצבון טחול דאיהו מום ועליה אתמר כל איש אשר בו מום לא יקרב ע"כ.

בכניסתו לביתו יאמר מועדים לשמחה בקול רם

מ. ובבואו הביתה ילבש רוב ששונים ויצלח דברו בקולו קול עוז לאמר מועדים לשמחה לקבל אושפיזא עילאה בסבר פנים יפות ובששון ובשמחה רבה.

סדר הלימוד בזוהר קודם הסעודה

מא. ועודינו הדור בלבושו יעמוד על השולחן אשר לפני ה' ויהגה בזוהר פרשת אמור דף צ"ג ע"ב אלה מועדי ה' וכו' עד דף צ"ד ע"א פתחו כולהו ואמרו אשרי העם שככה לו לפני הקידוש, ושוב יאמר.

נוסח אתקינו סעודתא וסדר הפיוטים שקודם קידוש

מב. אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא דמלכא קדישא, דא היא סעודתא דאושפיזא עילאה דזעיר אנפין וחקל תפוחין קדישין סעדן בהדיה.

ושוב יאמר השיר המיוחד לכל רגל ורגל על פי מדותיו אשר יסדנו כיד ה' הטובה עלינו והובאו איש על מקומו בחלק השני חלק המועדים.

אמירת קידוש שבת ויו"ט מעומד ולסמוך הקידוש לסעודה

מג. ואחריו לו יהיה חן לקדש קידוש היום בנועם קול ובשפה ברורה, ומנהג הרב זלה"ה כדעת הרמב"ם לומר כל הקדושין מעומד, וכבר נתבאר כל זה אצלנו בארוכה דאין חילוק בין שבת דאיכא עדות ליום טוב דליכא עדות עיין שם באורך.

מד. ואחר הקידוש מיד לא יתן ריוח בין הדבקים ויטול ידיו לסעודה כי חוט האורה המאירה בעת הקידוש נקנית במשיכה להאיר אל עבר פנינו בסעודה ומהאי טעמא נאה ויאה להיות הסעודה במקום קידוש לאלתר, ואף אם חל יום טוב לאחר השבת שהם שבעים מסעודת היום ראוי לכל איש הירא לבצוע מיד על הפת אחר הקידוש וישהה סעודתו אחר כך או לא יקדש עד שיהא תאב לאכול וכן כתב מהרי"ל, ושוב יסב על שולחנו הדור בלבושו וירבה בעדונים כיד ה' הטובה עליו.

דברי הרמב"ם שכבוד יו"ט שוה לכבוד שבת וכן משמעות הזוהר

מה. וכתב הרמב"ם פ"ו משביתת יום טוב ז"ל, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך מצוה לכבד יום טוב שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קדש וכו' וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לע"ז, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו' אף על גב שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכללה אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות וכו' ואנשים אוכלין בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין ע"כ.

וכן משמעות דברי הזוהר ששוה כבוד יום טוב ככבוד שבת שאמר בפרשת אמור, 27 אמר קודשא בריך הוא לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלין בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי השתא אושפיזא עילאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי עכ"ל, הרי בפירוש אתמר כגוונא דההוא יומא דילי דהיינו יום השבת, ושם מתבאר נמי טעם השמחה ביין יען דכיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא כמה דאת אמר כי טובים דודיך מיין.

מעלת הסעודה ביום טוב

מו. וכבר נתבאר בפרק א' שיש בסגולת סעודת יום טוב להיות נחשב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן כמו שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, וכמה וכמה יתלהב הבעל נפש יקרה בצופו גודל תועלת הלז הנמצא בסעודתו כי יאכל וישבע ונפשו לו תשבע מן הטובה ומתן שכרה בצדה לכפר עליו כמעשה הקרבנות, היש חיך מתוק מזה.

ובכן יתקדש באכילתו כאוכל לפני האלהים ויתנהג באימה וביראה בקרב המזבח דהואיל והאכילה עליה חשבה אלהים לקרבן אין ספק שתשרה כבוד השכינה בה כמו שהיה במזבח שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ובכן מורא לו יעלה על ראשו לבל ימשוך ביין ובשחוק וקלות ראש לפני האלהים חס ושלום.

אזהרה למקילין ראשם בסעודות יום טוב

מז. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וז"ל, וכשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה שהשכרות והשחוק הרבה וקלות ראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת היוצר שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הא למדת שהעבודה בשמחה ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ.

להתנהג בעת השמחה על דרך המיצוע

מח. ואמרו כת הקודמין כי לזה היתה כוונת הבורא יתברך במאמר ציוויו בחג הסוכות והיית אך שמח בלשון מיעוט, כי מפני ששמח כבר בחג השבועות שהוא זמן הקציר ובחג הסוכות תגדל שמחתו יותר ויותר שהוא זמן האסיף תבואתו ושמנו ויינו ושאר פירותיו על כן בא ציוויו יתברך לאמר כי בזמן ששמחתו יותר גדולה שימעט אותה ויחזירנה למכתשת המיצוע והיית אך שמח.

ואולם השמחה על מעשה המיצוע בדרך הבינוני הוא שנצטוה עליה כל איש ישראל כי השמחה שלימות העבודה ועל כן היה ענין השיר במשכן ובמקדש בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך המצוה, והוא הנאמר בלויים לעבוד עבודת עבודה ואמרו חכמים 28 איזו היא עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר כי היו הלויים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בששון ובשמחה.

יתנהג במורא בשולחנו לכבוד אושפיזא עילאה

מט. וכה יעשה האיש הנלבב בסעודתו בימי השמחה להיות עיניו בראשו ותהי שמחתו עשויה על קו המיצוע לבלתי צאת חוץ מן השורה אפילו כמלא נימא, ומה גם כי יתן אל לבו מי המזומן אצלו בסעודתו אושפיזא עילאה ויקירא, ואם בעל נפש הוא ילבש חרדה כמדו לקבלא ליה באנפין נהירין ובמעשים רצויים שלא תגעל נפשו מהיות שוכן איתם בתוך טומאתם, כי אין זה מדת דרך ארץ להזמין אורח חשוב להתארח אצלו בביתו והאורח ההוא מצד ענותנותו הגדולה נתרצה לבא אצלו להתארח והוא יעשה מעשים מגונים לפניו עד שהאורח החשוב יברח ממנו, כי הלא ודאי נגנה לאיש כזה ונאמר לו שהוא רחוק ממוסרי בני אדם כי בעשותו הדברים ההם לפני אוהב שר וחשוב נמצא מגרש אותו מביתו ביד חזקה כי מי יסבול שישליכו לפניו גרף של רעי.

וכן הדבר הזה בחגים ובמועדים כי עובר עלינו לשכון איתנו האושפיזא עילאה כמו שאמרו בזוהר ואין ספק כי לא ישכון עם אדם שישליך אותו מביתו במעשים אשר לא יעשו, ובתתו על לבו כל אלה במקום גילה שם תהא רעדה ותהא שולחנו מלא דשן חכמה ודעת ויראת ה' עם אשתו ובניו מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה בכל אחד מן מועדי רגל אלה איש לפי מהללו.

להתקדש ביו"ט בקדושת הדיבור כשבת

נ. וכשתדקדק במה שאמרו בזוהר כגוונא דההוא יומא דילי תשכיל שמהחיוב לכל איש ישראל להתקדש במועדי ה' ככל חוקות קדושת שבת במחשבה ודבור ומעשה, וכן בדין שכשם ששוה כבודו לשבת בענין הכיבוד והעונג מפני שנאמר בשבת לקדוש ה' מכובד ונאמר ביום טוב מקראי קדש כמו שכתב הרמב"ם 29 ז"ל, כן יהיה שוה כבודו לענין הדבור שהוזהרנו בו שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול דכד אתער מלה דחול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא כמו שבא בארוכה בפ"ח דשבת, והפגם ההוא ישנו גם כן בימים טובים כמו בשבת כי כולם קדושים ובתוכם ה'.

מכתב מהרח"ו על מנהג האר"י בדבורו ביו"ט בלשון הקדש

נא. וכן ראיתי במכתב יד ההקדש מהרח"ו זלה"ה שלוחה לאחד מן החברים, נדרש לאשר שאלו מנהג הרב בענין הדבור ביום טוב והשיב זה לשונו, ועל ענין הדבור ביום טוב מורי זלה"ה היה נוהג לדבר בלשון הקדש ביום טוב כשבת, ותחלת שמושי לפניו לא הייתי נזהר בדבר ויאמר לי דבר שפתים אך למחסור כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא עכ"ל.

ואיש התמים ארחות צדיקים ישמור לקדש דבורו וישמור לפיו מחסום לבל יוציא דבר של חול לפני האלהים, וביותר בעומדו על השלחן אשר לפני ה' מן הטעמים שנתבארו הן מפני היות שוכן איתנו אושפיזא עלאה והן מפני היות לה כדת המזבח כמו שנתבאר.

תוכחה למעשנים ביו"ט בפרט בעת הסעודה

נב. ורע עלי המעשה הנבלה אשר נעשתה בישראל ביתר הימים וביותר בחגים ובמועדים אשר הקלו בתקף כבוד הדרו של שולחן לשבת שמה איש מקטרתו בידו להעלות עשן לפני השולחן אשר לפני ה', וכבר הארכתי בתוכחת מגולה על זלזול הזה בכמה מקומות, ומידי דברי בו זכור אזכרנו באשר הדבר הזה פגמו רב חבור עצבים על מזבח ה'.

וכל האיש הירא שומר נפשו ירחק ממנו בל יראה ובל ימצא על שולחן ה' מעלה עשן כל שהוא ביתר הימים וכל שכן ביום טוב לפני אושפיזא עילאה, ורבים מהקדושים אשר בארץ המה האיתנים נוהגים לאוסרו ביום טוב משום מכבה או לפחות גרם כבוי הנאסר אפילו לצורך אוכל נפש, וכבר הראוני פסק ארוך על זה להרי"ט בהיותי בעיר קושטא, ומושל ברוחו יבדל ממנו לפחות ביום ראשון לשמוע דברי חכמים.

מעלת השיר בסעודת יו"ט

נג. ונכון להיות כל איש שורר בביתו בכל סעודות יום טוב לאתערא חדוה לעילא, ומה גם לפי מה שנתבאר כי האכילה והעונג בחג אלהים חשבה עד קרנות המזבח דודאי נאה ויאה להיות אישי ישראל יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ושבחה הלל וזמרה עליה מעין דוגמא של קרבן שהיו הלויים מדברים בשיר, וכבר נתבאר בפ"ז דשבת מעלת השיר מה הוא ומה נעשה בו כשהוא נאמר בדרך ישרה ובאימה וביראה.

לקט לימודי הזוהר לסעודות הלילה לכל מועדי השנה

נד. ואחר אשר יושר השיר נפשו לו תשבע להתעלס באחת האהובה במאמרי הזוהר המתייחסים לרגל ההוא רגל ברגל כסדר הזה.

בליל יום טוב ראשון של פסח יהגה בזוהר פרשת פנחס דף ר"ן ע"ב רבי חייא פתח עם ר"מ שם עד דף רנ"ב ע"א ראשון לציון הנה הנם.

ובליל יום טוב שני יהגה בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ב ע"ב את חג המצות תשמור וכו' עד דף קפ"ג ע"ב ברזין אילין דקאמרן.

נה. בליל שביעי של פסח יהגה בזוהר פרשת תרומה דף ק"ע ע"א כתיב מזמור לדוד ה' רועי וכו' עד שם ע"ב ומה דאתערו חברייא הכי הוא.

ובליל יום טוב שני במדרש הנעלם ריש פרשת תולדות יצחק דף קל"ד ע"א עד דף קל"ז ע"א הדא הוא דכתיב בת בתואל הארמי.

נו. בשבועות בליל יום טוב ראשון בזוהר פרשת אמור דף צ"ו ע"א השתא מלה אחרא בעינא למנדע עד דף צ"ז ע"א כי אשרוני בנות.

ובליל יום טוב שני בפרשת פנחס דף רנ"ג ע"א וביום הבכורים דברי הזוהר עד דף רנ"ח ע"ב וכל ההוא קרבן.

נז. בראש השנה בליל יום טוב ראשון אחר קריאת ד' פרקי ראש השנה יהגה בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד ע"א פתח ההוא סבא ואמר תקעו בחדש שופר וכו' עד עמוד ב' ביומא דכפורי.

ובליל יום טוב שני יהגה בזוהר פרשת ויחי דף רכ"ו ע"ב תאנא א"ר יהודה במתניתין דילן וכו' עד דף רכ"ז ע"א וצדיקים יירשו ארץ.

נח. בסוכות בפרשת אמור דף ק"ב ע"ב ובחמשה עשר יום וכו' עד דף ק"ד ע"א ועמך כולם צדיקים.

ובליל יום טוב שני ברעיא מהימנא פנחס דף רנ"ה ע"ב בחמשה עשר יום לחדש הזה וכו' עד באילין פקודין עם ישראל בוז יבוזו לו.

נט. בשמיני חג עצרת ברעיא מהימנא פנחס דף רנ"ו ע"ב וביום השמיני עצרת וכו' עד שם באותו עמוד פה אל פה אדבר בו אתקריאת.

ובליל יום טוב שני יהגה בתקונים דף נ"ו ע"א פסח מסטרא דימינא עד עמוד ב' ורזא דמלה אחור וקדם צרתני.

דיני הזכרת היום בברכת המזון

ס. ואחר כך יכון עצמו לקראת אלהיו לברך ברכת המזון בשפה ברורה ובנעימה קדושה.

ואשר הריחו בסוד ה' יכוין בד' ברכות בד' מילויין דאהיה קס"א קמ"ג קנ"א כמו בעמידה, ואפילו כשחל יום טוב בשבת יכוין בם ולא בשל שבת מן הטעם האמור למעלה בעמידה ע"ש.

ויהא זריז ונזהר להזכיר בה קדושת היום שאם לא הזכירו צריך לחזור ביום טוב כמו שבת, ואמנם אם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים, ואם חל יום טוב בשבת אינו מזכיר של יום טוב ברצה והחליצנו ולא של שבת באלהינו כמו שנתבאר למעלה.

דיני הדחת כלים וכיסוי האש ביום טוב

סא. ולענין הדחת כלים אחר האכילה שרי להדיח כל הכלים הצריכים אליו, ודווקא לצורך יום טוב ראשון אבל לצורך יום טוב שני אסור, וכן מותר לכסות האש באפר כדי שישתמר האש לצורך מחר שהרי אינו יכול להוציא אש מן האבנים ביום טוב.

סב. ומה שרבותינו בעלי התוס' ז"ל כתבו בפ"ב דביצה גבי ההיא דאין מכבין את הבקעת שיש למחות בנשים שלא לכסות את האור באפר ביום טוב דהוי מכבה, היינו דוקא כשכוונתם של נשים לכבותה דומיא דאין מכבין את הבקעת אבל כל שמכוונות שישתמר האש לצורך יום טוב כולי עלמא מודו דשרי, ודוקא לצורך יום טוב ראשון אבל לצורך יום טוב שני אסור.

דיני תקון הפתילה ביום טוב

סג. ולהסיר הפחם שבראש הנר ביום טוב משמע מדברי הרמב"ם דאפילו אותו הפחם שבראשה אסור לחותכה בכלי אלא ביד אבל גוף הפתילה אסור לחותכו אפילו ביד, ורבים שגו בזה להסיר גוף הפתילה ביד שלא ברצון חכמים.

(א"ה, עיין בשיירי כנה"ג סי' תקי"ד בהגהת הב"י סי' י"ד הסכים דברי ספר הקצר סוף סי' תקי"ד לדברי הרמב"ם כמו שכתב כאן הרב המחבר).

ומיהו מותר להטות באצבע הפתילה כדי שתבער יפה, ונר שכבה ורוצה להדליקו מותר לחתוך ראש הפתילה עד שיהא נוח לידלק ליום טוב עצמו ואינו חושש.

וענין הזווג כבר נתבאר בפרק ט' של שבת כל הימים המותרים והאסורים ליראי ה' וחושבי שמו.

ציונים והערות לפרק ב

17) פסחים דף ק"ט ע"א. 18) ילקו"ש שמות פרק ל"ד רמז ת"ג. 19) ילקו"ש שם. 20) יומא דף נ"ד ע"א. 21) חגיגה דף כ"ו ע"ב. 22) חגיגה דף כ"ו ע"א. 23) מו"ק דף ז' ע"ב. 24) סוכה דף מ"ט ע"ב. 25) יומא דף פ"ו ע"ב. 26) שבת דף קי"ט ע"ב. 27) זוהר אמור דף צ"ד ע"א. 28) ערכין דף י"א ע"א. 29) רמב"ם הל' קידוש החדש פ"א ה"ז.

תוכן העניינים

חמדת ימים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה