חמדת ימים א· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי
ספר חמדת ימים - חלק ראשון - שבת קודש · פרק טו - סדר היום ודיניו - סדר הדרוש
טעם שינה לצדיקים בשבת וסוד עיבור נשמה
א. אחר סעודתו בשבת ישב ללמוד במקומו או במקום קביעותו בין עם יחיד בין עם רבים בין לבדו כדי ללכת מחיל אל חיל כי האכילה בשבת מצות עשה, ואם אחר שהתחיל בלימוד חטפתו שינה טוב לו להטות עצמו לישן לנוח ראשו ואיבריו והוא מכלל עונג שבת.
ודורשי רשומות אמרו, שבת ראשי תיבות ש'ינה ב'שבת ת'ענוג, שאף שאמרו 375 שינה ביום רעה לצדיקים וטוב לרשעים היינו ביתר הימים כי הצדיק על ידי מעשיו אפשר שיתעברו בו נשמות הצדיקים לעזר ולהועיל וכאשר יישן ביום יחזרו הנשמות ויתפרדו מאיתו, וגם כי בלילה האדם מפקיד נשמתו ביד השכינה בסוד ב"ידך אפקיד ר"וחי ובאה זכה וברה ושלימה, אמנם ביום לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי אפס מקום מנוחה ופקדון ותפסיד מה שלקחה בלילה.
אמנם הרשעים הוא בהפך כי בלילה אינן נכנסות בפקדון בכנפי השכינה והמה משוטטות בעולם ומוצאות נשמות של רשעים ובאות עמהם בעיבורים, ולכן אם יישנו ביום אפשר שעל ידי איזו מעשה הטוב שעשו אותם הרשעים ביום ההוא כאשר יישנו יתפרדו מאתם, ואמנם השינה למי שהוא אדם גדול וחשוב מאד כמו הראשונים אז אפשר שאפילו אם יישן ביום ירויח כמו בלילה כמ"ש הרב ז"ל, ואמנם ביום השבת אז השינה ביום טובה היא אל הצדיקים כי אין דבר רע נוצר בשבת ואדרבא אפשר שירויח, ולכן טוב לנפש לישן ביום השבת שינת צהרים משום ענג שבת אחר האכילה וכן היה מנהג הרב ז"ל.
(א"ה, כתב בספר החסידים סימן רס"ו שלא יאמר אדם נלך ונישן כדי שנוכל לעשות מלאכתנו בליל מוצאי שבת שמראה בזה שנח וישן בשביל ימות החול).
תוכחה למתגרים בשינה בשבת
ב. ואולם לא אמרו כל השיעורים הללו רק ליראי ה' וחושבי שמו אשר תמיד תורתם אומנותם ביתר הימים אשר להם יאתה להתענג בדשן נפשותם שיעור מה, אך לא לאנשי המלאכה היוצאים לפעולתם ולעבודתם עדי ערב אשר יתחלפו להם ספרי החנות בספרי התורה ביתר הימים ויתנו כתף סוררת בגאון עוזה של תורה לאסוף ולכנוס ולמלאות אמתחותיהם כסף, אשר אם המה יוסיפו על חטאתם פשע להתגרות בשינה ביום השבת ולהבזות עוז עוזה של תורה בעיניהם כיתר הימים וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אז חוזר ונעור עון פשעם של ביטול התורה אשר בזזו איש לה בימי המעשה באמור יגענו ולא הונח לנו מקוצר רוח ומעבודה קשה מאז הבוקר עד הערב על המחיה ועל הכלכלה ואין הקדוש ברוך הוא בא באדם אלא לפי כחו, וכאלה פסקי תוספות ופסקי הרוש ולענה אשר התעם רוח זנונים אשר בקרבם.
והיה כבא יום השבת אשר יש מעצר לרוחם והמלאכה נאסר ופנו גם אז עורף ולא פנים להדרה של תורה בהבליהם ודברים בטלים או בהתגרות בשינה להפג יין שכרותם אשר שתו ולעו, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד ויפקד עליהם עונות ראשונים אשר בזזו הוד הדרה של תורה בימי המעשה אף שהיו אנוסים, כי יקוב הדין את ההר לאמר שבת יוכיח שאין דבר מעצרתם וימאסו בתורת ה' במרד ובמעל ללא דבר.
עסק התורה בשבת הוא תיקון לביטול ת"ת בחול
ג. כי על כל אלה אתם אחי ועמי, חוסו על כבוד היוצר ברוך הוא ועל הנפש האחת האהובה הבת היקרה לבלתי לכת בעצת רשעים השמים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור כבלע את שבת הקדש בהבלי העולם הבל שיש בו חטא שעליהם נאמר כי דבר ה' בזה וכו' ואוי להם מעלבונה של תורה, אפס זאת תהיה המנוחה והמרגעה לכם לשקוד תמיד כל יום הזה בעסק התורה בחשק נפלא כחשק האיש בחשוקתו אשר לא ראה אותה זה כמה ימים ובחשקתו גבה עוז השמחה והחדוה עמה עד להפליא.
כן יהיה בעיני עושי המלאכה הרחוקים מהגות בה בכל ששת ימי המעשה כאילו היום ניתנה, ולרמז זה ניתנה תורה בשבת להורות דעת את העם אשר נסעו מרפי"דים לחזק בתורת ה' בשבתות ה' לכפר עליהם מאת המעל אשר מעלו בה בששת ימי המעשה ותהיה חביבה עליהם כאילו היום ניתנה, וכן אמרו חכמים 376 לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה שלא יעצרם הגשם שאין טרדה ואין מחשבה בשום עסק ולא בשום מלאכה בעולם.
ד. ולכן ראוי לבעלי הנפש למנות עתות השבת רב הקדש כמונה מרגליות שלא יוציאו רגע קטן בדברי חול וכל שכן בשחוק והתול וטיול חס ושלום אפס יקבעו עצמם במקום אחד כמסמר תקוע, ויטול איש איש לפי שיעורו ספר תורה בידו ויעסוק בו בחשיקה ובלי הפסק דברים בנתים חס ושלום.
דברי הזוהר בגודל פגם המבטלין זמנם בשבת
ה. וכל שאינו חושש על הוצאת היום ומוציא אותו בשיחה בטילה או בהתגרות בשינה, מלבד כי יפקוד עליו חטאת ראשונה כאמור, גם תוכפל עונשו כי פוגם קדושת היום למטה ופגם למעלה בשורש המקום אשר נאחז בו קדושת השבת ומראה במעשיו הרעים שאין לו חלק באלהי ישראל כמו שאמרו בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ה ז"ל, ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא ולית ליה חולקא בעמא דישראל ותרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתשבחן דמאריהון ולאשתדלא באורייתא ע"כ.
הנה הדק היטב לשון הכפול דקאמר במילין אחרנין ובמילין דעלמא, להביא אף המפנה לבו לבטלה אף שלא יפגום בפגם הדיבור והוא עומד ושותק שאין לו חלק עם ישראל הקדושים ולא עם הקדוש ברוך הוא והוא נזוף ומרוחק מן המלאכין הממונים על ככה, ולכן החרד את דבר ה' ימנע עצמו מכל דבר חול ואפילו לצורך עצמו ישקול כל דבריו במספר ובמשקל כמונה מרגליות כדי שלא יבא להכשל בשיחה בטילה אשר גדול עונה מנשוא ביתר הימים ויתר גדול מאד ביום השבת כמו שביארנו בפרק השמיני.
וכל הרואה כת לצים או ליצנים עוסקים כל יום השבת בהבל ובבהלה בהבלי העולם ובסיפורים והגדות ממה שהיה וממה שעבר מהמאורעות אשר לא יועילו ולא יצילו, ראוי להוכיחם על זה בדברים טובים ובדברים נכוחים ולהודיע אליהם איך מחללים את כבוד יום השבת בכך, ומה תועלת להם לספר דברים אשר אין בהם תועלת ולנטוש ולהאביד דברי אלהים חיים תורה קדושה.
דברי הזוהר בשבח המחדש בתורה בשבת
ו. ואשר מה טובם ומה יופים להוגי בתורת ה' כהיום הזה, וכל המחדש דברי חכמה ביום השבת אותה הנשמה מתעטרת מלמעלה בכמה עטרות קודש, והבורא ברוך הוא משתעשע בה ונושק אותה ומברכה ברכה שלימה וכמו שאמרו בזוהר פרשת בראשית 377 בפסוק השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, כי כל המחדש דבר בשבת אותו דבר מעלין לפני הקדוש ברוך הוא ובאותם הדברים נבראים שמים חדשים וארץ חדשה כמו שביארנו בסוד הפיוט של הרב ז"ל ואילין מילייא יהון לרקיעייא ע"ש.
ז. וגם אשר אמרו בזוהר שלח דף קע"ג ז"ל, תא חזי כד עייל שבתא נשמתין נחתין ושריין על עמא קדישא ונשמתין דצדיקייא סלקי לעילא כד נפיק שבתא נשמתין סלקין אינון דשארו עלייהו דישראל וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא קודשא בריך הוא שאיל לכולהו מאי חדושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני וכולהו מוקמי ההיא מילה בתרי מתיבתי אינון לתתא וקודשא בריך הוא עילא חתים לההיא מלה, תא חזי כד מלה אתחדש באורייתא ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מילין חדתין וסלקי לעילא כל פמלייא דלעילא צייתין ההוא מלה וחיות הקדש מתרבן בגדפין ומתלבשין בגדפין וכד שאיל לון קודשא בריך הוא ולא תבין ושתקין כדין חיות הקדש מה כתיב בעמדם תרפינה כנפיהם כמה דאת אמר כי עמדו לא ענו עוד וכפתחו עמדו כל העם ע"כ.
תוכחה לשקוד על בתי מדרשות
ח. ואשר איננו לא מן דין ולא מן דין ישקוד על דלתותי בתי כנסיות ובתי מדרשות לשמוע בלימודים וצדקה יחשב לו בשמוע את דבר ה', וכזאת וכזאת ידבר באזנם להפרישם מאיסורא ואם לא יקבלו ממנו בנחת ידבר איתם קשות על הענין ויגדיל להם חומר האיסור ויודיעם כי כל בר ישראל העושה כאלה אין לו חלק בישראל ועם קודשא בריך הוא.
ואם באלה לא ישמעו לו יבדל מהם וממקום מושבם לסור מתוך האנשים הרשעים ולא יספה בחטאתם כי רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד להעלות חרון אף ה' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו, 378 וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכין בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתם נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים ע"כ.
תוכחה בענין חומר החטא בשבת מהר"מ אלשיך ע"ה
ט. וכבר צווחו על כל זה קמאי דקמאי, וכמה נעימים דברי פי חכם חן החכם הגדול משה אלשיך ז"ל בספר תורת משה בפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ראויים וטובים להשמיעם ברבים זה לשונו, לא תבערו אש בכל מושבותיכם דרך רמז יתכן רמז לנו הוא יתברך כמה קשה יותר לפניו יתברך עבירה אחת אשר יעשה האדם ביום השבת מאשר יעשה בחול, והוא במה שידענו כי עון עצמו אשר יעשה הוא כח טומאה המעותד לדונו בגיהנם והוא בהעוותו מתייחס למבעיר אש חלק אשר לו בגיהנם כי אשמתו היא אש שתלהטהו מסביב, על כן תכפל רעת אשר עושה עבירה ביום שבת שבו אש גיהנם נח ומצטנן והוא יבעירנו, ומה גם שכופה את הנפש יתירה שבו לעשות על ידה כח טומאה לישרף בו.
וזה מאמרו יתברך באומרו לא תבערו אש בכל מושבותיכם, והוא כי כל איש ישראל יש לו מדור מיוחד בגיהנם כאשר לו בגן עדן כמאמרם ז"ל 379 כל אדם יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם זכה וכו', ועל זה אמר הוא יתברך על המחלל שבת או עובר עבירה זולתה בשבת, שיתו לבכם ולא תבערו אש בכל מושבותיכם אשר לכם בייחוד לכל אחד בגיהנם ביום השבת כי קדוש היום ואתם מבערים בו אש הטומאה ביום שאדרבא אור גיהנם מצטנן, ומה גם בהיותכם בנפש יתירה עליונה הבאה לרחמכם ותטמאוה.
י. ובכלל הדבר הזה תגדל אשמת המשתעשעים ביום השבת לקרוא בספרי סיפורי מלכים ומלחמותיהם ומתאנ"ים לומר כי הוא עונג שבת, ואוי להם כי היו בבלע את הקדש בשיחת חולין ואת קדוש ישראל ניאצו כעסוהו בהבליהם, והם בהמה המה להם כי בין קדש לחול לא הבדילו ויהי להם שומר שבת מחללו כפועל בטל על בלי לו שכר בעמלו כי חפץ ה' בשמירת שבת לנחמינו ממעשינו ומעצבון ידינו בששת ימי המעשה ויצוונו לעשות את יום השבת כי בו ינוחו יגיעי כח וזאת המנוחה אל החומר העושה כל מלאכה, על כן אמרו אמור אין כסיפורי ספר הזכרונות דברי הימים ואכול ושבוע ודשן לדשן עצם.
ולא דעת ולא תבונה לאמר כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה רק אל הנפש היפה נגילה ונשמחה בו יתברך כשמחת הנפשות המתעלסות עמו בעולם העליון, הלא הוא בהתעדן בעדן גן אמירי אמרי תורתו ונתעלסה באהבתו, אך נהפוך הוא העוזבים פקודי ה' ישרים משמחי לב ללכת אחרי סיפורי הבלי הזמן אשר הם חשך ולא אור ויתעום כזביהם באמרם הלא בהמה שמן חלקי ותתענג בדשן נפשי ובקריאתם נשבעתי כי אקיימה מקרא שכתוב וקראת לשבת ענג, ולא ידעו ולא יבינו כי גם זה מיצר סמוך יצא הוא השמח בחלקו כי מצא און לו כי חילל יהודי קדש אלהיו אשר אהב ובהבלי סיפורים נכריים יספיק.
יא. ויותר מהמה יש בני אדם מתקבצים בשבתות ובמועדים תחת כל עץ רענן יושבי בצלו, באות נפשם שאפו רוח כתות כתות וחבורות חבורות כת לצים כת מספרי לשון הרע כת דוברי נבלה, ואזני כולם אל דברי עונות אשר ידברו ועל כל קוץ וקוץ דברי רעתם ונבלותם ימלא שחוק פיהם קול גדול ולא יסף.
וירא ה' וינאץ באמת באמור מי יתן ועשו מלאכה על האבנים כי אנכי נתתי להם את השבת לקדשו והמה חללוהו בהתאסף לדבר סרה בלשון הרע הגדול מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולנבל פיהם זולת דברים המסתעפים שאדם דש בעקביו, פן ישלח ידו עודינו תחת העץ תחת האילן ולקח עלה מגפן ונובלות התאנה או יעקור מעשב הארץ אשר הוא יושב בה ובבלי דעת את השבת הוא מחלל, ועל כל אלה ציותה תורה ברמז אשר רמזה פה באומרה לא תבערו אש בכל מושבותיכם שהוא אש תאכלכם בכל מושבותיכם אשר לכם בגיהנם ביום השבת כמדובר.
איסור שתיית קפה של עכו"ם בשבת
יב. (א"ה, הרב הגדול כמהר"ר חיים בנבנשתי ז"ל ערער גם הוא על ענין הקאוהאני"ש וכתב בשיירי כנה"ג סימן שכ"ה ז"ל, ובעירנו זאת מנהג רע ומר ביום השבת הולכין לקאואני"ש ושותים מהקאוה"י שנתבשל בשבת לצורך ישראל דבזה אין ספק שהגוי בשביל ישראל עושהו, יוסף ה' עליהם כהם אלף פעמים יהודה וישראל רבים בעיר הזה, ואין ספק שאם לא היו הישראלים לא היו בעלי הקאוהאני"ש מכינים החצי ממה שהם מכינים עכשיו, ולפעמים אומר לו הגוי בפירוש שבשבילו בישלו למצוא חן בעיניו.
וכבר כתבו ההגהות והמרדכי ז"ל בשם רא"ם שאף על פי שאינו מכירו אם הגוי אומר לו שלצורך ישראל עושהו אסור, ולפעמים כשרואה ישראלים הרבה מרבה בשבילם, ונשתרבב המנהג הזה ונשתרשו בו רובם ככולם אין גם אחד שלא ישתה קאוה"י מן הגוי ביום השבת אנשים ונשים וטף ורוב מן התלמידי חכמים בכללם, זולת מתי מספר נער יכתבם לא יגיעו לעשרה שנזהרים בזה.
וכבר דרשתי שבוע שעברה ביום הקהל שגזרו תענית על הבצורת ועל הדבר, ואמרתי רבותי הותרה שבת שדבר זה איסור גמור, ולא מבעיא שעינינו רואות שהתוגר מרבה בשבילנו וכמעט הרוב עושה בשביל ישראל שאסור, אלא אפילו שאינו ניכר שמרבה בשבילו כל שיש באפשר שירבה בשבילו אף על פי שאינו מרבה בשבילו אסור.
יג. ורעה עוד מזאת שאומרים לגוי להוציא הקאוה"י לרשות הרבים מחנותו שהוא רשות היחיד, ואף על פי שעכשיו אין לנו רשות הרבים היינו לחייב חטאת אבל איסור מיהא איכא, ושמעו לקולי קצת מיחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבם ומן היום ההוא נמנעו מלשתותו בשבת אם לא שמבשלים אותו בביתם שמניחין אותו בתנור מערב שבת, אמנם שאר העם עודם מחזיקים במנהגם הרע ויד השרים והסגנים במעל הזאת יותר מדלת העם, שרי להו מארייהו ע"כ).
מעלת המשיבים רבים מעון
יד. ואף שלתלמידי חכמים הותר אליהם להתענג בשבת במאכלם ומשתם ולנוח בשינה, החכם עיניו בראשו שלא למשוך הרבה בדבר ושלא להתגרות בשינתו, וביותר התלמידי חכמים אשר דרכם לדרוש בקהל עדתם צריכים להיות זהירים וזריזים בעבודתם לזכות את הרבים להורות לבני ישראל מידי שבת בשבתו את הדרך אשר ילכו בה, ואפילו אם לא יתנו שינה בעיניהם לא יחושו שזה הצורך קודם לענין השלימות להרים מכשול מדרך עם הקדש ולהשיב רבים מעון.
טו. וכבר ביארו בזוהר פרשת תרומה 380 עוז הדר המוכיחים לרבים להשיבם מדרך פשעם ז"ל, זכאה בעי למרדף בתר חייביא ולמקני ליה בגין דיעבר מיניה ההוא זוהמא ואתכפייא לסט"א ויעביד לנפשיה בגין דיתחשב עליה כאילו הוא ברא ליה ועל דא כתיב באהרן ורבים השיב מעון וכתיב בריתי היתה איתו וזכי למחמי בנין לבניה וזכי בהאי עלמא וזכי בעלמא דאתי, כל מארי דדינין לא יכלין למידן ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי עאל בתליסר 381 תרעי ולית דימחי בידיה עליה כתיב גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד וכו'.
וכרוזא נפיק וקארי ואמר אסהידו סהדותא מאן איהו דעביד נפשאן וזכי לחייביא דהא מלכא שאיל עליה כדין מזדמנין תרין סהדין מאינון עיני ה' ואמרי הא אנן סהדין על פלוני בן פלוני זכאה חולקא דהא אבוי ידכר בגיניה לטב דא איהו עביד נפשאן לתתא נפשאן דחייביא דהוו מסטרא אחרא וכו'.
ביה שעתא אזדמן חד ממנא דאיהו גזברא על דיוקנין דצדיקייא דאקרי ברזא פלוני בכתרא דשימושא דשמא קדישא וההוא ממנא אייתי דיוקניה דבר נש ההוא דעבד נפשאן דחייביא וקאים ליה קמי מלכא ואנא אסהדנא עליה שמיא וארעא דבההיא שעתא מסרין ליה ההוא דיוקנא וכו' וכדין מלכא בריך לההוא דיוקנא בכל ברכאן דבריך לאברהם וכו' ואיהו עאל לשבעין עלמין גניזין דלא זכי בהו בר נש אחרא בר דאינון גניזין לאינון דעבדי נפשאן דחייביא ואלמלא הוו ידעין בני נשא כמה תועלתא וזכו גרמי לצדיקייא דזכאן בגיניה הוו אזלי אבתרייהו ורדפי לון כמאן דרדיף בתר חיין ע"כ.
טז. הנה משם בארה תועלת העצום לענין השלימות לדורשים דברי כבושים חכמה ומוסר להשיב רבים מעון, ונוסף גם הוא התועלת הנמצא לאביו בההוא עלמא כמו שאמרו זכאה חולקיה דהא אבוי ידכר בגיניה לטב.
והוא הפעולה עצמה אשר תפעל כשהבן מחדש איזה חידוש בשבת אשר קבלנו מרבינו האר"י ז"ל שמעטרים בגינו את אביו באותו העולם, ואסמכיה אקראי דכתיב כבד את אביך ואת אמך זכור את יום השבת לקדשו וכן איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ואולם בסגולת דרוש אליהם אל עם הקדש בחוקי האלהים ותורותיו ללמד דעת את העם, לא יצטרך לחדש דבר מעתה כי בו יבנה נפש לקברו באותו העולם והשביע בצחצחות נפשו כאמור.
דברי הזוהר בשכר המוכיח לרבים
יז. ובזוהר חדש פרשת לך לך ביארו עוד עוצם שכרו ז"ל, אמר ר' אבהו בא וראה כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזור בתשובה מנא לן דכתיב ומלכי צדק מלך שלם תני חייא רבה בשעה שנשמת הצדיק מחזיר בתשובה לאחרים יוצאה מן הגוף מיכאל השר הגדול המקריב נפשות הצדיקים לפני בוראו הוא יוצא ומקדים שלום לנשמתו שנאמר ומלכי צדק מלך שלם זהו מיכאל ראש שומרי שערי צדק מלך שלם זו ירושלים של מעלה הוציא לחם ויין שמקדים ויוצא לקראתו ואומר לו שלום בואיך.
ותני רב יוסף כשם שכהן גדול למטה כך מיכאל השר הגדול כהן למעלה והוא מקדים ומברך לנשמה קודם ואחר כך להקדוש ברוך הוא ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ אשריך שזכית לכך ואחר כך וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך אלו הרשעים שזיכיתם בתשובה ועשית את נשמתם ע"כ.
יח. הנה במאמר הנכבד הזה נתוספה עוד מעלת יקר המוכיחים בעם להשיבם מדרך פשעם אשר ברכתם היא ההולכת קדמ"ת אשו"ר ברכת עבד לברכת רבו יען הוא שוה לו יתברך, מה הוא יתברך עביד נפשאן אוף איהו עביד נפשאן, ומה שמצטרך בעלמא להקדים ברכת הרב לברכת עבד היינו לאכפייה לסטרא אחרא בתחלה שלא יקטרג על הברכה, אבל האי דעביד נפשאן דחייביא כפיף לסטרא אחרא ואין פחד מהחיצונים המקטרגים תוקדם ברכתו לברכת רבו.
ומה שאמרו חכמים 382 ביקש להוציא כהונה משם ולפי שהקדים ברכת עבד לברכת רבו ניתנה לאברהם, לא מתורת עונש נגעו בה 383 כי כבר אמרו החמיר הקדוש ברוך הוא בכבוד הצדיק יותר מכבודו, אלא שהואיל והקדים ברכת עבד לברכת רבו מטעם דעביד נפשאן דחייביא כמוהו יתברך על כן גם הוא יתברך הסכים עמו להוציא כהונה ממנו ונתנה לאברהם דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ובעי שליח דכוותיה דמשלח כמו שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא.
המוכיח לרבים ניצול מן הדין
יט. ועוד מעלה שלישית דאשתזיב מדינא כמו שאמרו בפרשת נח, 384 ר' אלעזר אמר כל זמנא דחייבי עלמא אסגיאו זכאה דאשתכח בינייהו אתפס בקדמיתא כמו שנאמר וממקדשי תחלו אלא נח האיך שזיב ליה קודשא בריך הוא בין כל אינון חייביא דאיהו אתרי בהו בכל יומא וקיים בנפשיה ואתה כי הזהרת רשע כו' ואתה את נפשך הצלת, וכן בזוהר בלק דף ר"ב ע"א זה לשונו, אפילו בזמנא דדינא תלייא בעלמא ואתייהיב רשו למחבלא לחבלא קודשא בריך הוא פקיד ליה ואמר ליה לא תשחית את עצה דא תלמיד חכם דאיהו במתא דיהיב עיטא למתא לאשתזבא מן דינא ואוליף לון ארחא דיהכון בה וכיון דעיטא דא נטלין אנא מכפר לחובייהו ואתקבלן ברעוא לקמאי ע"כ.
המוכיח לרבים זוכה לתוספת חכמה
כ. ובתנא דבי אליהו 385 נתבאר עוד מעלה רביעית וזה לשונו, יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו ועמד וקשר חבל ברזל במתניו והיה מחזר בכל מחנות ישראל מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה, ולא אהרן בלבד אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם עליו ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב ע"כ.
דברי האריז"ל בסוד בירור הנשמות בעת התוכחה
כא. ורבינו הקדוש האר"י ז"ל הגיד עוד מעלה חמישית וזה לשונו, והנה הנשמות מאחר שהם מטוב ורע ולפעמים חלק הטוב שבאדם ניתן אל רשע אחר, ולכן תמצא לפעמים רשעים שעושים קצת מצוות כתיקונם כמו הצדיקים ובשאר עניינים הם רשעים גמורים, וכן לפעמים בהיפך שיהיה צדיק גמור ויהיו בו קצת עבירות שאינו יכול להפרד מהן וזה לסיבת חלק הרע שיש בו המתאוה לאותה בחינה שיש אל הטומאה ואל העבירה ההיא, וכל זה הוא כפי תערובת הנשמות שקצת טוב של צדיק מתערב ברשע וקצת הרע של הרשע נתערב בצדיק.
ואם הצדיק מוכיח את הרשע והוא אינו שומע לדבריו אז הם נבררים שהטוב של הרשע יתחבר אל הטוב שבצדיק והרע שבצדיק יתחבר אל הרע שברשע, וזהו סוד ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת, כלומר בעונו לבד שהוא הרע ולא עם הטוב שהיה בו כי הטוב חלף הלך לו, ואתה את נפשך הצלת שהיה בה חלק הרע הפרשת ממך מלשון ויצל אלהים.
נשמות משורש אחד סובלין זה על זה
כב. וכתב עוד שהנשמות שהם משורש אחד לא די להם מה שסובלים עונשים זה על זה כי אף אם תקנו בזמנם כל הצריך להם אינם נקראים שלמים ומתוקנים עד יתוקן גם פגם אותו שבשורשיהן ע"כ.
שורש למנהג הדרוש בשבת
כג. ובגמרא פרק שלישי דתמיד 386 אמרו עוד במעלתו, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה למקומו של הקדוש ברוך הוא שנאמר מוכיח אדם אחרי ולא עוד אלא שמושכים עליו חוט של חסד שנאמר חן ימצא ע"כ, והגדולה שבגדולות מה שאמרו 387 כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.
והחיוב מוטל על התלמיד חכם וביותר לגדולי ישראל להתאמץ במצוות התוכחת יום יום וביותר בשבתות ובימים טובים, וצריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול זקן וירא שמים שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה ולהורות אליהם את חוקי האלהים ותורותיו.
כד. וכן אמרו במדרש אגדה, 388 ויקהל משה אמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת וליכנס לבתי מדרשות ללמוד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג, אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו שנאמר ואתם עדי נאם ה' וכן הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב וכי מה בשורה היו צריכים בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה, אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמען אזן מעולם ע"כ.
ומזה נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל להקהיל קהלות בבתי כנסיות ובתי מדרשות מידי שבת בשבתו ולדרוש גדול הדור ירא אלהים אליהם, אך אמנם צריכים גדולי ישראל הדרשנים להתנהג כתקון משה רבינו עליו השלום ללמד ולהורות את בית ישראל משפטי השבת ויתר דברים אשר רבים כשלו ונפלו, ועוז יתאזר להוכיח את העם ובל ישא פני כל כופר ומשנאתם אל יחת כי אשר בידו למחות ואינו מוחה אשמם בראשיכם כתיב.
אזהרה למי שיש בידו למחות ואינו מוחה
כה. וכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות תשובה, כל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה בין ליחיד בין לרבים אלא מניחם בכשלונם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, וכן כל הנביאים הוכיחו את ישראל כמ"ש בתורה זכור ואל תשכח ממרים הייתם עם ה' ולא נתן ה' לכם לב לדעת עם נבל ולא חכם, וכן ישעיה הוכיח את ישראל הוי גוי חוטא ידע שור קונהו וכן כל הנביאים וכו'.
ובתנא דבי אליהו אמרו 389 ז"ל, וכל מי שיש סיפק בידו למחות ואינו מוחה להחזיר לישראל למוטב כל דמים שנשפכים בישראל נשפכין על ידו שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך ואתה כי הזהרת רשע וכו' מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה ואם תאמר אותם ע"ב אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש יום אחד לעגלון יום אחד לחברון יום אחד לבית אל יום אחד לירושלים וילמדו אותם פעם אחת בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתיישבו ישראל בארצם יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם ועד סופו, והם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתיו ואומר שלום עלי נפשי, וכשעשו בבנימין דרכים מכוערין ודברים שאינם ראויים יצא הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו ונפלו מהם ע"ב אלף ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם ע"כ.
כו. ומזה היה מנהג חכמי הקדמונים שהיו סובבים בעיירות פעם אחת בשנה ללמד ולתקן אליהם כל הנהגות דת תורתנו הקדושה לבל יכשלו באיסור של תורה או דרבנן, וצריך הרב להשגיח על כל מעשי העיר כי לא יהיה הדר תפארתו לשפוט בין איש ובין רעהו לבד רק בשיתו אל לבבו בכל פרטי הדברים כמו שהעתקנו בפרקים של מעלה מאמר הזוהר רות דף ו' דקאמר, דיינא אית ליה למרדף למידע בתר עובדי מתא ואם לאו איהו אתפס בחובייהו ולא יימא דיינא אנא למידן בין גברא לחבריה ולא יתיר אלא כל עובדי דמתא תליין על קולריה ואי אטים עינוי מעובדי מתא איהו אתפס בחובייהו ובשעתא דדינא אתער על עלמא איהו אתדן בקדמיתא.
ובימי דוד המלך עליו השלום לא היה כי אם רעב לבד ועד מהרה נזדרז דוד המלך ע"ה לחפש בכל גבול ישראל כמו שאמרו בשמיני דיבמות, 390 ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה ראשונה אמרו שמא עובדי ע"ז בינינו וכו' שנה שניה אמרו שמא עוברי עבירה בינינו שנה שלישית אמרו שמא פוסקי צדקה ברבים וכו' ולא מצאו.
כז. והן עתה בדורות אלה אשר נפשנו יבישה וידל ישראל מאד ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו בדבר ובמחלואים רעים וברעב, מדוע לא נחמול על עם ה' לדרוש ולחקור גדולי הדור על מה עשה ה' ככה לעם סגולתו ולא היינו צריכים לחפש בחורין ובסדקין למצוא האשמה, שעינינו רואות גודל האשמות אשם גזילות אשם מעילות אשר לרבת בני עמינו והמה ידועים למשכילים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות האלה, ומדוע נהיה כאישי נדהמים ונכבוש פנינו בקרקע מרוע מעללי החטאים ההם בנפשותם לספות חרון אף ה' על צעירי הצאן ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ובחורי ישראל הכריע במגיפה לפני ה' והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם.
אויה לי מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה לילה ויומם על שבר בת עמי, עד מתי יהיה זה לנו למוקש כי הן עון זה החריב בית קדשינו ותפארתינו המקדש המעוז וירושלים לשממה היתה כאשר חכמים הגידו בפרק כל כתבי, 391 לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים וכו', ואם נחרבה אז בעון זה קל וחומר כי בעודו חרב לא יבנה כל זמן שמדה זו מצויה בגדולי ישראל להיות כובשים עיניהם מלהשגיח בכל פרטי אנשי עירם ואין מוחה בידם.
ומדוע לא נחוס על כבוד שמו הגדול המחולל בגוים זה כמה ימים גוים מרקדים בהיכלו עלי עשור ועלי נבל, ממכון שבתו השגיח אבינו שבשמים ושאוג ישאג על נוהו אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני בין אומות העולם, בני היכן הם, כהני ולוויי אין המה, אוי כי בני יצאוני ואינם, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, וזה כמה פעמים ביום כי המר שדי לו מאד.
אזהרה למוכיח שלא ישא פנים בתוכחותיו
כח. וכל האיש הבא באנשים חכם בעירו אשר ידע נגעי לבבו במדה הגרועה הזאת ישוב וניחם על הרעה על דבר כבוד שמו יתברך המחולל בגוים, ועוז יתאזר כליש גבור להתגרות ברשעים במילי דשמיא ולא ישא פנים לנער וזקן ובגדול יחל ובקטן יכלה בעוז תוכחותיו ולא יחת מפניהם, וגם לא יחוש על אהבתם ושנאתם יען כי אהבת המקום ברוך הוא היא הקודמת.
וגם כי ביום פקודה כשיביאו אותם הבני אדם אשר מהם פחד ורהב לבבו ורצה לעוז אהבתו עמהם ולא הוכיחם לבל ישנאוהו, כי יפקוד אליו לאמר לו המפני לא תחילי ומפני אלה רשעים רמי הקומה גדועים המכעיסים את ה' שמת מבטחך לגור מפניהם מפני האף והחימה או השנאה אשר יהפוך לבם לשנוא אותך, ומדוע לא יגורת מפני האף והחימה שפוכה מאל אלהי אביך קנך וחילול שמו המחולל בגויים זה כמה ימים רעים ורבים.
כט. והן אמת כי קשה הדבר מאד למי שלא זרק מרה בתוכחותיו בתחילת נשיאותו להפוך שיטתו כי לא יכנעו ממנו לקבל מאיתו תוכחות מוסר כמאמר הנביא מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת לימדת אותם עליך אלופים לראש, פירוש שתאמר הטעם אשר לא הוכחת אותם כי יפקוד עליך שמא מפני שהם קשים ממך ולא תוכל להכניעם, ואת למדת אותם עליך אלופים לראש, אתה גרמת לך כי מתחלה נהגת עמהם כמי שצריך אליהם ולא זרקת עליהם מרה, באופן כי אם תרצה עתה להפוך השיטה לא תוכל כי גבהו ולא ישנו את דרכם.
וזהו שאמר ואת למדת אותם, דע לך כי הלא חבלים יאחזוך הם הם עונש אשמתם יאחזוך כמו שנאמר ואשימם בראשיכם אשר לזה צריך התחכמות רב להוכיחם שיקבלו הימנו לדבר להם בלשון חיבה ודברי מוסר השכל, ואם גם ככל אלה לא יסכון למו לא יתייאש וימשוך ידו כי אם הכלל לא יקבל לא יבצר מהמצא איש אחד מעיר ושנים ממשפחה ישמע בקולו.
ענין המוכיח, ודברי בעל העיטור במ"ש כשם שמצוה לומר וכו'
ל. והנה אף שאמרו 392 הנח להם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, היינו דווקא דמפטר מעונש מי שיש בידו למחות ואינו מוחה אבל חיובא דעשה דהוכיח תוכיח רביע עליה דהא רב אמר עד הכאה וכו' דבלא מקבלי עסקינן ואפילו הכי לא מפטר מעשה דהוכח תוכיח.
לא. ואותה שאמרו בהבא על יבמתו, 393 כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, כבר תירגמה בעל העיטור דמיירי בדבר שלא נתפרסם איסורו בהדיא דחיישינן פן לא יאמינו לו ולא ישגיחו לדבריו ועל זה מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע משום הנח להם וכו', אבל דבר שנתפרסם איסורו הוכח תוכיח מאה פעמים, ואף אם הכלל לא יקבלו שמא המיעוט יקבלו ממנו, ואף אם יהיה איש אחד שיקבל ממנו המוסר דבר גדול פעל ועשה ועליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.
וכדאי בזיון לתלמיד חכם לומר שאיננו מוכיח על כי דבריו אינן נשמעין אשר בזה יראה פחיתותו וחסרונו, כי אם מיראי ה' הוא מדוע לא נשמעו דבריו אל העם והלא כלל מסור בידינו כל מי שיש בידו יראת שמים דבריו נשמעים.
לב. והנה שנו חכמים בלשון המשנה, 394 בעקבות משיחא חוצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, ופירש רש"י שאין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטא וכשמוכיחין אומרים לו אתה כמונו, וזהו שאמר רבי טרפון בדורו תמהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה אם יאמרו לו טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך. 395
דברים היוצאים מן הלב נכנסים בלב
לג. ואמרו חכמים, וחכמת המסכן בזויה וכי חכמתו של רבי עקיבא בזויה היא אלא מי שהוא עצמו בוזה את דבריו, יושב ודורש לא תקח שוחד לא תטה משפט והוא עצמו מטה משפט ולוקח שוחד, לא תכירו פנים והוא מכיר, כל אלמנה ויתום לא תענון והוא מענהו, והטעם שאין דבריו נשמעים הוא כי אין דברי מוסר נכנסים בלב שומעיהם אלא אם כן יוצאים מפי המוכיח במישור מקרב לבו כמ"ש הקדמונים עליהם השלום, כל דבר שיצא מן הלב יכנס בלב וכל אשר לא יצא כי אם מהפה לא יעבור האזן.
לד. והיה חכם אחד אומר, כשהוכיחני אדם ואחפוץ להכיר את התוכחת ההיא אם יצא מן הלב אראה אם נכנס מוסר התוכחה ההיא בלבי והתעוררה נפשי לדבריו אכיר כי בכל לבו אמרן ואם נפשי לא תשית לדבריו ולא התעוררה להחזיק בם בה אדע כי התוכחת ההיא איננה כי אם דבר שפתים ולבו בל עמו, וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לב"בך ובכן ושננ"תם לבניך כי יכנסו גם בם כחץ שנון כמו שפירש הר"ם אלשיך ז"ל כי עיקר גדול הוא להיות המוכיח איש צדיק וחסיד בכל מעשיו לקשט עצמו תחלה ואחר כך יקשט אחרים.
והן הן דברי הרשב"י 396 ע"ה, מכאן אוליפנא כל רישא דעמא דלא אתקן הוא בקדמיתא לא יכלין עמא לאתתקנא ואי איהו מתתקן כולהו מתתקני והוא מהטעם הנזכר, וגם כי השפעת רוח הקדושה המגיע על ראשי עם קדש שורה תחילה על ראשי גדולי ישראל ויאצל מן הרוח אשר עליהם לראשי עם קדש, ואמנם אם ראש העם איננו ראוי לאותה ההשפעה מאין תבא להם ליתר העם ואיככה יוכל להתקן.
בסדר הנהגת הדרוש
לה. כי על כל אלה צריך כל ירא אלהים לשום תכלית הדרוש במשפטי הדינים ללמד ולהורות, ובספר הזוהר מזהיר להודיע לעם עונשי החטאים יום המיתה ודינה של גיהנם, והנביא קורא למעורר את הצבור בתשובה על ידי הדברים האלה בשם דובר תמים כמו שנאמר שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, כי יש שני מיני הוכחה אחד בדברים קשים וזה נקרא מוכיח, והשני בהתעוררו בתמימות ומועצות ודעת בדברים המכניעים לבו של אדם וזה נקרא דובר תמים.
ויזהר שלא להעמיד עיקר הדרוש מפשטים וחידושים כמו שאמרו במשנה 397 לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, והכוונה שאל יעשה האיש השלם עיקר בדרשותיו מחידושי תורה אלא בחידושים שנוגעים למעשה להוכיח את העם לשוב מדרך פשעם, וכן היה עושה ר' מאיר 398 דהוה דריש בפרקיה תלתא שמעתתא הוא דינים, תלתא אגדתא פשטים, תלתא מתלי הם דרכי מוסר והוא כמו משלי שהוא כולו מוסר כמו שביארנו באורך ביתר מקומות.
סגולת השומע תוכחה
לו. ויסוד גדול לבא אל השלימות בקיום התורה והמצוה ומעשה התשובה הוא לשמוע דברי תוכחות מוסר מהדורשים ומוכיחים כאשר חכמים הגידו, שמעו ותחי נפשכם רופא בשר ודם אם בא לפניו מוכה בכל איבריו שם לו רטיה בכל אבר ואבר ונמצא כל גופו מלא רטיות אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אדם חוטא בכל איבריו אמר הקדוש ברוך הוא שים רטיה זו באזניך ותתרפא הדא הוא דכתיב שמעו ותחי נפשכם ע"כ, ועל זה נאמר והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך הוא רטיה של אוזן, שמיעה זו יביאך לידי חסידות והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, ואז כל המחלה אשר שמתי במצרים והם יסורין להביאך אל התשובה לא אשים עליך והטעם כי אני ה' רופאך הרופא ברטיה אחת ולא כרופא בשר ודם שמצריך רטיה לכל אבר ואבר.
וגם הוא מהסגולות המועילות לכפר עונותיו של אדם כמו שאמרו במדרש שוחר טוב, 399 שבשעה שהחכם יושב ודורש אגדה אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל ולא עוד אלא בשעה שהם עונים אמן יהא שמיה רבא אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר עונותיהם.
לז. ובמדרש משלי 400 זה לשונו, אמר ר' ישמעאל באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו יצרתי לי כמה הם משבחים אותי, באותה שעה מלבישין הוד והדר להקדוש ברוך הוא לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, אם הפסיקו עצמם מדברי תורה אף אני אפסיק מהם ראיות של תורה ע"כ.
איסור קביעת סעודה ודברי שיחה בעת הדרוש
לח. ואסור לקבוע סעודה בשעה שהחכם דורש, ואמרו בפרק השולח, 401 אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירו נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא ע"כ, והחכמים הראשונים היו מקפידים הרבה בזה כההיא דזיל צנעינהו על דלא אתו לפרקא, 402 וכתב הרוקח שאין להניח הדרשה בשביל סעודה שלישית שמתו בניו של ר' מאיר מאותו עון.
וכשהולך האדם אל בית המדרש לשמוע אל הדורש צריך שיטה אזנו לכל הדברים אשר יוציא החכם מפיו ולא יחטיא אל השערה לדעת את הדברים על מתכונתם לאשר ולקיים את הדברים ההם אשר הוכיח במישור החכם הדורש, וצריך ליזהר הרבה במאד מאד משיחה קלה ואפילו מדברי תורה באותה שעה ולא יחלל הוד הדרה של תורה וכבוד השכינה המצויה שם ברוב עם הדרת מלך והרי זה בכלל דבר ה' בזה כיון שהוא עוסק בדברים אחרים ואיננו חפץ לשמוע הדרשה, ואם יאמר שהוא יושב ולומד ושומע לא יתכן כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות כמו שנאריך בענין הזה בחלק השני בס"ד.
להיות עיקר הדרוש כדרך חכמי התלמוד
לט. ואולם האיש השלם יישר ללכת בדרושו כדרך חכמים הקדמונים חכמי התלמוד בחוקי האלהים ותורותיו לא לזולתו, ובכן תחול החיוב הזה על כל בעלי התורה להאזין אליו ושלא לקבוע לימודם בעת ההיא וכל שכן שלא לקבוע סעודה דמחייבי נזיפה נינהו, לא כן באותם הקובעים עיקר דרושם באלפים דרושים ברבבות פשטים רחוקים מדרך האמת אשר אז לא חל על בעלי התורה פרטי חיובי הדברים האלה וזה פשוט.
כי על כל אלה חל החיוב על החכמים אשר נגע אלהים בלבם לדרוש כדרך ר' מאיר ע"ה להדר ולקלס שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים, ולהודיע ולהודע כיד ה' הטובה עליו מעלות הגדולות אשר לשומרי שבתות במחשבה ובדבור ובמעשה כאשר ביארנום בפרקים של מעלה איש על מקומו וגודל שכרם בעולם הזה ובעולם הבא, ולהודיע גודל הפגמים שפוגמים מחללי שבתות ועונשם שזה יסוד גדול אצל הצדיקים כמו שאמרו בסתרי תורה פרשת לך לך 403 אשר שם קורא לנשמת הצדיק בשם אברהם, ודרשו וירדוף עד ד"ן רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דההוא עלמא ולא יהיב דמיכו לעיניהם ביממא ובליליא עד דאוכח להו לאינון חייבין ואתיב לון בתיובתא לגבי קודשא בריך הוא ע"כ.
עונש מחללי שבתות
מ. ועל כן חל החיוב להמרביץ תורה להודיע גם מעונש מחללי שבתות ופרטי הדינים אשר לא ידעו להזהר בם וכל העם ישמעו וייראו, והנה איתא במדרש הנעלם פרשת וירא דף ק"ז ע"א, אמר ר' יעקב הרשעים שקלקלו ברית מילה שבהם וחללו שבת בפרהסיא וחיללו את המועדות ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים וכדומה להם יורדים לגיהנם למטה ונדונים שם ושוב אינם עולים אבל יקומו ליום הדין ויקומו לתחיית המתים ועליהם נאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכו' והיו דיראון לכל בשר מאי דיראון די ראיה שהכל יאמרו די בראייתם.
דין מחללי שבת אם נענשים בגיהנם בשבת או שלוקין כפלים בע"ש
מא. ובזוהר פרשת תרומה דף ק"ן ע"ב הוסיפו בעונשם המר ז"ל, כל אינון דמחללי שבתות וזמני ולא חיישי ליקרא דמאריהון כמה דאינון לא נטרי שבתי וזמני בהאי עלמא הכי נמי לא נטרין ליה בההוא עלמא ולית לון נייחא אמר רבי יוסי לא תימא הכי אלא נטרי שבתי וזמני תמן בגיהנם בעל כרחייהו אמר ר' יהודה אילין אינון עובדי ע"ז דלא נטרי שבתא בהאי עלמא נטרי ליה תמן בעל כורחם בכל מעלי שבתא כרוזין אזלין בכל אינון מדורים דגיהנם סליקו דיני דחייביא דהא מלכא קדישא אתיא ויומא אתקדש ואיהו אגין על כלא ומיד דינין אסתלקו וחייביא אית לון נייחא.
וכל אינון דמחללי שבתות וזמני בפרהסיא דינין סלקין מינייהו אבל נורא דגיהנם לא אשתכיך מעלייהו לעלמין וכל חייבי גיהנם שאלי עלייהו מאי שנא אילין דלית לון נייחא מכל חייבין דהכא, אינון מאריהון דדינא תייבין לון אילין אינון חייבין דכפרו ביה בקודשא בריך הוא ועברו אורייתא כולא בגין דלא נטרו שבת תמן בגין כך לית להו נייחא לעלמין ואינון חייבין כלהו נפקין מדוכתייהו ואתייהב לון רשו למיהך למחמי בהו.
ומלאך חד די שמיה פלוני אזיל ואפיק לההוא גופא דילהון ועייל לגיהנם לעיניהון דחייביא וחמאן ליה דסחרא תולעין ונשמתא לית לה נייחא בנורא דגיהנם וכל אינון חייביא דתמן סחרין לההוא גופא ומכריזי עליה דא איהו פלנייא חייבא דלא חייש ליקרא דמאריה כפר ביה בקודשא בריך הוא וכפר בכל אורייתא כולא ווי ליה טב ליה דלא יתברי ולא ייתי לדינא דא ולכסופא דא הדא הוא דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות מן גופא ואשם לא תכבה מן נשמתא והיו דיראון לכל בשר והיו די ראון עד דכל חייבין דגיהנם דתמן יימרון די ראיה דא ר' יוסי אמר ודאי הכי הוא בגין דשבת איהו לקבל אורייתא כלא ואורייתא איהי אש בגין דעברו על אש דאורייתא הא אש דגיהנם דליק דלא שכיך מעלייהו לעלמין ע"כ, הנה משם תתבונן עוצם העונש שאנושה מכתם אף ביום השבת בצרבת אש להבת שלהבת אישו של גיהנם.
מב. אכן דברי הזוהר חדש דף ס"ו ע"ב חלוקים על זה וביארו תוספת עונשם באופן אחר זה לשונו, אמר ר' הונא אפילו הרשעים שבגיהנם מוכתרין ביום השבת ושוקטין ונחין דאמר ר' הונא אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים דמעלייא ליה לעלמא דאתי ואימתי מעלייא להו ביום השבת להיות כולם מוכתרין בכתר שבת.
אמר ר' יוסי וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא יש להם מעלה בכתר שבת אמר ליה אין דהא תנן ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה כך נדונין הרשעים משנה להרויח להם ביום השבת כי יום שבת נקרא שלום ולפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו בין לצדיקים בין לרשעים ולהורות שלא לחנם אמרה תורה ושמרתם את השבת והזהירם על השבת יותר מכל התורה כולה ותאנא כל המקיים את השבת כאילו קיים את כל התורה ע"כ, הנה כי לא נגרע דבר והיה משנה ביום השישי על אשר ילקון יום יום.
מג. הנה על כל אלה התחכמו חכמינו עליהם השלום ועשו משמרת למשמרת עד אשר ביטלו כמה מצוות עשה בזמנם כגון תקיעת שופר בראש השנה ונטילת לולב בחג שחל להיות בשבת אפילו ביום ראשון דאורייתא והכל מהפחד שלא יבאו לידי חילול שבת כמו שאמרו שמא יעבירנו ברשות הרבים שילך מי שאינו בקי אל הבקי ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים.
תוכחה למוכרים שכר לגוים בערי אשכנז ביום השבת
מד. ועתה עדת ישראל עם הקדש ברוכי ה' שיתו לבכם אל הדברים האלה, אם מצוות המלך מלכו של עולם נדחים מפני השבת דהיינו כדי שלא לבא לידי חילול שבת אם כן איפה איככה נוכל וראינו באבדן מולדתינו בחילולי שבת בפרהסיא כאשר פשתה המספחת איסור מקח וממכר אשר הותר להם לרבים ממוכרי היין והשכר למכור לגויים יין בשבת בביתם או אף חוץ לביתם ועוברים בפרהסיא על איסור מקח וממכר ואיסור מדידה וחשבונות.
ובהיותי בערי אשכנז שם ראיתי שערוריה בענין הזה הרבה מאד לשוכרי האור"נדות עיירות וכפרים מהמלכים והשרים ומוכרים לגוים בשבת בפרהסיא, ואנכי דרשתי על זה בקהל רב כיד ה' הטובה עלי ופי אמלא תוכחות כי היו רשעים ערומים כי שמעתי באומרים לי כי מוכרחים בכך מפני שפרנסתם תלויה בזה.
אז אמרתי אליהם אוי לאזנים שכך שומעות אוי לדור שעלתה לו כך, שיתו לבכם את אשר חכמים הגידו כי כשרצה הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לעשו ולא רצה לקבל התורה משום דכתיב בה לא תרצח ומחייתו תלויה בו ועל חרבך תחיה וכו', אם כן איפה איככה יהיה לאדם מישראל היתר לחלל שבת משום מחייתו, הלא אם היה היתר לעבור על דבר שמחייתו תלויה בו היה מקבל עשו התורה ולא היה נזהר באותו הלאו, אם כן אין זה אפס כי קבלת התורה מאז היתה על תנאי מפורש שלא לעבור על לאו אחד ברצון חלילה.
מה. וכן כתבו הרשב"א והראב"ד ז"ל בההיא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש דהיינו דווקא במצוות עשה אבל לא תעשה יתן את כל הון ביתו שלא לעבור אף שיחזור על הפתחים ע"כ, וכל שכן וקל וחומר באיסור גדול כזה חילול שבת בפרהסיא שהוא ככופר בכל התורה כולה שלא יעבור מפני דררא דממונא.
מלאכה הנעשית בשבת לא תצליח
מו. ומה גם כי פרוטה אחת הנרווחת בשבת להם יאבד כל ממונם, בא זה ואיבד את זה הן מפני עון חילול השבת, והן כי לא יצליח כנודע מספרי הקדמונים כי ביום השבת הנהגת העולם הוא על ידי כוכב שבתאי והוא מחייב חורבן ושממה וכל המלאכות שיעשו ביומו לא יצליחו, וכן אמרו בפיוטי הראשונים והצמיחה איננה מעלה, ואמרו כי אף אשר יאמר בשבת להעשות בחול מזל היום מחייב לבלתי יצליח, ואם כן מי בער ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת לאבד את ממונו וגם את נפשו לבלתי היות לה מנוח בלהבת צרבת אשו של גיהנם כנזכר במאמרים שבזוהר.
חורבנות ת"ח ות"ט שבערי אשכנז היו בעון חילול שבת
מז. ואין ספק שהשמדות והחורבנות שהיה במלכות פולין היה על עון חילול שבתות שהיה שם כאשר צווחו עליהם קמאי דקמאי, ואם הוא יתברך החריב ירושלים עיר קדשו בעון חילול שבת כמו שאמרו בפרק כ"ב דשבת 404 כל שכן שיעלה חרון אף ה' בארצות נכריות חס ושלום להחריבם כאשר החריבם בחימה שפוכה על עון חילולה של שבת.
רוב חלולי שבת בהעדר לימוד הלכות שבת
מח. ורוב חלולי שבת אשר בהם כשלו רבים מבני ישראל המה מחמת חסרון ידיעה אשר אינן בקיאים בדיני ט"ל מלאכות ובתולדותיהן ולא בדיני מוקצה ואיסור טלטול, וכל אשר ישכיל לדעת מובאם ומוצאם ומתרשל מהם כאשר רבים מתופשי התורה נטמעו במדה הגרועה הזאת מאין פנות אפס לפלפל בהלכות ולענין הלכה לא פנו ובכן יוקשים בכמה איסורים בשבת, עליהם אמר התנא 405 ששגגת תלמוד עולה זדון שהשוגג הבא לאדם מחסרון ידיעה עולה זדון נחשב לו לזדון.
לימוד הלכות שבת קודם לשאר לימודיו
מט. ודרך תופשי התורה היראים ללמוד קודם לכל לימודיהם הלכות שבת בהרמב"ם ובטור בשורשן ולהיות חוזר עליהם תמיד כי שמירת שבת כהלכתו הוא יסוד לכל דת תורתנו, ומה גם לדרוש לכל העם פרטי הדינים בשורשם להרים מכשול מדרך העם.
איסורי צידה והריגה השכיחים בשבת
נ. והנה בפרקים של מעלה כבר ביארנו קיצור הדינים בכל פרט ופרט ופה נבאר עוד קצת דברים אחרים אשר נכשלים בהם רבים, אחד בענין הצידה מה שהזהיר בעל התרומות שיש ליזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת דהוי פסיק רישיה שיצודו שמה וצריך להפריח מה שנראה בעיניו כדי שלא להכשל באיסור צידה, דכל שבמינו נצוד חייב עליו אין במינו נצוד פטור אבל אסור.
הילכך זבובים אף על פי שאין במינן נצוד אסור לצודן, ולכן כל מקום שיש חשש זבובים יזהר להבריחם תחילה או שלא לסגור התיבה והמגדל לגמרי אלא יתן איזה דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם ובזה לא נזהרו, ועוד בדין הפרעוש אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להורגו ואף לא ימללנו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו.
(א"ה, בשאלות ותשובות חוות יאיר סי' קס"ד אוסר לזרקן במים וכן בפשפשין ע"ש).
נא. וכתוב בספר החסידים זה לשונו, אסור להרוג פרעוש מדאורייתא ולפיכך בלילה שאינו יודע אם הוא פרעוש או כינה אל ימיתנה ואף לא ימוללנה, ואף הכינה אינו רשאי להורגה רק כשהוא על בשרו אבל המפלה את כליו אסור אלא מוללו וזורקו, גם חיה ועוף שברשותו של אדם כגון אווזין ותרנגולים וכיוצא אסור לצודן כגון להכניסן לתוך הלול או לתוך חדר אחד, לא מבעיא אם מרדו שאסור מן התורה אלא אפילו לא מרדו כלל אסור מדבריהם כמו ששנינו חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומסתמא פטור אבל אסור, וחתול דינו כשאר חיה ואסור לתופסו בשבת, וצריך לומר זה לרבים שכל אחד יזהר.
ומטעם זה אותם בני אדם שיש להם כלוב מלא עוף אם פתח החלון ויצא העוף לחוץ יזהרו שלא להחזיר העוף לתוכו וגם אסור לסגור החלון או הפתח, ואין צריך לומר אם נכנס עוף מבחוץ לתוך הבית כמבואר כל זה בפוסקים ז"ל ואסורים מדין תורה, ואותם שהורגלו בבית ובאים לכלובן לערב אף שהם אסורים אם יצאו מהבית ומתירא שלא יאבדו, אף על פי שאסור לצודן דוחין אותם כדי להכניסם לבית משום פסידא אבל לתפוס ולטלטל אותם אסור, ואותם שלא הורגלו אסור אף לדחותן.
נב. גם הרבה לא נזהרו בדיני הריגת המיני שרצים ואמרו כל חיה ורמש שהם נושכים שמותר לכתתן ולהרגן, וזה שלא מן הדת שכיון שאינם ממיתין כל שלא רצין אחריו אסור להורגן, ואיסור גמור להרוג השממית שאף שיש לחוש שיפול לתוך המאכל מכל מקום מילתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכלים, וגם אחד מאלף לא ימצא שתהא מסוכנת במאכל ולכן יש למחות ביד עם הארץ אשר התירו לעצמם להורגן.
מכשולי שבת המצויים במי שיש לו מכה
נג. גם יש להודיע את העם כי הוא דבר ההווה כמה פעמים במי שיש לו מכה או שנחתך באצבעו וכיוצא שלא לדחוק את המכה להוציא ממנה דם, גם לא יהא מוצץ אצבעו בפיו שמתקן הוא בהוצאתו וחייב עליו, ופעמים שיהא חייב נמי משום מכה בפטיש דהיינו כההיא דמפיס מורסא בשבת כמו שכתב הרמב"ם בפירוש.
נד. וגם בכלל אזהרה זו למי שנחתך אצבעו או שיצא דם מחוטמו שלא יגע בו בבגדו אי משום שלא יבא לידי דחיקה והוצאת דם ואי משום צובע שהדם יצבע את הבגד ואסור, ושומר נפשו ירחוץ במים או יין תחילה להעביר הדם שעליו ואחר כך יתן עליו בגד בנחת, ודברים הללו וכיוצא בהן כל שאפשר לעשותן על ידי גוי ובתקון האמור טפי עדיף שלא לבא חס ושלום לידי חלול שבת.
פרטי דינים באיסור ממחק
נה. גם יש להודיעם שיזהרו שלא לשפשף את המנעלים בשבת בידו או על ידי בגד וכיוצא לצחצח ולהצהיב את העור שזה נקרא מחליק וחייבים עליו משום ממחק, גם שלא למשמש בשעוה וכיוצא מדברים המתמרחים שלא יבא למרח, ולפיכך יזהרו שלא להשתמש בשעוה העשויה לסימן בספר בשבת שאפילו כל שהוא אסור שאין לאיסור זה שיעור ויתחייב, ואסור אפילו ליגע בה שמא יבא למרח, ועתידים ליתן את הדין אותם המדבקים נרות של שעוה במנורה ביום טוב.
בדין קטימת קיסמים בשבת
נו. ויש להזהר שלא יטול קיסם של עץ ויקטמנו לחצות בו שיניו דאסור מן התורה, ואפילו ליטלו כדי לחצות בו שיניו אסור.
נז. (א"ה, בספר שיירי כנה"ג סי' שכ"ב כתב הרב שם על דברי הטור שכתב שמותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם וקוטמו ומוללו להריח בו כתב הרב שם, אמר המאסף רבים תפסו פשטן של דברים ועבדי עובדא לקטום ולשבר בדי הדס ביום טוב ושבת לתת להריח בהם, ומקצת החכמים הוקשה להם זה ושאלו את פי והשבתי דלא ניחא לן בהכי דאפילו יהיבנא ליה טעותיה דמן הדין מותר לא אריך למעבד הכי מפני עם הארץ שידמו מילתא למילתא ויבאו לקטום ולשבר דבר שאינו מריח.
וכל שכן שלדעתי אף מן הדין אסור שאין הפירוש ששובר הבד של הדס אלא שאם העץ אינו מריח יפה קוטם ממנו מעט כדי שתהיה מקום הקטימה לח ויהא ריחו נודף, וזה לא שייך אלא באוד אגאג"י וכיוצא בו שאין ריחו נודף אם לא בקטימה אבל בדי הדס שאין הקטימה והשבירה בם כדי שיהיה ריחו נודף אלא לתת לאחרים שיריחו הא ודאי אסור והכריח שם דבריו ע"ש).
בדין אגרות הבאות מחוץ לתחום בשבת
נח. גם צריך להזהר בדין האיגרות דאף דלפי הדין מותר לקרות באיגרת השלוחה אליו אם אינו יודע מה כתוב בה ושלא יקרא בפיו אלא יעיין בה, היינו דווקא באיגרת הבאה פתוחה מבלי חותם אבל איגרת הבאה חתומה ומסוגרת אסור לומר לגוי לפתחה דכיון דהויא מלאכה דאסירא מן התורה לקלקל החותם אסור לומר לגוי לעשותה, ואף שמקלקל החותם כיון שאין כוונתו לקלקל כי אם כדי לתקן לפתוח האיגרת ולקרותה אסור, ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום טוב ליזהר שלא ליגע בה.
בדין ספסל שנשמטה רגלו, ודין סילוק חלונות בשבת
נט. גם צריך להזהר בדין הספסל שנשמט אחד מרגליו שלא להחזיר אותו למקומו, ואפילו להניח צד השמוט על ספסל אחר יש מי שאוסר כמ"ש הא"ח, וכבר כתבנו לעיל שאסור לסלק הזכוכיות מהחלונות בשבת אפילו על ידי גוי בשבת, כיון דהויא מלאכה דאסירא מן התורה לישראל אסור לומר לגוי לעשותה.
איסורי הוצאה השכיחים בשבת
ס. וקצת דיני המוציא מרשות לרשות רמזנו לעיל, וצריך להזהר בטבעות שאין עליהם חותם שאין היתר ברור לצאת בהם ואדרבה כתב הרמב"ם שנהגו כל העם שלא לצאת בטבעת כלל, וכתב עליו הרב המגיד ומנהג חסידים הוא באותן הארצות ואילו היה אפשר להחזיר כל המקומות לאותו מנהג היה טוב מאד ע"כ.
סא. וירא שמים יהא זהיר שלא לשלוח על ידי גוי בשבת מתנות לבית החופה או מאכל לבית האבל דרך רשות הרבים או כרמלית, כי אף שהרמב"ם התיר דבר שאינו מלאכה ואינו אסור אלא משום שבות דמותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת בדבר שהוא צורך הרבה או מפני מצוה, מכל מקום יש אוסרים והיכא דאפשר לעשותו מבעוד יום לא יעשנו בשבת.
באיסור קריאת שטרי הדיוטות בשבת
סב. עוד צריך להזהר במה שאסרו חכמים לקרות בכתב שטרי הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור.
(א"ה, כתב בשיירי כנה"ג סי' ש"ז, אמר המאסף מכל זה תראה ותבין דמה שנוהגין עכשיו בשמחות וגיל שכותבין מערב שבת הקרואים מי ומי יבואו למחר וביום השבת נותנים הכתב ההוא לאיש אחד שיקראם והאיש קורא מן הכתב ומזמינם, וכן מה שנוהגים לכתוב מתים שמתו תוך שנתם לומר להם השכבות והשליח צבור קורא מתוך הכתב ואומר ההשכבות, וכן מה שנוהגים שכותבין המדליקין של השנה מי יהיה מדליק בשבוע ההוא והשמש או גזבר הקהל או השליח צבור רואה מתוך הכתב מי ומי יהיו המדליקין.
וכן מה שנוהגין שעושין הסכמות וכותבין אותם בכתב מערב שבת והשליח צבור מכריז ביום השבת מתוך הכתב שכל זה איסור גמור הוא, ובשלמא מה שמכריזין ההסכמות על פי הכתב איכא למימר דכיון דצרכי רבים הם התירו כדרך שהתירו להכריז קרקע בשבת וכמ"ש הריב"ש בתשובה אבל הנך אחריני איסור גמור הוא, וכבר ערערתי על כל זה פה אזמיר ובטלתיו ותקנתי שהמכריזים יכריזו המדליקין יום ו' ע"כ).
סג. וכותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין זו צורה פלונית וזה דיוקן פלוני אסור לקרות בו בשבת, ומליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב ליצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם, ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצה"ר, ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר מי שהדפיסן מחטיאים את הרבים ככתוב באורח חיים.
פרטי דינים למכשולים המצויים בשבת
סד. ואסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה ואפילו בספרי חכמות אסור כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק שואל, גם אסור לחשוב חשבונות בשבת אפילו הם עברו כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני כל זמן שלא פרע מעותיו.
גם השואל דבר מחבירו אסרו חכמים לומר לו הלויני דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב אלא יאמר לו השאילני, ובלשון לעז שאין חילוק בין הלויני להשאילני צריך שיאמר תן לי, וכשם שאין לווין בשבת כך אין פורעין בשבת, וכשלווה בשבת ואינו רוצה להאמינו יניח משכון אצלו אבל לא יאמר לו הילך משכון דהוי כעובדא דחול כמבואר בפוסקים.
סה. וכתוב בספר החסידים, 406 אל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי אי אפשר שלא יחטא לדבר דבר, ובסי' רס"ו כתב שמה שאסרו לומר דבר פלוני אעשה למחר אפילו לדבר מצוה אסור ע"ש, ובסי' ק"י כתוב שאסור לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער, וכבר יחדנו הדבור בזה בפרקים של מעלה בגודל איסור השח שיחת חולין בשבת אפילו אם יהיו בלשון הקודש רק המצטרך הוא לבדו כי מחלליה נאמר גם על הדבור הקל ע"ש.
סו. עוד כתב רבינו ירוחם, שמי ששכר גוי להוליך סחורתו ובא הגוי ולקחה מבית ישראל בשבת אסור וראוי לענוש לעושה אלה אם ידע ואשם, וגויים המביאים תבואה בשבת לישראל שמחויבים להם והישראל מוסר לו מפתח לאוצרו והגוי נותנו לשם ומודדים ומונים, אף שיש מי שמתיר מכל מקום מכוער הדבר וירא שמים ירחק מעשות בביתו כך.
סז. והנה אף שאמרו חכמים דבור אסור הרהור מותר, ירא שמים יתקדש עצמו במותר לו ולא יהרהר בעסקיו משום עונג שבת ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה, וכתב בספר האגור דמותר להתיר חרמי צבור בשבת אף על פי שאינו לצורך השבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים הוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם אבל אין מחרימין בשבת כי אם מדבר שהוא לצורך שבת.
(א"ה, בספר דברי ריבות סי' ש"ח כתב דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו, ובספר החסידים סי' ת"ט כתוב דמותר לנדות למי שחילל שבת ע"ש).
סח. ומתירים נדרים בשבת אם הם לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אף על פי שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת, ונידוי בחלום גם כן מותר להתירו בשבת, ואין דנין בשבת ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח וכל שכן שאסור להלקותו דהוי בכלל דין ואם יברח אין עלינו כלום כמו שכתב הב"י סוף סי' רס"ג.
בדיני רפואה בשבת
סט. ועוד צריך להזהיר את העם שרבים שוגים לחלל את השבת משום רפואה וצריך להודיעם דאדרבא כל דבר שהוא משום רפואה אסורה בשבת גזירה משום שחיקת סמנים, ואם יש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה אפילו על ידי גוי.
ואסור לתת יין לתוך העין ואף על גביו אסור אם פותח וסוגר העין, ורוק תפל אפילו על גביו אסור דמוכחא מילתא דלרפואה עביד, ואם כבר הקל מעליו חולי העינים ולא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל, ואסור לשתות משקה המשלשל בשבת דאין לך צער גדול מזה, ואסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת, ואסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו.
ע. (א"ה, כתב בספר מגן אברהם סימן שכ"ח על דברי ספר הזכרונות שאסר למי שיש לו מעיין שאסור להחליף את הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם לפעמים מוציא דם וצובע הבגד, והוא ז"ל פסק להתיר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות ועוד דאית ליה צערא, ועיין בספר לקט הקמח דף ל"ה ע"ב צידד בכל דרכי ההיתר בזה והעלה שהטוב והישר שיכין מערב שבת הרטיה או העשב והאפונים שיטול עוקציהם כדי שיהיו מוכנים מלפני השבת לצורך המעיין דהרי יש כאן היכר ואין לחוש שיבא לידי שחיקת סמנים כדרך שאמרו שורה אדם קלורין בערב שבת שמתוך ששורה אותן מן הערב יש שם היכר לעצמו ולא יבא לידי שחיקה, וגם משום צובע ליכא שהרי הוא מקלקל ומלכלך ולא צובע כמ"ש הרדב"ז סי' קל"א ע"כ).
עא. ולכרוך קורי עכביש על המכה ירא שמים יזהר שלא לעשות כן משום שמרפא, ומי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא, ועצם שיצא ממקומו מחזירין אותו, והחושש בשיניו שרפואתו לגמוע בהם מים שרופים או חומץ לא יגמע ויפלוט אלא מגמע ובולע, ואם יש לו צער גדול עד שמחמת הכאב נחלש ושאר הגוף לא פלט שרי לעשות כל רפואות, ויש מי שהתיר לומר לגוי להוציאו אכן אין להקל בזה דיש הרבה חולקים בדבר דמסייע כהאי גוונא יש בו ממש.
עב. וצפורן שפרשה וציצין שהם כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פירשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו מותר להוציאן ביד אבל אם לא פירשו רוב אפילו ביד אסור, ופירש רש"י כלפי מעלה כלפי ראשי אצבעותיו, ורבינו תם פירש דהיינו כלפי הגוף וצריך לחוש לשני הפרושים, וכן מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא להוציא דם דעביד חבורה, ואסור לחוך שחין שמוציא דם בשבת.