אור ברסלב
חמדת ימים א ספר חמדת ימים - חלק ראשון - שבת קודש › פרק ח - סעודת הלילה ודיניה - ודבר דבר - ברכת המזון

חמדת ימים א· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי

ספר חמדת ימים - חלק ראשון - שבת קודש · פרק ח - סעודת הלילה ודיניה - ודבר דבר - ברכת המזון

פרק ז - מנהגי הלילה - כשרות היין - עניני קידוש

בדין אין קידוש אלא במקום סעודה

א. אחר שקידש תכף ומיד ימהר ליטול ידיו לסעודה ולא יאחר דקיימא לן דאין קידוש אלא במקום סעודה, 232 וכתב מהרי"ל שצריך לאכול במקום קידוש לאלתר או שיהא בדעתו לאכול מיד אבל בלאו הכי אפילו אכל במקום קידוש אינו יוצא.

והמכשלה הזאת ברבת מבני עמינו בלילי שבת ויותר מהן בליל יום טוב שני של גליות או יום טוב שלאחר השבת להיותם שבעים מסעודת היום אינן יכולין לאכול מיד אחר הערבית ומקדשין בבואם מבית הכנסת ומשהין האכילה עד לאחר שעה או שתי שעות ואחר כך אוכלים, ולא יפה הם עושים דכיון דאין אוכלים לאלתר וגם אין דעתם לאכול לאלתר לא יצאו ידי קידוש.

ב. והאיש הירא יהא זריז ונשכר ליטול ידיו תכף ומיד אחר הקידוש, ויבצע על הפת ושוב ישהה אכילתו ככל אשר ירצה אחר שאכל כזית פת והוא הדין כל דבר הטעון ברכה מעין שלש, או ישהה הקידוש עד זמן בואו לאכול סעודתו ובכן יצא ידי קידוש כדת של תורה.

ועיקר הדין שאמרו אין קידוש אלא במקום סעודה הכוונה שיקדש במקום ששם יסעוד שאם קידש במקום אחד וסעד במקום אחר לא יצא, ואסמכוה אקרא דכתיב וקראת לשבת ענג במקום קריאה דהיינו קידוש שם תהא ענג דהיינו הסעודה.

בסוד אין קידוש אלא במקום סעודה

ג. ואשר הריחו בסוד ה' מבית ומחוץ תצפנ"ו והוא הדבר הנזכר בזוהר פרשת בלק דף ר"ט ע"א, תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרהא אלף ות"ק סתרי גליפין בתכשיטהא וכד בעא לאזדווגא במלכא מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין וכו' כד מזדווג מלכא במטרוניתא סלקא עטרא דא ויתיב ברישא דמטרוניתא וכו' כדין אימא בלחישו נגיד מתנן עילאין שדר וקבע לון בההיא עטרא כדין קלא אשתמע בכולהו עלמין צאנה וראינה וכו' עד כאן.

הנה מתבאר מדברי מאמר הנכבד הזה כי לעת הייחוד כד מזדווג מלכא במטרוניתא כדין סלקא עיטרא דא ויתיבת ברישא דמטרוניתא והיינו קדושה הנמשכת לה מלמעלה, אם כן מזה תשכיל ותדע ממוצא דבר זה כי אין קידוש אלא במקום סעודה דאף על גב כי בהיכל העליון מקדשין הכלה וקורין לה כבוד כנזכר בזוהר פרשת פנחס דף ר"ן, אין עיקר קידוש אלא במקום סעודה כד מזדווג מלכא עם מטרוניתא בסוד הלחם אשר הוא אוכל אז בא להם מלמעלה הקדושה עליונה כאמור, ובמעשה התחתון של האדם הגשמי בקדשו במקום סעודה הוא מעורר למעלה הדוגמא שלה כמו שביארנו בכמה מקומות, ועל כן יש להזהר למהר ולעשות סעודתו במקום שקידש שלא לתת מגרעות מצידו בשמים ממעל חס ושלום.

בדין מקדש לאחרים ואין אוכל עמהן

ד. וכתב הרא"ש ריש פרק ערבי פסחים שיכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם דלדידהו הוי מקום סעודה, אך אם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעום עמהם שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו.

ואף בקידוש של יום בשחרית כתב רבינו ירוחם דמותר לעשות כן להוציא אחרים אף אם אינו נהנה עמהם, ואשר יש לו להוציא את אחרים והם שכיניו טפי עדיף לצוות אליהם להיות שולחנם ערוך לפניהם בביתם והוא יקדש בביתו וישמעו שכיניו ויתכוונו לצאת ומקרי שפיר במקום סעודה, אך אם הם באים לשמוע הקידוש בביתו ועושין סעודתם בביתם לא עשו ולא כלום וזה פשוט.

ירא שמים לא יקדש אלא לאור הנר

ה. וכתב הרא"ש שאין מקדשין אלא לאור הנר, ואף כי חלקו הטור והמרדכי ואמרו שאין הקידוש תלוי בנר ואם הוא נהנה במקום שיש בו אויר מקדש ואוכל שם אף על פי שאינו רואה הנר, מכל מקום ירא שמים לא יעשה כן.

שאף שלפי פשטן של דברים הכי מסתברא מכל מקום אל יפן האיש הישראלי בחומ"ר שבם רק לדוגמתן העליונה, אשר מודעת זו כי הנר הוא בסוד הכלה כמו שאמרו בזוהר פרשת תרומה בפסוק כי נר מצוה והקידוש גם הוא נדרש לקדש את הכלה, ולכן יקדשו אותה לאור הנר להורות סגנון קבלתה מדריגה אחר מדריגה אף על פי שהנר הוא שלימות הנמצא בה בפני עצמו כנודע מכל מקום היא מתקדשת בסגנון זה דווקא, כי על כן יש מהמקובלים סוברים לתת עיניהם בנר גם כן בעת הקידוש.

מנהג מהרח"ו לשתות מים קודם סעודה פחות מרביעית, וחילוק שבת מחול

ו. והנה כתבנו בחלק של חול להיות זהיר קודם שיאכל לשתות מעט מים פחות מרביעית כדי לצאת ידי חובתו בשאר המים שבתוך המזון כמ"ש מהרח"ו ז"ל, אמנם עתה בליל שבת אין צריך לתיקון זה באשר כבר קידש על היין וברכת יין של קידוש פוטרת כל מיני משקין שבתוך הסעודה כמו שכתבו התוספות פ"ו דברכות ובפרק ערבי פסחים אם לא שקידש על הפת דאז ודאי צריך לעשות תיקון זה כמו בימות החול, ולא כאשר שגו רבים בזה וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ומברכים ברכה לבטלה.

ראוי לעמוד בנטילת ידים לסעודות שבת וניגובם

ז. וכתב הרב זלה"ה שראוי להיות כל איש נוטל ידיו בג' סעודות שבת מעומד וינגבם מעומד.

והטעם כמוס לבאים בסוד ה' כי הכלה על ידי הידים מקבלת ממוחי הזעיר ועומדים על אדו"ן כל הארץ כי על כן יגביה ידיו אחר הנטילה כשבא לנגבם עד כנגד ראשו כנודע, ויאמר קודם הברכה לשם יחוד וכו' כמו סדר החול ויסיים ומעשה ידינו כוננה עלינו להאיר במלכות ממוחי ז"א.

איסורי שבת השכיחים בעת הנטילה

ח. ויאמר הברכה מעומד, ואסמכוהו בתיבת שב"ת ראשי תיבות ש'בת ב'נטילה ת'עמוד, גם ש'בת ב'נטילה ת'גביה, וכתב הרא"ש שצריך להזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד ואם יטול יזהר שלא ידחק בין ידיו שלא יהא מרסק.

ט. וכתב המרדכי פרק ט"ו דשבת ובספר שבולי הלקט, שהרוחץ ידיו בשבת טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהן המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה וכן פסק הב"י בש"ע סי' ש"ב ע"ש, ואיש הירא יחוש לדבריו שלא להכשל באיסור של שבת.

לישב מעוטף בכובע ובבגדי כבוד בשולחנו

י. ואחר כך ישב על שלחנו מעוטף לבנים בכבוד והדר וכובע ישועה על ראשו לפני השלחן אשר לפני ה', והיו לטוטפות בין עיניו הדברים אשר הוציא בשפתיו לפני סעודתו לאמר אתקינו סעודתא דמלכא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וזעיר אנפין ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדא, ובכן אם בעל נפש הוא יראה ורעד יבא בו ומורא לו יעלה על ראשו בהיות מסב על שלחנו מעוטף בכבוד והדר בהודע אליו לפני מי הוא עומד, וישב בישיבה לא מוטה חס ושלום לפניהם.

תוכחה למקילין ראשם בסעודה

יא. וכמה פעמים הוכחתי לכמה בני אדם האוכלים למעדנים וישתו וישכרו על שלחנם בשאר הימים בשחוק וקלות ראש כברחובות קריה ולא שתו לב לאמר לפני מי הם עומדים, כי אחר שהשלחן הוא כמזבח אין ספק כי בכל הימים אף בימות החול יש השראת שכינה עליו כאשר היה שורה במזבח כשהיו מקריבין בה הקרבנות וראוי לעמוד בו באימה וביראה.

ומה יענו ליום פקודה הפריצים הנוהגים בתוכה הרבה קלות ראש ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו מוטים ומשלחי רגל השור והחמור לפני השלחן אשר לפני ה', ומהם עומדים שם גם בלי כסות ולבוש ויבוזו בה לשתות שמה מעלה עשנם כי אז יעשן אף ה' עליהם יותר ושעירים ירקדו שם ויאכלו זבחי מתים.

ואם רע ומר עזבם את ה' בשאר הימים בבזוי אשר בזזו איש לו על השלחן, עוד יגדל הכאב מאד ביתר הבז אשר בזזו בקדוש ה' מכובד בג' סעודות שבת רב הקדש אשר המה סולם מוצב ארצה וראשם מגיע השמים לעמוד על שלחנם בקלות ראש וכמערת פריצים נהגו בה, ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם מי ומי הם הנצבים על שלחנם, אוי להם אהה עליהם שעתידים להכוות בגחלתה של שבת והיו דיראון לכל בשר.

מעשה בר"י נאג'ארה והאר"י בסעודת שבת

יב. ובפרקי הסליחות כתבתי מעשה היה בימי האור המופלא האר"י זלה"ה שהיה בזמנו החכם ישראל נאג'ארה עליו השלום והיה נעים זמירות ישראל, ופעם אחת בליל שבת קדש היה החכם הנזכר שורר על שלחנו כמנהגו הטוב וראה הרב ז"ל מלאכי צבאות ידודון ידודון לבא בביתו להשתעשע בשיריו, ותכף ומיד הסתכל הרב זלה"ה כי בא מלאך אחד וסילק לכל מחנה המלאכים השרויים שם על דבר שהיה בזרועותיו מגולים ואף גם שלא היה הכובע על ראשו על השלחן אשר לפני ה', וכשהרגיש הרב ז"ל בדבר שלח למהרח"ו ולמהר"י הכהן לגלות את אזנו לאמר כי מלאכי עליון היו משתעשעים עמו שם על שלחנו ונסתלקו על כי לא עמד בפחד ובאימה לפני ה'.

ויהי כשמוע החכם ישראל הנזכר דברי תלמידי הרב, אחזתו רעדה ועמד מרעיד וישב בכבוד גדול מעוטף בגלימתו וכובע על ראשו וחזר לשירו בגילה וברעדה, ותכף ומיד היו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כאשר בתחלה ששים ושמחים כבמזמוטי חתן וכלה והרב ז"ל ומהרח"ו ז"ל רואים ומפליא לעשות.

ומי פתי יסור לבבו לבלתי השכיל כי ממכון שבתו השגיח הוא יתברך, עפעפיו יבחנו בני אדם מכבדיו יכבד ובוזיו יקלו, כי על כל אלה איש התמים יחוש על כבוד צור עשהו הניצב על שלחנו וישים נא כבוד לה' אלהי ישראל להתעטף בלבושו התחתון והעליון כאשר יבא לעמוד לשרת בשם ה' על שלחנו הטהור בשאר הימים, ובל יראה ובל ימצא שמה מעלה עשן אפילו כל שהוא ותהיה שלחנו מלא דשן בקדושה ויראת ה' כעומד לפני המלך, ויתר מכן בסעודות של שבת רב הקדש יתקדש במעוזו מאד לעמוד על שלחנו בגילה וברעדה מעוטף לבנים כמלאך ה' צבאות לכל הנצבים עליו מראש ועד סוף עד גומרו אותה.

סדר הבציעה, ופיוט האר"י לומר קודם הבציעה וסודו

יג. וישב בשלחנו אחריו לצפון ופניו לעומת הנרות לדרום, ויקח השתי הלחם האמצעיים העליונים של ימין כנגד היו"ד ושל שמאל כנגד הוא"ו ויחברם אחוריהם ביתה ופניהם חוצה, ובכן אז ישיר תהלתו שיסד הרב ז"ל בסוד המוציא בנוי לתלפיות וכל המרבה לספר הרי זה משובח.

ל מבצע על ריפתא. כזיתא וכביעתא. תרין יודין נקטא. סתימין ופרישין

יד. פרשת אלה הדברים למשכילים בחכמה, הלא המה להודיע שבכלל התקונים שצריך לכוין לעשות תקונים לכלה הוא לסדר לפנינו י"ב ככרות שלש על גבי שלש מימין ושלש על גבי שלש משמאל, וביארנו למעלה בתקון השלחן שהוא בסוד ז"א סוד ו' והוא"ו היא כפולה שאי אפשר לומר ו' בלא ו' אחרת והם י"ב, ונמצא כי כשהווין הללו מתעלין למעלה יהיו בסוד תלת גו תלת, נמצא כשנכנסים הווי"ן הללו יהיו מכוונים לשלשה על שלשה מימין ושלשה על שלשה משמאל בסוד כפילא וקלישא הנזכר בשיר של שחרית.

וכשנוטל בידו השני ככרות שהימני והשמאלי הם ב' ההי"ן והשניים שתחתיהם היינו הימני יו"ד והשמאלי בסוד ו' עגולה להתקפל נמצא שם רמז שם הוי"ה שלם וצריך לצייר הבוצע בכוונתו כאילו הד' ככרות עומדות לפניו בסוד ד' אותיות, וכשנוטל השני ככרות בשתי ידיו יחברם יחד אחור באחור ויהיו הפנים בידו כמו שנתבאר, וכשהוא עושה המוציא אז מכוין בה' דהמוציא שהיא ה' הראשונה והה' של הארץ היא ה' אחרונה, וכשחותך הפרוסה אז יכוין שיהיה מילוי התרין ההין שהוא תרין יודין, ותכף לחתיכה קודם שיפרוס אותה מכל וכל יכוין שהיו"ד עיקרי של שם הוי"ה היא מקדשת היו"ד של זיתא והוא"ו מקדשת יו"ד של ביעתא ולפיכך צריכה הפרוסה להיות ארוכה, וז"ש תרין יודי"ן נקטא סתימין ופרישין סתימין שבתוך הה' של הוי"ה אין נראה שם המילוי כלל וכשיתפשט המילוי אז הן מפורשין בכוונה המוציא.

אי נמי סתימין ופרישין ירמוז במ"ש בר"מ פרשת פנחס 233 ז"ל, ההוא דפליג נהמא מאן הוא א"ל סבא אנת בדיוקנא ודא יו"ד ה"א וא"ו ה"א אדם דמרכבתא עלאה דאנפין דיליה יה"וה ושעורא דאוקמוה כזית וכביצה הא אתמר כזית באן שמא משערין דהא אוקמוה רבנן דאין עושים מצוות חבילות אוף הכי לא יהבינן ב' שיעורין באות י' למיהוי כזית וכביצה אלא תרי אלפא ביתא אינון אית י' עלאה ואית י' תתאה זעירא י' מן הוי"ה עלאה י' מן אדנ"י תתאה זעירא ואילין תרין חד בכזית וחד כביצה ורזא דא יאהדונה"י עד כאן.

אשר לסוד זה אמרו חכמים אין הבוצע רשאי לאכול עד שיכלה אמ"ן מפי המסובין לכוין לייחוד הנזכר המרומז באמן כנודע, ולסוד זה נהגתי כשהייתי בוצע פרוסה הגדולה נגד שיעור כביצה י' דשם הוי"ה והקטנה נגד שיעור כזית י' דשם אדנ"י נטלתי הגדולה ביד ימין והקטנה ביד שמאל וחברתים יחד ליחדא תרין שמהן יאהדונה"י וז"ש כזיתא וכביעתא תרין יודי"ן נקטא, וביאר מאין המה התרין יודי"ן וקאמר סתימין ופרישין דהיינו יו"ד דהוי"ה דאיהי גניז וסתים ויו"ד דשם אדנ"י דאיהי באתגלייא כמו שאמרו בזוהר פקודי שמא דגניז איהו יהו"ה שמא דאיהו באתגלייא איהו אדנ"י עד כאן.

מ שח זיתא דכיא. דטחנין ריחיא. ונגדין נחליא. בגווה בלחישין

טו. פרשת אלה הדברים לבאים בסוד ישרים להמשיך לה הקדושה מעתיקא, והנה מודעת זו דנ"ה דעתיקא הם למטה לזו"ן והנ"ה אלו הם בוטשין וטוחנין כח הגבורה דהיינו השמרים דתוך עתיקא הבלתי נראין וכמ"ש ר"ש דעתיקא הוא כחמר טב דיתיב על דורדייה והדורדייה הוא סוד הגבורה שהם שם רק שאינם נראין, וכשבאה הארה מא"ק מוסיף אור בעתיקא ואז הנ"ה דידיה מתרבה האור לתוכם והם צריכים להשפיע לאו"א וגם לז"ון, וכדי שלא יצא אותו השפע מעורב בשמרים שהם הדינין עם החסדים אז טוחנין אותם הדורדייה הנזכרים ונעתקים משם דורדייא דיין ונעשים בשם זיתא בהה"ין כחמר טב דיתיב על דורדייה ונעתק מבחינת יין ובא לבחינת שמן שהוא באבא שמן משחת קדש.

וטעם שבעתיקא נקרא יין ועתה באבא נקרא שמן יען כי בעתיקא אף על פי שנקרא יין אין עושה רושם אותו השם שיתדבקו הדינים ויתחזקו אבל באו"א דבינה דינין מתערין מינה אילו היה שם סוד יין היו הדינים מתגברין, וזה טעם לשון בינה דינין מתערין מינה כלומר מה שהיה שמה בעתיקא שקט ולא היה נראה כלל כמו ישן עתה מבינה והלאה המציקים אותם הדינים ומתערבים, וכשיורדים לזו"ן אז בסוד נחלי שמן דהיינו היסודות של אבא ונכנס לתוך יסוד אימא שהיסוד נקרא נחל וז"ס נחל כרית שהוא כורת ונכנס בתוך מעי אי' ומשם לז"א ואו"א לנוקביה.

ומטעם זה תשכיל מה שאליהו היה שותה מזה הנחל, צא ולמד שכל האמור בפרשה שעתה באור השבת מתוספת הארה הזאת והם נגרים אליה ונמשכים כל הנחלים עצמם היינו הארתם עצמה והם י"ג נהרות דאפרסמונא שאחר היותם שמן זית נעתקו משמן זית ונעשו שמן אפרסמון וכל אלו הנחלים הם נכנסים בגוה בלתי אמצעי, וז"ש בלחישין שאינו על ידי הקול סוד הת"ת אפס על ידי היסודות בלבד שהוא בלחישין סוד העיבור שהוא בחשאי.

ה לא נימא רזין. ומילין דגניזין. דליתהון מתחזין. טמירין וכבשין

טז. אמר , הלא אלה הדברים שאמרנו ברמז הם סודות עמוקים והם בסוד אותם הנחלים שאמרנו שהם גנוזין תוך או"א ואינן נראין לחוץ וביום השבת יוצאין מאו"א ונטמרין בכלים דז"א וכבושין בתוך נוקביה כדרך דבר גדול שמכניסים אותו בכלי קטן שהוא כבוש שם.

אתעטרת כלה. ברזין דלעילא. בגו האי הלולא. דעירין קדישין

יז. פרשת אלה הדברים מובנים מאיליהן, כלומר אנו מובטחים שהכלה תהיה מעוטרת באלו הסודות שאמרנו, בגו האי הלולא פירוש הסעודה הזאת דחתן וכלה זו"ן וע"ק דאתי לסעדה בהדה, וז"ש דעירין קדישין עירין הן כל בחינות דזעיר, קדישין היינו בחינות עתיקא קדישא.

סוד ברכת המוציא בשבת

יח. ואחר אומרו זמר זה ישים השתי הלחם שבידו כנגד השנים התחתונים שהם נקבות להשפיע, ושם כנגדם יבצע מלחם הימני כזית סוד י' דהוי"ה ויבצע עוד ממנו כביצה סוד י' של אד"ני ויתן לפני אשתו, ויכוין לשילוב יאהדונה"י יו"ד בראש ויו"ד בסוף.

ובזוהר פרשת עקב דף רע"ג ז"ל, תניינא למבצע על ב' ככרות בשבת דאינון רמיזין בתרין לוחין דאורייתא ואתיהיבו בשבת זוגות דביומא ג' נחתו דאתמר ביה ב' זמני טוב ובשבת אתייהיבת ואע"ג דאוקמוה דשדים ממונים על הזוגות כמה דאוקמוה ב' ביצים ב' אגוזים הלכה למשה מסיני שלוחי מצוה אינן נזוקין וכו' ותרין ככרות בשבת רמיזין לתרין יוד"ין יאהדונה"י דאדנ"י היא יחידה מבעלה בשית יומי דחול ובשבת נחית לגבה ובגין דא בשבת כל נשמתין ורוחין ונפשין נפקין זוגות ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא ע"כ.

הנה משם יתבאר טעם כוונת הב' שמות אלו בשעת הבציעה והרמז בהם לב' יודי"ן שהם מתחברין שניהם, ואל תתעקש לחשוב כי כוונת המאמר שהככרות הם בסוד יוד"ין שהנה נתבאר בזוהר כי הלחם הוא סוד הוא"ו כנודע בכמה מקומות ושני ככרין היינו ב' וו"ין דאינון שלמא דכלא, ומ"ש במאמר הנזכר כי הם סוד ב' יודין רוצה לומר שעל ידם מתחברים ב' יודין של הויה אד"ני ונתן הטעם מפני דאדנ"י היא יחידה מבעלה בשית יומין דחול ובשבת נחית לגבה, ולסוד זה צריך לאחוז שני הלחם בשתי הידים ימין ושמאל כי לעולם הזכר בימין והנוקבא נקשרת בשמאל וגם להעיר הימין והשמאל ולאחוז הכלה בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכדי לעשות מ"ש במאמר כי הם סוד יו"ד היה נוהג אדוני אבי מורי ז"ל לעשות בלחם שבצד ימין ג' חתיכות בסכין והם כנגד שלשה אותיות יו"ד.

יט. וצריך להגביה ידיו למעלה עם הלחם ויברך ברכת המוציא קול ברמה ובנעימה קדושה.

וירגיש הה' של המוציא כאילו היא מלאה בה' אחרת לרמוז לתרין ההין זאת אומרת הבת אצל האם והוא מה שאמרו בזוהר פרשת אמור, אוקימנא ב' הלחם תרתי שכינתא שכינתא עילאה שכינתא תתאה דאתחברון כחדא לגבהון תרי נהמי בשבת וכו' ע"ש.

תפלה קודם ג' סעודות שבת

כ. ואחר כך בבואו לסעוד יכנס בכי טוב, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, הנה אנכי בא לקיים מצות סעודה של שבת לתקן את שורשה במקום עליון והיא כנגד יצחק אבא קדישא ובזכותה נצול מחבלי משיח ויקויים בנו מקרא שכתוב והרכבתיך על במותי אר"ץ, ויהי נועם ה' כו'.

כא. ובסעודת שחרית יאמר, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, הנה אנכי בא לקיים מצות סעודה שניה של שבת המיוחסת לאברהם חסידא לתקן את שורשה במקום עליון ובזכותה נצול מדינה של גיהנם ויקויים בנו מקרא שכתוב אז תתענג על ה', ויהי נועם ה' וכו'.

כב. ובסעודת שלישית יאמר, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, הנה אנכי בא לקיים מצות סעודה שלישית של שבת נגד יעקב אב של שבעים נפש ובזכותה נצול ממלחמת גו"ג ומגו"ג ויקויים בנו מקרא שכתוב והאכלתיך נחלת יעקב אביך נחלה בלא מצרים, ובכן בכח סגולת שלש סעודות אלה יתוקן פגמינו בסעודות הרשות ומאכלות אסורות, ויהי נועם ה' אלהינו וכו'.

תפלה קודם ג' סעודות ע"ד הסוד

כג. ואשר איתו דבר ה' ותמונת ה' יביט יבטא בשפתים בכל ג' סעודות שבת פרטי כוונת אכילתן ובסעודה ראשונה יאמר, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא וכו' הנני בא לאכול סעודה ראשונה של שבת להמשיך מזווגא דרחל טרף בפיה כל בה חלק משמן חכה ומרוממת היא בגרונ"ה ותורת חסד על לשונ"ה מכריע הוא את כולם, ויושפע במאכלינו שפעת שבעה נחלים תחתיים דמלכא קדישא החסד במים, הגבורה ביין, הנ"ה בבשר, והיסוד בפרי הע"ץ, והמלכות בלחם, ונבקש מאל אוכלינו אשר פ"ה ה' יקבנו ול"ב נתיבות חכמתו יאירו, הבשר עודינו בשיננו שן תחת שן ונשבע לחם ונהיה טובים, ויהי נועם ה' וכו', וכן בנוסח זה יאמר בכל השלש סעודות אפס שיש חילוק ביניהם כמו שנבאר בס"ד כל אחד על מקומו לפנינו.

מעלת מאכלי שבת

כד. ואחר כך יאכל די מכשורו אשר יכשר לו, וכל המאכל שאוכל בשבת אף על פי שיאכל יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא כולו נבלע באיברים, צא ולמד ממה שאמרו בזוהר, 234 גופיהון דצדיקייא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וזמנין וחגין ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו דהא לא אתענגו מדיליה כלום ע"כ, ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ח ז"ל, רזא בחול לא מתהני אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא וכלהו מתעטרן ורווין ושבעין בחידו וההוא אתר אתהני מנייהו בשבת איהו רזא אחרא במזונא ממש ובההוא חדוא דמזונא כמה דאוקמוה וכו' ע"כ.

לאכול לכבוד שבת יותר מהרגלו

כה. כי על כן יאותה לאיש הישראלי לאכול לשבעה בשבתות ובימים טובים יותר מכדי רגילותו לגדל ולחזק מהתענג ומכל עליונים למעלה וגם אם יהיה לו שינוי וסת אחר כך לא מפני כך יתבטל מעונג שבת, ויתבונן במה שאמרו בזוהר פרשת פנחס דף רמ"א ז"ל, ר' שמעון הוה אזיל לטבריה פגע ביה אליהו אמר ליה מלה חדא בעינא למשאל מינך לאסכמא במתיבתא דרקיעא שאלתא שאילו עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה והא כתיב באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר אכלתי יערי וכו'.

אמר ר' שמעון כמה חביבו חבב קודשא בריך הוא לכנסת ישראל ומסגיאו דרחימו דרחים לה שני עובדוי ממה דאיהו עביד ואף על גב דלאו ארחוי במיכלא ומשתייא בגין רחימותהא אכיל ושתי הואיל ואתי לגבה עביד רעותא, כלה עאלת לחופה ובעית למיכל לית דין הוא דייכול חתנה בהדה אף על גב דלאו ארחיה למעבד הכי הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה הואיל ואתינא לגבה ולמיעל בהדה לחופה אכלתי יערי וכו' ע"כ.

הנה משם יתבונן האיש המשכיל אשר מחזה שדי יחזה לשנות גם הוא, ואף על גב כי הוא עונג לו שלא לאכול ישנה מעשיו לכבוד הכלה שבת מלכתא שהרי נאמר דקודשא בריך הוא שני עובדוי לכבודה של כלה ואמר אכלתי יערי עם דבשי.

מאמרי הזוהר במעלת סעודות שבת

כו. ונוסף גם הוא כי אותו תוספת רוח הנמצא באישי ישראל בשבת ההנאה שלו אינה רק באכילה ושתיה כמו שאמרו בזוהר ויקהל דף ר"ד, רזא דרזין לידעי חכמתא זכאין אינון כד האי רוחא אתער האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודה וכו' רזא דשבת דשרא לתתא על עמא קדישא ועל דא כתיב ביה שמור וכו' ועל דא כתיב שומר שבת מחללו האי רוחא אתהני מהנאותן דישראל ומענוגא דילהון ולמיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתיא וכו' והואיל וקיימא עמיה דבר נש אצטריך לנטרא ליה אתפלג לעילא ונהיר ואתפלג לתתא ונהיר ודא הוא דכתיב ביני ובין בני ישראל חולק אחסנא אית לן בהדה וכו'.

הנה משם תתבונן כי אותו תוספת רוח הנמצא באדם עתה ההנאה שלו אינה אפס באכילה ושתיה, ומה טובו ומה יופיו כשלא יחוש שיהיה לו שינוי ווסת ולא יאבד תוספת שבת ממנו בשגם ימצא לו עונש גדול כי הוא פוגם רוח עלאין קדישין.

כז. וזה כוונת מאמרם ז"ל, 235 כל המענג את השבת ולא אמר כל המענג עצמו בשבת כי בהתענגו לשם כבוד השבת הוא מוסיף התרבות הארה בבחינת השבת בההוא רוחא קדישא וכאילו את השבת עצמו אנו מענגים שאור הכוונה עולה עד למעלה.

כח. ובזוהר יתרו אמרו 236 ז"ל, ר' יהודה אמר בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל תלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שובעא וענוגא מהאי יומא בעלמא ומאן דגרע חד סעודתא מיניהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי ובגין כך בעי לסדרא פתורי שלשה זמני מכד עייל שבתא דלא ישתכח פתוריה ריקנייא ותשרי ברכתא עליה בכל שאר יומי דשבתא.

ואמר עוד לקמיה, תא חזי בסעודתי אילין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא דאינון בני מהימנותא ומאן דפגים חד סעודתא אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני היכלא דמלכא הוא ולאו מזרעא קדישא דישראל ויהבין עליה חומרי דשלשה מילין דינא דגיהנם וכו' ווי ליה לבר נש דלא אשלים חדוותא דמלכא קדישא ומאי חדוותא דיליה אילין תלת סעודתי דמהימנותא ע"כ.

כט. ובזוהר פרשת פקודי דף רנ"ב הפליגו בשבח ענג שבת וכן בהפכו בעונשו זה לשונו, האי אתר אקרי עונג בגין דבהאי אתר כד עייל שבתא מתסדראן תמן כל פתורין דבני עלמא דאקרון בני היכלא דמלכא אלף אלפין ורבוא רבבן קיימין ממנין על אילין פתורי והאי חיותא עיילא וכו' וחמא כל אילין פתורין ואשגח בכל פתורא ופתורא ואיך מענגי ליה לכל פתורא ופתורא וקיימא ובריך ליה להאי פתורא וכל אינון אלף אלפים ורבוא רבוון כולהו פתחין ואמרין אמן ומה ברכה היא דבריך על ההוא פתורא דמתסדר ומתענגי כדקא יאות אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ וכו' וכולהו אמרי אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני כו' כד ההוא פתורא אתענג בכולהו סעודתי בסעודתא תליתאה בתראה מסיים ואמר על כל אינון קדמאי אז יבקע כשחר אורך וגו' כבוד ה' יאספך כל אינון שבעין נהורין אחרנין פתחי בכל סטרי ואמרי כי כן יבורך גבר ירא ה'.

וכד פתורא דבר נש לא קיימא בההוא אתר בסדורא דענוגא כדקא יאות כדין האי חיותא ואינון ארבע דתחותה וכל אינון אלף אלפין ורבוא רבוון כלהו דחיין ליה לבר לההוא סטרא אחרא וכמה גרדיני נמוסין כלהו נטלי ליה ועיילי ליה לההוא אתר דאיהו בהפוכא מן דא ואקרי נג"ע וכד עייל לה תמן פתחי ואמרי ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וכל ענינא רחמנא לשזבן בגין דענוגא דקודשא בריך הוא ומהימנותא האי איהו אילין פתורי דענוגי דשבתא וזמנין וחגין כולהו חדוותא דקודשא בריך הוא ובגין דא כל אינון דמענגי ענוגא דשבתא וזמנין ומועדי אלין ארבע דקיימי תחות האי חיותא קיימא לקבל ההוא נהר דינור ולא שבקי לאתוקדא ביה לכל אינון דמתענגי ענוגיה ע"כ, ויתר כמה מקומות בזוהר ובתקונים לא נאריך להעתיקם.

עונג שבת תיקון לפגם הברית

ל. ובפרק תקוני השובבי"ם ביארנו שעונג שבת הוא משפר התקונים לתקון מדת צדיק העליון ממה שאמרו בתקונים נ"ד דף ס"ט ע"ב ז"ל, וצריך לקיימא ביה ענג דאיהו צדיק דנפיק מעדן דאיהי בינה עלמא דאתי להשקות דא שכינתא תתאה ונהר איהו ו' דנפיק מן י"ה ואזיל ת"ק שנים דאינון חמשה ספירן ומטי לצדיק לאשקאה מיניה גנתא ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ע"כ.

וכן בדף נ"ח ע"א, איהו עני ואיהי עניה בצדיק דאיהו ברית ועני איהו יום שבת ומאן דמקיים ביה ענג שבת גרים לאשקאה ההיא דלת וההוא עני אתמלי ואתקרי נהר ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתהפך ליה ענג לנגע צרעת וחריב ביתיה וממוניה ע"כ, ואשרי משכיל אל דל לתקן פגם בריתו.

בגדר חיוב עונג שבת

לא. והנה חיוב עונג שבת הוא דאורייתא כדאמרינן בפרק אלו דברים 237 אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן לכם וכו', וענין חיוב שלש סעודות ילפינן מקראי כמו שאמרו פרק כל כתבי, 238 כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש ר' חידקא אמר ארבע אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה ר' חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי אורתא וכו'.

וכתב הרמב"ם פרק ל' מהלכות שבת ז"ל, איזהו עונג שבת זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם וכל המרבה בהוצאת שבת ובתקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ועל כל פנים מענגו בלחם טוב ודגים ובשר ויין.

מנהג טעימת המאכלים בליל שבת וסודו

לב. ובזוהר פרשת בראשית אמרו עוד 239 ז"ל, בליליא דשבתא בעי בר נש לאטעמא מכלא בגין לאחזאה דהא סכת שלום מכלא אתכלילת בר דלא יפגום מיכלא חדא ליומא ואית תרין לתרין סעודתי אחרנין דיומא וכל שכן אי סליק יתיר ליומא ויכיל למטעם ממכלין אחרנין ולזעיר בתרי תבשילי סגי ע"כ, ומצוה רבה לנהוג כן שעיקר ענין טועמיה חיים זכו הוא בלילה כדמשמע מלשון המאמר הנכבד הזה, וכן נהגתי להפריש מערב שבת מזער מין ומין לטעום באור שבת.

מצוה לאכול דגים בג' סעודות שבת וטעמו

לג. ומצוה להיות לו דגים לכל השלש סעודות שהדג הוא שמחה בסעודה כמו שמצינו בכמה מקומות, אם בסעודה העתידה להיות לצדיקים, אם ממעשה אותו חייט שהעלה אותו דג לכמה זהובים וכו', וכן מעשה יוסף מוקיר שבי המובא בגמרא 240 אשר אמרו בפרק כל כתבי במה מענגו רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומין וכו' שנראה שצורך הסעודה ושמחתה הוי דגים, וגם כי הדגים אין להם גבינים ועיניהם פקוחות תמיד ואנו מעוררים על ידי זה עינא פקיחא דלעילא שרמז על רחמים גדולים.

תחינה לומר בעת אכילת עין הדג

לד. ואדוני ומורי היה נוהג לאכול עין הדג ואומר, עינא פקיחא עינא עלאה עינא קדישא עינא דאשגחותא עינא דלא אדמיך ולא נאים עינא דהוא נטורא דכלא עינא דהוא קיומא דכלא ישגח עלנא ברחמי.

ואצלי עיקר הטעם כמו שביארתי למעלה בפירוש פיוט הרב ז"ל ברמז היסוד המכונה בשם דג והוא השט בימים ונחלים דנוקבא, ושם כתבנו שלפי דברי הרב ז"ל צריך להיות בסעודת שבת דג גדול ודג קטן רמז ליסוד א"ק וליסוד א"א ובכן תקבל הכלה תקונה ע"ש.

סוד אכילת דגים בשבת ומנהג אכילת דגים קטנים

לה. וגם יכוין אדם באכילתו אותם לתקן ולהעלות ריבוי הנצוצות שבם בכח תוספת הנשמה הנמצא איתו בשבת כי בחול אין בנו כח להעלותם, ומטעם זה גם כן יאות להיות אכילתו דגים קטנים כי על ידי כן יתקן ויעלה ניצוצות רבות.

סוד סעודת שבת בבשר ויין ודגים

לו. ומורי היה אומר כי לכן מצות שבת בבשר ויין ודגים סוד יחוד הוי"ה, הבשר סוד המלכות בשר מבשרי סוד ה' אחרונה, והיין סוד הבינה סוד ה' ראשונה, ודג הוא היסוד סוד הו', ומצותו בנר דתמן אור השמן דאבא סוד הי', ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה.

כמה אזהרות בענין טבילת כלים ובדיקת המאכלים

לז. ומי ימלל גבורות מצות סעודת שבת אשר האריכו בה קדושים משרתי עליון בספריהם ובפרט בספר הזוהר, אשר על כן ירא אלהים ישרת בשם ה' אלהיו להיות אכילתו נעשית על טהרת הקדש בדרך ישר לא יכשל בה שום שגיאה הן בכליו הן במאכליו, הרי שקידשת עצמך בכל דרך הקדש ובאכילתך נמצא בך שגיאה לאכול בכלים מכלים צואים בלי טבילה במקוה טהרה כדינם וכמצטרך הרי אבדת הכל.

לח. וכן במאכל עצמו לבדוק בה בכל חלקי האיסור אשר יפול בה בעצם שבה או מחלקי איסור חילול שבת ולא בדקת, המאכל תהיה למאכלת מנפש ועד בשר יגיע, וכן במשתה לבדוק בכל חלקי האיסור שבו פן המשתה יהיה למשטה חס ושלום.

לט. ולענין הכלים אף שלפי דברי הרי"ף מותר להטביל כלים הטעונים טבילה בשבת וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות יו"ט, ירא שמים יצא את כולם ואם שכח להטביל כליו מערב שבת יתן הכלים לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואינן טעונין טבילה כמו שכתב הב"י ז"ל וביום ראשון יטבילם בלא ברכה, ואם הם כלים שראויים למלאות בם מים ימלא מים מן המקוה ועלתה לו טבילה כמו שכתב ה"ה פ"ד מהלכות יו"ט, אך לא יברך דאז מוכח שעושה לשם טבילה.

להזהר מברירה וסחיטה השכיחים בסעודה

מ. ולענין המאכל יהא זהיר בכל דיני בורר בשבת המפורשים בטור וב"י סימן שי"ט באורך וכן במשתיו, ולבדוק בם משום חשש תולעים בירקות ואין בזה חשש בורר אוכל מתוך פסולת כמו שכתב הב"י סימן שכ"א, וכן במים במקומות שיש בם חשש תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר כמו שכתב הרא"ש בתשובה.

מא. והרא"ש התיר לסחוט הלימוניש בשבת לבדן בקערה וכל שכן במאכל וכן מותר לשפשף הידים בהם אחר שנסחטו אבל לחתוך הלימון לשפשף היד אסור, והבוסר העיקר כסברת הפוסקים המתירין לסחוט אותו בתוך האוכל.

בפסק המהרי"ט צהלון לענין ברירה בלח וסברת המחבר בזה

מב. וכשנופלין זבובים או יתושים ביין או במים יכול להסירן מתוכם ואין בו משום ברירה כאשר העלה הרי"ט צהלון נר"ו בתשובה וכתב אין ברירה בלח וגם את הצרעה ישלח, ועוד 241 דלא שייך ברירה אלא במה שצריך לפשפש ולברור אבל דבר שצף למעלה כבר ברור ואין זה בורר, ועוד יתר הדינים יתבארו בפרקים הבאים.

להזהר במים אמצעיים שבין דגים וגבינה לבשר

מג. וכן להיות זהיר במים אמצעיים בין הדגים לבשר ובין גבינה לבשר כמו שאמרו ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רמ"ו ע"א, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב אני ה' זו ברכה, ואמצעיים בין גבינה לבשר כו'.

מותר לאכול בשר אחר גבינה משא"כ להפך

מד. ומכאן יתבונן המשכיל שמה שנאמר בזוהר משפטים דף קכ"ה סוף ע"א ז"ל, דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין וכו', אינו אלא בגבינה אחר בשר שהרי לבשר אחר גבינה בפירושא אתמר ברעיא מהימנא מים אמצעיים בין גבינה לבשר. 242

וכן ראיתי כתוב במכתב הקדש מהרח"ו ז"ל עצמו, מורי זלה"ה לא היה אוכל גבינה ביום שהיה אוכל בו בשר אפילו זה בתחילת היום וזה בסוף היום עכ"ל, וגורי האר"י הוסיפו על הדברים מוספין שלא כהלכתן ואין לנו אלא דברי מהרח"ו שמוסכמים עם דברי הרעיא מהימנא הנזכר ואם כן הוא דלא להוסיף עליה כי סמך משה את ידיו עליו.

סוד איסור בשר בחלב

מה. ואף לפי סודן של דברים עין המשכיל תשכילהו דקיימא לן גבי משקה של איסור שנפל במשקה של היתר דתתאה גבר, ואם התחתון חם הוא אסור ואם התחתון הוא קר מותר, מעתה קם דינא לאוכל בתחלה חלב שהוא בחינת החסדים ואחריו בשר בחינת הגבורות תתאה גבר ובחינת הגבורות מתמתקים בחסדים של מטה והוא תקון נפלא, אכן גבינה אחר בשר אסור דתתאה גבר ויגביר הגבורות על החסדים חס ושלום.

וכבר השיבני אחד מן החברים שאם כן איך מוזגים כוס של ברכה במים למתק הדינים, וכן איך נשתה מים אחרי הבשר וגם איך נבשל הבשר במים שהם חסדים, אך אמנה אין זה מן הקושי כלל ולא ראי מים כראי החלב כי החלב עדיין יש בה בחינת הדינים בכח שהדם נעכר לחלב כי על כן כשמקפיאים הגבינה נשאר הקום שהוא דם כמ"ש במנהגי רבינו האר"י זלה"ה, ועל כן כשהחלב למטה תתאה גבר להמתיק הדינים ולהכניעם לא כן כשהיא למעלה איננה מעלה ותסר כחה מעליה, אמנם המים שאין בהם שמץ דין אפס חסדים ורחמים פשוטים בין למעלה בין למטה הם גוברים וממתקת הדינים.

ועוד מן הדא כי יש הפרש בין זיווג דז"א לזיווג דיסוד וכל הו"ק בר מן הזעיר עם המלכות נקראים בשם בשר וחלב שהיא בסוד בשר מבשרי והם בסוד החלב, והתורה אמרה לא תבשל גדי בחלב אמו ואמרו חכמים דרך בישול אסרה תורה והוא הזווג שאז הכל אסור אף כי יתן בתחלה החלב ואחר כך הבשר, אם כן לפי זה ממנו נקח שיש לאכול החלב ואחר כך בשר שהחלב הוא בסוד יסוד והוא אינו נותן טעם משלו אפס מאשר הוא מאסף תחלה מכל המחנות ושולח אמרתו אר"ץ.

ורמז זה יתקומם בענין הגשמי לאכול החלב בראשונה ופנה למעלה להכין את היסוד ולסעדו ושוב באוכלו הבשר אחריו צדיק חונן ונותן לבשר מבשרו מאשר אסף באסמו, אבל בהאכל הבשר בתחלה והיסוד עדיין לא אסף מו"ק מי יתן לו וקרוב להאחז בו הדינים חס ושלום, כי על כן לרמז זה יש להמתין שש שעות אחר הבשר רמז לקיבוץ מו"ק, אכן החלב אחר הבשר החלב ההוא אי אפשר להיות מיסוד הקדושה כי עדיין לא אסף מו"ק אם כן החלב ההוא איננו מצד הקדושה חס ושלום ולכן אסור, אבל במים שה"ס זווג תפארת שמה לא יש הפרש בין לפני הבשר ובין אחר הבשר שהז"א הוא לעולם מוכן.

ועוד אשכילך דבר בזה כי הנה עיקר הסיגים של חלב דם צחצוח הדם כי על כן צריך הדחה במים אחר החלב לאכול הבשר, והרמז בזה להסיר אותם הצחצוחים בחינת הדינים ולהשאיר החלב נקי שהיא בסוד הטפה סלת ברורה מתוך פסולת ובהאכל הבשר סוד הנוקבא אחריו הוי מין במינו, אמנם בבשר ואחריו חלב לא יתכן תקון זה להסיר הדינים והחלב ההוא הוא בסוד טפה דלא אתבררת והוי מין בשאינו מינו.

וזה לשון התקונים דף ל' ע"א, קם ר"ש פתח בקלא סגיא ואמר אליהו אליהו נחית הכא ברשותא דמארך ואנהיר עינוי דאלין סבין בהאי מלה דלא ייתון למיכל בשר בחלב אדהכי הא אליהו קא נחית ולא אתעכב אמר בוצינא קדישא והא רזא דא איהו רזא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו כד בוכרא דאיהו ישראל עמודא דאמצעיתא לא אתיין ליה לבית ה' חלב אתערב בבשרא וגרמין לאתערבא שור בחמור ודא איהו כלאים מין דלאו במיניה וכו' ע"ש ותבוננהו.

אחר אכילת הגבינה ידיח פיו במים

מו. ואחר אכול הגבינה יש להדיח פיו במים ולשתות גם כן מיד מים וישרה פתו ביין ויאכל וישתה היין ויש בו מהכוונה למתק הגבורות בחסדים והוא תקון נפלא, כן נראה לפי מיעוט השגתי.

להימנע מאכילת בשר אחר גבינה קשה

מז. וכשהרצתי הדברים לפני רבותי אמרו יישר, אבל שמעתי מפי זקני הרב ז"ל שקיבל מפי מגידי אמת שראו את רבינו האר"י ז"ל שלא היה אוכל בשר אחר גבינה קשה וירא שמים יצא את כולם, 243 נקוט מהא שלא יתבטל מעונג שבת ויאכל מאכל החלב ואחריו הבשר ויעשה תקון למעלה ככל אשר ביארנו.

פרטי דינים במאכלי השבת וענין טעימתן

מח. וכתוב בספר החסידים סימן תתס"ו שאם שלחו לו דבר שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול, ועוד כתב בסימן תרס"א שמי שיש לו מזון שתי סעודות ואם יחלקם לשלשה לא יהיה לו לכל סעודה לשבעה מוטב שיאכל שני סעודות לשבעה.

מט. ויזכור ולא ישכח לסעוד מתבשילי השבת כמו שכתבנו כי הוא משפ"ר תקוני סעודה זו בסוד אשר חכמים הגידו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר גנאי הוא לה לא תאמר נמצאת מצטערת מה עשו לה עבדיה הביאו לה בחשאי והיינו הדוגמא לתבשיל של שבת, שבת מלך עתה מריחה אותו ולכן ראוי לטעום כי בזה יהיה מטעים לכלה מן התבשיל עליון המתבשל לצורך שבת ואין זה ציקי קדירה, ואיש המשכיל יתבונן בכוונה זו בשנו"תו את טעמו עתה בסעודת הלילה ובערב שבת.

הכועס בשבת מסלק הנשמה יתירה

נ. ומצוה רבה להיות כל איש שש ושמח על שלחנו ולהשליך חבור עצבי"ם אשר בקרבו ויגיל וישמח בזה אשר בידו לתקן וליישר הכל, וינהג עם בני ביתו בשמחה ובטוב לבב וירחיק ממנו מצו"ת שוא ומדוחים כמו שאמרו בזוהר, 244 בהאי יומא אתנשי כל רוגזא וכל צערא וכל דוחקא מכל עלמין בגין דאיהו יומא דהלולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי, וכן בפרשת ויקהל 245 ובההוא נשמה יתירה נשיין כל עיצבא וחימתא ולא אשתכח בר חדווא לעילא ותתא.

וביותר צריך כל איש ישראל להרחיק ממנו הכעס כל הימים והרבה יותר מאד בשבת רב הקדש כי יגדל הכאב מאד וכמו שאמרו בתקון מ"ח ז"ל, זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דלא אתקרב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם דעלה אתמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם והכי איהו ודאי דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד לנורא דגיהנם ע"כ.

נא. ואזהרה זו שמענו אחר מאמר וביום השביעי יהיה לכם קדש וסמיך ליה לא תבערו אש, והכוונה על הנשמה היתירה הבאה מן הקדש, והזהיר על המלאכה ואמר כל העושה ב"ו מלאכה כלומר עודנו עמו הקדש ההוא יומת, ואחר כך הזהיר על הכעס לא תבערו אש כדי שלא יסתלק מאיתנו התוספת משבת ממולח טהור קדש, ואף שעל ידי איזה חטא שיהיה יסתלק ממנו הנשמה יתרה, לא ראי זה כראי זה שעל ידי הכעס מסתלק ממנו הכל נפש רוח נשמה ונשמה יתירה ומבית ומחוץ אורו יחושך וכמו שאמרו בזוהר תצוה, 246 ואף על גב דכמה מסאבין אינון דא שנייא מכלא וכלא סאיב גופא מגו ומבר ונפשא כלא מסאב ושאר מסאבי דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי בגין דע"ז ממש שרי בגוויה ע"כ.

והוא דומה לאיסור עשיית מלאכה שאמרו הראשונים שאף על פי ששמירת שבת הוא בשלשה דברים עם כל זה אינו חייב מיתה וכרת כי אם על ידי עשיית מלאכה יען כי אז מסתלק ממנו גם הנפש יתירה ולא נשאר בו שום קדושת שבת כי על כן נאמר כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא וכו', וכן בדומה לו עון הכעס כי טורף נפ"שו באפו דעקר נפשיה בגין רוגזיה וכל זה ביתר הימים, ולפי זה הכועס בשבת מסתלק ממנו גם הנפש יתירה ולכן השוה הכתוב שניהם יחדיו לא תעשה בו מלאכה לא תבערו אש.

תוכחה בפגם הכעס ע"פ ס' ראשית חכמה

נב. ובפגם הכעס כתב החסיד בשער הענוה שהוא משל לאחד שחילה פני המלך לבא לדור עמו והמלך ברוב ענותנותו נתרצה לו ויבא אל ביתו, לימים עשה מעשים מגונים לפני המלך עד שהמלך קץ בו וינס ויצא החוצה, הנה באמת האיש ההוא עז פנים בעשותו מעשים אשר לא יעשו לפני המלך ויגרשהו וילך כי לא עצר כח הסבל לסבול מעשיו המגונים.

כן הדבר הזה כל תפלותינו ותורתינו ומצוותינו הכל כאשר לכל להמשיך השכינה שתדור עמנו במקומינו כמו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והנה משכן המלך הוא בלב נשבר ונדכה והכועס מגרש קדושת השכינה שהיתה דרה בקרבו.

והמשל הזה הוא מוסר לכל העונות שעושה האיש הישראלי שהם סרחון הקליפה ומגרשים השכינה ממנו, ועין המשכיל ישא קל וחומר, אם בימות החול אמרו כך כל שכן בשבת שהאם רובצת על הבנים ותבא לפרוס סוכת שלום עלינו כמו שאמרו בזוהר דהאי סוכת שלום פרישת גדפהא עלנא ועלייתה יותר מעולת התמיד בשבת, שיגדל הכאב מאד בפוגמו בכעס ואין שכינה חשובה כנגדו.

נג. ובתקון כ"ד אמרו עוד ז"ל, ובשבת גיהנם לא שלטא בעלמא ולא ממנן דיליה ובגין דא מני לישראל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ואי בר נש אוקיד בשבת אמר קודשא בריך הוא אנא הויתי מכבה לנורא דלא אוקיד ואתון מוקדין ליה אתון תתוקדון בגיהנם בגין דא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ואפילו בגופא ומאי ניהו גיהנם בגופא כבד דביה מרה דאיהו גיהנם סם המות דאל אחר חרבא דמלאך המות ועליה אתמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות וצריך דלא יתער עציבו וקטטה מסטרא דטחול אלא דתהא לב נטיר מכלהו וכו' וצריך לקבלא אושפיזין דאינון מלאכים עולימן דנשמ"ה יתירה דאיהו שכינתא עלאה ונפ"ש יתירה דאיהי שכינתא תתאה ואושפיזין דנחתין עמה ע"כ.

ומושל ברוחו ישית אל לבו את כל הקורות אותם ויהא ארך אפים רב תבונות ולהיות מעביר על מדותיו וענות צדק בתכלית, וילמוד ממדותיו יתברך שהוא מאריך אפו לפושעים וחטאים שבגיהנם שאשו שובת ובטל בשבת ובכן סרו מהר המצה ומריבה מקרב ביתו, וגם ירווח לו זה שבמדת הענוה שיקנה ביום השבת שהוא שורש לכל הקדושות ימשיך לכל הששה ימים.

אזהרה על המחלוקת בין איש לאשתו ובסוד השלום

נד. ודע שיש שדים ממונים על זה כשרואים מחלוקת בין איש לאשתו אז הם מעוררים המחלוקת ביתר שאת עד שתהא שלהבת עולה מאיליה, ואמרו באגדה 247 שהיה מעשה בר' מאיר שנתארח אצל בעל הבית אחד והיו בני ביתו והאיש והאשה מתקוטטים תמיד בכל ליל שבת ושהה שם ר' מאיר שלשה שבתות זה אחר זה ועשה כל ליל שבת שלום ביניהם ואחר כך שמע ר' מאיר לאותו שד בוכה ומתאונן לאמר ווי ווי דאפיקתיה ר' מאיר מהאי ביתא.

נה. ויסתכל האיש המשכיל בסוד איש ואשתו במקום רמיזתם למעלה שהמה רמז סוד הכרובים העליונים ובהיות ביניהם שלום הם מרכבה למקום העליון שמדת שלום הוא המייחד אותם ואם אין ביניהם שלום אויה להם אהא עליהם שמראים פירוד, ואם רע ומר הדבר הזה ביתר הימים גם הוא יגדל בעונשו בשבת שלום שבו עיקר ייחודם ומקשה לבו יפול ברעה חס ושלום.

ואף מן המושכל תבוננהו שכל תכלית השבת הוא להשרות השכינה בינינו ואיך ולמה תהפך עליך בלהות להיות לך קטטה עם אשה אשר אהבת אשר הוא יתברך יטלנו חלקו י' מן איש וה' מן האשה והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, שם הרגיעה לה לילית ומצאה לה מנוח ותעל הארבה.

הרהורי דברים להרחיק את הכעס

נו. ואיש תבונות יישר ללכת לקדש עצמו ביותר להיות כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות וישית אל לבו כי קנאין פוגעין בו לחלל את מקדש ה', ואם בעל נפש הוא בהגיעו לידי עמל וכעס וקטטה תכף ומיד יסתכל כי דוב אורב בצידו לעורר הדברים ההם לקלקל השורה דרך הקדש ולהפילו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בהצית כאש קנאתו בו, אז השמר פן מנסה ה' אותך הישך עומד בקדושתך ולא תפרוק עולו מעל צוארך.

ובכן בתת הדברים האלה על לבבך אתה תאזור מתניך והתחזק והתאמץ לעמוד נגדו כאיש גבור כובש את יצרו ואל תפן אל און, וחילים תגבר ברוב ששונים ולהרבות עוד כל מיני שמחות ולא תתן מקום לנוח שמץ עצב דבר בלבבך, רק מאז באת והגעת אל מקום תת חיל ועזוז בגבול הרשעה, שנס עצמך בכל עוז ותעצומות לעלוז בה' אלהיך ולא תפנה ימין ושמאל, ובכן גחלים אתה חותה על ראשו והכנעני אז בארץ.

עיקר הכעס נמשך מדיבורי חול בשבת

נז. ורוב הכעס והקטט הוא נמשך מרוב דברים וברוב דברים לא יחדל פשע ועבירה ומצה ומריבה כנהוג בדורות אלו ברבת מבני עמינו אשר אמרו ללשוננו נגביר בשבתות ה' בסרח העודף על יתר הימים ונשתכחה תורת ודבר דבר אשר משם למדו חכמים שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול 248 וכרובם כן פשעו לערב קדש בחול וחול בקדש, וכבר בא אזהרת הדבור וחומר שבו בפרק א' אף על פי שמותר בימי החול אף על פי כן סיפרנו בשבחו למעט בדבורו מיעוט אחר מיעוט ככל האפשר עיין שם, ומשם יקיש המעיין חומר השיחת חולין בשבת ופגמו.

סוד איסור דיבורי חול בשבת

נח. ובזוהר פרשת ויקהל דף ר"ז אמרו שעל ידי שיחת חולין בשבת יצא מן הקדש פנימה לאתר דאלהים אחרים זה לשונו, כתיב אל יצא איש ממקומו מהו ממקומו תנינן ממקומו אתר דאתחזי למיהך ורזא דמלה ברוך כבוד ה' ממקומו ודא איהו מקום ודא איהו רזא דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו וכו' ובגין כך אזהרותא לבר נש דקא מתעטר בעטרא קדישא דלעילא דלא יפוק מיניה ולא יפוק מפומיה מלולא דחול דאי יפוק מיניה קא מחלל שבת וכו' כל אילין חלולא דשבתא איהו אל יצא איש ממקומו דא איהו אתר יקרא דקדושה דא דהא מיניה אתר דאלהים אחרים הוא ע"כ.

הנה משם תתבונן חומר איסור דבור של חול בשבת לנוגע אל האיש הישראלי בעצמו, אך אמנה עוד יוסיף סרה לגרום בדבורו הקל להכניס חס ושלום גבול הרשעה בגבול הקדושה כמו שאמרו בזוהר פרשת אמור דף ק"ה ע"א ז"ל, אמר ר' יוסי לרבי יצחק ודבר דבר מה הוא ומה גריעותא הוא לשבת אמר ליה ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית ליה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא איהו וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל שאלו עליה מאן הוא דבעי חול הכא מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן עתיקא לא אתחזי ולא שרייא על חול בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מידי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב ע"כ.

נט. ובזוהר פרשת בשלח 249 אתמר כדברים האלה ז"ל, ממצוא חפצך ודבר דבר הא אתמר בגין דההוא מלה סלקא ואתער אתערותא לעילא ומאן דאזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא תא חזי ההוא מלה דאפיק מפומיה סלקא ואתער אתערותא לעילא אי לטב אי לביש ומאן דיתיב בעינוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא ע"כ.

הנה זאת חקרנוה כן היא ממאמרים הנזכרים כי השח שיחת חולין בשבת מדמע חול בקדש וגורם להכניס טומאת הבל פיו למקום הקדושה והרי זה כעושה מלאכה בשבת באשר חומר איסור עשיית מלאכה הוא מטעם כי גורם להכניס הקליפה בפני הקדושה ומגיע עד השורש שנשמתו שורשת שמה ועל כן חייבו הכתוב מיתה לפי שגורם להכניס הקליפה ולטמא מקדש ה', לא כן ביוצא חוץ לתחום שאינו חב באחרים אפס לנפשו כי עוקר עצמו מהקדושה להכנס לאתר דאלהים אחרים ולפיכך לא חפץ ה' להמיתו ולא מרע אלא לנפשיה, אכן עונו ישא על כל פנים להתלבן אל מקום שורשו בקדושה כמו שכתב רבינו הקדוש האר"י ז"ל, וכן הדבר הזה בפגם הדבור כמעשה כמו שנתבאר ממאמרי הזוהר הנזכרים.

עונש הדיבור קשה יותר לתלמידי חכמים

ס. ותופשי התורה צריכים להיות נזהרים ביותר באזהרה זו ולקדש דיבורם מאד כאשר שורש נשמתם הוא נשא ורם ופגמם גם הוא ירום ונשא גבה מאד בעולמות העליונים, ובפרק כל כתבי אמרו, 250 רבי זירא הוה מהדר אזוגי דרבנן ואמר להו במטותא מנייכו דלא תחללוניה וכו', כלומר השמרו לכם פן לא תבואו לידי שיחת חולין על ידי שאתם זוגות זוגות, ואף כי גם רבים מעמי הארץ היו זוגות זוגות לא פנה אפס לזוגי דרבנן באשר לפי גדולתן תהיה קלקלתן וחטאתם כי כבדה מאד.

ביאור אמרם ז"ל מה הוא שבת מדיבור אף אתה שבות מדיבור

סא. וכבר צעק חמס חד עם דארעא לנגדי לאמר זו תורה חדשה כי בתורה לא הוזכר אפס איסור עשיית מלאכה כי לא האמין ברוח מינות שבו למאמרם של חכמים שדרשו ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול.

והשיבותי לו לפי דעתו לאמר האם אינך מאמין בדברי הכתוב המגיד בדבר ה' שמים נעשו כי המלאכה שלו היה הדבור, ואם כן כשאמר הכתוב וישבות ביום השביעי היינו ששבת מהדיבור וממילא שגם כשציוה אותנו לנוח בו ציוה בדומה לו לשבות גם כן מדבור, ומיד נכנסו דברי באזניו והודה ולא בוש.

סב. והן הן דברי מכילתא, מה הוא שבת מדבור אף אתה שבות מדבור, ובזוהר בראשית דף ל"ב ע"א ביארו טעם סוד הדבר זה לשונו, תא חזי כל אינון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה וקלא נטיל לון לא אתגליין עד דמלה מגלה לון מאן מלה היינו דיבור והאי דבור איקרי שבת ובגין דשבת אקרי דבור דבור דחול אסור בשבת בגין דדבור דא בעיא לשלטאה ולא אחרא ע"כ.

סג. ומאנה הנחם נפשי איך נשתכחה תורה זו מישראל כעם ככהן ולמדו לשונם דבר דברים הדברים בימי השבתות יתר מאד על דיבור של חול באשר ביתר הימים לא ראו איש את אחיו בעול משא עסקם איש לדרכו פנו איש לבצעו מקצהו, והיה כנוח עליהם הרוח בשבת נועדו יחד בשיחה בטילה ויהי מושבם בית מועד לכל חי איש לא נעדר אשר לא יעבור תחת שבט לשונם.

והלואי לא יהיה בהן לשון הרע וספר גנות על ריעיהם או דברי חונף באמרי שקר וגניבת דעת כאשר פשתה המספחת הזאת ברבת מבני עמינו כאשר הודעתיך בכמה מקומות כי אמם של אלו אשר היא יולדת השבע תועבות אשר שנא ה' היא השיחה בטילה כי ממנה פנה ממנה יתד לבא אליהם וממנה היו כולנה כי על כן הטיבו אשר שנו חכמים בלשון המשנה, 251 שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים כי מהשיחה בטילה יתעתדו לליצנות וללשון הרע בלי ספק.

סיפור שמועות ודברי חדשות אסורין בשבת

סד. ורבים הורו היתר לעצמם לומר שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם ומותר לספרם כמו בחול, ואיני משכיל הוראה זו שיהא עונג שבת אמור בחלל קדושתו כי המדבר שיחת חולין בשבת הוה ליה מחלל מקדש ה' כמו שהתבאר מכמה מאמרים ומאין הרגליים לחלל מקדש ה' ושתחשב למצוה עונג סיפור השמועות, ומצוה הבאה בעבירה היא פגול הוא לא ירצה ואין ברעה למטה מנג"ע.

לקבל פני חכמים בשבת ויום טוב

סה. והנה חייבו חכמים לקבל פני החכמים בשבת ויום טוב בדברי שלום כדי להמשיך מזיו הארת פניהם כמ"ש הרב זלה"ה.

תוכחה למרבים שיחה עם קרוביהם בשבת

סו. ואולם עתה בדורינו זה נשתרבב מזה מנהג רע ומר כי ביום השבת הולכים כתות כתות לדרוש בשלום אוהביהם וקרוביהם וממנה פנה וממנה יתד לערוך שיחתם ביותר שעה או שתים ולא יזכרו ולא יעלו על לב מוראת קדושת שבת כאילו לא היה.

ולו חכמו ישכילו שאף שאלת שלום עצמו אמרו בירושלמי בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, וכל שכן העורכים שיחתם בלי שיעור ומדה בבואם לדרוש את שלום ריעיהם אהוביהם כי איסור שבת ודאי רביע עלייהו.

תוכן העניינים

חמדת ימים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה