חמדת ימים א· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי
ספר חמדת ימים - חלק ראשון - שבת קודש · פרק ז - מנהגי הלילה - כשרות היין - עניני קידוש
מלאכי השרת מלוין לאדם בצאתו מבית הכנסת
א. אחר צאתו מבית הכנסת ליל שבת אל יסיח דעתו מקדושת היום אפילו רגע קטון ותהיינה רגליו קלות כאילות לבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכת שמים, והחכם עיניו בראשו לידע במעמד הקדוש אשר הוא עומד בעת ההיא עם מלאכי עליון והשכינה למעלה מהן ובמעמד שלשתן יסובבו כמו שאמרו בזוהר חדש 209 זה לשונו, תא חזי כד אתי בר נש מבי כנישתא יהון עמיה מלאכין קדישין מהאי גיסא ומלאכין מהאי גיסא ושכינתא על כולהון כאימא על בנין ובהאי שעתא יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וכו' עד לא תאונה אליך רעה כל דא אם אינש יעול לביתיה בחדוה ויקבל אושפיזין בחדוה, וכן אמרו בגמרא 210 ששני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע כו'.
תוכחה למדברים דברי חול בצאתם מבהכנ"ס
ב. ועל כן האיש הנלבב ילבש חרדה כמדו בצאתו מבית הכנסת ביתר שאת ויתר עז לבלתי יסיח דעתו מקדושת היום, וכל שכן לבל יהיה ככסילים וכאוילים מדרך פשעם העומדים בהליכתן ברחובה של עיר ויספרו שיחת חולין זה עם זה אשר לא די כי הם מעותדים לעונשים קשים ומרים על עון שיחת חולין בשבת אלא אף גם מלאכי צבאות מסתלקין מהם וסורו טמא קראו למו, כי מי בער ולא ידע כי לא יסבלו מלאכי עליון להיות ממתינים עליו והוא עוסק בדברים של חול.
ואין ספק כי כאשר אמרו שם על הבלתי מכין לכבוד הדרה של שבת שרגא ופתורא מתתקנא ואינש ואיתתיה בחדוה שאז השכינה אזלת ומלאכין עמה וייתי יצה"ר עם כת דיליה ואתחברו עמיה ואמרין זה שלי הוא ומן חיילין דילי ומיד שורה עליו ומטמאהו כו', כך יאמרו על איש המזלזל בכבודם לעמוד שם בדרך הליכתם ברוב דברים של חול ישתקע הדבר.
ג. ולא באו לידי מדה זו אפס בהביטם בכל מעשה עבודתם בחו"מר שבה ולא בפנימיות רוחניותה, דרך נשים להם מצות הנשים מלומדה, ואיש התמים תמיד יפן כי כל מעשה עבודתו פה ראשו מגיע השמימה ולפיכך שם ישכנו שכינה וצבאותיה להסתופף בצילו באשר הוא מוסיף חיל ועזוז בה כמו שנאמר רוכב שמים בעזרך על ידי מעשה עבודתו ועבודת שמים, ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ומורא לו יעלה על ראשו בעת ההיא.
ד. ועל כיוצא בזה נאמר החכם עיניו בראשו וביארו בזוהר בלק דף קפ"ז ז"ל, וכי היכא אינון עינוי דבר נש אלא בראשו דילמא בגופיה או בדרועיה דאפילו לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי איהו ודאי דתנן לא יזיל בר נש בגילוי רישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא על ראשו וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבין ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא ע"כ.
על כן אתם גם אתם ממלכת כהנים וגוי קדוש תנו עוז לאלהים לשמור את דרך עץ החיים תכף לתפלה ברכת ה' בלי הפסק והעלם בנתים חס ושלום כי הפסקות משמשות למנוע גם כן שפעת גשם נדבות, והעמדת קרן האורה ותקות חוט החסד נקנית במשיכה וסמיכה וירא אליכם כבוד ה'.
אמירת שבת שלום ומבורך בקול רם
ה. ואיש על דגלו מן הבא בידו ועוצם ידו בא יבא ברנה יחד עם מחנה שכינה ותאזרהו שמחה וששון, יצלח דברו ויתן בקולו קול עוז לאמר שבת שלום ומבורך, וכן בא הרמז בפסוק ב'יום ק'דשי ו'קראת ל'שבת ראשי תיבות בקו"ל כי צריך לקרוא כבוד שבת מלכתא בקול רם לקבל את הכלה הנעימה בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה.
מנהג האר"י לנשק ידי אמו בליל שבת וסודו
ו. וכתב מהרח"ו ז"ל, מורי זלה"ה היה נוהג לנשק ידי אמו תחילה ליל שבת.
ואשר בא בסוד ה' יכין לו לכוין סוד הדבר כי כן הז"א נושק הידים דתבונה אמו סוד חג"ת שלה ושם הם הזרועות של התבונה והוא עולה עד שם וישתחו וישק לה, אכן כוונת הנשיקה תהיה אחורי היד ימין לבסם בחמש מוצאות הפה שורש חמש גבורות שבחמש אצבעות היד, ועל כן צריך להיות ביד ימין אשר הגבורות אשר שם הם ממותקות וקרובות אל התקון.
מנהג לברך הבנים בליל שבת וטעמו
ז. ואותו היד בלבד ישים המברך על ראש המתברך שאין שתי ידים זוכות כאחת, וטעם הברכה בעת ההיא לפי שצנורי הברכות פתוחים, וגם שדרך האב לכעוס על בנו ולקללו כל ימות השבוע וכן הרב על תלמידו ולכן מקדים לברכו עתה, ומשברכו לא יוכל לקללו עוד על דרך וברך ולא אשיבנה.
מעלת המקדים מצות קידוש
ח. ואחר כך יתאמץ בכוונתו לקדש קידוש היום עם סדרו וכל עוד שיקדים להיות זריז לקדשו הרי זה משובח, וכבר ביארנו לעיל פ"ה שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת ומאדים משמש בשעה ראשונה של אור השבת ונכון להיות מקדש קודם הלילה כל מה דאפשר לבלתי יכנס בגבול מזל מאדים, וסימניך צדק צדק תרדוף כמו שביארנו שם.
ואף אם הוא בתענית אין קפידא, שאף שאמרו הלכה מתענה ומשלים היינו לומר שיתענה עד שקיעת החמה אבל כל שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות, ובימי העומר כל שלא הגיע זמן הספירה יכול לקדש ולעשות סעודת שבת מיד אחר תפלת ערבית ובהגיע זמן הספירה יוועדו יחד ויספרו, וכן הוא מנהג בני אשכנז שלא לאחר זמן הקידוש והוא הנכון.
ראוי לומר אשת חיל קודם קידוש וסודו
ט. ועודינו הדור בלבושו מעוטף לבנים כמלאך ה' לפני האלהים איש לפי מהללו יהלל בקדש הלולים ולכבוד הדרה של שכינה הרוחפת עלינו יכנס בכי טוב בשבחא דמטרוניתא ויאמר פרשת אשת חיל מראשה לסופה בנועם קולות ובגילה וברעדה, ואיש המשכיל יאמר אותה בישיבה דמילין דעלמא תתאה בישיבה כמו שאמרו בזוהר פרשת אמור 211 בסוד העומר וסימניך והוא יוש"ב פתח האהל, וישכיל עשה לכוין בה במקצת כנויי הזוהר הנאמרים בתוכה.
סוד ג' הסעודות ויישוב דברי הזוהר בזה
י. ולהיות כי מנהג ר' אבא ע"ה היה לבטא בשפתים פרטי סוד סעודות שבת לפני הסעודה כמו שאמרו בזוהר פרשת יתרו דף פ"ח ז"ל, ר' אבא כד הוה יתיב בסעודתא דשבתא הוה חדי והוה אמר דא היא סעודתא קדישא דעתיקא קדישא סתימא דכלא, בסעודתא אחרא הוה אמר דא היא סעודתא דקודשא בריך הוא וכן בכולהו סעודתי, ר"ש הוה אמר הכי אתקינו סעודתא דמהימנותא אתקינו סעודתיה דמלכא וכו', על כן כל איש המשכיל יאחוז דרך צדיקים לעמוד במקומו בשלחן ויאמר דא סעודתא דחקל תפוחין קדישין לבטא הכוונה בשפתים.
והסדר הנכון הוא כמסודר שם בפרשת יתרו ז"ל, אמר ליה ר"א לאבוי אילין סעודתי היך מתתקנן אמר ליה ליליא דשבתא כתיב והרכבתיך על במותי ארץ ביה בליליא מתברכא מטרוניתא וכלהו חקל תפוחין כו' וההוא ליליא חדוותא דמטרוניתא הוי וכו' ביומא דשבתא בסעודתא תניינא כתיב אז תתענג על ה' על ה' ודאי דההיא שעתא אתגליא ע"ק וכו' וחדוותא דע"ק עבדינן וסעודתא דיליה הוא ודאי בסעודתא תליתאה וכו' דא היא סעודתא דז"א וכו'.
וטעם שנזכר בפסוק והרכבתיך על במותי ארץ שהוא סוד סעודת הלילה אחר אז תתענג על ה' סוד סעודת שחרית, לרמוז גם כן כי הכלה מקבלת שפע מן הע"ק קודם שתשפיע עלינו ופירוש הכתוב הוא כך, אז בלילה הכלה תתענג בע"ק שהוא על ה' ושוב תשפיע לנו ובכן כתיב והרכבתיך על במותי אר"ץ.
וזה הוא הסדר הנכון, ומה שכתוב בפרשת האזינו חד סעודתא דמטרוניתא וחד סעודתא דמלכא וחד סעודתא דע"ק, ענין הסעודות הוא מונה ולאו סדר סעודה קחשיב רק חד וכו' שנה ולא פירש בסדר זמנים כמו בפרשת יתרו ושם דיבר בקדשו כסדר המדות מלמטה למעלה כדרכו בכמה מקומות, וכבר ביארתי זה באורך בספר חמדה גנוזה דף רי"ב ע"א. (ועיין לקמן בפי"ז עוד בזה אמיתתן של דברים).
סדר אתקינו סעודתא לומר קודם ג' סעודות
יא. ומורי נר"ו כתב שצריך בכל סעודה לזמן שלשתן יחד ובעל הסעודה בראש כולם.
בסעודת הלילה יאמר, אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא קדישא אתקינו סעודתא דמלכא, דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וזעיר אנפין ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדה.
ובשחרית, אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא קדישא אתקינו סעודתא דמלכא, דא היא סעודתא דעתיקא קדישא דחקל תפוחין וזעיר אנפין אתיין לסעדא בהדיה.
ובמנחה, אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא קדישא אתקינו סעודתא דמלכא, דא היא סעודתא דזעיר אנפין ועתיקא קדישא וחקל תפוחין אתיין לסעדא בהדיה.
יב. וסמוכות שלו ממה שאמרו בזוהר פרשת יתרו 212 ז"ל, תלת דרגין אינון דכולהו אקרון שבת שבת עילאה שבת דיומא שבת דליליא ואקרון כולא שבת וכל חד כד איהו שלטא נטיל לחברוי וזמין להו בההוא שולטניה דיליה וכד האי אתיא לעלמא כולהו אתיין וזמינין בהדיה כד אתי ליליא זמין בהדיה לשבת דיממא וזמין ליה בהכליה ואתטמר בהדיה כיון דהאי אתיא שבת עילאה אתמשך עליה וכולהו גניזין בהיכלא דליליא וכו' ע"כ.
והוא היה אומר שזהו הטעם שאמרו בגמרא בשבת דף קי"ט, דרבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן קריב ליה תלת סאוי טחוי א"ל מי הוו ידעיתון דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לון מינה, כלום אתה חשוב לנו מן השבת, ולא פליג אמה שאמרו 213 גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דודאי גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, אמנם גדולה שבת יותר באשר בכל סעודה וסעודה כולהו מזדמנין במותב תלתא כחדא כאמור.
להקיף השולחן ב' פעמים
יג. ואחר כך איש תבונות יישר ללכת במנהג טוב ההולכים בתמים להקיף את השלחן פעמיים, פעם ראשונה דרך ימין בשתיקה ושוב יטול השתי אגודות של הדס אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל ויחברם יחד ויברך עליהן ויריח בהם, ועודינו מריח בהן יקיף השלחן דרך ימין עוד הפעם ואחר כך יאמר בלילה שמור וזכור בדבור אחד נאמרו כדרך שביארנו בו בקבלת שבת דשמור בחינת הלילה וזכור בחינת היום, וביום יאמר זכור ושמור.
תפלה להקפת השולחן ע"ד הסוד
יד. ואשר הריחו בסוד ה' ישבע לבטא בשפתים קיצור הכוונה באמור, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הנה אנכי בא להקיף את השלחן אשר לפני ה' נוקבא קדישא דמלכא קדישא להאיר אל עבר פניה אור המקיף משלשת השריגים דמלכא קדישא, ובהקיף אותה עוד הפעם יומשך אליה אור מקיף מפנימיות הגדולה והגבורה והתפארת דמלכא קדישא, ויהי נועם ה' וכו'.
ובקחתו את שתי האגודות של ההדס בידו יאמר, מעשה ידינו כוננה עלינו בחבר שתי אגודות הדס אלו משולשות לחבר זכור ושמור זו"ן ולהאיר אל עבר פני הנוקבא בצירוף ההקף בה סביב לשלחנך מאור המקיף חג"ת דזעיר, ובהריח בם דרך החוטם מעז יצא מיתוק חמש גבורות מנצפ"ך אשר קובצו בה ויעלו למצח ויתמתקו באור המוחין בסדר המדריגה חוץ לחוטם, רי"ח מספר רבוע אלהי"ם וה' אותיות שורשו וי"ג אותיות אלהים מלא דיודי"ן, ובחוטם מיתוק ניחח מספר ב' פעמים הב"ל עם אהבת כללותם, ובמצח מיתוק אש"ה מספר אלהים דיודי"ן וה' אותיות שורשו עם אהבת כללותו, ובמוח מיתוק ליהו"ה שורש ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והנח"ח יעלה אל ה' ושב כל מר למתוק, ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו'.
ואף הבלתי בא בסוד ה' יעשה כסדר הזה ויאמר כשהוא מריח לשון הכתוב רי"ח נח"ח אש"ה ליהו"ה, שבמילות אלו כלול סוד הריח וקריאתן זו היא הלילן וכן יעשה כל זמן שהוא מריח.
מעלת השירה בשבת ודוגמתה בעליונים
טו. ויש לכל איש ישראל לזמר ולנצח שיר ושבחה הלל וזמרה לכבוד הדרה של שבת בעת הזאת איש לפי מהללו לעורר חבצלת השרו"ן לשיר בקול נעים ובו ימצא תועלת גדול לעליונים למעלה וגם הנפש לו תמלא מאורי אור של מעלה, וכמו שהיורדים במרכבה צריכים לומר שירות ומכח אותם השירות נפתחים להם שערי מרכבה והם נכנסים להיכלותיה ומתוסף כח בהם ללכת מעלה מעלה בכח השירות, ואפס השירה לא יעצרו כח להלוך כי בעודם משוררים הם מהלכים, ושמש בגבעון דום יוכיח שאם לא היה משתיקו יהושע לא היה יכול להעמידו שבכח השירה מהלך ממזרח למערב, אם כן גם בני אדם אשר בעפר יסודם בכח השירים אשר ישירו לה' לכבוד הדרה של כלה יעלו ויכנסו בהיכלות הכלה כל אחד להיכל הראוי לו וכל שכן בשירים דאית בהון קבלה אמיתית.
פיוט אזמר בשבחין להאריז"ל וסודו
טז. ועודני עסוק בחבורי זה לזכות בו את הרבים, האלהים אינה לידי פיוטי הרב זלה"ה שיסד לכל סעודה וסעודה של שבת להיות כל איש שור"ר בביתו מידי שבת בשבתו, מדובר בם נכבדות והן אומר והן דברים שעומדים ברומו של עולם כוונת סוד השבת וסדרים שלה וכולא רמיזא בחכמתא ליונקים מסוד תנחומיה, ולמען לא יחסר כל בו בחבור זה אביאנו אל בית חמדתי לזכות את נפשך ותעלוזנה כליותיך ואבאר יושר אמרותיו פה לתשוקת המשכילים, וקודם יושר השיר תאמר בנועם קול.
אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה. ה' עוזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי ויעלוז לבי ומשירי אהודינו, ואחר כך יאמר לחן מתי יבושר עם.
א זמר בשבחין. למיעל גו פתחין. דבחקל תפוחין. דאינון קדישין
יז. פרשת הדברים, התחיל רבינו זלה"ה בזמרה נגד אותה שלהוביתא דאשא היוצאה מתחת כסא הכבוד שביארנו בפרקים הקודמים, וכמו שאותה השלהוביתא מזמרת וכורתת עריצים כן הבעל השיר פתח דברו יאיר בזמרה, ואחר הזמרה שיוטהרו העולמות מאינון מאנין דחולא יכנס בכי טוב בשבח שהשבח הוא מעורר השפע מן שבת העליון סוד התבונה כי בה הוא השבח כי על כן שבח עולה י"ש בסוד להנחיל אוהבי יש כנודע.
וביאר ואמר שצריך לזמר בשבחין אלו למיעל גו פתחין, רוצה לומר לעלות וליכנס לפנים בפתחי ה' אחרונה שבשם כי שנים פתחים יש לה אחד למעלה ואחד למטה, פתח של מעלה היא חתירה לרשעים השבים ופתח התחתונה היא לצדיקים והן הנה הנזכרות בספרא דצניעותא באומרו, ווי למאן דגלי פתחהא שגורמים לגלות פתחיה ושיתהנו הקליפות הימנה חס ושלום, ואולם עתה בסדר שבח זה יכנס המכוין בתוך הה' עצמה ויזכה ליקח אור השפע מבפנים באופן אשר לא יתגלה השפע למטה ליהנות ממנו הקליפות.
וזהו אומרו גו פתחין, שבמלכות עצמה אית בה בתי גואי ובתי בראי וזה בשבחו נכנס לבתי גואי למחדיה מן החדוה שנהנים ממנה זו"ן, וזהו שאמר דבחקל תפוחין דאינון קדישין דהיינו כשהיא מקבלת מן השפע והיא אנפין באנפין עם ז"א אז נקראת בבחינת נה"י דז"א חק"ל, ובבחינת חג"ת שלו נקראת תפוחין, ובבחינת חב"ד היא נקראת קדישין כמ"ש הרב ז"ל.
נ זמין לה השתא. בפתורא חדתא. ובמנרתא טבתא. דנהרא על רישין
יח. פרשת אלה הדברים, מודעת זו כי כל דבר שבקדושה בעי הזמנה, רצוני לומר שלהפריד כוחות הטומאה מהקדושה בעי הזמנה כענין זימון החליצה וברכת מזון, על כן בבואינו עתה לקדש להמשיך הקדושה מעתיקא לחקל תפוחין קדישין מפחד שמא יתעוררו הדינים שאף על פי שבשבת הם נכפין היינו שלא יעצרו כח לצאת החוצה מן הקדושה למטה לפעול פעולתם בעולם הזה אמנם מכל מקום עודם במקומם יכולים להתגבר ובמוצאי שבת יצאו הדינים בגבורתם העצומה, על כן בעי הזמנה כדי שיתמתקו במקומם ויהפכו מדין ויתן אותם לרחמים.
וכלפי זה יאמר נא, נזמין לה השתא היינו לשכינה חקל תפוחין קדישין הנזכר שתבא לשרות עלינו ולהביא לנו הנשמות החדשות המתוספות בנו מהיכל עצם השמים שכל תוספת הם משם כנראה בפירוש באדרא דנשא במאמר כד נחית מדיקנא יקירא עלאה קדישא וכו' ע"ש, ועל כן אנו צריכים לזמן כדי שיהא בנו יכולת לקבל אותו התוספת שאמר שממנו באים אלינו הנשמות יתירות על ידי חקל תפוחין קדישין בסגולת דבור זה שאנו אומרים נזמין לה השתא הדבור הוא פועל.
ואמר בפתורא חדתא, הוא חידוש הלבנה שהיא אדנ"י מלא העולה תרע"א, וי"ב אותיות המילוי וד' אותיות השורש עולין פתור"א שמתחדשת בסוד תוספת מז"א ועל כן נקרא חדתא, ולהיות שהיא נהנית מסוד תוספת דז"א היא זוכה לקחת גם הארה מן התוספת דא"א עצמו על ידי או"א כי סוד אימא הוא סוד הנר וסוד אבא הוא סוד השמן שבא בו מעתיקא קדישא כנודע בסוד כשמן הטוב על הראש, והיינו דקאמר ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין שתהא טובה ומתוקנת בכל הארותיה ובכל מ"ב הזיווגים כנזכר בראש הקדמת הזוהר כדי לנהרא על רישין הנשמה יתירה שבראש מקום תחנותה.
י מינא ושמאלא. ובינייהו כלה. בקישוטין אזלא. ומאנין ולבושין
יט. פרשת הדברים, שהכלה כשהיא עולה למעלה היא מתלבשת בג' עולמות, ועולם האצילות הוא בסוד ימינא דהיינו שם ע"ב שהוא סוד אהיה וגם יה"ו דמ"ה העולה ט"ל ששניהם עולים ימינא, ואלו הב' שמות אהיה הם ב' מרגלאן הנזכרים בר"מ יתרו דף צ"ב ע"א ומהם יוצאים שבע שמות אחרים כמו שביארנו בפרק ו', ואלו השמות הם קישוטין דכלה כי הם בבחינת אורות ואותם דבריאה הם בבחינת כלים ואותם דיצירה הם בחינת לבוש שכן עולה חשמל מלבוש החופף על עולם היצירה.
ולעומת זה יאמר נא, ימינא עולם האצילות בב' שמות הנזכרים, ושמאלא הוא עולם דיצירה סוד החשמ"ל במספר ושמאלא, ובינייהו דהיינו בעולם הבריאה ששם היא בעת הקידוש וזהו ובינייהו כלה, וביאר ואמר שזכתה לכך בהיות לה אותן הקישוטין של הז' שמות דמרגלאן דאינון ברזא דקשוט וזהו שאמר בקישוטי"ן אזלא, ומאנין עולם הבריאה ולבושין עולם היצירה ובאמצעות אלו הקישוטין עלתה הכלה לראש נקודת הבריאה כאמור דנהרא על רישין ואחר כך היא עולה למעלה לנה"י דאצילות.
י חבק לה בעלה. וביסודא דילה. דעביד נייחא לה. יהא כתיש כתישין
כ. פרשת אלה הדברים, זעיר דאצילות הוא עתה בבחינת בעלה וסוד החיבוק הוא בסוד הע"ב הנ"ל שהוא ימינא ואהי"ה שמאלא בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והוא מצד החסדים רובו מטי כלפי חסד, וביסודא דילה פירוש שיש ביסוד של ז"א שתי בחינות, בחינה אחת מה שנוגע לז"א ובחינה שניה הוא מה שנוגע לה, ומה שנוגע לה נקרא על שמה וז"ש וביסודא דילה דהיינו בחינת יסוד דז"א שהוא חלק דידה, והכוונה שמאותם הארות שמאירים משם החסדים והגבורות בתוך יסוד ומתמתקים שם הגבורות יכנסו לתוכה ממותקים במדריגת ימין כי בזה יעביד לה נייחא שבהתמתק הג' גבורות בתוכו כשאחר כך מגיעים אליה הם באים מבוררים מהקליפות והקליפות אין להם אחיזה כלל ממנה, וזהו לשון נייחא כמו שנאמר והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח.
ואמר יהא כתיש כתישין בלשון תפלה כלומר, שיסוד זה יתן לה שלו בתוך היסוד שלה באופן כי יתכתשו הגבורות שהן ג' גבורות הבלתי ממותקות, וז"ש כתיש חד, כתישין תרי הרי ג' כתישין נגד שבירת כח הג' גבורות, א"נ יהא כתיש כתישין ירמוז לסוד האמור בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז ע"א ז"ל, בלולה בשמן כתית בשמן בההוא שמן דנגיד ונפיק מלעילא אמר ר"ש יאות אמרת אבל מאי כתית אלא רזא איהו דקא רמיז לשמשא בנוקבא לאנגדא לגבה שמן כתית כדקא יאות לה לא הוי אלא כתית לאפקא מזתים דאינון שייפין דגופא ולאמשכא ההוא נגידו מלעילא בכל שייפא ושייפא לא הוה אלא כתית וצדיק איהו דכתיש כתישין ואפיק מכל אינון שייפין עלאין דאינון זיתין קדישין משח רבו בתיובתא שלים לגבי נוקביה ואי לא כתיש לא יפוק ההוא משחא אלא בלא תיאובתא דשייפין וההוא נגידו לא אתהני מניה נוקבא ולא הוי כדקא יאות עד דתהא בלולה מיניה להתהנאה מיניה ע"כ, ואל סוד זה אמר כאן וביסודא דילה יהא כתיש כתישין.
צ ווחין אף עקתין. בטלין ושביתין. ברם אנפין חדתין. ורוחין עם נפשין
כא. פרשת הדברים, צווחין היא הקליפות דעשו מסטרא דשמאלא שהם תק"מה כנודע ועתה באור שבת נמתקין ט"ל אבל תק"ו שהם כמנין שו"ר הן בלתי מתוק, ואף על פי שהן בלתי מיתוק מכל מקום הרי הן כמבוטלין בשבת לשון שביתה והיינו בטלין ושבי"תין.
אף עקתין הוא הקליפה דישמעאל מימינא שבא מהגר שהיתה צרה לשרה ותרגום צרה עקתא, ואמר אחר כך ברם אנפין חדתין כי לא בלבד נתבטלו הקליפות אלא גם אנפין חדתין כלומר אנפי זוטרי מתחדשין דהיינו בסוד תוספת יסוד דא"ק שאותו תוספת נמשך לאו"א וזעיר ונוקביה ומתחדשים החב"ד שלהם שהוא סוד הפנים ומתוך כך נמשך השפע בו"ק שלהם שבחינת חג"ת שלהם הוא בחינת רוח ובחינת נה"י שלהם הוא בחינת נפש.
והיינו דקאמר אנפין חדתין בערך הנשמה דזו"ן שהיא בחב"ד שלהם ובחינת רוח שהיא בחג"ת שלהם ובחינת נפש שהיא בנ"הי שלהם, והנשמה יתירה של תוספת שבת היא בא לרוב העולם מבחינת נפש דהיינו מיסוד דנה"י דז"א או דנוקבא כל אחד לפי הראוי לו, וכלפי המחצדי חקלא כפי כוונתם אמר אנפין חדתין שמתחדש במוחם אנפין חדתין כח בחינת חב"ד דנה"י דזו"ן ומשם בא להם הנשמה יתירה, ולנבונים נמשך להם רוח מצד חג"ת דנה"י שלהם ולשאר כל העם נמשך להם נפש מהנה"י של נה"י שלהם וזהו שאמר ורוחי"ן עם נפשי"ן, נמצא כי כל השלשה מדריגות שיורשים ישראל בשבת כולם בבחינת נפש זו"ן בסוד שבת וינפ"ש, ומאמר הרשב"י בפרשת בראשית דאית להון נשמתא קדישא בשבת היינו נשמה של הנפש כמדובר.
ח דו סגי ייתי. ועל חדא תרתי. נהורא לה ימטי. וברכאן דנפישין
כב. פרשת הדברים, מודעת זאת כי כל חדוה מצד הגבורה שהחדוה היא מעוררת את החום ואותו חום הוא מצד הגבורות ולית חדוה קמי קודשא בריך הוא כמו מיתוק הגבורות ממעשה התחתונים ומעשה התחתונים צריך לעלות קודם מ"ן לזו"ן, וכל מ"ן הם מצד הגבורות והגבורות נמתקות בסוד חמרא טבא דביה תחדי נפשא שהחדוה היא צורך לז"א ליקח המוחין הראויים לאולדא כמ"ש ר"ש באידרת האזינו דף רפ"ח ע"ב, ואלו המוחים הראויים לאולדא צריכים שיהיו הגבורות נמתקות מן החסדים ואז הגבורות כשבאים אליה הם באות כשהם ממותקות, ובימות החול אינו נמתק אפס ב' גבורות פחות שליש והב' והג' אינן נמתקין.
ואולם בשבת מקבל הז"א החדוה מאו"א ואו"א מא"א דהיינו בתוספת יסוד דא"ק ואז הוא מקבל הארה גדולה בכפלים עד שמתמתקות כל הה"ג ואז תגיע אליה הארה עצמה של אור תוספת שבת, וז"ש דרך תפלה חדו סגי יָיְתֵי שיביא הזעיר החדוה מלמעלה בסוד המיתוק הזה הרבה בכפלים, וז"ש ועל חדא תרתי כלומר על חדא שהיא רגילה לקחת אותו המיתוק בשאר הימים תרתי גם הב' יתמתקו, ומלת תרתי חוזר על שני דברים חוזר על החדוה כפלים וגם על הב' גבורות.
ובכן נהורא לה ימטי אותה הנהורא עילאה דהיינו הארת תוספת שבת עצמה יגיע אליה, גם ברכאן דנפישין הוא על אותם ז' ברכות שמקבל ז"א בכל ליל שבת שדוגמתן היא סוד תפלה מעין שבע, וכל אחד מאלו השבע ברכות שמקבל הם כלולים מעשר והם השבעים של סוד יין דקידוש והם באים אליו מסוד ז' דגלגלתא וע"ק, ועל אותם הברכות אנו מעתירים שז"א יתנם כולם אליה.
ק ריבו שושבינין. עבידו תקונין. לאפשא זינין. ונונין עם רחשין
כג. פרשת אלה הדברים מבוארים מאיליהן, שאנחנו שושביני דמטרוניתא נקרב לעשות תיקונין דילה לתקן השש מעלות שבה שהם סוד שש מעלות לכסא, ואומר שבסוד הזמר הזה ובתקונים שאנו מתקנים מטה ושלחן וכסא ומנורה בזה נשלמו תקוני הכלה וכשנקרבים ישראל על השלחן כאילו נקרבים אל המזבח, ובמקום הקרבן הוא התקונים הנעשים בקידוש ובנטילה ובמקום הזמר שהיו הלויים אומרים הוא הזמר הזה.
ואמר לאפשא זינין, שצריך גם המעשה להרבות במיני פירות ומיני תבשילין נאים, ונונין עם רחשין דגים גדולים ודגים קטנים, נונין שהם דגים גדולים רמז ליסוד דא"ק הנזכר לעיל והרחשין שהם הדגים קטנים רמז ליסוד דאריך כמו שאמרו בזוהר עינא פקיחא כנוני ימא, כי על כן המשכילים יזהרו להיות בסעודתם דגים גדולים עם הקטנים ועל כל פנים לא יעבור מלהיות בסעודתו איזה דג שיהיה ובכן תקבל הכלה תקוניה.
ל מעבד נשמתין. ורוחין חדתין. בתרתין ובתלתין. ובתלתא שבשין
כד. פרשת הדברים, עתה יבאר מה תועלת יש בתקוני הכלה ואמר שהן למעבד נשמתין שבכח סגולת תקונים אלו נעשה מ"ן לזו"ן ובאים להם מוחים דחזו לאולדא נשמתין, וגם רוחין חדתין הם הרוחות חדשות שבאים למכוונים בסוד ה' ליראיו כמו שנאמר ורוח חדשה אתן בקרבכם שבאותו רוח הנוסף על המכוונים יתחדשו בהשכלתם להשיג בכל דבר הן ברוחני והן בגופני.
ואמר תדע במה נעשים הנשמתין ורוחין חדתין היינו בתרתין ובתלתין הם סוד הל"ב נתיבות שמתפשטים מאבא תוך אימא ועוברים תוך נה"י דאימא ונכנסים בז"א כלולין במוחין שלו דהיינו בחכמה שלו, ואף על פי שבחכמה שלו מתפתחים ל"ב אלהים דעובדא דבראשית כמ"ש באדרא אלו הל"ב אלהים הם נכנסים באבא ואינן נראין כלל אבל כשיורדים למטה בז"א שם יוצאים ודינם לחוץ והם ל"ב אלהים, ועתה בשבת אלו הל"ב אלהים הם נמתקין בתלתא שבשין הם שלשה ענפין דאימא שהם נה"י שכוללים בתוכם נה"י דאבא ומתווספת הארה להם מתוספת שבת ומתמתקים הל"ב אלהים ונעשו כולן יחד בסוד חסדים עם חדוה של הגבורות ונמצא עתה שהם ל"ה, ל"ב אלהים וג' שבשין והם הל"ה תיבות שבקידוש, ומכח המתקה זו בחדוה זו היה המשכן אחד לאולדא נשמתין ורוחין חדתין הנזכרים.
ו עטורין עלא. ומלכא דלעילא. דיתעטר כלא. בקדיש קדישין
כה. פרשת אלה הדברים, כי הנה מודעת זו שז"א יורש מאימא תרין עטרין והם נקודות החו"ג, ואלו העטרין באים אליו מהבטישה שבוטש מזל הח' עם מזל הי"ג ומאותה הבטישה יוצאין הב' עטרין ויורשם ז"א מאו"א והארתו מקפת את הכלה בסוד וימינו תחבקני, נמצא שלשון עטורין זה היינו סבובין כמו עוטרים אל דוד ויש בו שתי משמעויות משמע עטרין ומשמע עטורין, וז"ש ועטורין עלא כלומר עליה כמו הלבוש שעליו.
ואמר כי אף כי עיקר עטורין עלא מצד ז"א עתה הם באים אליה ממלכא דלעילא סוד יסוד א"א שנקרא מלכא להיות שדבוק בו העטרה סוד המלכות כנודע, ועל כן אמר ומלכא דלעילא לאפוקי ז"א לומר שהארה זו מגעת אליה ממש, ופירש תדע למה הוא מאיר אליה דיתעט"ר כלא בקדיש קדישין כדי שיגיע הכל מעוטר מן העטרה דא"ק שהוא קדיש קדישין ובכן כל האצילות יהיה מעוטר מתוספת יסוד דא"ק.
ומאן דתני ועטרין שבעין לה לא משתבש כי כן הוא לשון הזוהר בפרשת פנחס ז"ל, יומא דשבתא חדוה איהו לכל וכלא אתעטר עילא ותתא ונקודה תתאה (פירוש המלכות שהיא בסוד נקודה) נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר וסבא דכל סבין (פירוש ע"ק) אתער וכו', וסוד שבעין עטרין הם נמשכים מסוד ז' תתאין דעתיק יומין המתלבשים בז' תקוני רישא דא"א, וכלפי זה אמר ועטרין שבעין לה כמ"ש במאמר ונקודה תתאה נהרא לסלקא בשפירו דעטרין שבעין וזה בא לה ממלכא דלעילא רישא דא"א שעכשיו יתעטר כלא בקדיש קדישין כמ"ש וסבא דכל סבין אתער.
ר שימין וסתימין. בגווה כל עלמין. דבה עתיק יומין. הלא בטיש בטישין
כו. פרשת הדברים, שעולם העשיה נכלל ביצירה ושניהם בראש עולם הבריאה ובריאה בנה"י דמלכות דאצילות באופן שכל העולמות רשומין ומצויירין בגווה והם סתימין כדי שלא יהנו מהם הקליפות כשאר ימות החול, ופירש ואמר תדע מאין הכח הזה לה דבה עתיק יומין הם הז' תקונים של ג"ט קר"ע פ"ח הקרויין עתיק יומין המאירים אל עבר פניה היום וכמו שבוטשים ב' שמהן דמרגלאן אהי"ה ויה"ו ויוצאים בנציצו כמו שאמרו בזוהר דמתנצצי אתוון ובנציצו דילהון אעלין דא בדא ונהרין דא בדא ויוצאים הז' שמהן, וכמו שבוטשים אלו האותיות של שמות אלו כך למעלה בוטשין הז' תקונים הנזכרים זה בזה כדי להוציא תוספת הארה בה, וז"ש דבה עתיק יומין הלא בטיש בטישין הם ב' דברים, א' על הז' הנזכר והב' על עתיק יומין הוא מורה באצבע ואמר הלא הוא אותו דבטיש בטישין לאפוקי העטרין הנז"ל.
י הא רעוא קמיה. דתשרי על עמיה. דיתענג לשמיה. במתיקין ודובשין
כז. פרשת אלה הדברים, שמתפלל שיהא רעוא קמיה עתיק יומין הנזכר קודם שתשרה שכינה על עמיה ובפרט על אותו שמתענג בשבת לשמו יתברך במתקין ודובשין הם הסודות שהם בסוד מתקין וטעמי תורה שהם בסוד דובשין, ואית דגרסי יהא רעוה קמה דתשרי על עמה דיתענג לשמה במתקין ודובשין, והפירוש על הכלה המליאה לה אורים גדולים ועל כן אנו מעתירים יהא רעוא קמה דתשרי על עמא על דרך אתה ה' אל תרחק שאמרו בזוהר, וכן גירסת מהרח"ו ז"ל.
א סדר לדרומא. מנרתא דסתימא. ופתורא בנהמא. בצפונא אדשין
כח. פרשת הדברים, סוד מ"ש שלחן בצפון מנורה בדרום והם סוד לאה ורחל, מנרתא דסתימא הנה היא לאה שהיא עלמא דאתכסיא שדיניה תקיפין ואנו ממתיקין אותה בדרום, ונודע כי עיני לאה רכות (תרגומו) יאין לפי שמאירים בה בעינים שלה נ"ה דאימא מה שאין כן רחל שהיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כי אין מגיעין אליה נ"ה דאימא ועל כן היא רמוזה לשלחן, והשלחן עולה ב' פעמים צדקה וצדקה היא מלכות בשתי בחינותיה בחינת לאה שבה ובחינת רחל שבה ולכן היא בצפון דמסטרא דמנורה דא אתיא, אבל לאה אף על פי שדיניה תקיפין מ"מ השמן של המנורה סוד נ"ה דאבא הכלולים בנ"ה דאימא כי השמן שבתוך הזית הם נ"ה דאבא והזתים עצמן הם נ"ה דאימא והם השני זיתים שראה זכריה אחד מימין הגולה ואחד משמאלה.
וכלפי זה אמר אסדר לדרומא מנרתא דסתימ"א שדיניה תקיפין ואנו ממתיקים אותה בדרום שהוא סוד השמן שבתורה, ואפשר שכינה אותה בלשון סתימא לפי שהארה הבאה אליה היא גם כן סתימא דכל סתימין כדרך שסידר הרב בלשון התפלה, יהא רעוא מן קדם סתימא דכל סתימין עתיקא דכל עתיקין סתימא דכלא דהיינו חוט הא"ס הנכנס תוך א"ק ומאיר בכל האצילות ומגעת הארתו עד לאה ורחל, אלא שלאה שדיניה תקיפין אנו צריכין למתקה בשורש החסדים שהוא הדרום הזה ועל זה כינה אותה סתימא מפני שסתימא דכלא נהיר בה.
ואמר ופתורא בנהמא על בחינת רחל עם המוחין שלה, וז"ש ופתורא בנהמא סוד לח"ם העולה כמספר ג' הו"יות שהם שורש הארת נה"י דז"א שבה ונותן לה מוחין, בצפונא אדשין, פירוש בצפון שהוא כח הגבורות אני משרש אותה בשרשה, וכבר ביארנו בפרק ה' שלא להניחה לשבת שם בצפון כי אין כח לשבת שם בצפון מפחד הקליפה אלא עתה שאין בית המקדש קיים אנו צריכים ליטול אותה מן הצפון ולתת אותה אל תחת המנורה כדי להכלל רחל ולאה בדרום, וז"ש אדשין בלבד ולא נקט לשון הנחה ממש.
ב חמרא גו כסא. ומדאני אסא. לארוס וארוסא. להתקפא חלשין
כט. פרשת אלה הדברים לתקן כל הגבורות של הכלה, ואמר חמרא שה"ס הגבורות, גו כסא שה"ס אלהים שנמתקים שניהם יחדיו דע' דיי"ן ופ"ו דכו"ס המה יעלו קנ"ו במספר ו' הויות שביסוד בסוד יוסף העולה קנ"ו ומתהוים מהם ב' חסדים אחד נגד זכור ואחד נגד שמור, והיינו דסמיך ליה ומדאני אסא סוד שתי אגודות הדס אחד נגד זכור ואחד נגד שמור נגד נ"ה דאימא שיורדים למטה עד נ"ה דז"א בסוד נצח נצחים הוד הודות כמו שאמרו בתקונין ונצח הוא כנגד זכור והוד נגד שמור, ואגודה המשולשת דנצח הם ג' הויות בנקוד סגול והמשולש דהוד ג' הויות בנקוד שבא באופן שהם ו' הויות מחוברים יחד והוא המיתוק דחמ"רא גו כס"א.
ואמר לארוס וארוסה, שזו"ן עתה בסוד אירוסין והוא ארוס על כי אין לו מוחין כל הצורך לזווג שהנ"ה בלבד דאימא יורדים למטה בסוד נצח נצחים הוד הודות כאמור שיסוד שלה קצר ואינו מגיע ליסוד ז"א ומנ"ה דז"א המה מאירים בכל קומת מלכות שהם במקום נצח הוד שלה אשר המה חלושים בימות החול, ובהקף השלחן במדאני אסא תנתן כח לנ"ה שלה והיינו לאתקפא חלשין.
נ עבד להון כתרין. במלין יקירין. בשבעין עטורין. דעל גבי חמשין
ל. פרשת אלה הדברים שצריכין אנו אחר תתנו תוקף לארוס וארוסה לעשות להם בחינת כתרים ואלו הכתרים יהיו מכח מילין יקירין דהיינו רזין דחכמתא שהם יקר ורבותא לזו"ן ואלו הכתרים יהיו מן השבעין עטורין דעל גבי חמשין, וה"ס הז' תקוני דגולגלתא דעתיקא שהם ע' ונקראים עטורין על כי כולן מאירים בכל האצילות בסוד עטרין, ואלו הז' מאירים באבא ונכנסים בה של תבונה דהיינו ת"ת נהי"ם שהם ה' והם נקראין ן' שערי בינה והארת הע' על אלו החמשים וכשנכנסים אותם הארות בתוך הה' ספירות דתבונה הם נעשים בסוד ה' חסדים ומאותם החסדים שנכנסים אל תוך ז"א מהחצי העודף מן החסד המגולה נעשה להם כתרים.
ש כינתא תתעטר. בשית נהמי לסטר. בווין תתקטר. וזינין דכנישין
לא. פרשת הדברים, ההוא אמר שבאלו הכתרים שאנו מכתירים היא גם כן אחר כך מכח הכתרים שהכתרנו שניהם גם היא מעצמה תתעטר באות של ז"א שהיא ו' שבו ובזה זוכה ולוקחת גם מהזינין שבו שהם המוחין המכונסים באימא ונכנסים בז"א והיסוד שלו מכניסן אצלה, וז"ש בווי"ן תתקטר פירוש בהרבה ווי"ן תתקטר שהן ג' נה"י דאימא וג' נה"י דז"א, ואף על גב שהשלשה הווי"ן אינם אפס ב' נ"ה דאימא בלבד מגיעים הארתן אליה אבל היסוד שלה שהוא קצר אינו מגיע לה על כן הם שית נהמי לסטר בלבד, ולקמן בס"ד נבאר סוד הי"ב נהמי בשיר של שחרית ועוד ביארנו פשט הבית הזה למעלה בסדר ד' תקוני כלה מטה ושלחן וכסא ומנורה ע"ש.
שביתין ושביקין. מסאבין דדחיקין. חבילין דמעיקין. וכל זיני חבושין
לב. פרשת אלה הדברים לומר שיהיו מבוטלין ונדחין לנוקבא דתהומא רבא מסאבין דדחיקין סט"א שהם דוחקין רגלי השכינה כאשר חכמים הגידו רשעים דוחקים רגלי השכינה שגורמים להתפשט הטומאה בכל העולם ורגלי השכינה הם נדחקין מן הטומאה ונדחקת בעצמה, וחבילין דמעיקין הם מלאכי חבלה המצירין ודנין לרשעים בגיהנם והם מעיקין להם, וכל זיני חבושין הם מיני שידה ושידות ונגעי בני אדם הנולדים מש"ז לבטלה ונעשים מהם זינין ושידין מסאבין ואותן הטיפות של קדושה הם חבושין שגם כל אלו יהיו שביתין ושביקין, עד כאן הגיע ביאור פיוט המקודש הזה נועם דברותיו כדרבונות וכמסמרות נטועים ועל סדר כוונות שבת בנוי לתלפיות.
לג. ועתה אהובי קורא נעים ה' עמך גבור החיל, כזה ראה וקדש להתעלס באהבים ולעורר אהבת הדודים למעלה ולזמר עריצים והכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה עליונה לחבר אשת נעורים עם דודה באהבה ואחוה וריעות אשר משם יושפע שפע ישועה ורחמים לנפשך לעבוד את ה' וליראה ולאהבה את שמו, ובהתכלל עולמות עליונים למעלה תוכלל גם כן נפשך עמהם לאור באורים גדולים הפלא ופלא.
וכבר הודעתיך בכמה מקומות כי אף אם לא תדע שכו"ל פרש"ת אלה הדברים ותעלומותיהן אל תנח ידך מהם, והן הן הדברים הנקנין באמירה ומקדישין ומעריצים את הנשמה, קריאתן זו היא הללן.
תוכחה לאבלים הנמנעים מזמירות שבת, וסגולתן לכפר עון
לד. ורע עלי המעשה רבים מבני ישראל אשר בימי אבלם רע בעיניהם לזמר בשבחין אלו ובוטל השיר מפיהם ואין ספק שנפש המת נותנים לה את הצער בזה, ומדרכי החסידים הראשונים להתאפק עצמן ולסור מהם תורתו של דו"אג בשבת רב הקדש ולזמר בשבחין כדרך כל הימים לא יעדרו דבר, ובכן המת יהיה לו נחת רוח יתירה והשביע בצחצחות נפשו.
והרשב"י ע"ה הגיד בזוהר פרשת אחרי מות 214 שסגולת החדוה בתחתונים לכבוד השכינה מכפרת עו"ן ז"ל, וכד חידו דזווגא אשתכח במלכא ומטרוניתא כל שמשין וכל בני היכלא כלהו אשתכחו בחידו וכל חידו דעלמא וכל חובין דחבו קמי מלכא אתכפר להו ע"כ, ובכן אף נפש המת תיהוי לה כפרה, ולפיכך האיש המשכיל יחזיק במעוזו ולא יעבור מלעשות כסדר הזה כל הימים.
מנהג האריז"ל לומר הפיוט קודם ברהמ"ז
לה. והנה מנהג רבינו הקדוש האר"י ז"ל היה לזמר בשבחין אלו בתוך הסעודה קודם ברכת המזון להיות כי הוא היה מלא רוח חכמה ומתכוין לפני הקידוש כוונות וייחודים אשר לא נגלו אלינו ולא פנה אל סדר הפיוט הבנוי על דרך הכוונות הפשוטות לרואי השמש, ועל כן אחז מזה וגם מזה לא השיב ידו הוא ותלמידו מהרח"ו שהיה סועד אצלו בכל שבת ולא זזה ידו מתוך ידו כל השבת כולו ככתוב בכתבים וזה על יתר הכוונות שלא נמסרו לו, אז היו הרב והתלמיד יוצאים בשיר ונמשכין בשי"ר המקודש לפני ברכת המזון.
טעם שראוי להקדים הפיוט קודם הקידוש
לו. אכן עיקר יסודתו של פיוטים הללו יסד המלך לזמר אותם לפני הקידוש דבר השוה לכל נפש, ומשפר נוסחו תשכילהו בחמרא גו כסא וכו' ושכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר וכו' שהן הן הדברים הנאמרים לסוד הקידוש ולסידור לחם הפנים הערוכים לפנינו, וכן נהגתי וכך נהגו חבירי וכן נכון לנהוג, וביותר לאשר לא באו בסוד ישרים להבין ולהשכיל פרטי סודות התקונים הנעשים בלילה הזה אשר בהבטא בשפתים השיר המקודש הזה לפני הקידוש חזקה שליח עושה שליחותו ויעלה ביטוי שפתים בפרטי הכוונה כאילו כיוונו בהמה ממש, וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו.
ואולם אשר הוא חכם הרזים לא יתברך בלבבו לצאת ידי חובתו בזמר בשבחין אלו לבדן רק בכוונו כל פרטי הדברים כאשר המה בסוד הקידוש.
תפלה ע"ד הסוד לומר קודם קידוש
לז. ואנכי תקנתי נוסח תפלה כוללת כל הכוונות לאומרה כל הבא בסוד ה' לפני הקידוש בקבלו את הכוס מיד שתי ידי זולתו בשתי ידיו כמו שנודע מכתבי הקדש רבינו ז"ל.
ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה בשם כל ישראל, הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה לקדש על היין כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו לתקן את שורשה במקום עליון ומעשה ידי"נו כוננהו באחזי בכוס בשתי ידות להמשיך מח"בד דז"א ג' שמות י"ה עד חג"ת יד"יו רב לו, והיו למאורות יוד הי דחכמה ביד ימין מלא דיו"דין י' עגולה תמונת כף היד ועם מלואה תעלה למספר כ' והה"י כמספר י"ד פרקין דיד עם אהבת כללותו וי"ד אותיות יאירו במלוי מילואותו, ויו"ד ה"י דבינה ביד שמאל מלא דיודין ושניהם מליאים המה יעלו במספר יי"ן כמספר סך אותיות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וחו"ג דמוחין וקס"א קמ"ג קנ"א דנה"י דאימא החופפים אותם ולמספר שבעה יודין דע"ב ס"ג ולמספר שבעה יודין דארבע הויות ושלש אהיה בפשיטותן וי"ה פשוט יומשך בדעת' הכל, ועם המלואים יעלו למספר הכו"ס אשר בידי מספר אלהים שבו ה' אותיות שורש הה"ג אשר נמשכין אליה מדעת ז"א.
ובתתי אותו מול החזה יבוסם בחסדים המאירים שמה, ובתתי בת עיני בו תאיר ב"ת דשב"ת העולה למספר ה' פעמים י"ה אדנ"י מרגלא דשבת, ובצופי בו יומשך לכלה אור נוסף מכתר דזעיר והאיר אל עבר פניה אור פנימי דכתר חכמה בינה דעת דזעיר אנפין דרך פנימיות חג"ת שלו ויצא אל פני הכוס נוקבא קדישא ויכנס בתוכו יי"ן הרקח העולה למספר ז' ספירות כחב"ד חג"ת כל אחת כלולה מעשר, ובתתי הכוס על יד ימיני תאיר כולה מימין ומעז יצא מיתוק הה"ג כו"ס מלא ברכת ה'.
ובהצרף כח הבל הדבור בסדר הקידוש אל המעשה תקח לה אורות אלו מחוץ לזעיר בצאת מפה ז"א ופנה לסובב על הכו"ס, ובי"ה פשוט החתום בי'ום ה'ששי יאיר שם י"ה דדעת, ובחמשה ושלשים תיבות המאירים בויכולו יאיר שם יו"ד ה"י דס"ג דבינה, ובחמשה ושלשים תיבות המאירים בברכת הקידוש יאיר יוד הי דע"ב דחכמה אשר בהצרף שניהם יחדיו יעלו למספר שבעים אור מקיף דיי"ן, ובהצרף אליהם י"ה הפשוט יהיה אור המקיף דכו"ס עם אהבת כללותו והוא מספר אלהים שבו שורש הה"ג הנמשכים בה מדעת ז"א.
ובכן בקבל לה מוחי חב"ד דז"א מקום הקוצין ת"י נימין כמספר קדוש תתעטר כלה בשם חקל תפוחין קדי"שין, ובעת הזאת בכח סגולת הקידוש יכנסו שלשה פרקין קדמאין דלמ"ד דצל"ם דאבא ומאורות אלו תאי"ר בנפש רוח נשמה לאור באור החיים עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ויהי נועם ה"א וכו', יהיו לרצון וכו'.
תפלה לפני הקידוש
לח. וכל האיש אשר לא בא בסוד ה' אל ישלח ידו בנוסח תפלה זו, רק לפני הקידוש יכנס בכי טוב יפטיר בשפה לאמר.
ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אנכי בא לקיים מצות עשה לקדש על היין כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו להאיר אורים גדולים בשכינת עוזינו כוס מלא ברכת ה', ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו, יהיו לרצון וכו'.
להזהר ביין מגולה וטעמו
לט. האמנם יש כח ביד האיש הישראלי להמשיך המשכת הארות אלו בעליונים למעלה ולהיות בצלם דמות תבניתם בקבלת אורים גדולים כמו שאמרו בתקונים תקון מ"ז ז"ל, ואי מקיים זכור ושמור בשבת איהו בצלמנו כדמותנו וכו' בהזהר גם במעשה בדברים הפוגמים אל היין לקידוש אשר בהם רבים כשלו ונפלו באין מבין, והוא מה שכתב הטור סי' ער"ב שאין לקדש על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי מפני חשיבותו, ואף גם טעמא רבא איכא למילתא בסוד יין המשומר שבו מתקדשת הכלה כמו שאמרו בזוהר תרומה דף קס"ט, עד כי מפני זה אין מקדשין ביין שריחו רע כי יין זה הוא בסוד סטרא אחרא אף דריחיה וטעמיה חמרא דיין זה חומרתו גדולה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.
באיסור סתם יינם
מ. ואולם לפרט היין עצמו רבו המכאובות, ואני הגבר ראה בעוני עמי ומאנה הנחם נפשי בעוברי דרך ערי הפראניקייא בכמה איקלמין נתפרצו רבים מבני עמינו ונהגו היתר לשתות יינם של גוים בשאר הימים ורבים הוסיפו על חטאתם פשע לקדש בו שבתות וימים טובים, ועל כי אין שייך בעון חמור כזה לומר להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו' שמתי נפשי בכפי ופי אמלא תוכחות בשער בת רבים ודרשתי חומר איסורו וגודל פגמו, ולמען למד דעת את העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד אודיע דברי פה בקיצור.
מא. הנה שנו חכמים בלשון המשנה פ"ב דע"ז, אלו הדברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין וכו', ופירשו התוספות מתניתין איירי בסתם יינם וגזרה דרבנן היא, ופריך תלמודא יין מנלן ופירשו התוספות דאיין נסך קאי מנלן דאסור מן התורה כי על כן גזרו רבנן על סתם יינם כיין נסך גמור, ומשני אמר רבה בר אבוה דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נסך אסור בהנאה.
הנה שורש דבר נמצא בתלמודא דידן שאסרוהו חכמים כיין נסך, וכבר אמרו 215 חמורים דברי סופרים מדברי תורה שהללו עשה ולא תעשה והללו מיתה כי כל דבריהם הם על פי רוח הקדש ופנו בסודן למעלה כמ"ש ר"מ בפרשת פנחס 216 ז"ל, ורבנן דמתניתין ואמוראי כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה.
גם לא יוכל איש לדבר ולומר על דבריהם שיש עתים שונות וזה היה בזמן הקדמון ועתה נתבטל דבריהם, חלילה לאיש הישראלי להאמין בזה כי כלל גדול מסורת בידינו לא נתנו דבריהם לשעורין וכל מה שגזרו גזרה קיימת היא לעולם עד כי יבא שילה.
מב. וכיוצא בזה אמרו בר"מ פרשת פנחס 217 ז"ל, מים אחרונים חובה אית דרבנן דאמרי משום מלח סדומית שלא תסמא את העינים ובגין כך אפקין מחובה וסתרי מילין אילין דאמרי דחובה ולאו ארח ארעא לסתרא גאונים מילין דאילין דאמרו עלייהו על פי התורה אשר יורוך ע"כ, הנה מתבאר משם שכל דבריהם ותקנותיהן כולן קיימין לעולם ועד כי דבריהם הוצק יסודם כנגד תקוני הספירות ועולמות עליונים.
בסוד איסור סתם יינם
מג. ובזוהר פרשת שמיני ז"ל, עובדי ע"ז דאינון מסאבין פירוש כי השורש שלהם הוא מסטרא אחרא שמשם באים נשמותיהם כי כל השבעים אומות משועבדים תחת ס"מ שהוא ראש לכל עובדי ע"ז ואלהים אחרים ונקרא אל אחר ומאן דקריב בהדיה יסתאב כד יקרב ביין דישראל הא אסתאיב ואסיר כל שכן ההוא יין דאיהו עביד ולא תימא דדא הוא בלחודוי אלא כל מה דעבדין ישראל לתתא כלא הוא כעין דוגמא דלעילא כל שכן יין דקאי באתר עילאה דוגמא יין דמנטרא בגין כך ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה כגוונא דישראל לעילא דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא ומסטרא דמסאבותא דהא ביה שרייא רוחא דמסאבותא ולאו הוא מסטרא דישראל ומאן דשתי בהדייהו אסתאב רוחיה ואסתאב איהו ולית ליה חולקא בעלמא דאתי דהא ההוא עלמא דאתי יין דמנטרא איהו.
ועל דא ישראל קדישין בעיין לנטרא ליה על כלא (פירוש שבאיסור זה צריכים להזהר יותר מכל לאוין שבתורה) בגין דאתקשרו באתר דעלמא דאתי ובגין כך ביין אתברך קודשא בריך הוא יתיר מכלא וכו' ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ובגין דאיהו מנטרא לעילא בעי לנטרא ליה לתתא וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא יסתאב איהו בההוא עלמא ולית ליה חולקא בעלמא דאתי הוא סאיב ליה יסאבון ליה בההוא עלמא לא יהא ליה חולקא בההוא עלמא דאתי זכאין אינון ישראל דנטרי למאן דמנטרא דמקדשי למלכא בנטירו עלאה דא זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי עכ"ל.
והענין הוא שבעת שהוא מטמא עצמו על ידי שתיית יינם של גוים נכנס בו רוח הטומאה ומטמא את גופו ונשמתו עד אשר הנחש העליון ס"מ יש לו רשות לחטוף ולהוציא אותו השורש והחלק המגיע לו מזה היין המשומר בענביו ונשאר חלקו בגיהנם ועל ידי זה נאבד ממנו חלקו באותו היין שהוא עיקר החלק שיש להם לישראל בעולם הבא, ולכן אחרי מותו אין לו חלק בזה היין וגם לעתיד לבא בסעודת לויתן.
מד. וכתבו המקובלים שמה שאמרו בגמרא שגזרו על פתן ויינן משום חתנות הכוונה שמחליפים את נשמותיהן בבנות אל נכר שהן נשמות טמאות שנכנסות בבני אדם המטמאים פיהם במשקין ובמאכלות אסורות.
וכן אמרו בזוהר שמיני ז"ל, כל עמל אדם לפיהו האי קרא בשעתא דדייני ליה לבר נש בההוא עלמא עיקר דינא איהו לפיהו בגין פיהו דלא נטר ליה וסאיב ליה לנפשיה ולא אתדבק בסטרא דחיי וגם הנפש לא תמלא לא תשתלים דינא לעלם ולעלמי עלמין, דבר אחר לא תמלא לא תשתלים לסלקא לאתרא לעלמין בגין דהא אסתאבת ואתדבקת בסטרא אחרא ע"כ.
טעם חומר נגיעת גוי ביין יותר משאר משקין ע"פ האריז"ל
מה. ועיקר ענין איסור נגיעת גוי ביין יותר מכל משקין שבעולם, סודו מבואר לבאים בסוד ישרים ומבואר בדברי רבינו אור המופלא האר"י זלה"ה באריכות והם דברים שעומדים ברומו של עולם ופה אבאר לך שמץ מינהו להשכילך על מה אדניה הוטבעו.
והוא סוד אשר חכמים הגידו על חוה שסחטה ענבים ונתנה לו, והכוונה הוא כי שורש של הדינים והגבורות הוא שם אלהים בבינה, ושני פעמים אלהים כמנין ענבים והדין קדוש אשר בתוכו הוא סוד יין המשומר בענביו, ונודע שאין החיצונים נזונין אלא מפיסול היין ומן השמרים שבו שהם שיורי הדין הקדוש, והנה זה השפע שיונקים הוא דין קשה והוא יין עכור מלא שמרים והוא בלוע תוך דין הקדוש דמיון היין הבלוע תוך הענבים וחוה סחטה אותן הענבים כי על ידי השמרים יש כח לחיצונים לינק גם מהיין עצמו, וכוונתה היתה שעל ידי הסחיטה ההיא יצאו השמרים הבלועים שם ואז לא יהיה עוד כח לחיצונים לינק משם.
ומפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו ולכן ברא את החיצונים לייסר בם את הרשעים כי החיצונים הם צורך גבוה כנודע ולכן לא עלה ברצונו הפשוט לבטל החיצונים, וחוה חפצה לבטל אותן קודם זמנן וסחטה ענבים וכו' ומן היין ההוא שתו אדם וחוה שהוא כוס התרעלה חלק החיצונים הנקרא סטרא דמותא, וכאשר המשיכה עליה זה השפע של יין נסך שהיה מעורב טוב ברע גרמה שבא עליה הנחש והטיל בה זוהמה כנודע, ואז תכף ומיד פירסה נדה ואז נזדווג אדם הראשון עמה גם כן בנדתה ולכן נענשו בעונש מיתה.
מו. ואמרו באגדה שראתה מלאך המות כנגדה ואמרה אולי עכשיו אני מתה והקדוש ברוך הוא עושה אשה אחרת ונותנה לו מיד ותתן גם לאישה וכו', וכוונתה היתה כי אולי יהא יותר כח בו לתקן זה היין להוציא השמרים ממנו יותר ממני לבדי כמו שמבואר כל סוד זה במקובלים, ואמרו שגרם חטא זה היה על שהוסיפה בדבריה ואמרה לא תגעו בו ועל ידי זה גרמה שבא ס"מ ונגע באילן ונעשה יין נסך כי טימא אותו, ולכן גזרו שמגע גוי עושה נסך ואוסר בהנאה כיין נסך ממש ורזא דמלה כי יניקת ס"מ הוא מאלו ענבים.
מז. ואמרו באגדה בפרשת האזינו, מה היה אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון רבי יוסי אומר ענבים היו שנאמר ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו אותן אשכלות הביאו מרירות לעולם, והנה ענבמו כתיב חסר יו"ד להורות מי גרם המרירות ענבי רוש ולענה, רוצה לומר אם תראה בראש של אותיות ענ"בם באלפא ביתא תמצא קודם עי"ן סמ"ך וקודם נ"ון מ"ם וקודם בי"ת אל"ף וקודם מ"ם למ"ד הרי בראש של ענב"ם הוא סמ"אל, וזה הוא שתירגם אונקלוס על ענבי רוש בראשי חיוון שהוא ס"מ הנקרא נחש בריח נחש עקלתון.
ומאחר שס"מ הוא קרוב לאותיות ענבים של מעלה ואינו חסר לו אלא הנגיעה בלבד ותכף הוא מטמא היין שבתוך הענבים ועושה אותו נסך, ולכן גם הגוי שהוא מסטרא דס"מ הנוגע ביין שהשפע שלו בא מאותה הבחינה הקדושה של מעלה מטמא אותו ומטמא לשותהו וזהו שאמרו בזוהר 218 כד יקרב ביין דישראל הא אסתאב ואסיר, וזהו מג"ע גו"י גימטריא סמ"אל וכן נס"ך גימטריא סמא"ל.
טעם שהותר סתם יינם עד גזירת י"ח דבר
מח. וכבר השיבני רשע ערום על זה לאמר, אם איסור סתם יינם חמור כל כך אם כן למה לא אסרתו תורה בפירוש, גם מה שאמרו בזוהר ומאן דשתי וכו' לית ליה חולקא בעלמא דאתי וגזרה זו היא אחת מי"ח דברים שגזרו בית שמאי ובית הלל כמו שאמרו בשבת, 219 ולדורות הראשונים לא היה נאסר אם כן חס ושלום דלית להון חולקא בעלמא דאתי.
מט. ואני אמרתי לו תוכן דברי הענין בזה, והוא שכל זמן שישראל היו במעלה עליונה לא היה כח בטומאה שלהם להטיל טומאה על ידי מגען ביין, ובאמת כאשר חטאו בשטים בשתיית סתם יינם כי זה הביאם לזנות אמרו בפרקי רבי אליעזר פרק מ"ז זה לשונו, ר"א המודעי אומר עמד פנחס והחרים על ישראל בשלש מאות שופרות בסוד שם המפורש ובכתב שעל הלוחות ובחרם בית דין התחתון שלא ישתה אדם מישראל מיינם של גויים כי אם מרפס רגלם שנאמר וצאני מרמס רגליכם תרעינה ומרפס רגליכם תשתינה ע"כ.
וכוונתו היה כי על ידי שתייתם נתנו כח לחיצונים לינק משוד תנחומי גבוה ברית העליון וזה גרם להם שנכנס היצר הרע בם לזנות ולעבוד ע"ז, ואחר כך כשהכניס יהושע ישראל לארץ והרג שלשים ואחד מלכים והכניע כל החיצונים תחת ממשלת הקדושה כנודע ולכן נתבטל החרם של פנחס וחזר והותר להם סתם יינם כי אפילו בשר חזיר הותר להם בעת הכבוש כמו שאמרו, ובתים מלאים כל טוב אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב קדלי דחזירי, 220 והטעם הוא כי ד' קליפות רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב והם לעומת ארבע קליפות שפן וארנבת גמל חזיר, הנה החזיר היא קליפת נוגה ונקרא חזיר מפני כי תמיד חוזר לכאן ולכאן לפעמים חוזר ונכנס תוך הקדושה ולפעמים נכנס תוך הקליפה.
נ. ועתה בזמן שנכנסו ישראל לארץ והכניעו כל הקליפות קליפת נגה נכנס תוך הקדושה ונעשית הכל קדושה ואז לא יכלו החיצונים לזון ולפרנס עצמם מהקדושה ומכל שכן שלא יכלו לשתות מאותה הבחינה הקדושה אשר משם שורש היין, ולכן בכניסתם לארץ ישראל הותר להם סתם יינם וכל זמן השופטים מלכי בית דוד ומלכי ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים, ואז כל החיצונים היו נכנסים תחת הקדושה ולכן היה מותר להם באותו הזמן סתם יינם כמו שאמרו בחולין דף ד' על יהושפט שנהנה מסעודת אחאב זה לשונם, הכי השתא סתם יינם של גוים הוא ועדיין לא נאסר סתם יינם של גוים, אם כן משמע בהדיא דאפילו בשתייה היה מותר אז ומכל שכן בימי שלמה שישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
והענין הוא כי אז היה נתקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת דיש אומרים גפן היה ויש אומרים תאנה היה, וכל אחד מישראל היה יושב תחת יין המשומר החלק הנוגע לו באותו היין המשומר והיו יושבים לבטח בארצם שהיא ארץ העליונה והיה שלום בארץ החיים מן החיצונים ולא היה אז יכולת ביד החיצונים לטמא סתם יינם אלא במה שהיו מנסכים לע"ז שלהם.
נא. ואחר כך חטאו עשרה השבטים וגרמו להם גלות כמו שאמרו במדרש פרשת נח, עשרה שבטים לא גלו אלא בשביל היין הדא הוא דכתיב השותים במזרקי יין וכתיב הוי משכימי בבקר, וכן אמרו בגמרא 221 חמרא דפורגייתא ומיא דדיומסת קפחו עשרת השבטים, וכן שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין שנאמר גם אלה ביין שגו וכו', והכוונה הוא שהם גרמו על ידי עונותיהם שהחיצונים היה להם כח לטמא את היין של מעלה וזה היה רק לפי שעה, ואחר כך ירדו ממדריגתם לנוקבא דתהומא רבא ואותם שגרמו לחיצונים לטמא היין סבלו שם עונשם אבל היין נשאר בקדושה תמיד כל זמן שהיה בית המקדש קיים, וכשירדו ישראל לגלות בבל קם דניאל וגזר על סתם יינם כמו שאמרו בגמרא. 222
נב. והענין היה על פי מה שאמרו בזוהר פרשת כי תשא 223 ז"ל, מה עבדו ישראל חמו דהא אתבדרו לבבל אתערבו בעממיא נסבו נשים נכריות ואולידו בנין מינהון וכו', הנה זה גרם להם ששתו מסתם יינם כמו בענין שטים וכן כמה עבודות זרות שעבדו בבבל כמו שהוכיחם יחזקאל וגזר על סתם יינם, ואמרו בגמרא 224 דניאל גזר בעיר ואתו שמאי והלל וגזרו אפילו בשדה, כי הם היו בסוף בית שני קודם החרבן והמה ראו שגברו החיצונים בעולם ובכל יום ויום מתרבה כחם על דרך שאמרו 225 אין יום שאין קללתו מרובה מחברו ולכן גזרו גזרה זו וגזרתם היא קיימת בכל תוקף עד כי יבא שילה.
נג. וכלל גדול מסור בידינו כי בכל דבר יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו חוץ מי"ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דין אין שומעים לו שאפילו אם יבא פנחס שהוא אליהו וירצה לבטל אחד מח"י דברים וכל שכן היין שיש עליו חומרא יתירה משאר דברים שגזרו שאפילו במגע גוי הוא מטמא כנזכר לעיל, עם כל זה אם יבא פנחס וירצה לבטל איסורו כמו שביטל גזרת חרם שלו בזמן שכבשו הארץ כי אז הכניעו שלשים ואחד מלכים ולא היה כח לשום חיצוני לינק מאותו היין לכן הותר החרם דפנחס, אבל בזמן הגלות הזה הארוך שאין בנו כח להכניע החיצונים כמו בזמן יהושע לכן אין כח ביד אליהו להתיר סתם יינם בזמן הזה.
ולכן לא תמצא שום אחד מדורות הראשונים ולא בדורות אחרונים מי שהתיר סתם יינם עד עת בא זמן בלע המות לנצח והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס ותרגומו ויהי בעדנא ההיא ירבון טורייא חמר, והענין כי מה שהיה בגלות יין נסך יין המשכר לעתיד לבא יהיה נקרא עסי"ס שהוא כמנין יי"ן נס"ך להורות שהיין נסך יתהפך ליין עסיס יין המשמח אלהים ואנשים כי הה' חסדים וה' גבורות שהם י' פעמים הוי"ה שהוא כמנין ההרים, בזמן הגלות אמר ישעיה ונמסו ההרים מרמס בסוד ה' דמים טמאים שיצאו מהגבורות וה' דמים טהורים שיצאו מהחסדים ומפני שהחיצונים היו יונקים מהם לכן נהפכו לדמים.
נד. אבל לעתיד לבא נאמר והיתה ירושלים שהיא סוד המלכות קדש הרים סביב לה וזרים לא יקברו בתוכה שהם החיצונים שלא יהיה להם עוד יניקה משם כי יבולע המות לנצח, ואז יטפו ההרים עסי"ס שאז יצא יין דמנטרא וישפיע שפע ברכה בכל העולמות ויהיה עסיס ולא דם, כי אפילו אלהים בריבוע שהוא כמנין יין נסך ששם היה כל זמן הגלות אחיזה לחיצונים אבל בזמן המשיח אז כח האלהים עצמו יתהפך לעסיס שעולה גם כן כמנין הזה כמו שהאריכו עוד בזה המקובלים.
הנה הראיתיך בעיניך חומר וגודל איסור עון שתיית סתם יינם אשר גדול עונו מנשוא רחמנא ליצלן, וכבר בא בכתבי הקדש אור המופלא האר"י זלה"ה תיקוני תשובה לפגם עון זה.
תוכחה למקילין בסתם יינם
נה. ומהרח"ו ז"ל כתב זה לשונו, פעם אחד שתיתי יין עם מומר אחד ישמעאל שעשה תשובה ועדיין לא השלים תשובתו והראו לי במצחי ששתיתי יין נסך, וספרתי להרב מורי ורבי האר"י זלה"ה ואמר לי שעם כל זה צריך אני לעשות תיקוני התשובה שבעון שתיית סתם יינם ע"כ.
אהא רבותי מה נאמר ומה נדבר על החטאים האלה בנפשותם ומקלין בסתם יינם, השתא ומה רבינו חיים ויטאל ששתה יין עם מומר אחד לדת הישמעאלים כי רוב הגאונים מתירין מגען של ישמעאלים בהנאה מפני שאינן עובדים ע"ז וכל שאינו עובד ע"ז יינו אסור בשתייה לבד, וזה המומר לדת ישמעאל חזר בתשובה ומפני שעדיין לא השלים תשובתו כהוגן עם כל זה מגעו ביין דישראל היה עושה נסך והיה צריך להתענות ע"ג תעניות כאילו היה שותה יין נסך ממש, על אחת כמה וכמה רעה מכופלת לפושעים וחטאים המקלין בסתם יינם במזיד ובפרהסיא ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ונתנו כתף סוררת לדברי חכמים אשר כל דבריהם דברי אלהים חיים מיוסדים על אדני הקבלה איש מפי איש, אוי להם אהה עליהם מה יעשו כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבוהו, ישתקע הדבר ולא תיעשה כזאת בישראל עם הקדש.
ולכן כל בעל נפש אשר נגע רוח אלהים בקרבו יראה ורעד יבא בו תסמר שערת בשרו בשיתו את לבבו מה שאמרו בזוהר דלית ליה חולקא בעלמא דאתי, ויתודה מאשר חטא על הנפש וניחם על הרעה ויסר אותה בחר"ט לפני האל יתברך חנון המרבה לסלוח מעוות לו יוכל לתקון אשר עוות למעלה בספירות העליונות, ויעשה סדר תיקון התשובה ככתוב בכמה ספרים בפרטי עון זה.
נו. ואני אמרתי אליהם שאף אם לא יטו אזן לשמוע דברי חכמים וככחם אז כחם עתה, אחרי דברי לא ישנו לפחות להתקדש עצמם במותר להם שלא לקדש בשבתות ובמועדים בסתם יינם חלילה כי הפגם גדול למעלה לקדש את הכלה ביין דמסטרא דרע ואין זה מברך אלא מנאץ, וכל זמן שהייתי שם בערים ההם טרחתי בעשר אצבעותי עם חכמי הדור ההוא לגזור בחרמות ושמתות על הדבר הזה לפחות שלא יקרב איש מישראל לפגל בקדשי שמים לקדש על סתם יינם בשבתות ובחגים ובמועדים וכן בברכת מזון, ושבח לאל יתברך אשר עד כה עזרני ה' ועלימו תטוף מלתי עוד היום ואשר כח בידו לקדש על יין כשר מקדש עליו ואשר לא נמצא איתו מקדש על הפת ודיו וצדקה תחשב לו.
נז. ויראי ה' וחושבי שמו עצתי תכון אליהם לבל ישלחו יד לשתות במשתה היין אם לא יתאמת אצלם אם היין עשוי בכשרות כדת של תורה, אשר רבים כשלו ונפלו בכמה דינים שיש להחמיר בעת הבצירה ובפרט היין הבא דרך אניות בים אשר גם אלה ביין שגו בכמה מכשולות ושומר נפשו ירחק ממנו.
מנהג קדמונים לעשות היין בביתם
נח. ומדרך חסידים הראשונים לעמוד הם עצמם בעת הבציר לעשות יינם בקרב ביתם ונשמרו שלא תשורינו עין קוץ עין גוי ואשריהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, ובזוהר פרשת שמיני 226 ז"ל, תא חזי ישראל קדישין כל חיי עלמא דירתין כולא תלייא בההוא עלמא דאתי (פי' בינה) והוא אתר דיין דמנטרא שרייא ואקרי יין ומתמן נפקין חיין וקדושה לכלא וכו' ויין דישראל ועל דא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ביין ויין דישראל דלתתא כהאי גוונא, פירוש שהיין שאנו שותים למטה השפע שלו בא מיין של מעלה.
ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת לא יקשה בעיני החכמים וידועים לנהוג בו כל החומרות לשמור את דרך עץ החיים וביותר ביין שמקדש עליו כי בו מקדש את הכלה כמו שביארנו.
דין מי שלא יזדמן לו יין כשר כ"א קודם שבת
נט. והתיר מורי לאיש אחד שהיה בערב שבת במקום שיש בו יין כשר וידוע שבשבת לא יהיה לו יין כשר כגון שאינו יכול להוליכו לביתו, שיקדש מבעוד יום על היין וישתה אפס שאסור לעשות מלאכה אחר כך, וסמוכות שלו מסברת שיבולי הלקט שכתב כן כשאין לו יין במקומו והדבר צריך תלמוד.
כמה דינים בכוס של קידוש
ס. וצריך לקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת מזון והוא הדין שאר דברים הטעונים כוס, ואמרו בזוהר פרשת פנחס 227 ז"ל, כוס על דרך החכמה הוא אלהים והוא מלא בי"ה והוא שלם כס בלא ו' כמו כ"ס שהוא פגום וחסר בלא אל"ף כן הוא חסר בלא ו' והוא פגום, הכסא כן עולה בגימטריא כוס הוא יו"ד ה"א וצריך י' דברים כנגד יו"ד וכו'.
סא. וצריך לקבל כוס הקידוש בשתי ידיו משתי ידות זולתו ואחר כך יחזיק הכוס ביד ימינו לבד בלתי סיוע השמאל נגד החזה שלו, והוא מהדברים שמנו בכוס ברכת מזון בגמרא שאמרו 228 מקבלו בשתי ידיו ונותנו בימין.