חמדת ימים א· רבי בנימין ב"ר מאיר הלוי
ספר חמדת ימים - חלק ראשון - שבת קודש · פרק ב - הכנת צרכי שבת - צדקה ותמחוי - לישת הפת
מעלת יום שישי
א. יום השישי וכבוד הדרו נשגב מאד במעלליו בשמו ובמעשיו והיה משנה על כל ימי הארץ בששת ימי בראשית, אשר חכמים הגידו שבששת ימי בראשית היו נעשים בכל יום שלשה דברים ובשישי נעשו ששה, שלשה כנגד יום הו' ושלשה כנגד יום השבת שלא נברא בו דבר, ולפיכך בירידת המן היה מרומם על כל ברכה והיה משנה על כל שאר הימים מעין מעשה בראשית.
ונוסף גם הוא היות בריאת אדם הראשון ביום שישי אשר בעבורו נבראו כל מעשה בראשית, וגם היות יום זה סיבת קיום כל כללות מעשה בראשית כי בו התחיל להאיר תוספת קדושת שבת והליץ הארת שבת על אבינו אדם הראשון שלא ימות בו ביום ויתבטל כל מעשה בראשית שאלמלא זכות יום זה שהגין נתבטלו כל הימים והיו כלא היו, ועל כן נבחר שם השישי לרמוז כי בשישי זה נתקיימו הה' הימים הראשונים.
זריזים מקדימין למעט מלאכתן בערב שבת
ב. ולפיכך חק לישראל הוא להקדיש ולהעריץ היום הזה כולו לה' ולנעול דלתותיהם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, זריזים מקדימים למצוות בבקר בבקר יום השישי והכינו את אשר יביאו לכבוד ולתפארת שבת קדש, וכמו שבמעשה בראשית אלמלא יום זה ושבת הנלוה עמו נתבטל כל מעשה בראשית והיו כלא היו בעון אדם הראשון, כן בדורות הבאים זוהמת הנחש ההוא כרוך אחרינו.
קדושת שבת והכנתה מסוגלים לתקון חטא אדם הראשון
ג. כי אף שאמרו 43 ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונתקן עון אדם הראשון, חזרה להיות כבראשונה על ידי המעשה בלתי טהור כי עשו להם עגל מסכה ועון אבינו הראשון כרוך אחרינו, והיה לעת אור בקר יום השישי אור קדושת שבת יעיר בבקר בבקר, ובהצרף אליו קדושת מצות הכנת שבת נרפא הנגע ההוא באשר הוא יום בריאת אדם הראשון, ואשר חטא בו על הנפש באכילת עץ הדעת טוב ורע, באותו פרק ובאותו מקום ימצא כל איש ישראל להתבונן במעשיו לתקון עונות ראשונים כמו שביארו כת הקודמים כי כל ענין השבת בא מכוון לתקן עון אדם הראשון, כי מתחילה נאמר והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו הוא ענין מאכליו ומשתיו לכבוד השבת לתקן האשם אשר אשם אדם הראשון ביום השישי באכילת עץ הדעת טוב ורע.
ד. וגם ביום השבת בא הציווי במצות עשה ומצות לא תעשה כמו שכתב הרמב"ם לתיקון אדם הראשון שפגם בם כמו שאמרו ז"ל ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה אלו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ולפי שנאמר ויהיו שניהם ערומים וכו' ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם על כן בא הציווי ללבוש בגדים נאים בשבת, אדם חטא בתשמיש כמו שאמרו ז"ל לא הוה קרא צריך לומר אלא ויהיו שניהם ערומים ויעש ה' לאדם כתנות עור ולמה הפסיק בפסוק והנחש היה ערום, להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע מתוך שראה אותם עסוקים בדרך ארץ ולכן בא מצות עונה לתקן הדבר כאשר יתבאר לקמן כל דבר במקומו.
ובכן כמו שהגין היום השישי בקדושת שבת כן יגן עלינו לבל יפקוד עלינו עונות אדם הראשון ולא ימצא מקום העדר בעצמינו ותשרה עלינו קדושת שבת ונשמה יתירה אשר נאבדה מאדם הראשון על עונו כמו שביארו בזוהר בענין זיהרא עילאה שנאבדה ממנו, וזה רמז הכתוב והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה אותיות נשמ"ה, לרמוז כי במעשה ההכנה ההיא יתוקן אשמת עון אדם הראשון ותשרה נשמה יתירה על כל איש ישראל והשיב את האבידה אשר אבד אדם הראשון.
בסוד יום שישי
ה. ואשר הריחו בסוד ה' ותמונת ה' יביט פנה למעלה בסוד יום השישי מרומם על כל ברכה ותהלה והיה משנה על כל יום ויום צדיק וצדק כחדא נפקין וכחדא שריין וכמו שאמרו בזוהר בראשית, ר' יוסי שאל ואמר הני ששת ימי בראשית דקא תנינן מאן אינון א"ל היינו דכתיב ארזי לבנון אשר נטע כמה דאילין ארזים נפקי מלבנון הכי נמי אינון ו' יומין נפקי מבראשית ואילין ו' יומין קא פריש לון דכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ כי כל דא צדיק בשמים דא תפארת ובארץ דא כנסת ישראל כתרגומו דאחיד בשמיא ובארעא, ויום השישי הוא נגד היסוד ועל כן באה מצות עשה והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו כי סוד הצדיק מכין לשבת כי כלתו היא.
ובפרשת בשלח ז"ל, בג"כ כל אינון ו' יומין שליטין ביומייהו ואשתכח ביה מה דקבילו ויומא ו' אשתכח ביה יתיר ואזלא הא כהא דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב יום הו' ולא אתמר הכי בשאר יומין אבל השישי דאזדווג ביה מטרוניתא לאתקנא פתורא למלכא ובג"כ אשתכחו ביה תרין חולקין חד ליומא וחד לתקונא דמלכא בחדוותא למטרוניתא ע"כ.
הגה, ועל כן כל המשנה מלשון הכתוב השישי בין בכתיבה בין בדיבור גורם פירוד חס ושלום אלא להזכירן יחד שישי עם הה' לעולם בכתיבה ובדיבור, ועיין בזוהר פרשת וארא דף כ"ו וגם הקימותי את בריתי אתם, ע"כ מהרב המחבר ז"ל.
אזהרה להכין צרכי שבת בערב שבת ולא בחמישי
ו. כי על כל אלה קבלו וקיימו האנשים השלימים להיות זהירים וזריזים במצוה זו בערב שבת להכין אותה ולסעדה ולא ביום חמישי, כי אף על פי שבשאר כל מצוות אמרו זריזין מקדימין למצוות, במצות הכנת שבת מאחרין ליום השישי ולא מקדימין כי תפארת עטה היום השישי סוד הצדיק ליום המנוחה סוד צדק מלכותא קדישא כאמור.
תפלה לומר קודם שיוציא הוצאות לשבת
ז. ואיש התמים בונה ביתו מלא צדק יקום ויתעודד להכין אותה ולסעדה בששון ושמחה, ונפש כי תשב"ע לבטא בשפתים פרטי כוונה זו לאמר.
הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל לתקן את שורשה במקום עליון לייחד צדיק חי העולמים במלכות כל עולמים יחדיו יהיו תמים לחבר את האהל להיות אחד ביום המחרת, וממעיין הברכות תשפיע עלינו שפע ישועה ורחמים ופרנסה וכלכלה מידך המליאה והרחבה העשירה והפתוחה ואל יחסר לנו מזון תמיד ממשך שפע קדושת שבת ותספיק לנו סיפק בידינו לכבד ולהדר ולהתענג בשבתות קדשך, ויקוים בנו מקרא שכתוב אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, ויהי נועם וכו', יהיו לרצון וכו'.
מנהג יראים להזמין בפיהם צרכי שבת ולומר לכבוד שבת
ח. ומנהג אנשי מעשה לבטא בשפתים בכל דבר שיקנו ולומר תן לי מזה לכבוד השבת ובכן מתפשט קדושת השבת על הדבר ההוא ואז התבשיל ריחו נודף מעין רוחני, וזה הוא מאמר 44 תבלין יש לנו ושבת שמה הוא ענין מזכרת קדושת השבת במאכליו ומשתיו כמו שכתבו הראשונים.
זמן ההכנות לשבת מספר "סדר היום"
ט. וכתב החסיד הרב משה בן מכיר ע"ה, 45 ונראה לי דכיון דקפיד קרא והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו נראה דעיקר המצוה וההשתדלות צריך להיות ביום שישי והמכין מיום חמישי לא קיים מצות הכנה כראוי, ואף על פי שביום השישי יש טורח לבקש הדברים מפני רוב הקונים וביום חמישי מוצא הכל מתוקן וקונה כרצונו לא יכין מיום חמישי דלפום צערא אגרא זולת אם מה שמוצא ביום חמישי אינו מוצא ביום שישי, ואפילו ספק ימצא ספק לא ימצא וביום חמישי ודאי ידחה הספק מפני הודאי, ולאו דווקא מיום חמישי אלא אפילו מיום ראשון יכין לכבוד שבת כמו שהיה עושה שמאי הזקן. 46
י. והבשר לכבוד שבת צריך לקנות ביום שישי זולת אם ירא שלא ימצאנה ביום שישי יקחנה ביום חמישי ובלבד שימצא אותה ביום חמישי שמן וטוב, אבל אם אינו מוצא ביום חמישי רק כחוש ורזה ויש ספק שימצא אותה ביום שישי שמן וטוב ימתין ליום שישי ואף על פי שהוא ספק.
(הג"ה א"ה, הטעם זה קלוש דלא קפיד קרא להיות דוקא ביום שישי אלא שם לפי שלא היה אפשר בענין אחר משום שמה שנשאר ביום אחר הבאיש אבל לדורות אדרבא זריזין מקדימין, אלא עיקר הטעם כמו שכתב הרב המחבר למעלה בסודו).
אזהרה למכינים הכנות שבת ביום חמישי
יא. והן רבים עתה עמי הארץ אינן מטים אוזן לשמוע דברי חכמים ומכינים הכנת שבת מיום הה' אף בנמצא ביום הו' שלא להטריח את עצמם ולהקפיד בהוצאתם כי ביום שישי יעלה השער מפני רוב הקונים, ואיש התמים אל יפן אל מנהגם ויחזיק במעוזו יהיו ידיו אמונה להכין הכנת שבת בזמנה כי חביבה מצוה בשעתה.
ואני המחבר גערתי פעמים רבות לכמה נשים הנוהגות לכבד הבתים במצעות וכלי שבת ביום חמישי וזלזלו בכבוד השבת כי לא נודע כי מפני כבוד השבת הם עושות ולא הועילו כלום, ולא עוד אלא אף אם יכינו המושבות ביום שישי הבקר אור כיון שאפשר להן לתקן המושבות לכבוד השבת משעה חמישית ערב שבת ואילך לא עשו ולא כלום.
לרחוץ בערב שבת סמוך לערב
יב. והפוסקים האחרונים כתבו על רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת שצריך להיות סמוך לערב, ואמרו דאם הלך למרחץ בעוד היום גדול צריך לחזור ולרחוץ פניו ידיו ורגליו סמוך לערב כדי שיהא ניכר כי מפני כבוד השבת הוא עושה, והאיש שיש סיפק בידו למחות בידן ימחה לכבוד ולתפארת יום שבת הקדוש ולאשר ולקיים מצות עשה של הכנת שבת כמשפטה מטעם הנזכר בנגלה ובנסתר.
ובכן עושה אלה יקיים מה שאמר הכתוב הולך תמים ופועל צד"ק כמו שאמרו בזוהר אמור ז"ל, 47 מאן פועל צדק אלא אינון דמתתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא כל חד פועל צדק אקרי ע"כ.
תוכחה להכין בעצמו צרכי שבת
יג. כי על כל אלה איש התמים בונה ביתו מלא צדק, אפילו יש לו כמה עבדים ומשרתים לשמשו ולהכין לו צורכי שבת ישתדל להכין בעצמו צורכי שבת לכבוד המלך ה' צבאות, ומצוה בו יותר מבשלוחו לשמח את המקום ברוך הוא ולעשות שלו"ם בין שני דודים ולגרום לוית חן ביניהם במעשה המצוה הזאת ולקדוש ה' מכובד.
ואל יחוש על כבודו לאמר איך אפגום את כבוד יקר הדרי לצאת ולבא ולשאת משא מאומה כאחד הריקים ברחובות קריה ואפגום כבוד תורתי, כי עבודת הקדש היא לקדוש ה' מכובד ואל יתהדר לפני מלך מלכו של עולם כי פיהו ציוה והכינו את אשר יביאו, וכבר אמרו 48 כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.
אזהרה שלא לחוס על כבודו לפני ה' ודברי המדרש בזה
יד. וצא ולמד מאדונינו דוד המלך ע"ה בשעה שהעלה את הארון הקדש לירושלים היה מכרכר בכל עוז לפני ה', וכמה ביזה עצמו לכבודו של הקדוש ברוך הוא כי מהראוי היה לו לדוד להיות מהלך לפני הארון סתם כמלך בכבוד הדר מלכותו והוא לא עשה כן אלא מפזז ומכרכר ומשחק לפניו מה שאי אפשר לספר, וכיון שבאו ישראל לירושלים היו כל הנשים מציצות בדוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא חש ואמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני.
טו. ובמדרש אגדה אמרו, 49 אמר ר' יהודה הלוי בר שלום אין מעשיו של הקדוש ברוך הוא כמעשה בשר ודם עבד בשר ודם יש לו כלים נאים כשהוא יוצא לשוק לובשם אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט היפים ולובש המקורעים ומטונפים ועוד בשעה שהוא גורף את הכירה ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל בפני הקדוש ברוך הוא בשעה שהכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים שנאמר ולבש הכהן מדו בד בשביל והרים את הדשן ולמה כן להודיע שאין גאוה בפני המקום.
וכן אתה מוצא באלעזר שהיה נוהג בשפלות לפני ה', אמר ר' יהושע בן לוי אלעזר היה דוכוס על דוכסים ונשיא על נשיאים שנאמר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ראה שררה שהיתה בידו ואת סבור שמפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שישאו את הכלים שהיה הוא עשוי לטעון אותם, אלא הוא עצמו היה טוען אותם שנאמר ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן והיה כעבד לפני קונו להודיע שאין גבהות לפני המקום.
מנהג אמוראים להכין צרכי שבת בעצמם
טז. וכן לענין השבת מצינו בגמרא 50 רועי ישראל אשר מעולם אנשי שם לא חשו לכבוד רבנותם ונשיאותם מפני כבוד השבת איש איש במלאכתו אשר המה עושים, ורב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק ואמר אילו מקלעי לי רבי אמי ור' אסי לא מכתפינא קמייהו, ועוד כמה מראשי אלפי ישראל הזכירו בגמרא שהיו מבטלים תלמוד תורה להתעסק במצות הכנת השבת.
ואף על פי שהיה אפשר להם לעשות על ידי שליח אפילו הכי אמרו בריש פרק האיש מקדש 51 מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא, וגם רבה ע"ה אמרו עליו שהיה יושב על כסאו מפני שהיה חשוב ועשיר ונופח האש מפני כבוד השבת, ורב ענן ע"ה היה לובש בגדים פחותים בערב שבת כדי שלא יטנפו בגדיו בבישול תבשיל שבת להודיע שהיום אינו כדאי להתנהג בחשיבות ולהתעסק בצורכי תבשילי שבת הקדוש, רב חסדא היה חותך התרדים ורבה ורב יוסף היו בוקעים עצים, רב פפא היה עושה פתילות לנרות שבת.
מהר"א הלוי היה מזרז על שמירת שבת
יז. ובימי רבינו האר"י ז"ל היה החסיד מהר"א הלוי ז"ל מופלג בדורו והוא היה כל ימיו אפוטרופוס גדול לשבת ומכריז ומזהיר את ישראל תמיד אנשים ונשים על שמירתו, וכה משפטו כל ימי חייו מידי שבת בשבתו לכתת את רגליו בגודל רבנותו בשווקים וברחובות לצאת ולבא פעמים אין מספר להכין צורכי שבת הוא בכבודו ובעצמו, ושאלו תלמידיו את פיו על מה היה עושה ככה לצאת ולבא פעמים רבות על כל דבר ודבר בפני עצמו.
ויהי כמשיב שכר פסיעות איכא וכך למדתי מרב נחמן בר יצחק שאמרו עליו מכתף ועייל מכתף ונפיק על דרך מטפס ועולה מטפס ויורד להורות על פעמים הרבה, וכן תמיד מכתת רגליו בשווקים וברחובות ובבתים ובחצרות לילה ויום מחצות ליל שישי ואילך לזרז את העם שיכינו את אשר יביאו ושתהא אשה משכמת ואופה ושיהיו נועלים החנויות סמוך למנחה כדי שיהיה פנאי ביום להתקדש לקראת שבת בטבילה ורחיצת ידיו פניו ורגליו בחמין וחילוף שמלותיו כל אחד ואחד.
תוכחה לבזות עצמו על כבוד שבת
יח. ומי ראה את אלו יוצאים אנשים חכמים וידועים שלומי אמוני ישראל שלא חשו על כבוד גדולתם אך נגד ה' ונגד שבת החמורה והוא לא יצא לקראת כבוד המלך העליון, וידון קל וחומר מעצמו לאמר אם בארזים ארזי הלבנון הללו אשר קטנם עבה ממותנינו נפל החיוב מה יעשו אזובי קיר אנחנו בדורות הללו כי אבדה חכמת חכמים ובינת הנבונים נסתרה ואין מי שיגיע לחצי שיעור דאורייתא, שראוי ונכון להיות כל איש שורר על יצר גאותו וישפיל עצמו לכבוד קונו אף בדבר שיפגום כבודו כגון זקן ואינו לפי כבודו, שהרי אמרו על רבי נחמן מכתף ועייל אף שלא היה לפי כבודו ודאי לפי גודל נשיאותו, דבמקום מצוה אפילו המלך דקיימא לן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אפילו הכי במקום מצוה שיש בה כבוד המקום כבודו מחול, וכל שכן הרב דקיימא לן רב שמחל על כבודו כבודו מחול דפשיטא ודאי שנאה ויאי למחול על כבודו מפני כבוד קונו וכבוד השבת הקדוש ואל יחוש ללעג המלעיגים עליו ואפס אל יהיו מגמת פניו רק נגד ה' תמיד.
ואין ראוי לאיש הירא למנוע עצמו מדרכי ה' מפני לעג השאננים והבוז לגאיונים, כי לו ישימו כל בני אדם לבם ללעג הלועגים וחרפת המחרפים לא היה אדם עושה טובה ולא מצוה ולא חסד ולא ימלט אדם מלשון הפריצים ודיו לעבד וכו' כמו שנאמר שתו בשמים פיהם וכו'.
טעם שנקראים רודפי המצוות חסידים
יט. ואמרו הראשונים כי על כן קראו לרודפי מצוות ויראת ה' חסידים לשון בושת והלבנת פנים שמביישין אותם ומלבינים פניהם על דרך והחסידה שתרגומו וחוריתא, וכתיב ולא עתה פניו יחורו והוא לשון חרפה כמו חסד הוא, פן יחסדך שומע 52 שהוא ענין בושה וחרפה והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, כי על כן האיש החסיד יחזיק במעוזו ולא יעזוב מדתו וחסידותו מפני הליצנים, ושוטים שקלקלו המה יאבדו ואתה תעמוד בהיכל המלך מלכו של עולם.
כ. ובצאתו החוצה יהא איש מהיר במלאכתו ויתלהב לבו בקרבו בתתו לעומת פניו כי הוא עומד ומשמש מפני כבוד מלכו"ת שמי"ם שבת כלה וכבוד מלך העליון הפורס סוכת שלום עלינו ביום הקדוש הזה, וראוי שיאמר מהיכן זכיתי להיות עומד ומשמש לפני מלך הכבוד מה אני מה חיי והלואי אעבוד בכל כחי וגופי וממוני וכבודי ביום ובלילה ואשיג צד מה רצונו וחפצו שימצא נחת רוח בעבודתי ומעשה ידי אחר כל ההכעסות שאני מכעיסו בפועל כפי ובעלילותי בעבור רצונו בכל רגע ובכל שעה והוא מאריך אפו ונותן לי חיים ושלום ואינו מקפח מזונותי מפני זה ואיך אני לא אכיר בטובתו הגדולה ובגמולו השלם, וכשיבא לידי מצוה גדולה או קטנה אשתעבד עצמי ולא אחוס על כבודי לעשות המצוה ההיא בכל לב ובכל נפש.
ובפנות האיש התמים אל הענין הזה לא יתרשל בשום מצוה להניחה שתיעשה על ידי אחרים אלא יאזור כגבר חלציו ויעשה המצוה בכבודו ובעצמו בזהירות ובזריזות רב ולא ישוב מפני כל כופר.
סגולת המתבזה על מצוות ה'
כא. ואמרו המקובלים הראשונים שהמתבזה עצמו ומשנה את טעמו מפני כבודו יתברך ימצא עזר כנגדו לגרש מעליו כח הטומאה, ואסמכוהו אקרא לדוד בשנות"ו את טעמו לפני אבי"מל"ך ויגרשהו וילך.
אופן קבלת השכר במעשה המצוות
כב. ומורי ז"ל היה דורש כמה דברים של קבול שכר, הוא היה אומר, המאשר והמקיים מצוות שיש בהם בזיון כבוד יקבל שכר על קיום מצוות שאין בהם בזוי כבוד וכבודו עליו יראה, המקיים מצוות הכבדות עליו שיש בהם חסרון כיס יקבל שכר על המצוות קלות שאין בהם חסרון כיס, המקיים מצות טהרת עצמו במקוה בימי החורף יקבל שכר על טהרתו בימי הקיץ.
וכן המקיים קימת חצות להגות בתורת ה' בימי הקיץ יקבל שכר על קימת חצות בימות החורף, והזהיר במצות סעודה שלישית בשבת בימות החורף יקבל שכר על קיומה בימות הקיץ, אך אם לא יקיימנה בחורף נודע הדבר כי מה שסועד בקיץ סעודה שלישית אינו רק להיותו רעב וכן כמה דברים שאיני זוכר עתה.
ואמר שהעושה כן להיות זהיר בקיום המצוות ולא יניחם בשום ענין וחס ושלום יפטר בחצי ימיו, בהשיג שלימותו נותנים לו שכר כאילו חיה שבעים שנה כמו שכתוב שמתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה כמשל שהביאו בתנחומא ע"ש.
סגולת הרצים לדבר מצוה לעורר עליונים למעלה
כג. וכבר ידעת מה שכתוב בזוהר על הרצים לדבר מצוה שמעוררים למעלה מלאכים הנקראים תא הרצים שרצים להשגיח על ישראל בזכותם להצילם משונאיהם וכל שכן את עצמו אם בא חס ושלום לידי צרה וצוקה באים הרצים הקדושים להצילו ולהפוך בזכותו, ועל כן אמרו ז"ל 53 הוי ר"ץ למצוה קלה כבחמורה, ולפיכך האיש הירא ירוץ ולא ייעף בערב שבת לצורכי שבת וישען באלהיו כי כל אותה השבוע לא יאונה לצדיק כל און ושאנן מפחד רעה.
להכין צרכי שבת קודם הלימוד
כד. ומתוך כל מה שכתבנו ברור הדבר דאפילו תלמיד חכם שתורתו אומנותו לא יקרא קודם שיכין צורכי שבת זולת אם יהיה תורה דרבים, אכן מי שנוהג לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום אחר התפלה יכול לקרותה דהוא דבר שיש לו קצבה.
כה. ומטעם גודל מצוה זו של הכנת שבת מצאו היתר בכל הישיבות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת, דאף על פי דהוי תורה דרבים הוה ליה לימוד שאין לו קצבה שימשך הלימוד על ידי פלפול ולא יקנו צורכי שבת, אכן התלמידי חכמים שביזו בכבוד הדר מצות הכנת שבת ומבטלים קביעות הישיבה אין להם על מה שיסמוכו והתורה תובעת עלבון ביטולה.
אופן שמותר לקנות צרכי שבת קודם התפלה
כו. וכתבו הפוסקים דאף שאסרו חכמים לעשות חפציו קודם תפלה, אם רגילין באותו מקום למכור קודם תפלה ואחר התפלה אין נמצא דבר, מותר לקנות צורכי שבת קודם שיתפלל שזו מצוה דרבנן וזו מצוה דאורייתא, וזו זמנה עוברת וזו אין זמנה עוברת וזה ברור.
כל הוצאות שבת חוזרין לו בכפלים
כז. ולענין הוצאת שבת האיש הירא אפילו אם הוא צריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת ולענגו כי לא אמרו 54 עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה ביותר, ואמרו ז"ל 55 כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ ממה שמוציא לכבוד שבתות וימים טובים וראש חודש ותלמוד תורה.
ודורשי רשומות אמרו, הכל קצוב מתשר"י חוץ מתשר"י נוטריקון ת'ורה ש'בת ר'אש חדש י'ום טוב, וכל אשר יוציא לכבוד שבת הן מעט הן הרבה כל אחד לפי שיעורו מן השמים כופלים לו, ורבינו הקדוש האר"י ז"ל נתן סימן לדבר, אותיות שבת שבאי"ק בכ"ר 56 שני אותיות אחרונות הם כפל האות הראשונה, ומורי ז"ל היה נותן סימן לדבר בלשון המשנה יציאו"ת השבת שתים שהן ארבע, שם רמז כי השתים שיוציא יוכפלו לו והיו לארבעה.
אזהרה למעט בהוצאות החול לכבוד שבת
כח. ועל כן איש התמים יזהר שלא להניח עונג שבת בשביל ההוצאה יתירה, כי הנה מצינו ביעקב אבינו עליו השלום שהיה ציקני שנאמר ויותר יעקב לבדו ואמרו ז"ל ששכח פכים קטנים שהצדיקים חביב עליהם ממונם על שאין פושטים כפיהם בעולה, ומצינו במקום אחר שהיה וותרן אין כמוהו כאשר חכמים ז"ל הגידו 57 בפסוק בקברי אשר כריתי לי מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה כרי ואמר לעשו טול כרי זה בשביל חלקך במערה, ומזה ילמוד כל אדם לצמצם עצמו בחול בשאר הימים ולקבוץ על יד מעט מעט כדי לכבד את השבת ולענגו.
ביאור מ"ש ז"ל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים
כט. ועליהם אמרו 58 המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולו חכמו ישכילו העולם מה רוצה לומר נחלה בלא מצרים ונחלת יעקב אבינו עליו השלום היו מתפלאים על גדולת מוציא הוצאות לענג את השבת והיו מריקים שקיהם בכל ערב שבת לפזר בפיזור רב, כי הנה כל איש ישראל על ידי מעשה המצוות זוכה לקנות לעצמו תוספת נפש רוח נשמה כמו שאמרו בזוהר משפטים, 59 זכה יתיר יהבין ליה רוח מסטרא דחיות הקדש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסייא.
ל. ואולם הללו הם נחלה שיש לה מצרים והם הסטרא אחרא הנמצאים בכל עולם, מהם בבריאה יצירה עשיה לפי כי זה לעומת זה עשה האלהים סטרא דקדושה וסטרא מסאבא ולכן הם בני המצר שלהם סטרא אחרא לסטרא דקדושה, ומה גם כי יש תערובת טוב ורע בכל העולמות כמו שאמרו בתקונים, אבל בעולם האצילות נאמר לא יגורך רע ואמרו ז"ל 60 צדיק אתה ואין להיות במגורך רע, וזה היתה נחלת יעקב שהיתה מטתו שלמה ונחל הנפש רוח נשמה מעולם האצילות והוא נחלה בלא מצרים.
ולכן המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים מדה כנגד מדה לפי שהוא מענג את השבת שהוא דוגמא לעולם הבא שממנו סוד הנשמה לכן נותנין לו נחלה בלא מצרים דאילו בששת ימי החול זוכה האדם על ידי מעשה המצוות והתפלה לקנות נפש רוח נשמה מן העולמות שהם בבריאה יצירה ועשיה כדאיתא בתקונים, 61 מעשי"ה נפשי"ן מיציר"ה רוחין מבריא"ה נשמתי"ן, אבל במצות קיום השבת כתקונה זוכה לקבל נפש רוח נשמה מעולם האצילות כמו שאמרו בתקונים דף י"ט, בשבת ויום טוב נחית עליהון נשמתין ורוחין ונפשין מאדם דאצילות ע"כ, וזהו סוד נחלה בלא מצרים נפש רוח נשמה דאצילות כל אחד ואחד בזמנו כאשר יבא לקמן בפרקים הבאים בס"ד.
תוכחה למצמצמים בהוצאות שבת
לא. ואוי להם לבריות מעלבונה של שבת בעשותם כל ימיהם כשבתות וימים טובים ויבוזו כסף לרוב בסעודת מרעות ויין משתיהם הרוג בקר ושחוט צאן בימות החול ויתנו כתף סוררת לקדושת יום שבת הקדוש, והם קצים בהוצאת שבתות וימים טובים עד שכל פרוטה ופרוטה של הוצאת שבת מצטרפת לעלבון גדול בהצותם בנשותיהם ובני ביתם עד שכל ימי החול שלום בינו ובין אוהביו וריעיו בשמחת מרעות ואין שלום באהלם בקדושת שבת הקדוש בקטטות ומריבות עד שתאחוז האור ברובן ואין הבדל בין שבת לתשעה באב בביתם, אוי להם אהא עליהם מה יענו ליום פקודה, ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו'.
ואמרו בזוהר פקודי היכל ד' 62 וז"ל, באמצעיתא דהאי היכלא אית רוחא אחרא דאקרי נגע ומהאי נפקא רוחא אחרא דאקרי נגע צרעת וכו' ודאי נגע עילאה ממונה על כל אינון פתורי דשבתא דכד עייל שבת ולא אתסדרו בענוגא דשבתא כדקאמרן וכד האי נטיל לאינון פתורי כל אינון גרדיני נמוסין דקיימי ביה כלהו פתחי ואמרי ויאהב קללה ותבואהו וכו' וההוא בר נש אתמסר לההוא סטר ווי ליה דאתגרע מההוא סטרא קדישא סטרא דמהימנותא ואתפקד בסט"א מסאבא ע"כ.
לב. ומי האיש הירא ורך הלבב ולא יתן אל לבו את העונש הגדול הזה כי בעון נבלותו לצמצם בהוצאתו בהיות לאל ידו לעשות לכבוד הדר כבוד השבת החמורה ולא עשה, כי לא די שאינו נכלל בסטרא דקדושה אלא כי כן נמי אתפקד והוא נמנה בסטרא אחרא מדה כנגד מדה, הוא ביטל עונ"ג שבת על כן נהפך לו לנג"ע ונמסר ברשותו רחמנא ליצלן.
ועליהם יאמר כל המבטל את השבת מעושר סופו לבטלה מעוני ואבד העושר ההוא בענין רע וכל המקיים את השבת מעוני סופו לקיימה מעושר כאשר חכמים הגידו 63 שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל האמינו בי ולוו עלי ואני פורע.
ביאור הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך
לג. ואמרו כת הקודמין כי על זה נאמר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך דלא הוו ידעי רבנן מהו יהבך עד דשמעי לההוא טייעא דאמר שקול יהבך, והוא הנרצה לענין השבת דאף על גב כי ימצא לך משא כבד ללוות מעות מבני אדם לענג את השבת אל תאמר אקיים בעצמי עשה שבתך חול אלא השלך על ה' כמו שאמר הכתוב והתענג ע"ל ה', ואף על גב שהוא יהבך משא כבד למצוא מעות לכבד את יום השבת השלך משא כבד על ה' כמו שאמרו לוו ע"לי ואני פורע, והוא יכלכלך כי לא יתן לעולם מוט לצדיק אלא מתמוטטין וחוזרין ועולין.
לד. ולפי רוב הכבוד והעונג מוסיפין להם במדה גדושה וטעם הדבר כמו שכתוב בזוהר יתרו, 64 וכולהו ו' יומין מההוא שלימו מתברכין וכו' ואמאי לא אשכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד יהיב מזונא לתתא כל חד ביומוי מההוא ברכה דמתברכא ביומא שביעאה ע"כ, וכך אמרו בשבת 65 במעשה דיוסף מוקיר שבי דאשכחיה ההוא סבא ואמר ליה מאן דיזיף שבתא שבתא פרעיה, והיינו משום דמההוא שלימו דשבתא מתברכין כולהו כאמור.
הנהגת ה' בתשלום שכר מכבדי שבתות
לה. ואל תתמה על החפץ לאמר הלא כמה ממהדרין מן המהדרין ומכבדי שבתות וימים טובים ולא קבלו שכרן ואולי לא ישיגו כל ימיהם כדי פרנסתם, נדדו הלכו על המחיה ועל הכלכלה ואיכה יאמרו מאן דיזיף לשבתא שבתא פרעיה, לוו עלי ואני פורע ואין כל מאומה בידו לא ניתנת פריע"ה.
כי לא נפלאת היא ולא רחוקה היא כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו כי לאדם שטוב לפניו יתן לו שכרו ויקבל עולמו בחייו, ולפעמים טוב בעיניו לתת לו שכרו הראוי לו לבא לו בעולם הזה וישמור אותו לבא לו בעולם הבא, והשופט כל הארץ הוא יבין לאיזו סיבה הוא טוב לאדם אחד ליתן לו את שכרו בעולם הזה ולא לעכבו ולאיש אחר הוא יותר טוב שלא ליתן שכרו בעולם הזה, ומי שיודע שבהונו ובממונו חטאים יגבר מונע לו הטוב לטוב לו, ולאנשים אשר העניות קרובה להעבירם מדעת קונם נותן להם שכרן הראוי לבא בעולם הזה והמה יקחו חלקם בעולם הזה.
לו. וגם קרוב אליך הדבר מאד תשובת שאלה זו, כי על כל פנים כל מצוה ומצוה אשר חכמים הגידו מתן שכרה בצידה הנה בעל הגמול יתברך שמו חפץ למען צדקו לתת לו שכרו משלם כסגולת המצוה ההיא, אך אמנה לפעמים גורם החטא למנוע השכר ההוא ממנו על דרך מה שאמר הכתוב וחטאתיכם מנעו הטוב מכם וכמו שאמרו 66 גבי ויירא יעקב סבר שמא יגרום החטא, והשטן עומד על ימינו לשטנו למנוע השכר ההוא ממנו.
וכן לענין העונשים אשר אמרו העושה כך יענש כך ופתאים עברו ולא נענשו, אך יציבא מלתא כי מדת דינו יתברך יחול על ראש העובר על דבריהם, אכן לפעמים יש לאדם פרקליטין טובים או איזה זכות שתולה עונשו כמו שאמרו בסוטה 67 יש זכות תולה שנה ויש שתי שנים, ולפעמים יש לו זכות שמכפרים מחצה וגורמים לבל יהיה נידון באותו העונש עצמו רק ממנו ולמטה, וכן יש זכויות שמבטלים אותו העונש מהחוטא לגמרי כמו שביארו המפרשים באורך הלא בספרתם.
אכן האיש הירא יעשה הדברים לשם פעלן ולא יצפה לתשלום גמול כמ"ש אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד - במצוותיו ולא בשכר מצוותיו 68 וסוף הכבוד לבא, הון ועושר בביתו ימצא חיים צדקה וכבוד.
שכר המוכרים צרכי שבת ממינים מובחרים
לז. וכשם שהשכר הרבה לקונים לכבוד שבת מהטוב והמובחר כך השכר הרבה למוכרים בשבר אשר הם שוברים ביום השישי ממאכלים הטובים ומחלביהן לכבוד הדר השבת הקדוש, ועד הממהר לדבר מעשה ר' חייא 69 באותו קצב כי נתאכסן ר' חייא אצלו שבת אחת וראה כבוד עושרו ושאלו במה זכית לכך, ואמר לו קצב הייתי וכל בהמה שהיתה נאה ושמינה מחבירתה אמרתי זו לשבת אמר לו ר' חייא ברוך המקום שזיכך לכך, והטעם כמו שביארנו למעלה דהאי יומא מתברכין מיניה כל ששה יומין וכולהו ששה יומין מהאי שלימו מתברכין, ובכן תנוח ברכה במעשה ידיהם כל ימות השבוע העתידה.
אזהרה למוכרים בשר כחוש לשבת
לח. לא כן בדורות אלו ראיתי שערוריה בכמה מקומות שעברתי בהם, ובכל ימות החול מוכרים בשר שמן וטוב לרוב ובערב שבת שיודעים שעל כל פנים ירבו הקונין בעבור כבוד השבת, לא חשו המה לכבוד השבת ויביאו בשר כחוש ורזה אשר לא עבר בה עין השומן עליה מעולם, ואף אם יקר מקרה לשחוט בקר בריאה וטובה בערב שבת לא תשורינה עין עני ואביון, וכל הולך על גחון אשר כביר מצאה ידו הוא וחביריו עמו יטלו כל נתח טוב ותפול שיבא ותקחם והעני והאביון נספה בלא משפט ליטול בשר תמותות.
ולו חכמו ישכילו הקצבים ושאר המוכרים גודל עונשם מנשוא שהשבת תתבע עלבונה כי שתים רעות עשו כי נתנו הכח לחיצונים בששת ימי החול במאכלים טובים ובשר שמן וטוב ואל הקודש פנימה שבת לה' נתנו כתף סוררת בחוסר כל ובפחותי הדברים, ולא ישיבו את נפשם לאמר אויה עלינו לא תהיה כהנת כפונדקית.
ואף גם זאת כי מנעו הטוב מבני אדם ואין איש חפץ לקנות מהם כלום וכל אחד אומר אקיים בעצמי עשה שבתך חול ולא אניח מעותי על קרן הצבי על בשר דל ורזה וישנו בבל תשחית והקולר תלוי על צואר הקצבים, והן בעון זה כל אשר יפנו ירשיעו ויהיו לאחור ולא לפנים ובעון פשעם מרעה אל רעה יצאו והחצונים מטרפים את בהמתם לנקום נקמת שבת לה' ונקמת דמעת העשוקים עניי עמו ישראל מלבד עונשם החמור בגיהנם.
אם מייקרין מחיר הדגים ימנעו מלקנותן כדי להוזיל השער
לט. ומורי זלה"ה צווח כי כרוכיא בתשובותיו על הדייגים המייקרים את הדגים בערב שבת ביותר אשר לא טוב עשו למנוע טוב מבעליו, ואם נודע כי היה בנמצא דגים מרובים והמה מביאים חלק מועט לייקר את השער יש לגזור על אנשי העיר שלא יקנו דגים איזה שבתות שלא יזידו לעשות כן כמעשה שעמדו קינין בירושלים וכו' הבא במשנה. 70
להרבות בצדקה ביותר בערב שבת וטעמו
מ. וחייב כל אדם בהיות לאל ידו לעשות להרבות צדקה עם העניים האומללים בערב שבת כי אין טוב לאדם להכין מאכליו וכל תענוגים בביתו ואחיו בני ישראל העניים ואביונים בערום ובחוסר כל, ואינו מדרך הישר ולא דרך רחמנים וגומלי חסדים כזרע אברהם אבינו ע"ה אלא לשים עיני השגחתו עליהם כל אחד לפי שיעורו אם מעט ואם הרבה, ואף כי החיוב הזה שוה בכל הימים הנה בערב שבת נוסף החיוב ביותר במעשה הצדקה בנגלה ובנסתר.
מא. והנה בזוהר בראשית דף י"ג אמרו וז"ל, פקודא תשיעאה למיחן למסכני ולמיהב לון טרפא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו נעשה אדם בשותפא כלל דכר ונוקבא בצלמנו עתירי כדמותנו מסכני רזא דמסכני דהא מסטרא דדוכרא עתירי ומסטרא דנוקבא מסכני כמה דאינון בשותפא חדא וחס דא על דא ויהיב דא לדא וגמיל ליה טיבו הכי אצטריך בר נש לתתא למיהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא ולמיהב דא לדא ולאגמלאה טובה דא לדא.
וירדו בדגת הים וגו' רזא דנא חזינא בספרא דשלמה מלכא דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקניה דאדם הראשון וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא הדא הוא דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ כולהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה בגין דדא הוא פקודא מעליא לאסתלקא בר נש בדיוקניה דאדם על כל שאר פקודין וכו' ובגין כך נעשה אדם כתיב הכא עשיה וכתיב התם שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז עכ"ל.
הנה משם מתבאר כי מאמר נעשה אדם אתי בגזירה שוה דשם האיש אשר עשיתי עמו מה להלן צדקה כך נעשה אדם זו היא צדקה, וכך הוא שיעור הכתוב נעשה אדם כלומר נעשה עשיה ובריה למעשה הצדקה כי במעשה הצדקה נודע אשר הוא אד"ם ובכן יהיה בצלמנו עשיר, כדמותנו עני לגמול חסד זה עם זה, וזה סוד עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' בצלמו כדמותו ממש.
ומטעם זה נכון להיות כל איש זהיר להתיר פסת ידו במעשה הצדקה בערב שבת הואיל ועיקר בריאת האדם במעשה הצדקה התכוננה, לכן ביום השישי יום בריאתו ממש בצדקה יכונן.
טעם לצדקה בערב שבת ע"ד הסוד
מב. ולמביני מדע במעט עיון ישכילו סוד מעשה הצדקה ביום השישי סוד צדיק חי העולמים המכין לשבת השולח אמרתו ארץ במעשה הצדקה, ועל כן בעת הבריאה לא נרמזה מצות הצדקה בכל הימים אפס ביום השישי בבריאת אדם הראשון כי כן בדרגא שתיתאה סוד הצדיק שם סוד הצדקה בעצם, צד"ק ושלו"ם נשקו והיה מעשה הצדק"ה שלום.
ובזוהר פרשת פקודי 71 ביארו מטעם זה שבת וצדק ששוו בשיעוריהן ז"ל, בתרין אילין אוזיף בר נש לקודשא בריך הוא כד חייס ליה למסכנא וכד אפיק בשבתי וזמני דיהא כלא אוזיף לקודשא בריך הוא כמה דאת אמר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו ע"כ, יען כי שתיהן שוו בשיעוריהן ובפעולותיהן לייחד הצדיקים למעלה וצדיקי"ם ירשו אר"ץ וישכנו לע"ד עליה.
רמז על הצדקה ממשנת יציאות השבת
מג. וכבר נתבאר למעלה בטעם הוצאת והכנת שבת ביום השישי שהוא סוד זה ממש וכל נתיבותיו שלום ולסוד זה רמז בלשון המשנה 72 יציאות השבת שתים שהן ארבע, כי כן יציאת השבת אשר יוציא להכין לכבוד השבת והן יציאות אשר יפזר מהונו לעניים בערב שבת שוו בסודן שתיהן ליחד שם בן ד', ולפי שהיציאה של השבת היא מבוארת מאליה שהוא לייחד ריעים אהובים והדודים ביחודא שלים לחבר את האהל להיות אחד והיו למאורות ד' אותיות שם הקדוש.
אכן יציאה האחרת היא נעלמת ולכן שאל עליה כיצד והיה כמשיב, העני עומד בחוץ וכו' פשט בעל הבית את ידו ועל ידי כן והיה מעשה הצדקה שלום, ולעומת זה אמר יציאות השבת שתים שהן ארבע לייחד שם בן ד', ובספר חמדה גנוזה ביארתי סוד תעלומות חכמה במשנה זו ואין מקומו כאן.
תוכחה לבלתי מחזיקים בעניים בני תורה
מד. והן רבים עתה עם הארץ שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף ומכבדים שבתות ה' ואינן חסים על ממונם, ויבוזו כסף הרוג בקר ושחוט צאן וברבורים אבוסים ומיני מעדנים למלאות תאות יצרם הרע לאכול לשובעה בשבתות ה' בסובאי יין בזוללי בשר למו כולו לגופם הנגוף, וימלאו את כליהם כאשר יוכלון שאת ומצאו און להם לאמר כי לכבוד השבת הם עושים.
ואני אומר שקול טיבותייהו ושדי אחיזרי אחר כי נתנו כתף סוררת במעשה הצדקה ועניי עמו יתברך מוכים ומעונים העטופים במצוקות זלעפות הדוחק בקרב ביתם, וביותר נאחז האור ברובן של התלמידי חכמים יראי ה' וחושבי שמו נטושים נטושים המה ואין איש שם על לב לחומלה עליהם, ובערבי שבתות נדדו הלכו אלה מפה ואלה מפה דווים וסחופים ויצא לבם עד השיג להביא טרף לביתם במצור ובמצוק, ויהי להם למשל כל ימי עני רעים אפילו בשבתות וימים טובים וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ומרוב הבושה והצניעות לבם בקרבם אינו אלא שר"ף ולא יראו החוצה אל העי"ן עין רואה וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון, אוי לדור שעלתה לו כך.
העל אלה לא תתאפק ה' לאמר מי ביקש זאת מידכם לכבד את שבתותי להצבות בטן המליאה לה מתענוגי החול ותחללו את שם קדשי בני ציון היקרים יראי שמי הוגים תמיד בתורתי וחובשי בית המדרש ואין מכם לא עוזר ולא סומך אל נפילתם ודוחקם כל הימים, ועוד תוסיפו סרה בשבתות ה' כי כל העולם דשנים ורעננים ובני הנאהבים והנעימים מאולצים ומעונים בצער העוני.
מה. ולו חכמו ישכילו את אשר חכמים הגידו והלעיגו ואמרו, 73 כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי מקמיה גברא רבה, וכל שכן שיש להלעיג על עשירי עם הנבלים בנבלותם שרואים בכל יום תלמידי חכמים אשר כל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה' ביגון השגת פרנסתם ולא יחוננו ואין משכיל דורש את אלהים, ויבוזו את הוד התורה וכבוד הדרה עד עפר הגיעו.
ולו היו רואים חס ושלום ספר תורה מגולל ארצה יצעקו צעקה גדולה ומרה ויקראו אבל גדול וצום ובכי ומספד ליהודים, ולא יחרדו על השרידים אשר ה' קורא כי רב שבעו בוז הלעג השאננים והמה בעירום ובחוסר כל ועל ידי כן חכמתם תתבזה ודבריהם אינן נשמעים אשר המה גדולים וחשובים מכבוד הספר תורה עצמו.
ומי ומי מהשרים והחשובים אשר לא יחושו לכבוד הדר השבת בכל אונם ומי ומי אשר לא יחוש לעונש חילול שבת שזדונו בסקילה, ועם לא יחרדו על עם ה' אלה אשר עמלם בתורה לא לכבודם ולא לחילולם.
מעלת כבוד ת"ח שוה לשבת, ויתר דברי תוכחה לנמנעים מלתומכם
מו. ובזוהר ר"מ פרשת צו דף כ"ט אמרו ז"ל, תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות וימים טובים ולית לון מדילהון דלאו אינון בני מלאכה כדעבדין בנוי דחולין אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי לענגא לון בכל מיני מאכל ומשקה וליקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים אית למיעבד לון ומאן דמחלל לון חייב סקילה.
הכי נמי מאן דאשתמש בתגא חלף והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות דמחלל תורתיה וכל שכן דמבזה ליה כאילו מבזה שבתות ואוקמוה מארי מתניתין כל המבזה את המועדות כאילו כופר בעיקר וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש הכי כל אינון דמשמשין תלמידי חכמים אתקריאו קדש ותלמידים דרב דאינון לקבל איברים דגופי אתקריאו קדש קדשים ורזא דמלה קא רמיז להון והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים עכ"ל.
מז. הנה כי גדול התלמיד חכם מכבוד שבתות וימים טובים ולענגא להון כגוונא דשבת, ואיככה נוכל וראינו כל העם מקצה יחרדו על כבוד השבת והדרה וישליכו אחרי גוום הוד הדר תפארת של תורה ולומדיה צע"ר בת רבים בני שוממה אין מנהל להם ואין מחזיק בידם מכל בנים גידלה, והשכינה משגחת עליהם בזלעפות דוחקם והיה בראותה בשבתות וימים טובים בתי עשירי עם הממלאים בתיהם ממיני מעדנים ויכינו להם מערב שבת בשובע שמחות ובשופע רב על ידי עבדיהם ומשרתיהם זה רץ לקראת זה וזה רץ לקראת זה, זה נכנס טעון כל מיני מגדים וזה יוצא בפזור רב ואולי לא יספיקו להם שהות היום משעלה עמוד השחר ותעבור המנחה בהולים בבלמוס תאות תענוגי הגוף הנגוף, ואם באולי זה עני קרא אל קרב ביתם קול ברמ"ה נשמע כי ה' מחסהו.
מח. ואף גם זאת בראותה הבנים בניה מדוכאים בחוסר כל תחיל תצעק בחבליה ומה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי עברו כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, כי הנה עמי התועבות זנים ומפרנסים כהניה בכבוד והדר כמו שנאמר כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חוקם ואיך לא תגלו חרפת מצרים מעליכם.
ומה חרפה גדולה יותר מזו כי אתם ממלכת כהנים תגרעו מעמי התועבות, למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אלים וחלב מריאים, כי תבאו לראות פני בשבתות ובחגים ובמועדים מי בקש זאת מידכם, לא תוסיפו הביא מנחת שוא תועבה היא לי, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא, ואיככה אוכל וראיתי בעוני עמי אשר במצרי"ם ואין עוזר ואין סומך ואין תומך לתופשי התורה אשר ידעוני מצרת הלחץ זה הדחק אשר לא נתנום השב רוחם להשיג כדי פרנסתם וילכו בלא כח מפני זלעפות צרת דוחקם, ושבת לחול ישימו בחוסר כל ואתם תשבעו בתענוגים ולאכול לשובעה למעדנים.
מט. ועושה אלה בהיות לאל ידם לעשות ולא עשו, יהי שולחנם לפניהם לפח ולשלומים למוקש, אויה להם אהא עליהם כי גמלו לרוחם רע אף כי לכבוד שבת יצבו הבטן, יהי להם שכר פרי הבטן לפתן וכריסם לקרץ והמשתה למשטה והמאכל למאכלת.
אכן הא זה הדרך ישכון אור ליראי ה' וחושבי שמו, כי הן לו בכח יגבר איש להיות עיניו פקוחות מידי שבת בשבתו על עניי ישראל המדוכאים ומעונים בימי החול, וביותר לעניי בני תורה להחזיק בידם בעין יפה לכבוד השבת ולשמחם מיגונם ויש להקדים להם מה שיוציאו לצורכי שבת.
אופני חלוקת התמחוי בערב שבת מספר "סדר היום"
נ. ולענין זה נהגו בקצת מקומות לגבות תמחוי מכל בית ובית לתת חלק מהתבשיל המוכן אצלו ונותנים לעניים ובזה יצאו ידי חובתם, ומי שאינו נותן תבשיל נותן לחם לחלק לעניים, ואם אינו נותן לחם נותן מעות ביד הגזבר והגזבר נותן לכל עני ועני שיקנה בהם צרכיו.
אבל היותר טוב ונכון ליתן חלק מהמוכן אצלו כדי שיהיו שוין באכילה הוא ועני כולן שוין לטובה, וצדקה יחשב לו שלא להטריח את העני לחזר לבקש צרכיו ומי יודע אם ימצא או לא ימצא אחר שאין בידו אלא מעט מזער ובמה יוציא אותם לכבד את השבת אם בלחם אם בבשר אם ביין אם בפירות כי הוא אביון תאב לכל דבר ולא יוכל למלאות תאותו מכל הצורך, וחוששני לו אולי ישמור מעט דמיו בו להיות בידו לעתות בצרה בימי החול וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שלא להצטרך לבריות, ונמצא בעל הבית בחוץ שלא הועילו מעשיו והרי הוא אוכל לשובע נפש מעונג ומפונק מרוב כל והעני והאביון חסרים ואין כל.
כי על כל אלה האיש הירא מושל ברוחו לא יעבור מידי ערב שבת בשבתו מליתן ומהפריש חלק אחד ממאכלו המובחר אצלו, ויחלק לעני בן טובים וישמח אותו בדברים טובים ונחומים כמו שנאמר ותפק לרעב נפשך ובכן יהיה למשיב נפש לעני ההוא ושכרו גדול.
נא. ואל תהיה ככסילים המנבלים את עצמם לאמר ענייך ועניי עירך ענייך קודמים ואיך אקח משל בני ואתן לאנשים זרים אשר לא ידעתי, כי אין הענין שיקח חצי תבשילו או מאכלו ויתן אותם לעניים באופן שיחסר סעודת די מחסורם של בניו ובני ביתו, רק שיטול חלק מה מהתבשיל המוכן אצלו ואפילו שיהיה אחד מששים ואותו המעט ישלח אותו לעני להשיב נפש, כיון שהוא עני יותר ממנו עשיר מקרי איהו לגביה והמעט בעיניו הוא הרבה לגבי אותו העני.
מעשה שאירע למחבר עם אחד ששכח לחלק מתבשיליו בע"ש
נב. ופעם אחת נתאכסנתי אצל בעל הבית ירא אלהים והיה נוהג כל הימים וכל שכן בשבתות וימים טובים להפריש חלק אחד מהמובחר ממאכלו לעניים קודם סעודתו מטעם האמור בזוהר דלא לימא איניש אכול ואשבע וארוי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דמסכני, ושבת אחת שכחה אשתו לעשות כמנהגה והיה דואג על הדבר כי נראה כבזיון לעניים לשלוח אליהם המותרות ומה דסאני לך לחברך לא תעביד, ואני אמרתי לו כי גם זה לא טוב וזו היא דרך פיתוי היצר הרע לכמה בני אדם למונעם ממצוה ולהמית לעניים ברעב באמור להם ואהבת לרעך כמוך כתיב ואיך תשא ותתן שיורי מאכלך לפני עניי עם ה' אלה.
ואיש התמים לא יאבה לו ולא ישמע בקולו יען כי הנותר מאכילתך הוא תחלת סעודה לעני וישיב את נפשו, וכן על זה הדרך כי תראה ערום וכיסיתו ואף בסחובי בלאות שבביתך, שאם לפניך דבר קל ובזוי - לעני נדמה לו דבר גדול ומנה הראויה להתכבד לכסות את בשרו, ובכן נמצאו כל ישראל מרוחמים ומחוננים מזה לזה וכולם שלוים ושקטים ושמחים בשבת מזה לזה ומזה לזה.
עונש הנמנע מלהספיק צרכי עניים לשבת
נג. ולמעלה מהם הזוכה להזמין עניים לסעודות שבת והיו באוכלי שולחנו בכל שלש סעודות דאף שבזוהר הקלו בדבר וז"ל, 74 תא חזי דכולהו זמנין וחגין בעי בר נש למחדי ולמיחדי למסכני ואי איהו חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי דהוא בלחודוי חדי ולא יהיב חידו לאחרא עליה כתיב וזיריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ואי איהו בשבתא חדי אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהבין ליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם ולא פרש שבתכם וכו', לא להקל מהחיוב המוטל על כל איש ישראל לחוס ולחמול על עניי עם ה' באו רק להקל מהעונש החמור.
והכי דייק בלישניה דקאמר, לא יהבין ליה עונשא כשאר זמנין וחגין וכו' משמע כשאר זמנין וחגין לא יהבין ליה עונשא שעונשן חמיר טפי אבל בעונש הקל נענש גם כן בשבת, ובזוהר פרשת עקב 75 ביארו תקוני השלחן לילי שבת ואחד מהם להיות עניים באוכלי שלחנו ע"ש.
וכל אשר יש ספק בידו לעשות יחוש על עונשו של דבר וישכיל גם על שכרה הגדול ויעשה הדברים לשם פעלן להחזיק לתופשי התורה מידי שבת בשבתו, וזה יהיה הטעם הכתוב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שדרשו רז"ל על התורה וסיים הכתוב שומר שבת מחללו לרמוז ששוה כבוד תלמידי חכמים שנקראו שבתות לכבוד השבת כמבואר בזוהר הנזכר לעיל.
מנהג לשלם שכר מלמדי תנוקות בע"ש, וענין שכר שכיר בע"ש
נד. ובכלל זה יהא זהיר כל אדם בכל ערב שבת גדל פרע שכר מלמדי תנוקות הבנים והילדים אשר חננו אלהים, ויום השישי משתלמת שכירותם וישנו בעשה דביומו תתן שכרו, ודורשי רשומות אמרו שב"ת נוטריקון ב'יומו ת'תן ש'כרו לרמוז כי לא יעבור מלתת שכר המלמד מידי שבת בשבת כי השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.
המעכב שכר שכיר מונעין לו נשמה יתירה
נה. והיה אומר מורי ז"ל בשם רבותיו כי עונש המבטל מצות עשה דביומו תתן שכרו הוא שלא יזכה לקבל תוספת הנפש היתירה בשבת, ואסמכוהו אקרא ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפ"שו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא לשון חסרון, ועל כן נרמז בראשי תיבות שבת לרמוז כי יענש עונש מגרע הנפש באותה מדה של הפועל כי אליו הוא נושא את נפשו בזמן שמתוספת הנפש בשבת, והוא ז"ל היה נזהר לפרוע שכר הכובס או הכובסת ביום הכביסה בעצמו קודם למנחה כמנהג הרב זלה"ה, ורבים לא חשו על זה וירא אלהים יחוס על נפשו.
בגדר ההיתר של לוו עלי ואני פורע מספר "סדר היום"
נו. ומי שאין ידו משגת לקנות כל הכתוב לעיל ולענג את השבת כראוי לה, אין לו להטריח עצמו מפני כך לעשות מה שאין ידו משגת כדי לענג השבת ואחר כך להצטרך לבריות, ואל יאמר אדם אטול בהלואה עתה ומן השמים ירחמו על דרך לוו עלי ואני פורע, כי לא אמרו כן כי אם על מי שיכול ואין בידו כעת שראוי לו שיבקש ואפילו בהלואה כי המקום ברוך הוא יזמין לו לפרוע פרעות, אבל מי שאין ידו משגת וחוץ מן הטבע הוא למצוא אין ראוי לו לסמוך על הנס ולהטיל עצמו על הצבור כדי לענג את השבתות.
נז. ועל זה אמרו 76 עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות כי עונג גדול הוא שיאכל משלו ואפילו יהיה פת חריבה ובצל עמה ממה שיאכל משמנים וממתקים והוא אוכל ממון אחרים, וגדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, ולא יאמר האדם איך אבטל עונג שבת מפני קוצר ידי כי לא נצטוה בעונג שבת אלא מי שידו משגת ויש לאל ידו לענגו ולכבדו, אבל מי שקצור קצרה ידו אין בידו חטא אדרבא למזבח כפרה יחשב לו כי כל העולם בשמחה והוא באנחה, והוא יתברך ויתעלה שוקל בפלס ויודע כל תעלומות ולנקות כמה חטאות ואשמות ממנו הנפש לו תעונה.
וסוף כל סוף אל ידאג מביטול המצוה כי אינו מבטל המצוה לגמרי כי אפילו עני שבעניים יכול לקיים בעשותו דבר מה מוסף על דרכו בחול יהיה מה שיהיה וכיון שמשנה שום שינוי נחשב לו לכבוד שבת ולעונג כי הכל לפי דרכו של איש וה' יראה ללבב ומה לעשות לו לשבתו ולא עשה, אדרבא חביבה שבת זו לפני בורא עולם יותר ממי שמענג אותו במאכלים רבים כי זה הביא מנחה מן הבא בידו ושפך נפשו לפני ה'.
והכלל העולה לנו מכל זה שאין לו לאדם להטריח עצמו במה שאין לו לא בידו ולא חוץ מידו והמטריח עצמו חסיד שוטה הוא, וצא ולמד מציווי הקרבנות כמו שאמרו במשנה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמי"ם.
מנהג השחזת הסכין בערב שבת וטעמו
נח. וכתב הרב הקדוש בב"י סי' רנ"א בשם הכלבו שישחיזו הסכין בכל ערב שבת דתניא בספרי וידעת כי שלום אהלך זו השחזת סכין, ומצאתי כתוב בשם ספר חיי עולם דמוכח לה מדכתיב והכינו א"ת אשר יביאו והוא כמו לאתים ולמזמרות, וטעם פשוטו להשחזת הסכין הוא כמו שנאמר וידעת כי שלום אהלך ואם קהה הברזל אין זה שלום הבית.
ואם אל סודו תדרוש היה טעמו מפני כי סוד הסכין פגום הוא ס"מ ופגימת האוגרת היא אגרת בת מחלת, ועל כן צריך להשחיז הסכין פגום בשבת יען בקדושת יום השבת ישבותו ויתבטלו פגימות הסכין ס"מ וחייליו ואין מן הראוי שיהא הסכין בשבת פגום המורה על שליטתו חס ושלום, וזהו שאמר וידעת כי שלום אהלך כי אין פחד החיצונים באהלך והיו כלא היו.
אזהרה לאיש לסייע בתקון מאכלי השבת
נט. וכל ירא אלהים יהא זהיר בקרב ביתו בערב שבת לעזור לאשתו בכל תבשילי שבת איש איש לפי שיעורו כמו שהיה מנהג קדמונינו, רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא והכל מפני כבוד השבת להיות תבשיליו מוטעמים ומתובלים.
להזהר בטהרת המאכלים וטעמו
ס. וגם להזהיר לאשתו ביותר להיות ידיה נקיות מכל טומאה ובפרט בענין נטילת ידים בשחרית צריכות להיות נזהרות יותר מן האנשים ליטול ידיה כדת של תורה בשפיכת שלש פעמים יד אל יד, וזה בכל הימים וכל שכן בערב שבת שרוב תיקון מאכלים שלנו לכל השבוע נעשה על ידיהן ולחמנו הן, ואם לא יגרשו רוח הטומאה מעל ידיהן יטמאו ידיהן את לחמנו ואת מאכלינו ונאכל את לחמנו טמא כגוים.
סא. ואמרו המקובלים כי האוכל מאכליו אלו שנעשו בטומאת ידים יהא עלול להכשל בדבר עבירה על ידי אותו רוח הטומאה השורה עליו ומטמטם לבו ולב הבנים בתורה.
ועל כן יהא כל אדם זריז ונשכר בכל הימים וביותר בערב שבת להזהיר לאשתו ובני ביתו בדין נטילת ידים כדת של תורה, כי לא כנשים המצריות העבריות שמלגלגות על דברי חכמים ואכלו והאכילו את לחמם טמא כגויים בלי נטילת ידים ובלי נקיון כפים אשר עד מהרה ירוץ דברו יתברך לעבור על נפשותן המים הזדונים ושומע לנו ישכון בטח לעד.
תוכחה ללוש בערב שבת ולהימנע מפת עכו"ם
סב. ומצות חלה אף על פי שנוהגת בכל פעם שיזדמן עיקר מצותו בערב שבת, ואף מי שאינו נזהר מפת של גוים בימות החול יש להזהר ללוש כדי שיעור חלה בערב שבת לעשות לחם משנה לבצוע עליהן בשבת והוא מכבוד שבת לבצוע מפת העשוי בקדושה ביד ישראל.
והכי משמע מדברי המרדכי ריש מסכת ר"ה שכתב על מה שאמר ר' חייא לתלמידו 77 שיאכל חולין בטהרה ז' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, דמשום הכי לא אמר לו ט' לפי שהשני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהם לכבוד יום טוב ע"כ, ולכן יש לנהוג נמי לכבד השבת בזה וכמו שכתבו כל האחרונים ז"ל, ובעל נפש יזהר בזה להתקדש עצמו בקדושת השבת לאכול את לחמו טהור וקדוש.