אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת פאה › פרק ח משנה א

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת פאה · פרק ח משנה א

פרק זין משנה ה

(נון) מאימתי כל אדם מותר בלקט משילכו הנמושת ופי' הר"ב הזקנים. או לקוטי בתר לקוטי ואחר שאלו מאחרים ללכת ללקוט אחרי הכל כבר נתיאשו העניים מאותה שדה וכל הנמצא בה אחרי כך הוא הפקר בין לעניים ובין לעשירים פ"כ. והקשה הגאון בתוס' רע"ק איגר וז"ל קשה לי הא הלקט שנופל בעת הקציר על שדה דבעה"ב הוא וא"כ מיד כשנתיאשו העניים ונעשה הפקר וזכה בעל השדה מדין קנין חצירו שלא מדעתו ואי דהבעלים אינם שם והוי חצר שאינו משתמרת מ"מ תיקשי מפ"ק דב"מ י"א דהוכיח ר' אבא ממעשה דרב וזקנים דחצר שאינו משתמר ג"כ קונה ולדידי' יקשה מתני' דהכא דאמאי אינו זוכה בעל השדה מדין חצר וצ"ע ע"כ ונראה לענ"ד לישב דהנה הש"ך בח"מ סי' קצ"ח סק"ז ובסי' ר"ב סק"ג החליט דלא אמרי' חצר קונה אלא היכי שהי' חצירו כבר קודם שניקנה לו המתנה על ידי החצר אבל היכי דחצירו ומתנות באים כא' אינו קונה המתנה. ובקצות חושן שם בסי' קצ"ח מביא שיטה מקובצת גבי מצא בגל דכתבו ראשונים דמשו"ה לא קנה חצרו לבעל הגל משום שהחצר לא הי' שלו בשבא המציאה לשם ע"ש וכן מצאתי שהביא השלטי גבורים שם בסוגי' דמצא בגל משם ריב"ן הרי דאף במציאה לא אמרי' חצירו וקנינו באין כאחת ומעתה נראה לי כיון דהבעל השדה הי' אסור בלקט זה מחמת איסור דלא תלקט לו לעני. א"כ ממילא אמרי' בי' כל מידי דאיהו לא מצי זכי גם חצירו אינו קונה וכמו שנתבאר לעיל באות (מ"ד) א"כ קודם שנתייאשו העניים לא הי' על השדה תורת חצר כלל כיון דאינו קונה אמרי' מצד הסברא דהוי כאילו אין החצר שלו דמה לי אם אינו שלו או אם שלו ואינו קונה מחמת איסורא דהביע לי' ואינו דומה חצר זה לחצר דעלמא שהתם החצר של בעלים יוכל לקנות אפי' דבר שאינו של בעלים מטעם דגילתה תורה בגניבה המצא תמצא בידו דחצר של אדם קונה אפי' דאחרינא אבל הכא אין החצר קונה א"כ עיקר דין חצר מתחיל משעה שנתייאשו בעלים ואז בא החצר והלקט כאחת ואינו קונה ונהכי כל הזוכה בו שלו ואין חצירו של בעל השדה קונה לו ולפ"ז צריך לומר במעשה דר"ג וזקנים דהקנה ר"ג תחילה החצר ואח"כ המעשר וא"ש אלא דלפי המבואר קשה לי כיון דכללא הוא בחצר בין במתנה ובין במציאה לא אמרי' חצירו וקנינו באין כאחת ובסי' ר' סק"ה החליט הש"ך דאפי' הפוסקים דס"ל דלא אמרי' ד' אמות של אדם קונת לו היכי דקדם הדבר הנקנה בתוך הד' אמות במציאה כ"ע מגדו דאין חילוק ואפי' קדם המציאה ואח"כ בא הוא לתוך ד' אמות מ"מ קני וקשה הא הוי חצירו וקנינו באין כאחת ואיך נימא דחצר דקונה מדאוריי' לא אמרי' בי' חצירו וקנינו באין כאחת ובד' אמות דהוא מדרבנן מתורת חצר תיקני ד' אמות וקנינו באין כאחת יציבא בארעה וגיורא בשמי שמיא וצ"ע לדעתי:

(נא) שם משנה ד' נאמנים על החטים ואינם נאמניה על הקמח ולא על הפת והרמב"ם בהלכות מעשר פרק י"ב הלכה י"ג כתב וז"ל ואצ"ל שאינם נאמנים לומר על הפת ממתנות עניים הוא אלא מתעשרין דמאי עכ"ל נשמע דס"ל לרמב"ם כיון שאינם נאמנים על דברים חלו הרי הם כשאר פירות עם הארץ שמתעשרין דמאי וכיון שכן אין צריך ליתן ללוי ולעני מפשר ראשון ומעשר עני ואפשר דגם התרומה מוכר לכהן כמו שמבואר הדין בדמאי בריש פרק ראשון דדמאי בהרב ובתוי"ט עי"ש וקשה לי הא אינו דומה לדמאי דבדמאי הטעם דאמרי' המוציא מחבירו עליו הראייה והיינו היכא דטעם ארץ אומר שהוא עשר תבואתיו רק אנו אין מאמינם לו אבל עכ"פ הוי ספק ממונא ולהכי אמרי' הממע"ה אבל הכא שרפה נימא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון שהעני גופא מודה שהוא לא עשר את הקמח ואת הפת ועל מה שאמר שהמה פאה אינו נאמנים דאנן סהדי דאין נותנים פאה קמח ופת וכיון שאינם ממתנות עניים חייבין במעשרות א"כ מדוע יפטר מליתן מעשר ראשון ומעשר עני וכמו דקיימ"ל בשביעת מ"א דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והכא נמי הוא מודה שלא עישרן ואיכא אנן סהדי שהקמח אינו פיאה ויהי' חייב במעשרות כשאר טבל. גם אין לומר שהבעה"ב עשרן דהרי הוא מודה שנתן לו פאה:

ונראה לענ"ד מזה ראיי' גדולה לסברת התומים בכללי מיגו ס"ק צ' דהנה המרדכי בפ' המקבל הקשה ממתני' דמבואר דמיגו במקום מנהג לא אמרי' דהרי כשהעני אומר שהוא נותן בעצמו הקמח ואפה הפת נאמן וא"כ לעולם יהי' נאמן שנתנו לו קמח ופת במתנות עניים במיגו שהוא טחון אלא ודאי כיון שהמנהג ליתן חטין ולא ופת הוי מיגו במקום מנהג ולא אמרי' וקשה על הא דאמרי' ב"מ ק"י אריס אומר למחצה ירדתי ובעה"ב אומר לשליש דס"ל לרב יהודא דאפי' היכי דהמנהג הוא למחצה אפ"ה בעה"ב נאמן נגד המנהג במיגו דהוא יכול לומר שכירו ולקיטו הוא ומה יענה ר"י למתני' ותי' התומים דעיקר טעמו ופירושו של מנהג הוא כיון דרוב עושין כך ולא כך וכמש"כ מהרי"ק דעיקר יסודו של מנהג הוא הרוב והנה קיימ"ל באיסורא הולכין אחר הרוב אבל בממונא אין הולכין אחר הרוב דיכול המוחזק לומר קים לי שאני מן המיעוט. וא"כ בשלמא במשנה דפאה דהוי ני' איסורא ובאיסורא הולכין אחרי הרוב א"כ ה"ה מנהג דשרשו הרוב דהרוב אין מפרישן מתנות עניים קמח וא"כ אמרי' מסתמא אף זו קבל מהרוב כיון דהולכין אחרי הרוב כמו כן אחר מנהג דנתיסד מהרוב שנהגו כך אבל בממון להוציא מיד המוחזק ויש לו מיגו פשיטא דנאמן אף שמנהג סותרו הא אין הולכין בממון אחרי הרוב ויכול הבעה"ב המוחזק לטעון אני מהמיעוט השוכרים לשליש ואם אמרו כן ברוב מכ"ש מנהג שנתיסד על פי הרוב וא"כ לא קשה מידי מהך משנה דפאה דאין לדמות איסור לממון ורוב יוכיח עכ"ל התומים ובזה דברי הרמב"ם נכונים דאף שאין אנו מאמינם אותו על הקמח שהוא פיאה היינו נו מה שנוגע לענין איסור גרידא ולזה לא מהלי לו שום מיגו כיון דהוא נגד מנהג דשורשו הוא רוב ובאיסור אזלי' בתר רובא אבל לענין מה שנוגע לממון דהיינו אם צריך ליתן המעשרות ללוי ולעני ע"ז נאמן לומר שנתנו לו כן במתנות עניים ונאמן במיגו דהוא עצמו מתנן ואף שהוא נגד המנהג מ"מ שורש המנהג הוא הרוב ולענין ממון אין הולכין בתר הרוב ויכול העני לומר אני מהמיעוט ולכך אינו צריך ליתן המעשרות לאחרים והוי דינו של קמח זה כמו כל דמאי שאינו חושש להפריש וליתן רק מה שנוגע לענין איסור ושפיר כ' הרמב"ם שהוא דמאי וא"ש:

(נב) שם משנה ויו מדה זו אמורה בכהנים ובלוים בישראלים נתקשו בלשון זה רבותינו ז"ל דדעת הר"מ ורע"ב שהפי' בזו דאפי' אם המחלקים מעשר עני המה כהנים ולוים ג"כ לא יפחותו מזה השיעור וקשה דלמאי איצטריך ומאי ס"ד דהכהנים ולוים לא יהי' חייבים בשיעור זה וכמש"כ התוסי"ט ומל"מ בפ"ו מהל' מתנות עניים והר"ש פי' דמדה זו שאמרנו נוהגת בין בכהנים עניים ובין בלוים עניים כו' וכ' התוס' י"ט דס"ד אמינא כיון דיש להם תרומת ומעשרות לא נתחייב בעה"ב לתת להם כדי שובען ממעשר עני קמ"ל וכ' על זה המשנה למלך הנ"ל ואין בזה כדי שביעה. והרא"ש בפירושו כתב דמדה זו נוהגת בכהנים לענין נתינת תרומה ומעשר ללוים שצריך ליתן להם תרומה ומעשר כדי שובען וכן פי' המל"מ בתחילתו אך לבסוף הביא המל"מ תוספתא דמתנות כהונה ולוים נותן כל שהוא ואינו חושש ומשו"ה דחי פירוש זה ונשאר לן המשנה בלי פירוש:

ונראה לעניות דעתי לפרש עפ"י מה שכ' הרמב"ם בהל' מתנות עניים פ"ו הלי"ב וז"ל בד"א שאינו נותן לעני אלא כדי שובעו בשדה אבל אם הי' המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי' כזית כזית שאינו מצוה ליתן כדי שובעו אלא בשדה שהרי אינו מולא שם ליקח שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. למידן אנו מדברי רבינו דהא דמעשר עני בגורן מצוה ליתן כדי שובעו אינו גזירת הכתוב ואכלו בשעריך ושבעו אלא דבאה הקבלה שיש טעם וסברא לדבר דכיון דאין העני מוציא ליקח בגורן להכי השכל והסברא מחייב שצריך ליתן לו כדי שובעו אבל בבית כיון שהעני מוצא ליקח במקום אחר אין מצוה שזה יתן לו כל שובעו ולשאר עניים לא יתן כלל והנה קיימ"ל במס' תרומת פ"ג משנה ויו וזי"ן וברמב"ם הל' תרומת פ"ג הלכה כ"ג דצריך להפריש תרומת ומעשרות כסדר תחילה ביכורים. תרומה מעשר ראשון מעשר שני או מעשר עני ואם הקדים עובר בלא תעשה. והנה לפ"ז המחלק מעשר עני בגורן ע"כ כבר הפריש תרומה ומעשר ראשון בגורן והוי ס"ד אמינא דאם יבוא כהן או לוי עניים והבעה"ב יתן להם התרומה והמעשר בגורן דאין צריך שוב ליתן להם מעשר עני כדי שובעו דהא כל טעמא דכדי שובעו משום שאינו מוציא ליקח בגורן וכהנים ולויים ע"כ מוצאים שאי אפשר שיהי' בגורן מעשר עני ולא יהי' תרומת ומעשרות הקודמין בזמן וכיון דלא שייך טעם וסברא של כדי שובען הוא דיהי' דינם של כהנים ולוים בנתינת מעשר עני להם כמו בבית שדי בכזית וכזית ולהכי אשמועינן הקבלה דאין חילוק דאפי' בכהנים ולוים צריך ליתן להם מעשר עני בגורן כדי שובען וא"ש והטעם נראה דכיון דכתיב בקרא בפ' ראה ובא הלוי כו' ורנר כו' ואכלו ושבעו וכן בפ' תבוא נאמר ג"כ וללוי ולגר ואכלו בשעריך ושבעו הרי גם על לוים וכהנים דאיקרו לוים קאי הקרא דושבעו ח"כ שפיר נלמד דגם להם צריך ליתן כדי שביעה וא"ש:

(נג) משנה זי"ן מי שיש לו מזון כו' ארבע עשרה סעודת לא יטיל מן הקפה התוסי"ט הביא בשם הרמב"ם בפי' דכתב דאף שהי' צריך ט"ו סעודת שלש סעודת לשבת מ"מ יאכל סעודת מוצאי שבת בשבת במנחה ע"כ והוא מגמרא שבת קי"ח דחכמים ס"ל דבשבת חייבין בג' סעודת ורב חידקא ס"ל ארבע סעודת ופריך הש"ס על מתני' דהכא מני לא רבנן דר"כ ט"ו הויין ואי ר"ח ט"ז היין ומשני לעולם רבנן דאמרי' לי' מאי דבעית למיכל במוצאי שבת איכלי' בשבת ופריך לימה רבנן ולא ר' חידרא ומשני אפי' תימא ר ח דהררי' ני' מאי דבעית נמיכל בע"ש אוכלי' לאורתא ופריך וכולי יומא דמעני דשבתא בתעניתה מותבינן לי' בתמיה. ומשני אלא הא מני ר"ע היא דחמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ופירש"י אלא הא מני ר"ע ולענין סעודת שבת במאן דאפשר לי' איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כר' חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו עכ"ל וס"ל לרמב"ם דעד כאן לא איצטרך הש"ס לשנויי דאתי' כר"ע אלא לרב חידקא אבל לרבנן סגי בשינויי קמא דיאכל סעודת מוצאי שבת בשבת להשלים שלש סעודת ומכאן השיג השיך ביו"ד סי' רנ"ג בנקודת הכסף על הטו"ז שהביא דברי הפרישה שכתב ג"כ כמו שנזכר דדוקא לר' חידקא צריכי' לאוקמא כר"ע ולא לרבנן וחולק הטו"ז שם בסק"ב עליו וכתב שלח עיין הפרישה בהסוגיא דאף לרבנן אמרי' כן ותמה הש"ך דהרי כן מבואר בגמרא כדברי פרישה וכן מתבאר בדברי הרמב"ם הנ"ל. ונלענ"ד להצדיק דברי הטו"ז יען שגם מדברי רש"י המובא לעיל משמע כטו"ז דהרי כ' רש"י ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר כרבנן וקשה מה לו להזכיר רבנן דהרי לרבנן לא קשה מידי כדמשני דאוכל בשבת סעודת מוש"ב אלא ודאי משמע דס"ל לרש"י דמאי דמשני השס הא מני ר"ע קחי גם לישב אליבא דרבנן. ונראה לענ"ד דטעמם מפני שיש להקשות על הא דתמה הש"ס וכולי יומא דערב שבת יתענה בתמיה מחי קושיא הא קיימ"ל בש"ע או"ח סי' רמ"ט סעי' ג' דדרך אנשי מעשה להתענות בע"ש ומבואר בגמרא ג"כ דר' אבין ציים בכל ערב שבת א"כ ס"ל לרב חידקא כיון דעכ"פ היושר מחייב להתענות בע"ש איני מחויבין ליתן לרעני סעודה על ערב שבת ושפיר חמרי' לי' דיניח סעודת ע"ש לליל שבת ויתענה כמו שאר אנשי מעשה וצ"ל דמ"מ אכתי תקשו מה נעשה אם יארע ר"ח וחנוכה וכדומה בע"ש דאם ר"ל תענית א"כ אז חסר לו סעודה אחת ותיקשו איך תני תנא סתמא י"ד סעודת דמשמע דלעולם חין נותנין לו יותר והשתא דחתית להכי גם שינוי קמא דמשני הש"ס לרבנן נדחה דמאי קאמרת דיאכל סעודת מוצאי שבת בשבת מ"מ אכתי תיקשי מה יעשה חם יהי' מצרי ש"ת יו"ט דקיימ"ל בשו"ח סי' תקכ"ט במג"א סק ב דחייב לאכול ביו"ט פת ערבית ושחרית א"כ מוכרח לאכול מוצאי שבת לכבוד יו"ט וממילא חסר לו ג' סעודת בשבת ואכתי תיקשי איך תני ת א סתמא י"ד סעודת דהרי איכא חופן דצריך ליתן לו ט"ו סעודת בחג יו"ט למוצאי שבת ולזה הוצרך הש"ס לשנויי הא מני ר"ע היא ובין לרבנן ובין לר ח איצטרך לשנויי כן ונמצא דבר רר"י וטו"ז מיושבין דתירץ הגמרא אליבאקנא להיצטרך גם לרבנן ומיושב קושית ההך על הטו"ז:

ממוצא הדברים דנו למידן דהרמב"ם בפירושו חולק עם רש"י זל דלדעת הרמב"ם לח קאי תי' הש"ס הא מני ר"ע היא שלא לר"ח ולא דרבנן וגרש י קה גם לרבנן יחיכ מ רבתי לדינא דהנה ר"י הקשה על הא דמשני הר"ם הרמריי לי' די כל סעודת מו"ש בשבת ואע"ג חרירי' לקמן דלעולם יש רה ה שו חנו במיש"ב היינו למאן דאפשר לי' עכ"ל נרוארור עשאל ש דעדיי':

לא נחתין לשינוי דהא מני ר"ע היה והוי סבירי ין עתה סעודה שלישת מחויבת חף למאן דלא אפשר והי' מחייבין ליתן לי מן הקופה גם לסעודה שלישת שפיר נוכל לתקן שיאכל סעודת מוצאי שבת בשבת דמן הדין נידחת מצית מלוה מלכה מפני סעודה ג' בשבת דסעודה שלישת מצוה חשובה ומחויבת ומצות סעודת מוצאי שבת אינו מחויבת רק למאן דהפשר והוי מצוה קלה ונידחת מפני מצוה חשובה אבל למסקנה דאפי' לרבנן מוקמי' למתני' כר"ע וא"כ גם סעודת שלישת בשבת אינו מחויבת רק למאן דאפשר וכמו שפירש"י ד"ה הא מני כו' מובא לעיל א"כ מצות סעודת שלישת עם מצות סעודה מוצאי שבת רויייהו שקילין הן ושניהם אינו מחוייבת אלא למאן דאפשר אין שום סברה לומר דנרמר לו דיאכל סעודת מוצאי שבת בשבת וכיון דעיקר הסעודה ניתן לו על יום א' לאחר שבת דהיינו למוצאי שבת ואז איכא מצית מלוה מלכה מהיכי תיתי לזלזל בה ולבזות מצוה זו משום סעודה ג' הרי אין להמצוה גופא שום קדימה וממילא דהסיר נעשות כן משום ביזויי מצוה רך לא תינח לרש"י אבל לרמב"ם גם למסקנא נוכל לעשות כן. נמצא לפי"ז אף שכ' המג"א בסי' רמ"ב ספ"ב דאם אין לו רק ב' סעודת הרמב"ם מודה לרש"י דלא יטול מן הקופה ע"ש לדעתי ביש לו י"ד סעודת רש"י אינו מודה לרמב"ם דלרש"י אינו רשאי לאכול סעודת עי"ש בשבת ולרמב"ם מחויב לאכלה בשבת ומעתה הש"ך ס"ל כרמב"ם והטו"ז ס"ל כרש"י וח"ש.

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה