אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת דמאי › פרק א משנה א

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת דמאי · פרק א משנה א

מסכת דמאי

(נד) הקלין שבודאי כו' לשון הרמב"ם בפירושו וכן כ' הר"ב שהקלו חכמים באלו כי' לפי שחזקתן באים מן ההפקר ואית בהו תרי ספיקי ספק מן ההפקר ופטורין מן המעשרות ואפי' את"ל שבאים מן השמור וחייבים במעשר שמא נתעשרו ע"כ ודברים אלו תמוהים לכאורה דהרי מבואר בירושלמי הביאו הר"ש דר' יוחנן ס"ל הטעם דפטורין משום דכיון דלא חשיבו הך פירות לפיכך לא נחשדו עליה וממילא בודאי שלא נעשרו חייבים במעשרות וכיון דנקטי הרמב"ם והר"ב בפירושם הטעם משום דחזקתן מן ההפקר א"כ אפי' ודאי פטורין א"כ מה זה שכתבו עוד דהוי ס ס דמשמע דאילו ודאי אינו מעשרן דליכא ס"ס חייבין ודברים אלו סתורים מני' ובי' ומה שכתב בזה בתוס' רע"ק שנשמע מרמב"ם ור"ב בפירוש הנ"ל דבודאי חייב כו' איננו מובן לי כלל ע"ש והרמב"ן בחיבורו בהל' מעשר פרק י"ג לא כתב אלא הטעם משום דחזקתן מן הפקר ופסק ג"כ דודאן ג"כ מותר והיינו כר"י ולכאורה סותר למה שפי' בפירושו הנ"ל:

והנראה לענ"ד בזה דהנה במס' ברכות דף מ"ם פליגי אמוראי א בפירוש נובלת תמרי דתנן במתני' דחד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי זיקא ופריך הש"ס למ"ד תמרי זיקא א"כ משמע דוקא ספק פטור אבל ודאי חייב ואמאי הא הפקרא הם ומשני שעשאן גורן כר"י ויש להקשות דאמאי פשיטא לי' לש"ס דגם בודאי שאינם מעושרין פטורין תמרי זיקא ממעשרות משום דהמה ודאי הפקר והא אמרי' במס' ב"מ ב"ב וכי מאחר דחתותב רבא ביאוש שלא מדעת הני תמרי דזיק היכי אכלינן ומשני כיון דהיכח שקצים ורמשים מעיקרא מיחש מינייהו ופריך יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי ומשני באנא בארעא דיתמי לח מחזקי' ושואל הש"ס מוחזק ועומד מחי ברכתא מאי ומסיק דחסירן. אומא דאיכא תמרי זיקא דהינם הפקר והמוציא אותם אין רשאי לטלם מחמת שהם ברשות בעליהם ולמה אמר הש"ס פה דכולם הפקר ואין לומר דכוונת הש"ס דסתם תמרי דזיעא המה הפקר וכמי שאמרי' שם באגא בארעא דיתמי נא מחזקינן ופירש"י הין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת קרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים חלא הולכין אחר הרוב ע"כ. דהא ליתא דהרי ע"כ מה שכ' רש"י דהולכין אחר הרוב לאו דוקא דהרי הוי שדה של יתומים בתוך שאר שדות קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וכמו שהקשו הראשונים דיחסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם ספק נחל איתן שהוא קבוע ואף הם חנו דנין על הפירות שנפלו ולא על הקרקע מ"מ מרש"י משמע דתמרי דזיקא כל התמרים מונחים תחת האילנות שנפלו מהם והוי ג"כ קבועין במקומם וכמו שכ' המרדכי מובא לעיל באות (ל"ט) דכל דבר שאינו בע"ח מקום שמונח שם היא קביעתו וממילא הוי קבוע אלא ע"כ דכוונת רש"י דגם ספק בכה"ג ג"כ מותר וכמש"כ התומים בקיצור תקפו כהן דהיא חוקת התורה גזל ודאי אסר רחמנא ולא גזל ספק וא"כ י"ל בשלמא לענין אם מותר למוציא תמרי זיקא ליטלן לעצמו שפיר אמרי' דמותר ואינו צריך לחוש שמא מהנך דאית להו בעלים הן ואינם הפקר דהרי ספק גזל התירה התורה ולכך אמרי' ספק ממונא לקולא אבל לענין חיוב מעשרות הוי ספק איסורא ולחומרא והשתא מאי פריך הש"ס על על תמרי זיקא ודאן דיהי' פטורין משום הפקר דהרי כ' איסורא הן וצ"ל דסוגית הש"ס בברכות אזלי לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולהכי לעולם הוי הפקר וכמו שכ' התוס' שם בב"מ אבל לדידן דקיימ"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממילא בתמרי דזיקא דודאי שאינם מעושרין חייבין במעשרות משום ס' איסורא אבל בס' מעושרין מותרן ופטורין ממעשרות מטעם ספק ספיקא ספק שמא מאותן התמרים הן שהמה הפקר ואת"ל שהמה מאותן של השמור ואינם הפקר שמא עישרן הבעה"ב ולהכי תמרי דזיקא פטורין בדמאי וחייבין בודאי והשתא א"ש דהרמב"ם והר"ב בפירושם דהביאו גם פירוש נובלת התמרים דהיא תמרי דזיקא שפיר כתבו ב' טעמים לפטור הקלים שבדמאי דהיינו השיחן ואינך פטורין משום שחזקתן מן הפקר וממילא אפי' בודאי שאינם מעושרין ג"כ פטורין ותמרי דזיקא דהוא נובלת התמרי פטיר משום ספק ספיקא דלא שייך לומר בהו דחזקתן מן הפקר כנ"ל ובהם ודאי חייבין במעשר ושפיר איצטרכו לרמב"ם והר"ב שני טעמים הנ"ל אבל הרמב"ם בחיבורו לא הביא כלל תמרי דזיקא ופירש שם נובלת התמרי בושלי כמרא ולהכי שפיר לא הביא אלא טעמא דחזקתן מן ההפקר וגם ודאי פטור מן המעשר וא"ש:

(נה) שם בתוס' י"ט אפי' שכולי עלמא מודו דמעשר ראשון משום דאין בו חיוב מיתה רק לאו וכיון דרוב ע"ה מעשרין הן לא גזרו בלאו וניחא ג"כ לר"מ דס"ל מעשר ראשון ולמכור ללוי עכ"פ אלא ע"כ כיון שאין במעשר רק איסור לאו לא גזרו:

ותוס' בבכורת דף כ' הקשו לר"מ אמאי נימא דמאי רק מדרבנן נימא סמוך מיעוטא לחזקה ויהי' דאוריי'. ובתוס' רע"ק הקשה כן מסברא דנפשי' ואשתמיט לי' דהיא קושית התוס'. ובספרי אומר לציון אות (חי"ת) כתבתי לישב דהנה האחרונים הקשו דלמה נימא רוב ע"ה מעשרין הם והרי הוי רובא דתלי' במעשה ולא מהני מדאוריי' כמבואר בכורת כ' ויהי' דמאי מחויב במעשרות מדאוריי'. אך נראה לענ"ד עפ"י מה שכ' הרשב"א חולין י"ב בטעמא דרובא דתליא במעשה ל"א משום דהמיעוט שהיא בטבע וממילא שכיח יותר מהרוב דתליא במעשה ויש להסביר יותר דאף להסוברים דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ היכי דהמיעוט שכיח יותר והיא בטבע מסייע לחזקה שהיא ג"כ מוכחת שלא נשתנה הדבר מכמו שהיה מודו דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אך כ"ז אם לא הוחל החזקה להשתנות אבל היכי דהוחל החזקה להשתנות ע"י מעשה הרי איתרע החזקה והמיעוט שהיא בטבע ג"כ לא שכיח כמו הרוב כיון שהוחל להשתנות ולא נשאר על הטבע וכיון דהחזקה איתרע והמיעוט ג"כ לא שכיח כמו הרוב הדר אזלי' בתר רובא ומעתה בדמאי שלא נחשדו על תרומה גדולה וכבר הוחל חזקת טבל להשתנות דהוחל לתקן א"כ איתרע החזקה והמיעוט ג"כ לא שכיח כמו הרוב כיון דלא נשאר על טבעו הדר אזלי' בתר הרוב מדאוריי' אף דתלי' במעשה ולא שכיח ושפיר אמרי' בי' סמוך מיעוטא לחזקה מדאוריי' אפי' לר"מ וא"ש:

(נו) שם בתוי"ט הר"ב כתב ומשום איסורא מפריש תרומת מעשר ולא פי' הרב מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו והביא התוס' יו"ט דעות בזה ובתוס' רע"ק איגר מביא שהטור יו"ד סי' של"א כתב דמוכרה לכהן והקשה בספר הנ"ל מהא דאמרי' במס' ב"ק קט"ו דהי' לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או נתגלה אומר כו' ומוקי לה כר' נחמי' ובשל דמאי ובסיפא קתני ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן ואם איתא דתרומת מעשר של דמחי מוכר לכהן מאי הפסד כהן שייך כאן. ולי תימה על דברי הגאון דפשיטא לי' למאי דמוקי רישא בדמאי דגם סיפא דבשמן לא יעשה כן ג"כ מיירי בדמאי והרי משנה שלימה שנינו לקמן משנה ג' דהלוקח שמן לנר פטור מן הדמאי והרי שמן של טבל טמא אינו ראוי רק להדלקה כמבואר שם בגמרא הנזכרת וא"כ לא שייך כלל גבה תרומת מעשר כיון דפטור מדמאי אלא ע"כ צ"ל דדוקא רישא ביין שנתגלה דקשיא לי' לש"ס והרי לא חזיא והוצרך לשנויי דאתיא כר' נחמיה שפיר ע"כ צריך לאוקמי בדמאי דבודאי ס"ל לר' נחמיה דאין תורמין מן הטמא על הטמא אבל בסיפא גבי שמן לא קשה קושית הש"ס למאי חזיא דהרי חזיא להדלקה אף בנתגלה וכמש"כ התוס' ד"ה אלא כו' שם וממילא דלא איצטרך לאוקמי כר' נחמיה ומיירי בשמן טבל טמא ולא מיירי כלל בדמאי משום דשמן לנר פטור מדמאי וכיון דבסיפא מיירי מודאי שפיר תני מפני הפסד כהן ולק"מ:

עוד הקשה הגאון הנ"ל על שיטת הטור מהא דאיתא בסוכה ל"ה דאתרוג של דמאי יוצאין בו משום דאי בעי מפקיר לנכסי' משמע דבלא טעם זה אינו יוצא בו משום דהוי כשאר טבל וכל עיקר טעמא דאינו יוצא בטבל כתבו תוס' שם משום דלא מיקרי לכם כיון דיש לכהן חלק בו א"כ מוכח דאין יכול למכרו לכהן רק ליתנו לכהן דהוי חלקו ע"כ לדעתי לא ק"מ דאפי' אם יוכל למוכרו לכהן היינו משום דכך הוא חוקת התורה דלענין ממון אמרי' המוציא מחבירו ע"ה ואפי' בברי ושמא אמרי' ס' ממונא קולא לנתבע ואף שהוא בעצמו טוען שמא מ"מ ס' גזל מותר וכמו שהבאתי באות (נ"ד) אך מ"מ אף שמותר להנות מאותו מממין מ"מ לא מיקרי לכם דלכם אתי לאוריי דוקא מה שהוא ודאי שלו אבל לא ספק גזל ולהכי שפיר אינו יוצאים בדמאי משום שהוא ס' שלו ולא מיקרי לכם וא"ש ועיי' מה שכתבתי בסברה זו בספרי אומר לציון באות (קצה) (קצז):

גם השער המלך בפ"ט מהל' מעשר תמה על הטור מהא דפריך הש"ס בחולין קל"א לרב חסדא דאמר המזיק מתנת כהונה או שאכלן פטור משום דהוי ממון שאין לה תובעין מברייתא דתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים ומשני הן נכסי כהן לקנות בהן עבדים והשתא לדעת הטור דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוי ס"ד דנכרי כהן דתני בברייתא להוציאו בדיינים קאמר דא"כ תיקשו לי' היכי תני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' ליתנו אינו חייב כ"ש שאינו מוציאו בדיינים, ע"כ ואני לא הבנתי קושיא זו דהרי דעת הטור פשוט דאי אתרמי לי' כהן אשר רוצה לקנות וליתן לו דמי התרומה מותר לו למוכרו אבל אי ליכא כהן לוקח בדמים פשיטא דמחויב ליתנו לכהן בחנם ואינו רשאי להניחה במקום הפקר והרי משנה שלימה שנינו בפרק י"א מתרומת משנה חית וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן א' משמנה לשמונת עיי' בתוס' י"ט שם דעכ"פ מבואר דחייב לטפל שיגיע לכהן וצריך לחזור אחר כהן ופשיטא דאסור להניחה בביתו דהרי חיישי' לתקלה אבל אם הוא אינו רוצה ליתנו לכהן רק לאכלו או לשורפה או להניח במקום הפקר ודאי דהכהנים מערבי' עליו ולהכי הוי ס"ד דגם תרומת מעשר של דמאי אם אינו רוצה למכרו או ליתנו לכהן רק להזיקו או לשורפו הכהן מוציאה בדיינים ממנו וכן אם שרפה כבר מחויב לשלם עבורו והכהן מוציא בדיינים ושפיר פריך הש"ס תיובתא לר"ח דאמר המזיק מתנות כהונה פטור וע"ז משני לא רק לקנות בהן עבדים אבל לעולם מצינו לומר דיוכל הכהן ליתן לו דמים עבור התרומה של דמאי וא"ש:

(נז) שם משנה ג' שמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין וכ' הר"ש הטעם דפטור כיון דמעורב בו בשמים הוי תערובת דמאי ולא גזרו על תערובות דמאי ותמה על שלא הוכיחו במס' חולין דלא גזרו על תערובת דמאי ממתני'. והנה מזה נראה דפשיטא לי' להר"ש דאפי' היכי דהוי הרוב דמאי ומיעוט שנתערב בו הוי היתר מ"מ לא גזרו עליו כמו שמן ערב דמסתמא הבשמים המה מיעוט לגבי שמן ולא אישתמיט לן בשום מקום לומר דהא דלא גזרו על תערובות דמאי דוקא ברובו או חציה היתר אלא ודחי אפי, המיעוט היתר לא גזרו והטעם משום דהדמאי אינו בעין וכמש"כ הר"ש וז"ל וכיון שנתערב עם בשמים אינו בעין כל כך עכ"ל וכן משמע לשון רש"י בחולין דף ויו ד"ה ביין וז"ל והכא משום דליתא בעיניה וע"י תערובת אתיא לקמייהו לא חשו למילתא עכ"ל. וקשה לי לפ"ז למה הוצרכו לחכמז"ל לתנויי לעיל דהמדומע דהיינו סאה תרומה שנתערב בפחות ממאה דמאי דלא גזרו עליו תיפוק לי' דבלא"ה פטור משום תערובת דמאי כמו שמן ערב ובשלמא לר' יוחנן בירושלמי הביאו הר"ש דס"ל הטעם דלא גזרו על כל אלו השנויים במתני' ולדידי' אפי' בכהן שלקח דמאי ונתערב לו בהן תרומה ג"כ פטור א"ש דהוצרך לפוטרו בכה"ג משום מדומע דלא שייך טעמא דתערובות דמאי וכמו שמבואר במס' חולין הנ"ל אבל לר' אושעי' דס"ל דטעמא משום אימת קדשים ולא נפטר מדומע אלא היכי שלקחו מעם הארץ בשהיא מדומע תיקשי תיפוק לי' הרי היא תערובות דמאי. ובשלמא בלא פי' הר"ש לא קשה לר' אושעי' די"ל דס"ל לר' אושעי' דגזרו על תערובת דמאי או דס"ל דשמן ערב פטור כמו שפי' הרמב"ם משום דאינו עומד לאכילה אבל הר"ש מפרש המתני' כר' אושעי' במדומע וס"ל בשמן ערב הטעם משום דלא גזרו על תערובת דמאי א"כ תיקשו להר"ש ל"ל להתנא לומר דמדומע פטור משום אימת קדשים תיפוק לי' דבלא"ה פטור משום דהו תערובת דמאי וצ"ע ושמא י"ל דלא נקרא תערובת דמאי אלא מין בשאינו מינו אבל מדומע מין במינו הוא:

(נח) שם משנה ד' ומפרישן אותו ערום ופי' הר"ב דאין צריך ברכה ויש לדקדק דבמס' תרומת פ"א משנה ויו תנן חמשה לא יתרומו וקחשיב. אלם. ערום. ובעל קרי ובכולהו הטעם משום דבעי ברוכי והנך אין יכולין לברך א"כ הכא בדמאי דאין צריכין ברכה מ"ש דנקט דוקא ערום ולא נקיט ג"כ אלם ובעל קרי דמותרין לתרום את הדמאי. י"ל דאלם רשאי הוא לתרום ואינו בהפרשתו שום נידנוד עבירה כלל ואין כאן רבותא כ"כ וכן בעל קרי אין כאן נידנוד איסור דאורייתא רק כל עיקר תקנת טבילה לבעלי קרי עזרא הוא דתיקן וכמו דפי' הרב בברכות פ"ג משנה ד' וליכא ג"כ רבותא כולי האי דמותר בהפרשת תרומת דמאי אבל ערום דאסור הוא להזכיר את השם מדאוריי' מדכתיב ולא יראה בך ערות דבר ואפי' דיבור שיש בו הזכרת השם ובעי' ג"כ והי' מחניך קדוש והוי ס"ד כיון דעיקר הפרשת תרומה הוי מצוה יהי' אסור לתרום משום ביזוי מצוה וכמו שהוא אסור לברך וכמו שאמרי' בחולין פ"ז ושפך וכסה שלא יכסה ברגל כדי שלא יהי' מצות בזוית עליו קמ"ל דאפ"ה מותר לפרוש כשהוא ערום ומשום רוב ע"ה מעשרין הן בדמאי וא"ש:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה