אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת ברכות › פרק ט משנה ח

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת ברכות · פרק ט משנה ח

פרק ח משנה ב

(כו) חייב אדם כו' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצרך ביצר טוב וביצר רע הקשה הזוהר מובא בספר מעולפת ספירים למהר"ש אלגאזי (ביום עשרים) כיון שהיצר הרע מסית לאדם שיחטא האיך יוכל לעבוד את ה' עמו. והשיב במה שהקשה עוד כי אחר שהכל ברא הי"ת לכבודו מה ראה לברוא היצר הרע אך צריך לומר כי רצונו יתברך ביצר הרע כמו ביצ"ט ויותר וצריכי' הצדיקים להחזיק לו טובה והיצר הרע עצמו אין כוונתו היפוך רצון השי"ת אלא אדרבה הוא עושה רצונו והמשיל הדבר למלך שהי' לו בן יחיד וצוהו שלא יתקרב לאשה זונה ואם יתקרב לא יכנס שוב לפלטרין שלו אמר המלך אראה אם בני עושה רצונו קרא לזונה ואמר לה לכי ופתי את בני הלכה ובקשה אותו ונשקה לו אם אותו הבן צדיק גוער בה ואז המלך נותן לבנו מתנות רבות נמצא כי משני צדדים יש לאותה זונה שבח ושכר החמה שעשתה רצון המלך וציוויו שציוה אותה לפתות את בנו השני מצד בן המלך כי בסיבתה ובגרמתה שלא נגע בה בן המלך נתן לו מתנות רבות כך היצר הרע הוא כמו האשה זונה שציווה אותו הקב"ה נכי ופתי את בני אדם ואם הצדיק לא ישמע לו אז שמח ומגיע לשלימותו. ואמרנו בזה לפרש מאמר חכז"ל בחולין צ"א. ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו יעקב אבינו גנב אתה או קוביוסטס אתה שמתיירא מן השחר אמר לו מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו ומביאו רש"י בחומש. ויש להבין וכי מקרה הי' דדוקא אז הגיע זמנו ולא קודם מיום שנברא וזה פלא. אך הנראה בעזה"י דהנה מבואר בדברי רבותינו הראשונים שמלאך זה הי' שרו של עשיו והוא השטן והוא המלאך המות יורד ומסטין עולה ומקטרג ונוטל נשמה ועיקר התאבקות שהי' לו עם יעקב היינו שהי' רוצה להחטיאו אך לא יכול לו לנצח אותו רק נגע בכף ירך יעקב דהיינו ביוצאי יריכו שלט אבל ביעקב אבינו גופי' לא הי' ביכולתו לנצח אותו עיי' בעין יעקב. והנה אמרי' כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו דהכוונה דוד לאיש פשוט לא יזווגו לו שטן גדול בכל כוחותיו להחטיאו דאז יבוטל בחירתו וכבר הוסכמה בתורתינו הקדושה דלכל אדם יש לו בחירה על הרע ועל הטוב בשווה והרשות נתונה בידו לעשות כמו שיבחר וכמאמר ראה נתתי לפניך את הרע ואת הטוב ובחרת בחיים אלא ודאי אין נותנין לאדם יצר הרע אלא לפי מדרגתו וכל עוד שיוסיף אדם מדרגה ומעלה בצדקתו יוסיפו לו ג"כ היצר למען יהי' תמיד על השיווי ובידו הבחירה. ויוצא לן מזה דלהצדיק היותר גדול שבעולם לו ביחוד דוקא יזדווג מלאך היצר הרע בכל כוחותיו לפתות אותו ובאמת זה הי' יעקב אבינו בחיר שבאבות ומטתו שלימה ודמות דיוקנו בכסא כבוד ולכן התאבק עמו המלאך בעצם בכל כוחו אך כאשר לא יכול לו ויעקב אבינו נצח אותו חמר המלאך דבר חכמה הנה עתה בעת הזאת הגעתי לשלימות שלי ולתכליתי לומר שירה אבל לא עד עתה מפני שזאת היתה תכלית בריאתי לעשות רצון הבורא ועד עתה שלא הי' צדיק כיעקב אבינו לא קיימתי הרצון עד עתה ולכן אני אומר עתה שירה וא"ש:

תנן התם בנה בית חדש או קנה כלים חדשים מברך שהחיינו ובירושלמי תנא קנה מברך שהחיינו נותן לו במתנה מברך הטוב ומטיב וכ' האחרונים שבתחלה מברך שהחיינו ושוב מברך הטוב ומטיב והטעם כ' הרא"ש משום דאיכא שמחה לנותן ג"כ דאי המקבל מתנה עני א"כ יש לו הנאה שזיכהו ה' הטוב שיוכל לעשות צדקה בממונו ואם המקבל עשיר יש לו הנאה שמקבל ממנו ובש"ע או"ח סי' רכ"ב הקשה המג"א בסק"ח דהרי קיימ"ל באע"ז סי' כ"ח דהיכי דנתנה היא ואמר הוא אינו מקודשת אלא אם הוא אדם חשוב דאז שפיר יש לו הנאה לנותן במה שמקבל ממנו אבל בלא"ה הרבה עשירים פושטין ידן לקבל מתנות וא"כ מה הטבה יש לנותן וכן כ' בח"מ סי' ק"צ כו' ע"כ:

לולי דברי רבותינו הקדושים הי' נראה לפרש כוונת ירושלמי לטעם אחר דהנה לכאורה יש להסתפק בהא דקיימ"ל בחולין פ"ו דהיכי דקדים אדם וכיסה עוף שחוט של אחר דחייב ליתן לו עשרה זהו' ומהאי טעמא קיימ"ל דכוס של ברכת המזון שווה ארבעים זהו' משום דהוי ד' ברכות ומבואר מזה דאפי' ברכה דרבנן אם חטפה חייב ודברי הש"ך בח"מ סי' שפ"ב ס"ק ג' שכ' דדוקא בברכה דאוריי' אמרי' כן דחייב ולא בברכות דרבנן תמוהין דהרי ברכת בורא פרי הגפן ג"כ דרבנן וכן ברכת כיסוי ג"כ דרבנן ואפ"ה חייבו להמכסה עשרה זהו' כמו שתמה בזה הקצות חושן שם והכריח דאפי' בברכה דרבנן חייב. יש לספק אם מכבד אדם לאשה במצות כיסוי ואמר הרי את מקודשת לי בשכר ברכה זו אי מקודשת או לא דלכאורה היה נראה דכמו שאם היתה היא קדמה וכסה בלא דעת האיש היתה מחויבת לשלם לו עשרה זהו' ממילא אם הוא נותן לה רשות לכסות הרי היא כאילו נתן לה יו"ד זהו' ותהי' מקודשת בו וכמו שמבואר בגמרא הנ"ל דאמר רבי למברך ארבעים זהובים אתה נוטל או כוס של ברכה אתה נוטל וכן כ' הש"ך בח"מ סי' פ"ב סק"ז דמרגלא בפומא דאינשי מי שמכבד לחבירו לברך בהמ"ז דמכבדו בארבעים זהו' כו' ע"ש אבל באמת נראה דאינו מקודשת בזה דהרי קיימ"ל מצות לאו להנות ניתנו ומצוה לא חשיב הנאה כלל דהרי אפי' באיסורי הנאה יכול אדם לקיים המצוה וכמו שכ' הרשב"א ביבמות דף ק"ג דאמרי' שם דאי חלצה בסנדל של ע"ז דהחליצה כשירה וכ' רשב"א וז"ל ואי משום איסור הנאה מצות לאו להנות ניתנו ואי משום שניתרת על ידי זה לעלמא מ"מ עיכובא משום מצוה דרמיא עליה ומצות לל"נ ע"כ וכיון דמצוה לא חשיב הנאה אינו מתקדשת בו וכן מוכח ג"כ מהא דתנן בפ"ב דקדושין המקדש באיסורי הנאה אינו מקודשת והקשו הראשונים הא כל הנשרפין אפרן מותר וא"כ יכולה להנות באפרן ותי' שאין באפרן שוה פרוטה וקשה הא אפשר שתכסה בו דם עוף השחוט ושוה עשרה זהובים הרי קיימ"ל דמכסין אפי' בעפר עיר הנדחת א"כ תהי' מקודשת אלא ע"כ דמצוה לא חשיב הנאה להתקדש בו ואף שכל ברכה ומצוה שוה עשרה זהובים מ"מ לענין קנין לא חשיב הנאה וכן כ' הקצות חשן בסי' ש"ו ס"ד בהא דפליגי רבה ור' יוסף אי שומר אבידה הוי שומר שכר תיפוק לי' דהא מקיים מצות השבת אבידה בשעה שהגביה והכניסו לביתו וכל מצוה שווה עשרה זהובים א"כ יהי' שומר שכר אלא ע"כ הטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ויוצא לנו דלענין קנין וקדושין לא חשיב שכר מצוה הנאה לקנות בו דבר. אבל מ"מ מיקרי הטבה והנאה לענין המכבד אותו וכנ"ל והשתא א"ש דהטעם של ירושלמי הוא משום דנותן דבר לחבירו וחבירו מברך עליו שהחינו ממילא הוי כאילו נתן לו עשרה זהובים והוי זה הנותן כאילו מחזיק ידו המקבל לברך ולעשות מצוה וחולק עמו בשכרו כמו יששכר וזבולן וא"כ ממילא ע"י שעושה המקבל ברכת שהחיינו הוי טובה לו וטובה גם לנותן שחולק עמו בשכר והוי כאילו קיבל חמשה זהו' ושפיר מברך ג"כ הטוב ומטיב אבל בקדושין ובקנין לא מהני הנאה זו לעולם ולכן לעולם לא חשיב הנאה לנותן אלא א"כ הי' המקבל אדם חשוב כנלע"ד:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה