חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים · כלאים פרק א משנה א
(עה) החטים והזונין אינם כלאים זה בזה וכתב הר"ב הא . דאמרי' במנחות הכוסמין מין חטין הן ושיפין מין שעורים הני מילי לענין חלה אבל לענין כלאים הוי כלאים זה בזה ובפסחים דף ל"ה מביא הש"ס ג"כ הך ברייתא דכוסמין מין חטין ופירש"י מין חטין לענין תרומה דאין תורמין ממין על שאינו מינו ותורמין מן החטין על הכוסמין עכ"ל והקשה הר"ן שם וז"ל ולא נהירא דהא תנן במס' תרומת כל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין מזה על זה ובריש מס' כלאים מוכח דחטין וכוסמין כלאים זה בזה דתנן החטין כו' ע"כ. ונראה לענ"ד לישב שיטת רש"י שלא יהי' כטועה בדבר משנה דהי' קשה לרש"י אהא דתנן במס' תרומת פ"ב משנה ד' אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה כל מין חטין אחד הם ופי' הר"ש והר"ב דאתי לרבויי שחמתית ולבנה וקשה ע"ז דהרי מבואר בסיפא דכל שאינו כלאים זה בזה תורמין מזה על זה ואפי' מן החטין על הזונין דאינו מאכל אדם מ"מ כיון שהוא מין ממיני חטים תורמין מן החטין עליו א"כ פשיטא דאין צריך לומר דשחמתית ולבנה תורמין מזה על זה ומאי אצטריך בזה לאשמוענין דכל מיני חיטן אחד הם אלא ע"כ הוכיח רש"י דמתני' אתי' לאשמוענין דכל שהוא מין חיטן דהיינו אפי' כוסמין כיון דקיימ"ל דמין חטין הם תורמים מן החטין עליו ומעליו על החטין וזה אתי התנא לאשמוענין דכל שהוא מין חטין אחד לתרומה. ואי דתיקשי על זה מסיפא דתנן דכל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין עליו צ"ל דאין למידן מן הכללות ובפרט כאן שגילה לן התנא בראשונה דכל מין חטין אחד הרי נתבאר דאפי' כוסמין מין אחד עם חטין אף דהוי כלאים זה בזה ע"כ הכי קים להו לחכז"ל דנשתנה דין חטין ויצא מן הכלל כנלע"ד לישב שיטת רש"י. דס"ל דאף שכוסמין עם חטים כלאים אפ"ה תורמין מזה על זה:
(עו) שם משנה ב' דלעת המצרי והרמוצה אינן כלאים זה בזה הר"ש מביא דהירושלמי סותר הש"ס דידן דהירושלמי פירש על הרמוצה שהיא דלעת מרה שממתקין אותה ברמץ ובנדרים נ"א אמר רב אשי רמוצה דלעת הטמונה ברמץ איתיבי' רבינא לרב אשי ר' נחמי' אומר דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא דמשמע דרמוצה הוא מין אחד ולאו הטמונה ברמץ ותי' התוי"ט עפ"י פי' הרא"ש שם דגם התנא ס"ל דטומנין אותה ברמץ אלא דמשמע מדברי רב אשי שכל דלעת הטמונה ברמץ נקראת רמוצה ע"ז שפיר פריך דהרי מוכח דהוא מין דלעת א' שדרכן לטמנו ברמץ ומשו"ה הוי כלאים עם דלעת אחריני ותיקשי לרב אשי דס"ל דכל דלעת שטמונה ברמץ נקרא רמוצה וא"כ איך שייך ליתני שהוא כלאים עי"ש. ובדברי התוס' י"ט אלו נתישב לי וגם דהוי קשיא לי דמאי פריך שם הש"ס לרב אשי מר' נחמי' דמוכח דהוי מין אחד משום דהוי כלאים אדרבה נסייעי לרב אשי ממתני' דתנן בהדיא דדלעת והרמוצה אינם כלאים זה בזה אלמא דהוי מין אחד גם קשה לי באיזה סברא פליגו תנא דמתני' עם ר' נחמי' אם דלעת ורמוצה הוי כלאים או לא אך הנראה דהנה לקמן במתני' תנן הצנון והנפץ כו' אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זה בזה וכתב הרמב"ם הטעם מביאו בתוסי"ט הואיל וטעם הפרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר לכן הוי כלאים והנה מבואר בירושלמי שרמוצה הוא דלעת מרה וממתקין אותו ברמץ. ובזה ניחא דודאי דלעת המצרי דומה ממש לרמוצה אלא שדלעת רמוצה מרה ביותר ומשונה טעמה מדלעת מצרי ולהכי הוי רחוק בטעמו ולהכי ס"ל לר' נחמי' דהוי כלאים זה בזה כמו צנון והנפץ הנ"ל אך תנח דמתני' ס"ל כיון דע"י הטמינה ברמץ חזר טעמו לטעם דלעת המצרי והמרירות נמתק אזלי' בתר השתא והוי שווין בטעמן ג"כ ולאחר ששווין גם במראה ובעלין וגם עכשיו שווין בטעמם אף שקודם נתינתן ברמץ לא הי' טעמם שווים בתר השתא אזלי' והוי מין ח' ואינו כלאים אבל לעולם מודו רבנן לר' נחמי' דהרמוצה היא דלעת מרה שממתקין חותה ברמץ וממילא שפיר פריך הש"ס לרב אשי מר' נחמי' דגם רבנן לא פליגי אלא משום דאזלי בתר השתא אך ע"כ מוכח דלא כרב אשי דס"ל דכל דלעת הטמונה ברמץ נקראת רמיצה וא"ש:
(עז) שם משנה זין אין מביאן אילן באילן ירק בירק כ' הר"ש תימה דמאי מבעי' לי' לרבינא בחולין דף ס' בהרכיב שני דשאין זה על זה אי מחייב או לא ואמאי לא פשיט ממתני' דמבואר דאין מביאן ירק בירק וכן הקשו בתוס' שם וכל רואה ישתומם על זה דמאי קושיא דלמא מתני' תני איסורא להרכיב לכתחלה אבל רבינא מבעי' לי לענין חיוב. והנה המהרש"א כי דזה דעת הרמב"ם באמת שלא הביא דין דמרכיב ירק בירק משום דודאי אסורא איכא להרכיב לכתחילה כמו דמבואר במתני' ומטעם הק"ו שנשאו דשאים בעצמם כמבואר בגמרא שם אבל רק לחיוב מלקות מבעי' לי' משום דאין עונשין מן הדין ולא מהני ק"ו לחיובא או דלמא כיון דאסכים על ידיהו חייב ולהכי הרמב"ם דמיירי בהל' כלאים פרק א' מהרכבת אילן דחייב מלקות השמיט ירק בירק ע"כ דברי המהרש"א ומעתה תיקשי אר"ש ותוס' דמה קשיא להו ממתני' דמיירי מאיסורא לאיבעי' דרבינא דמיירי מחיוב. ויותר קשה לי אפירש"י דפי' העיבעי' דמה להרכיב זה בזה ומדוע לא פי' כפשוטו דאיבעי' לי' לענין חיוב:
ונראה לענ"ד לישב דהנה לכאורה יש להקשות דמאי אבעי' להו בהרכיב שני דשאים זה על גב זה אם חייב דאמאי לא יהי' חייב הא איכא ק"ו מאילנות ואי משום דאין עונשין מן הדין וכמו שכ' המהרש"א והא מבואר בה"ה פ"ב מהל' מ"א דכל היכי דהאיסור מפורש מן התורה עונשין מן הדין א"כ הא אמרי' בברייתא שם בשעה שאמר הקב"ה למינהו באלנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן אם רצונו של הקב"ה בערבובי' למה אמר למינהו באלנות ועוד קל וחומר ומה אלנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה מלשון הברייתא משמע שבראשון למדו דשאים שיצאו שלא בערבוביא מכח סברא מאחר שבאיננות הקפיד. ועוד נוסף על הסברא איכא ק"ו והנה מבואר בתוס' ר"פ כיצד מברכין הבאתי לעיל באות (א) דכל מידי דהסברא מחייב הוי כמו דכתוב בקרא וכמו שכ' הפני יהושע שם וא"כ האיסור בהרכבת דשאין כבר ידעי' מסברא והרי הוא כמאן דכתיבי א"כ יהני שוב הק"ו ללקות עליהם ויהי' חייב ומאי מספקא לי' אלא ע"כ צ"ל דהטעם דאין עונשין דאין לחייב בשום ק"ו א"כ אם יש אתה פירכא על הק"ו דהיינו שיש סברא לומר דבהרכבת אילן יהי' חייב על הרכבה ולא על א"כ גם הסברא נדחית דעיקר הסברא נילמד ג"כ מאילנות. וכיון דליכא סברא וגם ליכא ק"ו א"כ לא נשאר שום איסור כלל ושפיר פי' רש"י דאיסור הרכבה לכתחילה ואם חייב תלי' זה בזה דאם אמרי' דאינו חייב ע"כ צ"ל שמא איכא פירכא על הק"ו וממילא גם הסברא נידחת וליכא שום איסור ומותר להרכיב לכתחילה ובזה. א"ש מה שהקשו הר"ש והתוס' דהא ע"כ איסורא מבואר במתני' ומסתמא מיירי מדאוריי' דומיא דאלנות וכיון דאיכא איסורא ע"כ ילפי' מאילנות וליכא פירכא א"כ יהי' חייב מלקות ג"כ ומאי קאמיבעי' לי' לרבינא וא"ש. ומה שתי' הר"ש בשני תי' האמצעים תמוהין עיי' בר"ש בסוף פרקין ורפ"ד דכלאים דמודה ר' יאשי' בכלאי זרעים שהם מדאוריי' ובהקומץ זוטא שם מבואר דלא אתמר שאר זרעים דרבנן אלא בכרם אבל לעין כלאי זרעים הכל דאוריי' וצ"ע: