חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
בעזרת הנותן ליעף כח ומרבה לאין אונים בריאות, אתחיל לכתוב חידושים במשניות, הלכות מקואות · פרק ב
הטמא שירד לטבול ספק טבל ספיקו טמא וכ' הרמב"ם ור"ש והר"ב ומובא בש"ע סי' ר"א הטעם משום דאוקמי אחזקה והקשה הטו"ז תיפוק לי דהוי ספיקו דאוריי' עיי' משנה למלך פ"א ממקואות ולא קשה מידי דהרי קיי"ל ספק טומאה ברה"ר טהור אבל באיכא חזקה טמא וק"ל והנה הת"ק ור"י פליגי בנטמא בולד הטומאה וס' טבל או לא דלת"ק טהור ולר' יוסי טמא משום דלעולם אוקמי' אחזקה והקשה המל"מ שם ד"ה וראיתי דהרי ס"ל לר' יוסי בתוספתא בהי' כאן שני מקואות פחותים מארבעים סאה ונפל לתוך אחד מהן שלשה לוגים ואח"כ נתמלאו המקואות ממי גשמים דאם עשה טהרות הטהרות טהורין כיון שהוא ספק דרבנן א"כ מ"ש מטמא טומאה ודאי דרבנן ס' טבל נימא ג"כ דספק דרבנן לקולא ואם תאמר דאוקי אחזקת טומאה א"כ גם התם נוקי הטמא בחזקת טומאה ומה שתי' שם המשנה למלך ע"ז סברתו לחלק אינו מובן היטב ונראה לענ"ד לחלק כך דהנה הרמב"ם בהל' ממרים פ"א כתב דכל העובר איסור דרבנן עובר אלאו דלא תסור והקשה בל"מ א"כ נילך בספיקו להחמיר כמו בס' איסור דאוריי' ותי' דכן התנו חכמים מיד כאשר גזרו על האיסור דדוקא ודאי יהי' אסור אבל בספק נילך לקולא עי"ש ובזה א"ש דבשלמא מי שטמא טומאה דרבנן כיון שהוא ודאי טמא הוי לי' כמו שנטמא דאוריי' וממילא בספק טבל מעמידן אותו על חזקתו כמו בטומאה דאוריי' אבל הטמא שטבל במקוה ספק פסול שאובים כיון דלא גזרו אלא על ודאי שאובין ולא על הספק ממילא דמהני לי' טבילתו דהוי ס' דרבנן שהמה בעצמם התירו וא"ש. דודאי מודה ר' יוסי אם בס' אם נטמא בטומאה דרבנן דהוא טהור וכמבואר במתני' דליטמא ולטמא טהור משום דעל ספק לא גזרו אבל בנטמא ודאי הרי גזרו ועשאוה כשל תורה מטעם דלא תסור ממילא בספק טבל טמא וזהו נכון:
משנה ג' ספק מים שאובים שהתירו חכמים כו' הר"ש הביא מחלוקת הפוסקים אי כולו אי רובו שאוב דאורייתא או דרבנן ואחד מן הראיות שהביאו דשאובה פסול מדאורייתא הוא מתוספתא צינור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצידו ס' מן הצינור למקוה ס' מן המכתשת למקוה פסול ואם יש בו רוב מקוה כשר ש"מ דלא הכשירו ספק, מים שאובים אלא היכי דאיכא רוב מקוה כשירה דמשם ואילך שאיבה מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וכן כ' הר"ן בשבועת דכל היכי דאיכא רוב מים כשרים אמרי' מדאוריי' ברובא בטיל והגאון בס' אמרי' אש כ' על על זה ויש לחקור לדעת הנ"ל דמשום ביטול ברוב מדאוריי' מותר להשלים מיעוט המקוה בשאובים א"כ לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל נאמר דאסור להשלים מיעוט המקוה בשאובים א"כ צדקו דברי הרשב"ם בסוגיא דצינור דפי' דמיירי ממקוה שלם וע"ז פריך הש"ס מכלל דשאובים דאורייתא ולא ניחא לי' לפרש דמיירי ממקוה דעלמא דכל שאין מם סאה נפסלה כ"ג לוגין וע"ז פריך הש"ס מכלל דשאיבה דאורייתא דאפשר דאפי' ג' לוגין פוסלין מדאורייתא כיון דהרשב"ם פסק דמין במינו לא בטיל כדעת רש"י זקינו א"כ אפי' ג' לוגין פוסלין מדאורייתא ורק פחות מג' לוגין כשר ואינו פוסל משום דס"ל כר"ת דג' לוגין פסולין הלכה למשה מסיני ולא פחות וכמו שכ' בשם ר"ת עי"ש ומובא בס' לחם ק ושמלה דברי אמרי אש הנ"ל:
לענ"ד נראה דלק"מ ולא שייך כאן מין במינו לא בטיל וגם ר"י מודה דהכא בטיל וטעמא דידי דהרי כבר כתבתי לעיל במשנה א' בטעם מתני' דאם לא הדיח הכיכר טהור מטעם ביטול ברוב ובהדיח נעשה תלוש והדר מתעורר הטומאה מחדש וכתבתי שם דהיינו טעמא משום שודאי אמת מן הדין אין שיעור למשקים לטמא וטיפה טמאה אחת מטמאה כל המשקין שבעולם דכך הוא גזירת הכתוב אך הא תינח אם המשקים ראוים לקבל טומאה אבל אם אין ראוים לקבל טומאה אז ע"כ הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל כיון דאי אפשר שיהי' עפ"י התורה א' מעורב בשנים שיהי' כל א' נשאר על ענינו אלא או דבטיל המיעוט ברוב או דהרוב נעשה כמיעוט כמו בטומאה ומין במינו לר"י ודברי' שאינם מתבטלין וביטול ברוב זה גבי דין דמתני' אינו דומה לשאר ביטול ברוב דעלמא דהתם טעמא דאין כח במיעוט לאסור הרוב ולהכי כח הרוב חזק ממנו ומבטלו אבל במתני' אין הטעם מצד חולשת כח המיעוט דהרי ידענו דטיפה אחת מטמאה כל מימות תלושים שבעולם ורק משו"ה מתבטל הטיפה משום דאין כח בהרוב לקבל טומאה משום שהוא מחובר ולהכי הטפה בטיל אבל אי הדר נתלשו ונעשים ראוים לקבל ממילא כח המיעוט במקומה עומד ומטמאה למשקים ולכיכר ע"ש ובהכי נתישב לי מה שהקשתי לעיל על התוספתא דלמה צריך ליתן טעם לר"ש דחיישי' שמא נשאר הטפה באחרונה הרי ר"ש לטעמי' ס"ל דשיל"מ לא בטיל א"כ הרי הטפה טמאה הוי דשיל"מ ע"ש וכן קשה אפי' לדידן דקיימ"ל דשיל"מ מב"מ לא בטיל מדוע בטיל הטפה במים לדידן הרי הטפה טמאה הוי דשיל"מ בהשקה ובדברינו א"ש דהא דאמרי' דשיל"מ אינו בטיל היינו אם נוכל לומר דגם הנאסר יהי' עכ"פ בגדר חומרת האוסר אבל הכא כיון שהמים המחברים אז אפשר להם לקבל טומאה משום מחובר ממילא ע"כ דהטפה בטילה ברוב דהרי לא מצינו לומר שהטפה יהי' בעודו מעורב טמא והמי גבא טהורים אלא ע"כ בטלים וא"ש ולפ"ז בדין דמתני' גם ר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל מודה דהטפה טמאה בטילה ברוב דלא אמר ר"י מב"מ לא בטיל ואין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק כו' אלא דוקא שיש עכ"פ מציאות שיהי' הרוב מקבל הדין של האיסור דם חולין שאפשר עכ"פ לזרוק עם דם קדשים וכמו שכ' תוס' בזבחים ע"ז ד"ה רואין כו' וכן נבילה אינה בטילה בשחיטה משום דאפשר עכ"פ לשחיטה לקבל טומאה ואין זה ענין לפלוגתא דאזלי' בתר מבטל או בתיר בטיל דהתם הוא משום דצריך להיות מין במינו וצריך שיהי' שניהם בתואר אחת אבל במתני' דהמים שבגבא הן טהורין מטעם מחובר וכ"ז שהן מחוברין אי אפשר לקרוא עליהם שם טומאה ע"כ הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל. ובטיל הטיפה טמאה אפי' לר' יהודה. ולפ"ז אף דלטהר מים טמאים בהשקה בעי' מקוה שלם היינו לטהר אפי' אם מים טמאים הוי רובא אפ"ה נטהרים בהשקה למקוה שלם אבל ודאי דאם נפלו מים טמאים ברוב כשרים למקוה אפי' אין במקוה מם סאה אפ"ה בטילן ברובא כל זמן שהן בקרקע ומטעם שכתבתי דלא שייך בזה לומר מב"מ לא בטיל וכן לא שייך דבר שיש לו מתירן כיון דמים מחוברים אינם מקבלים טומאה ע"כ הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל וכל זמן שהן בקרקע פקע הטומאה מניהו והנה הא דמחובר אינו מקבל טומאה נפקא לן מפסוק אך מעין ומקוה בור מים טהור יהי' ומהך קרא גופא נפקא לן ג"כ שהמה מטהרין את הטובל בהן וכמו שפירש"י בחומש וכן מבואר בפסחים י"ו וכן הא דשאובין פסולים לטבילה ג"כ מהך קרא נפקא דמה מעיי' שאין בו תפיסת ידי אדם כו' וכמבואר בתורת כהנים מובא לעיל ולהכי ילפי' ג"כ דמקוה שרבו עליו מים שאובין הרבה אפ"ה טהורה דכמו דמהני השקה לטהר מים טמאים כמו כן מהני השקה שיהי' כשרים שאובים לטבילה וממילא נלמד דה"ה שבטלים השאובים ברוב מים כשרים אעפ"י שאין בהם מם סאה וכמו שבטלין מים טמאים במי גשמים שבגבא ואעפ"י שאין בהם מם סאה וכמבואר במתני' הנ"ל וממילא דלא שייך כאן לומר דמין במינו לא בטיל כיון דאין המים כשרים שבמקוה יכולין להיות להן דין שאובים ושיקבלו טומאה משום דהמה מחוברים ע"כ מודה ר' יהודה דמין במינו בטיל ולא קשה כלום דבכל מקום דאמר ר"י מין במינו לא בטיל היינו דוקא במקום שנוכל לומר דהמבטל יקבל עכ"פ ויהי' ראוי לכך שיהי' לו דין המתבטל אבל הכא שאין מים מחוברים ראוים לקבל טומאה ע"כ הדרא לכללא דמדאורייתא ברובא בטיל כנ"ל נכון בעה"י:
והנה הר"ת מביאו ברא"ש הל' מקואות כ' דשלשה לוגין מים שאובים דפוסלין המקוה הוא הל"מ והביא ראיי' מר"א שאומר דרביעת שאובין בתחילה פוסלין המקוה. וצריך פירוש דהרי אנן קיימ"ל כרבנן דלעולם משערי' בג' לוגין ומאי ראיי' איכא מר"א אבל הנראה לענ"ד דה"פ דהרי הכי איתא במתני' ר' אליעזר אומר רביעת מים שאובים בתחילה פוסלת את המקוה וג' לוגין על פני המים וחכמים אומרים בין בתחלה ובין בסוף שיעורו ג"ל ויש לדקדק בלשון חכמים כיון דלדידהו לעולם פסולים בג' לוגין למה להם להאריך בלשון בין בתחילה כו' לא הי' להם לאמר רק לעולם שיעורו בג' לוגין או הי' להם לומר בין כך ובין כך בג' לוגין וכמו שאיתא במשנה זין וחית. וגם למה להם להזכיר בלשון "שיעורו" דהרי הוי סגי אלו אמרו ג' לוגין וכמו שאמר ר"א. אלא ע"כ מוכח מזה דגם רבנן מודו לר"א דאיכא חילוק בין בתחילה ובסוף דבתחילה הוי הל"מ ומדאוריי' ובסוף הוי דרבנן אבל מ"מ שיעורן שוה דלעולם אינו מיפסל רק בג' לוגים והכי קאמרי רבנן בין בתחילה דפסולו הל"מ ומדאורי' ובין בסוף דהוי מדרבנן שיעורו לענין השיעור שווים שהמה בג' לוגין וא"כ אפי' הלכה כחכמים מ"מ בתחילה בשלשה לוגין פסול מדאוריי'. אך ע"ז השיב הר"י דאפי' לר"א ג"כ אינו פסול בתחילה מדאוריי' והא דס"ל דרביעת פוסל בתחילה משום דחזי למקוה למחטין וצינורת וממילא דגם לרבנן איננו פוסל מדאוריי בין בתחילה ובין בסוף:
וכ' הרא"ש בסוף נידה בהל' מקואת שהר"י חולק על ר"ת הנ"ל ואומר ר"י שלא מצינו בשום מקום הלכה למשה מסיני בפסול מקוה ואם ישנו אינו אלא מדרבנן כו' ע"ש ותימה לי הלא רביעת דמקוה שכשר לכלים מדאוריי' ודוקא רביעת אבל פחות מרביעת לא וכ' רש"י בפסחים י"ז ע"ב ד"ה בקרקע טהורים כו' דפחות מרביעת גמרא גמירי לה והיינו הלכה למשה מסיני דלא חשיב מקוה ופסול לכלים וכמו שפי רש"י בסנהדרין מ"ז אהא דאמרי' שם שני קברות גמרא גמירא לה ופירש"י הלכה למשה מסיני הרי מצינו הל"מ בפסול מקוה וצע"ג:
משנה ה' מקוה שיש בו שלש גומת של מים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית כשר ואם לאו פסול הרא"ש הוכיח ממשנה זו דכולו שאוב פסול מדאורייתא מדלא תני אם ידוע שלא נפלו פסול ואם לאו כשר מוכח דספק שאובים פסול משום דשאובה פסול דאורייתא. ותמהו האחרונים דהרי גם לפי שיטת הרא"ש תיקשו דהרי לדידי' עכ"פ באיכא רוב כשרים הולכי' בספק להקל וכמו דמוכח ממכתשת א"כ למה תנן אם ידוע שנפלו לתוכו מ"ס אפי' אם ידוע שנפל רוב מ"ס ג"כ כשר עיי' בס' דברי חיים ובלחם ושמלה עוד יש להבין על משנה דבתשו' חתם סופר הקשה השואל בסי' רט"ז דמ"ש שלש גומת מנפלו מג' כלים שפסק הראשון עד שלא התחיל השני שאינם פוסלים כלל ותי' החתם סופר דשלש גומת שבמקוה הוי ככלי שיש בה שלש תוכיות שעשוי לקבלה ושפך ממנו למקוה שזה פשיט שאין משגיחן אי פסק תוך ח' קודם שהתחיל השני כיון שהכלי הגדול מצרפם וה"נ לא שנא ע"כ וקשה לי לפ"ז למה נקט התנא דוקא שלש גומת ומאי רבותי' כיון דסוף כל סוף הוי ככלי אחד ומדוע לא תני התנא גומא שיש בה שלש לוגין שבמקוה אם ידוע שנפלו לתוכו מ"ס קודם שיגיע לגומא שיש בה השאובין כשר דהא ודאי פשוט דכל זמן שלא נתערב כל הג' לוגין במקוה שאינה פוסל ואין לומר דרוצה התנא להשמיענו דאע"ג לענין אצטרופי מצטרפין הג' לוגין כאילו הי' מכלי אחד מ"מ לענין פסול המקוה לא נימא כיון שהגיע המקוה ומים כשרים שבו לגומא הראשונה חשיב כאלו נתערב כולו. דזה פשיטא דהרי הדין פשוט בסי' ר"א סעי' י"ז דמים שאובים שמגען במי המקוה לא פסולה כשהן מן הצד ופשיטא דגם לר"ש דפליג במתני' ג"כ ס"ל דאין חילוק בין שלש גומת לגומא אחת ובתוכו שלש לוגין וא"כ אכתי תיקשי למה נקט התנא דוקא שלש גומת ולא גומא אחת. עוד יש להבין מדוע לא הביאו בש"ע דין זה כיון שהוא חידוש דין דאע"ג דקיימ"ל דכל היכי דאיכא רוב כשרים אזלי' בספק שאובין להקל מ"מ הכא אזלי' בספיקו לחומרא וכבר תמה בזה בתשו' חתם סופר הנ"ל והניחו בתימא.
ומה שנראה לענ"ד בעזר השי"ת לישב כל הנ"ל הוא דכבר נודע דעת המרדכי חולין בשם רבינו ברוך דכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובת מדאוריי' לא בטיל ומה"ט ביבמה שרקקה דם אמרי' דאין הרוק בטל ולהכי החליצה כשירה ונחלקו בדעתו המל"מ עם הר"י אלפאנדרי מובא במשנה למלך פ"ח מהלי משכב ומושב דדעת מהרי"א דסברת המרדכי לא שייך רק כעין נידן דרוק יבמה שמעולם לא הי' מקים מיוחד להאיסור ולהיתר בלתי תערובת בכה"ג לא בטיל אבל אם הי' להם פ"א מקום מיוחד אף שאח"כ בא האיסור ע"י תערובת שפיר בטיל אבל המשנה למלך סבירא לי' בכוונת המרדכי דעיקר הדבר תליא אי בתחילת נולד האיסור הי' בתערובת אף שהי' להיתר ואיסור מקום מיוחד כיון שאז אכתי לא הי' האיסור באיסורו ורק נולד בתערובת אז לא בטיל כן ביאר מחלוקת הנ"ל בס' שערי תורה ח"ג כלל ג' פ"ד והביא ראי' לזה מדאיצטרך המל"מ לשנויי קושית מהר"א שהביא ראיי' מזבחים ע"ש דהא שם הי' לדם מקום בכל האברים טרם שנולד האיסור ואפ"ה כ' המל"מ דלא בטיל ש"מ דהכי ס"ל וכ' עוד השערי תורה שמהא דקיימ"ל באו"ח סי' ש"ך וביו"ד ק"ב דכל דבר איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב כמו בגינת ענבים אמרי' דבטיל אף דשיל"מ ומקורו נודע ג"כ ממרדכי וכדי שלא יסתרו דברי המרדכי כ' האחרונים דהכא בגינת כיון שהי' כבר בעולם ההיתר שפיר אמרי' בטיל והתם ביבמה דוקא שתחילת ביאתם לעולם בתערובות ממילא מוכח מזה דלא תליא בזה אי נולד האיסור בתערובת ודלא כמל"מ רק כהרי"א הנ"ל ע"ש:
והנה ממתני' ראיי' ברורה לשיטת מל"מ הנ"ל דהנה ידוע דשלשה לוגין הללו אשר המה בגומת כל זמן שלא נתערבו יחד אין עליהם שם פסול וכמו שמבואר בפ"ג לקמן ר"י אומר שני מקואות שאין בהם מם סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהן שום פסול א"כ רק אחר שנתמלאו ממים כשרים אז נתחברו יחד ונקרא עליהם שם איסור ופסול וממילא נולד האיסור בתערובת ולא מהני מדאוריי' ביטול ולהכי צריך לידע דוקא שנפלו מם סאה עד שלא הגיעו לגומא שלישת דאז נטהרו מחמת השקה אבל אם אינו ידוע אף שיש שם רוב כשרים וידוע שבשעה שהגיע לגומא שלישי שהי' רוב מ"מ מדאוריי' לא בטיל כיון שנולד האיסור בתערובת וממילא הוי ספיקא דאוריי' ופסול ובזה א"ש דנקיט התנא דוקא שלשה גומת דודאי אולי הי' הג' לוגין בגומא אחת א"כ כבר הי' עליהן שם פסול ולא נולד האיסור בתערובת וממילא הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל ולא הוי אלא ספיקא דרבנן אבל כיון דהי' כאן שלש גומת א"כ נולד האיסור בתערובת ולכן לא מהני ביטול ברוב מדאוריי' ולפ"ז צריך לומר דליתא לתי' של חתם סופר הנ"ל דהוי כאילו הי' בכלי אחת ולכך פוסלין השלשה לוגין דאילו הוי חשיב ככלי אחת א"כ הוי נקרא עליהן שם פסול והדרא קושי' לדוכתא אלא ע"כ דליתא ולא חשובין השלש גומת ככלי אחת ואי משום הקושיא דלמה פוסלין ומ"ש מפסק הראשון עד שלא התחיל השני י"ל כיון דהוזמנו שם שלשה גומת לשאובין הוי כאילו נתכוין לרבות דאז אפי' קורטב בכל השנה מצטרפין וכמבואר במתני'. ומעתה י"ל כיון דקיימ"ל כאידוך דינו של מרדכי דכל היכי דהיתר כבר בעולם ושוב נולד האיסור אז שפיר בטיל וקיל יותר דאפי' דשיל"מ בטיל ובנוב"י מה"ת סי' נ"ה כתבו דנלמד מסתם מתני' דכלאים דהמעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור אבל בפחות מכן בטיל ואף שלא הוכר האיסור קודם שנולד עי"ש וכן הוכחתי בספרי אומר לציון אות (שע"ה) מסוגיא דפסחים ע'. ממילא דאין מציאות לדינו של מתני' בשלש גומת דאפי' נולד האיסור בתערובת כיון שההיתר הי' שם בעולם קודם שנולד האיסור שפיר בטיל מדאוריי' ובספיקו הולכין לקולא וכיון דכבר נתבאר כן בש"ע סי' ר"א סעי' ג' לא נ"מ לן מהך דין דשלש גומת לכך לא הביאו כלל בש"ע ונכון:
והנה כבר נתבאר שהרא"ש הקשה קושיא חמורה לשיטת הרמב"ם וסייעתו דכולו שאוב מדרבנן א"כ למה תני במתני' דדוקא אם ידוע שנפלו ה' סאה קודם כשר ואם לאו פסול דמשמע דאם אינו ידוע דפסול וקשה הא הוי ספיקא דרבנן ונלע"ד לישב בסייעתא דשמיא אך בתחילה נתבונן כ' הרמב"ם בפרק חמשי ממקואות הל' א' וז"ל מקוה שנפלו עליו ג"ל מים שאובין כו' כין שקדמו השאובין כו' ובין שקדמו הכשרין. או שנפלו שתיהן כאחת כיון שנפלו ג"ל שאובין לתוך מם סאה קודם שנפלו בו המם סאה או לססום ממ"ם נפסל הכל ונפשה שאוב והקשה הכ"מ דהכא משמע דג' לוגין פוסלין המקוה אפי' יש בו מ"ס ובפ"ד מבואר דמקוה שיש בו מ"ס שופך לתוך המקוה אפי' לכתחילה כל היום וכשר ותי' דלתוך מ"ס דנקט היינו עם הג' לוגין עיי"ש והנה כל רואה יראה דהגירסא הנכונה שהי' להב"י ברמב"ם הוא כך כיון שנפלו ג"ל שאובין לתוך מם סאה נפסל הכל ולא הי' הגירסא כאשר הוא לפנינו קודם שנפלו כו' ולכן שפיר הוצרך הב"י לדחוקי דעם הנ"ל איכא מם סאה. ומעתה י"ל דאיזה מגיה כ' זה בלשון הרמב"ם עפ"י תי' הכ"מ. ומעתה נחזי אנן לתרץ קושית הכ"מ על הרמב"ם כפי גרסתו ברמב"ם. ונראה דהא דכ' הרמב"ם כיון שנפלו ג"ל לתוך מ"ס נפסל נמשך אמה שכ' מקודם הו שנפלו שניהם בחחת וס"ל לרמב"ם דודאי כל שיש במקוה מ"ס כל מים שאובים לא יפסלו אותו מטעם השקה וזריעה וכמו שכ' הרא"ש אבל אם נפלו המ"ס כשרים וג"ל השאובין לתוך המקוה כאחת אז שפיר פסלו החכמים. וראי' לזה דהרי ברפ"ג תנן ר' יוסי אומר שני מקואות שאין בהם מם סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהן שם פסול וכ' בס' אלי' רבה להגאון מהר"ח ווילנא זצלל"ה דבלא טעם שלא נקרא עליהן שם פיסול נמי כשר דכי מתערבו ואיכא ג"ל שאובין איכא נמי מ"ס ותו לא פסלו להו מים שאובין אלא נקט הטעם איידי דבעי למתני הסיפא דנקרא עליהן שם פסול ע"כ ונראה דדחיקא לי' לרמב"ם לומר דנקט הרישא מיידי דסיפא ולהכי ס"ל לרמב"ם דאיצטרך לדיוקא דדוקא הכא דנתערבו ג"ל שאובים עם המ"ס שתיהן כאחת כשרים מפני שלא הי' נקרא עליהן שם פסול אבל אי הי' ג"ל שאובין שלמים מתערבין עם מ"ם שתיהן כאחת כיון דכבר נקרא עליהן שם פיסול אז אמרי' דפסול והחמירו בהן חכמים כיון דקשה לצמצם ושמא נפל טפה אחרונה של ג' לוגין קודם שנפל טפה אחרונה של מם סאה ולהכי פסול ומעתה שפיר כ' הרמב"ם או שנפלו שתיהן כאחת כיון שנפלו ג"ל שאובין לתוך מם סאה נפסל הכל ונעשה שאובין ולפ"ז י"ל דהכי פירושו דמתני' דוקא אם ידוע שנפלו המ' סאה קודם שיגיע נגועא שלישת כשרה ואם לאו פירוש שידוע שלא הגיע קודם רק שתיהן האחת אז פסול וכמו שמבואר ברמב"ם להדיא זה נ"ל נכון וברור כי באמת תירץ הכ"מ דחוק מאוד דהרמב"ם כיון שהמ"ם היא עם הג' לוגין דהרי אפי' בחסר קורטוב וכ"ש ג"כ פוסל ג"ל שאובין ומאי נ"מ בזה אי הג' לוגין משלים למ"ם או לא:
ובהנ"ל הי' אפשר לישב ג"כ דברי הרא"ש דהוא שפיר הקשה על הרמב"ם משום דס"ל בפי' דמתני' דר"י דשני מקואות הנ"ל כפי' האלי' רבה הנ"ל או דס"ל דמתני' מיירי באין בכל שני מקואות מ"ס ואפי' הכי כשרין להקות עליהן משום דמעולם לא הי' נקרא עליהם שם פסול אבל לעולם בנפלו מ"ס וג' לוגין כאחת שפיר אמרי' דכשר וממילא הא דתני במתני' אם ידוע שנפלו מ"ם קודם לא אתי לדיוקי הא כאחת פסול דהרי באמת הוא כשר אלא אתי לדיוקא דאם אינו ידוע שהוא ספק פסול א"כ מוכח מזה דכולו שאוב פסול מדאורייתא ונמצא לפי דברינו עוד נ"מ בין הרמב"ם ורא"ש חוץ מזה דפליגי אי כולו שאוב פסול דאורייתא פליגו ג"כ אי נפלו מם סאה ושלשה לוגין כאחת לתוך המקוה דלרמב"ם פסול ולרא"ש כשר וא"ש:
משנה ויו המסנקאת הטיט כו' היה תולש ומשכו ממנו שלשה לוגין פסול. וכ' הראב"ד בס' בעל נפש לראב"ד דמתני' מיירי בין שתלש הטיט בכלי ובין בידיוכיון שתלשו ונמשך ממנו שלשה לוגים פסול והטעם בזה משום דכל מה דאתו ע"י אדם פסול מדאורייתא וכמו דתני בתורת כהנים מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים לאפוקי על ידי אדם ולא אמרי' לאפוקי ע"י כלי דהרי כלי לא כתיבא באוריי' וכן כ' שאר פוסקים וכן פסק המחבר בסעי' ל"ט וקשיא להו לרבותינו ז"ל דא"כ מה מהני להו לרבותינו שכ' דאם רוצים לנקות את המקוה אז ינקבו הכלי כדי שיטהר והמים שיחזרו למקוה לא יפסלו חת המקוה מתורת ג"ל שאובים דמה בכך שהכלי נקוב מ"מ הרי באו למקוה על ידי אדם ופסול כן הקשה הרמב"ן מובא בבית יוסף ועיי' מה שתי' הט"ז:
בס"ק מ"ז והש"ך בס"ק מ"ו תי' דהתם שאני כיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא לי' שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי כממילא ע"כ נראה סברתו כיון דשואב המים לנקות המקוה הוי כמצוין שלא יחזרו המים והוי כבא ממילא. וקשה לי על זה במתני' דהי' תולש מדוע לא חילק התנא בתולש גופי' שאם הי' תולש הטיט כדי לנקות המקוה מטיט וממים סרוחים שבו אז לא מדק מה שנמשך ממנו ג"ל כיון דמכוין לנקות המקוה ושואב ממצו הטיט והמים שבו וניחא לי' שלא יחזור והוי כממילא אבל בבי' תולש ולא נתכווין רק להסיר הטיט ולא המים אז פסול מטעם שבא ע"י האדם ולמה מחלק התנא בין מסנק לתולש ולא מחלק בין ש תולש גופא לשיטת הש"ך וצ"ע:
ומה שנלע"ד אני העני בדעת לישב בזה דהנה התוס' בסוגיא דצינור ובפסחים י"ו והר"ן והרא"ש ומרדכי כולהו הקשה לשיטת הסוברים כולו שאוב כשר מדאורייתא למה פסלו שאובין כלל פירוש דבשלמא או אמרי' כולו שאוב פסול מדאוריי' י"ל דגזרי' ג"ל שאובין אטו כולו או רובו שאוב אבל אי כולו שאוב כשר למה פסלו כלל ותי' דגזרי' דצריך להיות דומי' דמעין שאינו כלי. ונלע"ד דדוקא לס"ד טרם שידעי' מהך גזיר הדטבילה בכלי שפיר הי' צריך קן לדחוקי ולומר דלשיטת הסוברים כולו שאוב דאוריי' גזרי' מיעוטו אטו כולו אף שזה דוחק כאשר אבאר אבל באמת כאשר ידענו דאיכא גזירה דטבילה בכלי כל הפוסקים מודים לזה דפסול דג"ל הוא מטעם מך גזירה ולא מטעם אטו כולו שאוב והטעם דקשה מאוד הרי כלל גדול אמרה התורה דחד בתרי בטיל זולת היכי דאיכא טעמא למאן דס"ל טעם כעיקר דאוריי' או כזית בכדי אכילת פרס דהוי לכ"ע דאוריי' ומטעם זה גזרו ג"כ במין בשאינו מינו יבש ביבש וכן במין במינו הכל גזירה משום היכי דאיכא נתינת טעם ולהכי במין במינו יבש ביבש דהוי גזירה לגזירה לא גזרי'. אבל בתערובת מיעוט מים פסולין ברובא כשרין דליכא ספק דנתינת טעם לעולם למה יגזרו חכמ"ה לאסור בנתערב מיעוט ברוב דליסתר ועוד הרי בג' לוגין שמצא לתוך ל"ט סאה כשרים איכא כמה וכמה פעמים ששים נגד האיסור ולמה יפסלו אותו חכמים הרי אפי' בתערובת חלב דאיכא איסור כרת אמרה לא גזרו במין במינו או אפי' בארנו מינו היכי דאמא שנאם וליכא ותיבת טעם ומ"ש שיפסלו גבי שאובים ואין לומר דעשאוה חכמים לג' לוגין שאובין כמו "דבר חשיב" דאסי' באלף לא בטיל וכן משמע באמת לשון הרא"ש בסיף נידה וז"ל וא"ת אי כאט שאוב דאוריי' גזרו רבנן על ג' לוגין דפסלו אטו כולה שאוב וס"א דסבר' רבנן האי שיעורא דג' לוגין משום דהוי דבר חשיב גע גרסאת אדם כו' עכ"ל וממילא כמו בשאר אסורין דהחמירו חכמים ואמרו דבר חשיב לא בטיל ה"ה הכי הא ליתא באמת דהרי אף סברו "ודבר חשוב" קיימ"ל דאם נתרחקו ונפסד צורתן לאחר גמעמ המה ג"כ בטלין וכמו דמבואר ביו"ד סי' ק"א סעי' ויו וא"כ בג' לוגין שנפלו למקוה כשרה הרי מיד שנתערב נתערב ונבלל וקיימ"ל דבדבר לא כמים ודאי יש כילה וממילא נתבטל חשיבתן חעמ לא יבטלו המיעוט במרובה. ולמה יגזרו חכמים לפסול התערובת אלא ע"כ צ"ל דלא כתבו הפוסקים הך גזירה אלא בטרם שנודע לן טעמא דגדרה משום טבילה בכלי והיינו מצד הדוחק ע"כ צריכן למסר דאין לדמות גזירת מסרל זל"ז אבל לאחר שידענו הך גזירה דטבילה בכלי כולו עלמא מודו דאין כאן שום סברה וטעם אחר למר במיעוט פסולין רק משום טבילה בכלי והיינו כיון דהתורה אמרה לן מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ומזה יצא לן דכולו או חובו בידי אדם או בכלי שנשאב מדעת ועשוי לקבלה פסולין מן התורה אבל ברובו מים כשרים ונתערב בו מיעוט שאובין בידי אדם או בכלי בודאי הי' הסברא מחייב שיהי' בטיל ברוב ככל איסורין שבתורה. ולא שייך גדרה מיעוט אטו כולי כמו בכל התורה כולו אבל גזרו משום טבילה בכלים דפשיטא אפי' לא הוי אלא מקצת גופי בכלי ורובא במקוה כשירה דג"כ פסול מדאורייתא דבעינן שיהי כל גופו במקוה כשירה וכל מה שנטבל בכלי חשוב כאילו לא טבל כלל ולא שייך כאן לומר דכיון שרוב הגוף נטבל במקוה כשירה נילך בתר רובא דפשיטא שלא מהני הטבילה מדאוריי' ותחר חכמים לגזור אם נתיר מקצת שאובין בידי אדם או בכלי לטבילה נתיר ג"כ מקצת טבילה בכלי ולכן אמרו שכל מיעוט מים פסולים יפסלו המקוה ולא גזרו רק בשלשה לוגין משום דפחות מכאן לא סד לרחיצה וכנ"ל ומעתה כולי עלמא מודו דליכא כאן שום פסול בג' לוגין לא מכח שום גזירה רק מכח גזירה דטבילה בכלים ומעתה, יש לומר דלכך לא חיישי רבותינו כשמנקין את המקוה ומקנין הכלי להא דחזהו ג' לוגין ע"י אדם דהרי ליבא למגזר אטו טבילה בכלי דהרי באופן זה הטבילה כשירה גם בכלי כשהיא מנוקבת כש וכמו שכתב הש"ך כס"ק ה"נ ואפה להחולקים בין לטבול בתוכו ולבין לפסול המקוה מ"מ י"ל דמדאוריי' כשר לטבול בו בכלי המניקב אפי' אינו כשפופרת הנוד וכל עיקר החומרא שהחמירו בזה לטבול בתוכו אנו אלא מדרבנן עכ"פ לא שייך ליגזר אטו טבילה בכלי ולכן בטלו המעוט ברוב כשרים ומסתמא יש במקוה תמיד יותר מג' לוגין כשרים שיתבטל בתוכו והנה מצינו בפסחים י"א שאמרו חכמים בלא בדק לפני המועד שיבדק בתוך המועד ולא חיישי' דלמא אתי למיכל מיני' משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני' וכן אמרו שם שאני חדש מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף הוא זכור ולא גזרי' דילמא אתי למיכל מיני'. והכא נמי כיון שלא התרת לנקות את המקיה אלא ע"י נקיבת הכלי ודאי לא אתי לטבול בכלי. וכיון דלא שייך לגזור אטו טבילה בכלי הדרי' לכללא דהשאובין בטיל ברוב כנלע"ד. ויותר נראה כיון דלא אסרו ג"ל שאובין אלא משום גזירה דטבילה בכלי א"כ כשמנקבין הדלי דלא שייך הך גזירה כנ"ל ממילא דאפי' ביטול ברוב אין אנו צריכן כיון דמדאוריי' לא נאסר אלא כולו או רובא ע"י אדם או כלי וזה נכון ודו"ק:
משנה יו"ד מקוה שיש בו מם סאה מים וטיט כו' הנה שלש מדות בטיט לענין טבילה. טיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה ממנו לא מבעי' שאין טובלין בה אפי' איצטרופי נמי לא מיצטרף למם סאה. ואף שטיט עבה כזה אם נתנוה למקוה חסירה אינו פוסל משום שאובה מ"מ אם תלשו מן המקוה ונמכך ממנו ג"ל מים למקוה חסרה פסלוה והיינו מתני' דלעיל. במשנה וי"ו טיט הנרוק והיינו שהפרה שוחה ושותה ממנו. אם אין המים צפין על גבו רק הוא בצד אחת במקוה והמים בצד השני אז אף שאין טובלין בהטיט אבל עכ"פ איצטרופי מצטרף למם סאה ומותר לטבול בהמים שבצדו אף אם אין מם סאה במים בלחוד רק בהצטרפות הטיט ואפ"ה הטיט הנרוק הזה אינו נפסל משום שאובה אם נתנו טיט הנרוק הזה ג' לוגין שאובין בכלי למקוה חפירה אינו פוסלת אבל מצטרפות להשלים המקוה ועל טיט זה אמרו מעלין ולא פוסלין. טיט שמים לשין על גבו קיימ"ל כר' יהושע שמותר לטבול בו דחשיב כמים ממש. ולפי"ז פשיטא דנפסל משום שאובה שאם נתנו בכלי ג' לוגין טיט שהמים צפין על גביו למקוה חסירה נפסלה המקוה כנלע"ד:
והנה הא דפליגי ואמרו באיזה טיט אמרו קאי על מה שאמר ר"י שמטבילן במים והטיט מצטרף ומשלים וע"ז פליגי התנאים על רכות הטיט כמה תהי' וכל אחד תולה שיעורו במה שהפרה שותה ואין להבחין ע"י מה שנחזי שלאו כל הפרות שוות וכמו שכ' הפוסקים וממילא קיימ"ל לחומרא שנוכל לשער שכל כב הפרות שותת ממנו אז מצטרף למ"ס ואיש:
ר' יוסי אומר כו' עיי' מה שכתבתי לעיל פ"ב בד"ה והנה כבר כז':