אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) בעזרת הנותן ליעף כח ומרבה לאין אונים בריאות, אתחיל לכתוב חידושים במשניות, הלכות מקואות

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

בעזרת הנותן ליעף כח ומרבה לאין אונים בריאות, אתחיל לכתוב חידושים במשניות, הלכות מקואות

שייך למתני' דכריתות פ"ד משנה א

תנן בריש פרק א' שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא. שיטת הרמב"ם בפירושו ובהלכותו דהמים שבגבא מקבלין טומאה ומטמאין כמו משקין שבכלים רק בדבר אחד יש הפרש ביניהם שמשקין שבכלים מקבלין טומאה ומטמאין בין לרצון ובין שלא לרצון אבל אלו מי גבאים אינם מתטמאין ולא מעמאין אלא לרצון ובכוונה ולזאת הדין מבואר דבשתה טמא בפיו או מלא בכלי טמא כיון שנגעו ברצון ובכוונה במי גבאים נטמאו כל המים שבגבא ולכן אם שתה מהם הטהור או מילא בכלי טהור כיון שהי' השתיה והמילואו בכוונה נטמאו האדם והכלי אבל אם נפל לתוך הגבא כידר של תרומה אם לא הדיח אף שכל המים שבגבא טמאים שנטמאו בנגיעת הטמא מ"מ כיון שהכיכר נפל שלא בכוונה אינו נטמא כיון שהמים אלו אינם מטמאים רק בכוונה אבל אם הדיח הכיכר ורחץ את הכיכר ברצון נטמא הכידר. ולהכי אם נפל לתוך הגבא מת או שהלך הטמא כיון שהי' נגיעת הטומאה במים שלא בכוונה לא נטמא המים ולזאת אם שתה מהם הטהור טהור וצריך לפרש לפי שיטתו דהא דתנן נפלו מים טמאין היינו שנפלו בכוונה דאי לא הי' מים שבגבא מתטמאים אך ר"ש חולק על זה וס"ל דבנפל ככר של תרומה אפי' לא הדיח טמא מפני שסבירא לי' דמי גבאים מטמאין אפי' שלא ברצון. ע"כ שיטת הרמב"ם:

אבל הרא"ש והראב"ד והראב"ד והר"ב ס"ל דאין המים שבגבא מקבלין טומאה כל זמן שלא נתלשו בכוונה דהוי דינם כמחובר שאינם מקבלין טומאה ורק כיון ששתה טמא בפיו או מלא בכלי טמא א"כ חזרה טפה טמאה לתוך מי הגבא וכן בנפלו מים טמאים לא די שלא טמאו למי הגבא אלא אדרבה בטלו טיפה ומים טמאים בתוך מי הגבא ברוב ולהכי דוקא בשתה טהור אח"כ או מילא בכלי טהור כיון שחשב לתלוש אותן מן המחובר בכוונה נעשים המים מוכשרים לקבל טומאה מן הטפה וחיישי' שמא שתה הטהור טפה זו ונטמאו כל המשקין אשר בפיו כיון שנתלשו מן המחובר בכוונה נעשו מוכשרין לקבל טומאה מן הטפה וכן בהדיח ככר של תרומה נעשו המים שהדיח בהן מוכשרין לקבל טומאה מן הטפה אבל בלא הדיח אין הככר טמא אפי' הגביה הככר ונעשו המים שעליו תלושין כיון שהוא שלא בכוונה איננו מוכשרים לקבל טומאה וממילא טפה טמאה הנופלת בראשונה עדיי' בביטולה עומדת ומש"ה תנן בנפל בהם המת או שהלך בהם טמא ושתה הטהור טהור משום שאין המים שבגבא מקבלין טומאה דהוי כמחובר ור"ש ס"ל דחיישי' שמא נשארת הטפה טמאה לבדה על הככר אחר שנשטפו שאר המים ולהכי אפי' לא הדיח טמאה והנה כדברים אלו מבואר בתוספתא אשר גם הרמב"ם בפירושו מביאו. ובסמוך אבאר אי"ה מה שקשה לשיטה זו:

והנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם דאנה מצא קבלת טומאה ונתינת טומאה ברצון וכתב עליו הכסף משנה דאם כפי מה שפירש הרמב"ם בפירושו למשניות פ"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שימצא כן במקום אחר עכ"ל והוא פלא דהרי יש לפרש במשניות פירוש הראב"ד וכמו שהביאו טעמם ופירושו מהתוספתא ולא נלמד כלל ממתני' ואיך כ' הכ"מ דאינו צריך ללמוד ממקום אחר:

אבל הנראה בסייעתא דשמיא שהרמב"ם הוכיח דינו ממתני' ומבבא שלישית דתנן נפלו מים טמאים כו' דקשה מאוד דזהו משנה יתירא לפי שיטת הראב"ד והר"ש דברישא גבי שתה אדם טמא ומלא בכלי טמא נמי עיקר החשש שמא נפל טפה טמאה מפי האדם או מהכלי וא"כ הרי טפה הנופלת מים טמאים הן והרי נתבאר דין נפילת מים טמאים לתוך הגבא ומה צורך להשמיענו עוד הפעם נפלו מים טמאים עוד קשה לפי שיטתם דהטעם בלא הדיח שהככר אינו נטמא מן הטפה טמאה מפני שנתבטלה ברוב א"כ בנפלו מים טמאים ע"כ צריך לפרש שנפלו מים מועטים מן המים שבתוך הגבא כדי שנוכל לומר שבטלו ברוב אבל אם נפלו הרבה מים טמאים עד שרבו על מים שבגבא או אפי' מחצה על ממצוה דלא שייך ביטול ברוב אף בלא הדיח נטמא הככר א"כ לפלוג וליתני בדידי' דוקא בנפלו מים מועטים אז בלא הדיח טהור אבל במרובין דליכא ביטול אפי' בלא הדיח טמא הככר כיין שנגעה בהמים טמאים שנפלו בהן והמה לא נתבטלו. אלא ע"כ למד מזה הרמב"ם דזהו גופי' אתא לאשמוענין בבא שלישת דברישא אשמוענין דבשתית הטמא או במילא הכלי טמא כיון שהי' לרצון נטמאו מי הגבא ואז שפיר אמרי' דבנפל לתוכו ככר בהדיח לרצון מטמא הככר אבל אם לא הי' שתיה הראשונה לרצון רק שהי' נופל טפה טמאה לתוך מי הגבא ושלא ברצון אז ודאי לא הי' מי הגבא מתטמאין מהטפה כיון שהוא שלא ברצון וממילא אם הי' נופל אח"כ ככר של תרומה אפי' בהדיח איננו טמא מפני שמי הגבא לא קבלו טומאה מהטפה כיון שנפלה שלא ברצון והטפה גופי' בטלה ברוב א"כ אין כאן שום טומאה ולהכי אפי' בהדיח טהור אך עתה בא לאשאוענין בנפלו מים טמאים מרובים עד שרבו על מי הגבא או מחצה ע"מ אף שמסתמא נפלו שלא ברצון ולא נטמאו מי גבא מ"מ כיון שלא נתבטלו מים טמאים ברובו הרי הם במקומם טמאים ולכן בהדיח דוקא כיון שהוא לרצון נטמא אבל בלא הדיח לא נטמא ממים טמאים כיון שבאו עכשיו בקרקע הרי דינם כמו גבא שאין מטמאים את הככר אלא לרצון ומיושב ג"כ לפ"ז שלדעת הרמב"ם אין אנו צריכין לומר דהא דתנן נפלו מים טמאים דמיירו דנפלו בכוונה דאפי' שלא בכוונה וכפשטות לשון נפלו דמיירי בנפל מאליו ואפילו הכי בהדיח טמא מפני שמיירו אפי' ברוב מים טמאים ובלא הדיח שפיר דכיון שנפלו לתוך הגבא חשובין כמו הגבא שאינם מטמאין אלא לרצון ובזה מובן פי' המשניות להרמב"ם י שכ' וז"ל במשנה ג' ועיקר המקובץ עמהם שמשקין טמאים לרצון ושלא לרצון עד אלה המים שבקרקע ע"כ כוונתו דמים טמאים קודם שבאו לקרקע מטמאין אף שלא ברצון אבל משבאו לקרקע דינם כמו מי גבאים ואינם מטמאים אלא לרצון ולהכי אם לא הדיח טהור וא"ש ונכון מאוד ברוך החונן לאדם דעת:

והנה כבר הבאתי שיטת הר"ש והראב"ד והר"ב בפירוש מתני' דכל זמן שלא נחשבו המים לתלוש אותם מן הקרקע אינם מוכשרים לקבל טומאה דהוי כמחובר וטפה טמאה שנפלה בהם בטלה ברוב ולהכי אם לא הדיחו אפי' הגביה הככר לא נטמאה אבל אם הדיח הככר אז חשב על תלישת המים ונעשו מוכשרים לקבל טומאה ונתעורר הטפה הטמאה לטמאות אותם ונטמא הככר וכן מהאי טעמא בשתה טהור ומלא בכלי טהור נחשבו המים ונעשו מוכשרין לקבל טומאה אך תימה להבין כיון שקודם שהדיח ונתישו המים כבר נתבטל הטמא ברוב מדוע נאמר דלאחר שנתלשו חוזר וניעור מביטולה לטמאות וראיתי בספר דברי חיים להגאון מסאנץ שכתב הטעם משום דטומאה כמאן דאיתא דמי וכמו דאמרי' בבכורת (ד' כ"ב) בהלוקח ציר מע"ה דאמרי' שם דמשיקו במים וטהור בממנ"פ אי רובא מיא סלקא לי' בהשקה ואי רובא ציר ציר אינו מקבל טומאה ומיעוט המים בטל ברוב ואיתא שם דאמר ר' ירמי' דהציר אסור לקדירה משום דהמים הנוספים חוזרים וניעורים כיון דאיכא רובא וטומאה כמאן דאיתא דמי ופריך שם מאפר כשר שנתערב באפר מקלה וכן מנבילה. בטילה בשחוטה דאי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי ליטמא במשא ומשני אין הכי נמי ותו פריך הש"ס מבהמה ששפעת חררה כו' ונשארה בקושיא עיי"ש ולפ"ז אתי שפיר דהכי נמי טומאה כמאן דאיתא ונתעורר אחר הביטול לטמאות וצ"ל דהראב"ד והר"ש פליגי ארמב"ם דס"ל דבלח בלח לא אמרי' טומאה כמאן דאיתא דמי וכמו שהביא המשנה למלך בריש הל' מטמאי מו"מ הל' י"ד בשם מהר"י קורקס דכתב דלכך פסק הרמב"ם דבהמה ששפעה חררת דם אינו מטמא במשא משום דהוי לח בלח לגמרי ע"כ. ותימה לפי דברי חיים הנ"ל מדוע לא השיג הראב"ד שם על הרמב"ם בסוף פ"א מהל' אבות הטומאה גבי בהמה ששפעה כו' דהי' לו לראב"ד להשיג שמטמאה במשא כיון שס"ל דגם בלח בלח אמרי' טומאה כמאן דאיתא דמי ועוד קשה דאמאי לא הביאו בבכורת סוגיא הנ"ל ראי' למאן דאמר טומאה כמאן דאיתא דמי ממתני' דריש מקואות דלשיטת הר"ש וראב"ד מבואר במתני' דטומאה כמאן דאיתא דמי אפי' בלח בלח וצ"ע:

אבל הנראה לדעתי בסייעתא דשמיא בטעמא דהך דינא הוא משום דקיימ"ל בכל התורה כולה מדאורייתא כל היכי דמעורב איסור בהיתר בטיל ברובא בין במינו ובין שלא במינו בין ביבש ובין בלח כל היכי דליכא טעמא וכן להיפוך היתר שנתערב באיסור הוא ג"כ כולו איסור הגם שלא אמרי' דהיתר יהי' נהפך לאיסור היינו לחיוב מלקות או קרבן אבל ודאי שכולו אסור עיי' מל"מ פ"ז ממעילה ומנחת כהן הבאתי דבריהם בספרי אומר לציון אות (ש"ה) עי"ש הרי שכל דבר שנתערב ברובו או שאסר כולו או שמותר כולו ואפי' במע"מ אזלי' לחומרא אכן מצינו בטומאה שטפה טמאה כל שהוא שנגעה או נתערבה אפי' באלף סאה מים טהורים שמטמאה את כולם וכמש"כ הרמב"ם פ"ד מהל' ט"א הל"ב ובתוס' יו"ט טהרות פ"ב ולא שייך בזה ביטל אך כ"ז אם נתערב טפה הטמאה במשקים שראוין לקבל טומאה אבל אם נתערב במשקין שאינם ראוין לקבל טומאה אז המשקים לא נטמאו ועל כורחך טפה טמאה שנתערבה בהם בטלה ברוב כיון דכללא הוא דמדאורייתא כל דבר ברובו בטיל רק בטומאה גזירת הכתוב שלא מהני ביטל כיון שגם היתר מיטמאי בנגיעה אך היכי שאי אפשר להם להיות טמא אז הדרי' לכללא דביטול ברוב וכל זמן שאין המבטל ראוי לקיבול טמאה ע"כ הטפה בטלה שלא מצינו בתורה ענין שיהי' מיעוט המתערב ברוב שנאמר המיעוט יחשב בעינינו חלוק בדינו מן הרוב המבטלו ובזה אתי שפיר ונכון מאוד טעמא דמתני' דבשלמא בכל האיסורים שהמיעוט בטל ברוב נשאר כך לעולם דהיינו אם מיעוט איסור נתערב בהיתר רוב אז הטעם שבטיל משום שאין כח המיעוט מספיק לאסור הרוב ואדרבה כח הרוב אלים טובא ולכן בטיל וכן ישאר תמיד ולא ישתנה לעולם אבל במתני' טפה טמאה שנפלה למי גבא הי' מן הדין שיטמא את כל המים שבגבא רק כיון שאין המים ראוים לקבל טומאה ע"כ אמרי' דבטילה הטפה ברוב ולא מחמת שאין כח בטפה מעט לטמאות דהרי בטומאה המיעוט מטמא המרובה כנ"ל רק מחמת שאין כח במים שבגבא לקבל טומאה כל זמן שמחוברים אבל אם נתלשו לרצון ונעשים המים מוכשרים לקבל טומאה מיד חזרה הטפה לטמאות אותן כי ככוחו מאז כוחו עתה ג"כ לטמאות ולהכי א"ש דאם הדיח הכר דנטמא כיון דחשבינהו למים ונעשו מוכשרים ותלושים ופסק כח המערב קבלת הטומאה מיד חזרה כח הטומאה שבטפה למקומה ונטמאו המים וגם הככר אך כ"ז תינח הכא במתני' דהמי' שבגבא בעצם מוכשרין לקבל טומאה רק כל זמן שהן בקרקע חשובים כמחובר ומעוכבים הכשר לקבל טומאה שפיר נש הסברא מחייבת בהעדר המעכב דהיינו שנעשו תלושין חזר כח המטמא לקדמותו כיון דמעתה אין כאן דבר המעכבו ולהכי כ"ע מודו דטמא אבל התם בציר הציר גופא בעצם אין ראוי לקבלת טומאה לעולם ותמיד מעכב את מיעוט המים להיות נטמא וממילא בטל ברוב רק עתה נתוסף מים ונעשה רובא בזה ודאי פליגי אם נאמר טומאה כמאן דאיתא דמי כיון שגם עכשיו הציר שאינו מקבל טומאה במקומה עומדת ולא נשתנה כלל א"כ יש סברא לומר שעדיי' בביטולו הראשון קיימת וכן באפר וחררת דם בכולם אין המבטל מקבל טומאה לעולם ושפיר פליגי אי טומאה כמאן דאיתא דמי ובזה א"ש דלא הביאו ראיי' ממתני' דהכא במתני' כולי עלמא מודה דהטומאה חוזר וניער והראב"ד אף דשתק ומודה לו לרמב"ם בבהמה ששפעה כו' שאינו מטמא במשא משום דבלח בלח לא אמרי' טומאה כמאן דאיתא דמי שאני התם משום שבטל הבשר ברוב דם וגנונים שיוצאין עמה דהמבטל אינו מקבל טומאה משום דהוי לי' משקה סרוח וכמבואר בפסחים דף כ' וברמב"ם ולהכי נשאר בביטולו לעולם אבל במתני' כיון דנחשבו המים בתלוש תו חזי לקבלת טומאה ומתטמאין המים וכ"ע מודו כן נלע"ד ברור:

ובדברינו יתישב קושית תוס' י"ט על הר"ש שכ' וז"ל ומ"מ קשיא לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר תיפוק לי' משום טיפה עצמה הואיל וביערה מביטולה שאין למשקין שיעור לטמא ע"כ ולק"מ דע"כ לא ניערה הטפה מביטולה עד שיתכשרו המים לקבל טומאה דכל זמן דאין המים מוכשרים הטפה בביטולה ואינה מטמאת וכיון שהוכשרו המים לקבל טומאה ע"י תלישתן ממחובר הרי הם מתטמאים מיד קודם שנגעו בככר ולהכי שפיר דהטפה מטמא בראשון למים ושוב נטמא הככר מהם וא"ש. והנה ר' שמעון שחולק במתני' וס"ל דבין שהדיח ובין שלא הדיח טמא כתבו הרמב"ם והר"ב הטעם משום דחיישי' שמא כשנשטפו כל המים נשתיירה הטפה ההיא על הככר וטמאתו ע"ש וקשיא לי למה לה לתוספתא ולראשונים הנ"ל כל כך דהרי קיימ"ל בר"ה י"ג דביין ושמן וכן במים אמרי' יש בילה אפי' לקולא וכמבואר בזבחים פ' וכיון דיש בילה בדבר לח ליכא למיחוש שישאר הטפה בלבד בלא תערובת וכמבואר שם ברש"י עי"ש וע"כ צריכין לדחוק שס"ל לר"ש כר"א אליבא דרב אשי שם דאפי' בלח אין בילה ואמאי לא נימא דת"ק ור"ש אזלו לשיטתייהו (עיי' בצל"ח פסחים סוגי' דר"ח סגן אות ק"ח שכ' כלי שטף הוי דבר שיל"מ דיש לו היתר בטבילה) דהנה נלע"ד בפשיטות דמים טמאים הוי דבר שיש לו מתירן דהרי אפשר להשיקן במקוה והרי אפי' בכלי שנתערב הי' מיקרי דבר שיש לו מתירן ע"י הגעלה לולי דהוי הפסד וגם יש פוסקים דלא חיישי' להפסד מועט עיי' יו"ד ק"ב סעי' ג' ומדוע לא יהי' מים טמאים דבר שיש לו מתירן דהרי ההיתר קל מאוד וכמש"כ הר"ן בפ"ב דכתובת גבי אשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת באמתלא ואף דהיא בידה לטבול לא אמרי' לה הא מיא בנהרא זילי טבילי דסמכינן אאמתלא וכיון דהיא בידה לגבי אשה ה"ה לגבי מיא והנה הרמב"ם במלחמות בפ' כל שעה בסוגיא דחמץ בזמנו כתב דחכמים ור"ש פליגי אי דבר שיש לו מתירן לא בטיל או בטיל ור"ש הוי דס"ל בנדרים דדשיל"מ אינו בטיל וחכמים פליגי עליו ולפ"ז ארווח לן טעם מחלוקת הת"ק ור"ש במתני' דת"ק ס"ל דדשיל"מ אינו בטיל א"כ שפיר בטלה הטפה טמאה במי הגבא כל זמן שלא נתלשו ולהכי בלא הדיח הככר טהור. אך ר"ש לשיטתו דס"ל דבר שיש לו מתירן לא בטיל שפיר ס"ל דאפי' לא הדיח הככר טמא משום דהטפה לעולם חינה בטילה משום דהוי דבר שיש לו מתירן ושפיר איכא למיחוש שמא נגע הטפה בככר ולכן לעולם טמא וציר שמבטל מים היינו משום מבשא"מ:

היוצא לנו לפי דברינו הנזכרים הנפקא לן לדינא בין שיטת הרמב"ם ובין שיטת הר"ש והראב"ד בשני ענינים א' דבנפלו מים טמאים מרובים לתוך מי הגבא עד שליכא שיעור ביטל ברוב אז לרמב"ם אפילו בלא הדיח הככר טהור משום דמים טמאים כיון שבאו לקרקע נחשבים כמו הגבא ואינם מטמאים אלא לרצון אבל לשיטת הר"ש וראב"ד בכהאי גוונא אפי' לא הדיח טמא דכיון שליכא ביטול ברוב נהי דמי גבא לא נטמאו משום שאין מקבלין טומאה מ"מ מים טמאים כיון שלא נתבטלו הרי המה מטמאים לככר הב' דלדעת הרמב"ם מי הגבא מקבלין טומאה כמו שאר מים שבכלים רק שאינם מתטמאים ולא מטמאים רק לרצון ולהכי אם נפלה טפה טמאה לתוך הגבא שלא לרצון לא מתטמאו המים שבגבא והטפה בטילה ואם שתה ממנו טהור או מלא בכלי טהור ובנפל לתוכו ככר אפי' הדיח טהורים כולם משום דאין כאן טומאה כלל וחוזר וניעור לא סבירא לי' לרמב"ם כלל אבל לשיטת הראיש והראב"ד בכל אלם טמאים דכיון שתלש המים מן המחובר בכוונה לא מהני הביטול וחוזר וניעור הטיפה ראשונה ונטמאת לכל אלו כנלע"ד:

אבל נראה דהא כולו עלמא מודו דמשקין טמאים שבכלים מטמאים ברצון ושלא ברצון ולא הבנתי דברי הרא"ש בפי' למס' מכשירין פ"ב במי שפיכות שנפל עליהן מי גשמים דכיון דלא אחשובינהו למי גשמי' לא מיתטמאו ואמאי הא מים טמאי' מטמאין אף שלא לרצון וצ"ע:

במשנה ז' למעלה מהן מקוה שיש בו מ"ס שבהן טובלין וגרסי' במס' שבת ס"ה והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפרוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים ופירש"י דזקנים הראשונים היו דורשים כמשמעו כדבר המנודה ומורחיקה מבעלה ור"ע לימוד בנדתה בטומאתה תהא עד שתבוא ותטבול במים אעפ"י שעברו ז' שלה וכ' הרשב"א בחידושיו וז"ל ולזקנים ראשונים איכא למימר דנפקא לן מהדרש במי נדה יתחטא דאמרי' בסוף ע"ז מים שהנדה טובלת בהן ור"ע ס"ל דלמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחול הוא לא בעי טבילה ע"כ וקשיא לי אי נימא דהקרא דוהדוה אתי' לאוריי' דלא תתשט ולא תיקשו לך א"כ אתה מגנה כו' ונמצא בעלה מגרשה כיון שכל הנשים יש להן סדר נשים וכולן יהי' אסורים להתקשט א"כ הכי נימא דכל ישראל יגרשו נשיהון והלא כל הנשים יהי' מנוולים ואת מי ישאו אלא ע"כ צ"ל דהא פשיטא מאיזה לימוד דאפי' לבעלה צריכה טבילה א"כ שפיר שייך החשש שמא תהיה אחת חלושת כח או למקרה אחרת שלא תוכל לטבול אחרי ימי נידתה ואי נימא דלא תתקשט תתגנה בעיני בעלה ויגרשה א"כ ע"כ כבר אנו צריכי' ללמוד דנדה אסורה לבעלה בלא טבילה א"כ תיקשו למה לן הלימוד דבנדתה תהי' עד שתבוא למים וא"כ קשה במה נפשך לר' עקיבא או דלא שייך שמא תתגנה משום דכל הנשים יהי' כן או דלא צריך הלימוד על הטבילה:

ונלע"ד מכאן ראיי' לדברי התוס' י"ט פ"ח מכלאים הביא דעת הרמב"ם דמן התורה אינו אסור הנהנה דכלאים ריק דומי' דשור וחמור טהור וטמא אבל הרא"ש ס"ל דכל המינים אסורים מדאוריי' והקשה התוסי"ט מירושלמי דרוצה לאסור לרכוב על פרידה מק"ו דמה כלאי בגדם שמותר להלביש זה על גב זה אסור בתערובתן והביא הירושלמי דמוכח דפרד מותר מדוד ובניו שרכבו על הפרד והא פרד הוא משני מינים טמאים ומוכח מזה דמאוריי' אסור דאל"ה דאינו אסור דק מדרבנן מאי ראיי' מדוד ובניו כיון דלא מצאנו גזירה א' באחד מספרי הנביאים שוב הביא מתוס' פ"ק דקדושין דהקשו אהא דאמרי' שלא אכלו ישראל מצות בפסח מן החדש עד שהקריבו העומר ומקשו בירושלמי יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותי' דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני והכא נמי נוכל לומר שכבר גזרו בימי דוד על שניהם טמאים ע"כ ולפ"ז נוכל לומר דזקנים ראשונים הי' ס"ל דנדה צריכה טבילה לבעלה מדרבנן גזירה אטו לטהרות וכל זמן שלא טבלה אסורה מדרבנן ולפ"ז שפיר דרשו שנדה אסורה בתכשיטין וממילא אמרי' כל מה שתיקנו חכמים כעין דאוריי' תיקנו ואפי' אחר שבעה כ"ז שלא טבלה אף שאינה אסורה אלא מדרבנן וע"ז שפיר פריך ר"ע א"כ אתה מגנה על בעלה דאם יהי' לאחת חולשה או שאר מקרה ואין ביכולתה לטבול ואתה אוסרם להתקשט נמצאת מגינה ובעלה מגרשה וכיון שאין אנו יכולין לאסרה בקישוט כשהיא אסורה לבעלה מדרבנן גם כשהיא אסורה מדאוריי' ע"כ אינו אסורה דאין לחלק כנ"ל וא"כ שפיר אמר דהפסוק והדוה כו' אתי להורת שבנדתה תהי' מדאוריי' עד שתטבול. ובהכי ניחא לי ג"כ לישב מה דקשיא עוד בדברי ר"ע שהשיב שא"כ אתה מגנה כו' וכי משום טעם חלוש כזה נדחה דין דאוריי' כיון שהם ס"ל דמדאוריי' אסורה להתקשט. איך נבטל דברי תורה משום שמא יגרשה אבל בדברינו ניחא דהכי קשיא לי' לר"ע דכיון דנלמד דאסורא להתקשט בימי נדתה דאוריי' א"כ ע"כ גם לאחר שעבר ימי נדתה כ"ז שלא טבלה ג"כ תהי' מוכרח לאסור בקישוט מדרבנן דכל מה שתיקנו ע"כ כעין דאוריי' תיקנו וזה אי אפשר שיגזרו רבנן דא"כ תתגנה אשה שאינה יכולה לטבול ולא קשי' לי' לכ"ע אנדה דאוריי' אלא אנדה דרבנן דע"כ שאסרוה לבעלה משום גזירה דטהרות ע"כ תיגזור ג"כ בקישוט יאסרה דאל"ה אלא תאמר דקודם שטבלה מותרת להתקשט הדר איכא למיגזור שנאמר דטהורה היא גם לטהרות וא"כ תיקשו דא"כ אתה מגנה אלא ע"כ מה תאמר שבאמת לא גזרו כלל אפי' לבעלה זה אינו אמת דהרי אנו רואים ומקובלים שלעולם אשה אסורה לבעלה קודם טבילה אלא ע"כ מוכח מזה דהכתוב והדוה לא אסרו בקישוט אפי' בימי נידותה דאוריי' והכתוב בא לאוסרה לבעלה מדאוריי' קודם טבילה אבל קישוט מעולם לא נאסר וא"ש:

שם במתני' ומטבילן היינו מדרבנן צריך לטבילת כלים מם סאה דמדאוריי' רביעת מים חשיב מקוה לטבול בו מחטין וצינורת כמבואר פסחים י"ז ואמרי' בנזיר ל"ח שבטלוה לרביעת דמקוה ובעיני' גם לכלים טמאים מם סאה ואמרי' שם בפסחים לר' שמעון דבמשקה בית מטבחיא בכלים מקבלין טומאה ובקרקע טהורים ואינם מקבלין טומאה דאוקמוה אדאוריי' והוי לה כמקוה ואינו מקבל טומאה עי"ש וברש"י והנה הר"י הביאו התוס' שם והרא"ש בפ' מרובה ובהל' מקואות הוכיח מכאן דמקוה שכולו שאוב כשר מדאורייתא מדמפליג ר"ש בין כלים לקרקע ואינו מפליג בין שאובים לשאינו שאובים ש"מ דבקרקע אפי' שאובים טהורים מדאוריי' רק בעלמא בטלוה ובמשקה בית מטבחיא אוקמי אד"ת והוי מקוו' לטהר מחטים וצינורת ולהכי טהורין והרא"ש שם דחה ראיי' זו וכו' שלעולם מקוה שכולו שאוב דאוריי' פסול וה"פ בכלים מה שהי' משקה בית מטבחייא פעם אחת בכלים אעפ"י שהן עכשיו בקרקע טמאים אבל בקרקע טהורין פי' מה שהיו לעולם בקרקע ולא היו בכלי שלא באו לתוך כלי כלל כגון שהמשיכן מאמת המים לשם טהורים ע"כ והנה מוכח מזה דמים פחות ממם סאה שהמה בקרקע אף שלא באו לכלי לעולם מקבלין טומאה בשאר דוכתי' רק במשקיא בית מטבחיי' אוקמי אדאוריי' כיון דחזי לטהר מחטין וצינורת אבל בשאר דוכתא כיון דבטלוה לרביעת דמקוה כל שהם פחות ממ' סאה אף שהן בקרקע מקבלין טומאה וכמו שפירש"י שם בפסחים ד"ה בקרקע טהורין כו' א"כ תיקשו לעיל במתני' דאמר ר' שמעון בין שהדיח ובין שלא הדיח טמא ואמרו בתוספתא הביאו הרא"ש ג"כ דטעמא דר"ש משום דחיישי' שמא נשאר הטפה טמאה באחרונה לאחר שנשטפו המים מעליה וטמאה לככר ואמאי לא אמרו כפשוטו דהרי עיקר טעמא דת"ק דבלא הדיח טהור משום דמים מחוברים אינם מקבלים טומאה והרי ר' שמעון לשיטתו ס"ל דאפי' מחוברין לקרקע כת שאין בהם מם סאה מקבלין טומאה א"כ הרי נטמאו המים מהטפה טמאה וממילא הככר טמא שהמים מטמאין אותו אלא ע"כ מוכח מזה כולו שאוב כשר מדאוריי' ומקוה רביעת אפי' שאוב כיון שהוא בקרקע מדאוריי' הוי מקוה למחטין וצינורת רק מדרבנן בטלוה בשאר דוכתי' אבל במשקיא בית מטבחייא העמידו על ד"ת ולכן טהורים אבל במתנ' דריש מקואות דמיירי במים מחוברים בקרקע לעולם ואינם שאובים כי הרמב"ם שכ' בחיבורו אפי' בשאובים לשיטתו אזיל בפירש המשנה כמבואר לעיל ואין ענינו לכאן ולהכי גם ר"ש מודה דאינם מקבלין טומאה כלל ולהכי שפיר הוצרכו בתוספתא ליתן טעם לדברי ר"ש משום דחיישי' שהטפה טמאה נשארת באחרונה וא"ש וזה ראיי' לשיטת הפוסקים דכולו שאוב מדרבנן וקושיא גדולה על שיטת הרא"ש וצ"ע:

ועוד קשה דהרי הר"ש מייתי תוספתא במשנה ד' מי שפיכות ומי גשמים שנתערבו כו' ר"י ור"ש אומרים בקרקע טהורים ונראה לענ"ד דהרא"ש פוסק כר"ש דהרי במס' מכשירן פ"ב מ"ג כ' הרא"ש בפירושו דהך דינא דהך מתני' דמי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים כו' מיירי דוקא בכלים אבל בקרקע לעולם טהורים כיון דמחוברים ניהו אינם מקבלין טומאה וע"כ פוסק הראש כר"ש וא"כ איך מפרש דהא דאמרי' בפסחים דבמשקיא בית מטבחי' ס"ל לר"ש דבקרקע טהורין דהיינו שלא הי' מעולם בכלי רק תמיד בקרקע שנמשך לשם ממעין דמוכח מזה דר"ש ס"ל בשאר דוכתי' דאפי' בקרקע מקבלים טומאה ונמצא ר"ש סותר את דבריו דלעיל אלא ע"כ מוכח מזה דר"ש בפסחים מיירי בשאובים שבקרקע ומוכח דכולו שאוב מדרבנן. וצע"ג:

לעיל משנה וי"ו. למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו ופי' הרמב"ם והר"ש דהיינו כל זמן שהגשמים יורדים וההרים בוצלין ופי' הרא"ש מים שיורדין מבצבין ומבעבעין לגומת שבעמקים וכן כ' הרמב"ם בחיבורו שכל זמן שהגשמים יורדין ואפי' פסקו מלירד רק שעדיי' המה זוחלין מהרים ונקוים מטהרים בהם המשקים טמאים אבל כיון שפסקו מליזחל הרי הן נמי גבא. כיון שאין בהם מם סאה. והנה המהרי"ט בתשובה סי' י"ט רוצה לתרץ בזה קושית הר"י על שיטת הרמב"ם וראב"ד שס"ל דגם לאדם סגי במעיין כ"ש רק שיהי' יכול ליטבל גופו בב"א מסוגיא דחגיגה דבטל וגרגותני שחלקו המקוה פסול דהא כולה ארעה חלחולי מחלחלא ואפ"ה בעי מם סאה דע"כ ממעיי' מיירי דמי גשמים אינם מחלחלים ותי' המהרי"ט דממתני' הנ"ל מוכח דכל עירוב דומיא דסל וגרגותני אעפ"י שהמים יוצאין וביצצית אינו חיבור דהא ארעה כולה חילחולי מחלחלא בשעה שהגשמים יורדים וההרים ביצצין ולא הוי חיבור למ' סאה דרך אותה ביצוצה ה"ה בסל וגרגותני נמי הכי דינא דאינו חשוב חיבור עד שיהי' כשפופרת הנוד אבל מעין גמור כשם שהוא מטהר כלים כך מטהר את האדם ע"כ והם דברי תימה בעיני דמאי ראיי' יש ממי תמצית שלא פסקו לגרגותני וס"ל דהרי הב"י בריש סי' ר"א הביא תוספתא בד"ה ומשמע דב"ש וב"ה פליגי במי. גשמים הבאים מדרין דלב"ש רואין אותם אם יש מתחילתן ועד סופן מ"ס טובלין בו וב"ה אומרים דאין טובלין בהן עד שאו' לפניו עוגא מם סאה וטעמא דב"ה משום דקטפום לא הוי חיבור או משום דאין הנוטפין מטהרין בזוחלין ע"כ א"כ מי תמצית שלא פסקו דנזחלין מן ההר אין מצטרפין למם סאה מתרי טעמים הנזכרים שהמה קטפרס וזוחלין אבל במקוה שחלקו בסל דלא שייך הנך טעמא לעולם דכשר ומצטרפים למ"ם שבתוכו:

עוד הקשה המהרי"ט שם על שיטת הר"י והר"אש דבמעיין צריך מם סאה לאדם מהתוספתא שהביאו הר"מ והר"ש פה במשנתינו וז"ל זה הכלל כל מקום שאדם טובל בו טובל ידים וכלים אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלין בו דמוכח מזה דמעין שאין בו מ"ס דידים וכלים טובלין בו גם אדם טובל בו לענ"ד נראה לא מבעי' לפי גרסת הר"ש כל מקוה שאדם טובל בו לק"מ דלא מיירי התוספתא אלא ממקוה ולא ממעין ובמקוה פשיטא דגם לכלים בעי מ"ס אלא אפי' לגרסא שברמב"ם דכל מקום שאדם טובל בו י"ל דהתוספתא מיירי מכלי נכרים דילפי' ממי נידה יתחטא דצריכם טבילה במים שהנדה טובלת א"כ דינם כאדם וצריך מם סאה ועיי' מה שכתבתי בזה בספרי אומר לציון באות (ד"ש):

עוד הקשה המהרי"ט שם ממתני' לשיטת מהריק ות"ה שכתבו טעם להמחמירם גם במעין לנקותו בענין שלא יבואו מי שאובים לתוכו מרום שס"ל כשיטת הר"י ורא"ש דגם במעיין מ"ס לאדם למה לא נילוף ק"ו דמה מי תמצית שלא פסקו שפסולים לטבילת ידים וכלים ואפ"ה מטהרין מים הטמאים שנפלו לתוכו מטעם השקה מעין שאין בו מם סאה שכשרים לידים ולכלים אינו דין שיטהרו השאובין בהשקה לק"מ לענ"ד דשאני מי תמצית כיון שהרוב מי גשמים ומדאוריי' בטילם ברוב ולהכי מהני ג"כ השקה שיטהרו הטפה לגמרי אבל במעין שנפלו לתוכו שאובין מרובין שפיר י"ל דלא מהני השקה לחוד כיון שליכא רוב לצרף בהדי ולהכי לטבילת אדם השאובין פוסלין אותה ולכך החמירו הגדולים הנ"ל לנקות אותם כדין מקוה וא"ש:

שם משנה זין. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין וריבה עליהן מים שאובים שוה כו' ולמעין לטהר בכל שהן הנה בהא כולי עלמא מודו דמעיין כ"ש אפי' אין בו רביעת לרוב הפוסקים מטהרין כלים טמאים אפי' מדרבנן ובלבד שיהי' גוף הכלי ותרבה במים כולו וכל שהוא דמעיין לא בטלוה ובהא נמי כולו עלמא מודו דמי מקוה שיש בו רביעת מן התורה מטהר כלים טמאים שנתכסה בהן כל גופן רק מדרבנן בטלוה כמו דאיתא מפורש בש"ס כל הנזכר בפסחים י"ו ובנזיר ל"ח ובהא נמי כ"ע מודו דמקוה אינו מטהר לאדם אלא א"כ שבו מם סאה ובלא"ה אפי' מדאוריי' לא מהני הטבילה ונלמד מבעל קרי שכתיב ורחץ במים את כל בשרו שיהי' כל גופו עולה בהן ושיערו חכמים מם סאה אך במעין לטבילת אדם בהא איכא פלוגתא דרבותינו כי דעת הרמב"ם והראב"ד שבמעין שיהי' כל גופו נכסה בו ואם הוא קטן או ננס די לו לטבול בו אפי' פחות ממם סאה רק שיכסה כל גופו בבת אחת כאשר נלמד מהיקש דביאת שמש וטעמם משום דגבי זב שכתוב בו מים חיים לא כתיב כל בשרו שיהי' נלמד ממנו שיעור מ"ס ורק בבעל קרי שכתוב בו במים מי מקוה כתיב ג"כ כל בשרו שנלמד מיני' מם סאה ולפי שיטתם מיתפרש התורת כהנים יפה אך מעיין מעיין מטהר בכ"ש ומקוה במם סאה דמיירי בין בכלים ובין באדם דלעולם המעיי' מטהר בכל שהוא דהיינו כל שגופו מתכסה בו בין באדם ובין בכלים בין מדאוריי' ובין מדרבנן ולא תיקשי לן והלא מקוה ג"כ מדאוריי' מטהר כלים ברביעת י"ל דכלים היינו כלי סעודה שנלמד מבמי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בו א"כ צריכי' גם המה מדאוריי' מ"ס כמו אדם וכיון דאיכא כלים אשר צריכי' מ"ס שפיר אמר והמקוה במם סאה אפשר שהוצרך לפרש כן לדעתי שטבילת כלי סעודה דרבנן עיי' כ"מ פי"ז ממ"א ובאמת כי קשה על הב"י למה דחיק את עצמו לומר לדעת הרמב"ם וראב"ד שצריכן לומר דהמקופה במם סאה הוי אסמכתא:

אך שיטת הר"י והרא"ש כבר כתבתי בספרי אומר לציון (באות ש"ה) דס"ל דגם במעיי' בעינן מ"ס לאדם ונראה דס"ל דילפי' ק"ו דמה במקום שאינו טעון מים חיים כגון בעל קרי מ"מ בעינן מם סאה וכמו דילפי' מכל בשרו מקום שצריך מים חיים מכ"ש שטעוני' מם סאה וכן משמע ברשב"א וכן שיטת הר"י שמדאוריי' בעינן במעיי' מם סאה ע"כ. אך הרא"ש שכ' וז"ל וגם מסתבר הואיל ושערו חכמים מי מקוה המה אל אמה ברום ג"א מים שכל גופו עולה בהן לא פליגי באדם לשער בכל אחד לפי גופו עכ"ל רצו אחרונינו ללמוד מזה דס"ל לרא"ש דרק מדרבנן בפי' מ"ס במעיין לאדם ואינו נראה לענ"ד כלל דיפלגו הרח"ש עם הרשב"א והר"ן בדעת הר"י חי ס"ל דמעיין מדאוריי' צריך מם סאה לאדם או רק מדרבנן ומכ"ש מה שהביא בספר לחם ושמלה בשם הב"ח והפרישה דגם במקוה סבירא להו דמם סאה לא הוי אלא מדרבנן חלילה לומר כן. אבל הנראה לענ"ד דס"ל להנך פוסקים כמו שכתב הב"י הביאו התוס' י"ט בריש פ"א ממועד קטן לענין מלאכת חול המועד דהמלאכה נאסרת מה"ת במועד רק שהתורה מסרוה לחכמים שהם יבחרו איזה מלאכה אסורה עי"ש דלפ"ז אף שחכמים אסרוה למלאכה זו מ"מ הוא מדאוריי' וכמו כן כ' הטו"ז ביו"ד ק"ז והתוס' י"ט בשביעת לענין איסור סחורה בדברים טמאים ע"ש והכא נמי כן התורה אמרה ורחץ במים כל בשרו שיהי' כל גופו עולה בהן זהו שיעור המקוה אבל לא כתבה התורה באיזה גוף רק מסרוה לחכמים וחכמים שיערו באע"א ברום ג"א דהיינו מם סאה א"כ ממילא הוי מם סאה דאוריי' אף שחכמים שיערו אותו ולזה שפיר כ' הרא"ש כיון דנמסר לחכמים לשער מים שכל גופו עולה בהן וכן עשו ושיערו במקוה כן מאיזה סברא נוכל לומר שבמעיי' לא שיערו כלל והניחו הדבר לכל א' לפי גופא אלא ודאי שחכמים שיערו בין למקוה ובין למעין מם סאה וממילא כיון שחכמים פירשו שמם סאה הוי שיעור שכל גופו עולה בהן ממילא הו"ל דאוריי' ממש ואין כאן מחלוקת כלל לדעתי אלא כולם שווים דלדעת הר"י מקוה ומעיי' לאדם מדאוריי' צריכי' מם סאה ונכון:

אך לשיטת הר"י והרא"ש קשה התורת כהנים הנ"ל דמעיין מטהר בכ"ש והמקוה בארבעים סאה במאי מיירי אי לאדם לעולם צריך מם סאה אפי' במעיין מדאוריי' כנ"ל ואי לכלים טמאים הרי מדאוריי' גם רביעית דמקוה מטהר ולמה אמר דהמקוה בע"פ ולזה דחקו עצמן התוס' ורא"ש ור"ש ויתר הראשונים דדרש זה אסמכתא בעלמא וקאי במקוה לאחר שבטלה רביעת דמקוה ע"ש כי הרשב"א מעיד שהוא דחוק יעויי' בחה"א בשער הטבילה:

ומכאן נראה לענ"ד להוכיח כרפת הדברי משה ביו"ד סי ק"כ דהטור שם הביא בשם סמ"ק שכ' דאע"ג דמעיי' מטהר בכ"ש כטבילת כלי סעודה צריך מם סאה וכתב ע"ז הטור ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה דלא ידעי' דכלי סעודה בעי טבילה אלא מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא אין להחמיר בהם יותר מבנדה עצמה והקשה הב"י דהרי הר"י והרא"ש והטור עצמם ס"ל דגם במעיין צריך מ"ס לאדם וא"כ איך כ' שאין להחמיר טפי בטבילת כלים דהרי בטמאה נמי הדין כן עי"ש ותי' הד"מ דקושית הטור קאי לשיטת הסמ"ק דס"ל כדעת הרמב"ם דמעי' מטהר גם לאדם בכ"ש ולכן שפיר הקשה אך הטו"ז שם דהכי קאמר הטור כיון דלא ידעי' טבילה בכלי נכרים רק מכלים טמאים מכח מה מצינו א"כ לא נחמור יותר בהם במעיי' מטבילת כלים טמאים ורק במקוה צריכים מם סאה ע"ש היוצא לן דהדרכי משה חולק עם הט"ז בדעת הטור דלד"מ כפי שיטת הר"י והרא"ם וכמו דקיימ"ל בש"ע סי' ר"א דלאדם גם במעיי' צריך מם סאה א"כ פשיטא דגם טבילת כלי נכרים דילפי' מנידה ג"כ בעי' מם סאה בין במעיין ובין במקוה אבל לשיטת הטו"ז בדעת הטור אפי' להלכה דקיימ"ל דלאדם לעולם צריך מם סאה אפי' במעיין מ"מ בטבילת כלי נכרים במעיין סגי בכ"ש כמו כלים טמאים ורק במקוה צריך מם סאה לכלי נכרים כמו אדם וכדילפי' במים שהנדה טובלת כהן והנה אי נימא כדעת הטו"ז דהר"י והרא"ש מודים דבכלי נכרים יש חילוק מדאוריי' בין מעיין שמטהר בכ"ש ובין מקוה שצריך מם סאה א"כ למה נכנסו בדוחק לפרש התורת כהנים והרי מתפרש כפשוטו דמעיין מטהר כלים נכרים בכ"ש והמקוה במם סאה אבל כלים טמאים מדאוריי' בין מעיין ובין מקוה מטהרין בכיש רק רביעת דמקוה בטלוה חכמים אלא ע"כ כיון דכל הראשונים נכנסו בדוחק לישב הת"כ על כלים טמאים ובתורת אסמכתא ש"מ דפשיטא להו לפי שיטת הר"י ודעימיה דמעיין צריך מם סאה מדאוריי' ה"ה בכלי נכרים ג"כ מם סאה במעין כמו במקוה וע"כ הטור הקשה לשיטת הסמ"ק כנלע"ד ועיי' מה שכתבתי בזה בחיבורי אומר לציון (אות ש"ה) לישב ג"כ דעת הטור אבל גם שם העליתי דלשיטת הר"י פשיטא דמעיי' צריך מם מדאוריי' ע"ש:

והנה הרא"ש הביא דהר"י מייתי ראיי' מהא דאיתא בחגיגה דמקוה שחלקו בסל וגרגיתנא הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעה כולה חלחולי מיחל חלא ואפ"ה בעי' מם סאה במקום אחד ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מיתלמלא אלא במעין שגידי המעין מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעי' מם סאה וכ' הרא"ש כי נראין דברי הר"י כי אין להשיב על הראי' שהביא וראיתי בספר לחם ושמלה שתי' על קושי' זו וכן כתוב בס' גידולי טהרה עפ"י מה שהביא המרדכי בשם ראבי' מובא בש"ך ס"ק קי"ז וז"ל וההיא דארעה חלחולי מחלחל הכי פירושו כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולין חסרין ואין בכל אחד מהן מם סאה אעפ"י שניכר דארעה חלחולי מחלחלא ומפעפין מזה לזה אפ"ה לא הוי חיבור כו' הרי שאפשר לפרש דמיירי ממקוה ולא ממעיין ע"כ ולענ"ד כנים דברי הר"י דודאי אי אפשר לפרש דהא ארעה חלחולו מחלחלא כה"ג דא"כ תיקשו על רבא שם האיך מביא ראיי' מחרטה חלחולו כו' דהרי ערבך ערבא צריך ומדוע לא הראה לנו רבא דמנין לו דין דלא מהני בכה"ג ארעה חלחולי מחלחלא יצריך מם סאה במקום אחד דלמא באמת מהני הטבילה וכמו בחופר סמוך למקוה שלימה דמהני החילחול לטבול בהחפירה אפי' באין בו מם סאה דהוי כמחובר עם המקוה ה"ה בחפר שני או שלשה חפירות ואנו רוחין החילחול כנ"ל דלמא באמת מהני החיבור וממילא גם במקוה שחלקי בסל וגורגתני נמי טובלין ומניין פשיטא לו לרבא הך דינא שאומר בלי שום ראיי' אלא ע"כ מוכח מזה דרבא קאי אמעיין משום דפשיטא לי' דמעיין שוה למקוה לאדם דבעי' מם סאה מדאוריי' וכמו שכתבנו לעיל מפני דאיכא ק"ו ולזה שפיר מביא ראיי' דכמו במעיין אף שחלחולי מתלחלא וגידי המים מתחברים אפ"ה לא מהני הטבילה עד דאיכא מם סאה לפנינו במקום אחד ה"ה מקוה שחלקו בסל כו' ג"כ לא מהני הטבילה עד דאיכא ע"ס. וא"ש דברי הרא"ש ואין להשיב על ראיות הר"י:

פרק ב

הטמא שירד לטבול ספק טבל ספיקו טמא וכ' הרמב"ם ור"ש והר"ב ומובא בש"ע סי' ר"א הטעם משום דאוקמי אחזקה והקשה הטו"ז תיפוק לי דהוי ספיקו דאוריי' עיי' משנה למלך פ"א ממקואות ולא קשה מידי דהרי קיי"ל ספק טומאה ברה"ר טהור אבל באיכא חזקה טמא וק"ל והנה הת"ק ור"י פליגי בנטמא בולד הטומאה וס' טבל או לא דלת"ק טהור ולר' יוסי טמא משום דלעולם אוקמי' אחזקה והקשה המל"מ שם ד"ה וראיתי דהרי ס"ל לר' יוסי בתוספתא בהי' כאן שני מקואות פחותים מארבעים סאה ונפל לתוך אחד מהן שלשה לוגים ואח"כ נתמלאו המקואות ממי גשמים דאם עשה טהרות הטהרות טהורין כיון שהוא ספק דרבנן א"כ מ"ש מטמא טומאה ודאי דרבנן ס' טבל נימא ג"כ דספק דרבנן לקולא ואם תאמר דאוקי אחזקת טומאה א"כ גם התם נוקי הטמא בחזקת טומאה ומה שתי' שם המשנה למלך ע"ז סברתו לחלק אינו מובן היטב ונראה לענ"ד לחלק כך דהנה הרמב"ם בהל' ממרים פ"א כתב דכל העובר איסור דרבנן עובר אלאו דלא תסור והקשה בל"מ א"כ נילך בספיקו להחמיר כמו בס' איסור דאוריי' ותי' דכן התנו חכמים מיד כאשר גזרו על האיסור דדוקא ודאי יהי' אסור אבל בספק נילך לקולא עי"ש ובזה א"ש דבשלמא מי שטמא טומאה דרבנן כיון שהוא ודאי טמא הוי לי' כמו שנטמא דאוריי' וממילא בספק טבל מעמידן אותו על חזקתו כמו בטומאה דאוריי' אבל הטמא שטבל במקוה ספק פסול שאובים כיון דלא גזרו אלא על ודאי שאובין ולא על הספק ממילא דמהני לי' טבילתו דהוי ס' דרבנן שהמה בעצמם התירו וא"ש. דודאי מודה ר' יוסי אם בס' אם נטמא בטומאה דרבנן דהוא טהור וכמבואר במתני' דליטמא ולטמא טהור משום דעל ספק לא גזרו אבל בנטמא ודאי הרי גזרו ועשאוה כשל תורה מטעם דלא תסור ממילא בספק טבל טמא וזהו נכון:

משנה ג' ספק מים שאובים שהתירו חכמים כו' הר"ש הביא מחלוקת הפוסקים אי כולו אי רובו שאוב דאורייתא או דרבנן ואחד מן הראיות שהביאו דשאובה פסול מדאורייתא הוא מתוספתא צינור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצידו ס' מן הצינור למקוה ס' מן המכתשת למקוה פסול ואם יש בו רוב מקוה כשר ש"מ דלא הכשירו ספק, מים שאובים אלא היכי דאיכא רוב מקוה כשירה דמשם ואילך שאיבה מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וכן כ' הר"ן בשבועת דכל היכי דאיכא רוב מים כשרים אמרי' מדאוריי' ברובא בטיל והגאון בס' אמרי' אש כ' על על זה ויש לחקור לדעת הנ"ל דמשום ביטול ברוב מדאוריי' מותר להשלים מיעוט המקוה בשאובים א"כ לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל נאמר דאסור להשלים מיעוט המקוה בשאובים א"כ צדקו דברי הרשב"ם בסוגיא דצינור דפי' דמיירי ממקוה שלם וע"ז פריך הש"ס מכלל דשאובים דאורייתא ולא ניחא לי' לפרש דמיירי ממקוה דעלמא דכל שאין מם סאה נפסלה כ"ג לוגין וע"ז פריך הש"ס מכלל דשאיבה דאורייתא דאפשר דאפי' ג' לוגין פוסלין מדאורייתא כיון דהרשב"ם פסק דמין במינו לא בטיל כדעת רש"י זקינו א"כ אפי' ג' לוגין פוסלין מדאורייתא ורק פחות מג' לוגין כשר ואינו פוסל משום דס"ל כר"ת דג' לוגין פסולין הלכה למשה מסיני ולא פחות וכמו שכ' בשם ר"ת עי"ש ומובא בס' לחם ק ושמלה דברי אמרי אש הנ"ל:

לענ"ד נראה דלק"מ ולא שייך כאן מין במינו לא בטיל וגם ר"י מודה דהכא בטיל וטעמא דידי דהרי כבר כתבתי לעיל במשנה א' בטעם מתני' דאם לא הדיח הכיכר טהור מטעם ביטול ברוב ובהדיח נעשה תלוש והדר מתעורר הטומאה מחדש וכתבתי שם דהיינו טעמא משום שודאי אמת מן הדין אין שיעור למשקים לטמא וטיפה טמאה אחת מטמאה כל המשקין שבעולם דכך הוא גזירת הכתוב אך הא תינח אם המשקים ראוים לקבל טומאה אבל אם אין ראוים לקבל טומאה אז ע"כ הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל כיון דאי אפשר שיהי' עפ"י התורה א' מעורב בשנים שיהי' כל א' נשאר על ענינו אלא או דבטיל המיעוט ברוב או דהרוב נעשה כמיעוט כמו בטומאה ומין במינו לר"י ודברי' שאינם מתבטלין וביטול ברוב זה גבי דין דמתני' אינו דומה לשאר ביטול ברוב דעלמא דהתם טעמא דאין כח במיעוט לאסור הרוב ולהכי כח הרוב חזק ממנו ומבטלו אבל במתני' אין הטעם מצד חולשת כח המיעוט דהרי ידענו דטיפה אחת מטמאה כל מימות תלושים שבעולם ורק משו"ה מתבטל הטיפה משום דאין כח בהרוב לקבל טומאה משום שהוא מחובר ולהכי הטפה בטיל אבל אי הדר נתלשו ונעשים ראוים לקבל ממילא כח המיעוט במקומה עומד ומטמאה למשקים ולכיכר ע"ש ובהכי נתישב לי מה שהקשתי לעיל על התוספתא דלמה צריך ליתן טעם לר"ש דחיישי' שמא נשאר הטפה באחרונה הרי ר"ש לטעמי' ס"ל דשיל"מ לא בטיל א"כ הרי הטפה טמאה הוי דשיל"מ ע"ש וכן קשה אפי' לדידן דקיימ"ל דשיל"מ מב"מ לא בטיל מדוע בטיל הטפה במים לדידן הרי הטפה טמאה הוי דשיל"מ בהשקה ובדברינו א"ש דהא דאמרי' דשיל"מ אינו בטיל היינו אם נוכל לומר דגם הנאסר יהי' עכ"פ בגדר חומרת האוסר אבל הכא כיון שהמים המחברים אז אפשר להם לקבל טומאה משום מחובר ממילא ע"כ דהטפה בטילה ברוב דהרי לא מצינו לומר שהטפה יהי' בעודו מעורב טמא והמי גבא טהורים אלא ע"כ בטלים וא"ש ולפ"ז בדין דמתני' גם ר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל מודה דהטפה טמאה בטילה ברוב דלא אמר ר"י מב"מ לא בטיל ואין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק כו' אלא דוקא שיש עכ"פ מציאות שיהי' הרוב מקבל הדין של האיסור דם חולין שאפשר עכ"פ לזרוק עם דם קדשים וכמו שכ' תוס' בזבחים ע"ז ד"ה רואין כו' וכן נבילה אינה בטילה בשחיטה משום דאפשר עכ"פ לשחיטה לקבל טומאה ואין זה ענין לפלוגתא דאזלי' בתר מבטל או בתיר בטיל דהתם הוא משום דצריך להיות מין במינו וצריך שיהי' שניהם בתואר אחת אבל במתני' דהמים שבגבא הן טהורין מטעם מחובר וכ"ז שהן מחוברין אי אפשר לקרוא עליהם שם טומאה ע"כ הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל. ובטיל הטיפה טמאה אפי' לר' יהודה. ולפ"ז אף דלטהר מים טמאים בהשקה בעי' מקוה שלם היינו לטהר אפי' אם מים טמאים הוי רובא אפ"ה נטהרים בהשקה למקוה שלם אבל ודאי דאם נפלו מים טמאים ברוב כשרים למקוה אפי' אין במקוה מם סאה אפ"ה בטילן ברובא כל זמן שהן בקרקע ומטעם שכתבתי דלא שייך בזה לומר מב"מ לא בטיל וכן לא שייך דבר שיש לו מתירן כיון דמים מחוברים אינם מקבלים טומאה ע"כ הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל וכל זמן שהן בקרקע פקע הטומאה מניהו והנה הא דמחובר אינו מקבל טומאה נפקא לן מפסוק אך מעין ומקוה בור מים טהור יהי' ומהך קרא גופא נפקא לן ג"כ שהמה מטהרין את הטובל בהן וכמו שפירש"י בחומש וכן מבואר בפסחים י"ו וכן הא דשאובין פסולים לטבילה ג"כ מהך קרא נפקא דמה מעיי' שאין בו תפיסת ידי אדם כו' וכמבואר בתורת כהנים מובא לעיל ולהכי ילפי' ג"כ דמקוה שרבו עליו מים שאובין הרבה אפ"ה טהורה דכמו דמהני השקה לטהר מים טמאים כמו כן מהני השקה שיהי' כשרים שאובים לטבילה וממילא נלמד דה"ה שבטלים השאובים ברוב מים כשרים אעפ"י שאין בהם מם סאה וכמו שבטלין מים טמאים במי גשמים שבגבא ואעפ"י שאין בהם מם סאה וכמבואר במתני' הנ"ל וממילא דלא שייך כאן לומר דמין במינו לא בטיל כיון דאין המים כשרים שבמקוה יכולין להיות להן דין שאובים ושיקבלו טומאה משום דהמה מחוברים ע"כ מודה ר' יהודה דמין במינו בטיל ולא קשה כלום דבכל מקום דאמר ר"י מין במינו לא בטיל היינו דוקא במקום שנוכל לומר דהמבטל יקבל עכ"פ ויהי' ראוי לכך שיהי' לו דין המתבטל אבל הכא שאין מים מחוברים ראוים לקבל טומאה ע"כ הדרא לכללא דמדאורייתא ברובא בטיל כנ"ל נכון בעה"י:

והנה הר"ת מביאו ברא"ש הל' מקואות כ' דשלשה לוגין מים שאובים דפוסלין המקוה הוא הל"מ והביא ראיי' מר"א שאומר דרביעת שאובין בתחילה פוסלין המקוה. וצריך פירוש דהרי אנן קיימ"ל כרבנן דלעולם משערי' בג' לוגין ומאי ראיי' איכא מר"א אבל הנראה לענ"ד דה"פ דהרי הכי איתא במתני' ר' אליעזר אומר רביעת מים שאובים בתחילה פוסלת את המקוה וג' לוגין על פני המים וחכמים אומרים בין בתחלה ובין בסוף שיעורו ג"ל ויש לדקדק בלשון חכמים כיון דלדידהו לעולם פסולים בג' לוגין למה להם להאריך בלשון בין בתחילה כו' לא הי' להם לאמר רק לעולם שיעורו בג' לוגין או הי' להם לומר בין כך ובין כך בג' לוגין וכמו שאיתא במשנה זין וחית. וגם למה להם להזכיר בלשון "שיעורו" דהרי הוי סגי אלו אמרו ג' לוגין וכמו שאמר ר"א. אלא ע"כ מוכח מזה דגם רבנן מודו לר"א דאיכא חילוק בין בתחילה ובסוף דבתחילה הוי הל"מ ומדאוריי' ובסוף הוי דרבנן אבל מ"מ שיעורן שוה דלעולם אינו מיפסל רק בג' לוגים והכי קאמרי רבנן בין בתחילה דפסולו הל"מ ומדאורי' ובין בסוף דהוי מדרבנן שיעורו לענין השיעור שווים שהמה בג' לוגין וא"כ אפי' הלכה כחכמים מ"מ בתחילה בשלשה לוגין פסול מדאוריי'. אך ע"ז השיב הר"י דאפי' לר"א ג"כ אינו פסול בתחילה מדאוריי' והא דס"ל דרביעת פוסל בתחילה משום דחזי למקוה למחטין וצינורת וממילא דגם לרבנן איננו פוסל מדאוריי בין בתחילה ובין בסוף:

וכ' הרא"ש בסוף נידה בהל' מקואת שהר"י חולק על ר"ת הנ"ל ואומר ר"י שלא מצינו בשום מקום הלכה למשה מסיני בפסול מקוה ואם ישנו אינו אלא מדרבנן כו' ע"ש ותימה לי הלא רביעת דמקוה שכשר לכלים מדאוריי' ודוקא רביעת אבל פחות מרביעת לא וכ' רש"י בפסחים י"ז ע"ב ד"ה בקרקע טהורים כו' דפחות מרביעת גמרא גמירי לה והיינו הלכה למשה מסיני דלא חשיב מקוה ופסול לכלים וכמו שפי רש"י בסנהדרין מ"ז אהא דאמרי' שם שני קברות גמרא גמירא לה ופירש"י הלכה למשה מסיני הרי מצינו הל"מ בפסול מקוה וצע"ג:

משנה ה' מקוה שיש בו שלש גומת של מים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית כשר ואם לאו פסול הרא"ש הוכיח ממשנה זו דכולו שאוב פסול מדאורייתא מדלא תני אם ידוע שלא נפלו פסול ואם לאו כשר מוכח דספק שאובים פסול משום דשאובה פסול דאורייתא. ותמהו האחרונים דהרי גם לפי שיטת הרא"ש תיקשו דהרי לדידי' עכ"פ באיכא רוב כשרים הולכי' בספק להקל וכמו דמוכח ממכתשת א"כ למה תנן אם ידוע שנפלו לתוכו מ"ס אפי' אם ידוע שנפל רוב מ"ס ג"כ כשר עיי' בס' דברי חיים ובלחם ושמלה עוד יש להבין על משנה דבתשו' חתם סופר הקשה השואל בסי' רט"ז דמ"ש שלש גומת מנפלו מג' כלים שפסק הראשון עד שלא התחיל השני שאינם פוסלים כלל ותי' החתם סופר דשלש גומת שבמקוה הוי ככלי שיש בה שלש תוכיות שעשוי לקבלה ושפך ממנו למקוה שזה פשיט שאין משגיחן אי פסק תוך ח' קודם שהתחיל השני כיון שהכלי הגדול מצרפם וה"נ לא שנא ע"כ וקשה לי לפ"ז למה נקט התנא דוקא שלש גומת ומאי רבותי' כיון דסוף כל סוף הוי ככלי אחד ומדוע לא תני התנא גומא שיש בה שלש לוגין שבמקוה אם ידוע שנפלו לתוכו מ"ס קודם שיגיע לגומא שיש בה השאובין כשר דהא ודאי פשוט דכל זמן שלא נתערב כל הג' לוגין במקוה שאינה פוסל ואין לומר דרוצה התנא להשמיענו דאע"ג לענין אצטרופי מצטרפין הג' לוגין כאילו הי' מכלי אחד מ"מ לענין פסול המקוה לא נימא כיון שהגיע המקוה ומים כשרים שבו לגומא הראשונה חשיב כאלו נתערב כולו. דזה פשיטא דהרי הדין פשוט בסי' ר"א סעי' י"ז דמים שאובים שמגען במי המקוה לא פסולה כשהן מן הצד ופשיטא דגם לר"ש דפליג במתני' ג"כ ס"ל דאין חילוק בין שלש גומת לגומא אחת ובתוכו שלש לוגין וא"כ אכתי תיקשי למה נקט התנא דוקא שלש גומת ולא גומא אחת. עוד יש להבין מדוע לא הביאו בש"ע דין זה כיון שהוא חידוש דין דאע"ג דקיימ"ל דכל היכי דאיכא רוב כשרים אזלי' בספק שאובין להקל מ"מ הכא אזלי' בספיקו לחומרא וכבר תמה בזה בתשו' חתם סופר הנ"ל והניחו בתימא.

ומה שנראה לענ"ד בעזר השי"ת לישב כל הנ"ל הוא דכבר נודע דעת המרדכי חולין בשם רבינו ברוך דכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובת מדאוריי' לא בטיל ומה"ט ביבמה שרקקה דם אמרי' דאין הרוק בטל ולהכי החליצה כשירה ונחלקו בדעתו המל"מ עם הר"י אלפאנדרי מובא במשנה למלך פ"ח מהלי משכב ומושב דדעת מהרי"א דסברת המרדכי לא שייך רק כעין נידן דרוק יבמה שמעולם לא הי' מקים מיוחד להאיסור ולהיתר בלתי תערובת בכה"ג לא בטיל אבל אם הי' להם פ"א מקום מיוחד אף שאח"כ בא האיסור ע"י תערובת שפיר בטיל אבל המשנה למלך סבירא לי' בכוונת המרדכי דעיקר הדבר תליא אי בתחילת נולד האיסור הי' בתערובת אף שהי' להיתר ואיסור מקום מיוחד כיון שאז אכתי לא הי' האיסור באיסורו ורק נולד בתערובת אז לא בטיל כן ביאר מחלוקת הנ"ל בס' שערי תורה ח"ג כלל ג' פ"ד והביא ראי' לזה מדאיצטרך המל"מ לשנויי קושית מהר"א שהביא ראיי' מזבחים ע"ש דהא שם הי' לדם מקום בכל האברים טרם שנולד האיסור ואפ"ה כ' המל"מ דלא בטיל ש"מ דהכי ס"ל וכ' עוד השערי תורה שמהא דקיימ"ל באו"ח סי' ש"ך וביו"ד ק"ב דכל דבר איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב כמו בגינת ענבים אמרי' דבטיל אף דשיל"מ ומקורו נודע ג"כ ממרדכי וכדי שלא יסתרו דברי המרדכי כ' האחרונים דהכא בגינת כיון שהי' כבר בעולם ההיתר שפיר אמרי' בטיל והתם ביבמה דוקא שתחילת ביאתם לעולם בתערובות ממילא מוכח מזה דלא תליא בזה אי נולד האיסור בתערובת ודלא כמל"מ רק כהרי"א הנ"ל ע"ש:

והנה ממתני' ראיי' ברורה לשיטת מל"מ הנ"ל דהנה ידוע דשלשה לוגין הללו אשר המה בגומת כל זמן שלא נתערבו יחד אין עליהם שם פסול וכמו שמבואר בפ"ג לקמן ר"י אומר שני מקואות שאין בהם מם סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהן שום פסול א"כ רק אחר שנתמלאו ממים כשרים אז נתחברו יחד ונקרא עליהם שם איסור ופסול וממילא נולד האיסור בתערובת ולא מהני מדאוריי' ביטול ולהכי צריך לידע דוקא שנפלו מם סאה עד שלא הגיעו לגומא שלישת דאז נטהרו מחמת השקה אבל אם אינו ידוע אף שיש שם רוב כשרים וידוע שבשעה שהגיע לגומא שלישי שהי' רוב מ"מ מדאוריי' לא בטיל כיון שנולד האיסור בתערובת וממילא הוי ספיקא דאוריי' ופסול ובזה א"ש דנקיט התנא דוקא שלשה גומת דודאי אולי הי' הג' לוגין בגומא אחת א"כ כבר הי' עליהן שם פסול ולא נולד האיסור בתערובת וממילא הדרי' לכללא דמדאוריי' ברובא בטיל ולא הוי אלא ספיקא דרבנן אבל כיון דהי' כאן שלש גומת א"כ נולד האיסור בתערובת ולכן לא מהני ביטול ברוב מדאוריי' ולפ"ז צריך לומר דליתא לתי' של חתם סופר הנ"ל דהוי כאילו הי' בכלי אחת ולכך פוסלין השלשה לוגין דאילו הוי חשיב ככלי אחת א"כ הוי נקרא עליהן שם פסול והדרא קושי' לדוכתא אלא ע"כ דליתא ולא חשובין השלש גומת ככלי אחת ואי משום הקושיא דלמה פוסלין ומ"ש מפסק הראשון עד שלא התחיל השני י"ל כיון דהוזמנו שם שלשה גומת לשאובין הוי כאילו נתכוין לרבות דאז אפי' קורטב בכל השנה מצטרפין וכמבואר במתני'. ומעתה י"ל כיון דקיימ"ל כאידוך דינו של מרדכי דכל היכי דהיתר כבר בעולם ושוב נולד האיסור אז שפיר בטיל וקיל יותר דאפי' דשיל"מ בטיל ובנוב"י מה"ת סי' נ"ה כתבו דנלמד מסתם מתני' דכלאים דהמעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור אבל בפחות מכן בטיל ואף שלא הוכר האיסור קודם שנולד עי"ש וכן הוכחתי בספרי אומר לציון אות (שע"ה) מסוגיא דפסחים ע'. ממילא דאין מציאות לדינו של מתני' בשלש גומת דאפי' נולד האיסור בתערובת כיון שההיתר הי' שם בעולם קודם שנולד האיסור שפיר בטיל מדאוריי' ובספיקו הולכין לקולא וכיון דכבר נתבאר כן בש"ע סי' ר"א סעי' ג' לא נ"מ לן מהך דין דשלש גומת לכך לא הביאו כלל בש"ע ונכון:

והנה כבר נתבאר שהרא"ש הקשה קושיא חמורה לשיטת הרמב"ם וסייעתו דכולו שאוב מדרבנן א"כ למה תני במתני' דדוקא אם ידוע שנפלו ה' סאה קודם כשר ואם לאו פסול דמשמע דאם אינו ידוע דפסול וקשה הא הוי ספיקא דרבנן ונלע"ד לישב בסייעתא דשמיא אך בתחילה נתבונן כ' הרמב"ם בפרק חמשי ממקואות הל' א' וז"ל מקוה שנפלו עליו ג"ל מים שאובין כו' כין שקדמו השאובין כו' ובין שקדמו הכשרין. או שנפלו שתיהן כאחת כיון שנפלו ג"ל שאובין לתוך מם סאה קודם שנפלו בו המם סאה או לססום ממ"ם נפסל הכל ונפשה שאוב והקשה הכ"מ דהכא משמע דג' לוגין פוסלין המקוה אפי' יש בו מ"ס ובפ"ד מבואר דמקוה שיש בו מ"ס שופך לתוך המקוה אפי' לכתחילה כל היום וכשר ותי' דלתוך מ"ס דנקט היינו עם הג' לוגין עיי"ש והנה כל רואה יראה דהגירסא הנכונה שהי' להב"י ברמב"ם הוא כך כיון שנפלו ג"ל שאובין לתוך מם סאה נפסל הכל ולא הי' הגירסא כאשר הוא לפנינו קודם שנפלו כו' ולכן שפיר הוצרך הב"י לדחוקי דעם הנ"ל איכא מם סאה. ומעתה י"ל דאיזה מגיה כ' זה בלשון הרמב"ם עפ"י תי' הכ"מ. ומעתה נחזי אנן לתרץ קושית הכ"מ על הרמב"ם כפי גרסתו ברמב"ם. ונראה דהא דכ' הרמב"ם כיון שנפלו ג"ל לתוך מ"ס נפסל נמשך אמה שכ' מקודם הו שנפלו שניהם בחחת וס"ל לרמב"ם דודאי כל שיש במקוה מ"ס כל מים שאובים לא יפסלו אותו מטעם השקה וזריעה וכמו שכ' הרא"ש אבל אם נפלו המ"ס כשרים וג"ל השאובין לתוך המקוה כאחת אז שפיר פסלו החכמים. וראי' לזה דהרי ברפ"ג תנן ר' יוסי אומר שני מקואות שאין בהם מם סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהן שם פסול וכ' בס' אלי' רבה להגאון מהר"ח ווילנא זצלל"ה דבלא טעם שלא נקרא עליהן שם פיסול נמי כשר דכי מתערבו ואיכא ג"ל שאובין איכא נמי מ"ס ותו לא פסלו להו מים שאובין אלא נקט הטעם איידי דבעי למתני הסיפא דנקרא עליהן שם פסול ע"כ ונראה דדחיקא לי' לרמב"ם לומר דנקט הרישא מיידי דסיפא ולהכי ס"ל לרמב"ם דאיצטרך לדיוקא דדוקא הכא דנתערבו ג"ל שאובים עם המ"ס שתיהן כאחת כשרים מפני שלא הי' נקרא עליהן שם פסול אבל אי הי' ג"ל שאובין שלמים מתערבין עם מ"ם שתיהן כאחת כיון דכבר נקרא עליהן שם פיסול אז אמרי' דפסול והחמירו בהן חכמים כיון דקשה לצמצם ושמא נפל טפה אחרונה של ג' לוגין קודם שנפל טפה אחרונה של מם סאה ולהכי פסול ומעתה שפיר כ' הרמב"ם או שנפלו שתיהן כאחת כיון שנפלו ג"ל שאובין לתוך מם סאה נפסל הכל ונעשה שאובין ולפ"ז י"ל דהכי פירושו דמתני' דוקא אם ידוע שנפלו המ' סאה קודם שיגיע נגועא שלישת כשרה ואם לאו פירוש שידוע שלא הגיע קודם רק שתיהן האחת אז פסול וכמו שמבואר ברמב"ם להדיא זה נ"ל נכון וברור כי באמת תירץ הכ"מ דחוק מאוד דהרמב"ם כיון שהמ"ם היא עם הג' לוגין דהרי אפי' בחסר קורטוב וכ"ש ג"כ פוסל ג"ל שאובין ומאי נ"מ בזה אי הג' לוגין משלים למ"ם או לא:

ובהנ"ל הי' אפשר לישב ג"כ דברי הרא"ש דהוא שפיר הקשה על הרמב"ם משום דס"ל בפי' דמתני' דר"י דשני מקואות הנ"ל כפי' האלי' רבה הנ"ל או דס"ל דמתני' מיירי באין בכל שני מקואות מ"ס ואפי' הכי כשרין להקות עליהן משום דמעולם לא הי' נקרא עליהם שם פסול אבל לעולם בנפלו מ"ס וג' לוגין כאחת שפיר אמרי' דכשר וממילא הא דתני במתני' אם ידוע שנפלו מ"ם קודם לא אתי לדיוקי הא כאחת פסול דהרי באמת הוא כשר אלא אתי לדיוקא דאם אינו ידוע שהוא ספק פסול א"כ מוכח מזה דכולו שאוב פסול מדאורייתא ונמצא לפי דברינו עוד נ"מ בין הרמב"ם ורא"ש חוץ מזה דפליגי אי כולו שאוב פסול דאורייתא פליגו ג"כ אי נפלו מם סאה ושלשה לוגין כאחת לתוך המקוה דלרמב"ם פסול ולרא"ש כשר וא"ש:

משנה ויו המסנקאת הטיט כו' היה תולש ומשכו ממנו שלשה לוגין פסול. וכ' הראב"ד בס' בעל נפש לראב"ד דמתני' מיירי בין שתלש הטיט בכלי ובין בידיוכיון שתלשו ונמשך ממנו שלשה לוגים פסול והטעם בזה משום דכל מה דאתו ע"י אדם פסול מדאורייתא וכמו דתני בתורת כהנים מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים לאפוקי על ידי אדם ולא אמרי' לאפוקי ע"י כלי דהרי כלי לא כתיבא באוריי' וכן כ' שאר פוסקים וכן פסק המחבר בסעי' ל"ט וקשיא להו לרבותינו ז"ל דא"כ מה מהני להו לרבותינו שכ' דאם רוצים לנקות את המקוה אז ינקבו הכלי כדי שיטהר והמים שיחזרו למקוה לא יפסלו חת המקוה מתורת ג"ל שאובים דמה בכך שהכלי נקוב מ"מ הרי באו למקוה על ידי אדם ופסול כן הקשה הרמב"ן מובא בבית יוסף ועיי' מה שתי' הט"ז:

בס"ק מ"ז והש"ך בס"ק מ"ו תי' דהתם שאני כיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא לי' שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי כממילא ע"כ נראה סברתו כיון דשואב המים לנקות המקוה הוי כמצוין שלא יחזרו המים והוי כבא ממילא. וקשה לי על זה במתני' דהי' תולש מדוע לא חילק התנא בתולש גופי' שאם הי' תולש הטיט כדי לנקות המקוה מטיט וממים סרוחים שבו אז לא מדק מה שנמשך ממנו ג"ל כיון דמכוין לנקות המקוה ושואב ממצו הטיט והמים שבו וניחא לי' שלא יחזור והוי כממילא אבל בבי' תולש ולא נתכווין רק להסיר הטיט ולא המים אז פסול מטעם שבא ע"י האדם ולמה מחלק התנא בין מסנק לתולש ולא מחלק בין ש תולש גופא לשיטת הש"ך וצ"ע:

ומה שנלע"ד אני העני בדעת לישב בזה דהנה התוס' בסוגיא דצינור ובפסחים י"ו והר"ן והרא"ש ומרדכי כולהו הקשה לשיטת הסוברים כולו שאוב כשר מדאורייתא למה פסלו שאובין כלל פירוש דבשלמא או אמרי' כולו שאוב פסול מדאוריי' י"ל דגזרי' ג"ל שאובין אטו כולו או רובו שאוב אבל אי כולו שאוב כשר למה פסלו כלל ותי' דגזרי' דצריך להיות דומי' דמעין שאינו כלי. ונלע"ד דדוקא לס"ד טרם שידעי' מהך גזיר הדטבילה בכלי שפיר הי' צריך קן לדחוקי ולומר דלשיטת הסוברים כולו שאוב דאוריי' גזרי' מיעוטו אטו כולו אף שזה דוחק כאשר אבאר אבל באמת כאשר ידענו דאיכא גזירה דטבילה בכלי כל הפוסקים מודים לזה דפסול דג"ל הוא מטעם מך גזירה ולא מטעם אטו כולו שאוב והטעם דקשה מאוד הרי כלל גדול אמרה התורה דחד בתרי בטיל זולת היכי דאיכא טעמא למאן דס"ל טעם כעיקר דאוריי' או כזית בכדי אכילת פרס דהוי לכ"ע דאוריי' ומטעם זה גזרו ג"כ במין בשאינו מינו יבש ביבש וכן במין במינו הכל גזירה משום היכי דאיכא נתינת טעם ולהכי במין במינו יבש ביבש דהוי גזירה לגזירה לא גזרי'. אבל בתערובת מיעוט מים פסולין ברובא כשרין דליכא ספק דנתינת טעם לעולם למה יגזרו חכמ"ה לאסור בנתערב מיעוט ברוב דליסתר ועוד הרי בג' לוגין שמצא לתוך ל"ט סאה כשרים איכא כמה וכמה פעמים ששים נגד האיסור ולמה יפסלו אותו חכמים הרי אפי' בתערובת חלב דאיכא איסור כרת אמרה לא גזרו במין במינו או אפי' בארנו מינו היכי דאמא שנאם וליכא ותיבת טעם ומ"ש שיפסלו גבי שאובים ואין לומר דעשאוה חכמים לג' לוגין שאובין כמו "דבר חשיב" דאסי' באלף לא בטיל וכן משמע באמת לשון הרא"ש בסיף נידה וז"ל וא"ת אי כאט שאוב דאוריי' גזרו רבנן על ג' לוגין דפסלו אטו כולה שאוב וס"א דסבר' רבנן האי שיעורא דג' לוגין משום דהוי דבר חשיב גע גרסאת אדם כו' עכ"ל וממילא כמו בשאר אסורין דהחמירו חכמים ואמרו דבר חשיב לא בטיל ה"ה הכי הא ליתא באמת דהרי אף סברו "ודבר חשוב" קיימ"ל דאם נתרחקו ונפסד צורתן לאחר גמעמ המה ג"כ בטלין וכמו דמבואר ביו"ד סי' ק"א סעי' ויו וא"כ בג' לוגין שנפלו למקוה כשרה הרי מיד שנתערב נתערב ונבלל וקיימ"ל דבדבר לא כמים ודאי יש כילה וממילא נתבטל חשיבתן חעמ לא יבטלו המיעוט במרובה. ולמה יגזרו חכמים לפסול התערובת אלא ע"כ צ"ל דלא כתבו הפוסקים הך גזירה אלא בטרם שנודע לן טעמא דגדרה משום טבילה בכלי והיינו מצד הדוחק ע"כ צריכן למסר דאין לדמות גזירת מסרל זל"ז אבל לאחר שידענו הך גזירה דטבילה בכלי כולו עלמא מודו דאין כאן שום סברה וטעם אחר למר במיעוט פסולין רק משום טבילה בכלי והיינו כיון דהתורה אמרה לן מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ומזה יצא לן דכולו או חובו בידי אדם או בכלי שנשאב מדעת ועשוי לקבלה פסולין מן התורה אבל ברובו מים כשרים ונתערב בו מיעוט שאובין בידי אדם או בכלי בודאי הי' הסברא מחייב שיהי' בטיל ברוב ככל איסורין שבתורה. ולא שייך גדרה מיעוט אטו כולי כמו בכל התורה כולו אבל גזרו משום טבילה בכלים דפשיטא אפי' לא הוי אלא מקצת גופי בכלי ורובא במקוה כשירה דג"כ פסול מדאורייתא דבעינן שיהי כל גופו במקוה כשירה וכל מה שנטבל בכלי חשוב כאילו לא טבל כלל ולא שייך כאן לומר דכיון שרוב הגוף נטבל במקוה כשירה נילך בתר רובא דפשיטא שלא מהני הטבילה מדאוריי' ותחר חכמים לגזור אם נתיר מקצת שאובין בידי אדם או בכלי לטבילה נתיר ג"כ מקצת טבילה בכלי ולכן אמרו שכל מיעוט מים פסולים יפסלו המקוה ולא גזרו רק בשלשה לוגין משום דפחות מכאן לא סד לרחיצה וכנ"ל ומעתה כולי עלמא מודו דליכא כאן שום פסול בג' לוגין לא מכח שום גזירה רק מכח גזירה דטבילה בכלים ומעתה, יש לומר דלכך לא חיישי רבותינו כשמנקין את המקוה ומקנין הכלי להא דחזהו ג' לוגין ע"י אדם דהרי ליבא למגזר אטו טבילה בכלי דהרי באופן זה הטבילה כשירה גם בכלי כשהיא מנוקבת כש וכמו שכתב הש"ך כס"ק ה"נ ואפה להחולקים בין לטבול בתוכו ולבין לפסול המקוה מ"מ י"ל דמדאוריי' כשר לטבול בו בכלי המניקב אפי' אינו כשפופרת הנוד וכל עיקר החומרא שהחמירו בזה לטבול בתוכו אנו אלא מדרבנן עכ"פ לא שייך ליגזר אטו טבילה בכלי ולכן בטלו המעוט ברוב כשרים ומסתמא יש במקוה תמיד יותר מג' לוגין כשרים שיתבטל בתוכו והנה מצינו בפסחים י"א שאמרו חכמים בלא בדק לפני המועד שיבדק בתוך המועד ולא חיישי' דלמא אתי למיכל מיני' משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני' וכן אמרו שם שאני חדש מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף הוא זכור ולא גזרי' דילמא אתי למיכל מיני'. והכא נמי כיון שלא התרת לנקות את המקיה אלא ע"י נקיבת הכלי ודאי לא אתי לטבול בכלי. וכיון דלא שייך לגזור אטו טבילה בכלי הדרי' לכללא דהשאובין בטיל ברוב כנלע"ד. ויותר נראה כיון דלא אסרו ג"ל שאובין אלא משום גזירה דטבילה בכלי א"כ כשמנקבין הדלי דלא שייך הך גזירה כנ"ל ממילא דאפי' ביטול ברוב אין אנו צריכן כיון דמדאוריי' לא נאסר אלא כולו או רובא ע"י אדם או כלי וזה נכון ודו"ק:

משנה יו"ד מקוה שיש בו מם סאה מים וטיט כו' הנה שלש מדות בטיט לענין טבילה. טיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה ממנו לא מבעי' שאין טובלין בה אפי' איצטרופי נמי לא מיצטרף למם סאה. ואף שטיט עבה כזה אם נתנוה למקוה חסירה אינו פוסל משום שאובה מ"מ אם תלשו מן המקוה ונמכך ממנו ג"ל מים למקוה חסרה פסלוה והיינו מתני' דלעיל. במשנה וי"ו טיט הנרוק והיינו שהפרה שוחה ושותה ממנו. אם אין המים צפין על גבו רק הוא בצד אחת במקוה והמים בצד השני אז אף שאין טובלין בהטיט אבל עכ"פ איצטרופי מצטרף למם סאה ומותר לטבול בהמים שבצדו אף אם אין מם סאה במים בלחוד רק בהצטרפות הטיט ואפ"ה הטיט הנרוק הזה אינו נפסל משום שאובה אם נתנו טיט הנרוק הזה ג' לוגין שאובין בכלי למקוה חפירה אינו פוסלת אבל מצטרפות להשלים המקוה ועל טיט זה אמרו מעלין ולא פוסלין. טיט שמים לשין על גבו קיימ"ל כר' יהושע שמותר לטבול בו דחשיב כמים ממש. ולפי"ז פשיטא דנפסל משום שאובה שאם נתנו בכלי ג' לוגין טיט שהמים צפין על גביו למקוה חסירה נפסלה המקוה כנלע"ד:

והנה הא דפליגי ואמרו באיזה טיט אמרו קאי על מה שאמר ר"י שמטבילן במים והטיט מצטרף ומשלים וע"ז פליגי התנאים על רכות הטיט כמה תהי' וכל אחד תולה שיעורו במה שהפרה שותה ואין להבחין ע"י מה שנחזי שלאו כל הפרות שוות וכמו שכ' הפוסקים וממילא קיימ"ל לחומרא שנוכל לשער שכל כב הפרות שותת ממנו אז מצטרף למ"ס ואיש:

ר' יוסי אומר כו' עיי' מה שכתבתי לעיל פ"ב בד"ה והנה כבר כז':

פרק ג

משנה ב' כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין לעולם הוא שא בפיסולו כו' או עד שיעמוד בחצר מם סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ופי' הרב דאמרי' גוד אסיק וקיימ"ל כן והקשה התוי"ט דהרי פסק הר"ב דלא כר' יהודה בהא דאם הי' רגלו של הראשון עודינו במים ומשום דלא אמרי' גוד אחית וכ"ש גוד אסיק ועוד קשה ממתני' דמטהרין את המקואות כו' דמבואר דאמרי' גוד אחית. והנה הפני יהושע בגיטן בסוגי' דהניצוק וקטפרס תמה על התוס' י"ט דמה קשיא לי' דבשלמא במתני' דהכא ובמתני' דמטהרין המקואות דמיירי לענין פסול שאובין דלא הוי אלא דרבנן שפיר אמרי' כמו שאנו מקילן בי' דסגי בהשקה חוט השערה ואינו צריך כדי שפופרת הנוד והקילו ג"כ דאף אחר שנפסקו החיבור והופסק ההשקה אפ"ה נשאר הפסול כשרותו ולהכי מקילן ג"כ דנימא דאמרי' בי' גוד אחית וגוד אסיק משא"כ ר' יהודא בהא דאם הי' רגלו של הראשון כו' מיירי לענין חסר להשלים השיעור מם סאה בזה לא אמרי' גוד אחית וגוד אסיק וכן מיושב בזה דלא תיקשו ממתני' על סתם מתני' דהניצוק והקטפרס אינו חיבור דמשום דמתני' ע"כ לא מיירי משאובין כיון שתני דטופח לא הוי חיבור ובשאובין מהני אפי' השקה כחוט השערה ע"כ וכן ראיתי לבעל אמרי אש בתשובה סי' פ' שהביא דברי הראב"ד דירד לחלק ג"כ בין שאובין למקוה חסר ומיישב בעל אמרי אש ג"כ קושית התוס' י"ט. ופלא בעיני על הגאונים הללו שלא ראו דברי התוס' י"ט בפרק ויו משנה חית בד"ה אפי' שמביא תי' זה בשם הר"ש דלא תיקשי מהך מתני' דמטהרין על סתם מתני' דקטפרס אינו חיבור משום דהיכא רק בשאובין הקילו והתם לענין חסר אלא שלפ"ז צ"ל דמיירי מתני' דמטהרין ששואבין ע"י כלי גללים ודומה דאל"ה הרי הווייתן ע"י טהרה בעי' מדאורייתא ע"כ ובזה ניחא דמיאן התוס' י"ט בתי' זה משום דהוי קשיא לי' לתוסי"ט לשיטת הפוסקים דכולו שאוב דאוריי' אכתי הקושי' במקומה עומדת דמ"ש מתני' ומשנה דמטהרין דאמרי' בי' גוד אחית ומ"ש במתני' דקטפרס ובהא דר' יהודא דלא אמרי' גוד אחית ואף דעל מתני' דמטהרין אכתי הו"ל לתוסי"ט לתרץ דמיירי במקוה שנפסלו ע"י שנפלו לתוכו ג' לוגין דלא הוי אלא דרבנן וכמש"כ הש"ך בסי' ר"א ס"ק קי"ז ע"ש מ"מ ממתני' אכתי תיקשו דהא מתני' סתמא קתני כיצד הבור שבחצר ונפלו לו ג' לוגין א"כ משמע דכל שיש בבור פחות ממם סאה אפי' אין בו מים כשרים ג' לוגין ונפלו לו ג' לוגין דאז לשיטת ר"ת הוי ג' לוגין שאובין בתחלה ופסול מדאורייתא וכמו שמבואר בתשו' מהרי"ק סי' נ"ו מ"מ מהני מה שמעמיד מם סאה למטה ואמרי' גוד אחית ותיקשו לפ"ז הרי הוי פסול דאוריי' ומ"ש מהא דר' יהודא דלא אמרי' לרבנן גוד אחית וכן מהא דהניצוק וקטפרס דאינו חיבור ולכן הוצרך התוסי"ט לשנויי תי' אחר:

ומעתה אני תמה מאוד על הפני יהושע דהרי שם בגיטין הקשה ר"ת על מתני' דהקטפרס אינו חיבור מהא דשלש גממיות דבין ר"מ ובין יהודה מודו דמבטלין בתחתונה דאמרי' גוד אחית וקטפרס הוי חיבור ועל זה הקשה הפני יהושע מדוע לא הקשה רבינו תם על מתני' דמטהרין ותי' לחלק בין שאובין דרבנן ובין חסר ותימא הרי הר"ת הקשה כן ולשיטתו דכולו שאוב מדאוריי' אכתי תיקשו ואכ"פ ממתני' דהבור שבחצר דמשמע דאפי' לא הי' ג' לוגין כשרין בבור בשעה שנפלו לו ג' לוגין אפ"ה אי נתמלא אח"כ ממי גשמים מהני שיעמיד בחצר מם סאה ואמרי' גוד אסיק ותיקשו דהרי ג' לוגין בתחלה הל"מ ומדאוריי' פסול ותיקשו אמתני' דקטפרס אינו חיבור וצ"ע:

משנה ג' בור שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת לג ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסול עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין וכתב התוי"ט בשם הר"ש והרא"ש דמתני' מיירי שאין במים של האמה מם סאה קודם חיבורו למי הבור והתוי"ט הוסיף ראיי' דאז הוי מם סאה במי האמה א"כ יטהרו את השאובים לגמרי ומאי שנא מהא דאמרי' ברישא עד שיעמיד בחצר ויטהרו כו' וכן כתב הש"ך ומסיים הש"ך ועיין לקמן סעי' ס' עכ"ל ובס' לחם ושמלה כ' דכוונת הש"ך דשם כתב המחבר שיטת הרמב"ם דשטף של גשמים אינו מערב אלא א"כ עמדו ולפ"ז הכא דהאמה נכנסת ויוצאת אפי' הי' בה אלף סאה לא מהני השקתה ומה שמביא ראיי' התוסי"ט מהא דרישא עד שיעמיד בחצר זהו היא ראי' לסתור כי אדרבה מדקתני עד שיעמיד. משמע דבעי' דוקא עומד ולא זוחל ע"כ ולפ"ז ליתא לכל דברי הפוסקים הנ"ל שכתבו דמתני' מיירי דוקא שאין בהאמה מ"ס אלא מתני' מיירי בכל גוונא. ובאמת כי מלבד שהי' לו להש"ך להשיב על דין זה בפומבי ולאמר כי לפי דברי המחבר לקמן ליתא לדין זה ואפי' יש בו מ"ס לא מהני עוד תמוה לי איך שכח התוסי"ט את דברי עצמו שהביא לעיל ד"ה ויטהרו דברי הרמב"ם שכ' שאין הנזחלים מערבין ואיך לא נשא פניו להזכיר כאן ד דלשיטתו אפי' יש מ"ס בהאמה מ"מ אינו מטהר:

לכן נלע"ד לחדש בסייעתא דשמיא דהא דכתב הש"ך ועיי' לקמן סעי' ס' לא היה כוונתו לחלוק על דין זה וכמו שהבין בספר הנ"ל אלא בא לומר ועיי' בסעי' סמך לעיין ולהבין החילוק שבין שני דינים הנזכרים דאע"ג שהמחבר פוסק שם דאין הנזחלים מערבים מ"מ איתא ג"כ להלכה לכך דינא דאם הי' מי האמה מ"ם אז מטהרין את הבור והטעם נראה לענ"ד דאפי' לשיטת הסוברים דכולו שאוב פסול מדאוריי' כמו מקוה חסר ממם סאה אפ"ה יש סברא לומר דדוקא במקוה חסר לחברו למקוה שלם שפיר אמרי' דמים זוחלים אינו מערב ומחברו אבל בשאוב י"ל דמים זוחלין שפיר מהני לחברו ולטהרו והסברא בזה דמים זוחלין שפיר מהני לשאובין בסיבורו לעשותו כאלו נזחלו ונמשכו השאובין לבור והוי שאיבה שהמשיכום כולה שהסכימו ומבואר בס' דברי חיים להגאון מסאנז שאפי' למ"ד שאובה דאורייתא אפ"ה בהמשכה אינו אלא מדרבנן וכהאי גוונא שמחוברים למם סאה כשרים לא גזרו ולהכי נטהר הבור שאובין לגמרי אבל היכי דהמקוה חסר לעשותו שלם לא מהני מם סאה זוחלין לטהרו רק אם עמדו ובהכי אתי שפיר דהתם גבי גממיות שפיר אמרי' דאין הנזחלים מערבין משום דאנו רוצים לעשות ממקוה חסר מלא ולזה לא מהני הזוחלין אבל במתני' דע"כ דמיירי שהי' המקוה שלם בבור והי' מם סאה שאובין ולהכי שפיר פירשו הראשוני' ז"ל דמיירי בלא היה מם סאה בהאמה אבל אם הי' מם סאה בהאמה אז שפיר הי' נטהר לגמרי. והא דאמרי' דע"כ מוכח דמתני' מיירי שהי' מם סאה שאובין בבור הוא נראה לדעתי משום דיש לדקדק במתניתן למה תני בור שהוא מלא מים שאובין ומאי נ"מ אי מלא או לא ואי משום דרצה להשמיענו דדוקא, הכא צריך לחשוב מים היוצאין לפי החשבון וברישא סגי ביציאת מים הראשונים כדי מילאו וכמש"כ הראב"ד מובא בש"ך משום דהכא מיירי בכולו שאובין א"כ אכתי הוי סגי לומר בור שיש בו מים שאובין ועוד קשה דהרי פירש הראב"ד מובא בש"ך דהפי' במתני' עד שיתחשב שאנו צריכים לחשוב אם מי האמה יותר ממי הבור או לא כו' ע"ש וקשה להבין אם הבור מלא על כל גדותיו אי אפשר שמי האמה העוברין ושוטפין על שיטת הבור יהי' מרובין על השאובין אלא ודאי ע"כ צריך לפרש דמלא דתנן במתני' אין פירושו שהוא מלא על גדותיו הלא הפי' מלא שנתמלא שיעור מם סאה ודוגמא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסרה דהפירוש דחסר משיעורה הידוע מם סאה ה"ה הכא הפי' בור שהוא מלא מלח בשיעור מם סאה אבל לעולם אינה מליאה בכמותה ואפשר שיפלו מי האמה לתוך הבור יותר ממי שאובין שבבור ואתי' מתני' לא לאשמועינן דאפי' יש בה מם סאה שאובין אפ"ה אין האמה מטהרת אותה משום דליכא בה מם סאה אבל אי איכא בהאמה מ"ם שפיר הי' מטהרין אף שהם זוחלין כיון דגם בבור יש מ"ס. ובזה אתי שפיר דאע"ג דפסק המחבר בסעי' ס' דאין מים זוחלין מחבר ומערב היינו דוקא לעשות מקוה חסר שיהי' כשר כמלא אבל הכא דמיירי בבור מלא בשיעור מם סאה ורק דהוי שאובין לזה שפיר מהני חיבור מ"ס אפי' זוחלין מטעם שכתבתי זה הנ"ל בשיטת התוסי"ט והש"ך הנ"ל:

ובזה אתי שפיר ג"כ מה שדקדק בספר הנ"ל דמרישא דתני עד שיעמיד כו' מוכח דזוחלין אינו מחבר רק בעמדו נלמד דהתם סתמא קתני במתני' בור שנפל לתוכו ג' לוגין ומיירי התנא אפי' אם הבור עדיין הוא חסר משיעור מם סאה אפי' אחר שנפל לתוכו ג"ל וע"ז שפיר הוצרך התנא לאסור עד שיעמיד ענג כיון שרוצה להכשיר מקוה חסר מחמת חיבורו למם סאה דאז לא מהני בזחילה רק ע"י עמידה ולהכי צריך לתני עד שיעמיד ואש ובהכי ניחא לן ג"כ לישב קושית הפני יהושע שהבאתי על התוסי"ט במשנה דלעיל שהקשה דמאין מקשה התוסי"ט ממתני' דבור שבחצר הנ"ל וממתני' דמטהרין את המקואת דמבואר דאמרי' גוד אסיק ועל מתני' דהקטפרם אינו חיבור ועל רבנן דר' יהודה דאם הי' רגלו של הראשון כו' דמבואר דלא אמרי' גוד אסיק וגוד אחית ומאי קושי' שאני התם דמיירי ממקוה חסר לא אמרי' גוד אסיק אבל בשאוב דלא הוי אלא דרבנן שפיר אמרי' גוד אסיק ובדברינו א"ש דהוכיח התוס' י"ט מדתני במתני' עד שיעמוד בחצר ולא קתני סתם עד שיהי' מם סאה מוכח מזה דהתנא מיירי אפי' אם הבור יהי' חסר משיעור מם סאה אף אחר שנפל לתוכו ג' לוגין וכבר אמרי' דלחסר לא מהני מ"ס זוחלין לטהרו ולכך התנה התנא עד שיעמוד ולא מהני זוחלין ועכ"פ מוכח דמתני' מיירי אף להכשיר מקוה חסירה ואפ"ה אמרי' גוד אסיק ושפיר הקשה התוסי"ט מהא דהצונן וקטפרס ומהא דר"י הנ"ל ומיושב קושית הפני יהושע ואמרי א"ש הנ"ל:

פרק ד

המניח כלים תחת הצינור כו' בש"ס שבת וברא"ש וטור ומחבר מבואר דבהניח בשעת קישור עבים ולא נתפזרו כ"ע מודים דהוי שאובים וכן בהניח בשעת פיזור ואח"כ נתקשרו כ"ע מודו דכשרים כי פליגי ב"ש וב"ה דוקא בהניח בשעת קישור ונתפורו וחזרו ונתקשרו דמר סבר בטלה מחשבתו ומר"ח לא בטלה מחשבתו וקיימ"ל כר"י דלא הודו ב"ה וממילא דהלכה כב"ה ומשו"ה פסקו להלכה דלא חשובין שאובים אלא בהניח בשעת קישור ולא נתפזרו אבל הש"ך מביא שיטת הרמב"ם דהניחן תחת הצינור בכל עת ובכל גוונא חשובים שאובים ורק בהניח בחצר בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בזה פליגי רמור"י אי ס"ל לב"ש דבטלה מחשבתו ומודו לב"ה או לא מודו ור"מ ס"ל דמודו ב"ש ופסק כן הרמב"ם כר"מ עיי' בב"י ובש"ך ביאור הדברים היטב וראיתי להגאון בס' דברי חיים שחולק על הש"ך שכ' שהרמב"ם והטור ומחבר פליגי במניח תחת הצינור דלרמב"ם לעולם חשובים שאובין ולטור ומחבר דוקא בהניח בשעת קישור ולא נתפזרו וכ' בספר הנ"ל דודאי הרמב"ם וטור לא פליגי אלא בפי' הש"ס אבל לדינא לא פליגי כלל דהא דלא מחלק הרמב"ם במניח תחת הצינור בשעת קישור ופיזור העצים היינו משום שמיירי תחת הצינור שמקלח תמיד. אבל במניח תחת הצינור שאינו מקלח מים רק בשעת הגשמים זה דומה למניח בחצר דמ"ש צינור ומ"ש חצר כיון שאין מתמיד קילוח המים וכן הרא"ש והטור מודו אם הצינור מקלח מים תמיד לא מהני פיזור דמה ענין זה לעבים הלא הצינור מקלח בהתמדה ולא מיירי הרא"ש והטור אלא בצינור שאינו מקלח רק בשעת המטר ובזה גם הרמב"ם מודה ואין כאן מחלוקת ודלא כש"ך ע"כ תמצית דבריו ובאמת כי דברים הללו אין להם הבנה דהרי צינור זה אי אפשר שיקלח תמיד רק אם נמשך אליה ולתוכה מי מעיין דאי לאו מי מעיין איך אפשר שיומשך תמיד מים לצנור אם תאמר ממי גשמים איך אפשר שבזמן שיפסקו הגשמים שלא יופסק המים לבוא בצינור אלא ודאי הוא מי מעיין או מי נהר שהונח צינור בצידו שיבוא תמיד לתוכו והאיך אפשר לומר דהש"ך סבירא לי' דהטור ומחב"ר ס"ל גם בכהאי גוונא דתלי' בקישור ופיזור עבים הרי הש"ך גופא כ' בס"ק צ"ב דלכך לא הוזכר דין זה אלא רק גבי גשמים כיון דלא תלי' בדעתו רק כאשר ירד הגשם מן השמים אבל בהונח הצינור בצד מעיי' או בכל ענין שמקלח לתוכו תמיד א"כ לעולם חשוב לדעת כיון דבהכרח המים עוברים עליו ולהכי לעולם חשובין שאובין הרי בפירוש דכ"ע מודו היכי דהצינור מקלח תמיד דחשובים לדעת והנה הרמב"ם כ' וז"ל המניח כלים תחת הצינור תמיד כו' ונתמלא מי גשמים כו' פסולין א"כ אי אפשר שיתמלא מי גשמים ויהי' מקלח תמיד הרי ע"כ יופסק באשר נפסק הגשם מן השמים אלא ודאי דס"ל לרמב"ם כיון שהצנור עשוי לכך שיקבל מי גשמים לעולם הוי כלים שתחתיו נתמלא לדעת ולא תלי' בשעת קישור עבים וע"ז פליגי הטור והמחבר דתלי' בהניחן בשעת קישור או לא ונכונים דברי הש"ך:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה