חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
בעזרת החונן לאדם דעת ובריאות. אתחיל לכתוב חידוש במס' שבועות · פרק י משנה ב
(קא) הר"ש מביא ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית משמט אך הראשונים הי' להם הגרסא מלוה ונעשה כפרנית אינו משמט והכי קיימ"ל אך נחלקו הפוסקים בדין זה דדעת הרמב"ם דמיירו היכי דכפר במלוה שתבעו קודם שביעת ואחר שעברה שביעת הודה למלוה שבאמת חייב לו או שבאו עדים חוב זה אין שביעת משמטת וחייב לשלם ומטעם כיון שבשעה שחייל השביעית הי' כופר בחוב ולכך אינו משמט אבל הראב"ד ס"ל דוקא אם נשבע על כפירתו קודם שביעת אז אין שביעת משמט אבל בלא שבועה משמט וכן קיימ"ל בש"ע ח"מ סי' ס"ז והקשה הראב"ד לשיטת הרמב"ם מהא דתנן במתני' שבועת מ"ח דשביעת משמטת את השבועה ואמאי הא הממון הנכפר אינו משמט א"כ גם השבועה לא יהי' ישמט. והנה הבעל תרומת ס"ל דהיא גזירת הכתוב דהשבועה נשמט אך הב"י והב"ח דחיקא להו לומר כן לכן תירצו דס"ל לרמב"ם כמו שכתב הר"ן בשבועת דכיון שנשמט ההודאה אף שהכפירה לא נשמט מ"מ אינו אלא ככופר הכל ופטור משבועה. ולפי זה ע"כ הראב"ד ס"ל כיון דהכפירה אינו נשמט מ"מ הי' לן להתחייב שבועה ולא תהי נשמט אלא ע"כ דאפי' הכפירה משמטת ורק דוקא אם נשבע על כפירתו ולכאורה יש להבין באיזה סברא פליגי הרמב"ם עם הראב"ד ונראה לענ"ד דפליגי בשני תירוצי התוס' בשבועת דף מ' אהא דתנן טעני חיטן והודה לו בשעורין פטור וס"ל לרבה בר נתן דפטור אף מדמי שעורין וכ' התוס' ותימה מנ"ל הא דלמא לא פליגי הת"ק ור"ג אלא חם אין ההודאה ממין הטענה אם חייב שבועה דאוריי' אבל כולי עלמא מודו דחייב בדמי שעורין ותי' דלשון פטור משמע לגמרי עוד תי' תוס' אף דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג מ"מ חשיב לי' הודאה וחייב שבועה ע"כ ולפ"ז י"ל דהראב"ד ס"ל כתי' הב' של תוס' דהודאה אפי' היכי דלא חשיב הודאה לענין ממון מ"מ חשיב הודאה לענין שבועה ואפי' לת"ק דהתם דפליג על ר"ג בזה ולא חשיב לי' הודאה היינו דוקא התם משום דמיד בשעה שהודה נתבטל הודאתו לענין ממון ממילא נתבטל ג"כ לענין שבועה אבל הכא קודם שביעת בשעה שהודה היה מהני הודאתו והיה חייב אותו ממון שהודה א"כ מה בכך ששביעת משמט הממון שהודה מ"מ הרי אכתי נשאר הודאתו וחיובו לענין שבועה ולהכי ס"ל לראב"ד כיון דהכפירה אינו נשמט אף שנשמט הממון שהודה מ"מ הודאה קיים לענין שבועה אך הרמב"ם ס"ל כיון שנשמט ההודאה לענין הממון גם השבועה נשמט ולהכי א"ש דשביעת משמטת את השבועה אבל הכפירה גרידא אינה נשמט וא"ש:
ובזה ניחא לן לישב קושית הגידולי תרומה שהקשה לשיטת הרמב"ם והר"ן הנ"ל דאם כן דלהכי משמטת את השבועה כיון דההודאה נשמט ממילא לא הוי אלא כופר הכל ופטור א"כ קרא ל"ל דדרשי' בשבועת הנ"ל דשביעת משמטת השבועה דהרי מסברא כן הוא. אך בדברינו הנ"ל ניחא דאיצטרך דלולי קרא הוה אמינא אף דנשמט הממון מ"מ חשיב הודאה וכסברת הראב"ד ותוס' הנ"ל להכי איצטרך קרא לאוריי לן דאינו נחשב להודאה ומשמטת אף השבועה. ובהכי יש לומר פירוש נאה בדברי הש"ס הנ"ל דפריך שביעת משמטת את השבועה מנ"ל ומשני מדכתיב וזה דבר השמיטה אפי' דיבור משמטת והכי פירושו אפי' דיבור של הודאה משמט דהוי ס"ד דודאי הסברא פשוטה דלענין ממון שהודה השביעת משמטת את הודאה אבל עכ"פ הדיבור של הודאה קיימת עדיי' ולחייב שבועה קמ"ל דפטור משבועה דגם הדיבור שהודה נשמט ולהכי פטור משבועה וא"ש:
(קב) שם משנה ט' כל המטלטלין ניקנין במשיכה ופי' הר"ב דכל זמן שלא משך כל אחד ואחד יכול לחזור בו אעפ"י שנתן המעות. והנה דעת הריף ורמב"ם בפ' הזהב דאם נשרף או נאבד דבר המכור הפסיד למוכר ויכול הלוקח לחזור בו והקשה הבעל המאור א"כ עיקר התקנה שמשיכה קונה הי' לטובת הלוקח שאם ישרפו החטים בעליה ואמר הלוקח תן לי מעותי א"כ מדוע אמרו שם כשם שתיקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלוקחים הרי איפכא הו"ל למימר כשם שתיקנו משיכה ללוקח כך תיקנו למוכר ע"ש ועיי' במלחמות:
ונראה לענ"ד לישב בסייעתא דשמיא דהריף והרמב"ם לשיטתייהו אזלו דהנה במס' גיטן ל"ו פריך הש"ס ומי איכא מידי דמדאוריי' משמטת שביעת והתקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעת בזמה"ז ורבי היא ופריך ומי איכא מידי דמדאוריי' לא משמטא שביעת בזמן הזה ואתי רבנן ותקנו דמשמט אמר אביי שב ואל תעשה היא ורבא אמר הפקר ב"ד הפקר ושיטת רש"י והראב"ד דרבא בא לתרץ גם פרכא ראשונה דבין לרבנן דאמרי שמיטת כספים בזה"ז דאוריי' ואתי רבנן ותקנו פרוזבל דלא משמט ובין לרבי דשמיטת כספים בזה"ז דרבנן ואמר רבנן דמשמט אף דמדאוריי' אינו משמט לא תיקשו כלום משום דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מדאוריי' והפקר ב"ד הפקר אבל דעת התוס' והרמב"ם דרבא לא קאי אלא אפרכא בתרייתא אבל לא על קושי' ראשונה וכ' הכסף משנה בפ"ט משמיטה הטעם דס"ל דדוקא אם שמיטת כספים בזמן הזה אינו מן התורה ואינו משמט יש כח ביד חכמים לומר דתהי' משמט משום דלא באו להוציא ממון בהפקרם רק להחזיק הממון שיש ביד הלוה אבל אם שמיטת כספים מדאוריי' אין כח ביד חכמים להוציא מיד הלוה על ידי פרוזבל דלא אמרי' הפקר ב"ד הפקר להוציא ממון על ידי הפקר ב"ד ע"ש ולפי שיטת הרמב"ם קשה איך הפקיעו חכמים קנין כסף שהוא קונה מדאוריי' ואמרו שאם חוזר הלוקח צריך המוכר להחזיר לו המעות והא כיון שאין כח לחכמים להכריח הלוה להחזיר החוב לאחר שמיטה שמשמט מדאוריי' ואין כח בידם להוציא ממון ה"נ אין כח ביד חכמים להכרית המוכר שיחזיר המעות ללוקח אם חוזר בו מהמקח כיון שמדאוריי' המעות של מוכר הם אבל הנראה בזה דראשית תקנת חכמים באמת לא היה אלא שהמוכר יוכל לחזור מן המקח ויחזיק בידו דבר המכור ולזה יש להם כח כיון דהוא להחזיק כמו שהי' להם כח לומר דבזה"ז משמט אף שמדאוריי' צריך להחזיר החוב אך ממילא אמרי' בהאי הנאה שהעמידוה חכמים ביד המוכר לחזור אנן סהדי דהמוכר נותן רשות גם ללוקח לחזור וכמו שפירש"י בגיטן נ"א יהבי יתמי זוזא אפירי ואיקור דהא דבהדיוט מוקמי' לה ברשות מוכר לדליקה והלוקח יוכל לחזור היינו טעמא בהאי הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה והמוכר יוכל לחזור עי"ש ובהכי אתי שפיר דאמרו כשם שתקנו משיכה למוכרים כו' דע"כ עיקר תקנה למוכרים נתקן ולא ללוקחים דלא הי' לחכמים כח לתקן ללוקחים רק למוכרים אך בהאי הנאה דתקנו למוכרים אנן סהדי דהמוכר נותן רשות גם ללוקח לחזור ולהכי תקנו גם ללוקחים משיכה וא"ש: