חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
בעזרת החונן לאדם דעת ובריאות. אתחיל לכתוב חידוש במס' שבועות · פרק ב משנה ב
(צב) מובלין ומעררין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה התוס' י"ט הביא דעת הרמב"ם בריש הל' שמיטה ויוכל דחרישה בשביעת אינו אסור אלא מדברי סופרים והאחרונים תמהו על זה דהרי הרמב"ם בריש הל' שמיטה כתב וז"ל מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ואילן בשביעת שנאמר ושבתה ונאמר בחריש ובקציר תשבות. וא"כ כמפורש דחרישה בשביעת אסור מן התורה עוד הקשו דהרי הרמב"ם פסק דתוס' שביעת הוא הלכה למשה מסיני כמבואר פרק ב' ואינו אסור רק בזמן שבית המקדש קיים וע"כ ס"ל כר' ישמעאל דבפריש ובקציר תשבות קאי בשבת בראשית ולהורת שקציר עומר דוחה שבת וכמו שפסק בפ"ו מהל' תמידן ומוספין ואיך הביא הרמב"ם פסוק בחריש ובקציר תשבות על שביעת ומזכי שטרא לבי תרי עיי' בתוס' רע"ק שהניחו דברי הרמב"ם בצ"ע ולעניות דעתי קשה עוד קושיא חמורה על הרמב"ם דהרי פסק בפ"ג הלכה ה' דעשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני ע"כ הרי נשמע דדוקא עד ר"ה התירו לחרוש אבל אחר ראש השנה אסור חרישה ממילא מוכח דחרישה בשבועת אסור מדאורייתא והאיך כ' הרמב"ם דחרישה בשביעת מדרבנן והיא פליאה גדולה לדעתי שוב מצאתי בטורי אבן במס' ר"ה ד' אית שכ' מסברה דנפשי' שר' ישמעאל נפקא לי' חרישה בשביעת דאורייתא מהא דהל"מ דעשר נטיעות כו' עד ר"ה ש"מ דבשביעת אסור מה"ת ע"כ הרי כדברינו ותיקשי לרמב"ם דפסק חרישה בשבועת דרבנן. ומה שנלע"ד בסייעתא דשמיא לישב דהנה בר"ה ד' טית פריך ור' ישמעאל דלא דריש לי' בחריש ובקציר כו' על תוספת שביעת מנ"ל דמוסיפן מחול על הקודש ומשני מועניתם את נפשותיכם כו' כל מקום שיש בו שבות מוסיפן מחול על הקודש והקשה התוס' ד"ה ור"י הא אמרי' במס' מועד קטן דהלכתא לר' ישמעאל דעשר נטיעות כו' למשרי ילדה וממילא זקינה אסורה עכ"ל פי' דנילף משביעת שבת ויו"ט לתוספת ותי' תוס' דאין למידן שבת וי"ט משביעת כיון דשביעת גופא הלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה והשתא איצטרך קרא לשבת וי"ט אליבא דר' ישמעאל והלכתא למשרי ילדה וכתב הטורי אבן וז"ל ואיני יודע מאי קשיא להו לתוס' דהרי מסיק התם כי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא והשתא איצטרך קרא לשבתות ויו"ט בזמן שאין בהמ"ק קיים דאי נילף מהלכתא בשביעת הו"א דומיא דשביעת דוקא בזמן שבהמ"ק קיים ע"כ והוא לכאורה תמיהא קיימת על התוס' עי"ש. עוד קשה לי על הלכה למשה גופא שחילק בין בזמן שבהמ"ק קיים לאינו קיים דבזמן שאין בהמ"ק קיים תוספת שביעת מותר מדאוריי' דאין צריך להוסיף ומ"ש משבת ויו"ט שמוסיפן מחול על הקודש דאורייתא וכמו שמסיק הש"ס לר' ישמעאל כל מקום שיש בו שבות מוסיפן מחול עה"ק וכ' התוס' דאתי לרבות שביעת וע"כ כוונת התוס' בזמן שבהמ"ק קיים וא"כ מדוע הקילה תורה לענין שביעת בזמן שאין בהמ"ק קיים דאין מוסיפן מחול על הקודש דהרי שביעת גם בזמן הזה מן התורה וכמו שכ' הכסף משנה בפ"ט מהל' שמיטה הלכה א'. אבל הנראה לענ"ד שכך נאמרה הלכה למשה מסיני דבזמן שבהמ"ק קיים תהי' העבודה בארץ בשביעת אסור מן התורה כמו החרישה והעידור דמשום זכות בית המקדש והקרבנות שנקריב בו נהיה בטוחים שלא יתקלקלו שדותינו ואילנות אף אם לא יהי' חרושים וממילא נאסר תוס' שביעת למד יום בעבודת הארץ ואילן דהיינו חרישה ועידור מן התורה דיתר מלכאות כזיבול ולסקל והדומים כולם לא נאסרו אפי' בזמן שבית המקדש קיים כמבואר ברמב"ם פ"ג הלכה טית ורק חרישה ועידור שנאסר בשביעת נאסר גם בתוס' שביעת ובשל זה ראתה התורה הקדושה להתיר עשר נטיעות כו' לחרוש עד ראש השנה משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל וכמבואר בר"ש ובתוס' י"ט הבאתי באות הקודם ומהאי טעמא ראתה התורה הקדושה להתיר עבודת הארץ כחרישה ועידור בזמן שאין בהמ"ק קיים ונעדר ממנו זכות הקרבנות שמא יתקלקלו השדות והאילנות אם ישארו בלתי חרושים בשביעת ובזה נמי חסה התורה על ממונם של ישראל וממילא כיון דעבודת הארץ מותר בשביעת א"כ לא שייך שום תוספת שביעת לאסור אותו דשאר עבודת לעולם מותרים ולא שייך בהו הוספה וחרישה ועידור בלבד רק בזמן שהי' אסורים בשביעת מה"ת הי' שייך תוספת אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים דהותר עבודת קרקע ואינו אסור בשביעת רק זריעה וזימור וקצירה ובצירה דכתיבי בקרא א"כ לענין מאי יהי' תוספת שביעת אסור לענין ד' מלאכות המבוארים בקרא לא שייך לפני שביעת תוספת כמו שמבואר ברמב"ם פ"ג הלכה טית ובתוס' י"ט פ"ד משנה ד' דזמירה שהיא מלאכה דאורייתא בשביעת אף בזמן שבהמ"ק קיים הותר עד ר"ה ולא נאסר משום תוספת וה"ה זריעה דמה"ת לחלק ביניהם ולענין חרישה הלא מותרת בשביעת והשתא א"ש מה שהקשינו לעיל דלמה נשתנה תוספת שביעת בזמן שאין בהמ"ק קיים דמותר מתוס' שבת וי"ט דאסור לעולם אף בזמן שאין בהמ"ק קיים דשאני שביעת שהותר בו עבודת קרקע א"כ אם אין עיקר תוספת מניין. אבל שבת וי"ט דנאסרו במלאכה לעולם גם תוספת אסור מה"ת. ובזה יתישב קושית הטורי אבן דשפיר קשיא להו לתוס' דנילף לר' ישמעאל שבת וי"ט משביעת דנאסר תוס' מהלכה ואם תאמר דאין התוס' אסור בשביעת רק בזמן שאין בהמ"ק קיים היינו משום דעיקר עבודת קרקע גופא לא נאסר אלא בזמן ההוא אבל אחר שנחרב הבית גם בשביעת הותר וכיון דאין עיקר אין תוספת אבל עכ"פ נוכל ללמוד דכל מקום שיש עיקר כמו שביעת בזמן שבהמ"ק קיים גם תוספת אסור מדאוריי' א"כ נילף מיני' שבת וי"ט דלעולם יש עיקר שגם תוספת אסור מדאוריי' ושפיר הקשה תוס' ומעתה נתישב ג"כ מה שהקשינו על הרמב"ם דכיון דפסק עשר נטיעות עד ר"ה מוכח דאחר ר"ה חרישה אסור דאורייתא ודאי הכי הוא כ"ז שבהמ"ק קיים הי' חרישה אסור מדאוריי' ולא הותר עשר נטיעות רק עד ר"ה אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים חרישה מותר מן התורה ושפיר פסק הרמב"ם דחרישה מדרבנן והשתא א"ש קושית האחרונים הנ"ל דהתוס' במועד קטן הקשה על הא דאמר ר"ע אינו צריך לומר בחריש כו' של שביעת דהרי כבר נאמר כו' ודלמא איצטרך לחרישה בשביעת דלא ידענו ותי' דעיקר הקושיא הי' מקצירה אך מדכתבינהו גבי הדדי ש"מ דלהאי דרשה דאתי' קצירה אתי' ג"כ חרישה נשמע מזה אי הי' לנו טעם על זה שכתבינהו התורה גבי הדדי הי' הסברה פשיטה לומר דבחריש קאי על שביעת ובקציר על דבר אחר והנה למאי דמסקי' לר' ישמעאל דהלכתא נאמר רק בזמן שבהמ"ק קיים י"ל דס"ל לר' ישמעאל דבחריש קאי על שביעת ובקציר קאי למעט קצירת עומר ולהכי כתובין גבי אהדדי דכמו ובקציר לא קאי אלא בזמן שבה"מ קיים דהיינו שמקרי בו עומר הכי נמי בחריש לא נאסר רק בזמן שבהמ"ק קיים וכמו שכתבנו לעיל אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר חרישה בשביעת ואין זה רחוק לדרוש כן כיון דשבת ושביעת שבות אחת הן בחריש תשבות קאי על שביעת ובקציר על שבת ובקציר דומיא דבחריש למעט קציר העומר ובחריש דומיא דקציר דלא מיירי רק בזמן ששהמ"ק קיים וכבר נתבאר מדברי תוס' דגם לר"ע היינו דורשין בחריש על שביעת ובקציר על מוצאי שביעת אילו הי' לן טעם על אשר נכתבו יחד וממילא לר' ישמעאל דאית לן טעמא לאורויי דלא מיירי הפסוק רק בזמן שבהמ"ק קיים אית לנו למדרש בחריש על שביעת ושפיר הביא הרמב"ם פסוק בחריש כו' דעבודת קרקע נאסר מדאוריי' אך דוקא בזמן שבהמ"ק קיים אבל בזמן הזה חרישה מדרבנן ומ"מ שפיר מביא דרשה דבקציר תשבות לאפוקי קציר העומר ונתישב הכל בעזה"י על נכון:
שוב ראיתי בשער המלך ריש הלכות שמיטה שכתב בפשיטות דס"ל לרמב"ם דחרישה אסור בשביעת מה"ת ומביא ראיי' מהא דפריך במס' מ"ק הנ"ל חרישה בשביעת מי שרי ולא משני דאינו אלא מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו וי"ל דודאי קודם שמסיק הש"ס דהלכתא אתי לתוס' הוי ס"ל דחרישה לעולם דאוריי' אבל לאחר שמסיק הש"ס דלא נאסר תוס' רק בזמן שבהמ"ק קיים שפיר נוכל לומר דגם חרישה מותר מדאורייתא ולא נאסר רק מדרבנן. וכדעת הרמב"ן מובא שם בשעה"מ ע"ש. וכמבואר לעיל:
ובהכי נתישב לי ג"כ דברי התוס' בראש השנה ט' ע"ב בד"ה ומותר שהקשו מ"ש חרישה שאסרו בשדה האילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפרח ובנטיעה לא אסרו אלא למד יום קודם ר"ה ואומר ר"ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעת דאורייתא בנטיעה אלא בפרישה דכתיב בי' קרא בחריש ובקציר תשבות ע"כ וקשה דהרי מסקי' במס' מועד קטן דף הנ"ל דר"ג וב"ד שנמנו על זמן הנ"ל ובטלום משום דס"ל להו כר' ישמעל וחרישה אסור מהלכה א"כ בחריש ובקציר איצטרך להתיר קציר של מצוה א"כ אכתי תיקשו מ"ש חרישה מנטיעה אלא ע"כ צ"ל דכיון דהילכתא לא אתיא לאיסורא בזמן שבה"מ קיים רק חרישה בשביעת ממילא דגם הפסוק בחריש קאי עליה כנ"ל ונטיעה באמת לא נחסר מדאוריי' גם בזמן שבהמ"ק קיים ממילא חם אין עיקר לאסור בשביעת גם תוספת לא הוי מדאורייתא כלל רק מדרבנן אבל חרישה דהוי מהלכה וגם קרא קאי עלה והי' התוספת אסור למד יום מדאוריי' שפיר הוסיפו אז בזמן שבהמ"ק קיים עד הפסח ועד העצרת וח"ש:
ובדברינו הנ"ל יתישב קושית הפני יהושע במס' ר"ה על הבית יוסף בטור או"ח סי' תר"ד דהקשה הב"י על הטור דפוסק דכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט' ויו"ד וכדתני ר' חייא בר רב מדפתי והוא פוסק ג"כ דתוספת יוה"כ דאוריי' מקרא ותיקשי הא מבואר לעיל דמי יליף מני' והא לא ילפי' מניה אידוך ותי' הב"י דהטור ס"ל כר"ע דבחריש וקציר תשבות אתי' לתוס' שביעת ומני' ילפי' לשבת ויוה"כ וכ' ע"ז הפני יהושע הנ"ל וז"ל והתמיה קיימת על הב"י דנהירן לי' שביני דכל תלמודי' דהרי קיימ"ל דר"ג וב"ד נימנו ע"ז והתירו לחרוש עד ר"ה וא"כ ליכא תוספת שביעת כלל מדאורייתא וגם קיימ"ל כר"י כו' יעו"ש ובדברינו ח"ש דאפי' לדידן דס"ל כר' ישמעאל אפ"ה כיון שבזמן שבהמ"ק קיים הי' תוספת מדאוריי' שפיר נוכל ללמוד משם תוס' מדאוריי' בשבת ויה"כ דחף שר"ג וב"ד בטלום היינו טעמא משום שחרישה ג"כ היתר וכמו שכתבנו לעיל אבל כל זמן שבהמ"ק קיים הי' אסור חרישה ותוס' שביעת ג"כ וס"ל להטור וב"י כמו שכתבנו לעיל שבאמת לר' ישמעאל פסוק ובחריש קאי על שביעת שבזמן שבהמ"ק קיים הי חרישה אסור בשביעת וכיון שנאסר שביעת ותוס' שביעת בחרישה ס"ל דגם על תוס' קאי ובחריש וכמו שס"ל לר"ע ולא קשיא דאין למידן מהלכה דשאני התם דאיכא קרא ג"כ דהיינו בחריש דקאי על שביעת ותוס' שביעת והא דפריך הש"ס לר' ישמעאל מנ"ל דמוסיפין מחול על הקודש ומדוע לא יליף לה משביעת י"ל כמו שתי' ר"ת דבתוס' שלאחר שביעת פריך ואנן באמת לא ס"ל תוספת של אחריו משם ושפיר פסקי' דמצוה לאכול בערב יו"כ מפסוק ועניתם וא"ש.