חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
גרגיר אחד מחדושי גיסי הג"ר אליעזר זאב קפין שליט"א מנהל ישיבת "חפץ חיים" בראדין ממה שנמצא באמתחתי.
א) הקצוה"ח סימן ש"ץ סעיף ה' בהגה כתב דברי התוס' בבא קמא (י"ז:) בד"ה זרק כלי וכו' שמחלקין בין זורק כלי עצמו בין זורק חץ כי בכלי עצמו אזלינן בתר מעיקרא ובזריקת חץ לא אזלינן בתר מעיקרא וסברא פשוטה היא לחלק עכ"ל. וע"ז כתב הקצוה"ח, אמנם מדברי הרא"ש נראה שאינו מחלק, וגם בזריקת חץ אזלינן בתר מעיקרא, שכתב בפרק כיצד הרגל גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשוה"י חייב, וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגלה למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן, הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו ההיזק, דגלי לן קרא בשן ורגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל הרא"ש בקיצור, ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי כדברי התוס' א"כ מאי קשיא ליה מדרבה דהא הכא התיזה ברשות הרבים וכו' אינו אלא צרורות והוה ליה זורק חץ דאזלינן ביה אליבא דכו"ע בתר סופו, אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי עצמו, וכן הוכיח מהטור ושו"ע (סימן תי"ח סעיף י') גבי עשה אחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ע"ש, ומשמע דאינו חייב רק הראשון ולא השני, ואם נימא דזרק חץ ובא השני ושברו השני חייב א"כ באש דהוי משום חציו אמאי אינו חייב השני ולכה"פ יתחייבו שניהם אלא ע"כ דגם בזה אזלינן בתר מעיקרא והשני פטור, וכן הוכיח מהנ"י בפ' כיצד הרגל גבי אשו משום חציו, ז"ל ואי קשיא איך שרינן להדליק עם חשיכה נרות בע"ש וכו' וכן בהרבה משניות משלשלין הפסח לתנור עם חשיכה וכו' הרי מבעיר בשבת, ותירץ לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למיפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הלא מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו שמע מינה דלא כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה וכן הדין לענין שבת וצ"ע ומשמע מזה דגם גבי חץ ה"ל כאילו איתעביד מעשה מעיקרא, והקשה לפי זה מאי דמוקמינן בכיצד הרגל במסכסכת כל הבירה כולה עיי"ש למה יתחייב על הסכסוך הלא משהדליק הבירה הוי כאלו נשרפת כולה דאזלינן בתר מעיקרא, ותירץ דלא אזלינן בתר מעיקרא באש רק אם מחייבינן בתורת חציו כמו שביאר הנ"י דחשבינן כאילו כבר עשה כל המעשה, אבל אם מחייבינן בתורת ממונו לא אזלינן בתר מעיקרא והרי זה דומה לחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים דשניהם חייבין ובאוקימתא דמסכסכת אליבא מאן דאמר משום ממונו אזלינן:
אך הקשה על הטור סימן תמ"ח ז"ל גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך חנות וכו' בעל גמל חייב שפשע, ואם הולך הגמל ומסכסך הבירה כולה חייב בכולה נזק שלם, ואם לא סכסך כל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולו חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר חצי נזק, וקשה אם אזלינן גבי חץ בתר מעיקרא וקיל"ן אשו משום חציו הרי כל הבירה כבר כאילו נשרפה ואם בא אחר ושרפו פטור למה יתחייב בעל הגמל על הסכסוך של אחר כן נזק שלם והניח בצ"ע, עכ"ל הקצוה"ח:
והקושיא חמורה כי בודאי הטור בשיטת הרא"ש קאים כדקיימ"ל בכל דוכתא ואיך סתר כללו של הרא"ש דגבי חץ ג"כ אזלינן בתר מעיקרא, והנה ראיית הקצוה"ח מהנ"י ג"כ קשה התינח להלכה דקיי"ל בתר מעיקרא שפיר מתירין להדליק מע"ש על שבת כמבואר בכל הני משניות דלעיל, אבל אם לא ניזול בתר מעיקרא כדמספקא ליה לרבא דלמא בתר סופו אזלינן איך מצאנו ידינו ורגלינו במשניות הנ"ל להתיר להדליק מע"ש על שבת ורבא בעצמו סבירא ליה דאשו משום חציו כמבואר בסוגיא דכיצד הרגל (דף ס"ב) קרא ומתניתא מסייע לר"י ותיהדר קושית הנ"י לדוכתא, אלא ודאי ההכרח לאמר כי אין דין זה שייך כלל לשאלת בתר מעיקרא או סופו, רק הנ"י בקושיתו רצה לדמות חיוב אש מטעם חציו דמחשבינן השריפה ששורפת אח"כ הוא מצד כחו ומעשיו, וא"כ גבי שבת נמי יהא חייב על מבעיר בשבת בכחו ומעשיו, ומחלק בתרוצו כי לא דמי חיובים של מזיק לחיוב מלאכה בשבת ומבאר כי דין החיוב של אש המזיק הוא מצד עשיית המזיק ופשיעתו והעשייה מחייבתו גם אם עוד אין כאן שום היזק דאל"כ גם אחרי כן לא הי' מחויב כי הוא אחר כן אנוס באופן כזה אשר אין ביכלתו לכבות אח"כ ואעפ"כ מחויב דהיינו באופן יותר גדול אם מת המזיק לגמרי בשעת ההיזק אעפ"כ הדין נותן שמחויב דקרינן ביה כי תצא אש על עשיית המזיק וחיובו מטעם שנחשב המזיק כחו של אדם ותולדתו כמבואר בכתוב כי תצא אש שלם ישלם, ומלשון הכתוב מוכיח הנ"י את סברתו עיי"ש, אבל לגבי שבת חיובו רק אם בפועל עושה פעולה ואי אפשר לחייבו מטעם שעל ידו נעשה הכח ההוא בשעת העשיה כי אז הלא היה חול ולא שבת, [ובאמת צריך ביאור למה לא יתרץ הנ"י בפשיטות כי אצל שבת החיוב הוא רק מטעם הפרעת המנוחה והשביתה וע"כ גם אם נאמר כי כחו של אדם וחציו פועלים בשבת ונחשב מצד הדין לפעולת האדם זה לא שייך רק גבי נזיקין אבל אצל שבת לו יצויר שיהי' האדם פועל פעולה אבל בלתי הפרעת מנוחה ושביתתה ג"כ לא יתחייב, כי ענין חיוב המלאכה בשבת הוא רק למען ינוח], ולא נחית הנ"י כלל בסברתו בתר מעיקרא או סופו לענין ההיזק רק חדוש חיוב של מזיק הוא מצד מעשה שלו ויצירת המזיק על ידו, רק אם עוד לא נעשה ההיזק אין על מה לחייבו, אבל כשנעשה ההיזק אזי חיובו למפרע על שעת העשיה, וזה ברור, וא"כ אזדא לה ראיית הקצוה"ח, ועל עצם יסודו בדברי הרא"ש ג"כ אין שום הכרח לזה כי דברי הרא"ש פשוטים גם אם יסבור סברת התוס' לחלק בין חץ לזריקת הכלי גופא, וזה ביאורו, דיש לחקור גבי זריקת חץ או צרורות דבהמה הלא מעשה המזקת נעשית אח"כ בשעה שמגיע להדבר הניזק, אם חשבינן למעשה המזיק תיכף בשעה שנזרק מידי הבעל מעשה דאזלינן בתר מעיקרא אחרי שסופו לעשות ההיזק, או אחרי סופו אם כי בודאי דבר הנזוק עוד לא ניזק כלל כי לא נעשה בו שום מעשה עדיין ובאופן כזה הלא סברא פשוטה שלא נחשוב את הדבר הניזק לנזוק כביאור התוס' בדבריהם של הסברא פשוטה שכתבו בזה אך לגבי המזיק יש לנו שפיר לחקור אם אזלינן במעשה המזיק שלו בתר מעיקרא כי הלא נעשה בדבר המזיק מעשה בגופו בזריקת החץ והצרורות, או דאזלינן בתר בסופו בעת עשייתו בפועל ההיזק כי אין לנו שום כלל לחשוב דבר שעדיין לא נעשה לכבר עשוי, והרי זה ממש בעיא דרבא אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר תבר מנא כי היינו הך התם נעשה מעשה בגוף הכלי והכא נעשה מעשה בגוף החץ, וממילא תלוי בזה אם התיז צרורות ברה"ר והזיק ברה"י, אם אזלינן בתר מעיקרא המזיק נעשה ברה"ר ופטור ואם בתר סופו המזיק נעשה ברה"י וחייב, וע"כ מקשה הרא"ש שפיר איך אפשר לחייב התיז ברה"ר והזיק ברה"י הלא אזלינן בתר מעיקרא כדאסיקנא לעיל דפשטינן מרבה, וע"ז מתרץ הרא"ש דהכא חידש לן קרא וגלי דאזלינן בתר המקום שנעשה בו ההיזק בפועל ולא בתר מעשה המזיק כדכתיב וביער בשדה אחר, רק שהביעור נעשה בשדה אחר גם אם המזיק נעשה ברה"ר אבל הכלי הלא נשברה ברה"י ולגבה אי אפשר לחשוב כבמעיקרא לכבר נשברה ברה"ר כסברא הפשוטה של התוס', כי לא נעשה בה שום מעשה, ויוצא לנו מזה לדון בפשיטות אם דרסה בהמה ברה"ר על הכלי עצמה ונתגלגלה לרה"י ונשברה, אם כי ההיזק בפועל נעשה ברה"י אעפ"כ בודאי תהי' פטורה כי אזלינן בתר מעיקרא ונחשב לנעשה ההיזק ברה"ר ופטור גם אחרי שגלי לן קרא ללכת אחרי הביעור וההיזק. כי לפי הכלל דאזלינן בתר מעיקרא נחשב ההיזק לנעשה ברה"ר משא"כ גבי התיזה צרורות גם אם ניזל בתר מעיקרא זהו רק לגבי מעשה המזיק. אבל לגבי ההיזק בעל כורחין נעשה ברה"י ושייך שפיר גילוי דקרא דניזל בתר הביעור וההיזק ופשוט, ובזה מבוארים היטב דברי הט"ז שם בסימן הנ"ל, שמעתיק לשון הרא"ש הנ"ל מכיצד הרגל וכותב עליו המהרש"ל ז"ל א"כ דעתו כשהכל ברשות אז הולכין בתר מעיקרא שהוא ג"כ מקום הניזק וחייב לאפוקי ברה"ר, ולא נ"ל דא"כ צרורות היכי משכחת לה אליבי' מאחר שהכל ברשות נימא ניזול בתר מעיקרא ולא יהי' צרורות כמו דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר, אע"כ חילוקא רבה אית ביניהם דלא אמרינן בהו ניזל בתר מעיקרא אלא כגון שדרסה על הכלי, או שזרק כלי מראש הגג שעשה מעיקרא מעשה בגוף הכלי הניזק והי' ראוי לישבר כדמסיק רבה מנא תבירא תבר אבל גבי צרורות לא שייך לאמר זיל בתר מעיקרא דבשעת התזה לא הי' עדיין ראוי להזיק עד שיגיע למקום אחר ולכן אפי' דרסה על הכלי ברה"ר והתיזה לרה"י ונשבר פטורה דבתר מעיקרא אזלינן דבתחלת דריסה הי' ראוי לשבר משא"כ לפי' הרא"ש שגם בכה"ג חייב עכ"ל מהרש"ל, נראה מדברי מהרש"ל שמפרש דברי רא"ש כפשוטן, דמה שחדשה לנו התורה דאזלינן בתר מקום ההיזק שנעשה ברשות היחיד זה נקטינן לכלל פשוט אם ההיזק נעשה בפועל ברה"י אזי חייבה התורה ולא נחתינן לשום כללים בתר דמעיקרא או סופו גם אם עשה מעשה ההיזק בכלי עצמה, וברה"י אזלינן תמיד בתר מעיקרא גם לגבי צרורות וממילא קשה כל קושיות המהרש"ל על הרא"ש, אבל מסיק הט"ז שם וז"ל ולפע"ד דלא כן הדרך בפירוש הרא"ש דדרסה על הכלי ברה"ר והתיזה ברה"י דחייב, אלא פשיטא דפטור גם לדעת הרא"ש דכיון דאילו נשברה שם הי' פטור לא גרע בזה שנשברה ברה"י כיון שהכלי מונח שלא ברשות דבר"ה לא חייבה התורה גבי רגל וזהו עצמו הוא החילוק שחילק הרא"ש בין התיזה ברה"ר וכו' לנתגלגל ונשבר, דבהתיזה ברה"ר חייב כיון שהכלי הנשבר הוא מונח ברה"י ברשות ובזה חייבה התורה כיון שהביעור בחצר הניזק, משא"כ בדרסה בחצר הניזק על הכלי ונתגלגל למקום אחר בחצר הניזק דשם גם במקום הדריסה הוי חצר הניזק בזה אזלינן בתר מעיקרא ומשלם נזק שלם אבל בדרסה על הכלי ברה"ר והתיזה לרה"י פטור כיון דהוי הכלי במקום הפקר לגבי ההיזק וכו' ומ"ש רש"ל בזה יש לכוין גם בדעת הרא"ש, וכן משמע גם בדברי התוס' פרק כ"ה (דף י"ז) ד"ה זרק כלי וכו' וז"ל וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עכ"ל הרי מפורשין דברי הט"ז לפרש דברי הרא"ש כדברי התוס' לחלק בסברא פשוטה בין חץ וזריקת כלי גופא ומכוין דברי מהרש"ל וחלוקו בדעת הרא"ש ומבואר כל דברינו הנ"ל בביאור וסברת הרא"ש בדברי הט"ז הקצרים בסוף דבריו אחרי שהוסיף טעם בסברא לחלק בין התיז צרורות ברה"ר והזיקה ברשות היחיד בין התיז הכלי גופא מרשות הרבים לרה"י כמבואר בהנ"ל, והשתא דאתינן להכי בהחילוק שחלקנו גם אם אמרינן אצל צרורות דאזלינן בתר מעיקרא זהו רק בעצם המעשה של החץ שנחשב מעשה המזיק לדמעיקרא, אבל הדבר הניזוק בודאי עוד לא נחשב לניזוק כלל כי לא נעשה בו שום מעשה, ממילא פשוט גבי הדליק את הגדיש דחשבינן האש צרורות של חץ על השריפה שישרף אח"כ, ועדיין לא נעשה מעשה בגופה של גדיש שידלק אח"כ, כי מה שלא נשרף עדיין תיכף בשעה שמניח האש על מקום הגחלת נחשב עדיין ללא עשה בו שום מעשה כמבואר בפשיטות, וע"כ בודאי יש לחייב כל מי שידליק את הגדיש אח"כ גם כשהניח הגחלת בקצה אחד, וע"כ שפיר מחייבינן אח"כ נזק שלם על מה שמסכסך את הבירה כולה ואתי שפיר הכל:
הנה לפי המתבאר מדברינו בביאור דברי הרא"ש שסובר גם גבי חיצים שייך החקירה אם אזלינן בתר דמעיקרא או סופו לענין חיוב מעשה המזיק, תתעורר מחדש קושית הנ"י מהדלקת נרות מע"ש על שבת ולפי הנראה לא נחית הרא"ש לסברת הנ"י לחייב גבי מעשה המזיק על כל האופנים רק על שעת מעשה המזיק ויצירתו, כי לסברתו איבעיא לן אולי ניזל בתר בסוף וחיוב מעשה המזיק יהי' בסופו, אך באמת כבר כתבנו לחלק בפשיטות מטעם אחר גבי שבת שאי אפשר לחייב בעד מלאכה שנעשית ממילא בלי שום הפרעת מנוחה ושביתה מהגוף בשבת ומה איכפת לן אם חשבינן גבי חץ בתר בסופו, אבל בודאי הלא נח ושובת גופו בשבת בלי שום מפריע ואין כאן שום חיוב על מעשה שבת:
הרמב"ם פ"ב מהלכות נזקי ממון הלכה י' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק בד"א כשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהם מאליו בעל התרנגולין פטור ואם הי' לחוט בעלים ולא הי' החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל. הלכה י"א הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולין דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא עכ"ל, וכתב עליו הראב"ד בהשגות דבר זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם ודאי בעל התרנגול הוא והא דקאמר חצי נזק משום דס"ל כרבה דמסופק ליה דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר צרורות הוי או גופה, דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעלי' מעתה כשנקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר אמאי פטור מ"מ צרורות דתרנגול הוא ואפי' בחוט של הפקר חייב עכ"ל. ונראה לבאר דעת הרמב"ם וטעמו כן אחרי שהראב"ד בעצמו גלה לן טעמא של הרמב"ם למה לא מחייבינן רק חצי נזק כשנשבר ע"י הדליל כשקשרו אדם הלא דליל הוא רגל גופא ולא צרורות כשליף שעלי', ופירש מפני שמסופק להלכה אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר תבר מנא כרבה דמספקא ליה, והכא כשנסתבך הכלי ונתגלגל ונשבר הרי זה ספק אם זה גופו או צרורות וע"כ מחייבינן רק חצי נזק, אך קושיתו של הראב"ד גם אם נקשר מאליו למה לא חשבינן לצרורות של תרנגול, נראה פשוט טעמו של הרמב"ם, שמבאר לנו סברת וטעם הדליל מפני מה חשבינן ליה כגופו ומדמינן ליה לשליף שעליה, אשר באמת יש לחלק בזה, כי כנראה מלשון הגמרא תמיד המציירת תולדה דרגל נקטה גבי כל בהמה ציור אחר באוכף שעליה ובשליף שעליה ובפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה וחמור במשאוי ועגלה מושכת בקרון, נראה מזה כי לא בכל דבר המדובק לגוף הבהמה נחשב לגופה ותולדה דרגל, רק דבר הרגיל בה נתבטל ונחשב לגופה (ומצאתי בע"ה בפנ"י הסברא הזאת), וא"כ סובר הרמב"ם כי דליל לרגל תרנגול אינו דבר רגיל כלל וע"כ רק כשאדם קושרו ומבטל אליו לגופו אזי מחשבינן לגופו אבל כשנקשר מאליו אינו נחשב כלל לגופו וזה מדייק הרמב"ם בלשונו בד"א כשקשרו אדם אבל לא קשרו אדם הדליל גופא לא נחשב גופו רק צרורות מכחו, וממילא הכלי שנסבך בו ונתגלגל ונשבר מחשבינן זה לנשבר ע"י כח כחו אם ניזל בתר תבר מנא, ממילא מבואר בפשיטות טעמו של הרמב"ם דקא פטר ליה לגמרי בשעה שנקשר מאליו, דהרי הרמב"ם פסק בהלכה י"ז בהאי פרקא גבי כלב שנטל את החררה והלך אצל הגדיש וכו' ואם הי' מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נ"ש ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור, והראב"ד משיגו ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר, ומבאר הכסף משנה שמחלקותם תלוי בזה אם כח כחו אליבא דרבנן כדקי"ל אם הוי ככחו או לא. וידוע מחלוקת התוס' והרא"ש, כי תוס' סברי אליבא דרבנן כח כחו לאו ככחו דמי ופטור, תוס' (דף כ"ב) ד"ה ור' יוחנן בדאנחי אנוחי, והרא"ש פליג בסוגיא דבעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי וכו' וע"כ הרמב"ם אזיל בשיטת תוס' וממילא פטור על הגדיש לגמרי כי הלא זה כח כחו ולהראב"ד חייב דכח כחו ככחו דמי לפי זה מבואר בפשיטות מחלקותם הכא גבי דליל כי הרמב"ם וכן הראב"ד מסכים לשיטתו כי הדליל בשעה שלא קשרו אדם רק נקשר מאליו הוא רק צרורות ואינו גופו, כי ע"ז באמת אינו משיג הראב"ד על הרמב"ם על חילוקו של קשרו אדם בין נקשר מאליו, רק קושיתו אעפ"כ יתחייב מטעם צרורות דתרנגול, וא"כ אזדו לטעמייהו, הרמב"ם פוטר לגמרי בשעה שנקשר מאליו אזי הדליל בעצמו הוא רק צרורות ולא גופו כאשר ביארנו טעמו בזה וא"כ כשההיזק נעשה ע"י שנסבך בדליל ונתגלגל ונשבר הרי זה נשבר ע"י כח כחו וע"כ פטור כי כח כחו לאו ככחו דמי, אבל הראב"ד מקשה שפיר לטעמו דס"ל כח כחו ככחו דמי וא"כ למה יפטר לגמרי, וכן מבואר קושיתו בסוף ההשגה על הלכה י"א למה פטר הרמב"ם את בעל התרנגול אם לא שנוקים בדוקא בתר דנייח משום דלא שור בור, אבל בהדי דאזלי הלא צרורות דתרנגול הוא, מבואר ג"כ כי אזלי לטעמייהו כי להרמב"ם אין בזה משום צרורות כנ"ל דהוי כח כחו ופטור ולהראב"ד לשיטתו מחויב מטעם כח כחו:
והנה מה שמקשה עוד הראב"ד בהשגה זאת על מה דנקט הרמב"ם ואם הי' להחוט בעלים ולא הי' החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק, מקשה היכן מצינו לבור חיוב חצי נזק ואם בתר דנייחי אזיק על בעל החוט לשלם נזק שלם ובעל התרנגול פטור לגמרי מטעם איש בור ולא שור בור ואם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא, עכ"ל. ובאמת הי' לו להראב"ד להקשות עוד איך חייב חצי נזק מטעם בור, הלא בור פטור על הכלים, ורש"י ז"ל נשמר מקושיא זאת בסוגיין (דף י"ט:) בד"ה אבל קשרו אדם חייב ז"ל רש"י הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו עכ"ל, דוק לפרש אם נתקל בו אדם כי כלים פטור מטעם בור, אבל הרמב"ם נקיט להדיא ונסתבך כלי באותו החוט עיי"ש קשה כנ"ל, ונראה מזה דעתו של הרמב"ם כי בור המתגלגל בהדי דאזלי חיובו מטעם אחר מטעם אש ויתחייבו שניהם בעל התרנגול מטעם צרורות דיליה ובעל החוט מטעם אש שעל ידי רוח מצוי' הלך והזיק כמבואר בתוס' (דף ו') בד"ה לאתויי בור המתגלגל, ז"ל והמתגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה, ובעל התקלה יש לחייבו מטעם אש כי חשבינן את הבהמה לרוח מצוי' כמו שכתבו התוס' בתחלתו אצל אדם עיי"ש, וא"כ הכא דאיירינן שנקשר החוט מאליו וע"כ אי אפשר לחייב את בעל התרנגול כי הוא כח כחו ופטור כנ"ל רק מחייבינן את בעל החוט שנעשה היזק אש ע"י התרנגול וחייב חצי נזק ושפיר מחייבינן גם על הכלים, ואפשר לאמר כי הרמב"ם יגרוס בהסוגיא (דף ו') בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה אי בהדי דאזלי היינו אש, ועיי"ש במהר"ם על הסוגיא בדברי התוס' שכתב לפי שיטת התוס' הי' ראוי לגרוס גרסא כזאת אי בהדי דאזלי היינו אש, ואתי שפיר דנקט הרמב"ם לשון בור המתגלגל הנזכר בגמרא:
והנה על שיטת התוס' יש מקום לחקור שסובר כי בהדי דאזלי הוא אש, באמת אין זה דומה למזיק האש, כי ענין מזיק של אש ההיזק עושה האש בעצמו רק הרוח מוליכו, אבל הכא אם מזיק דבר המתגלגל בהדי דאזיל אפשר שאין ההיזק נעשה מכחו של המתגלגל בלבד רק מצד הכח שהמגלגל נתן בו וזה דומה לרקתא (בבא בתרא דף כ"ו) שמחלקים התוס' שם בד"ה זיקא הוא דקא ממטי לה, שאי אפשר לחייב על הרקתא מטעם אש כי הרקתא בעצמה אין בה כח להזיק רק ע"י כח הרוח שנותן בה נעשית מזיק וא"כ הרוח עשאתו למזיק ואין זה דומה כלל לאש המזיק שהוא בעצמו המזיק רק הרוח מוליכו עיי"ש, וע"כ מהיכא תיתי נחייב בור המתגלגל בהדי דאזיל מטעם אש, אם לא שנאמר כי גם הכא מיירי בדבר המתגלגל אשר גם מצד עצמו וכובדו מזיק רק המגלגל מוליכו ממקום למקום והוי דמי לאש, ואעפ"כ מחייבינן שפיר גם המגלגל מטעם מזיק של כחו כי הוא מוליכו וזורקו, והכא במאי דאיירינן בדברי הרמב"ם גם דליל שנסתבך בו כלי ונתגלגל ונשבר, שבירת הכלי באמת לא נעשית מכח זריקת החוט כי אם הי' נעשית מצד כח הזריקה אזי הי' אפשר לדון שלא נחייב את בעל החוט מטעם אש כדאמרינן גבי רקתא כמבואר לעיל אבל כאשר הכלי רק נסתבך בהדליל ונתגלגל זה שפיר מיקרי הדליל בעצמו המזיק והוי דומיא דאש:
ועוד אפשר לאמר ביותר פשיטות ביאור לשון הרמב"ם דמחייב מטעם בור המתגלגל וחיובו הוא מטעם אש דאתי באמת ג"כ מהצד השוה של בור ואש כדאיתא בשיטה מקובצת בבא קמא (דף ו') ד"ה לאתויי בור המתגלגל וז"ל בכל הספרים כתיב אי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא והכי פריך כחו הוא ויתחייב המתגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה וכו' כדברי התוס' ומסיק בסוף דבריו וז"ל וא"ת א"כ מאי קפריך אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא כלומר ולא אתי במה הצד, דהיינו אשו מ"מ נהי דחיוב מגלגל לא אתי במה הצד, חיוב בעל התקלה מיהא אתי במה הצד, וי"ל דודאי ה"מ למימר דאיצטריך מה הצד לענין בעל התקלה אלא ניחא למימר דהצד השוה אתי לנ"ש עכ"ל התוס' שאנץ, הרי כתב להדיא כי גם אליבא דאמת בור המתגלגל ברגלי בהמה בהדי דאזלא מחייבינן מטעם אש במה הצד, ולשיטה זאת אפשר כי נחייב כלים ג"כ בהדי דאזלי כמבואר בדברי הרא"ש בהאי סוגיא דאזלינן בתר עיקר הלימוד והתחלתו, עיי"ש היטב, ובור המתגלגל המזיק בהדי דאזלי עיקר למודו הוא מאש ובור רק תוכיח בעלמא, ואתי שפיר לשונו של הרמב"ם דמחייב שבירת הכלים ע"י שנסתבך בחוט ונתגלגל דהוא מטעם לימוד הצד השוה מבור המתגלגל ועיקר חיובו מטעם אש:
ואם יקשה לן על דברי הרמב"ם דמחייב רק חצי נזק לבעל החוט אחרי שיש לו שותף את בעל התרנגול ואם בעל התרנגול אי אפשר לתובעו כי הוי זה ספק ממון כדמפרש הראב"ד וכדפרשינן הטעם מפני שהוי ספק כח כחו ופטור, הי' לנו לחייב את בעל החוט בכל מטעם דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, כדפסק הרמב"ם להלכה פרק י"ב מהלכות נזקי ממון הלכה י"ט כ' כ"א גבי שור ובור שהזיקו וגבי שור הדיוט ושור הקדש שהזיקו שמשלם בעל הבור הכל ובעל השור ההדיוט הכל, עיי"ש, ויש לאמר כי לא קשה כלל, כי באמת איתא בגמרא טעמא לר' נתן (בבא קמא דף י"ג) מטעם דאנא תוראי בבירך אשכחתא עיי"ש ובמקום דליכא האי טעמא לא אמרינן כל היכא דליכא לאישתלומי וכו' וכן איתא בהגהת מיימוני שם בשם מהר"מ, והא דאמרינן ג"כ גבי שור של הדיוט והקדש כל היכא דליכא לאישתלומי, מפרש מהר"מ, כי באמת יש שני אופנים של שותפות בהיזק, דהיינו אצל בור ושור אמרינן דהאי פלגא היזקא קעביד והאי פלגא היזקא קעביד ומהיכא תיתי נאמר שהשני ישלם בעד האחר מה שלא עשה היזק רק אמרינן בזה טעם אחר אנא תוראי בבירך אשכחתא ושייך לתבוע ממך, כמבואר בסוגיא שמה, אבל גבי שור ושור אמרינן דהאי כולא היזקא קעביד והאי כולא היזקא קעביד ושפיר אמרינן בזה כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי וא"כ אתי לן שפיר הכא גבי חוט ותרנגול דהוי דומיא דבור ושור דהאי פלגא היזקא קעביד והאי פלגא היזקא קעביד וטעמא דתוראי בבירך אשכחתא אינו שייך כאן כי נשבר במקום אחר לגמרי רק שניהם התרנגול והחוט גרמו, שפיר לא אמרינן בזה כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי:
ועוד כתב הגהת מיימוני בשם מהר"מ כי אמרינן הכלל דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי רק במקום שאחד מהם אינו בר חיובא כלל וע"כ אינו משלם ורמי כל החיוב על השני אבל היכא דגם השני בר חיובא רק העני ואין לו במה לשלם לא אמרינן בזה הכלל דכל היכא דליכא לאישתלומי עיי"ש, וא"כ אתי שפיר גם הכא הלא מה דבעל התרנגול פטור אין זה מטעם ודאי אינו בר חיובא רק פטורו הוי מטעם דהוי ספק כח כחו ומספיקא לא מפקינן ממונא כדמפרש הראב"ד וא"כ שפיר יאמר בעל החוט בעל התרנגול חייב לך דלמא בתר מעיקרא אזלינן והוי רק כחו, ולא תוכל לתבוע ממני מספק, ואם שאין לך אפשרות לגבות ממנו זה הוא רק כמו העני שלא אמרינן בזה הכלל דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי:
עד כאן דברי גיסי הרא"ז שליט"א.
בדבר אשר כתב (לפרש דברי הנ"י פרק כיצד הרגל, שכונתו, שבהדליק בערב שבת ודלק בשבת מכחו, לא מיחשב מלאכה בשבת אף למ"ד אשו משום חציו, משום דסוף סוף נח גופו לגמרי ושבת, אין משמעות לשון הנ"י מורה כן,) ועיין בספר חמדת ישראל שהביא דברי הירושלמי שבת פ"ב ה"א בד"ה ולא בשמן שריפה אמר ר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורות קדשים והיא דליקה והולכת בשבת ומקשה בירושלמי והא תנינן ומאחיזין את האור במדורות בית המוקד וכו' אמר ר"י בשבת כ' לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפים את הקדשים ביו"ט כ"ש בשבת ע"כ. ומזה נראה כי הירושלמי יישב קושית הנ"י, משום דנעשית היא מאליה, ר"ל כי אין זאת מלאכה, משום דסוף סוף שבת האדם. אבל אפשר לפרש כונת הירושלמי כסברת המנחת חינוך בל"ט מלאכות אות י"א שכל מלאכת שבת ממלאכת המשכן ילפינן ובמשכן בישול סממנים הוא כדרך שמעמידין באור להתבשל ומתבשל ממילא וכו' אבל מכה בפטיש דהי' במשכן על ידי הכאתו בפטיש נגמרה המלאכה א"כ בשבת ג"כ צ"ל דווקא בעשייתו יהיה הגמר מלאכה ע"כ. ועפ"י דבריו אלו יישבתי מה שמקשים על שיטת הר"ם שסובר דהדחת קוליס האיספנין חייב משום מכה בפטיש וביחוד להסוברים דאף בהדחת צונן חייב ואמאי אמר בגמרא דהמבשל בחמה ובחמי חמה פטור, מפני מה לא יתחייב משום מכה בפטיש, ועפ"י האמור יתיישב דלא נגמר הבישול תיכף בעשייתו, דהיינו בהנחתו בחמה, כ"א אח"כ ממילא ואין בזה משום מכה בפטיש. ונוכל להעמיס זה בכונת הירושלמי, דגם מלאכת מבעיר שבמשכן, היא מעשה הבערת אדם ממש עם ההדלקה דממילא, אבל הדלקה דממילא בלא הבערת אדם אין זה דומיא דמלאכת המשכן, ואף שהיתה כאן גם הבערת אדם, מ"מ כיון שעל הבערת ערב שבת הלא פטור, נמצא שאם נחייבו, אין זאת כ"א על ההדלקה דממילא ואין זה דומיא דמלאכת המשכן:
המטריצן נעשו ונגמרו ביום ב' בהעלותך י"ד סיון תרצ"ח ע"י הבחור אביגדור קרוננברג
סוף הספר