אור ברסלב

חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ

סימן יח

סימן יז

בדין עגלה ערופה:

א:

בב"ב (דף כג) גבי רוב וקרוב דהולכין אחר הדוב פריך מהך דוהיתה העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא דנפישא מינא ומוקי לה ביושבת בין ההרים הרמב"ם השמיט האוקימתא דיושבת בין ההרים וכבר הקשו ע"ז נו"כ הרמב"ם ונדחקו בזה:

ונלע"ד לתרץ שיטת הרמב"ם בפשיטות יש לחקור מה שאמרה תורה גבי עגלה ערופה והיתה העיר הקרובה אל החלל שהיא מביאה עגלה ערופה מה שהתורה נתנה כאן דין עגלה ערופה על הקרובה אם הוא משום דהקורבא מוכיח שממנה בא הרוצח וכיון שממנה בא הרוצח שוב דין הוא שעליה מונח חיוב הכפרה משום דבה היה החטא או דז"א שאף אחרי המדידה נשאר ספק מאיזה עיר בא הרוצח אלא שהרי לכל העולם אי אפשר לחייבו בעגלה ערופה לזה אמרה תורה שהקרובה תביא ותלתה התורה בדין המדידה אבל לא שזו המדידה שמראה שהיא קרובה זו המדידה מוכיחה שממנה בא הרוצח ומוכרחת להביא עגלה ערופה אלא שזו המדידה דין תורה היא שכדי לחייב עגלה ערופה צריך קרובה אל החלל:

ונלע"ד שדבר תליא בפלוגתא וכמו שנבאר הנה במכות (דף יוד) מבואר עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אמר מביאה עגלה ערופה וחד אמר אינה מביאה עגלה ערופה למ"ד אינה מביאה עגלה ערופה בעינן זקני העיר וליכא למ"ד מביאה עגלה ערופה מצוה בעלמא והנה התוס' כתבו חד אמר מביאה עגלה ערופה תימא הא תנן עגלה ערופה אין מורדין אלא מעיר שיש בה ב"ד ויש לומר דהתם מיירי כגון דאיכא עיירות טובא ובחדא מינייהו יש ב"ד כיון דמצי לאוקמי קרא מקיימי ליה אבל הכא מיירי כגון שאין שם ב"ד בכל העיירות הסמוכות הלכך אמרינן דמ"מ מודדין מינייהו עכ"ל והבאר שבע בחידושיו לסוטה (דף מה) תמה הרבה על דברי התוס' דמה בכך שאין בעיירות הסמוכות ב"ד כיון שמניחין אותה ומודדין לרחוקות בע"כ יפגש בעיר שיש בה ב"ד ואפי' רחוקה ש שברחוקות שהרי אין שעור לדבר וכל כמה שלא ימצא ב"ד ימדוד הלאה עד שימצא מקום שיש שם ב"ד ואין לומר ביושבת בין ההרים שאין עיירות סמוכות לה רק אחת ומשום הכי כיון שאין בהן ב"ד נחלקו אם מודדין כל עיקר ז"א דקרובה לגבי רחוקה הא מוכח דמן הקרובה הרוצח אעפי"כ דין הוא שמודדין לרחוקה כיון שיש שם ב"ד אם כן גם הרחוקה מן ההרים אף שלא שכיחא כיון שאפשר שיבואו משם ושם יש ב"ד ימדדו לה ובמכוונות אי אפשר לאוקמא שהרי א"א לצמצם אם כן אחת יותר קרובה ולא מקיימא והיתה העיר הקרובה אם כן הוי לן למימר שיביאו על תנאי כדין נמצא בין ב' עיירות מכוונות ונשאר הבאר שבע בתימה על התוס':

גם תמוהו על הרמב"ם שהשמיט כל עיקר הך פלוגתא דר' אמי ור' אסי ולא תירצו ע"ז וגם זה צריך ישוב:

ובספר באר שבע רצה לחדש דאף שאין מודדין רק לעיר שיש בה בית דין היינו דלענין מדידה כולא עלמא לא פליגי דאין מודדין רק לעיר שיש בה בית דין ולא נחלקו רבי אמי ורבי אסי רק לענין הבאת העגלה ערופה דחד אמר שעיר שאין בה ב"ד אינה מביאה עגלה ערופה וחד אמר אע"פ שאין מודדין לה מ"מ מביאה הקרובה עגלה ערופה עכ"ד ויש להסביר דעגלה ערופה הרי היא כפרה על הרוצח ודין המדידה אינה ענין לכפרה רק היא מצוה בעלמא לפי זה דין המדידה מוטל רק על ב"ד של אותה העיר וב"ד של עיר אחרת אינה חייבת לזה כל שאין בה ב"ד ואין בה חיוב מדידה שוב דין הוא שהאחרת הקרובה לענין מדידה מפני שיש בה ב"ד מודדת לה אבל דין הכפרה הוא מפני שבה נעשה מעשה הרציחה וצריכה כפרה אם כן אטו בשביל שאין בה ב"ד אין הקרוב מוכיח שבה נעשה מעשה הרציחה זה אינו שסו"ס הוא קרוב ומוכח שבה נעשה הרציחה משו"ה דין הוא שזו העיר מביאה קרבן על מעשה זו הרציחה שנעשית בה אע"פ שאין בה ב"ד:

אבל עיקר דברי הבאר שבע לענ"ד תמוהים שהרי עיקר הטעם שעיר שאין בה ב"ד אין מודדין לה הוא משום דבעינן קרא כדכתיב וכתיב ולקחו זקני העיר ההיא והרמב"ם כתב פ"ט מרוצח ה"ב דלקיחת העגלה ערופה הוא מדמי אנשי העיר ומקורו טהור ממדרש תנאים בדברים פ' שופטים כ"א פיסקא ג' ולקחו זקני העיר ההיא שתהא לקיחתה משל אנשי אותה העיר וכן מפורש ולקחו זקני העיר ההיא לענין זה שאין מודדין רק מעיר שיש בה זקנים ועל זו העיר הוא דנאמר שתהא לקיחתה מאנשי זו העיר אם כן מוכרח שזו העיר היא המביאה עגלה ערופה ודברי הבאר שבע תמוהים ועיין עוד במדרש תנאים ולקחו זקני העיר ההיא מכאן אמרו עיר שאין בה זקנים אינה מביאה עגלה ערופה וצריך לומר גם כה"ג שיכולים להביא מעיר שיש בה זקנים למ"ד דעיר שאין בה זקנים מביאה עגלה ושלא כדברי הבאר שבע שרצה לומר דאף שהמדידה לעיר שיש בה זקנים הבאת העגלה היא מעיר שאין בה זקנים:

והנלע"ד בביאור דברי תוס' דמכות ונקדים לבאר עצם ענין המדידה ומהותה כתב רש"י בפירוש החומש אל הערים אשר סביבות החלל לכל צד לידע איזה היא קרובה ועיין מ"ל פ"ט מרוצח ה"א שהביא דברי רש"י ומש"כ המזרחי לא שהיא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצוא העיר היותר קרובה אליו לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שאין ספק היותר קרובה אין צריך שם מדידה ודבריו תמוהים דהא מפורש בסוטה (מד) שאף נמצא בעליל ר"ל סמוך לזו העיר שנראה שאין אחרת סמוכה גם כן היו מודדין ועיין מ"ל שביאר דיש מדידה אל העיר הקרובה ויש מדידה של עוד עיירות לידע אם היא קרובה ונמצא בעליל אין צריך זו המדידה של עיירות אחרות אבל מדידה של עיר זו צריך משום דין מדידה עכ"ד ונראה בהבנת הדברים שיש ב' ענינים במדידת עגלה ערופה הענין הא' הוא עצם מצות מדידה שאינה לבירור בלבד אם היא עיר זו שהיא קרובה או לא שהרי אף כה"ג שנמצא בעליל שאין צריך שום ראיה גם כן מודדין אלא משום דענין המדידה היא מצוה בפני עצמה אף שנתברר לנו שהיא יותר המקום הקרוב הב' הוא ענין המדידה לברר שהוא המקום הקרוב לזה שנמצא החלל וזה אין צריך רק במקום שלא נודע בבירור שזו היא היותר סמוכה אבל בנודע בבירור אין צריך זו המדידה:

ולפי כ"ז נבוא לבאר דברי תוס' במכות ונאמר שכונתם פשוטה דכיון שיש במדידה גם כן דין לברר איזו היא עיר הסמוכה וכ"ז שלא ביררנו נשאר הדבר ספק לפי"ז מבואר פשוט דהמשנה והברייתא דסוטה דקאמר אין מודדין אלא לעיר שיש בה זקנים הפירוש הוא על המקומות שנופל לנו הספק אם הוא ממקום הקרוב או לא שצריך לברר וכל זמן שלא ביררנו נשאר הדבר ספק שאין הדין שצריך מדידה לברר ספק זה רק על הספק הנופל על אלו העיירות שיש בהן ב"ד אבל על הספק שנופל על אלו העיירות שאין בהם ב"ד דין הוא שאין צריכים לברר ואף שספק לנו שמא הם קרובות מ"מ עליהם אין חיוב עגלה ערופה משום דהם כיון שאין מודדין להם אין עליהם חיוב עגלה ערופה דחיוב עגלה ערופה לא נעשה רק אחר המדידה ועל העיר הקרובה שמדדו יש דין עגלה ערופה אף שספק שמא האחרת שלא מדדו מפני שאין בה ב"ד יותר קרובה מ"מ כיון שמצד הדין אין מודדין יכולה להביא על הספק דכל עגלה ערופה היא על ספק כמבואר (דף מז) שם שכיפרה ספיקה הלכה לה ולפי"ז פשוט דזקני כל עיר מודדין ועל זקני כל עיר החיוב למדוד ואח"כ מבררין זקני העיר איזו קרובה ולכך אין מודדין לעיר שאין בה ב"ד שאין זקני העיר שעליהם יהיה מוטל החיוב של מדידה משום הכי דין הוא שמביאה העיר שיש בה ב"ד אבל פלוגתת ר' אמי ור' אסי הוא בגונא שנראה בעליל שאז לא שייך שנמדוד לעיר אחרת שיש בה זקנים שמצוה בזקנים שדין הוא שצריך להיות העיר הקרובה וכאן אנו רואים שאינה העיר הקרובה שהרי עיר שאין בה זקנים קרובה ממנה שוב אז לחד מ"ד מודדין לעיר הקרובה אע"פ שאין בה ב"ד ולחד מ"ד אין מודדין לה שאין בה ב"ד וזה שכתבו תוס' דלעיירות סמוכות אין ב"ד אבל כיון שסמוכות אם כן נראה בעליל שהם קרובות ושוב לאחרות אין כלל דין מדידה למ"ד שעיר שאין בה זקנים מביאה עגלה ערופה שוב להך מ"ד מודדין לעיר שאין בה זקנים וברור: ולפי כ"ז מבואר דלק"מ למה השמיט הרמב"ם דעיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה לפי"ז לק"מ דהרמב"ם פסק מפורש כן שכתב פ"ט ה"ה דנמצא קרוב לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין אל שאר עיירות הסמוכות לו הרי דאף שזו קרובה אין מודדין להקרובה אלא להסמוכה ואף שאנו רואים שזו יותר קרובה ומשום דדין הוא שב"ד צריך לעיכובא אבל למ"ד לא צריך ב"ד לעיכובא כיון שאנו רואים שזו היא הקרובה אין מודדין לאחרת:

ולפי"ז מבואר פשוט דלמ"ד דעיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה אף כה"ג שנראה בעליל שהן סמוכות אם כן חזינן דלא דהקרוב הכריע שודאי הוא משם לכך צריכה להביא עגלה ערופה זה אינו שהרי עיר שאין בה זקנים קרובה ממנה אעפי"כ היא מביאה אם כן קרוב רק דין הוא ולבן כיון שדין שצריך זקנים אין מודדין הקרוב רק מהעיר שיש בה זקנים אבל למ"ד דעיר שאין בה זקנים גם כן מביאה אם כן עיקר הדין תלוי בקרוב והוא המוכיח וכל זמן שנודע שהיא הקרובה שוב דין הוא שהיא מביאה עגלה ערופה ולפי"ז פירכת הגמ' וליזיל בתר רובא דעלמא היא שמטעם רוב נכרית שאינו מן הקרוב הוא רק למ"ד דקרוב משום מוכיח הוא ומשום דעיר שאין בה זקנים גם כן מביאה עגלה ערופה שוב מוכרחים לאוקמא ביושבת בין ההרים אבל למ"ד עיר שאין בה זקנים אין מביאה כל עיקר אם כן אין הקרוב מוכיח לק"מ ניזיל בתר רובא דעלמא שוב לא צריך כלל לאוקמא ביושבת בין ההרים לזה הרמב"ם שפסק כמ"ד דעיר שאין בה זקנים אין מביאה כל עיקר שוב דין הוא בקרוב אין צריך לאוקמא ביושבת בין ההרים אלא כל שהיא קרובה דין הוא שמביאה עגלה ערופה והבן:

איברא דעדיין צריך לבאר לפי זה דברי הרמב"ם בענינים אלו גם צריך לבאר מה שתפסנו שדין עגלה ערופה שייך על ספק שעל יסוד זה הרי נבנה שאף שעיר שאין בה זקנים קרובה ממנה מ"מ מביאה זו עגלה ערופה משום ספק:

ונלע"ד לבאר כל זה א' נלע"ד שאף על הספק שייך עגלה והנה לעיל הוכחנו מסוטה (מז) אבל אין ראיה רק במקום שיש קרוב המוכיח אבל כעת נלע"ד להוכיח בפשיטות גם למש"ב לעיל דשייך מביאה על ספק אף על ספק אם היא קרובה דהנה בנמצא בין ב' עיירות מכוונות ר"א אומר מביאות שניהם וחכמים אומרים שמביאים אחת בשותפות ומפרש בבכורות (יח) דטעמא דר"א משום דסובר קרובה ואפי' קרובות ואפשר לצמצם הלכך יביאו בשותפות ובטעמא דרבנן משמע דבין אם קרובה ולא קרובות בין קרובה ואפילו קרובות יביאו בשותפות כיון דא"א לצמצם ותיקשה טובא הרי כתבו תוס' בכורות (יז) וכ"כ בחולין (כח) דהך דאי אפשר לצמצם הוא רק שהאדם אי אפשר לצמצם אבל במציאות אפשר שהוא מצומצם רק ראות האדם אינו מברר אם הוא מצומצם ועיין רע"א בתשובה קסז בשולי המכתב ובמקו"א הארכתי בזה] אם כן כיון דקרובה ולא קרובות איך מביאין עגלה ערופה בשותפות נהי דאי אפשר לצמצם אבל הרי הוא ספק שמא הוא מצומצם אם כן הן קרובות שוב איך יביאו עגלה ערופה הרי קרובה ולא קרובות בע"כ דצריך לומר דכיון שהוא ספק שמא אינן קרובות שוב מביאות עגלה ערופה על ספק זה שמא היא הקרובה אם כן הא מוכרח דמביאין עגלה ערופה על הספק-:

ונראה להוסיף מיא וקמחא ולומר דבהכרח חכמים סוברים קרובה ולא קרובות דאי תימא דחכמים סוברים קרובה ואפי' קרובות אם כן תיקשה דיביאו ב' עגלות כיון דא"א לצמצם שמא שתיהן הן קרובות מיהו אדרבה אפשר לומר להיפך דבאמת קרובה ואפי' קרובות ועל הספק אין מביאין משום הכי אי אפשר שיביא כל חד שמא שניהם קרובות ז"א דכיון שהוא ספק אם הן קרובות א"א שיביאו שניהם מטעם ספק עגלה ערופה:

וראה זה מצאתי להמאירי בסוטה ריש פרק עגלה ערופה שכתב ז"ל נמצא אותו חלל מכוון בין שתי עיירות כלומר שמצאו את שתיהן במדידתם קרובות בשוה מביאין שתי עגלות ר"ל כל אחת מן העיירות אחת מפני שלדעתו אפשר לצמצם כו' ומ"מ ביארנו במקום אחר שא"א לצמצם מכל וכל ואי אפשר שלא תהא האחת יותר קרובה ומתוך כך מביאה בשתוף עכ"ל למדנו מדבריו דרבנן סברי קרובה ואפי' קרובות ואעפי"כ מביאות רק עגלה אחת מפני שאי אפשר לצמצם ובמציאות רק אחת קרובה עכ"ד ולפי"ד המאירי צריך להבין הרי זה ביארנו לעיל לפי"ד התוס' במכות (יא) דכיון דאין מודדין לעיר שאין בה זקנים כל דלא ידעינן שהיא קרובה יותר ממילא זו שמדדו לה חייבת דדין הקרובה היא עם המדידה ביחד לפי"ז תיקשה כיון דבמדידה אי אפשר לצמצם כיון דאצלינו הם שניהם מכוונות שוב ישאר כמו שאין מדידה שזו קרובה מזו ונשארו שניהם בשותפות קרובים לגבי המדידה ויביאו כל אחת עגלה ערופה ונראה פשוט דסבירא ליה להמאירי לחלק דודאי בהך דעיר שאין בה זקנים כאן שאין מודדין ולגבי האחרת מודדין אנו רואין בהאחרת שהיא הקרובה ואין לנו שום סתירה ע"ז מהך שהאחרת שאין בה זקנים קרובה שאפשר שהיא קרובה יותר שוב דין הוא שמביאה עגלה ערופה מטעם קרובה אבל כאן כיון דדין הוא שא"א לצמצם ואחת בודאי קרובה יותר אם כן א"א לחייב שתיהן שודאי אחת קרובה יותר ומוכחש מן החוש שא"א לומר שהם שתיהן קרובות לזה דין הוא שרק אחת מביאה עגלה ערופה אבל עכ"פ מבואר מהמאירי שאילו היה משכח"ל ששניהם קרובות אף שאין ודאי ששניהם קרובות היה הדין ששניהם מביאות מספק ורק אין מביאין מפני שחולק על כלל התוס' וסובר דלא משכח"ל זה הספק שמא הם שניהם ספק ביחד הרי דעל ספק קרובה מביאה עגלה ערופה והבן:

עוד צריך לבאר לפי"ד הרמב"ם שכתב פ"ט מרוצח ה"ו אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנין הרוב שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה ה"ז אע"פ שהולכין אחד הרוב מה"ת והולכין אחר הקרוב הרוב עדיף עכ"ל ולפי"ד יש לעורר א' דמה לנו שהרוב עדיף כאן הרי אין הקרוב משום מכריע כדמוכח מהך דעיר שאין בה זקנים הולכים אחר הרחוק אם כן הקרוב הוא דין ומ"ל שרוב עדיף סו"ס כאן דין הוא שקרובה תביא עגלה ערופה ב' מנ"ל דקרוב דאורייתא הרי כאן רק משום דין הוא הקרוב ולא משום מוכיח:

ונלע"ד בסברת הרמב"ם דכיון שאמרה תורה שהעיר הקרובה מביאה עגלה ערופה לכפרה על הרציחה בע"כ דהוא משום שתורה אמרה שזו העיר היא שצריכה לחשוש שמא אצלה הרוצח בע"כ דהתורה החשיבה לקרוב שצריכה לחשוש שמא בה הרוצח ואי אפשר לחייב כל העיירות שרק עגלה אחת מביאים על רצח אחד משום הכי אמרה תורה שהקרובה ביותר תביא מפני שבה היה הרצח אלא שעיר שאין בה זקנים אין עליה דין הכפרה מפני שעיקר הכפרה על הזקנים על שלא השגיחו על זה אם כן עיר שאין בה זקנים אין מי שיתכפר לזה הרחוקה ממנה מביאה שמא ממנה היה הרוצח ורחוקה יותר לו כיון שלגבי כל העולם היא הקרובה ולא שייך לומר שהרי יש בכל העולם עיירות גדולות יותר ויביאו הם זה אינו דכיון שאי אפשר לחייב משום רובא דעלמא שנגד כל אחת יש רובא דעלמא ולהיפך קרוב יש רק מה שהיא קרובה יותר שוב דין הוא שהקרובה מביאה עגלה ערופה ולא הרחוקה אבל אם אצל הקרובה יש עיר אחרת שגדולה ממנה שוב דין הוא שהגדולה מביאה משום שאם באנו לחקור זו נגד זו אין זו יותר סברא שבא ממנה הרוצח הרי נאמר שיותר סברא שהרוצה בא מהגדולה שרוב וקרוב רוב עדיף ולנגד זו הקרובה יש כה רוב ונגד שאר העולם היא קרובה ורוב העולם כיון שאין יכול לחייב שוב הולכים אחר הקרוב משום הכי דין הוא שהרחוקה ממנה מביאה ודומה ממש לעיר שאין בה זקנים שעיר שיש בה זקנים מביאה ונקראת קרובה לגבי שארי עיירות משו"ה פסק הרמב"ם שגדולה מביאה אבל רק אם אין גדולות יותר ממנה בקרובה שלה ורובא דעלמא אי אפשר להכריע כאן שאז לא נביא כלל שכנגד כל אחת יש רוב רק כאן זו הקרובה לעומת קרובה ממנה כיון שהיא גדולה נקרא רוב נגד הקרוב אבל לעומת גדולה ממנה אי אפשר להכריע שאז ב' העיירות יחד הרי הן גדולות ממנה וגם רובא דעלמא יש גם סובר הרמב"ם דקרובה לא שייך רק בב' עיירות שמסופקים איזו קרובה אבל לגבי רוב העולם לא שייך קרובה שהם רחוקים מאלו הקרובות רק הסמוכה לקרובה כיון שבלעדיה היא קרובה ומי רוצה לסלקה מקרובות הקטנה ממנה דין הוא שאי אפשר לה לסלק הקרובות דרובא עדיף וכ"ז הוא למ"ד דעיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה אבל למ"ד מביאה לדידיה הפירוש קרוב ממש שהוא מוכיח שממנה הרציחה שוב שפיר פריך דליזיל בתר רובא דעלמא ואין הרוב יכול להכריע על זה משני ביושבת בין ההרים שאז אין רוב כנגדו שפיר הקרוב שוב מכריע אבל לדידן שאינו מכריע לא קשה מידי דכל שיש לזו העיר יותר מעלה על שאר עיירות בקורבתה דין הוא שעליה רמיא חיוב עגלה ערופה: ולפימש"ב בטעמא דעיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה דעיקר הכפרה וההבאה היא על הזקנים אתיא לן שפיר לישב מה שהקשה הבאר שבע עוד על הרמב"ם בענין זה בסוטה (מה) ד"ה וזקני ובהוריות (ג) ד"ה ה"נ מסתברא על מש"כ הרמב"ם פ"ט מרוצח ה"ג ועורפין אותה שם בקופיץ מאחריה ובית דין של אותה העיר עם כל זקניה אפי' הם מאה כולן רוחצין את ידיהן שם במקום העריפה עכ"ל וע"ז תמה הבאר שבע נהי דמקור דעת הרמב"ם הוא מהספרי וכל זקני העיר ההיא אפי' מאה אבל מדקתני במשנה וזקני משמע דכל לאו דוקא שהרי בפ"ק דהוריות אמר ר' יונתן דאפי' מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולו שנאמר אם כל עדת ישראל ואתותב שם מכח קושית רב משרשיא שם שהוכיח דאע"ג דכתיב כל לאו דוקא אלא רובו ככולו והרמב"ם פי"ג משגגות פסק גם כן שם דרובו ככולו אם כן גם כאן רובו ככולו:

ונלע"ד דלק"מ דודאי גבי דין או במקום שצריך ב"ד שם אין צריך כל זקני העיר משום הכי להורדה בנחל שנו רק הדין בב"ד אין צריך רק זקני העיר וכן גבי פר העלם דבר שם הדין שההעלמה מהסנהדרין וההטעאה שיחשבו שמותר גורם הקרבן אם כן מה איכפת לן בזה שהמיעוט לא הסכים להרוב סו"ס הדין שאם רוב הסנהדרין פוסקים כן דין הוא שהמיעוט בטל להרוב ונשאר נפסק מכולם שוב דין הוא שהסנהדרין שגו ונקרא נעלם מכולם ויש דין העלם דבר אבל גבי הך דעגלה שם יש א' כפרת העריפה ב' יש כפרה של רחיצת ידים ווידוי שהוא לכל אחד מהזקנים שעל כל אחד מהזקנים מוטל שלא להעלים עין מעני ולשמור שלא יהיה רציחה והרחיצה היא לא כפרה כללית רק כפרה לכל אחד שרוחץ ידיו אם כן מה שייך רובו ככולו אטו אם מאה חטאו ויביאו צ"ט מהם קרבן יהיה הדין שהק' יתכפר משום שהצ"ט נתכפר הרי אין חטא חבירו תלוי בו שנאמר בו רובו ככולו ומי שחטא צריך כפרה לזה דין הוא שכל אחד ואחד צריך הרחיצה של הכפרה והבן: וראיתי להמנחת חנוך מצוה תק"ל שעמד דברי הרמב"ם דאיך כתב שעיר רחוקה שיש בה יותר בני אדם תביא הרי והעיר הקרובה כתיב ולק"מ דכמו שבעיר שאין בה ב"ד דלא מקיימא בה עגלה ערופה הרחוקה מביאה ומקיימין והעיר הקרובה מפני שלשאר עיירות היא קרובה כן כאן המרובה שלשארי עיירות היא קרובה והתוס' רי"ד ב"ב סובר באמת דכהאי גוונא שניהם אין מביאין זו מפני שאינה מביאה ומקיימה והעיר הקרובה מפני קרובה וזו מפני שרוב כנגדה ולפי"ד צריך לחלק דעיר שאין בה זקנים הרי אין עליה דין עגלה ערופה שפיר נקראת זו הקרובה מפני שעליה יש דין עגלה ערופה אבל בהך דרוב המתנגד הרי זו העיר הקרובה יש עליה דינים של עגלה ערופה אלא שהרוב מנגדה שוב מעכבת אחרת מלהביא מפני שלגבי אחרת זו העיר הקרובה: והתוס' עמדו בתימא על הך דמניחין עיר שאין בה ב"ד והולכין לעיר שיש בה ב"ד סו"ס הרי זו העיר שאין בה ב"ד קרובה והקרוב מוכיח לה ולק"מ לפימש"ב דעיקר דין הקרוב הוא שלגבי העיירות המחויבות בעגלה הקרובה יש לה מוכיח יותר משארי עיירות שיש לחייבם עגלה ולזה גם אם הקרוב האחר שפטור קרוב יותר אין פוטר זה הקרוב מהבאת עגלה וכמש"ב: אגב ראיתי לבאר קצת דברי התוס' רי"ד בב"ב (דף כ"ג) שם שכתב ז"ל [כפי"מ שראיתי שהעתיקו ממנו כי גוף התוס' רי"ד אינו תחת ידי] ואי קשיא אע"ג דכולן שוות אכתי איכא למיפשט מינה דרוב וקרוב הלך אחר הקרוב ולא עבדינן כט' חנויות דאזלינן בתר רובא אע"ג דחנות דנבלה קרובה ואין זו קושיא של כלום שאין אלו ט' עיירות דומות לט' חנויות שהן מבטלות האחת של נבלה דהתם נולד ספק בבשר שלא ידענו אם שחוטה אם נבלה ולהתיר הבשר באכילה יש ס' ביאות המתירות אותו וביאה אחת האוסרת הלכך אזלינן בתר רובא ודכותא גבי עגלה ערופה אילו היה ט' עיירות של ישראל ואחת של א"י ולא ידענו מהיכן בא הרוצח היינו אומרים זיל בתר רובא ומט' של ישראל בא ולא מאחת של א"י ואע"פ שהיא קרובה יותר והיינו מצריכין מדידה לאותן ט' של ישראל והקרובה יותר היתה מביאה אבל הכא דכולהו ישראל וכל עיר ועיר עומדת בפני עצמה ואין לומר שבא הרוצח אלא מעיר. אחת ומאותו העיר שבא צריכה להביא עגלה ערופה ולכל עיר ועיר יש ביאה אחת או מזו בא או מזו בא ואין ביאת עיר זו מסייעת לזו והלכך שכל אחת עומדת בפני עצמה ואין באחת מהן רוב שכולן שוות דין הוא שנלך אחר הקרובה וליכא מאן דפליג בהא ודכותא נמי גבי חנויות אילו היה הדבר שהיינו צריכין להשיב אבידה ולא ידענו מהיכן יצא זה הבשר אם היו כולן שוות היו מחזירין לחנות הקרוב יותר מכולן עכ"ל וראיתי בזה מקשים על התוס' רי"ד במש"כ שאילו היו ט' עיירות של ישראל ואחת של א"י היינו אומרים זיל בתר רובא ומאותה העיר הקרובה מהט' של ישראל היתה מביאה ע"ז קשה להתוס' רי"ד לשיטתיה דאם יש אחרת קרובה ויש אחת גדולה ממנה אינה מביאה כלל הגדולה אינה מביאה משום שאינה קרובה אל החלל והקרובה אינה מביאה משום שיש רוב כנגדה אם כן ה"נ גבי ט' עיירות של ישראל ואחת של עכו"ם כולן לא היה להן להביא הקרובה לא הוי לה להביא מפני שהיא של עכו"ם והרחוקה לא הוי לה להביא מפני שיש קרובה ממנה ולא קרינן בה והיתה העיר הקרובה אל החלל גם קשה ע"ד תוס' רי"ד שנראה שאם יש עיר של עכו"ם קרובה ועיר של ישראל דין הוא שהרחוקה של ישראל מביאה עגלה ערופה ובסוטה (מה) מפורש נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם לא היו עורפין הרי דלא נהגו דין עגלה ערופה בעיר שנמצא בה רובה עכו"ם אם היתה קרובה אל החלל:

ולפי"ד התוס' רי"ד מתפרש כפשוטו דהתוס' רי"ד מפרש הך דנמצא סמוך לעיר שרובה עכו"ם לא היו עורפין הפירוש הוא דזו העיר לא היתה עורפת והטעם פשוט משום דעיקר דין העריפה הוא כפרה על שנעשה בה מעשה רצח אם כן בעיר שרובה עכו"ם הרי לגבי זו העיר אנו תולין שמן הרוב היא שבה לא נהרג אדם רק על ידי עכו"ם ולא שייך כלל כפרה לא על עצם הרציחה שעכו"ם אין לו כפרה על ידי זו ההבאה של עגלה ערופה ולא על האי השגחה שא"א להם לשמור את העכו"ם מרצח משום הכי זו העיר לא היתה עורפת ושוב כיון שעל זו העיר אין דין עגלה ערופה שוב נשארה בעיר שאין בה זקנים שאין מודדין לה רק לשארי עיירות משום הכי דין הוא שהשאר מביאין עגלה ערופה ולא שייך לומר זו העיר הרי היא קרובה אם כן זו העיר בה נהרג ושוב לא יביאו כלל עגלה ז"א דרוב יש כנגד שאינה מזו העיר והיא משאר עיירות סמוכות לכך הם מביאים ולגבי שאר עיירות קרינן והיתה העיר הקרובה כיון שלגבי שאר עיירות הא דין הוא שמביאין עגלה נשארה זו כעיר שאין בה זקנים שמודדין לאחרת ועד כאן לא כתב התוס' רי"ד שאם עיר קרובה ויש רוב נגדה אין מביאה כלל רק במקום שעל זו העיר הקרובה יש דיני עגלה ערופה רק הרוב מנגדו אז כיון שלדיני התורה נקראת עיר קרובה א"א לאחרת להביא עגלה כיון שזו עיר קרובה אבל באופן שעל הקרובה אין נוהג דין עגלה שוב האחרת הקרובה מביאה:

אבל הרמב"ם מפרש הך דנמצא סמוך לעיר שרובה עכו"ם לא היו עורפין שאף שארי עיירות פטורים מפני שצריכים לתלות עצם הרציחה בעכו"ם כיון שהולכין אחר העיר הלזו שיש בה עכו"ם והיא קרובה לכך פטורים מן העגלה שתולים שעכו"ם הרג:

ולשון המשנה מדוקדק כתוס' רי"ד שמבואר שרק אם רובה עכו"ם אין מביאה וא"א לפרש דתולין בעכו"ם משו"ה אף אנשי עיר אחרת פטורה אף שיש באנשי כמה עיירות רוב נגד עיר זו שאם כן למה דק אם רובה גוים פטורה אף מחצה על מחצה או מיעוט גוים פטורה שתולין בגוים כל כמה שאנו יכולים לתלות בע"כ דצ"ל דלא שמשום שעכו"ם חשודים על רציחה תולין בעכו"ם אלא פשוט משום שעכו"ם רוב והולכין אחר הרוב שוב אם יש רוב אחר נגד העכו"ם הולכין אחריו ומביאין עגלה ערופה וכפי שיטת התוס' רי"ד שסובר דרק מתורת רוב תולין בעכו"ם וז"ב:

ב:

הנה באות הקדום נתברר לנו שהרמב"ם פסק דעיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה והנה כבר תלוי לה הראשונים לפלוגתא דר' אמי ור' אסי אם מה שאין בה זקנים מביאה עגלה ערופה או לא בהך אם בעינן קרא כדכתיב או לא וראיתי בזה בספר ארצות החיים להמלבי"ם בסימן כ"ז שהאריך בענין זה בדעת הרמב"ם אמרתי אסורה ואראה את המראה הזה:

ועיין בארצות החיים שהביא בפי"ד מסנהדרין ה"ח פסק הר"מ נקטעה יד העדים פטור דבסנהדרין (מה) אמר משום בעינן קרא כדכתיב פ"ה ממחוסרי כפרה ה"א אין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית משום דבעינן קרא כדכתיב פ"ב מעכו"ם ה"ז אין לה רחוב עושין לה רחוב דבעינן קרא כדכתיב פ"ב מסוטה ה"ב היתה גדמת לא היתה שותה דבעינן קרא כדכתיב:

איברא דכנגד זה העיר המלבי"ם א' למה לא הביא הרמב"ם גם כן הך דמכות (יא) דעיר שאין בה זקנים אין נעשה בן סורר ומורה וכבר הקשה זה המ"ל בה' ממרים ב' פ"ח מנזיר ה"ה פסק דנזיר ממורט אין צריך להעביר תער על ראשו ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים מקריב קרבנותיו ומזה מוכרח דלא בעינן קרא כדכתיב:

ונלע"ד לבאר בשיטת הרמב"ם דודאי פסק דבעינן קרא כדכתיב וכמו שמבואר מרוב המקומות שברמב"ם אבל טעמא דהנך תרי פסקי הוא מטעם אחר והנה הבאר שבע. בסוטה (דף מה) הקשה דכמו דעיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה משום דזקני העיר דוקא כן נימא גבי מוציא שם רע דכתיב והוציאו זקני העיר ההיא דבמקום שאין זקנים אין דין מוציא שם רע ונשאר בקושיא ונלע"ד בזה לבאר דלק"מ דודאי גבי עגלה ערופה דשם כתיב ורחצו זקני העיר ההיא או והורידו זקני העיר ההיא עיקר הטעם משום דעגלה ערופה כפרה והיא כפרה על הזקנים שם דין הוא שאם אין זקנים אין מי שיתכפר ופטורים מלעשות עגלה ערופה אבל בהך דמוציא שם רע שם החיוב הוא על העבירה ושם זקני העיר ההיא הוא רק מפני שצריך ב"ד אם כן אטו אם יתחייב איש מיתה ולא יהיו בעיר זו ב"ד יפטר משום הכי שם זקני העיר לאו דוקא ובהך דבן סורר ומורה דפליגי שם הטעם הוא משום דסורר ומורה חידוש הוא לכך סובר חד מ"ד דזקני העיר דוקא וחד מ"ד סובר דזקני העיר לאו דוקא ומה דכתיב זקני העיר הוא רק משום דצריך סנהדרין ולפי"ז הרמב"ם פסק גבי עגלה ערופה דזקני העיר דוקא דבעינן קרא כדכתיב אבל בבן סורר ומורה שם פסק דאין מעכב זקני העיר דכיון שהוא דין צריך רק סנהדרין וגבי ערי מקלט לקליטה דשם לא שייך דין שפיר פסק דזקני העיר דוקא דאי לאו הכי מאי שייטא דזקני העיר לשם בע"כ דתנאי הוא בקליטה שצריך שם זקנים ואי לא"ה אין לעיר זו המעלה שיקלוט: והך פסקא דנזיר ממורט נלע"ד לבאר עפ"י דרך זה הנה דברי הרמב"ם שם מוקשים ז"ל נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב עיין כס"מ ול"מ שתמוהו א' שפסק כב"ש דא"צ להעביר תער על ראשו ב' קשה דבגמ' מבואר דאף שאין מעכב מ"מ צריך להעביר תער ויש לו תקנה והרמב"ם לא העתיק כלל זה ג' מ"ש דבמקריב ואינו מתגלח ואינו מניף כתב הרמב"ם שלא הותר לשתות יין עד לערב ובמניף ומגלח כתב לעיל בה"ד דמותר אחר ההקרבה לשתות יין:

והנלע"ד בשיטת הרמב"ם דסובר פשוט דכיון דהגמ' קאמר דאם תגלחת לא מעכבא כ"ש שתנופת כפים לא מעכבא אם כן לדידן דתגלחת לא מעכבא כש"כ דתנופה לא מעכב והא דמבואר בגמרא דאם אין לו כפים מעכב תלוי בהך דאין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית מפרש הרמב"ם דהכונה פשוט אם תגלחת מעכב לפי"ז אפשר שגם נתינה על כפי הנזיר מעכב אלא דעדיין תלוי בפלוגתא דאין לו בוהן יד דלמ"ד שם דאין לו טהרת עולמית משום דלא נקרא ונתן על בוהן ה"נ כיון דלא נקרא ונתן על כפי הנזיר שוב אין לו היתר על נזירותו אבל למ"ד שם דאף שהשמן הוא בטהרת המצורע מהמטהרים ונתינתה פועל בהטהרה מכל מקום אם אין לו בוהן דין הוא שנשאר טהור בלא בהונות ורק אם יש יש לו בוהן הבוהן מעכב ה"נ כאן אם אין לו כף אין מעכב בנזירות אבל לדידן דתגלחת לא מעכב בלאו הכי הנתינה על כף לא מעכב ואף אין לו כף ניתר ביין ולא שייך להך דבעינן קרא כדכתיב דלא שייך עיכוב בבעינן קרא כדכתיב רק אם עצם הדבר הוא מעכב לא כן כאן שעצם הדבר לא מעכב:

ולענין העברת תער מפרש הרמב"ם פשוט דב"ש סברי דצריך להעביר ואין לו תקנה משום דדין הוא העברת תער וכל שאין שערות לא נקרא העברת תער כמבואר גם כן ב"ק (קה) דאף בשערה אחת אין כאן מצות גילוח כש"כ ממורט כל עיקר ולכך לב"ש צריך ואין לו תקנה שאסור ביין כיון שתגלחת מעכב אבל מי שסובר צריך ויש לו תקנה מפרש הרמב"ם לא משום דהעברת תער בלא שער גם כן נקרא העברת דאם כן הוי לן לומר. שעובר על תער לא יעבור על ראשו אף בשער אחת אלא צריך לכשיהיה לו אח"כ וכמש"כ הרמב"ם בה"ו שם סמוך ממש לזו ההלכה דאע"פ שאין התגלחת מעכב מצוה עליו לגלח אפילו לאחר זמן מרובה וזה פירוש צריך גילוח שמצות גילוח נשאר בתקפו אבל יש לו עתה תקנה קודם הגילוח דגילוח לא מעכבא:

ומה שהצריך הרמב"ם שימתין לערב בשתית יין וטומאה למתים נלע"ד עפ"י זה הנה בה"ג כתב הרמב"ם דמגלח שערו ומבשלין את השלמים ומשליכין השער לאש ובה"ד ואח"כ נוטל הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים עכ"ל מבואר דאף שנזרק הדם לא הותר לשתות יין רק עד אחר תגלחת ותנופה ובה"ה כתב מפורש שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב עכ"ל ולכאורה הרמב"ם סותר עצמו אמנם פשוט שאין הרמב"ם סותר עצמו כלל ופירושו הוא על דרך זה דהרמב"ם שכל דברים אלו למצוה לא למצוה בלבד אלא למצוה אף בהיתר היין לזה לכתחילה דין הוא שאחר כל המעשים הוא דהותר בשתית היין ורק נזיר ממורט שא"א לגלח דין שנשאר על הדיעבד זה שזריקה מתירתו ביין וז"ב:

ולפי"ז נלע"ד פשוט דביום זה עדיין דין הוא שצריך להמתין שמא יגדל לו גם כן שער ויהיה לו זה ההיתר של תגלחת אבל ביום שלאחריו אז כיון שכבר נגמר ביום זה ההיתר בלא תגלחת אין מועיל אח"כ התגלחת להיתר ומותר לערב ושם נשאר אח"כ התגלחת רק למצוה כמבואר בה"ו גם כן שאז נשאר רק למצוה, וזהו טעם הרמב"ם פ"ו מה' נזירות ה"ה שיום שלאחר הקרבן נקרא יום שו אוי לגדל שער מפני שעתה אין שוב דין שצריך התגלחת משום ההיתר של תגלחת דק למצוה ויכול לקיים לאחר זמן לכך נקרא יום גידול שער שעתה לא איכפת לן אם לא יגלה עתה אבל ביום הבאת קרבן רוצים דוקא שיגלה היום משום ההיתר דלמצוה וז"ב בשיטת הרמב"ם עכ"פ נתבאר דכאן לא שייך להך דבעינן קרא כדכתיב דכיון דתגלחת לא מעכב אף הנזיר ממורט ומי שאין לו כף נטהר והבן:

ג:

עוד ראיתי להעיר בדברי הרמב"ם שהשמיט הך דאע"פ שאינו איתן גם כן כשר בהך דנחל איתן וכבר תמוהו בזה המפרשים דהרי זה מפורש במשנה דסוטה (מה) והנה התירוץ המובחר והאמתי בזה הוא מש"כ התויו"ט שהרמב"ם מפרש במשנה באופן אחר איתן כמשמעו אע"פ שאינו איתן ר"ל שאינו גדול כשר וכשר היינו דאף לכתחילה לא צריך מפני שנחל איתן פירושו אל נחל ששוטף בחזקה ולפי"ז הך דשוטף בחזקה ודאי מעכב:

אבל פלא הוא שעדיין לא יתישב כלל בזה דברי הרמב"ם שהרי בספרי פ' תצא מבואר וערפו שם את העגלה בנחל אע"פ שאינו איתן פירוש מדכיון לא כתיב נחל איתן רק נחל סתם זה מורה שאע"פ שאינו איתן כשר א"כ אם נחל איתן פירושו ששוטף בחזקה מ"מ גם אם אין שוטף בחזקה כשר מפני ששנה קרא שרק נחל צריך אם כן הוי ליה להרמב"ם לבאר שאף שאינו שוטף בחזקה כשר עפ"י דברי ספרי אלו שמבואר שאע"פ שאינו איתן כשר:

ונראה דזה יובן עם מש"כ הרמב"ם פ"י מרוצח ה"ו עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברה במקום עריפתה ומשתרד לנחל תאסר בהנאה אע"פ שעדיין לא נערפה ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנאה ותקבר ובה"ח פסק נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר נמצא אחר אחר שנערפה תקבר במקומה שעל הספק באה מתחילתה כי פרה ספיקה והלכה לה עכ"ל עיין בכסף משנה שהתפלא על הרמב"ם בשם הרשב"א הא בכריתות (כד) מבואר דאם ירידתה לנחל איתן אוסרתה אז דין הוא שאף אם נמצא ההורג קודם עריפה לאחר ירידה נאסרה וכיון שהרמב"ם פסק דירידתה אוסרתה איך פסק דאם נמצא קודם עריפה תצא ותרעה בעדר ולא תירץ כלום בשיטת הרמב"ם ועיין כסף משנה שנדחק בזה ועיי"ש:

ולזה נלע"ד בפשט שיטת הרמב"ם הנה בהך דירידתה אוסרתה יש לפרש בב' אופנים א' יש לפרש דהירידה היא חלק מעבודת העגלה וכל שהתחיל בה מעשה עגלה נאסרת הב' יש לפרש דהירידה היא בגדר מקדיש שעל ידי הורדה זו נחית בהעגלה קדושה ומטעם קדושה שוב אסורה בהנאה:

ונראה דבזה נחלקו ההוי אמינא דגמרא דכריתות עם המסקנא דלהוי אמינא שם בגמ' שלא ידע מהך דמכשיר ומכפר הוקשו שיאסרו מחיים אם כן מה שהירידה אוסרת בעגלה ערופה בע"כ הוא משום שהירידה הוא חלק מאלו העבודות של עגלה משום זה נאסרה לזה פריך דאף אם נודע קודם זו העריפה ההורג מ"מ למה תצא ותרעה בעדר הרי נעשה בהעגלה זו מעשה ירידה ונחית לה דין עגלה עם עבודה קודם ידיעת ההורג שהיתה עבודה גמורה שוב תקבר ע"ז תירץ במסקנא דלא כן הוא לא הירידה היא חלק מעבודת העגלה אלא דעגלה הוקש לשארי קדשים שנאסר מחיים אבל כאן אין דין הקדש שאינו לשמים רק מה עושה להקדש זו הירידה וההזמנה ומדין הזמנה הוא לזה נמצא ההורג שבטל דין זה של הזמנה לא נאסרה:

ולפי"ז שביארנו דבעגלה ערופה נעשה הקדושה או על ידי מעשה העבודה בה או על ידי ההורדה למ"ד ירידתה אוסרתה ארוח לן לישב קושית תוס' בכריתות (כה) ד"ה אמאי פטר ר"ש שחיטה ראויה היא עגלה ערופה למ"ד עריפתה אוסרתה והקשו בתוס' לישני דשחט אמה ואח"כ ערפה דעריפתה זו שחיטתה ומחייב משום אותו ואת בנו כדאמרינן ביומא (סד) דחיתו לצוק היא שחיטתו מחייב משום אותו ואת בנו לפי"ז לק"מ דכיון דכפרה כתיב בה כקדשים אם כן פסול מחוסר זמן ואימתי נעשה קדשים רק בשחיטה זו שהיא עדיפה כיון שהעריפה היא עבודתה אם כן ערף בפסול לא מקדש ולא נעשית כלל עגלה ערופה שוב לא הוי כלל עריפה זו שחיטה ולא הוי עריפה ואף רבנן לא מחייבי משום אותו ואת בנו אף דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וברור:

ואחרי האמור נראה פשוט דהך דאע"פ שאינו איתן אם כשר או לא תלוי בזה אם הירידה מקדשה שוב כיון שהתורה רצתה שיהיה במקום איתן אם כן אי אפשר להירידה לקדש כאן כיון שדין שלכתחילה צריך איתן שוב אי אפשר לומר דרק נחל צריך ולא איתן כיון שהירידה צריך לקדשה והספרי דקאמר דאיתן לא מעכב הוא דהספרי אית ליה כהך מ"ד דרק משעת עריפה נאסרה שוב בהעריפה הרי אין דין איתן שהרי רק בהירידה כתיב איתן שוב לא מעכב איתן אבל הרמב"ם שפסק דירידתה מקדש שוב איננו איתן פסול מפני שחסר קידוש עגלה כה"ג וכעין זה כתבנו בדברי רבינו גרשום בחולין (פא) שפירש שוחט פרת חטאת לשם חולין הוי שחיטה שאינה ראויה וכבר תמוהו דלשם חולין הא כשר ואינו מרצה בקדשים כמבואר בזבחים (מו) לפי"ז לק"מ דפרת חטאת השחיטה עושה לקדשים שוב לשם חולין אינו מקדש כיון דלכתחילה לא הוכשר לשם חולין וכמש"כ הריטב"א ביומא דפרה השחיטה עושה אותה לחטאת וכמש"כ גם כאן ואכ"מ מה שיש להאריך ברגמ"ה:

ובארצות החיים רצה לתרץ דלכך לא אמרינן אע"פ שאינו איתן כשר משום הא דבעינן קרא כדכתיב וז"א דהא באמת בקרא כתיב לפי הספרי דאע"פ שאינו איתן כשר לזה הנלע"ד כמש"ב והבן:

ויסוד לזה שההורדה לדעת הרמב"ם היא רק בגדר הקדש ולא בגדר עבודות העגלה דהא מבואר בסנהדרין (מז) דאם ירידתה אוסרתה ילפינן דהזמנה מילתא היא בע"כ דהירידה הוא בגדר הזמנה ולמ"ד עריפתה אוסרתה הזמנה לאו מילתא היא ואין בה שום קדושה ומותרת היא מחיים משום שהעריפה עושה אותה לעגלה כמש"ב לעיל והבן:

סוף הספר

תוכן העניינים

חלקו של יוסף (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה