חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ
סימן יז
בענין יחוד כלי ושעבוד קרקעי:
מבואר ב"מ (מח) אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל קרא דכתיב וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו תשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי לעושקו וכי אהדריה קרא כתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו ואילו תשומת יד לא אהדריה מ"ט לאו משום דמחסרה משיכה עכלה"ג והנה הרמב"ם השמיט עיקר הדין דצריך יחוד כלי גבי שבועת הפקדון ופסק דיש שבועת פקדון אף במלוה אף דדמי ממש להך דעושק שכר שכיר ואף שחסר יחוד כלי והדבר פלא איך דחה סתמא דגמרא דקאמר דצריך יחוד כלי בתשומת יד ועיין ברמב"ם פ"ז משבועות הי"א שהביא דין תשומת יד ולא כתב כלל דצריך יחוד כלי:
והנה עצם ביאור דברי ר"ח דצריך יחוד כלי נלע"ד עפ"י דרך זה דכיון דכתיב וכיחש בעמיתו או גזל או עשק או פקדון אם כן כמו דגבי פקדון דין הוא דהכחשתו היינו שנחלקו בגוף החפץ זה אומר יש לך חפץ שלי וזה אומר אין לי חפץ שלך ולפי"ז הם נחלקים עם טענותיהם אם יש גזל תחת ידו או אין גזל תחת ידו כן בהך דעושק אין הפירוש שנחלקו אם חייב שכר שכיר או לא דשוב לא נחלקו על שום חפץ רק נחלקו אם יש עליו דין שעבוד לשלם או אין עליו דין שעבוד לשלם אבל בעצם הך אם מעכב תחת ידו גזל לא נחלקו כלל שאין עדיין שום חפץ שלו שהרי לא נתיחד שום חפץ על זה ואם מעכב תחת ידו היינו רק שכופר שעבוד הגוף אבל לא עשק ממנו ואיך שייך לומר את העושק אשר עשק שלא עשק כלום לכך מוקי לה ר"ח דמיירי ביחד לו כלי ואח"כ כופר ביחוד הכלי ומחזיק בכלי זה נמצא דהוא עושק במה שמחזיק כלי זו:
והנה הרמב"ם כתב פרק ז' מהלכות שבועות ה"ג וד' וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת בטוי שהרי נשבע על שקר ולמה נפטר משום שבועות הפקדון והרי זה אילו הודה היה חייב ומשלם מה שכפר לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוצא ממון מתחת ידו ויוצא קרקעות שאין מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויוצא שטרות שאין גופן ממון עכ"ל הנה הסביר הרמב"ם הטעם שאין שבועת הפקדון על קרקע משום שהן לפני בעליהן ובחזקתן ואף בעבדים שהוקשו לקרקעות צריך להסביר לפי שיטת הרמב"ם משום דפירוש שבועת הפקדון הוא שכופר מה ששייך לחבירו ועל ידי מה שכופר שוב אין מוציא הממון מתחת ידו משום שקנה בקנין גזילה או הלואה שכל שלא נתן למלוה ברשותו קאי אבל קרקע או עבדים שאין נגזלים אם כן אף שכופר מכל מקום לא נקרא שהוציא מרשות חבירו כלל שעדיין הם לפי הדין ברשותו אם כן לא לקח את שלו ואינו רק כפירת דברים בעלמא לכך אין חייב רק משום שבועת ביטוי לא משום שבועת פקדון שאף אם יודה לא יוציא ממון מתחת ידו שלעולם הן ברשות המפקיד אף בעת כפירה:
והנה הרמב"ם פסק פ"ח מהלכות שבועות הי"ג וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר ביארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע לשקר עכ"ל ויש להקשות על דברי הרמב"ם דהרי הרמב"ם עצמו כתב פ"ד מטוען ונטען ה"ד דמודה במקצת בשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירה והרי כל נכסיו משועבדים ועיין מ"ל שביאר דמשו"ה צריך לטעם כל נכסיו משועבדים הוא משום דרבינו כתב פט"ז מה' אישות דאע"ג דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ל"מ הך רק כשאינו גובה אלא מקרקע אבל כשגובה ויש בשעבודו מטלטלי וקרקע לא מיפטר משום כפירת שעבוד קרקע לכך כתב רבינו שכל נכסיו משועבדים בין קרקע בין מטלטלין ולא מיפטר רק משום שאין יכול לכפור ולא משום שעבוד קרקע ולפי"ז קשה טובא איך סותר עצמו רבינו כאן וכתב דשטר הוי שעבוד קרקע הרי לא הוי כלל שעבוד קרקע שגובה אף מטלטלין ולא הוי ליה לומד רק שהוא הילך וכן אין יכול לכפור וזה מועיל אף לענין פטור של שבועת הפקדון כמש"כ רבינו עצמו בהי"ד דכופר במלוה שיש עליה עדים חייב בשבועת הפקדון משום שמא לא תתקיים עדותן ושמא לא יבואו העדים הרי דרק משום האי טעמא חייב אבל אי לאו האי טעמא היה פטור אף במע"פ אם כן מלוה בשטר דכנחקרה עדותן בב"ד הוא שוב הוי לן למימר הטעם שאין יכול לכפור משו"ה הוא פטור משבועת הפקדון ועיין בגמ' (לז) דלמא מרכס שטרא וקשה להבין למה בפקדון אמרינן דלמא מרכס ומודה מקצת לא הוי: ונלע"ד בגדר הדברים דחלוק הוא שבועת הפקדון משבועת מודה במקצת דהנה אף דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר עדותן בב"ד מ"מ הרי מדרבנן צריך קיום וחזינן דשבועת הפקדון הוא על כפירה וכפירה הרי נקרא שכ"ז שלא נתקיים בב"ד כיון שכפר היה הדין שאין יכולים לחייבו משו"ה הך פטור דדבר שאין יכול לכפור אין מועיל כאן בפקדון משא"כ דין מודה מקצת שם הדין שהודאתו צריך להועיל בחיוב וכיון דשטר כמו שנחקר עדותו בב"ד אם כן אף בלא הודאתו היה מתחייב על ידי השטר ואף שצריך קיום מ"מ רק קיום לברר אם השטר אמתי אבל כל שמקיים גובה בשטר אם כן אף בלא הודאתו היו גובין ולא הועילה הודאתו רק לענין שלא נצטרך לחפש אחר עדים לקיים ולא לעצם החיוב זה לא נקרא הודאה וזהו החילוק בין שבועת הפקדון לשבועת מודה מקצת דשבועת פקדון הוא על כפירה דפקדון לא על כפירה דחיוב משו"ה כל שעתה הוא כופר חייב אף שאח"כ יבורר כ"ז שלא מבורר הועילה כפירה אבל מודה מקצת הוא על עצם חיוב וכל שאנו רואים שעצם חיוב יבורר ולא הועילה הודאתו שוב אין לחייבו משום מודה מקצת וזהו יסוד הדין דב"ק (קה) שם דמודה בפקדון והוא טוען שהוא גנב חייב בשבועת הפקדון משום דלמא מגנב אף דלגבי כפירת ממון לא נחשב זה כלל כפירה דהשתא עדיין לא נגנב מ"מ הוא כופר בחיובי של חפץ שיש עליו שזה אומר שיש עליו חיובי חפץ של גנב וזה כופר לגבי פקדון נקרא כפירה ששם הדין רק בכפירה אבל מודה מקצת ושארי שבועות שם צריך חיובי ממון וחיוב ממון לא הוי שהחפץ בעין עתה ולא נגנב והבן לכך הך דאין יכול לכפור אין מועיל בשטר רק לגבי חיוב מודה מקצת לא גבי חיוב של שבועת פקדון משו"ה בפקדון הוצרך הרמב"ם לטעם דש"ק:
והנה טעם הרמב"ם דשעבוד קרקע או קרקע פטור משבועת הפקדון משום דלא כפר נלע"ד דרק בשבועת פקדון שייך זה אבל בשבועת מודה במקצת לא שייך זה דהרי גבי שבועת מודה מקצת פריך דלמה לי קרא למעט הא כל קרקע הוא הילך ותירץ בחפר בורות שיחין ומערות הרי דאז הוא דצריך קרא למעט ושם הרי הדין הוא שאם כופר הוי ודאי כפירה בחוב ושייך כפירה אעפי"כ הדין דפטור משום אין נשבעין על כפירת ש שעבוד קרקעות הרי דאף דלא שייך טעם הרמב"ם שהרי אם יודה יוציא מתחת ידו זו הכפירה אעפי"כ שייך טעם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות משא"כ גבי הך דשבועת הפקדון שם הסביר הרמב"ם משום דלא הוי כפירה אבל בחפר שיחין ומערות דהוי כפירה שם שפיר נשבעין ונראה להסביר החילוק כן דגבי הך דקרקע שם מה שממעט משבועת הפקדון הוא משום דחסר וכחש שאינו תחת ידו שיכפור ואם יודה גם כן לא יוציא מתחת ידו משו"ה בחפר שיחין ומערות שוב הוי וכיחש וחייב וזהו לענ"ד פירוש הגמ' דשבועות (דף לז) לפירוש הרמב"ם דקאמר שם דהך דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקע תלי בהך דקרקע אינה נגזלת והיינו דלמאן דאמר קרקע אינה נגזלת שוב דין הוא דלא שייך שבועה אלא דשם דחי דאפשר לומר משום מבל אבל לדידן דקרקע אינה נגזלת נשאר טעם הרמב"ם דמשום קרקע אינה נגזלת וחסר בוכיחש אבל גבי הך דשומרים ומודה מקצת שם כתיב כי יתן איש אל. רעהו כסף או כלים ושם דרשינן דצריך שיהיה בנתינה כסף או כלים שהוא מטלטלין אבל אם הוא בנתינה קרקע שוב הדין שפטור אף שעתה החיוב ממון הוא ונראה להסביר יותר דגבי שארי שבועות דין הוא בתביעה שהתביעה מחייבת שבועה וכיון שהתביעה היא קרקע אף שהחיוב הוא מטלטלין פטור משבועת הפקדון אבל בהך דשבועת הפקדון לא צריך כלל תביעה רק כפירה והכפירה הרי היא מטלטלין שהוא חיוב ממון: ולפי"ז מבואר היטב דגבי שבועת פקדון מועיל הטעם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות משום דכיון שהודה הרי יש לו שעבוד אם כן אף בכופר יש לו שעבוד ולא יוציא מידו בהודאתו ולא נחשב כופר שאם יודה זה יוציא הפקדון שאף עתה הוא ברשותו משא"כ לענין שבועת מודה מקצת שם הרי על כפירת טענה חייב אף אם יש שעבוד כיון שהוא תובע עצם חיוב ולא שעבוד והוא כופר עצם חיוב אף שיש שעבוד זה ברשותו, ולא יוציא מידו אבל הוא על כפירת חיובים משו"ה גבי מודה מקצת שפיר נשבעין לפי שיטת הרמב"ם:
והנה בכתובות (מב) גבי הך דאנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן ואח"כ הודה חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס עפ"י עצמו משלם בושת ופגם עפ"י עצמו ומפרש בגמ' אלא לדידכו אודי לי מיהת היכא דלא עמד בדין דכי קא תבע קנסא קא תבע ומודה בקנס פטור ורבנן סברי כי קא תבע בושת ופגם קא תבע במאי קמפלגי ר"ש סבר לא שבק איניש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר ולכאורה יש לתמוה בזה מה לנו בשבועת הפקדון מה דלא תבע איניש מידי דקייץ אם כן תבע ה"נ כסף אבל סו"ס כשהוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי הרי זה כופר גם את המידי דלא קייץ והיינו בושת ופגם והרי בשבועת הפקדון לא בעינן כלל תבעו כמפורש בשבועות (לב) ופסקה הרמב"ם פ"ז מה' שבועות ה"ה דנשבע מעצמו אע"פ שלא תבעו גם כן חייב בשבועת הפקדון הואיל וכפר ונשבע אם כן אף כאן הרי הכפירה היה על הבושת ופגם ומה לנו בזה שלא תבע ולמה יפטר משבועת הפקדון:
וצריך לומר דכמו דחזינן דגבי תביעה אזלינן בתר עיקר התביעה ה"נ גבי כפירה אזלינן בתר עיקר הכפירה ולפי"ז על מה שהוא תובעו על זה קאי עיקר הכפירה לכך לר"ש דתובע מידי דקייץ ע"ז הרי קאי עיקר הכפירה ועל עיקר הכפירה הוא פטור משום שהוא קנס שוב אי אפשר לחייבו על מה שרק נכלל בתוך הכפירה ועיקר כפירה הוא על מה שזה תובעו והבן:
ומעתה נחזור לענין יחוד כלי ונלע"ד לבאר לפי"ד הרמב"ם דהוא מפרש פשוט דלכך צריך יחוד כלי לפי הגמ' דהרי כיון דשעבודא דאורייתא אם כן הרי אף כשיודה לא יוציא ממון מתחת ידו שהרי כבר יש לו שעבוד קרקע ואי אפשר לחייבו משום שבועת הפקדון ורק אם יחד לו כלי הרי אז הדין כשהוא כופר הוא גוזל ממנו את זה השעבוד כלי וכשהוא מודה הוא מוציא את השעבוד כלי מתחת ידו וכשהוא כופר הרי שעבוד כלי נגזל אם כן שפיר חייב משום שבועת הפקדון ולכך הוצרך לאוקמא כגון שיחד כלי לעשקו אמנם כ"ז הוא על הקרא דמן התורה אף מלוה ע"פ ושכר שכיר הקרקע משועבד ואם כן שוב אי אפשר לחייבו משום שבועת הפקדון רק ביחוד כלי אבל הרמב"ם לא היה צריך להביא זה דכיון דרבנן הפקיעו השעבוד אם כן הרי אם הוא כופר הוא מחזיק המלוה ואם יודה יוציא המלוה מתחת ידו לכך שפיר חייב בשבועת הפקדון אף בלא יחוד כלי:
ולפי"ז מיושב קושית תוס' בכתובות (מב) על הך דר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו וע"ז הקשו תוס' הרי אפי' בעושק והלואה גופייהו לא מחייב קרבן אלא ביחוד כלי לפי האמור לק"מ דבעושק והלואה כיון דיש שעבוד אם כן הרי לא יחזיר לו את מה שכפר שם אין חייב רק ביחוד כלי משו"ה דין הוא שבלא יחוד כלי פטור אבל גבי הך דקנס הרי עתה אין כאן שעבוד כלל ודאי אם היה מודה מחויב לא היה פוטרו מה שחסר יחוד כלי רק רק הפטור משום מודה מיפטר ועל בושת ופגם שהוא ממון שפיר משכחת לה יחוד כלי משום הכי חייב בשבועת הפקדון:
ולפי כל האמור מיושב קושיתנו מה שהקשיתי מכבר על שיטת הרמב"ם דאף אם תבעו למלאות החפירות גם כן הוא קרקע אם כן בושת ופגם איך חייבין עלה משום שבועת הפקדון הרי הוי תבעו קרקע ולפימש"ב לק"מ דתבעו למלאות החפירות שם לא הוי קרקע כיון דמיירי לענין קרבן שבועה ולענין קרבן שבועה אף להרמב"ם חפירת קרקע לא הוי קרקע:
ולענין מודה מקצת שפסק הרמב"ם פ"ב מנערה בתולה הי"ג דחשיב מודה מקצת שם לא משום פגם הוי מודה מקצת שהוא קרקע רק משום בושת דאינו דמי היזק קרקע והבן: