חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ
סימן טז
לבאר דין משכון הילך ודין ב"ח קונה משכון:
א:
הר"ן ביאר דברי הר"י הלוי בדין משכון דלא הוי הילך וז"ל הובא בנ"י ב"מ דף ה' ולענין מידה במקצת ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אי מקרי הילך כתב ר"י הלוי דלא מקרי הילך והביא ראיה מדאמר פ"ק דקדושין התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן והרנב"ר ביאר הדברים כנגד החולקים ופירש כיון דקיי"ל דמלוה אינו קונה כו' נמצא שהמשכון הזה אינו נקנה באותו מלוה דכי אמרינן ב"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואה משום דקנה לו מעותיו כו' ואם כן במשכנו שלא בשעת הלואה קני ליה משום דאתי לידיה בגוביינא דבי דינא וגזיה"כ הוא דקני ליה כדר"י כו' אבל כשנותן ליה למלוה משכון שלא בש"ה כיון דמלוה אינו קונה במה קנאו מלוה שמא תאמר אע"פ שמלוה אינו קונה לו קנאו במשיכה זהו שלמד הר"י הלוי מההיא דפ"ק דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה כמשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונות לקנות הלכך משכון לאו הילך הוא עכ"ל:
ביאור דברי הר"ן בפירוש הר"י הלוי לענ"ד כן דהרי יש יש ב' מינים של משכון הא' משכון דשעת הלואה הב' משכון דשלא בשעת הלואה ומשכון דשעת הלואה קיי"ל דאין ב"ח קונה משכון ומשכון דשלא בשעת הלואה קונה משכון והנה הטעם דבשעת הלואה לא קנה משכון הוא משום דלזכרון דברים בעלמא נקטיה וביאר הר"ן כן דעיקר הטעם דב"ח קונה משכון הוא משום דכיון דתפס את המשכון שלא בשעת הלואה לגביה תפסיה רק התורה אמרה ולך תהיה צדקה שחייב להחזיר משכון אף שקנה בתורת גביה אם כן כיון דעיקר הטעם דשלא בשעת י הלואה קנה הוא רק משום דנקרא גוביינא אם כן מלוה על משכון דלא שייך גוביינא שהרי רק עתה מלוהו והא דנקט משכון הוא שלא לגוביינא משו"ה ודאי הוא דלא קנה משכון שיהיה בגדר ולך תהיה צדקה: אמנם הרי אנו רואים שאף בשעת הלואה אף דלא קנה בגדר ולך תהיה צדקה שיהיה דין גוביינא מ"מ הרי קנה משכון לענין זה שהוא של אחיך בידך ואין משמט ולענין חמץ שיהיה עובר משום שלך אי אתה רואה לזה פירש הר"י הלוי דבשעת הלואה דקונה משכון זה הוא משום דקונה לשעבוד החפץ על החוב שלוה ולפי"ז חידש הר"י הלוי שאם תפס משכון של חבירו שלא בשעת הלואה שלא בתורת גוביינא דין הוא שאין קונה משכון אף לשעבוד ומשום דלשעבוד לא מצי קניית החפץ במשיכה רק בנתינת המעות דאז חל התחייבות ושעבוד שוב כמו שחל שעבוד על קרקע בנתינת החפץ כן יכול לחול על המשכון שהוא מטלטלין אבל שלא בשעת מתן מעות שכבר חל השעבוד אין יכול לקנות משכון לשעבוד ורק משכון שהוא גדר של גוביינא הוא דקני משום דגוביינא שייך לעולם לא אם קונה משכון בגדר שעבוד ולא שייך משיכה עלה:
ולמד הר"י הלוי יסוד זה דלא שייך משיכה לקנין שעבוד מהך דאמר התקדשי לי במנה והניח משכון עליה אינה מקודשת משום מנה אין כאן משכון אין כאן וביאר הר"י הלוי דפירוש הגמ' כן הוא דודאי אם אמר שמקדשה במנה כ"ז שלא חל קדושין אין עדיין זו ההתחייבות של המנה וקדושין א"א להיות עד שיתן לה את המנה או עד שיתן לה השעבודים של מנה דאף מקדש במלוה לא קנה דצריך שיתן לה הנאה ולפי"ז שיקנה את המשכון בתור גוביינא אין יכול דכיון שלא חל עדיין הקדושין אם כן אין עדיין התחייבות שיהיה גוביינא אם כן אי אפשר לו לקנות משכון בתור גוביינא מיהו אילו היה קונה משכון בתורת שעבוד גם כן היה הדין שחל קדושין שהרי קבלה דבר בעין בתורת שעבוד ועל זה קאמר הגמ' דאף הך דתורת שעבוד לא שייך כאן דכיון שלא נתן עדיין המנה ולא חל עדיין דין שעבוד א"א לה שתקנה לה המשכון לשעבוד ולא נוכל לומר שתקנה המשכון לשעבוד ויהיה התחייבות על ידי זה ז"א משום דמנה אין כאן משכון אין כאן ובלא נתינת מעות א"א לחול שעבוד של משכון דלשעבוד אי אפשר לקנות משכון רק אם נתן עתה מעות ומשיכה לא שייך לשעבוד:
ולפי"ז מכל זה למד הר"י הלוי דמשכון לא הוי הילך אם נותן משכון שלא בשעת הלואה משום דעיקר הטעם דאם אמר הילך פטור אף שמלוה אין רוצה לקבל כדי שלא יהיה הילך הוא רק משום דפרעון בע"כ שמיה פרעון ואף שאין מלוה רוצה לקבל מ"מ הרי א"א שישתעבד בע"כ לפי זה סובר הר"י הלוי פשוט לחלק דאימת שייך נתינה בע"כ אם נותן לו לפרעון אבל אם נותן לו למשכון אטו הוא מוכרח לקבל משכון זה בתורת משכון שיהיה קנוי לו הרי יכול לומר איני רוצה ליקח משכון שיהיה לו דין גוביינא וגם יהיה ולך תהיה צדקה ואף אם מקבל המשכון יכול לומר קבלתי לבטוחות משום דאם קבל לא בתורת גוביינא כיון שהוא שלא בשעת הלואה לא קנה לשעבוד לזה משכון לא הוי הילך:
ולפי ביאור הר"ן לק"מ מהך דשעבוד קרקע הוי הילך על משכון דלא הוי הילך דודאי שעבוד כיון דיש לו קנין כמש"כ רש"י בפסחים (לא) ודאי הוי הילך אבל הך דשלא בשעת הלואה דלא נקטיה לגוביינא ודאי לא הוי הילך כיון דאין לו קנין שעבוד במטלטלין:
והנה בעצם חילוק המשכון בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה מחלוקת היא בין הראשונים אם שלא בשעת הלואה קני לה אף לחיוב אונסין או שלא בשעת הלואה לא קני לה לענין חיוב אונסין ועיין בש"ך סימן ע"ב סק"ט שם האריך הרבה בדין המשכון והנה שיטת רש"י הוא דשלא בשעת הלואה כיון דקונה משכון חייב באונסין והש"ך שם האריך להכריח דעיקר הוא כשיטת רש"י דכיון דקנה משכון חייב באונסין והתוס' הקשו אי חשיב קנין גמור אפי' אונסים יחויב ואי לא חשיב קנין אפי' ש"ש לא הוי ומה שתירצו דקני ליה להיות ממונו לקדש אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות ולכך הוי ש"ש היא גופא קשיא כיון דאין לו קנין גמור איך יכול, לקדש אשה: ולפי"ד הר"י הלוי נלע"ד לישב פשוט דודאי בשעת הלואה לא קנה ובההיא הנאה דתפס לא שייך כיון שהרי לא היה צריך להלות ולתפוס אבל אם משכנו שלא בשעת הלואה שם כיון דב"ח קונה משכון אם כן נקרא שגבה ויש לו קנין בגוף החפץ רק אעפ"י שיש לו קנין בגוף החפץ מ"מ אי אפשר לחייבו באונסין כל שיש חיוב חזרה ואם נאנס הרי הוא כהחזיר שהרי אנו רואים בגזלן דודאי יש לו קנין בגוף החפץ כמו שהאריכו האחרונים להוכיח מכמה דוכתי אעפ"י כן פירש"י בסנהדרין (עב) דמה שגזלן חייב באונסין הוא רק משום דלא גרע משואל שכל הנאה שלו אלמא דאי לאו כל הנאה שלו לא היה עליו חיוב אונסין אע"פ שקונה החפץ וכבר נתחייב בוהשיב בע"כ דצ"ל דזה גופא מה שהוא חייב בוהשיב אף שכל החפץ שייך לו משום קנין מ"מ גם לחבירו יש בחפץ זכות זה של חיוב השבה ולכך אי לאו הך דכל הנאה שלו לא היה הדין שעל זו הזכות של חיוב השבה יחויב באונסין אבל כיון דכל הנאה שלו שוב על זו הזכות של חיוב השבה דין הוא שיש חיוב אונסין לפי"ז גבי הך דמשכון כיון דיש זכות ולך תהיה צדקה להלוה שוב על זו הזכות רק שומר שכר הוי משום דאין כל הנאה שלו אבל שומר שכר הוי משום זו ההנאה שיכול לקדש אשה אבל כל הנאה שלו לא הוי משום דאסור למלוה להשתמש במשכון:
ולפי דרך זה דהך דולך תהיה צדקה הוא זכות ושיור בגוף החפץ מתבאר היטב דלכך אם נאבד החפץ באונס צריך לפרוע פעם שני משום דפרעון גמור אינו אף דב"ח קונה משכון ולא הוי פרעון רק לענין שאם יאבד בפשיעה יחשב פרעון אבל פרעון גמור אינו שלחבירו יש זכות של ולך תהיה צדקה ולכך נאבד באונס כיון דסו"ס לא בא המשכון לידי גביה שיאבד זה הזכות של ולך תהיה צדקה עדיין החוב חוב וצריך לשלם אעפי"כ נקט הר"י הלוי דשלא בשעת הלואה אם קנה משכון ונקט לגוביינא הוי הילך משום דלא גרע משעבוד שאדם סומך עליו דהוי הילך והבן:
והנה הש"ך בסימן ע"ב סק"ט שם האריך להכריע כשיטת רש"י דמשכון שלא בשעת הלואה חייב באונסין ולפי"ז לפי שיטת רש"י צריך לחלק בין הך דגזלן דלא היה חייב באונסין אי לאו דכל הנאה שלו למשכון דאף שאין כל הנאה שלו חייב באונסין דגזלן יש להנגזל זכותים אבל כאן אין לנגזל זכותים רק יש ולך תהיה צדקה שהיא מצוה ככל מצות התורה משו"ה חייב באונסין:
ולפי שיטת רש"י צריך לבאר הך דינא דחייב באונסין ולהצילו מקושית הרמב"ן כי הש"ך ירד להציל ולענ"ד לא אבין איך הציל א' נבאר בזה עצם הסתירה דשלא בשעת הלואה קנה משכון אעפי"כ אמרינן דאף בשעת הלואה דין הוא שמשום ב"ח קונה משכון דין הוא שאינו משמט משום דנקרא של אחיך בידך ונראה פשוט משום דודאי הביאור דבשעת הלואה לא קנה משכון ושלא בשעת הלואה קנה משכון הוא משום דשעת הלואה א"א שרק משום ולך תהיה צדקה יחויב להחזיר אבל החוב יהיה פרוע זה אינו שהרי זה עתה הלוהו ועל מש משכון הלוה והתנה בפירוש שיהיה הלואה ולפי"ז אם המלוה רוצה למשכון אף שלא בשעת הלואה את הדבר שמשכנו כבר בשעת הלואה אלא דאז משכנו רק לזכרון דברים ועתה הוא רוצה למשכנו אף לקנין ודאי יכול שהרי אם זה כבר משכן חפץ זה לשארי דינים אטו בשביל זה לא יותפס עתה בחפץ זה דין משכון של גביה ולכך לענין שמיטה שפיר הוי של אחיך בידך שכאן שישנו בידו והוא יכול למשכנו לקנין אם כן נקרא של אחיך בידך אלא דודאי להמלוה אסור למשכן לפי המבואר בב"מ (קיג) דב"ח אסור אפילו בנתוח מדרבנן שמא יבוא לביתו אבל מ"מ רק אסור אבל הרי יכול למשכן לכך דין הוא שנקרא של אחיך בידך עוד נראה דכאן אפילו איסור אין משום דרק נתוח אסור אבל כאן שהמשכון כבר בביתו דק שיכול לקנות זה ודאי מותר מיהו דבר זה תליא בפלוגתא דרבותא ולשיטת הטור בסימן צ"ז והרמב"ם אף בחוץ יש איסור לאו על בעה"ב דרק ברשות ב"ד יכול למשכן וכבר ביארנו שיטתם בעז"ה בביאורי לבעה"ת שער א' ח"ג סק"א אם כן ודאי יש איסור אבל כיון שאף באיסור יכול לקנות ודאי הוא שנקרא של אחיך בידך ואינו משמט כיון שיכול לקנות משכון:
הב' בסוגיא דפסחים (לא) דשם קאמר דאם הרהינו אצלו ב"ח קונה משכון ועובד משום בל יראה ובל ימצא והרי שם קתני מלוה על משכון והוא בשעת הלואה אעפי"כ קונה משכון לעבור בב"י וב"י והנה שם אי אפשר לבאר פשוט כמש"ב דכיון שיכול לקנות משכון דבשלמא גבי שמיטה שייך הטענה דסו"ס הוא של אחיך בידך אבל גבי הך דחמץ הרי ודאי הישראל אינו רוצה לקנות כדי שלא יעבור על בל יראה ולמה הדין שעובר על בל יראה ונלע"ד דאדרבה מזו יהיה ראיה לכל מש"ב ונקדים דאדרבה להשיטות דב"ח קונה משכון לא הוי הוי רק שומר שכר אדרבה יותר קשיא מהסוגיא דפסחים דהרי לפי"ז בשעת הלואה דלא קנה משכון לא הוי רק שמר חנם דמשכון הרי לא קנה ותפיס אאגריה לא שייך כמו שביארו בזה תוס' ב"מ דלא היה צריך להלות ולא יהיה תפיס על השכר והרי בפסחים (דף ה) מבואר דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מיתבד או מיגנב ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ועיין ברא"ש פסחים שם סימן ד' שדקדק בשם הר"י דרק אחריות גניבה ואבידה גורם שיעבור בל יראה ולא אחריות פשיעה לפי"ז. תיקשה בהך דפסחים (לא) דהוא בשעת הלואה ולא הוי רק אחריות פשיעה למה עובר בבל יראה ובע"כ כפירש"י דאם ב"ח קונה משכון אז חייב אף באונסין ולהכי שלא בשעת הלואה חייב באונסין ובש"ה דלא קנה משכון חייב כשומר שכר משום הכי בשעת הלואה עובר בבל יראה משום אחריות גו"א וכאן לא שייך ש"ש משום מצוה עביד שהרי הלוה לעכו"ם ולאו מצוה עביד אם כן ליכא למימר ש"ש משום זה רק משום קנין:
הן אמת דעצם דבר זה צריך ביאור דסו"ס כיון דלא קנה משכון ואין לו שום הנאה למה יחויב בגניבה ואבידה ונלע"ד בזה בביאור דברי רש"י דהנה בעצם הך דמלוה על משכון הוי שומר שכר ביארו תוס' ב"מ (פא) והשולח (לז) דכיון דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות עבדים וקרקעות ולכך הוא ש"ש והש"ך בסק"ט תמה דכיון דאין לו קנין גמור איך יכול לקדש אשה ולקנות עבדים וקרקעות ולענ"ד זה פשוט דכיון דיש לו קנין הגוף במשכון אם כן זה הקנין יכול ליתן לאחר לכך אם נותן לאשה הוי קדושין וכן אם נותן לאחר הוי כסף וקונה עבדים וקרקעות ואעפי"כ לשיטת תוס' פטור מאונסין כיון שיש ללוה קנין בו לענין חזרה אם יחזיר מעותיו אבל לשיטת רש"י הענין מתפרש באופן אחר דהנה מבואר ב"מ (דף כט) גבי מעות מותרין דכיון דאית ליה היתר תשמיש נעשה שואל עלה אע"פ שלא נשתמש חזינן מזה דדין ההנאה לא רק במה שנהנה אלא אף במה שיכול ליהנות לפי"ז מבואר היטב דאף בשעת הלואה נקרא הנאה כיון דאף משכון דשעת הלואה אם הוא רוצה לקנות הרי הדין הוא שהוא קונה ויכול לקדש בו אשה שוב אף שלא קנה נקרא הנאה וחייב כשומר שכר אלא דגבי מעות מותרין לפי סוגית הש"ס שם נחלקו ר"ט ור"ע אם חייב בגניבה ואבידה או אף באונסין ושם קיי"ל דאף באונסין חייב וכאן רק בגניבה ואבידה חייב נראה דהחילוק פשוט הוא דגבי מעות מותרין שם נחלקו ר"ט ור"ע אם זה שמפקיד אצל חבירו מעות מותרין שנותן לו היתר תשמיש וזה קבלו נקרא שקבל שמירה באופן של היתר תשמיש והוי שואל או דזה לא קבל רק בפקדון והיתר של תשמיש הוא רק שאם ירצה להשתמש יהיה שואל אבל כ"ז הוא גבי מעות מותרין אבל גבי הך דמלוה על משכון הרי עתה לא נתן לו כלל בתורת קנין ולגוביינא אם כן לא קבל בתורת גוביינא ודאי אינו חייב באונסין אבל שומר שכר הוי כמו דלר"ט במעות מותרין לא הוי שואל אעפי"כ כיון שיכול להיות שואל זו ההנאה עושה לשומר שכר ה"נ גבי הך דמשכון לרש"י כיון שיכול לקנות משכון עושה לשומר שכר משו"ה בשעת הלואה לרש"י הוי שומר שכר:
ולכך גבי מלוה על משכון בשעת הלואה הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה כיון שהרי יכול לתפוס המשכון לקנין ולכך שפיר קאמר בפסחים (לא) שם דכיון דב"ח קונה משכון חייב בבל יראה ובל ימצא דכיון שקונה משכון אם כן הרי אף בשעת הלואה גם כן יכול אח"כ לתפוס לקנין שוב חייב בגניבה ואבידה ועובר בבל יראה משו"ה הוצרך בגמרא לענין לעבור על בל יראה להך דר' יצחק דב"ח קונה משכון והבן:
הג' משה"ק הרמב"ן א' הקשה דקידשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרי"צ דאמר ב"ח קונה משכון ולשון מלוה שיש עליה משכון משמע בשעת זו הלואה אעפי"כ ב"ח קונה משכון ומקודשת נלע"ד לפימש"ב בדברי רש"י באמת אפשר לומר דאף בשעת הלואה אם מקדש אשה מקודשת משום דמן הסתם רוצה לקנות את המשכון עתה ויכול לקנות וכ"כ באמת שם הש"ך בשם המרדכי דאף בשעת הלואה בקידשה במשכון דאחרים הרי היא מקודשת:
הד' הביאו הרמב"ן והרשב"א ראיה מהך דקדושין (דף יט) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י בר' חנינא אלמא דאף בשעת הלואה קונה משכון והש"ך כתב לדחות דשם לא קאמר כלל מדר' יצחק רק מדר"י בר חנינא ואם כן שפיר מהני אף דלא קנה משכון אמנם לענ"ד אם משם אדרבה ראית רמב"ן ורשב"א ראיה אלימתא היא דהא שם עיקר ההוכחה דמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת (הך מדר"י בר"ח הוא ט"ס בש"ך וצריך לומר מדר"י בר יהודא) הוא מה שאמר ר' יוסי בר"י דמעות ראשונות לאו לקדושין ניתנו וכי משייר בה שו"פ הוי קדושין משום דהיא גופא משכון לפי"ז אי"נ דבשעת הלואה לא קנה משכון הרי אין דומה כלל לדר"י בר"י דשם בהך דר"י בר"י שהיא גופה משכון שם הרי היא נקנית לו כדקיי"ל דעבד עברי גופו קנוי בדף ט"ז שם ומשכון דשעת הלואה לא קני כלל בע"כ דצ"ל דשם דומה ממש למשכון ובמשכון קנוי כע"ע רק יש דין ולך תהיה צדקה שחייב להחזיר אם נותן לו מעות וכן גבי ע"ע גופו קנוי ואם נותן מעות חייב להוציאו משום גרעון כסף ממש כמו משכון אם כן הרי מוכרח כהוכחתם דאף בשעת הלואה גם כן ב"ח קונה משכון:
אמנם באמת גם. זה לק"מ לפימש"כ הרמב"ן והרשב"א עצמם בקדושין (טז) שם דהך דעבד עברי גופו קנוי הוא רק קנין איסור אבל קנין ממון לא אם כן גבי קדושין הרי לא שייך קנין איסור רק קנין ממון וזה אין גופו קנוי רק שעבוד ומלוה יש לו גבי עבד ורק הוא משכון ואינו קונה משכון זה אעפי"כ מקודשת בזה גופא שהוא יותן לה המשכון כמו גבי הך דינא דיעוד וזה שלמד ר"י בר"י מדין יעוד:
אבל עדיין קשה דהא מבואר ב"ק (קיג) לענין הך דגזל עכו"ם דעבד עברי גופו קנוי ולאו הפקעת עת הלואה היא רק גזילה ועיין מש"ב בחידושי על מסכת קדושין סימן כ"ה לישב קושיתנו מזו הסוגיא על רמב"ן ורשב"א אבל עכ"פ מבואר מזה דהוי קנין הגוף על הממון ומה מדמי לה למשכון דשעת הלואה דשם הרי אינו רק משכון ולא קנין בגוף המשכון ועיין תוס' דקדושין (יט) ד"ה במלוה:
אמנם נראה דגם משום הא לאו תברא היא דהרי לפי הגמ' דב"ק (קיג) יוצא דע"ע לאו מלוה היא כלל ובקדושין (יט) מבואר דמלוה הוא בע"כ דצ"ל בזה דיש ב' גדרים הגדר הא' הוא שנתן לו מעות ואם אינו עובד נקרא זה שהמעות שנתן לו הוא כמו מלוה הב' הוא שקונה הגוף ואם אינו עובד אז הוא גוזל את הגוף שקנוי לו והנה בקדושי יעוד לא שייך זה שיחול הקדושין על מה שמקנה לה הגוף משום דזה לא שייך קדושין דקדושין צריכה שתקבל ממנו לא שיפקיע את קנינו ממנה והיא אינה מקבלת כלל רק ממילא היא בת חורין שכבר הופקע קנינה עוד אפשר דקנין עבדות שלה לא הופקע בקדושין ורק אסור לו להשתמש בה משום דנוהג בה מנהג אישות ולא מנהג שפחות אבל קדושין לא שייך בזה ורק הקדושין הוא שלבד קנין הגוף שיש לו בה הרי יש לו מלוה עליה ומקדשה במלוה זו ועל מלוה זו הרי אין האשה קנין הגוף למשכון רק אדרבה כיון שהוא אדון שלה והיא תחתיו לבד קנין הגוף גם משכון היא לו ומשכון הוא רק מה שהוא תפוס בה אם כן שפיר מוכח דכמו דהיא משכון מקודשת במלוה שיש עליה אף דמשכון על המלוה אינו קנין הגוף ה"נ מקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת אף שאין המשכון קנין הגוף ולפי"ז שפיר מיושב סתירת הגמ' דב"ק (קיג) דקאמר שהיא גופה קנוי היינו לענין שאם יגזול מלאכתו מעכו"ם הרי גם קנין הגוף יגזול והוי גזילה לא הפקעת הלואה אבל גבי קדושין שם הרי צריכה להתקדש בדין המלוה לכך תלי לה בהך דינא דמקדש במלוה שיש עליה משכון וברור בעזה"י:
הה' הרמב"ן בספר המלחמות ראיה איה דר' יצחק דקאמר דקני לאו לאונסין וז"ל ויש ראיה לדבריהם ממה שאמרו פ' דו"ה כגון שתפסו ניזיק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש לניזקין והתם משכנו שלא בשעת הלואה הוי וקאמר דש"ש הוי ולא מחייב באונסין ולא תימא דהתם מילתא בעלמא קאמר משום דבהכי סגי ליה לחיובי ניזק בנזקין ומאי דצריך ליה קאמר דבשמירת ש"ש מתחייב בניזקין דאי הכי לימא ש"ח אי נמי שומר סתם דכל ד' שומרין נכנסו תחת הבעלים לנזקין ועוד דהא במילתיה דר' יצחק ליכא פלוגתא והלכה פסוקה היא ואפי' בתנאי לא בעי לאוקמא בש"ס וכיון שכן אמאי אמר רבא ש"ש ולא אמר סתם כגון שתפסו ניזיק לגבות ממנו ונתחייב בניזקיו שלא להוציא דבר שקר מפיו אלא ש"מ ש"ש הוא עכ"ל והש"ך שם דחה הראיה דכיון דמיירי בשור תם ופ"נ קנסא אם כן לא נתחייב עד שעת העמדה בדין משום הכי לא שייך ב"ח קונה משכון זת"ד:
ולפיענ"ד נראה דעדיין לא יתישב דהרי כיון שביארו תוס' ב"ק (לג) דאף דפנ"ק מ"מ שאני מכל הקנסות וכשעמד בדין למפרע הוא זוכה אם כן בפלגא נזקא כיון דלמפרע זכה הרי שוב בשעת תפיסה היה משכון אלא דבזה יש להסתפק אם לרי"ש דב"ח הוא וזוזי מסיק ביה אם לאחר העמדה בדין למפרע נעשה ב"ח או לא דאפשר שתוס' לא כתבו כן רק לר"ע ז"א שהרי מבואר שם ל"ג דאף לרי"ש אם מכר חוזר וגובה אף אם מכר קודם העמדה בדין משום דהוי אפותיקי והוי כמו עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב"ח גובה הימנו ואי"נ דלא נעשה אפותיקי רק מעת העמדה בדין למה ב"ח גובה הרי המכירה היתה קודם זה החלות של אפותיקי ומוכרח דלמפרע הוי אפותיקי לרי"ש משו"ה גובה הניזיק מלוקח ובלא"ה מוכח מגמ' דלרי"ש גם חוב יש על גברא קודם העמדה ואילו לא היה השור אפותיקי לא היה גובה אף דאין דינו רק מגופו אם כן לכאורה מה שייך גביה מלוקח הדי בכ"מ שהוא הוא גובה ממנו בע"כ דרק מזיק הוא הב"ח רק דין הפרעון הוא מגופו לכך במכרו שאין לגבות ממזיק היה פטור רק גובה משום אפותיקי אבל עכ"פ מוכרח דלמפרע הוא גובה אם כן מוכרח מזה דאף שיש לו משכון לא הוי רק שומר שכר וכהוכחת רמב"ן:
והנה התוס' כתבו משו"ה צריך לומר לרי"ש דנעשה ש"ש משום דלר"ע דיוחלט שלו הוא מחזיק ולאו ש"ש הוא לפי"ז לכאורה אם ב"ח קונה משכון לגמרי הרי הוא שלו ואין נעשה ש"ש אלא על חלקו לפי"ז קושית רמב"ן יותר חזקה דאיך הוא ש"ש על כל השור ועיין קצות שלא ירד לזה:
ונלע"ד בכ"ז לפימש"כ הש"ך דב"ח קונה משכון רק אם אין לו לשלם ועיין קצות מה שהביא בשם המ"ל דב"ח קונה משכון רק במשכנו על ידי ב"ד דשם נאמר דצריך להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ותימה עליו הרי אף במשכנו בע"כ מבואר בתמורה (ו) דמחזיר כסות יום ביום אמנם לענ"ד כונתו פשוט דב"ח קונה משכון היינו שנחשב כפרעון לפי"ז רק אם חייב לפרוע אז שייך ב"ח קונה מש משכון ולפי"ז דן המ"ל דכמו דכתיב בתורה במשכנו עפ"י ב"ד דמחזיר כסות יום ביום הרי שם בע"כ מה שמשכנו ב"ד אינו לבטחון החוב שהרי החוב בלא"ה אין בטוח שהרי מחזיר לו אלא מה שממשכנו הוא לתורת פרעון אלא שכל שלא בא לידי גביה הדין שמחזיר כסות יום ביום לפי"ז רק כה"ג הוא דב"ח קונה משכון ואף בע"כ קונה אם עפ"י ב"ד היה יכול לגבות לפי"ז בשור תם אף דלמפרע נעשה חוב אבל כ"ז שלא נגמר הדין הרי הוא קנס ואין חייב לפרוע אם כן זמן פרעון עדיין לא בא וקודם זמן פרעון אין ב"ח קונה משכון ולזה רק שומר שכר הוי משום דתפסו ויש לו הנאה כמו בתפיס אאגריה משום הכי נעשה שומר שכר אף על חלק חבירו והבן:
הו' לפי"ז מיושב קושית הרמב"ן למה כל האומנים ש"ש הרי כיון דחייב לו שכר והוא תופס על השכר הוי לן למימר דחייב באונסין לפי"ז לק"מ דכיון שאין חייב השכר עד שיחזיר לו החפץ אם כן עדיין לא הגיע זמן פרעון ואין ב"ח קונה משכון כה"ג כמש"ב:
ולפי"ז גם מה שתמה קצות על מ"ל דאף מדעת הלואה צריך להחזיר כסות יום ביום ולפי"ז כונת מ"ל במדעת הלוה הוא רק באופן דשלא מדעת לא היה יכול למשכן דאין להמשכון דין גביה ומה שהביא ממחזיר כסות יום ביום הוא רק בחינה שלא לתורת בטחון לקחו על ידי ב"ד כי אם לתורת גביה והבן:
הז' תמה רמב"ן דלמה יהיה שואל הרי אין כל הנאה שלו ביארנו לעיל דכיון דקונה רק ולך תהיה צדקה יש שוב חייב באונסין והש"ך כתב לתרץ בזה בתירוץ הא' דבאמת מותר לשכב על משכון שלא בש"ה שקונה להשתמש בו ופלא לענ"ד על הש"ך הרי מפורש ב"מ (קיד) להיפך ואם עני לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ועיין רש"י שם דאסור ולכן העיקר בזה כתירוץ הב' של הש"ך שהוא כעין תירוצנו:
עוד כתב הש"ך לחדש דאף להשיטות דב"ח קונה משכון הוא ש"ש מ"מ אם משכנו שלא ברשות ב"ד לכו"ע חייב באונסין דחשיב גזלן ולפי"ז אפי' על יתר מחובו הוי שוב חיוב אונסין עכ"ל כונת הש"ך דאף לפי שיטת רש"י דב"ח קונה משכון חייב באונסין מ"מ חיוב אונסין ודאי לא הוי רק כפי שעור החוב דעל שעור החוב שייך שקונה משכון אבל על יתר החוב לא שייך קנין לאונסין וכ"כ הש"ך מפורש בסקי"ז אם כן נפק"מ בין היה ברשות ב"ד אז אין חייב באונסין רק כפי שיווי המשכון אבל שלא ברשות ב"ד כיון דדין גזלן עליו אם כן חייב על כל המשכון באונסים ובזה תירץ הש"ך קושית בעה"ע על הפוסקים דפטרי מאונסים ממכות (דף טז) דפריך והרי משכון דרחמנא אמר ולא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו ומשכח"ל בטלו ולא בטלו קיימו ולא קיימו ומשני כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם ואם איתא דפטור מאונסין משכחת לה קיימו ולא קיימו נשרפה מאליה עכ"ד ולפע"ד דכיון דמשכן שלא ברשות ב"ד חייב באונסין ולא משכח"ל קיימו ולא קיימו עכ"ד הש"ך:
והנה לכאורה דברי הש"ך תמוה הרי מפורש בתמורה ו' דאף אם הוא מחזיר את הכר ביום ומחרישה בלילה דין הוא שיצא ידי העשה שניתק לאו דחבלה ולפי"ז הרי צריך להחזיר מכל וכל משום גזילה ובנתיבות רצה לדון לחלק בין הגיע זמן פרעון דיכול למשכן עפ"י ב"ד אז אף אם משכנו בע"כ לא עבר על לא תגזול ואינו מובן דלפי"ז עדיין איך תירוץ לקושית בעל העיטור דמשכחת קיימו ולא קיימו בנאבד באונס והגיע זמן פרעון דלא עבר משום לא תגזול ופטור על אונסים:
ולכאורה היה נראה לבאר דכיון דשומר הוא מלוה על משכון וצריך לישבע שבועת שומרים אם כן כיון שלקח בזרוע ועבר על לאו שוב הוא חשוד ואין יכול לישבע שבועת שוברים ומשלם אמנם ז"א שהרי מבואר בסימן צ"ב שיטת הרמב"ם דבשומר חשוד ל"א מתוך שאין יכול לישבע משלם ואף להחולקים שם כבר ביארנו בסימן הקדום דשיטת שו"ע דמלוה על משכון אין צריך שבועה של שומרים במקום שקונה משכון אמנם עדיין יש להוסיף קמחא ותבלין לומר דכיון שא"י שנאנס אם כן שוב א"א ללקות שבא ניתן לתשלומין וניתק לעשה אבל עדיין קשה דהא משכח"ל בהעידו עדים שנאנס לכן מוכרח מדברי הש"ך דאין לחלק בין הגיע זמן פרעון ללא הגיע זמן פרעון ובכל אופן הוי גזלן וכאן לא שייך עביד דינא לנפשיה שהתורה אסרה בפירוש שיעשה דין זה לנפשיה ועיין רמב"ם פ"ג מגזילה הט"ז דחוטף משכון שלא ברשות צ"ד הוי גזלן אע"פ שחייב לו והיינו במקום שיכול למשכנו כדמשמע לשון הרמב"ם אעפי"כ הוא גזלן כ"ז שהוא שלא ברשות ב"ד:
ולכן נלע"ד בביאור הדבר דהנה בחוטף משכון עשה ב' קנינים הא' עשה קנין גזילה הב' קנין משכון ושני הקנינים חלוקים הם הקנין גזילה הוא לענין שאם יעשה שינוי יקנה או ביאוש וש"ר הקנין משכון הוא לענין לקדש את האשה וכדומה ולפי"ז מבואר היטב דאם חטף משכון אם הוא משיב אין צריך להשיב רק הקנין גזילה אבל הקנין משכון אין צריך להשיב ולכך אם מחזיר הכר ביום ומחרישה בלילה יצא דתיכף שהחזיר את הקנין גזילה שוב נשאר לו רק קנין המשכון ולכך לגבי קנין משכון אי עביד מהני אף שאסור לעשות כן וליתר דברי הש"ך עיין מש"ב בס"ד בחידושי ב"מ סימן ז' גם עיין בביאור הגר"א סימן ע"ב סקי"ח דדעת הרמב"ם דאם נאנס או נאבד אף שמחזיר דמים לא קיים העשה ודלא כהש"ך ואכ"מ וזה מה שרצינו לבאר בס"ד:
ב:
עוד בענין הנ"ל:
עיין ש"ך סימן ע"ב סק"י שהקשה בשם מהרשד"ם על הרשב"א שכתב גבי מלוה על משכון דהוי ש"ש כ"ז שהוא אצלו עד שיחזירנו ובטול מעות והבא את שלך שומר חנם עיין קצות מה שתמה ועיין נתיבות שביאר דכונת הרשד"ם לגמרתיו דהוי ש"ח אף דתפיס ליה אאגריה ואין רוצה ליתן והש"ך תירץ דגבי אומן רק תפיס אאגריה אם כן כשאין דעתו לתפוס הוי ש"ח אבל בהך דמשכון דוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף אף כן פשיטא דהוי ש"ש לעולם ואין מובן אם הוי הקושיא מגמרתיו למה מועיל תירוצו ונלע"ד בכונת ביאור דברי הש"ך דהתוס' ב"מ (פב) כתבו דצריך לב' טעמים בהך ז דאומן דהוי ש"ש א' דתפיס ליה אאגריה ב' משתכר ממנו וצריך להבין צירוף ב' הטעמים ונלע"ד בזה דהפירוש כן דודאי דין הוא דאף אם קבל שכר מ"מ לא הוי שומר שכר רק אם קבל שמירה אבל אם לא קבל שמירה לא הוי שומר שכר ושומר אבידה דהוי שומר שכר הוא רק משום דרחמנא שעבדיה אבל אי לא"ה לא הוי שומר כלל אלא דכיון דרחמנא שעבדיה הוי שומר שוב מה שהוא נהנה נעשה שומר שכר דכן גדר כל שומר אם הוא שומר בשכר הוא שומר שכר וזה כונת הגמ' ב"ק (נו) גבי שומר אבידה דרחמנא שעבדיה:
לפי"ז מבואר היטב דהך דאומן הנה במה שתפיס אזוזי נקרא שזה רוצה לשומרו שהוא רוצה שיהיה תחתיו ואם יהיה תחתיו ודאי צריך לשמור שחבירו לא יתן לו חפץ אם לא ישמור אם כן זה עושה אותו לשומר אבל שומר שכר לא הוי שאין מקבל שום שכר שאף תפיס אאגריה הרי לא הוי רק על השכר המגיע לו אלא מה שתופס על שכר זה עושה לו לשומר לפי מסקנת הגמ' ושומר שכר נעשה שהרי יש לו שכר זה שהוא משתכר לו ושומר כבר נעשה אם כן יש לו שכר על זו השמירה ודאי קבל על עצמו שמירה שבשכר אבל כ"ז הוא כל ימי עבודה שאז הוא נהנה ממה שמשתכר לו נעשה בשכר זה שומר שכר ובהסתלק זו ההנאה שכבר השתכר ואמר גמרתיו אם כן כבר סילק מעצמו את דין השומר שכר שאמר לו שגמר מלהשתכר ואין רוצה עוד להחזיק בביתו אלא דאכתי כ"ז שאין נותן לו שכרה הרי אין רוצה ליתנו משום תפיס אזוזי אם כן אף עתה קבל שמירה משום תפיס אזוזי אבל זו הקבלה אין לה הנאה ולא הוי שומר שכר אבל בהך דמלוה על משכון הרי קבל שמירה כ"ז שיהיה משכון תחת ידו ובזו השעה שקבל שמירה הרי היה לו הנאה כבר נעשה שומר שכר וההנאה מחייבת על כל זמן השמירה וגבי אומן הוא כ"ז השמירה כל זמן שמוכרח להיות תחת ידו משום צורך עבודה ובגמר קבלת שמירה חדשה היא אבל כאן על כ"ז שמשכון תחת ידו יש קבלה שמירה הראשונה וזהו החילוק בין אומן למשכון והבן:
ג:
לבאר בס"ד דין הילך:
נחלקו הראשונים אם משכון הוי הילך עיין לר"י הלוי שהביא מהך דמנה אין כאן משכון אין כאן דמשכון לא הוי הילך עיין ביאורי לבעה"ת שער ז' ח"ב סק"ד שם הביאור האמתי בדברי הר"י מיגש שם דמשכון לא הוי פרעון רק הוא משכון על חיוב לכך אם מנה אין כאן לא שייך משכון משום זה לא הוי הילך:
בשו"ע סימן ע"ב סעיף כ"ז משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים ורקבון וניערו כראוי אם כן אנוס הוא נשבע היסת שהוא כדבריו ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומר נפחת כך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחילה לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחילה לא היה שוה אלא ט"ו ושואל ממנו חמשה נשבע הלוה היסת ונפטר ואע"פ שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם מתחילה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל' והלוהו עשרים ועתה אינו שוה אלא ט"ו ושואל ממנו עשרה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן אלא ה' נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו ה' מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכש"כ אם אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שישבע המלוה שבועת היסת ונפטר עכ"ל השו"ע והוא מבעה"ת: והמפרשים הרבו לתמוה על השו"ע א' תמוהו הש"ך והסמ"ע דכיון דמלוה על המשכון שומר שכר אם כן למה פסקו דצריך רק שבועת היסת שבועת שומרים הוא דהוי ליה לישבע ב' מש"פ דמשכון הוי הילך ובס' פ"ז פסק דמשכון לאו הילך הוא ומה שקשה עוד בדברי השו"ע יבואר אי"ה להלן וכמו שנבאר: והנתיבות תירץ דכיון דיש לו משכון אם כן הרי המלוה שצריך לישבע שנאנס הוא שישבע ויטול ובשד"א לא שייך נשבעים ונוטלים לענ"ד אינו שהרי לפי"ז יש עצה ללוה שישלם שוב יהיה נשבע ונפטר ויחויב שבועה דאורייתא. לכן נלע"ד דכונת הבעל התרומות והשו"ע פשוט דהרי הם פסקו דמשכון, הוי הילך והיסוד דמשכון הוא הילך הוא משום דב"ח הרי קונה משכון ורק משום ולך תהיה צדקה הוא דחידשה תורה שמחויב להחזיר המשכון וממילא גם עצם החוב נקרא פרוע על ידי המשכון ומה שהחוב הוא חוב הוא רק משים הך דין שיש חיוב חזרה במשכון אם תובע אז הוי חוב לפי"ז נלע"ד פשוט דאף דאמרו מלוה על המשכון ש"ש אינו שומר שכר ככל שומר שכר דפירושו הוא ששומר החפץ רק פירושו דכיון שיש דין שאם רוצה להחזיר המשכון חייב לפורעו לפי"ז אם באנס המשכון כיון שיכול להחזיר הוא אומר שרוצה להחזיר ומה שאין מחזיר הוא משום שנאנס ועל אונסים אין חייב לכך נשאר תו החוב חוב אבל כ"ז הוא בנאנס אבל נגנב או נאבד כיון שהוא חייב שמירה מה שאם נאבד החפץ לא נקרא שמשלם בתורת שומר כי אם שמשלם בתורת שכבר נפרע חובו שמלוה על המשכון קונה משכון לפי"ז פשוט הוא דלא שייך שבועת השומרים דרק אם נגנב או נאבד הדין שצריך לשלם משום שומר אז יש דין שבועת שומרים אבל היכא שאם נאבד נחשב שהחוב פרוע זה לא נקרא משלם בתורת שומר ואם השאלה אם החוב פרוע או לא לא שייך שבועת שומרים ואף אם יחזור ויפרע נקרא שפרע מה שכבר נפטר לא שעתה חייב לפרוע משום שומר ולא אמרו דמלוה על משכון רק שיש לו שעבודי שומר שאם יגנב או יאבד ינכה לו החוב ועל יתר מהחוב יש לו דין שומר משום שעל יתר מהחוב לא שייך שקונה שהוא פרוע אם כן על זה מה שהוא יתר דין שומר ממש לו והבן:
והנה הש"ך בסימן פ"ז סק"ה כתב בתוך דבריו ז"ל מיהו לעיל סי' עב ס"ק קי"ח העליתי דאפי' בהלוה על משכון ל"ה הילך כדעת הרמב"ם ואף דלקמן סימן פ"ח סק"ח כתבתי דכ"י שי"ב נאמנות כיון שא"י לכפור הוי הילך וכהרמב"ם דהתם א"י לכפור במה שתובע משא"כ הכא דמ"מ יכול לכפור המעות וא"ח ליתן לו מעות ונהי דיכול לגבות מהמשכון מ"מ לאו הילך הוא ועוד דהא אם יאבד המשכון באונסין גובה זה מעותיו מ"מ ע"פ הודאתו וכן אם נגנב או נאבד למ"ד המלוה על משכון ש"ח ואי לאו דאודי ליה אבד זה מעותיו ועוד דאף אם יגבה ממשכנו מ"מ צריך לישבע בנק"ח עכ"ל: ונלע"ד לבאר כונת הש"ך דכיון שאם יאבד המשכון באונס גובה לאו הילך הוא דהנה מבואר ב"ק (דף קה) דקאמר כי תניא ההיא דפטור באמר לו הילך כי קאמינא דחייב דקיימא באגם דאמר לו דילמא מגניב הרי דמשום הך דדלמא מגניב נקרא וכחש וחייב משום הכפירה קרבן שבועה אם כן כיון דחשיב כפירה לא הוי הילך שהרי אין נותן כל החיוב שהרי כופר הך דאילו מגניב ומש"כ עוד הש"ך דכיון שצריך לישבע לא נקרא הילך בנוי גם כן על פי יסוד דברי הר"ן שהביא הש"ך בסי' פ"ז סקי"ג דגבי נחבל אם טוענו נ' דהלואה ונ' דחבלה לא הוי מודה מקצת עד שיש בו על החבלה חזינן דקודם שבועה לא הוי עדיין חיוב כדי שנאמר שוב שהוא מודה מקצת א"כ במשכון ג"כ לא הוי הילך שהרי אם ירצה לגבות ממשכון ולטעון שהמשכון שלו יצטרך לישבע בנקיטת חפץ שהמשכון שלו אם כן לאו פרעון הוא כיון דאף חיוב לא הוי:
והנה רש"י פירש בריש ב"מ דשטר הוי הילך משום ש שעבוד קרקע ולפי"ז פלא על רש"י דכיון דאף קיימא באגם דדלמא מגניב לא נקרא שהחזיר ונקרא כפירה כש"כ בשעבוד שאם יאבד הקרקע ישאר החוב חוב ודאי הוא דלא הוי הילך אם רק מודה בשעבוד:
ונלע"ד לבאר בזה דהנה היסוד דשעבוד קרקע הוי הילך הוא משום דכמו דאין נשבעין על שעבוד קרקע משום דאדם סומך עיקרו על קרקע ואם כן קרקע תבע אם דן על המטלטלין שנשתעבד שהוא מודה הוי ליה הודאה קודם לתביעה שאינה מחייבת שבועה וזה גם כן ביאור דברי הגמ' דכתובות (מג) דלר"ש קנס קתבע משום דקייץ שוב פטור משבועה אף שמודה יש בו חיוב בושת ופגם גם כן מ"מ אם כופר לא נקרא כופר רק על קנס כיון שלא תבע רק קנס ה"נ בשעבוד כיון שתובע רק קרקע מה שמודה מטלטלין הוי הודאה קודם תביעה:
לפי"ז מבואר דמחלוקת הראשונים אם משכון הוי הילך או לא הוא משום דנחלקו באם יש לו משכון והוא תובע מה הוא תובע אם הוא תובע שיש לו חוב לענין שיהיה משכון דין משכון ועל היתר מן המשכון הוא דתובע ממון אבל על שיווי המשכון אין דעתו לתבוע שישלם לו ממון רק דעתו לתבוע שיודה לו שהוא משכון על חוב או דעתו לתבוע ממון והראשונים שסוברים שהוא הילך הוא משום שסוברים שדעתו לתבוע חיוב משכון וע"ז אם מודה הוי ליה הילך והחולקים סוברים דאף על מה שיש משכון דעתו לתבוע ממון והוא אין נותן לו אם כן הוי הילך:
ולפי"ז מבואר דמסולק כל קושית הש"ך הקושיא הא' דאם יאנס הרי יצטרך לשלם נמצא דמודה בחיוב ממון לק"מ דהרי חבירו אין תובעו זה רק הוא תובעו שיודה במשכון כפי שיעור חובו אם כן אם הוא מודה אף שבהודאה נכלל שגם אם יאנס יצטרך לשלם אבל זה הרי לא תבעו חבירו והוי לענין זה הודאה קודם לתביעה ולענין זה שתבעו הוי ליה הילך לפי"ז מבואר דלא דמי כלל להך דב"ק (קה) דשם הרי עיקר התביעה הוא שהוא אומר שגנב והוא אומר שלא גנב אלא הוא שומר אם כן הרי נחלקו בעצם החיוב אם יש חיוב שלכשיאנס ישלם והוא כופר ודאי הוי כפירת ממון ולא כאן שאינו תובעו זה החיוב והקושיא הב' מהך דנחבל גם כן לא קשה מידי דשם בנחבל כ"ז שלא נשבע אין עדיין דין תשלומין משא"כ גבי משכון הרי אף דלא נשבע כבר קנה וכבר פרעו בקנין רק שצריך הוא לישבע ע"ז שכבר פרעו ודאי הוי הילך:
ומעתה נחזור לסתירת השו"ע בדין משכון אם הוא הילך ונלע"ד דגם זה לק"מ דעיקר מה שפסק השו"ע דמשכון לא הוי הילך הוא רק מפני שאין תובעו משכון רק תובעו ממון אבל בנידון דהשו"ע דשם הרי מיירי בלא תבעו כלל דמי משכון רק נחלקו אם מה שנאבד חייב לשלם שוב על דמי משכון ודאי הוי הילך לפי"ז מה שדן הש"ך לחלק בין משכון דש"ה לשלא בשעת הלואה דשלא בשעת הלואה כיון שאין קונה משכון לא הוי הילך אבל לפימש"ב אינו דהרי מבואר דקרקע אף דלא הוי רק שעבוד מ"מ אם תובעו רק זה השעבוד הוי ליה הילך אם כן אף שלא בשעת הלואה דלא קנה משכון הרי כתב הר"י הלוי דשעבוד מיהו הוי אם כן אם תובעו זה השעבוד הוי ליה הילך:
וליתר דברי השו"ע תמוהו המפרשים א' על מש"כ דאם אחר שנפחת גם כן שוה כשעור החוב דנשבע היסת הרי לפי"ז הם מחולקים במשכון אם הוא צריך לנכות לו כך או יותר למה נשבע רק היסת הרי אם טוען על גופו של משכון פסקו הגאונים דצריך שבועה בנקיטת חפץ ולענ"ד לק"מ דז"ב דאף דאם נפחת המשכון מנכה זה מן החוב מ"מ אין זה חסרון בקנין המשכון משום דאף דמלוה על משכון שומר שכר ואם נאבד בפשיעה משלם מ"מ אף אם נאבד כפי שיעור החוב לא נקרא שאבד קנינו במשכון שהרי נכה לו זה מחובו זה אינו דשני ענינים הם זה יש לו חוב על חבירו מה שהלוהו ועל מה שהלוהו הדין הוא שקונה משכון וזה יש לו חוב אחר שאינו של הלואה אלא של שמירה ולא נכנס חוב זה תחת חוב זה דחלוקים הם בדינם זה גובה מטעם הלואה בינונית וזה גובה עדית מטעם שומר מזיק ובכה"ג לא אמרינן אפוכי מטרתא למה לי כמבואר בכתובות (קי) אם כן חוב הלואה נשאר בתקפו ושוב על חוב זה נשאר הקנין במשכון ועד כאן לא אמרו הגאונים דטוען על משכון צריך שבועה בנקיטת חפץ רק אם הם מחולקים בגוף הקנין אבל כאן גוף קנין ודאי יש לו רק הם מחולקים כמה חייב לו בעד הפחת ודאי דין הוא שאין כאן שבועת הגאונים בנקיטת חפץ לזה פסקו דצריך היסת:
הב' הקשה עוד הש"ך דלמה פסקו דצריך היסת בנחלקו כמה נפחת וחייב על הפחת הרי כיון שמודה שעל מקצת חייב אם כן הוא מודה מקצת וחייב שבועה דאורייתא וזה לק"מ מטעם אחר משום דאף דב"ח קונה משכון הרי משום ולך תהיה צדקה חייב להחזיר אם כן אם יתבע הלוה המשכון יצטרך להחזיר לו ומה שמודה לו שנפחת יש תחת הלוה בחוב שוב הוי הילך:
ובקצות הביא דברי החכם צבי שתירץ דברי השו"ע דאין צריך שבועת שומרים משום דעיקר שבועה הוא שאינה ברשותו כמבואר בשו"ע ס"י רצ"ד ואינך ע"י גלגול והיכא דאיתא בעיניה לא שייך זה שא"ב אך קשה בדברי השו"ע סעיף ל' שכתב וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהם ומודה שמעון שנפחת ואינו ידוע אם הוא באונס אם לאו הו"ל משואיל"מ וכיון דליכא שבועה שאינו ברשותו ליכא שבועת התורה עכ"ל ור"ל הרי בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם ולפי"ד תיקשה גם על יסודנו זה דבמשכון ליכא שבועת תורה אם כן הרי לא אמרינן משואיל"מ:
אמנם לענ"ד פשוט דהמעיין בשו"ע שם יראה דמיירי ששוה המשכון יותר מהחוב וכיון ששוה המשכון יותר מהחוב הרי על זה לא קנה לתשלומין של החוב שוב הוי שומר שכר ככל שומר שכר וצריך שבועה של תורה אלא דקשה למה מפסיד כל הג' דינרים לא הוי ליה להפסיד רק הדינר הג' שעליו חייב שבועת התורה אבל הב' דינרים שעבור זה החוב לא הוי ליה להפסיד אמנם פשוט דזה לק"מ דכיון דב"ח קונה משכון אם כן נגד החוב כבר פרוע רק הדין הוא דאם נאנס חייב לשלם משום דיש דין ולך תהיה צדקה שאם רוצה להחזיר צריך לשלם לו אם כן כ"ז אם מברר לו שנאנס אבל כאן שמסר לאחר והוא טוען שחבירו לא מהימן לו אף בשבועה אם כן לא בירר לו שלא פרע בעד החוב לכך פטור: