חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ
סימן יד
בדין רבית ומחילה שלה ובדין שנים שעשו לענין עבירה ולענין שבת: כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות מלוה ולוה הי"ג הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח ממנו אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע המלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת עכ"ל:
והנלע"ד לבאר דברי הרמב"ם והוראת הגאונים ונקדים לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר וידע שצריך להחזיר אם רצה למחול מוחל וצריך להבין למה רק כשאמרו להחזיר הדין כן:
והנראה בזה ונקדים לחקור אם ריבית שאסרה תורה התחייבות הוי זו הרבית רק התורה אסרה ליקח התחייבות זו או אינה כלל התחייבות והנה יש בזה מבוכה רבה א' כתב הריב"ש בתשובה סימן ש"ה ותס"ה בשם הרשב"א הובא במשנה למלך פ"ד מה' מלוה ה"ג שאין ב"ד יורדים לנכסיו ומחזירים ללוה דהא איהו דמחייב לאהדורי אבל שעבוד נכסים ליכא כלל תדע דהא הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעים שהם של רבית אינם חייבים להחזיר אלא בדבר מסוים מפני כבוד אביהם ואילו בגזל מחויבים להדורי כל שהגזילה קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ע"כ ולענ"ד תמוה מאד דברי הרשב"א דמה לנו שאין שעבוד נכסים מ"מ למה אין יורדין לנכסיו הרי הקשה הרמב"ן הובא בש"ך סימן (לט) למ"ד של"ד איך כופין לשלם חוב על ידי מה שיורדין לנכסים הרי ליכא שעבוד כלל על הנכסים ותירץ רמב"ן דכיון דפריעת ב"ח מצוה הוי כלל מ"ע דכופין כמבואר בכתובות (פו) אם כן עד שנכוף אותו בגופו בשוטים נכוף בממונו ונפרעים ממנו ולפי"ז תיקשה גם ברבית למה אין יורדין לנכסיו נהי דליכא שעבוד אבל הרי יש מ"ע לפרוע את הרבית ועד שנכוף בגופו נכוף בממונו ונרד לנכסיו ולמה כתב הריב"ש בשם הרשב"א שאין יורדין לנכסיו וזה תימה מאד על הרשב"א:
ב' הקשה המ"ל על מש"כ הרמב"ם פ"ד ממלוה ה"ה וכ"כ הטור דברבית אע"פ שאמרו מלוה ברבית וגזלנין שהחזירו אין מקבלין מהם אם היה הרבית דבר מסוים וגזילה קיימת מקבלין מהן וזה פלא למה ברבית רק דבר מסוים מקבלין ואי לא אין מקבל ובגזילה כל שגזילה קיימת אז אין תקנת השבים ומקבלין וכן פסק הטור בחו"מ סימן שס"א וצריך להבין החילוק בין גזילה לרבית:
ג' המחנה אפרים בהלכות מלוה ולוה דיני רבית סימן ב' האריך הרחיב בזה בדין רבית אם קנה המלוה לאחר שלקח והביא בשם הריטב"א והרמב"ן דמעות של רבית קנה לגמרי וממון גמור הוא רק צריך לחזור כפי שעור שלקח ממנו שוב הביא בשם ריטב"א בחידושיו לקדושין (ו) שפירש מה דקאמר. גמרא שם רבית מעליא היא לא לענין שלא תהיה מקודשת דודאי מקודשת רק פריך על לשון הערמת רבית וע"ז כתב מח"א שקשה זה לשמוע דאף אם קנה את הרבית מ"מ כל כמה שלא נתן ודאי הוא שאין יכול לקדש את האשה כיון דרבית קצוצה יוצא בדיינים עוד קשה על עצם כלל זה בקנה הרבית דבפ' הגוזל בתרא אמר מב"ח על ברייתא דהניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שהם יודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח מוכח דהאב חייב להחזיר מתורת גזילה עוד הקשה מתמורה (ו) דאם רבית קצוצה יוצא בדיינין שייך אי עביד ל"מ מוכרח דלא קנה כגזילה והא דב"מ (סה) דגלימא מפקינן מיניה כי היכא דלא לימרו גלימא דרביתא היא תירץ הוא משום דמיירי במכר לו גלימא אבל כל שלקח בעד רבית ודאי לא קנה עכ"ד:
והנלע"ד בהבנת ענין זה ונקדים לבאר כונת הרמב"ם שכתב פ"ד ממלוה ה"ב כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומר לא תנשך לאחיך וכן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן ה"ז עובר בלא תעשה שנאמר לא תשימון עליו נשך זו אזהרה אף לעדים ולסופר ולערב הא למדת שהמלוה ברבית עובר על ששה לאוין לא תהיה לו כנושה את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית לא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול והלוה עובר בשנים לא תשיך לאחיך ולפני עור לא תתן מכשול ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך וכל מי שהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן או הורהו עובר משום לפני עוד לא תתן מכשול עכ"ל והקשה הרב המגיד למה לא חשב רבינו לאו של לאחיך לא תשיך לא בלוה ולא במלוה ונשאר בצ"ע ולענ"ד זה לק"מ דהא ידוע דברי הרמב"ם בספר המצות שורש ט שאין נחשב ריבוי האזהרות ללאוין מיוחדים רק אם יש בריבוין ענין איסורים נוספים אבל אם אין איסורים נוספים שוב לא נחשב כלום ריבוי הלאוין שאינו רק לחזק הלאו לפי"ז סובר הרמב"ם בזה פשוט דודאי כל ריבוי הלאוין דמלוה ברבית יש בכל אחד ענין נוסף לאו דלא תשיך ענינו ואיסורו שהוא נושך את הלוה לאו דלא תשימון הוא על מה שמשים ללוה הרבית לאו דלא תהיה לו כנושה ענינו שאם מלוה ברבית זה נקרא נושה חובו שהרי זה מדחיק ללוה שיפרע כדי שלא יגדל הרבית ולאו דלא תשיך עם לאו דלא תתן לו בנשך אחד הוא במלוה משו"ה לא נחשב במלוה רק לאו דלא תתן לו בנשך לאו של במרבית לא תתן אכלך הוא ענין נוסף על לא תתן לו בנשך דלא תתן לו בנשך הפירוש בפני שנושך הלוה ובמרבית לא תתן אכלך ענין האיסור הוא מפני שלו למלוה נתרבה לאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית הוא לאו חדש דשם היה הלאו על נתינת מעות המלוה בנשך ותרבית וכאן הלאו על עצם לקיחת הנשך ותרבית לאו דלא תשימון הוא על השימה וההתחייבות לפני עור לא תתן מכשול הוא מה שמכשיל את הלוה אם כן כל לאו הוא ענין נוסף וכן גבי לוה לא תשיך הוא על נתינת הנשך שנותן הנשך ולפני עור לא תתן מכשול שמכשיל את המלוה אבל זה הלאו דלאחיך לא תשיך הרי אין בו לאו וענין נוסף שוב אינו רק מחזק האזהרה ואי אפשר לחושבו בין הלאוין שעובר המלוה ברבית:
עוד הקשה הלחם משנה על הרמב"ם דלמה כתב דערב ועדים אין עובדין אלא משום לא תשימון עליו נשך הא אף לפני עור יש כאן וכמו גבי מי שסייע לאחד מהם או הורהו בזה ש שעובר על לפני עור ודוחק הוא לומר שבלאו הכי היה מלוה לו משו"ה אין כאן לפני עור והנראה בזה דלא שייך לפני עור לא תתן מכשול רק אם הוא נותן את זה המכשול ובידו תלוי לזה הלוה שנותן למלוה הרבית הרי הוא נותן את הנשך הוא עובר על לפני עור וכן המלוה הרי על ידי מה שהוא לוקח הנשך הוא גורם שהלוה יעבור על לא תנשך שפיר הוא עובר על לאו דלפני עור אבל העדים הרי הם לא נתנו רבית ולא לקחו נשך שפיר אין עוברים על לפני עור ורק מי שסייע או הורה זה הרי נותן המכשול הרי הוא עובר בלפני עור:
עוד כתב הרמב"ם בהלכה ג' אע"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין עליו מפני שניתן להישבון עכ"ל וצריך להבין בשלמא אצל המלוה אין לוקין מפני זה שהרי ניתן להישבון אבל הלוה הרי אצלו לא ניתן להישבון למה הדין שאינו לוקה וצריך לומר בדעת הרמב"ם בזה דכיון שעיקר הלאו של לוה הוא מה שהוא מנשך לאחיו היינו מה שגורם שהמלוה יקח רבית אם כן כמו שהמלוה מתקן כל אלו הלאוין שלו במה שהוא מחזיר את הנשך וזה נקרא שתקן את איסוריו כן גם זה הלוה נתקן על ידי חזרת המלוה לאו זה של לא תנשך לאחיך שכבר נעקר זה הלאו של נשך של אחיו על ידי זו החזרה לזה אף הלוה אינו לוקה:
אבל יש להקשות עוד על הרמב"ם שהרי מבואר שם בה"ג ובגמ' (סא שם) שאם מת המלוה הדין שאין מוציאין מן הבנים משום זה דרק לדידיה אזהר רחמנא לא לבריה לפי"ז תיקשה בהך דאם מת המלוה שוב למה לא ילקה דהלוה שהרי שוב זה הלוה עבר על לא תנשך לאחיך ואינו בשום אופן שום היכי תמצא לתקן את הלאו שוב למה לא ילקה הלוה וצריך לומר להרמב"ם דאיסור של הלוה של לא תנשך לאחיך אין הלוה עובר כי אם בשעת נתינת הרבית גם אינו עובר רק אם לקח המלוה הרבית לפי"ז נשאר גבי לוה לאו שאין בו מעשה שהרי הוא לא עשה המעשה רק על ידי מה שלקח המלוה ואינו לוקה: ולפי"ז צריך לומר דלוה אינו עובר בלא תשימון דאם לוה עובר בלא תשימון אם כן הוא הרי עשה מעשה בלקיחת הכסף משעה שלקח ההלואה על מנת של רבית ולמה הדין שאינו לוקה בע"כ דלא תשימון לא קאי על לוה וכן מבואר באמת למעיין בלשון הרמב"ם איברא דזה צריך להבין למה הלוה שהוא גורם להלואה אינו אינו עובר בלא תשימון ועדים עוברים בלא תשימון וצריך לומר פשוט דעדים הרי הם עדים על השימה ועל הרבית אם כן עוברים על לא תשימון שהם גורמים שיקח מלוה מלוה רבית אבל לוה הרי עיקר האיסור הוא מה שלוקחים ממנו רבית אם כן כמו דלא עבר על לאו דאל תקח מאתו נשך מפני שלא הוא הלוקח רק הם הלוקחים כן הך דלא תשימון לא הוא השם רק עליו משימים הרבית איברא דאכתי קשה על העדים למה אין לוקין משום לא תשימון עליו נשך הרי אצלם לא ניתן להישבון ואין לומר כמש"ב אצל לוה דאין לוקה משום דכיון שדין הוא שעיקר איסורו משום לא תנשך למלוה אם כן אם המלוה מחזיר הרבית שפקע זה האיסור מהמלוה שוב גם מהלוה פקע זה אינו חדא דאכתי תיקשה במת מלוה שפקע הדינים של השבה שוב יהיה הדין שעדים ילקו ותו דלפי"ז אם אין המלוה מחזיר הרבית למה לא נכוף לעדים שיחזירו הרבית כדי לתקן הלאו שלהם מיהו זה לק"מ שאף אם יחזירו לא יתקנו הלאו שלהם משום דעיקר זה הלאו הוא מה שנטל המלוה רבית וזה נשאר כל זמן שלא יוציאו מן המלוה את הרבית אף שיחזירו ללוה אבל זה ודאי קשה במת מלוה למה לא ילקו עדים ואין לומר משום דהוי לאו שאין בו מעשה דאכתי תיקשה בשטר שיש בו רבית דמשעת כתיבה עביד ליה שומה ושם הרי יש מעשה חתימת העדים שוב למה לא ילקו עדים על זה: והנלע"ד דהנה לאו דלא תשימון שאנו אומרים שעדים וערב עוברים הוא מפני זה שהם גם כן גורמים השימה על ידי שהם עדים ועל ידי כתיבה השימה על ידי שנעשה בה דין שטר לענין משעבדי לפי"ז פשוט הוא דענין מה שמלוה עובר הוא עובר בלאו שלם שהוא שם את הריבית ועל ידי מה שהלוה גרם שיתחייב רבית ואף אם מלוה בלא עדים שיכול להכחיש ואין שעבוד נכסי מ"מ הרי התחייב על ידי הלואתו בדין של שעבוד הגוף לשלם רבית לזה עובר מלוה בלאו שלם של לא תשימון אבל עדים הרי אין עוברים רק על ידי מה שהלוה מלוה ללוה ובלא זה אין מועיל כתיבתם נמצא שלא עברו הלאו כי אם בסיוע המלוה והלוה לא עברו על לאו שלם ואין לוקין ומה דקאמר דלא תשימון קאי על מלוה ועדים אין זה הפירוש דעדים יש עליהם לאו מיוחד אלא דיש לאו דלא תשימון ומי ששם עובר ולכך בלא עשו שימה לבדם אין לוקין ולא דמי למקיף וניקף שהניקף לוקה משום סיוע אף שהרי לא עשה בלא המקיף דשם עיקר הלאו הוא על הסיוע ונקרא שוב שעבר על לאו שלם של לא תקיפו אבל כאן לאו דלא תשימון הוא על שימה שלימה ולפי"ז מיושב גם כן מה דגבי ניקף אמרינן דאם סייע בהדי לוקה במכות (כב) ונחשב זה הסיוע שוב ללאו שיש בו מעשה וגבי עבודת הלוים בערכין (יא) דקאמר לענין אם סייע בהגפת דלתות דאף דמשורר ששיער במיתה מ"מ מסייע לא גזרו רבנן לפי"ז פשוט דשם הלאו הוא על משוער וכן העבודה היא שוער לא מסייע לכך לא גזרו רבנן אבל כאן הלאו הוא ניקף ולא בא הסיוע רק לענין זה לחושבו לאו שיש בו מעשה ודאי דלענין זה מועיל הסיוע:
איברא דלעצם זו החקירה יש לחקור אם הך דשנים שעשו מלאכה דפטורין אם הוא רק חידוש אצל שבת או אף בכל איסורים הדין כן ואי נימא דבכל איסורים הדין כן אתיא שפיר בפשיטות דלכך לא עברי עדים על לא תשימון משום דהוי שנים שעשו אבל אי נימא דהוא חידוש רק בשבת שוב הדק"ל למה לא ילקו העדים משום הך דלא תשימון והנה ראה זה מצאתי שהרשב"א בתשובה ח"א סימן (כח) עמד על מחקר זה לענין השאלה שנשאל אם מת בספינה אם יכול כהן ליכנס לספינה מפני שיסייע בהנדת הספינה וכתב לאסור וסיים שם ועוד מסתברא שלא נאמרו דברים הללו של מסייע אלא לענין שבת ולענין זב וטעמא משום דלענין שבת אמרינן שנים שעשו פטורין דכתיב בעשותה ובזה יכול וזה יכול נקרא לר"י מסייע והלכך שניהם פטורין אי נמי בזב משום דבעי שינשא רובו עליו והיינו טעמא דכל הני מתניתין דהיה רכוב על גבי בהמה וארבע טלתות תחת רגלי הבהמה וזב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמש פונדיות וזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר"ש אומר ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד מהם נושא את רובו אבל אדם הנושא או המסיט את המת אפי' הן עשרה נושאין או מסיטין טמאים עכ"ל הרי דגדר לנו הרשב"א דבכל איסורים אף שנים שעשאו חייבים רק היכא דצריכים שיעשה כל המעשה כגון שבת שם תליא אם מתיחס כל זו מה שהוא מלאכה אליו אז חייב אבל אם אין מתיחס על העושה זו המלאכה אז פטור וכן גבי מסיט דזב דצריך שישא רובו שוב בשנים א"א ליחס שנשא הזב כל המשא אבל גבי הך דנושא מת שם הרי אף נושא מקצתו גם כן טמא שוב זה שסייע להניד טמא ואסור לכהן לעשות כן לפי"ז גם גבי לא תשימון כיון שהרי שם את הנשך מ"ל ששם במקצת הרי בכל איסורים אף על מקצת גם כן חייבין ולמה לא יחויבו העדים מלקות ועיין רמב"ם ה' כלאים פ"ט ה"ו:
איברא דלכאורה רבינו הרשב"א סותר עצמו שכתב בחידושיו לב"ק (דף נג ע"ב) גבי שור ואדם שדחפו לבור דהשור משלם כופר והקשו תוס' הא אין שור בסקילה לרבה אין משלם כופר ושם אזיל לרבה ותירץ הרשב"א ז"ל מסתברא לי דלק"מ דעיקר הך דאין שור בסקילה הוא משום דכמיתת בעלים כך מיתתו של שור ובעלים הרי פטורים דהא הוי הכהו עשרה בני אדם כאחת ועד כאן לא אמרו שהכהו עשרה בני אדם כאחת פטורים בעשרה מקלות דליכא כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו יחד כחד חשבינן ליה עכ"ל וזה פלא על הרשב"א הא כאן צריך שיתיחס כל המעשה להמכה דאי לאו הכי פטור וכיון שכן גם שנים שעשו הרי אי אפשרי ליחס כל המלאכה לאחד כדמוכח מהרשב"א עצמו גבי שנים שעשו בזב וכדומה וכיון שכן גבי רציחה שהרגו שניהם בבת אחת במקל אחד הרי אי אפשר ליחס כל המלאכה לאחד וכאן צריך זה שהוא יכה כל הנפש ואיך חייבו הרשב"א מיתה כה"ג וצע"ג:
והנלע"ד דלהרשב"א לטעמיה דבכל האיסורים אין צריך התיחסות כל האיסור לזה האדם שעשה המלאכה רק צריך שיתיחס אצלו מעשה איסור זה לפי"ז סובר הרשב"א גם גבי הך דיכה כל נפש אדם שאין הפירוש שצריך שיתיחס אליו כל זו הפעולה של הכאת כל נפש אדם רק הפירוש הוא שצריך שיתיחס אל האדם חלק בהך דהכאת כל נפש לפי"ז בהכהו בעשרה מקלות אם כן אין עצם ההכאה של כל נפש שוב אף שמתיחס אליו פטור אבל בהך דהכאת כל נפש כיון שיש בזו ההכאה כל נפש כגון שהכהו עשרה במקל אחד אם כן כל אחד יש לו חלק בהך דהכאת כל הנפש שפיר חייב אף שאין כל ההכאה מתיחסת לו משום דשנים שעשו חייבים בשארי איסורים:
והנה הרמב"ם חולק בזה על הרשב"א שכתב פ"ד מהלכות רוצח ושמירת נפש ה"ו דהכהו עשרה בני אדם פטורין וה"ה אם שנים דחפוהו פטורין הרי שאף אם שנים דחפו בבת אחת גם כן פטורים כיון שלא הכה כל נפש אמנם מדברי הרמב"ם אין שום ראיה לזה הדין של שנים שעשו איסור בבת אחת משום דיש לומר דכאן לא פטר הרמב"ם מדין שנים שעשו אלא דהרמב"ם חולק בזה על הרשב"א שסובר שם דהך דכל נפש הפירוש רק שיתיחס אליו חלק בהריגת כל הנפש אלא שסובר בזה פשוט דהך דכל נפש הפירוש הוא שיתיחס אליו הריגת כל הנפש לזה אם שנים דחפו שניהם פטורים משום שאינו הריגת כל הנפש:
שבתי וראיתי שבעצם החקירה בשנים שעשו דפטורים אם הוא רק בשבת או אף בשארי איסורים עמדו הגדולים שבדור העבר הגאון בעל יד המלך בפ"א מה' שבת והגאון בבאר יצחק או"ח סימן (יד) והנני לבוא על סדר דבריהם ז"ל היד המלך הקשה למה בשנים שעשו מלאכה בשבת קיי"ל דאם זה אין יכול וזה אין יכול שניהם חייבים ואילו בשנים שהרגו קיי"ל בסנהדרין (עח) דבין זה יכול וזה יכול בין זה אין יכול וזה אין יכול שניהם פטורים ונראה בזה החילוק פשוט דגבי הך דמלאכת שבת לא בעינן שכל מה שנעשה יתיחס אליו רק זה בעינן שכל מה שהוא מלאכת שבת נקרא שעשה ולא שעשה מקצת ממלאכת שבת לזה גבי שבת הדין הוא שאם זה אין יכול וזה אין יכול נהי דמה שנעשה לא נעשה כולה על ידו אבל הרי המלאכה יש לו חלק בכולה ונקרא שעשה כל מלאכת שבת אבל גבי הריגה שם הרי בעינן שהריגת הנפש יתיחס אליו כולה וכלשון התורה וכי יכה כל נפש אם כן אף בזה אין יכול וזה אינו יכול סו"ס הרי לא הרגו כולם כל אחד לבדו נפש רק כל אחד יש לו חלק בהך דהריגת נפש לזה הדין שפטורים: ואף לפי שיטת הרשב"א דאם יש לו חלק בהריגת כל נפש חייב הנה לדידיה הרי זה שהכהו בעשרה מקלות לא נקרא יש להם חלק בהריגת כל נפש שמקל אחד אי אפשר להרוג כל נפש איברא דלדברי הרשב"א אין להקשות להיפך למה אם הרגו במקל אחד חייבים הוי לן לחלק בין אם הרגו בזה יכול וזה יכול שפטורים לבין זה אין יכול וזה אין יכול דחייבים דפשוט הוא דהרשב"א לטעמיה שסובר שבשארי איסורים שנים שעשו חייבים:
ומה שהביא היד המלך הירושלמי דפרק הזורק היו שתיהם בדיוטא אחת המושיט חייב אמר ר' מיישא ובלבד על ידי שנים ופריך בכל אתר אמרת שנים שעשאום פטורין וכאן את אמרת חייבין ומשני שכך היתה עבודת הלוים במשכן עכ"ל פירוש הירושלמי פשוט דודאי במושיט אף זה יכול וזה יכול שניהם חייבים משום דעיקר הטעם דשנים שעשו פטורים הוא משום דלא עשה כל המלאכה אבל כאן המלאכה היא סיוע לכך שניהם חייבים שנקרא שעשה כל המלאכה ועיין שבת (ג) תוס' ד"ה בעשותה:
עוד עמד שם היד המלך דבשבת (דף ז) גבי פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין ואמאי והא אתעביד מלאכה מבינייהו ומשני דתניא רבי אומר מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו פטורין וע"ז תמה דכיון דהפטור הוא משום שנים ש שעשו אם כן למה לא התנו שיש חילוק שאם זה יכול וזה יכול פטורים זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים אחד יכול ואחד אינו יכול היכול פטור ושאינו יכול חייב עוד הקשה למה הדין ששריפת בת כהן אין דנין בשבת הרי יכולים להרוג על ידי שנים דשנים שעשו פטורים וביותר דשם יש מצוה על ידי שנים דיד העדים צריך להיות תחלה ולמה מבואר ביבמות (ו) שאין שריפת בת כהן דוחה שבת:
אמנם לענ"ד פשוט דודאי עיקר הפטור דזה יכול וזה יכול הוא מפני זה שלא עשה כל המלאכה לפי"ז גבי זה עוקר וזה מניח הרי אף שזה אינו יכול וזה אינו יכול מ"מ הרי אחד יש לו רק חלק בעקירה ואחד יש לו רק חלק בהנחה שוב א"א לחייב שלא עשה כולה ולא דמי להך דכל זה אין יכול וזה אין יכול דשניהם חייבים דשם כל אחד יש לו חלק בכל זו המלאכה ורק דזה עוקר וזה מניח פטור ילפינן משנים שעשו שהם פטורים משום דזה אנו רואים שצריך התיחסות כל המלאכה ובאמת יש בזה ג' למודים כמבואר בשבת (צג) הא' זה אינו יכול וזה אינו יכול הב' זה עוקר וזה מניח היכא דאחד בר חיוב ואחד בר פטור שהבר חיוב פטור משום שלא עשה כל המלאכה הג' בשניהם בני חיוב דגם כן פטורים משום דהוי אמינא דהפטור הוא רק אם באים לחייב אחד שאז הרי לא עשה כל המלאכה אבל אם באים לחייבם קרבן אחד בשותפות שאז הרי בין שניהם נעשית כל המלאכה ולשניהם יחד אפשר ליחס כל המלאכה מ"מ פטור משום דא"א לחייב רק כל אחד בפני עצמו חטאת בעד עשיתו ולא שניהם ביחד וזה ילפינן מנפש כי תחטא ולא שנים שאף שבין שניהם יחד נעשתה כל המלאכה מ"מ פטורים והבן:
ולפי"ז מיושב גם כן משה"ק היד המלך למה לא נעשה שריפת בת כהן על ידי שנים בשבת וכן למה לא נעשה מלאכת שבת לחולה שיש בו סכנה על ידי שנים וכן למה לא נעשה ק"צ בשבת בבית המקדש על ידי שנים וכן תמה בזה הרבה הגאון באר יצחק לפי"ז פשוט דודאי אם באנו לחקור גבי שנים שעשו לענין חטאת פטורים משום דחטאת כל אחד צריך להיות חייב על חטאו וכל אחד לא עשה רק חצי חטא וכן אם באנו לדון על דין הסקילה ודאי פטורים שכל אחד לא עשה רק חצי עבירה אבל אם באנו לדון על חומר עבירה אם שנים שעשו כל אחד חצי מלאכה אם בין שניהם יחד נעשה איסור סקילה שלם ודאי בין שניהם יחד עברו על איסור סקילה שלם ואי לאו דין שקרבן צריך כל נפש לעצמו אז היה הדין שבין שניהם שותפות יביאו קרבן שלם שבין שניהם נעשה חילול שבת שלם אם כן מה נרויח במה שיעשו שניהם יחד ויהיה כל אחד עובר על חצי איסור סקילה ובין שניהם יחד איסור שלם מאם יעשה אחד איסור שלם הרי לענין דחיה אין נפק"מ בהעונש בפועל רק בעצם העבירה אם עברו חומר איסור של סקילה וכאן הרי בין שניהם נעשה חומר איסור של סקילה ולא נרויח כלום להקל האיסור במה שיעשר שנים לזה הדין הוא שאצל חולה שי"ב סכנה אין עושין על ידי ב' דחומר האיסור הוא על ידי אחד כמו על ידי שנים והבן:
וראיתי מקשים בסוגיא זו דשבת (צג) דמאי פריך מרגלו אחת על הרצפה הא התם הוא לגמרי להיפוך משבת דבשבת זה יכול וזה יכול פטור ושם אם יכול לעמוד עבודתו כשירה וכן בשמאל וימין גם כן הדין כן משום שנקרא שעשה כולה ואילו גבי הך דזה אין יכול וזה אין יכול דלגבי שבת חייבים שם דין הוא שגבי שמאל ורגלו אחת פסולה בע"כ דצריך לומר דגדר שבת אין נמדד עם גדר עבודה ומאי פריך מזה על זה והנלע"ד בביאורו דבשבת הענין שגופו ישבות וכל שגופו עשה את זה החלק שיכול לעשות שוב נקרא שלא שבת וחייב לזה זה יכול וזה יכול שבל אחד לא עשה מה שיכול לעשות שוב לא נקרא שלא שבת גופו וחילל את כל השבת שהרי מקצת שהיה יכול לעשות סייע אותו חבירו שוב לא נקרא בעשותה אבל גבי עבודה שם הוא להיפך לא הדין בגברא רק הדין הוא בעבודה ש שעבודה זו יש לה דין שתעשה על ידי כהן ועל ידי ימין לזה אם זה אין יכול וזה אין יכול נקרא שוב שלשניהם מתיחס העבודה שאי אפשר ליחס רק לימין שימין לבד אי אפשר לה לעשות עבודה זו שוב מתיחס גם לשמאל ועבודה פסולה וכן רגלו אחת על הרצפה אם רגל זו אינה יכולה לעמוד לבד אם כן אי אפשר ליחס עמידה זו לרגל זו לבד שרגל זו לבד א"א שתעמוד שוב צריך ליחס גם לרגל העומדת על גבי אבן שוב לא נקרא העמידה כולה על הרצפה לזה שפיר הדין שעבודתו פסולה אלא דלהיפך תיקשה בגמרא נהי דאם יכולה לעמוד אפשר ליחס העמידה לזו הרגל שעומדת על רצפה אבל הרי גם הרגל שעל האבן סייע בעמידה אם כן שוב גם העמידה מוכרחת להתיחס אל האבן ושוב תהיה פסולה עבודתו וכן בשמאל מסייע העבודה מתיחס גם לשמאל בע"כ דאין הכרח שתתיחס זו העמידה של האבן וזה הסיוע של שמאל כיון שאפשר בלא הך דסיוע שלו ומסייע אין בו ממש אם כן מוכרח דזה יכול וזה יכול לא הוי שום מעשה של היכול מיהו אעפי"כ להימין מתיחס זו העמידה וזו העבודה דכיון שידיו עשו עבודה ואחת מהן כשירה אם כן מתיחס להכשרה דרק אם יש לנו הכרח ליחס לפסולה פוסל ואף דבמעשה ביארנו שהמעשה מתיחס לשניהם יחד לענין חילול שבת מ"מ לענין פסול שמאל ופסול עומד על אבן דשם הענין בהחפץ לא נקרא שהשמאל עשתה עבודה וכן שהרגל עמד על האבן דשם לפסול צריך חלק בכל העמידה וחלק בכל העבודה והבן דהגדר הוא דכל שאין מתיחס חלק בכל העבודה להשמאל וחלק בכל העמידה לרגל שעמדה על אבן א"א שתפסול: ולעצם החקירה בשנים שעשו בכל האיסורים אם חייבים הנה הפני יהושע לשבת (צג) שם הביאו הבאר יצחק שם הוכיח מהך דזבחים (קז) דשנים שהעלו זבח אחד בחוץ חייבין הרי מפורש דלענין עבודה של חוץ שנים שעשו חייבים עכ"ד ולענ"ד זה אינו ראיה לפימש"ב דכל היכא שצורת העבירה היא שאף מקצת מהמעשה תהיה עבירה שלימה אז אף על מקצת חייבים דלא נקרא שנים שעשו רק שכל אחד עבר בפני עצמו עבירה אם כן שוב גם הך דשחוטי חוץ כיון שיש ריבוי שיחויבו שנים על העלאה אחת אם כן הרי גילתה לנו תורה שכאן העבירה היא אף על מקצת העלאה ואדרבה מוכרח דשם גזיה"כ חדא דהרי לענין שחיטה שם יש מיעוט דרק אחד שישחוט חייב ותו דהא בשחיטה אנו רואים דמה דשם צריך אחד אינו נמדד כלל עם גדרי בעשותה שיעשה כולה דהרי גבי הך דשבת קיי"ל דזה אינו יכול וזה אינו יכול נקרא בעשותה כולה ואילו לענין שחיטה אף זה אינו יכול וזה אינו יכול גם כן פטורים דצריך שאחד ישחוט וזה לא נקרא שאחד שחט ואף שנקרא עשה כולה זה רק לגבי גברא אבל לגבי השחיטה א"א ליחס לאחד לבד רק לשנים ומשו"ה פטורים ולא דמי להך דימין ושמאל דשם אם זה יכול וזה יכול מתיחס רק לימין משום דשם הימין יש לה המעלה שכשרה אבל גבי הך דשנים ששחטו הי מינייהו מפקית הרי שם הוא לענין עבירה גילתה תורה שם דשנים שוחטין פטורין אדרבה עדיף שניחס לשניהם את השחיטה ולא יחויבו משום חוץ ואף אם אחד קטן דלא שייך גבי עבירה מ"מ כיון שאפשר ליחס לשניהם מיחסים לשניהם ואין חייבים על הך דשחוטי חוץ:
והגאון הנתיבות בהגהותיו לאו"ח סימן רס"ו דן דהך פטור דשנים שעשו אינו מועיל רק לענין חיוב חטאת ולענ"ד ז"א דודאי נתמעט אף מהלאו של שבת כיון שצריך שיתיחס המלאכה אליו ומה דכתיב בחטאת הוא רק משום דהו"א דיביאו קרבן אחד בשותפות גם מה שדן שם לענין מחמר לפטור אם ב' סוסים מוליכים העגלה בשבת שאז אף בדידיה רק פטור אבל אסור שוב בבהמתו אין איסור תורה לא אבין דב' סוסים הרי מוליכים יותר בחפזון אם כן באופן זה הוי זה אין יכול וזה אין יכול ואף באדם חייב ואכ"מ גם הרשב"א כתב דלא נאמר פטור זה רק בשבת שצריך שיתיחס המלאכה לאדם ולפי"ז יש לדון במחמר איך הוא ואכמ"ל:
וביסוד זה בדין שנים שעשו יתבאר דברי הרמב"ם פ"ט מה' שבת ה"ד אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל אבל אם שפת אחד את הקדרה תחלה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל עכ"ל והראב"ד השיג בגמרא מוקי לה בקדרה חדשה ומשום לבון רעפים נגעו בה עכ"ל עוד קשה על הרמב"ם דאיך כולם חייבים משום מבשל הרי שנים שעשו בזה יכול וזה יכול שניהם פטורים אצל שבת עוד הביא הכסף משנה בשם הר"י בי רב ז"ל שהאריך להקשות על הרמב"ם מדידיה אדידיה למה לא יחויב בבבא שניה המביא את האור ואין לומר משום דהרי האור בלבד בלא העצים לא היה מבשל והיה האור לבד נכבה אם כן קשיא בבא דרישא למה ברישא חייב את המביא את האור גם בתשובת רלב"ח סימן כא שם האריך להחזיק שיטה אחרת בדברי הרמב"ם אבל לכולם לא מצאתי תרופה להשגת הראב"ד דברמב"ם מפורש דשופת קדרה לא עביד מידי רק אם הוא בקדרה חדשה והרמב"ם לא התנה שתהיה קדרה חדשה גם הר"מ דקדק שהחיוב משום עושה דבר מצרכי בישול ולפי"ז הטעם ודאי אף בקדירה ישנה גם כן חייבים שהרי מצרכי בישול הוא:
והנלע"ד בביאור דברי הרמב"ם אלו עם מה שנקדים שבדין שנים שעשו מלאכה בזה יכול וזה יכול דפטורים משום דלא נקרא בעשותה הנה פירש רש"י בשבת החילוק בין זה יכול וזה אין יכול דאין יכול חייב וזה יכול וזה יכול שניהם פטורין ז"ל ומיהו זה יכול וזה יכול הוא דממעיט דלאו אורחיה למעבדיה בתרי וצריך להבין מה ענין אורחיה ולאו אורחיה אם מקרי בעשותה כולה אף דלאו אורחיה הוי לן לחייב ואם לא מקרי בעשותה כולה אף דאורחיה הוי לן לפטור אבל הענין הוא כן דהנה כל מלאכות ממשכן גמרינן ומשם אנו למדים זה איזה דבר נקרא מלאכה ואיזה דבר לא נקרא מלאכה לפי"ז גבי הך דשנים שעשו דלא נקרא בעשותה כולה הוא משום דבמשכן היה אחד עושה אם כן כל זו המלאכה היה באופן שאחד עושה וזה ששנים עשו שוב לא נקרא שעשה את כל המלאכה ולפי"ז בזה אין יכול וזה אין יכול שאף במשכן שנים היו עושין שוב צורת המלאכה ששנים יעשו שוב זה עושה אותה למלאכה ששנים יעשו שוב מתיחס לכל אחד שעשה מלאכה שלימה וזה כונת רש"י דאם אורחיה בהכי חייב דאז נקרא שעשה כולה מפני שגם במשכן היה באופן זה אבל אם לאו אורחיה נקרא שעשה חצי מלאכה והדין הוא גבי מלאכה דצריך בעשותה שיעשה כולה:
והנה סדר הבישול הוא שאחרי שנותנין האור נותנין עצים ונותנין הקדרה ונותנין בתוכה מים ואחר כך נותנין בשר ואח"כ נותנין תבלין והנה הטעם דשנים שעשו פטורין הוא כיון שאחד יכול לעשות לבדו אם כן במשכן גם כן היו עושים אחד לבדו וכן צורת העבודה ולא נקרא בעשותה שלא עשה את כל המלאכה לפי"ז במלאכה אחת שיש בה מעשים הרבה אף שאחד יכול לעשות מ"מ הדרך שכל אחד עושה מעשה אחת לזה גבי בישול שיש לעצם הבישול מעשים נפרדים א' נתינת אור ב' נתינת עצים ג' נתינת קדרה ד' נתינת מים ה' נתינת בשר ו' נתינת תבלין ז' הגסת קדרה והם מעשים נפרדים שדרכן לעשות בכמה בני אדם אף שעצם המלאכה הוא בישול אחד מ"מ חייבים כולם דשנים שעשו בדבר שדרכו לעשות על ידי שנים אין הפטור של שנים שעשו אבל אם אחד נתן הקדרה תחלה קודם שהיה אור יבא ונתן מים ובא אחר ונתן בשר ובא אחר ונתן תבלין ובא אחר ונתן אור שהרי הוא שלא כסדר ולאו אורחיה שוב אף שעשה צרכי בישול פטור דכל שלא כאורחיה לא נשאר בעשותה שלא עשה כל המלאכה אבל נותן את העצים זה חייב שאצלו מתיחס כל הבישול שעל ידי שהוסיף המדורה הרי נעשה הבישול וכן מגיס הקדרה שעשה כאורחיה שעתה דרך להגיס את הקדרה שוב נקרא שעשה דבר מצרכי בישול וחייב אמנם מה דבגמ' פטר שופת הקדרה רק בחדשים ים חייבה משום לבון רעפים והרמב"ם חייב סתם נלע"ד פשוט דהרמב"ם נקט נתן את הקדרה ונתן את המים אם כן זה הוא הדרך שנותנים הקדרה ונותנים בה תיקף מים שוב אי אפשר לפטור משום שנים שעשו שכן דרך המלאכה ובדרך המלאכה לעשות כן אף שנים שעשו חייבין אבל בגמרא מפורש דשופת את הקדרה ואח"כ מביא המים שוב הרי אין הדרך להושיב הקדרה על האש קודם שיביאו מים שתעמוד ריקנית ובאש ועצים ודאי דרך לעשות קודם שיש מים אבל הני אין דרך להושיב על האש קודם שיש מים ומוכרח שאין דעתו כלל לבישול ולא נקרא כלל עושה דבר מצרכי בישול ולמה חייב וזהו דפריך שופת קדרה מאי קא עביד ועל זה משני ליה בחדשה וזה שמושיבה ריקנית מתקן את עצם הקדרה לזה הדין ששופת חייב אבל לפי מה שהעתיק הרמב"ם חיובו משום עושה דבר מצרכי בישול ודאי הוא שאף אם היא ישנה חייב וזה ברור:
ולפי כל האמור בזה נלע"ד דגדר שנים שעשו לדעת הרמב"ם שפטורים הוא מפני שאצל שבת העבירה על האדם מלאכה ובשנים לא נקרא מלאכה שלימה לפי"ז גם בשאר לאוין שהאיסור הוא עצם המעשה והמעשה נעשה בשנים פטורין לפי"ז גבי הך דלא תשימון עצם האיסור הוא שימה על הלוה וכל שהוא לבדו לא שם לא עבר על הלאו רק יחד עם מי שסייעו לשום הריבית לכך לא לקו עדים על לאו זה:
ועתה נבוא לבאר הך יסוד רבית לפי גדר התורה הנה התוס' פ' הגוזל ומאכיל (קיב) ד"ה אע"פ שהן יודעין הקשו וא"ת האיך מדקדק מיניה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי א"ש דפטורין כיון דמדעת נתן לו ליתנייהו גביה בתורת גזילה אלא בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין וי"ל דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנייהו גביה בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לשם מתנה אלא בתורת רבית ומקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין והיו חייבין להחזיר אי לאו דברשות לוקח דמי והוי שנוי רשות עכ"ל והנה דברי תוס' צריך ביאור דאם כן מה משני וחי אחיך עמך לדידיה קא מזהר רחמנא לבריה לא אזהר סו"ס הרי הוא גזילה אצלו אם כן נהי שאין חייב להחזיר מתורת רבית יחויב להחזיר מתורת גזילה ואין לומר דלפי המסקנא שוב הדר ביה שבאמת אינו בתורת גזילה דהרי מפורש באיזהו נשך (דף סא) דיש ברבית גזילה דקאמר ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל הרי דיש ברבית משום גזל:
והנלע"ד בזה דודאי רבית הוא התחייבות ומה שמשלם לא משום הך דגזל רק משום רבית רק כיון שגזרה תורה שאסור ליקח נשך אם כן פטור הוא מלשלם לא מדין שפקע ההתחייבות רק משום דאריא דאיסורא רביע עליה ולפיכך כשנותן בתורת רבית כיון שיודע שאיסור יש להחזיר ודאי אינו רוצה ליתן ומשום הכי הוא נותן רק מפני שמוכרח שוב הוי גזל אבל אם נותן בתורת מתנה היינו שהוא רוצה ליתן אף שפטור משום אריא דאיסורא אם כן הוא נותן מפני זה שרוצה ליתן לא מפני התחייבות אף שעבר על איסור רבית דכל שהלוה לו וגם התחייב לו יש איסור רבית אף אם נותן בתורת מתנה ולא כמו שראיתי מביאים בשם אחד מגדולי האחרונים שאין איסור רבית בנותן לשם מתנה ונראה שהוציא זה מדברי תוס' אלו וליתא ומפורש ברמב"ם שאף מחל לו דעת הגאונים שנשאר איסור רבית עד שיחזיר לו אף דמחל לו לוה למלוה הרבית כש"כ בנתן לשם מתנה שנותן רבית ודאי אין מועיל והתוס' לא חילקו בין אם נתן לשם מתנה לנתן לשם רבית לא לענין איסור רבית דודאי איסור של רבית פתיך בתרווייהו רק לענין איסור הגזל שיש ברבית שם יש חילוק אם נתן לשם מתנה אין איסור גזל ואם נתן לשם רבית יש איסור גזל בנתינת זו הרבית כיון שהוא נתינה בשעות וברור בהבנת התוס':
ולפי"ז מה דמשני בגמרא דב"ק (קיב) על מ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח למה הדין ם הוא שיורשים פטורים משום אל תקח מאתו לדידיה אזהר לבריה לא אזהר אף דלכאורה הרי הוא גזל אמנם הפירוש פשוט דרבית הרי הוא התחייבות אם כן בשלמא אצל מלוה גופו הוא גזל משום דלא שייך שיתפוס המלוה בתורת התחייבות שהרי רבית אסור ליקח אבל לבריה לא אזהר רחמנא שוב הוא לוקח ההתחייבות שיש לו ונהי דאם לא לקח עדיין הרבית אסור ללוה ליתו אף לבריה אבל זה כבר נתן הרבית אם כן הרי כבר עבר לוה רק עתה בנו צריך לתפוס שוב נהי שאצל אביו היה גזל שלא היה יכול לתפוס בתורת רבית לקנות שיש דין שחייב להחזיר אבל לבריה לא אזהר שוב יש דין שיכול לתפוס הרבית עבור התחייבות ואף שלוה אין רוצה ליתן אין חייב שוב בנו של מלוה לשמוע לו שהוא יכול לתפוס עבור זה ההתחייבות שיש לו שדין התחייבות הרי יש ואיסור רבית פקע לפי"ז הכל על מקומו הולך שלום דאצל מלוה יש גזל כמפורש ב"מ (סא) ואצל בן מלוה הוא דין גמור של התחייבות:
ומעתה נבוא לביאור דברי הריב"ש והרשב"א שתמהנו עליו בריש דבריו ששם דנו שאין יורדין לנכסי מלוה כיון. שהרי אין שעבוד ותמהנו דמ"ש מכל חוב שאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מכל מקום הדין הוא שיורדין לנכסיו ונלע"ד ביאור דברי הרשב"א וריב"ש דהנה בקדושין מבואר (דף יג) דאשה שהביאה חטאתה דין הוא שיביאו יורשין עולתה למאן דאמר שעבודא דאורייתא והטעם דמה שהיא חייבת משום מצוה עושה שעבוד נכסי דשוב דין הוא שאף יורשין חייבין מפני שכבר נשתעבדו עבדו הנכסים לפי זה צריך להבין מה מועיל גבי רבית מה דדין הוא דלבריה לא אזהר רחמנא סו"ס הרי הוא נתחייב להחזיר משום המצוה זו של וחי אחיך עמך שוב הוי לן למימר דנשתעבדו נכסים ושוב גובה מיורשים אף דלבריה לא אזהר רחמנא משום השעבוד נכסי ונלע"ד דכבר נתבאר אצלי במקום אחר דמה דאמרינן נשתעבדו נכסים הוא רק אם יגבו תקוים מצוה זו אף אחרי מיתה מפני שנשתעבדו נכסים לקיום מצוה זו אבל אם שאף אם יגבו לא יקוים מצות התורה לא שייך לומר שעבודא דאורייתא מפני שאף השעבוד עבוד דאורייתא לא היה רק על קיום מצות התורה וכאן לא יקוים מצות התורה לפי"ז פשוט גבי החזרת רבית עיקר דין החזרה הוא על מלוה שיקיים מצות וחי אחיך עמך אם כן מה שנחזיר לא יקוים מלוה מצות וחי אחיך עמך שסו"ס הוא לא החזיר ולא קיים וחי אחיך עמך שענינו שיחזיק באביון ולא ינשך אותו שוב לא שייך שעבוד על עצם החזרה דהא עצם החזרה הוא רק משום מצות המלוה וכאן לא שייך מצות המלוה שוב אין על מה שיחול השעבוד וזה באמת פירוש הך דלבריה לא אזהר רחמנא רצה לומר דלבריה אין וחי אחיך עמך שהדין הוא רק על המלוה ולפי"ז מבואר גם כן דברי ריב"ש והרשב"א שאין יורדין לנכסיו משום דכאן וחי אחיך עמך ענינו שמלוה יחזיק במעוז אביון ואם ברד לנכסיו אף שנחזיר המעות מ"מ לא יקוים וחי אחיך עמך ולא דמי לשאר פריעת ב"ח דשם אף דליכא שעבוד נכסי מ"מ אין ענין הפרעון שדוקא הלוה יחזיר למלוה רק ענינו הוא שהמלוה יקבל מעותיו אבל כאן הוא להיפך ענינו רק שמלוה יחזיר ללוה הרבית ולא אחר ואם אחר יחזיר לא יקיים כלל מצוה זו שוב לא שייך שעבוד נכסי שלא יועיל כלל גביה מנכסים שעדיין אינו וחי רק ענין הוחי הוא אקרקפתא דמלוה כמו מצות הנחת תפילין ואם אין מחזיר בעצמו אינו מקיים כלל מצוה זו של וחי אחיך עמך וזה ברור בדברי הריב"ש והרשב"א:
ואחרי שביארנו דרבית הוא התחייבות גמורה ואם לקח רק דין של וחי אחיך עמך יש אבל את הרבית קנה לפי"ד הריב"ש והרשב"א אף שביארנו לעיל דכיון שנתן בטעות שוב הוי גזל בידו היינו מה עושה את הדין גזל רק חיוב החזרה אבל מצד עצם הדין יש התחייבות גמורה ככל חוב שבתורה שוב נבוא לבאור הקושיא הב' אשר הקשה המ"ל למה בגזילה כל דבר שהוא בעין אין בה תקנת השבים ומקבלין וברבית רק דבר מסוים מקבלין נלע"ד פשוט דרבית הרי אף דבר בעין הדין הוא שקנה את עצם הדבר ואף שמפורש דרבית הוי גזילה היינו רק אם אין מחזיר הרבית אבל אם הוא מחזיר הרבית ומקיים וחי אחיך שנתק את הלאו שוב דין הוא שעצם הדבר קנה דרבית הוא התחייבות ועיקר מה דהוי גזילה הוא רק משום שהתורה אמרה אל תקח ממנו אבל בהחזיר הדמים וקיים וחי אחיך ונתק הלאו שוב קנה ההתחייבות לפי"ז גבי רבית לא משכח"ל גזילה בעין מן הדין שכל שרוצה להחזיר הדמים שוב נשאר גוף החפץ קנוי ושוב כיון שבדין לא נקרא גזילה בעין רק דמים הוא דיש חיוב שוב על הדמים יש דין שיש תקנת השבים אבל גבי גזילה הרי שם הדין הוא שכל שהחפץ בעין חייב להחזיר גוף החפץ שוב בבעין לא עשו תקנת השבים ומה שמבואר בגמרא דרבית נקרא גזילה לענין רשות יורש לאו כרשות לוקח היינו משום דשם מת האב ולא שילם הרבית שוב דין הוא שנקרא החפץ גזילה ודבר מסוים שדין הוא שאף ברבית מקבלין דשם הרי תקנו רבנן שלא יאמרו גלימא דרביתא היא שיוציאו ממנו החפץ שוב לא קנה החפץ ונשאר גזילה בעין דלא תקנו תקנת השבים:
ומעתה נבוא לקושיא הג' שהבאנו בשם המחנה אפרים שהקשה על הריטב"א קדושין (ו) דפירש דמאי דקאמר רבית מעליא הוא לא לענין שלא תהיה מקודשת לפי"ז תמה דסו"ס קודם שנתן הרי אין חיוב ליתן ואיך תהיה מקודשת לפי"ד הענין פשוט דודאי יש התחייבות ברבית רק שאסור ליקח ואם מחל את הרבית אז נפטר מהחוב לפי"ז אם קידש אשה בפרוטה זו שחייבת לו יכול לקדשה משום דשוב הוי רבית שלא בא מלוה למלוה אם כן אין מפקינן מיניה ושוב אין צריך למחול ודין מלקות אין כאן דהא עשה שלא יבוא לידי גביה והבן:
גם משה"ק המחנה אפרים מהך דרבית דתמורה (ו) דאי יוצא בדיינין שוב מוכרח דאי עביד לא מהני לפימש"ב לק"מ דודאי קודם שהחזיר דמים לא קנה את הרבית ולאחר שהחזיר דמים לא שייך אי עביד לא מהני דאז העשה דוחי אחיך עמך תקן הלאו שוב קנה למפרע מטעם התחייבות רבית ולא עבר אמימרא דרחמנא שהרי וחי אחיך עמך מתקן הלאו ומיושב גם כן מה שעמד המחנה אפרים דמב"מ (סה) מוכרח דרק משום שלא יאמרו גלימא דרביתא הוא משום זה הוא דמפקינן גלימא אבל אי לא"ה לא מפקינן רק דמים ובתורה מבואר דלא קנה גוף החפץ לפי זה לק"מ דאף דלא קנה מ"מ אם מחזיר דמים שוב לא שייך אי עביד לא מהני משום עבר אמימרא דרחמנא שהיה מתוקן זה ומשו"ה רק משום שלא יאמרו גלימא דריבתא הוא מפקינן מיניה גוף הגלימא ואי לאו הכי היה הדין שרק דמים חייב להחזיר לא גוף הגלימא ומה דבגזילה פריך דלא יקנה אף שחייב להחזיר דמים היינו דבדמים לא מתקן הלאו שהעשה הוא רק והשיב הגזילה כעין שגזל ומה שאינו לוקה במחזיר דמים הוא משום ניתן להישבון וגוף הלאו לא תיקן משו"ה הדין הוא גבי הך דגזילה דשייך אי עביד לא מהני על גוף החפץ וברור:
ולפי דרך זה מיושב מה שהקשה המשנה למלך פ"ד מרבית ה"ד שהביא שיטת הריטב"א שהביא שם דדבר המסוים חייבים להחזיר משום כבוד אביהם אפי' באבק רבית ולפי"ז שם העלה דודאי דדין הוא שאין כופין להחזיר משום כבוד אביהם אם משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין כופין עליה אם משום דהוי מצוה דרבנן לשיטת רש"י שם ועל פי זה הקשה על הבעה"ת בח"ב סימן ב' שכתב שדבר מסוים כופין להוציא מבנים משום כבוד אביהם ונלע"ד בזה לפימש"ב דעיקר הרבית כיון שאסרה תורה היא גזילה רק התחייבות יש זה מועיל שיקנה גוף החפץ אבל דבר מסוים אז כיון שחייבו חכמים להחזיר לא קנה גוף החפץ לפי"ז דבר מסוים שוב אף בשילם ופקע וחי אחיך עשו רבנן שלא יקנה ונשאר גזילה שוב כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח חייבים בנים. להחזיר משום דנשאר גזל ודבר שאין מסוים כיון שעל ידי דמים יכול לתפוס החפץ שוב יורשים אין צריכים להחזיר דמים משום הך דלא שייך בהו וחי וגובה ההתחייבות אבל כאן לא שייך שגובה ההתחייבות שאף אביו אפילו החזיר הדמים לא היה גובה מהלוה ההתחייבות והבן: ולאחרי שביארנו כל יסודות אלו בדיני רבית שהוא חיוב גמור על לוה נבוא בעהז"י לביאור דברי הרמב"ם שהתחלנו בראש דברינו הנה הגאונים סוברים דכל רבית שבעולם מחילה היא שהרי אפי' נתן מתנה גם כן רבית וכאן אסרה תורה זה שהוא נושך לו אם כן מה יועיל המחילה סו"ס נשך לו ומה שהקשה הרמב"ם ממלוי ברבית שאם החזירו אין מקבלין נראה דהגאונים סוברים שזה כיון שהחזיר קיים וחי אחיך עמך שוב על עצם הרבית מועיל מחילה שכיון שהחזיר פקע הרבית ועתה הוא חוזר ונותנו ועיקר דכיון שקיים וחי אחיך פקע הרבית ולכתחלה צריך להחזיר רק לוה צריך לחזור וליתן אבל הרמב"ם סובר פשוט דכיון שאין מקבלין אם כן לא קבל עדיין ולא קיים וחי אחיך עמך שוב אעפי"כ מועיל מחילה בע"כ דמועיל מחילה אמנם לקושית הראשונים דכל רבית מחילה הוא שהרי ידע ומחל סובר הרמב"ם פשוט דכיון דרבית הוא ענין של התחייבות אם כן בקבל המלוה הרבית קבל ההתחייבות וקנה בנותן לו לשם מתנה שוב אח"כ כשב"ד. פוסקים שחייב להחזיר נעשה אצל הלוה חוב שיש לו חוב מהמלוה ופקע איסור רבית שמה שנתן לו עתה אצל הלוה חוב שוב עתה יכול הוא למחול לו החוב וזהו שטוען הרמב"ם דכיון שידע שיש לו ליטול ממנו פקע דין הנשך ושוב אם רצה למחול מוחל שוב מצאתי בספר שמש צדקה לגאון איטאליאני קדמון חיו"ד סימן ל"א שבא אצלי בשאלה וראיתי שנדחק בדברי הרמב"ם והנלע"ד כתבנו בזה: