חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ
סימן יג
דין רבית פחות מפרוטה וגזילה פחות מפרוטה ודיני בני נח:
בשו"ע סימן ק"ס סעיף א' מבואר דאפי' בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית וראיתי למי שרצה להוכיח דתוס' חולקים ע"ז שכתבו בריש איזהו נשך דכסף נשך וכל דבר אשר ישך לכלל ופרט אתי ודרשינן כל דבר כלל כסף פרט חזר וכלל כל דבר הוי ליה כלל ופרט וכלל מה הפרט כסף יצא פחות משוה פרוטה שאינו כסף ודבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל יצא קרקע וממה שממעטין בפירוש פחות מפרוטה אם כן הא מוכח דפחות מפרוטה אף איסור אין ולענ"ד אדרבה לדברי תוס' אלו מוכח להיפך שאף פחות מפרוטה יש איסור רבית של תורה שהרי כבר ביארנו בענין הקודם דאף דנשך כסף ממעט קרקע לפי שיטת תוס' מ"מ דין הוא שרק הלואת קרקע ורבית קרקע הוא דאין איסור תורה אבל הלואת קרקע ורבית כסף או הלואת כסף ורבית קרקע יש איסור תורה משום זה דנשך כסף כולל בין עצם ההלואה שהוא נושך אותו הכסף ובין הרבית שנושך לו הרבית לזה דין שרק אם שני מיני הנשך הוא מטלטלין מיעט קרא מאיסור רבית שאז אין כאן נשך כסף אבל אי לא"ה יש כאן נשך כסף לפי"ז גם גבי הך דפחות משוה פרוטה רק אם ההלואה היא פחות מפרוטה והרבית פחות מפרוטה אז אין כאן נשך כסף אבל אם הגוף הוא כסף אז אף אם הרבית פחות מפרוטה זה הא מוכרח מתוס' דאף פחות מפרוטה וקרא נשך מדנשך כסף אינו ש"מ שנשך מקרי ונשך כסף הוי משום גוף ההלואה שוב הוי גם נשך כסף אם כן אדרבה לתוס' אם גוף הלואה פרוטה אף שהנשך פחות מפרוטה הוא רבית של תורה משום הך דנשך כסף וכן להיפך אם הלואה פחות מפרוטה והרבית פרוטה גם כן הוי נשך כסף ממש כגבי קרקע שבין אם הרבית אינו קרקע נקרא נשך כסף ובין אם ההלואה אינו קרקע נקרא נשך כסף וברור:
איברא דלפי שיטת השו"ע דכל דבר אסור ללות בריבית ואפי' פחות משו"פ מבואר דלא שזה הוא איסור כפרוטה רק הוא איסור אחר וכן ממש"כ הטור בשם ר"י דליכא איסור בפחות משו"פ כמו קרקע משמע שאם הריבית הוא פחות מפרוטה אין איסור וצריך להבין אם הך דפרוטה ילפינן מהך דנשך כסף אם כן כמו קרקע שם דין הוא שאין דין היתר מה"ת רק אם הרבית קרקע והלואה קרקע ה"ג הוי לן למימר שאין היתר רק אם האיסור נשך כסף אין לא על הלואה ולא על הנשך:
אמנם לכאורה קשה על מה שעשינו יסוד מדברי התוס' דריבית פחות משוה פרוטה אם ההלואה היא פרוטה אז עוברים על לאו דריבית הרי התוס' בכתובות (דף מו) הכריחו שאין ריבית בפחות מפרוטה מדאמר בריש איזהו נשך (סא) למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה ואם יש דבית בפחות משוה פרוטה הא אצטריך לאו ברבית לפחות משוה פרוטה והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לריבית שכן ישנה בפחות משוה פרוטה עכ"ז ומעתה אי נימא דאף פחות משוה פרוטה יש רבית אם יש בהלואה פרוטה אם כן אכתי תיקשה דצריך קרא לרבית אם הרבית פחות משוה פרוטה שהרי הרבית איסורו רק ברבית לא בקרן כדמוכח דשטר שיש בו רבית רק קונסין אותו ואינו גובה את הקרן והרבית אבל מצד הדין הקרן גובה והאיסור ברבית ובהאיסור אין רק פחות מפרוטה ואי אפשר למילף מגזל שאינה בפחות משוה פרוטה גם אי אפשר למילף גזל מינה דמה לרבית שכן אסור אף בפחות משוה פרוטה:
והנלע"ד בשיטת תוס' דהנה יש לאו לא תתן כספך בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ויש לאו דאל תקח מאתו נשך והנה מה דקאמר ל"ל לאו בגזל בע"כ דזה נדע מזה הלאו של אל תקח מאתו נשך דזהו גזל אבל הלאו דלא תתן לו בנשך הוא לאו שאין לו שייכות לגזל שהרי זה הלאו הוא על נתינת הלואה אף שלא לקח עדיין רבית ולא עבר עדיין על גזל ולכאורה יש לעמוד על הך דמבואר דגזל הוי מצינו למילף מרבית איך נוכל למילף גזל מרבית ורבית מגזל הרי רבית עפ"י דין יש התחייבות רק התורה אסרה כדמוכח מב"מ (דף סב) דאם שטר העומד לגבות כגבוי חל כל הלאוין אף לא תשימון לפי ההוי אמינא דלא תשימון הוא רק אחר לקיחה משום דעומד לגבות כגבוי והרי עומד לגבות כגבוי הוא רק על מה שיש דין והתחייבות של שטר וכאן הא אין דין והתחייבות של שטר ולא שייך כגבוי דמי שוב למה דין הוא שיש לאו דשימה לפי ההוי אמינא דהוא אחר לקיחה בע"כ דרבית הוא התחייבות וכיון שהוא בשטר יש לו דין של התחייבות שטר שהוא כגבוי ועובר משעת כתיבה אף על לא תקח אבל עכ"פ מוכרח דרבית הוא התחייבות רק התורה אסרה אם כן מה זה ענין ללאו דגזל ואיך נוכל למילף רבית מגזל הרי רבית אף לפי האמת לאו גזל הוא שדין התחייבות לו רק התורה אסרה אותה: ובהכרח דצריך לומר דפירכת דגמ' הכי דכיון שאסרה תורה את הרבית ואמרה את כספך לא תתן בנשך שוב למה לי לאו ברבית דלאחר שאסרה תורה שוב נשאר גזל ולמה לי לאו דאל תקח מאתו נשך ואף דלפי הדין שוב נשאר גזל מ"מ עובר באל תקח אם שטר העומד לגבות כגבוי משום דרק האיסור עושה לגזל אבל לולי האיסור היה כגבוי:
ולפי"ז נלע"ד דעד כאן לא כתבו תוס' דצריך קרא דנשך כסף למעט פחות משוה פרוטה רק לענין לאו דבמרבית לא תתן אכלך ואת כספך לא תתן בנשך אבל לענין לאו דאל תקח מאתו נשך אינו רק בפרוטה דדומה לגזל ומשום דלא נקרא קיחה רק אם לוקח פרוטה ולפי"ז עולים בקנה אחד דברי תוס' עם יסוד הגמ' דב"מ והוא דודאי בהך לאו דלא תתן בנשך שם לא תתן קאי על נתינת הלואה ונשך כסף הרי פירושו כפימש"ב שנושך הכסף וכמו שהוכחנו מדברי תוס' שם דין הוא שכל שההלואה פרוטה אף שאין הרבית פרוטה עובר בלאו דלא תתן את כספך בנשך אבל לאו דלא תקח אין עובר רק בפרוטה והגמ' דב"מ שפיר פריך ל"ל קרא דלא תקח מאתו נשך דנילף מגזל משום דלא תקח גם כן אינו רק בפרוטה כמו לאו של גזל וכן להיפך שפיר פריך דל"ל לאו דגזל דנילף מלא תקח מאתו נשך משום דלא תקח נשך הוא רק בפרוטה ולפי"ז לאו דאת כספך לא תתן הוא אף אם אין הרבית פרוטה אבל לאו דלא תקח הוא רק על ידי אופן זה שהרבית פרוטה:
שוב ראיתי בזה שכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות מלוה ה"א כללו של דבר כל הלואה בתוספת כל שהו הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין ועיין לחם משנה שכתב לדייק מלת כל שהו אפי' פחות משוה פרוטה ועיין מ"ל שדקדק בשם בעל גידולי תרומה דכמו בקרקע אם ההלואה מטלטלין אף שהרבית קרקע יש איסור ה"נ ברבית לענין פרוטה שאם ההלואה פרוטה אף שהרבית פחות מפרוטה יש איסור וכונת הגידולי תרומה כפימש"ב עפי"ד תוס' דרבית פחות מפרוטה ילפינן שאינו רבית מכסף גם רבית קרקע ילפינן שאינו אסור מכסף אם כן תרווייהו שוים ועיין מ"ל שהקשה גם כן על הגי"ת קושיתינו מהך דפריך למה לי לאו ברבית הא צריך לאו ברבית לענין פחות מפרוטה אבל לפימש"ב לק"מ דפריך מלאו דאל תקח למה לי וזה באמת אינו בפחות מפרוטה:
איברא דזהו שצריך עיון דהרי קיי"ל דפחות משו"פ אין מוציאין בדיינין אם כן הא לא גרע רבית מגזל שאין יוצא בדיינין ואיך כתב הרמב"ם שיוצא בדיינין גם תיקשה לפימש"כ הרמב"ם שאין לוקין על לאו של רבית מפני שניתן להישבון לפי"ז בפחות מפרוטה אי נימא דלא ניתן להישבון שוב הלאו דבנשך לא תתן אכלך הא עבר ועל הלאו הזה אין מועיל הישבון שהוא פחות מפרוטה שוב הוי לן למימר שלוקה על רבית:
אמנם לענ"ד גדר דברים אלו כן הוא דהנה יש לחקור בעצם דין התורה שפחות מפרוטה אינו בגדר השוה מהו זה אם משום דפחות מפרוטה לא נקרא גזל או משום דפחות מפרוטה מחיל אינש והנה נלע"ד בזה לבאר גדרו על פי הגמ' דסנהדרין (דף נז) דקאמר גזל עכו"ם בישראל אסור פחות משוה פרוטה ומקשה והא בר מחילה הוא ומשני נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתא מי לית ליה ופירש"י הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד של ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל נמי אסור ומיעבר לא עבר דכתיב והשיב את הגזילה מידי דהשבה קרי גזילה אבל עכו"ם דלאו בר הישבון הוא כו' עכ"ל לפי"ד רש"י עיקר הטעם שאין גזילה בפחות מפרוטה הוא משום דפחות מפרוטה אין השבה ולכך בעכו"ם שאין כלל דין השבה שם יש גזילה אף פחות מפרוטה ושיטת הרמב"ם לפימש"ב הרב המגיד פ"א מגניבה הוא דכ"ש אסור לגנוב מדין חצי שעור ולפי"ז לפי"ד הרמב"ם הוא בכלל השעורין שהוא הלכה למשה מסני אלא דבן נח אף על פחות משוה פרוטה עובר משום דלא ניתנו שעורין לבן נח והגמרא דסנהדרין פריך משום דנהי דהוי חצי שעור מ"מ למה דין שישראל אין צריך להחזיר הרי גוף הדבר גזילה ולא קנה בע"כ משום דפחות מפרוטה מחיל אם כן שוב יהיה דין שאף בן נח יפטר משום מחילה ע"ז תירץ דצערא בשעתיה אית ליה ואף ישראל דין שאסור לגזול משו"ה דין הוא שאף עכו"ם נהרג כיון שעבר על לאו של גזילה בשעתו בעכו"ם משום לא נתנו שעורין לבן נח:
והנה צריך להבין בזה היסוד דמשום צעריה לישראל נהרג דמבואר דבפחות משוה פרוטה עכו"ם נהרג אף בגזל לישראל דמחיל הרי (בדף נט) פריך שם על מה דקאמר דליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ופריך והרי פחות משוה פרוטה ומשני משום דעכו"ם לאו בני מחילה נינהו ופירש"י שהם אכזרים ואין מוחלים חזינן דאם היו מוחלים אז היה הדין שאין עכו"ם נהרג על הגזל ואף דצעריה בע"כ דמשום צעריה אין לחייבו מיתה שדין רק על גזל נהרג לא על צער ובמחל פקע איסור גזל כמו בישראל שהשיב דפקע איסור גזל לפי"ז עכו"ם שגזל ישראל פחות מפרוטה דמחל אמאי נהרג הרי ישראל בני מחילה נינהו ופקע איסור הגזל ומשום צעריה לישראל היכן מצינו שיהיה עכו"ם נהרג על זה וזה פלא:
והנלע"ד בגדר הדברים ונקדים המבוכה שיש בדברי הרמב"ם בדיני מצות בני נח א' כתב הרמב"ם פ"י ממלכים ה"ו ועכו"ם שהכה ישראל אפי' חבל בו כל שהו אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג עיין כסף משנה שהביא הגמ' (דדף נח) דאר"ח עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וסובר רבינו שאע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן אסמכתא וזה פלא אם הוא אסמכתא מנ"ל שחייב בכלל מיתה ובספר פרשת דרכים דרך דוד רצה לתרץ עפ"י מה שאמרו חז"ל במדרש ויפן כה וכה וירא כי אין איש ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר לפיכך ויך את המצרי והביא שהמזרחי ומהר"ש יפה הקשו דאם חייב מיתה מה לנו שאין איש ראוי לצאת או ראוי לצאת כל חייב מיתה הורגין אותו אע"פ שאיש ראוי לצאת ועיי"ש שביאר עפי"ד הרמב"ם שאין חייב מיתה רק בידי שמים ואם חייב בידי שמים אם איש ראוי לצאת לא קטלינן ליה ואם אין איש ראוי לצאת קטלינן ליה אבל זה פלא לענ"ד דסו"ס כיון שאין חייב מיתה בידי אדם איך נוכל להורגו אף אם אין איש ראוי לצאת הא בדיני אדם אין חייב מיתה ולא דמי להך דסנהדרין (פב) גבי בא על ארמית וגונב קסוה דפריך מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן מחייבין ליה ותירץ דחייב כרת שם הרי עיקר הקושיא היא רק משום דהתורה פטרה ע"ז מועיל מה שחייב כרת והך דעבר ושנה זה עושה לחייב מיתה בידי אדם אבל על הך דחייב מיתה בידי שמים לבד ולא גרם שום חיוב בידי אדם היכן מצינו שיוכל ליהרג אם לא נפק מיניה זרע מעליא ב' כתב הרמב"ם פ"י ממלכים ה"ח דעל מילה אין בני קטורה נהרגין אף שמצווין ואזהרתן זו מיתתן מיהו המ"ל רצה לומר שם משום שנתערבו הם רק ספק חייב וספק נפשות להקל אבל לא משמע זה בלשון הרמב"ם ג' כתב הרמב"ם פ"י מה' מלכים ה"ט עכו"ם שעסק בתורה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול אם עשאוהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה כו' ואם עסק בתורה או שבת חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג ופלא מנ"ל להרמב"ם שאינו נהרג כיון שחייב מיתה וכבר תמה הלחם משנה וכתב שאיסורא בעלמא ואסמכתא הוא אבל אינו במשמע בלשון הרמב"ם שכתב חייב מיתה וכ"ז צריך ביאור:
וראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט פ"י מהלכות מלכים שכתב וז"ל ונכרי שהכה ישראל אע"פ שהוא חייב מיתה כדכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי אין ממיתין אותו דליכא בהו אזהרה עכ"ל לפי"ד הוא מפרש פשוט הך דאזהרתן זהו מיתתן דצריך אזהרה למיתה אף בבן נח ומשו"ה כיון דכאן לא כתיב מפורש אזהרה להן אי אפשר להמית אותו אבל קשה דאם כן איך הכה משה את המצרי הרי סו"ס אין אזהרה בהכה ישראל ואיך יחויב מיתה גם קשה לכאורה על המבי"ט הרי גם בגזל לא כתיב אזהרה דכתיב רק מכל עץ הגן תאכל וילפינן שרק עץ הגן לא גזל והוא לאו הבא מכלל עשה שאינו רק אזהרה דעשה דלא שמה אזהרה שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה שהוא רק עשה כמפורש פסחים (נט) וכ"ד אם כן איך בן נח נהרג על הגזל הרי חסר אזהרה בע"כ דצריך לומד דאזהרתו זהו מיתתו פירושו שאיסורו מיתתו אם כן גם בהכאה כיון דחזינו דאסור לעכו"ם שיכה ישראל שוב איסורו מיתתו וצריך לומר להמבי"ט דודאי בבן נח אין הגדר דאזהרה שצריך שיהיה אזהרה בלשון לאו ויהיה כאן השמר ואל ופן לא תעשה אלא צריך שיהיה מפורש בתורה שאסור לעשות כן וזהו אזהרה שלו ולכך גבי הך דגזל דכתיב מפורש מכל עץ הגן ולא גזל הרי מפורש הוא בתורה איסורו נקרא אזהרה ואזהרה שלו מיתתו אבל גבי הכאה של מצרי שם לא כתיב שאסור להכות ישראל ולא כתיב כלל אזהרה רק כתוב בתורה שמשה הרג למצרי שהרג ישראל שוב אין האזהרה והאיסור מפורש בתורה ולא שייך אזהרתו זהו מיתתו לכך דין הוא בזה שאינו נהרג על זה אבל לא יתורץ שארי דברי הר"מ במילה שאין נהרגין שם מפורש שמוזהרין על המילה וכן בעוסק בתורה ובעכו"ם ששבת שם הרי מפורש בתורה אזהרה שלהם ולמה דין הוא שפטור ממיתה בידי אדם ולהלן יבואר בדברינו בעזה"י שיטת רמב"ן בדין אזהרתן זהו מיתתן: והנלע"ד בזה בשיטת הרמב"ם עפימש"כ פ"ט מהל' מלכים הי"ד וכיצד מצווין על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם עכ"ל והרמב"ן בפירושו על התורה פרשה וישלח האריך להשיג על הרמב"ם וז"ל שם באמצע הדבור והרב השיב בספר שופטים (ר"ל הרמב"ם השיב על מה נתחייבו בעלי שכם הריגה) ואמר שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשבע מצות שלהן ובן נח שעבר על אחת מהן נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ואין דברים הללו נכונים בעיני שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן בענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר בישראל ואם לא עשו כן אין נהרגין שזו מ"ע בהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן לא תקרא אזהרה אלא המניעה בלאו וכן דרך הגמרא בסנהדרין ובירושלמי אמרו בדינין של נח הטה דינו נהרג לקח שוחד נהרג בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו וכל דין שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו אבל בדיני בני נח אע"פ שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו נראה מכאן שרשאי היה בן נח לומר לבעלי הדין איני נזקק לכם כי תוספת הוא בישראל לא תגורו מפני איש אל תכניס דבריך מפני איש וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו ומה יבקש הרב בזה חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי ע"ז ומגלי עריות ועושים כל תועבה היו כו' עכ"ל של רבינו הרמב"ן בהשגה על הרמב"ם בפירוש התורה: ולתרץ דברי הרמב"ם נראה לי א' משה"ק הרמב"ן מירושלמי דבן נח שהטה דין של חבירו נהרג לקח שוחד נהרג הנה בהך דהטה דין צריך לומר דהוא משום הך דגזל והם חייבים על הגזל והך דלקח שוחד צריך להבין למה נהרג דאין לומר משום זה שהוא גזל שהרי מבואר בחו"מ סימן ט' דשוחד אין חייב להחזיר רק אם יתבענו הנותן ועיין בזה בסמ"ע שאף אם לא הטה הדין יש איסור שוחד אבל מבואר דאין השוחד בגדר גזל שכל זמן שלא תבע איז חיוב לפי"ז למה אם לקח שוחד נהרג ובשלמא בישראל כיון דשוחד אסור וחייב להחזיר שוב יש איסור גזל אבל גבי עכו"ם כיון דעכו"ם אין לו ציוי מיוחד על שוחד למה נהרג ונלע"ד דמוכרח מזה כשיטת הרמב"ם שאם בן נח עבר ולא דן נהרג לפי"ז כיון דשוחד עושה גרם להטית דין וכלשון הכתוב כי השוחד יעור עיני פקחים שוב השוחד גורם שאין הדין דין אם כן אם לקח שוחד אף בבן נח אין הדין דין וכיון שאינו דין שוב נהרג שעבר על דינים שראה וידע ולא דן וגרם שלא ידונו ודין הדינים הוא שמחויב לדון בכל דינים של בני נח משום הכי הדין שנהרג על זה:
איברא דסוף דברי הירושלמי צריך עיון דקאמר דדין בן נח אתה רשאי לברוח ממנו ולפי"ד הרמב"ם אדרבה מחויב לעשות הדין ונלע"ד פשוט דאטו כל בן נח חייב לעשות דין הא בן נח שהוא אינו שופט ודאי אינו חייב אלא ענין הדברים הוא שבן נח רק מצווה על זה שיעשה דין בין העם וצריך לראות או שהוא ידון או שיעמידו דיינים ולכך אנשי שכם שראו וידעו ולא דנו ולא הושיבו על זה דיינים נהרגו אבל ודאי אין אחד מחויב להיכנס בעובי הקורה ולהיות דוקא הדיין רק בדיני בני נח הוא מחויב להיות בין הרואים שיעשה הדין וזהו בדיני בני נח אתה רשאי לברוח שאין אתה מחויב להיות הדיין רק אתה חייב לראות שיעשה הדין אבל בדיני ישראל אתה מחוייב להיות הדיין ולזה הדין הוא שכל בעלי שכם נתחייבו הריגה שהרי הם כולם מחוייבים לראות שיהיה דין אף שאין יכולים להיות דיינים משו"ה נהרגו כולם:
עוד מש"כ רמב"ן שאין הדינין פירושו לעשות דין רק כל דיני מלוה ולוה וכדומה זה אינו לענ"ד לפי"ד הרמב"ם אלא הביאור הוא פשוט דדינין היינו שנצטוו בני נח להיות רואים שעושים דין במי שעובר על שש מצות שלהם והיינו גזל ועוד אלא דלכאורה יפלא מלוה ולוה איך דנין הא אינו גזל אמנם ברור דכל דיני בין אדם לחבירו בכלל גזל הוא לדעת הרמב"ם בבני נח שאם כופר לו הלואה נקרא גזלן וכל כיוצא בו וזהו שכתב הרמב"ם פ"ט מ"ה מלכים ה"ט בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל כו' עכ"ל ויתר דברי הרמב"ם בהלכה זו יבואר בעזה"י להלן אבל גילה לנו הרמב"ם שכל דיני בני נח בדיני ממונות נכלל בכלל הגזל ושוב דינין יש עליהן שפירושו הוא לדון בשש מצות ובכל שש מצות הרי גם הך דגזל הוא בכללן אם כן יש דינין עליהם: והלחם משנה הקשה לשיטת הרמב"ם דדינין היא הושבת דיינין כסנהדרין (דף לו) דמנו בשבע מצות בני נח דינין והקשו דבמרה נצטוו ותירצו לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה ותירצו להושיב ב"ד בכל פלך ופיך והקשו שגם בני נה נצטוו על זה משמע מפשטא דדינין פירושו כרמב"ן דיש דינין לחוד והושבת דיינין לחוד לפימש"ב לק"מ דהושבת דיינין הוא גם כן בכלל דינין גם יש חיוב על בן נח לראות שיעשה דין אף אם יש דיינים אם לא יעשה דין אמת החיוב על העם לראות שיהיה דינים בעושי רע עוברי שש מצות ולכך הושבת דיינין הוא ענין בפני עצמו גם במקום שאין דיינים ואין חיוב דיינים כגון מקום שאינו פלך גם כן חיוב על כל יחיד לראות שיעשה שם דין:
גם הרמב"ן והרמב"ם נחלקו ביסוד אזהרתן זו מיתתן דלפי שיטת רמב"ן רק אם הוא מוזהר על המעשה שלא לעשות אז עובר על לאו של מניעה ואזהרתן זו מיתתן אבל הרמב"ם סובר דכל שנכלל בשש מצות ובדינין נהרג עליהם וגם על קום ועשה משפט אם עבר נהרג ולפי"ז על מילה אם בבני קטורה יש חיוב מיתה בלא מל נחלקו הרמב"ם והרמב"ן דלשיטת רמב"ן אין מיתה רק בלאו לא בקום עשה ומילה קום עשה הוא ולהרמב"ם יש מיתה רק הרמב"ם כתב שאין נהרגין אבל חיוב מיתה יש:
והרמב"ם כתב בפרק ט' מהלכות מלכים ה"ו בן נח חייב על כו' ועל הבהמה בין גדולה בין קטנה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל עכ"ל וביאור דבריו לענ"ד דודאי דין עריות נצטווה אף לעכו"ם וכן דין שעל ששה מצות יהיה דינין ויהרגו ומהששה דינים הוא עריות אם כן גם בעדיות יש דין שגם העובר יהרג לזה הדין שבן נה נהרג בבא על בהמה שזה בכלל דינים אבל הך דהריגת בהמה אינו משום עריות שגבי בהמה לא שייך עריות אם כן מה שנהרגת הוא רק משום תקלה וקלון ועכו"ם לא נצטוו על זה ולא נצטוו על הריגת בהמה רק ישראל והם לא נצטוו רק אם איכא תקלה וקלון כיון שהם בעלי חיים ועכו"ם תקלה יש קלון אין לזה הדין שאינה נהרגת:
ואחרי כ"ז האמור מבואר דלהרמב"ם יסוד הך דדינים הוא שבני נח נצטוו על דינים שאלו השש מצות שנצטוו יפקחו הדיינים ע"ז שישמרום ולא יותר גם עצם דינים על זה גם כן נצטוו שישמרו שבני נח יקיימו אף דינים ומבואר דלהרמב"ם יסוד הך דין של שבע מצות אלו דבר חדש ומחולק הוא משארי אזהרות שלהם דעל אלו שבע מצות יש מצוה שימנו דיינים אבל על שארי מצות אין כלל שום מצוה שימנו דיינים שישמרו שארי מצות שלהם לפי"ז מבואר היטב כל יסוד דין בן נח להרמב"ם והוא דודאי בן נח אף שחייב מיתה מ"מ דין הוא שאין עליו חיוב מיתה קודם שיפסקו זה החיוב הדיינים וכמש"ב תוס' בע"ז (סד) והוכיחו מהך (דדף כז) דעכו"ם אין מורידין בע"כ דכ"ז שלא פסקו אין עליו חיוב מיתה ולפי"ז מבואר היטב דבשבע מצות פסק הרמב"ם שחייב מיתה והורגין אותו כיון דבשבע מצות יש עליהם דין דינין וכל בן נח שאין דן חייב מיתה משום דינין אם כן מוכרח בן נח לדונו ולכך חייב מיתה והורגין אותו אבל שארי מצות אף שחייב מיתה ואזהרה שלו מיתתו מ"מ הרי אין דין שחייבים לדונו ואין על זה מצות דינים שוב דין הוא שחייב מיתה אבל אין הורגין אותו ואף ישראל אין מצווה להרוג עובר על שארי אזהרות שמצווה בן נח דאף על ז' מצות שלהם אין ישראל מחויב לדונם דישראל רק בישראל חייב הוא לעשות משפט ולא בעכו"ם וכן לבער רע רק מישראל חייב ולא מעכו"ם וראיה ברורה לזה מגוף הדין דעכו"ם אין מורידין ולא מעלין דתיקשה טובא נהי שביארו תוס' דאף שעובד ע"ז מ"מ אין מחויבים להורגו שלא נגמר דינו אבל סו"ס איך פטור ישראל מלהורגו הרי בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד אם כן ידון אותו ויחייבו מיתה בע"כ דאין ישראל מחויב לדון עכו"ם מיהו אם חייב מיתה אף ישראל חייבים להורגו דזה חזינן מדברי תוס' שאם עכו"ם לא היה צריך גמר דין אז ישראל היה חייב להורגו אם יכול אף דלא שייך ובערת הרע מקרבך מ"מ דין ומצות מיתה יש על כל מי שיכול להמית החייב מיתה:
ולפי"ז מבואר היטב דבשבע מצות פסק הרמב"ם שחייב מיתה והורגין אותו משום דחייבין בני נח לחייבו מיתה מפני שהוא מכלל דינין אבל בשארי אזהרות כגון עכו"ם ששבת עכו"ם שעסק בתורה עכו"ם שהכה ישראל בני קטורה שלא מל אף שיש חיוב מיתה על זה לעכו"ם מ"מ אין הורגין שהרי אינו בכלל דינים שעכו"ם ידונו למי ששבת או למי שהכה ישראל או למי שעסק בתורה או למי שלא מל וישראל גם כן אין דין שידון לעכו"ם ואין חייב ע"ז אם כן אין מצוה להעמיד ב"ד ע"ז וכ"ז שלא פסקו דינו אינו חייב לזה הדין דאף שחייב מיתה שיש חיוב מיתה ע"ז מ"מ אינו נהרג מיהו אם רוצה אחד לדונו ולהרגו יכול שהרי בעצם יש חיוב מיתה ע"ז אלא שאין חייבין לדונו על זה מיתה ומבואר היטב גבי משה שהרג המצרי שהכה ישראל ודרשו ז"ל וירא כי אין איש ראה שאין ישראל עתיד לצאת ממנו והיינו דבעצם המצרי עבר על עבירה שיש בה חיוב מיתה ואם רוצים לדונו ולחייבו מיתה יכולים אלא דכיון שאינו מז' מצות שלהם אין חיוב לדונו אבל אם היה משה רואה שמזה המצרי יצא זרע טוב לא היה דנו למיתה כיון שאין חיוב לדונו אבל כיון שראה שאין יוצא ממנו זרע טוב שוב דנו משה מיתה על עבירה שעבר ואחר שדנו הרגו וז"ב בפירוש המדרש שהביא המ"ל ובגדר דברי הרמב"ם בז' מצות בני נח ובשארי מצות בני נח דז' מצות חייבים לדון מיתה ושארי מצות אין חיוב לדון רק אם ירצה יכול לדון מיתה והבן:
ומעתה נלע"ד דיסוד הדברים בגזל עכו"ם הוא כן דאם גזל עכו"ם לעכו"ם כיון שאינו מוחל שוב נקרא גזל ונהרג משום גזל ואף שאח"כ מחל לפי שיטת רש"י מ"מ מה שאח"כ מחל אין מועיל לפוטרו ממיתה שכבר נתחייב ואם גזל עכו"ם לישראל כיון דישראל מחל לא נקרא גזל שכל שבני מחילה נינהו לא נקרא גזל ורק נהרג משום צעריה לישראל ולא משום גזל ויסוד דצעריה לישראל נהרג הוא מהך דהכה ישראל נהרג ששם לפי כל הראשונים פירושו שחייב הריגה ממש:
ולפי שיטת הרמב"ם דגזל פחות משו"פ אף בישראל נקרא גזל רק שהוא חצי שעור ואין חייב להשיב משום מחילה ולפי שיטת הרמב"ם במחל פקע איסור הגזילה ואף עכו"ם מישראל כל שמחל פקע איסור הגזל דדין מחילה חידוש הוא בישראל שמפקיע את איסור הגזל למפרע פרע ולכך פריך (דף נט) דפחות משו"פ לישראל שרי היינו שאם ישראל גזל ישראל שרי שהרי למפרע פקע איסור גזל וע"ז תירץ דשאני עכו"ם דלאו בני מחילה נינהו ר"ל חידוש זה שהמחילה יפקיע למפרע הגזל זה אינו רק בישראל אבל עכו"ם נקרא שגזל ואף דבב"ק (צ) גבי יסוד מחילה שם היה לאבימלך מאברהם פשוט דשם לא היה מז' מצות שלהם רק עבירת אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה שואלין או על עסקי אשתו אבל בשבע מצות כיון שהטילה תורה דין מיתה שוב לא שייך מחילה ע"ז משום דהמיתה לא מפני שפגע את חבירו רק משום עצם מעשה גזל ועל עצם מעשה שחייבין מיתה אין מועיל תשובה לפוטרו בידי אדם ממיתה כמו שאין מועיל תשובה בכל דיני ד' מיתות אלא דהגמ' (דדף נז) דשם פריך על עכו"ם שגזל מישראל היינו דכיון דישראל יש לו דין מחילה אף אם עכו"ם גזל ממנו גם כן דין הוא שיש לו דין שיכול למחול לו אם כן למה נהרג הא לגבי דיני ישראל יש מחילה ונהי דלדיני בני נח אין מחילה אבל לדיני ישראל הרי יש מחילה ולמה הדין שנהרג וע"ז תירץ דכיון דצעריה לישראל אם כן הרי אף בדיני ישראל נהרג משום הכה את ישראל ולא שייך כאן לומר שזו המחילה הפקיעה כאילו לא גזל זה אינו דאם כן לא היה כאן צער לישראל ואם כן הרי מדחזינן דיש צער לישראל ויש חיוב הריגה שוב כאן אי אפשר לומר שהמחילה יפקיע את איסור הגזל מכל וכל ושוב נהרג משום גזל:
ואחרי כל זה מבואר דלדעת הרמב"ם פחות משו"פ נקרא גזל של חצי שעור ולפי"ז גבי פחות משו"פ דאין צריך להחזיר הוא רק משום דאח"כ מחיל אבל לענ"ד מ"מ אין זה הגדר של פחות משוה פרוטה רק בישראל אבל בעכו"ם יש גדר אחר דהנה לכאורה צריך ביאור דברי הרמב"ם שכתב פ"ט מה' מלכים ה"ט וכן חייב על פחות משוה פרוטה (ר"ל בן נח שגזל פחות משוה פרוטה חייב מיתה דנהרג על גזל) ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה וצריך להבין למה רק אם גזל פחות משו"פ ובא אחר וגזל שניהן נהרגין עליה ודוחק לומר דקאי רק על בן נח שגזל מישראל משו"ה אם גזל פרוטה דאף ישראל לא מחיל שוב אין בן נח אחר הגוזל חייב שהרי מישראל לא גזל שבלאו הכי היא גזולה ממנו ומעכו"ם שגזל אין חייב שאינה שלו ולא גזל ממנו דסתם דברי הרמב"ם משמע דאף בן נח שגזל מבן נח כן הדין ושם אף פחות מפרוטה אינו מוחל אם כן אין חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה ולמה הדין שרק אם גזל פחות מפרוטה ובא אחר וגזלה אינו נהרג עליה אבל פרוטה לא:
והנלע"ד בביאור דברי רמב"ם אלו דהנה בירושלמי ב"מ פרק הזהב ה"ב מבואר אמר ר' אחא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם ומה היה חמסן הוה בר נש נפיק טעין קופה מלאה תורמסין והיו מתכוונין ונוטלין פחות מפרוטה דבר שאינו יוצא בדיינין עכ"ל ויש להקשות מה הרויחו בפחות מפרוטה הרי אף פחות מפרוטה גם כן בן נח נהרג עליה ואם משום חיוב השבה הרי פירש"י בסנהדרין (נז) שאף דין השבה לא נאמר לבן נח ומשום דדין והשיב רק לישראל נאמר ואם כן מה הרויחו בפחות משוה פרוטה על שניהם בין על פחות מפרוטה בין על פרוטה דין הוא שנהרג והשבה בתרווייהו ליתא וזה פליאה עצומה על הירושלמי:
והנלע"ד בגדר זה עפ"י מה שמבואר ב"מ (נה) דאין ב"ד נזקקין לפחות מפרוטה ואם הוזקקו לשו"פ גומרין אף לפחות משו"פ ולכאורה קשה הא פחות משו"פ מחיל איניש אם כן איך גומרין דין אף לפחות מפרוטה אמנם נראה דרבינו רש"י נשמר מזה שכתב אם חזר השני ותבעו פחות משו"פ קודם שעמדו ב"ד משם נזקקין לו וכבר תמה השמ"ק בזה בשם הראשונים מאי בעי רש"י בזה ולמה לא פירש אם תובעו רק פחות מפרוטה אבל פשוט דרש"י סובר דפחות מפרוטה מחיל איניש אם כן לא שייך על זה דין וס"ל לרש"י דכיון דמחיל אינש אף אם הוא לא מחיל לא מהני ובטלה דעתו אצל כל אדם וכן מוכרח לרש"י שסובר בסנהדרין (נז) הטעם דפחות משו"פ לא ניתן להישבון ומשום זה לא עבר על לאו דלא תגזול דרק על מידי דהישבון יש לא תגזול וכאן אין הישבון דמחיל ואי נימא שאם אינו מוחל הוא ממון גמור אם כן הוא מידי דניתן להישבון אם לא ימחול ולמה לא עבר על לא תגזול בע"כ דלא נקרא ניתן להישבון מפני שאף אם צווח שאין מוחל אין מועיל שהרי בטלה דעתו אצל כל אדם לזה פירש"י ב"מ (נה שם) דמיירי באופן שהנתבע תובע פחות משו"פ דבו לא שייך מחיל דכיון שיש לו ממון חבירו הוא תופס בעד חובו ואין צריך למחול דאפוכי מטרתא למה לי ועל זה שפיר צריך ישיבת דיינין לפחות מפרוטה שהתובע תובע פרוטה והוא אין רוצה ליתן או לנכות מפני שטוען שיש אצלו חוב של פחות מפרוטה כ"ז שיטת רש"י-: אבל הריטב"א הובא בשמ"ק לב"מ (נה) שם פירש וז"ל והנכון שאם הוזקקו ב"ד לתביעה של פרוטה אע"פ שנמצא בסוף שהתביעה אין בה פרוטה גומרין דינו וכן הלכתא עכ"ל מבואר מדבריו דפחות מפרוטה דמחיל אינש הוא רק סתמא אבל אם עומד וצווח שאינו מוחל יש חיוב להחזיר לבך בהוזקקו לפרוטה גומרין מרין אף לפחות מפרוטה אף בתובע פחות מפרוטה כיון דלא מחיל איברא דלפי"ז צריך עיון להריטב"א דכיון שאם עומד וצווח שלא מחל הדין דמהני מה שצווח למה הדין גבי הך דהוזקקו לפרוטה גומרין אף לפחות הוי לן לומר שרק אם הוזקק זה לתביעה יהיה אף פחות מפרוטה יחויבו הם לדון כיון שתובע הרי אינו מוחל:
וצריך לומר להריטב"א דיש גדר שדיינים אין חייבים להזקק רק לתביעה של ממון אבל פחות מפרוטה לבד מה שמוחל לבד זה אינו ממון ואין צריכים דיינים להזקק אף אם תובע פחות מפרוטה דאף שתובע ולא מחל מכל מקום הרי אינו ממון וכלל הוא דכל שאינו ממון אין חייבים דיינים להזקק על זה:
ולפי"ז מבואר הירושלמי דהזהב דבדין גזל של בני נח הנה יש ב' דינים א' שגוף דין בן נח שמוזהר על גזל יש כאן וצריכים לדון את העובר על גזל למיתה מטעם הך דדינים הב' דאף שיש זה הדין של דינים מ"מ דין ממון פתיך בה דאף שבעכו"ם לא נאמר והשיב וא"ב מ"ע דהשבה לבד זה מ"מ גוף הגזילה לא נקנה לו ושייך להבעלים לפי שיטת רוב ראשונים דבעכו"ם לא שייך קילב"מ על גזילה שיקנה מטעם חיוב מיתה שיש לו עיין עירובין (סב) אם כן גוף הגזילה שייך להבעלים וצריכים דיינים להזקק להשיב גזילה לגוזלו לפי"ז בדור המבול הם לא היו דנים מיתה על הגזל שעברו על הדינים אבל אם היה גוזל פרוטה לבד דין של גזל היו הדיינים נזקקים להשיב לבעלים את הדבר ששייך להם לכך גזלו פמשו"פ שאין יוצא בדיינים שוב אף להחזיר גוף הדבר לא היו צריכים לבעלים וז"ב בפירוש הירושלמי. ו:
וכיון שנתבאר כ"ז מבואר היטב שאם גזל בן נח מבן נח פרוטה אז הדין שלא קנה גוף הדבר אף שנהרג עליה דגוף הדבר שייך לבעלים אבל פחות מפרוטה כיון דלאו ממון הוא אם כן רק בעת גזילה עבר על גזל אבל ממון חבירו אין תחת ידו ואין יוצא בדיינים ולזה כתב הרמב"ם שבן נח שגזל מבן נח פחות מפרוטה שאין יוצא בדיינים אם כן הא עתה הוא שלו שוב אם בא בן נח אחר וגזלו שניהם נהרגין שהרי גזל שלו מיהו כ"ז הוא בבן נח שגזל אבל בישראל כיון דיש דין שאסור לעכב ממון חבירו תחת ידו וחייבים להשיבו אף פחות מפרוטה הוא של בעלים ואם בן נח גזל פרוטה ובא אחר וגזלו אז שוב אין השני נהרג שהרי מבעלים לא גזל שהרי בלאו הכי גזולה היא מהם ואצל הגזלן לא גזל שהרי הוא צריך בלאו הכי להחזיר הגזילה ולא גזל ממנו:
ואחרי העלינו כ"ז ואחרי שביארנו דדין הנשך כסף אין פירושו שהנשך יהיה כסף רק פירושו שנושך הכסף לכך אם לוה פרוטה אף בפחות מפרוטה שייך נשך והנה עיקר הדין דממון פחות מפרוטה בישראל אין צריכים להחזיר הוא משום מחל לפי"ז הרי הרמב"ם כתב פ"ד ממלוה הי"ג דגאונים הורו דלא מהני מחילה ברבית והוא דכל רבית הא נותן ברצונו ומוחל אעפי"כ חייבתו תורה להחזיר והוא חלק דכל שאומרים למלוה זה שיחזיר וידע שצריך להחזיר ואח"כ מחל מועיל אם כן רבית פחות מפרוטה אם נאמר מחיל הרי אף קודם נתינה מחל ולא יצטרך להחזיר שוב נשאר באיסור רבית עד שב"ד יפסקו הדין שחייב להחזיר ואח"כ ימחול לזה פסק הרמב"ם דרבית כיון שהוא איסור תורה ולאו ויש וחי אחיך עמך שצריך להחזיר כדי לנתק הלאו שוב אף פחות מפרוטה יוצא בדיינין ולא דמי לכל פחות מפרוטה שאין ב"ד נזקקין דשם הדין רק שב"ד צריכים להזקק למשפט של ממון ובפחות מפרוטה אין משפט של ממון אבל גבי רבית שם אין הכפיה משום ממון רק לקיים העשה דוחי אחיך עמך ולנתק את הלאו של אל תקח מאתו נשך ותרבית שוב כופין אותו בזה כבכל מ"ע והבן ולכך אף פחות מפרוטה כופין להחזיר כדי לקיים עשה ולנתק לאו:
איברא דמש"ב בזה בשיטת הרמב"ם בדין גזל הוא לפי שיטת הרב המגיד בדעת הרמב"ם דגזל פחות מפרוטה הוא חצי שעור אבל לענ"ד למדתי מדברי הרמב"ם דמתחלק דהלאו של לא תגזול הוא אף בכל שהו והעשה דוהשיב הוא אך בפרוטה ודבר זה לענ"ד מתבאר מדברי הרמב"ם שכתב פ"א מהלכות גזילה ה"ו הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השבה עכ"ל הרי מפורש דעבר על הלאו רק אינו בתורת השבה והנה אין לומר דאינו בתורת השבה פירושו שמחל שהרי כתב הרמב"ם גזל שתים (אגורות) שוות פרוטה והחזיר אחת גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן הרי דהחזיר פחות מפרוטה לא קיים והשיב אף דלא שייך מחיל שאז בהשבה היה פרוטה ולא מחל ומקור הדין הוא ב"ק (קה) אבל הביאור פשוט דלא נקרא השבה פחות מפרוטה כיון שאם אחר יחטוף לא יהיה צריך להחזיר והשבה לא נקרא רק אם משיב לו ממון שיהיה לו ממון שאם אחר יחטוף יצטרך להחזיר ויוצא בדיינין אבל גזילה כל שגזל חפץ שלו נקרא גזילה:
איברא דלפי"ז צריך להבין למה הדין שאין לוקין על לאו דגזילה מפני שניתק לעשה דהישבון הרי פחות מפרוטה לאו ניתק להישבון ושוב ילקה כיון שעבר על לאו של לא תגזול אבל הביאור פשוט דמבואר ברמב"ם ריש הלכות גזילה דלבד מה שאין לוקין משום ניתק לעשה דהישבון לבד זה אין לוקין משום נתן לתשלומין לפי"ז הרי פחות מפרוטה אם תובע חייב להחזיר שוב נקרא ניתק לתשלומין ולכך אף אם אח"כ מחל דין הוא שפטור מפני שהמחילה כתשלומין:
איברא דלעצם חקירה זו דמחילה נקרא תשלומין אם כן שוב פוטר ממלקות מצאתי להרב בקצות סימן תכד סק"א שעמד על המחקר וז"ל החובל בעבד כנעני שלו פטור והיינו אפי' ממלקות ואע"ג דבליכא תשלומין בחובל מחייב מלקות כיון דפטור ואינו אלא משום מה שקנה עבד קנה רבו ה"ל בר תשלומין אלא שרבו זוכה ויש לדקדק באלו בערות (לב) הבא על אחותו כו' וק"ל דאינו לוקה ומשלם ביתומה ומפותה דמחלה אם כן קשה כיון דמחלה הרי הוי בר תשלומין רק מחלה ולא הוי ליה למפטר וממלקות ותירץ דהוי מתנה ע"מ שלא יחויב בנזק ומועיל כבסימן ר"ט עכ"ד ולפי"ד שביארנו דעת הרמב"ם דפחות משו"פ נקרא נתן לתשלומין רק דפטור משום מחילה שהוא כמו תשלומין אם כן תיקשה בחובל בחבירו פחות משוה פרוטה למה דין שלוקה ואין משלם כמבואר בכתובות (לב) הרי חובל בחבירו לא מחויב רק משום מחילה ונקרא תשלומין אם כן אף חובל הוא בר תשלומין ואפילו בפחות משוה פרוטה ולמה הדין שלוקה:
והנלע"ד ע"ד דזה מתבאר להרמב"ם לטעמיה שסובר בהלכות חובל ומזיק פ"ה הלכה ו' שאם הודה בנזק דחבלה פטור שהוא מודה בקנס ואין חייב לפי"ז חובל בנזק עד זו העת שיפסקו הב"ד כדין כל קנס לפי"ז פשוט דחובל פחות משוה פרוטה כיון שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה הרי אין ב"ד פוסקין את הדין בפחות משוה פרוטה וכל שאין פוסקין את הדין שוב נשאר כפי הדין שאין חייב שהוא קנס ואין הפטור מגדר מחילה רק לא נתחייב ושוב דין הוא שחייב מלקות כיון שלא ניתן לתשלומין של ממון: איברא דלפי"ז צריך ביאור למה חובל בעבד כנעני שלו פטור ממלקות משום שנקרא תשלומין מה שמפסיד לפי"ז כ"ז שב"ד אין פוסקין הא לא נתחייב ממון של חבלה וכאן הא אין ב"ד פוסקין ואיך יחויב קנס שוב יחויב מלקות ולא שייך פסק ב"ד על זה החיוב ממון כדי לפוטרו ממלקות שהרי סו"ס אין חיוב ממון ואיך יפסוק ב"ד ע"ז:
אמנם פשוט דלק"מ דעד כאן לא כתב הרמב"ם דחבלה קנס רק בישראל אבל בעבד כנעני ודאי החבלה ממון שהרי הוא כשורו וחמורו אם כן שם כבר נעשה חייב בחבלה אלא שהוא מפסיד שהוא עבדו שוב נקרא משלם וגלי קרא בחובל שיהיה משלם ולא ילקה אבל לפי"ז נתבאר דפחות משו"פ נקרא ניתק לתשלומין ולפי"ז יוצא מכל מה שנתבאר דיש גדרים בפחות משוה פרוטה לענין ריבית אם עצם ההלואה פרוטה אף שהריבית פחות מפרוטה הוי ריבית ולענין חיוב ממון אם לא מחל הוי חיוב ממון לענין דיינין אף אם לא מחל אין נזקקין ולענין לאו דריבית דאל תקח ממנו צריך רק פרוטה ולענין לאו דגזילה עובר אף בפחות מפרוטה ולענין מ"ע דהשבה הוא רק בפרוטה וכ"ז לדעת הרמב"ם גם נתבאר לנו בעזה"י הרבה יסודות בשיטת הרמב"ם בדיני בני נח-: