אור ברסלב

חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ

סימן יב

סימן יא

בדין רבית דברים ורבית קרקע:

א:

כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות מלוה ולוה הי"ב מי שלוה מחבירו ולא היה רגיל מקודם להקדים לו שלום אסור להקדים לו שלום ואין צריך לומר שיקלסו בדברים או ישכים לפתחו שנאמר נשך כל דבר אפי' דברים אסורים וכן אסור לו ללמד את המלוה מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם שנאמר נשך כל דבר עכ"ל לכאורה הדבר פלא דבמודר הנאה קיי"ל דיש חילוק דבמקום שנוטלין שכר אסור לו ללמוד ובמקום שאין נוטלין שכר לא הוי הנאה ומותר לו ללמוד ולמה גבי רבית לא חילק בין מקום שנוטלין שכר למקום שאין נוטלין שכר:

והנלע"ד בזה פשוט דאילו היה הדין ברבית הנאה ודאי היה הדין שאם נותנים שכר על הלמוד אסור ואם אין נותנים שכר מותר אבל כאן הא חידשה תורה נשך כל דבר נשך דבור אסור ואין שם הדין הנאה רס הדין הוא שדבור שאילו לא לוה לא היה עושה זה אסור ולכך אסור להקדים שלום אף שאין נותנין שכר על הקדמת שלום מ"מ הא אילו לא לוה אותו לא היה מקדים לו שלום אם כן נושך אותו את הדבור אם כן גם למוד אף שאין נותנים שכר על הלמוד מ"מ אילו לא לוה אותו לא היה מלמדו כיון שאינו רגיל ללמדו ומפני מה מלמדו רק משום זה שלוה לו אם כן נושך לו דבור ואסור: ולפי"ז מבואר היטב דהבעל התרומות כתב והביאו הב"י בסימן ק"ס בטור דהא דאסור ללמד אם אינו רגיל אף בנו אסור ללמד כיון שאב חייב ללמד תורה בשכר וכתב הב"י דתלוי במנהג שאם נותנים שכר אסור ללמד ואם לא מותר מבואר דהעיקר תלוי בשכר ואילו בהוא עצמו ללמוד תורה אין חילוק אם נותנים שכר או לא ולפימש"ב לק"מ דגבי הוא עצמו יש זה האיסור של נשך כל דבר לזה אפי' בחנם אסור כיון שאינו רגיל הוא נשך כל דבר אבל בבנו שלו לא נתן שום דבר ואינו נשך דבר רק יש לאסור משום רבית שנהנה ממנו תלוי אם נותנים שכר הרי הוא נהנה ממנו ואסור אבל אם אין נותנין שכר אינו נהנה ושרי שוב פקחתי עיני ועיינתי בבעל התרומות עצמו ומצאתי מפורש כדברינו ז"ל בשער מ"ו ח"ג סעיף י"ב גם כתב הר"מ ז"ל שאסור ללוה ללמד למלוה מקרא או גמרא כל זמן שהמעות בידו אם לא היה רגיל בכך מקודם שנאמר נשך כל דבר ומסתברא דאפי' בנו של מלוה אסור ללמדו הלוה מקרא או גמרא דאע"ג דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה הכא אסור כיון שהאב חייב ללמד בנו תורה ואפי' בשכר אשתכח דלדידיה משתרשי ואסור עכ"ל הרי מפורש דרבית של כל דבר לא שייך משום שאין זה הדבר למלוה ושייך רק רבית דהנאה משו"ה תליא אם נוטלין שכר הוי הנאה ואסור ואי לא שרי:

והמשנה למלך תמה על בעל התרומות למה לא אשמעינן דאפי' בן בנו אסור לו ללמד תורה שהרי אף את בן בנו חייב ללמד תורה אפי' בשכר כמש"כ הרמב"ם פ"ה ולענ"ד פשוט דאין חייב ללמד תורה רק אם בנו אין רוצה ללמד אבל כ"ז שבנו יכול החיוב על בנו ואף אם מלמד לבן בנו מקיים תלמוד תורה של ולמדתם את בניכם אבל בשכר אין חייב ללמוד כ"ז שבנו קיים אם כן אין זה משתרשי ליה ושרי ולדידיה אינו נשך כל דבר כיון שאין הלמוד להלוה לעצמו ויוצא מכ"ז דגדר נשך כל דבר אינו משום הנאה רק דבור דין מיוחד שאסור:

ב:

דין רבית קרקע:

הנה נחלקו הראשונים המ"ל פ"ד ממלוה אם רבית שייך בקרקע והטור כתב ופר"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' בשש ובפרק נערה (דף נו) כתבו תוס' דמשכח"ל רבית קרקע שהלוהו שדה שאם ישטוף הנהר יתן לו שדה וחצי מבואר מדברי תוס' דלא משכח"ל רבית קרקע רק אם שניהם יהיו קרקע מה שלוה ממנו ומה שמחזירו אבל אם אחד אינו קרקע שוב לא הוי רבית קרקע ונראה בביאור דבריהם דהנה עיקר מה שאין רבית בקרקע הוא משום דילפינן בכלל ופרט וכלל כמו שכ' תוס' כתובות (מו) והגהות מיימוני דכתיב כל דבר אשר ישך כלל כסף אוכל פרט כל דבר אשר ישך חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר ולפי"ז סוברים הם דנשך נקרא גם גוף ההלואה וגם הרבית גוף הלואה פירושו שזה שלוה לו הוא נושך את זה שלוה לו על ידי מה שלוקח רבית ונקרא נשך אוכל וכן גם זה הרבית נקרא נשך שהרי מה שלוקח רבית הוא נושך לו ולפי"ז דין הכלל ופרט הוא נשך אוכל נשך כסף שצריך שישך לו דבר מיטלטל ולא קרקע לזה אם ההלואה היא מטלטלין אף שהרבית היא קרקע נקרא נשך אוכל נשך כסף שהרי הוא נושך לו את האוכל וכסף שלוקח עבור זה קרקע יותר משיווי האוכל והכסף ולהיפך אם ההלואה היא קרקע והנשך מטלטלין נקרא נשך אוכל נשך כסף שהרי הוא לוה ממנו קרקע פחותה ועתה הוא לוקח כסף או נשך יותר מכפי השיווי ונושכו אוכל או כסף ונקרא נשך כסף:

ויש לחקור בהלוה לו קרקע אם לא התחייב בפירוש קרקע רק שהתחייב להחזיר לו בעד הקרקע ששוה מאה זוז מאה ונ' זוז אם נקרא נשך קרקע או לא דהרי בהלואה עיקר הדין הוא שצריך להחזיר לו מה שלקח ממנו אם כן אם הלוה לו קרקע הדין דצריך להחזיר לו קרקע שוב הא לא הוי נשך אוכל רק קרקע בקרקע או דרק אם חייב רק קרקע שם הדין שנקרא נשך קרקע ומותר אבל זה הא אינו חייב רק קרקע שוב נקרא נשך כל דבר ועובר בלאו של רבית כיון שהתביעה הוא חוב:

ונראה בזה פשוט דאף שיכול לסלק בכל דבר מ"מ נקרא נשך קרקע כיון שעיקר התביעה קרקע שהרי התוס' כתבו שאף אם שאל קרקע והתנה שאם ישטוף נהר ישלם לו שדה וחצי גם כן נקרא נשך קרקע ושם הא אם ישטוף אין חייב רק קרקע שהרי רק דמי שטיפה חייב לשלם ולא יותר אעפי"כ נקרא נשך קרקע משום זה שמעיקר הדין קרקע הלוה לו צריך להחזיר קרקע רק אם אין לו קרקע יכול הוא לסלק דמים נקרא נשך קרקע ואין אסור אם כן גס בהך דינא נקרא נשך קרקע איברא דצריך להבין נהי דגוף הדבר מעיקר הדין צריך להחזיר קרקע משום דקל דקרקע שקל מיניה אבל בנשך שם הרי לא שקיל קרקע מיניה ויכול להחזיר כל דבר והוא ככל רבית התורה אם כן הנשך הוא לא קרקע רק ככל נשך ולמה דין הוא שיכול ליקח נשך זה הרי הוא נשך כל דבר ואף שיכול לסלק בקרקע הא כל נשך יכול לסלק בקרקע ונקרא נשך כל דבר: ונראה מזה דמעיקר דין רבית אי לאו שאסרה תורה אז היה הדין נותן שיכול אדם להתחייב מאה ועשרים עבור מאה אלא דחידוש התורה הוא שאסור לפי"ז בקרקע דלא חידשה תורה איסור זה שוב נשאר הדין על מכונו שיכול הוא להתחייב מאה ועשרים עבור מאה וע"ז מועיל התחייבות שיהיה כאילו הלוה לו כל המאה ועשרים אם כן גם לגבי דין זה של קרקע אם יכול. להתחייב יותר הפירוש שנעשה חיוב קרקע וחצי תחת קרקע אחת ושוב כמו שעיקר החיוב הוא קרקע כן הנוסף הוא קרקע שהוא תשלומין אחד עבור הקרקע רק אם אין לו קרקע יכול לסלקו בכל דבר אבל עיקר החיוב קרקע ונקרא נשך קרקע ומותר:

עוד הביא שם המ"ל ורבינו ירוחם כתב דקרקע אין בו רבית ופירש דמיירי כגון שהלוה לו עשר גפנים טעונות בי"א וכתב ע"ז אבל הרשב"א כתב דיש בהם רבית והב"ח הבין דהרשב"א לא פליג רק. אמציעות דרבינו ירוחם דס"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא הלואת קרקע בקרקע ממש אבל יוד גפנים בי"א גפנים נשך אוכל מקרי והקשה בזה המ"ל דמ"ש ולענ"ד כונת הרשב"א לפי"ד הב"ח פשוט דודאי עיקר הטעם שאין רבית בקרקע הוא משום דכתיב נשך כסף צריך שיהיה נשך של כסף או נשך בעד כסף וש"ד אתרבי מנשך כל דבר שמרבה שארי דברים אבל נשך אוכל הוא איסור בפני עצמו ואף שאינו נכלל בנשך כסף ובנשך כל דבר כגון קרקע שאינו נכנס בזה הנשך אסור מדין נשך אוכל שהוא איסור בפני עצמו לכך גבי נשך אוכל כיון שהוא אוכל אסור אף שאין נכנס בכלל ופרט דנשך כל דבר אשר ישך והכלל ופרט הוא רק במקום שצריך לכסף ושוה כסף:

ולעצם רבית בקרקע שהבאנו שדעת תוס' הוא דאין היתר מה"ת רק אם שניהם יהיו קרקע הרבית וההלואה דעת הר"ן בכתובות פרק נערה היפך זה שכתב שם על הגמ' דנערה (מו) דאתיא שימה במוציא שם דע משימה דנשך דאינו בקרקע מכאן למדו תוס' שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא כו' והא דאמרינן בע"ח רבית גמורה והתורה התירה התם זוזי דזביני חשיבי: כהלואה ופירי דאכל שכר מעותיו אבל נתן קרקע ברבית מלוה אינו רבית של תורה כו' ומיהו ודאי מדרבנן אפי' בקרקע מתסר דלא גרע מרבית דברים עכ"ל הנה גילה דעתו שאף אם הלוה לו מעות כיון שהרבית קרקע לא נקרא נשך שנשך פירושו הרבית וברבית אמרה תורה שיהיה דבר המיטלטל ומה שהתוס' הוכיחו מבתי עדי חומה דאף קרקע עבור הלואת מעות הוי רבית של תורה חולק הר"ן דשם פירות הוא שאכל והביאור פשוט דהר"ן ותוס' נחלקו אם בבתי ערי חומה לאחרי זה שפדו מה שאכל פירות השדה מהו אם משום דעד הפדיון היה שייך לו זו השדה משום הכי אכל הפירות או דכיון שפדה למפרע לא הוי שדה שלו ורק אכל פירות משום דמי הלואה שנתן דלשיטת הר"ן רק אכל פירות משום דמי הלואה שנתן אם כן לא הוי כלל רבית קרקע אלא רבית מטלטלין ורבית קרקע עבור הלואת מעות הוא רק דרבנן אבל תוס' סוברים דבתי ערי חומה מכירה גמורה ושייך לו השדה רק המעות הלואה אם כן הוא רבית קרקע עבור מעות הלואה ומפורש דמה"ת אסור לכך סוברים דרבית קרקע בעד מעות הלואה דין הוא שהוא איסור של תורה:

והנה הרא"ש הוא גם כן מכת הסוברים דבהלואת קרקע אין רבית כמש"כ ריש פרק איזהו נשך והביא הראיה מכתובות (מו) דבעי שכרן בקרקע מהו ופירשו משום דיליף שימה שימה מדבית כמו ל לענין פרוטה והרי מוכח דאין דבית בקרקע ע"ז סיים הרא"ש אבל בעבדים ושטרות אין צריך למעט מדין רבית דאין רבית אלא בהלואה שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מקרי ותמה הבית יוסף וז"ל ותמוה לי הא מלתא טובא דאטו בעבדים לא משכחת לה שהלוה לו ב' עבדים להחזיר לו אחר זמן שלשה אחרים עבורן וכמו כן בשטרות והניח בתימה ולענ"ד נראה בכונת הרא"ש פשוט דודאי קרקע שאין ענין הקרקע רק לתשמישין והוא ככסף ממש כדקיי"ל כל שוה כסף ככסף אם כן יכול לקבל שם מלוה דעיקר יסוד מלוה הוא ששואלין לזה להוציא כאן שאין לו מעות וכמו ששואלין מעות כן שואלין שוה כסף אבל עבדים אטו שוה כסף לבד הוא הרי גם קנין איסור פתיך ביה ואטו זה שואלין להוצאה הרי זה לא שייך שאלה רק הקנאה לשם מתנה או לשם שכירות שאינו קונה איסור שבו אם כן לא שייך בה הלואה והלואה היא רק להוציא ואם שלא להוציא רק לאבד באמת אסור עיין רמב"ם פ"א ממלוה ומה"ט סוברים כמה אמוראי גבי הלואה שכ"ז שלא הוציא יכול לחזור עיין קדושין (מו) ואף לפי"מ דקיי"ל שאין יכול לחזור הוא רק משום דיש לו קנין להוציא אבל בעבד שגם קנין איסור בו וגם זה מקנה לחבירו לא שייך להוציא רק קנין הגוף במתנה או מכירה וע"ז הקנין אין שמו הלואה ולא הוי רבית:

עוד הקשה המ"ל על התוס' בריש איזהו נשך שהקשו על מה דפריך שם אלא לאו דגזל למה לי והקשו דצריך לאו לעבדים שאין ללמוד מרבית ואונאה שאין אונאה לעבדים וע"ז הקשה דמשמע מדבריהם שאף איסור אונאה אין לעבדים וממעט קרקע מאונאה הוא מלאו דאונאה וכן משמע מדבריהם דליכא גזל בקרקע כיון דלא כתיב קרא וזה תימה שהרי גזל שייך בקרקע כמש"כ רבינו פ"ז מגניבה ובספרי גבי מסיג גבול וכן אונאה כמש"כ הרמב"ן בפירוש התורה פרשה בהר דלאו דלא תונו כתיב גבי קרקע במספר שנים אחר היובל ולענ"ד פשוט דודאי באונאה יש איסור אונאה לבד מביטול מקח ופחות משתות קנה ואינו מחזיר אונאה וברור דגם שם יש לאו של לא תונו אבל מה דקאמר בגמרא דלאו דגזל נוכל לילף מאונאה היינו מזו האונאה שיש בה דין שמחזיר אונאה דשם האונאה הוא גזל ושם ענין זה של לא תונו הוא גזל והנה הרמב"ם כתב פי"ב מה' מכירה ה"א שאין לוקין על לאו של לא תונו מפני שניתן להישבון וצריך להבין א' למה אינו לוקה בפחות משתות דשם לא ניתן להישבון ב' למה איני לוקה בקרקע דשם לא ניתן להישבון ואין לומר דאף בפחות משתות ואף בקרקע אם השיב תיקן הלאו זה אינו דאם כן היה הדין נותן שאף בפחות משתות ואף בקרקע נכוף שיחזיר האונאה כדי שיתקן את הלאו של לא תונו:

מיהו בפחות משתות אפשר לומר דכיון. דהטעם משום שמחל אם כן בעצם הוא ניתק להישבון רק מחל והמחילה הוא גם כן הישבון והוי כאונאת שתות שמחל שכל שמחל הדין הוא שאין לוקין וכמו גזל מפני שהמחילה היא הישבון ועיין ר"מ פי"ב ממכירה ה"ג אבל מהך דאונאת קרקע קשה לכאורה: אמנם פשוט דאין ענין אונאה מה שלוקח מעות יותר ממה ששוה רק מה שמאנה דעתו של חבירו שהוא חושב שהוא שוה יותר וזה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והא דהוצרך הרמב"ם לטעם דניתן להישבון הוא בזה האופן של היכא שנוטל אונאה שהוא צריך להחזיר שם דין הוא שיש לאו על לקיחת המעות ואז אין לוקין על לאו זה מפני שניתן להישבון והך דפחות משעור שתות כיון דמחיל אם כן אף לכתחילה אין איסור בלקיחה דאנן סהדי שימחול או אף שיש איסור אין לוקה מפני מחילה אבל בקרקע שם אם אין אונאה הוא גזירת התורה שלא יהיה אונאה שוב אין איסור גזל בלקיחת מעות אלו שהרי התורה אמרה שאין דין אונאה ונשאר כל הדמים בתורת מקח ודמי מקח ואינו גזל אצלי ולא תונו אינו עובר רק על אונאת דעתו שהוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין וכ"ז מוכרח מהך דאין מחזיר אונאה ואין לוקה שבקרקע אין גזילה של אונאה שדין גזילה נובע מהאונאה ודין אונאה שבה:

לפי"ז מבואר פשוט כונת תוס' באיזהו נשך שהקשו דצריך לאו דגזל לענין עבדים משום דעיקר שאלת הגמרא דלמה לי לאו דלא תגזול ניליף מלא תונו הרי הוא מזה הלא תונו שיש בו גזל וזה אינו בעבדים שוב אי אפשר למילף לענין גזילה מלא תונו ושוב צריך קרא לעבדים וע"ז שפיר הקשו תוס' וכן ריבית איסור גזל שבריבית נובע רק מדין חזרה של ריבית וכיון שאין ריבית בהך דקרקע אין שם גזל וא"א למילף מריבית אבל עתה שנאמר איסור גזל בפני עצמו ודאי נאמר אף על קרקע והבן:

תוכן העניינים

חלקו של יוסף (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה