אור ברסלב

חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ

סימן יא

סימן י

לבאר קצת דין תוס' שבת ותיו"ט ותוס' שביעית:

א:

עיין מו"ק (ד) ור' יוחנן אמר ר"ג וב"ד מדאורייתא בטיל להו מ"ט גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ותוס' שם ד"ה מה כתבו ז"ל ואי קשיא והא מפקינן מקרא במס' יומא (דף פ"א) דצריך לעשות תוספות גבי שבת בין בכניסתה בין ביציאתה להוסיף מחול על הקודש איכא למימר ההוא פורתא לא חשיב כיון דלא הוי אלא כ"ש וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ל לפי"ד תוס' אלו גם בשביעית צריך להוסיף קצת מחול על הקדש ושום פוסק לא הביא זה:

ואין לומר דאין נפק"מ בין תוס' שביעית אם יש חיוב או לא דסו"ס הא מוכרח האדם שלא לעשות מלאכה מדין תוס' יו"ט שערב שביעית הוא ערב ר"ה ז"א דנפק"מ לענין אם יעשה גוי מלאכה בשדהו דמשום שבת הארץ יש אף בעושה גוי בשדהו ומשום תוס' יו"ט אין כאן:

ובעיקר דין תוס' שבת ויו"ט נלע"ד דאף אם הוא מצוה מ"מ אין המצוה שלא לעשות מלאכה בתוס' שבת רק המצוה לקבל עליו תוס' לשבת וכשקבל אז הוא דיש דין שאסור לעשות מלאכה ודבר זה מתבאר לענ"ד ממש"כ תוס' בברכות (דף כז) ד"ה צלי של מוצאי שבת ז"ל י"ל דהכא מיירי שיש לו צורך מצוה לעשות במו"ש כגון ללכת למול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים דודאי צריך להוסיף מחול על הקדש דאורייתא עכ"ל ולכאורה דברי תוס' פלא דמה זה ענין מה שצריך להוסיף מחול על הקודש לענין שלא יבדיל הרי אף בשבת יכול להבדיל אם כן אין שייכות ההבדלה לקדושת היום ובאמת לא יעשה שום מלאכה בתוס' שבת אמנם ביאור דברי תוס' הוא פשוט לענ"ד דתוס' סוברים דהך דתוס' שבת צריך לקבל וקבלה לא שייכא רק אם קבל בזמנה ולזה אם הבדיל בין קדש לחול שלא בזמנה שוב לא שייך שהבדיל על זמן של אחר תוס' שבת שהרי לא קבל עדיין זה לשבת אם כן לא הבדיל רק על זמן השבת שנתנה תורה בלא תוס' ושוב הבדיל על זה בין קדש לחול ועשאו חול ולא שייך שיקבל אח"כ תוס' וזה שכתבו דשוב מבטל תוס' שבת דבלא קבלה הרי אין תוס' שבת ואיך מותר לזה באמת אין מותר רק לצורך מצוה ולפי"ז דצריך לקבל הרי יש גם כן נפק"מ בין אם הוא אסור משום תוס' שביעית או משום תוס' יו"ט שאילו קבל תוס' שביעית קודם שקבל תוס' יו"ט אסור משום שביעית ולא משום יו"ט גם נפק"מ לעצם הדין שכמו שצריך לקבל תוס' יו"ט כן צריך לקבל תוס' שביעית ולמה לא כתבו זה הפוסקים:

והנלע"ד לתרץ ונקדים מה שלענ"ד פשוט החילוק בגוף איסור מלאכה דשביעית לאיסור מלאכה דשבת דאיסור מלאכה דשבת הוא מפני שהיום הוא קדוש ויש דין שביתה על הגוף שהגוף צריך לשבות ממלאכה ואסור לו לחלל את היום שיש בו קדושה אמנם שביעית אין פירושו שהשנה יש בה קדושה רק שהתורה אמרה שהקרקע קדושה שהרי בחו"ל מותר לאדם לחרוש ואין דין שביתה על האדם רק האדם אסור לו לחרוש בקרקע ארץ ישראל בשנת. השביעית אם כן הדין הוא על הקרקע:

לפי"ז מובן פשוט דגבי שבת יש דין תוספת שבת והיינו דכמו שביום השביעי אמרה תורה שתקדש את היום בשביתה כן אמרה תורה שתקדש עוד הוספה על היום בשביתה ותקדש עוד מקצת מלפניו בשביתה משא"כ גבי שביעית אטו היום הוא קדוש שנאמר שתוסיף עוד על היום בשביתה הרי רק הקרקע היא קדושה ואימת נעשית הקרקע קדוש רק בבוא שנת השבע אם כן לא שייך לאסור בתוספות שכל זמן שלא הגיע השביעית עדיין לא חל קדושת שביעית על הקרקע ולמה יאסר במלאכה כל זמן שאין עדיין דין קדושה על הקרקע ולכן לא שייך היקש דתוספות שבת שהוא משום הך דקדושת היום לאסור מלאכה בתוספות שביעית:

לפי"ז שנתבאר דיסוד איסור מלאכת שביעית הוא מפני שהקרקע קדושה יבואר גם כן החילוק בגוף גדרי מלאכת שביעית ומלאכת שבת דהנה הרמב"ם פ"ג משמיטה ויובל ה"א האיר עינינו ביסודו ז"ל עבודת הארץ בשנה ששית ל' יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה עכ"ל והיינו שזה גילה לנו הרמב"ם שעיקר יסוד איסור התוספות שביעית דל' יום הוא מפני שמתקן את השדה לשביעית שעיקר האיסור הוא על השדה ול' יום קודם אם הוא עושה כן נקרא שהוא מתקנה לשביעית ומבואר היטב החילוק דגבי שבת הדין הוא שאם הוא עושה אמצעי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת זה מותר מפני שבשבת הדין הוא על על האדם שישבות מפני שהיום הוא קדוש ולא שלא תעשה מלאכה משו"ה הדין שאם הוא עושה בע"ש אמצעי שיעשה מלאכה בשבת מותר דכיון שהאדם שבת מה איכפת לן שיעשה מלאכה בשבת משא"כ שביעית שם הדין ושבתה הארץ שתשבות מכל הפעולות שעושה בה האדם כדי שתתרוקן לזה ל' יום לפני ר"ה שנקרא שמתקנה לשביעית שוב הוא גורם שלא תשבות הארץ לכך אסור לחרוש מהללממ"ס ותוספות שבת ותוספות שביעית ענינים מחולקים הם-:

איברא דיש לעמוד על יסוד זה ממה שמבואר בר"ה (דף ט) ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה מאי עביד ליה ר"ל דהרי נוכל לידע דמוסיפין מחול על קדש מהך דשדך לא תזרע בחריש ובקציר תשבות דחריש של ע"ש הנכנס לשביעית אסור וקצור של שביעית הנכנס למוצאי שביעית אסור דיש דין תוספות ולפי מש"ב הרי אין למילף כלל דין תוספת שבת מתוספת שביעית כמו שאין ללמד דין של תוספות שביעית מתוספות שבת ושפיר צריך קרא דועניתם:

והנלע"ד דאדרבה עפי"ז יובן לנו החומר שיש בגמ' זו ונקדים לבאר ל שביום הכפורים יש ב' דיני שביתה הא' שביתה ממלאכה הב' שביתה מאכילה כמו שכתב הרמב"ם פ"א משביתת עשור ה"ו כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום ובין בלילה כו' עכ"ל וכמפורש ביומא (פא) והנה לענ"ד נראה לחדש דאף שבין העינוי בין האיסור מלאכה משום שבות הוא מ"מ חלוקים הם בגדרם דודאי איסור המלאכה משום קדושת היום הוא שהיום יש לו דין קדושה כשבתות השנה ואסור במלאכה לא כן הדין עינוי הוא אינו משום קדושת היום ששביתת היום הוא מעשות בו התחדשות של מלאכה אבל השביתה מאכילה שהוא מדין עינוי הוא על האדם שהוא צריך להיות מעונה ולא מפני קדושת היום הוא ולבד מה שהסברה הברורה כן היא נלע"ד יסוד לזה מהשמועה דשבועות (יג) דמביא שם ברייתא דתניא יכול לא יהא יוה"כ מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקראי קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יוהכ"פ היא מ"מ ועיין שם תוס' ד"ה לא קראו מקרא קדש שפירשו בשם ר"ת קרא מקרא קדש פירושו שמודה שב"ד קדשה ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולפי"ז קראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה אחת היא שלא עשה מלאכה בשביל שקרא מקרא קדש אבל הך דהתענה בו לא נכנס תחת מקרא קדש ולכך נשנה קודם מקרא קדש והיינו משום דאיסור מלאכה בדין קדושת היום היא נכנס לזה נכנס תחת גדר מקרא קדש אבל דין עינוי הוא על האדם ולא נכנס בגדר של קריאת מקרא קדש כמש"ב:

והנה עצם הסוגיא דר"ה קשה להבינה וכבר עמד רע"א בגליון הש"ס דהנה שם מביא בברייתא דמוסיפין מחול על הקדש ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפין מחול על הקדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוהכ"פ שבתות מנין ת"ל תשבתו ימים טובים מנין ת"ל שבתכם (ר"ל דיו"ט הואיל והותר לצורך אוכל נפש נקרא שבתכם שהוא שלכם אימת לשבות ואימת שלא לשבות) הא כיצד כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקדש וע"ז הקשה הגאון רע"א וז"ל ק"ל לרע"ק דלא דריש כן ויליף משביעית הא מזה לא מצינן למילף רק דין תוס' לענין תוס' מלאכה אבל לענין ענוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות ויו"ט וצע"ג וביותר קשה אפי' לענין מלאכה הא בשביעית אינו אסור בתוס' מדאורייתא רק חרישה קצירה אבל לא נטיעה כמש"כ תוס' ד"ה ומותר לקיימך וא"כ ביו"כ ושבת מנ"ל תוס' בשארי מלאכות וצ"ע עכ"ל:

אמנם לפי האמור יבואר על נכון דהנה מקרא דועניתם את נפשותיכם של יה"כ אנו למידים לרי"ש שני דיני תוספות הא' דין תוס' של יוה"כ של צום שהוא הדין שעל האדם הב' הוא דין תוספת של מלאכה שהוא משום קדושת היום זה ילפינן מתשבתו והנה דין תוס' של מלאכה אף לר"ע ודאי א"א ללמד כלל משביעית כמש"ב דשביעית ענין התוס' הוא משום קדושת הקרקע ומה זה ענין למלאכה שהוא משום קדושת היום אמנם מה דפריך ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה לא פריך מהך דתשבתו שבתכם דודאי תשבתו שבתכם צריך למלאכה שא"א ללמוד משביעית רק ועניתם הך תוס' לעינוי שאינו משום קדושת היום רק משום הדין שעל האדם ולפי"ז ענין תוס' הוא כיון שדין על האדם להיות מתענה ביוהכ"פ שוב צריך להוסיף כדי שיראה בתחילה של התענית נכנס בעינוי זה מאי עביד ליה הרי יכולים ללמד מתוס' שביעית דכמו של' יום לפני ר"ה אסור לחרוש מפני שנראה כמתקנה לשביעית וחסר בשבת הארץ ה"ג לפני התענית אסור לאכול שבתחילת התענית לא יקרא מתענה ולפי"ז מבואר שאין לדחות מה למלאכה שנוהג בשבתות ויו"ט לכך יש בו חומר זה של תוס' ז"א שאילו היה מלאכה נוהג בשבת ויו"ט משום דין שעל הקרקע כמו בשביעית היינו יכולים לדחות דמלאכה חומר שנוהג בשבת ויו"ט אבל הרי מלאכה דשבת ויו"ט אינו רק משום קדושת היום אם כן אין זה שום פירכא דמה שנוהג מלאכה בשביעית שהוא מדין הקרקע זה הדין אינו כלל בשבתות וי"ט:

ומיושב גם הקושיא השניה של רע"א הרי מלאכת שביעית אינו אסור מדאורייתא רק חרישה וקצירה אבל לא נטיעה אם כן מנ"ל בשארי מלאכות תוס' בשבת ויוה"כ ולפמש"ב לק"מ דאף ר"ע לא יליף לתוס' למלאכה מועניתם רק לתוס' לעינוי ואי דתיקשה איך ניליף תוס' לעינוי משביעית נימא דאדרבה ניליף מנטיעה דשביעית שאין בה דין תוס' נלע"ד פשוט דלק"מ שכבר כתבו תוס' ד"ה מותר לקיימן דלכך מותר ליטע דכל חורש ערב שביעית הוי להחל בשביעית אבל אין לאסור ליטע ע"ש מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית עכ"ל וכיון שכן הרי יסוד תוס' שביעית הוא משום עבודת השדה שיש בה קדושה וכל שנקרא עבודת שדה אסור בתוס' ה"נ כל שיש בה חסרון בעינוי אף שאינו עושה מעשה שלא יתענה נקרא בגדר תוס':

ולפי"ז מובן שיטת הרמב"ם שפסק בפ"א משביתת עשור ה"ו דרק לענין תוס' יו"כ דאורייתא ולא לענין אכילה וכן תוס' יו"ט לאו דאורייתא וכבר תמוהו המפרשים ועיין לח"מ שם מה שנדחק בזה ולפי האמור מבואר באר היטב דהנה עיקר הדרש דקאי על שבתות ויו"ט הוא מלשון שבתכם והנה ביומא (פא) נחלקו אם עינוי גם כן בלשון שבתון והרמב"ם פסק דעינוי ג"כ בלשון שבתון לפי"ז דעינוי בלשון שבתון נלע"ד דאז אין צריכים לדרוש שבתכם על יו"ט דאז אפשר לדרוש שבתכם על עינוי ונקרא שבתכם מפני שאינה מדין קדושת היום רק מדין גברא שעליו דין העינוי לכך הוא שבתכם וכן כתב הרמב"ם מפורש דלשון שבתכם קאי על עינוי והגמ' דקאמר. דלשון שבתכם הוא על יו"ט קאי למ"ד דעינוי לא מיקרי שבת אבל להרמב"ם שפסק דעינוי נקרא שבת אין לנו שום קרא על תוס' מלאכה לא ביו"כ ולא בשבת ויו"ט ואדרבה רק. בעינוי שהוא שבתכם יש דין תוס' לכך פסק הרמב"ם דתוס' מלאכה בכל מקום מדרבנן ותוס' עינוי ביו"כ דאורייתא: והנה תוס' כתבו בר"ה (ט) שם ד"ה ור"ע דבמסקנא דמו"ק (ד) מסיק דלא גמיר הלכתא אלא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים ולפי אותה מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר"ע וקראי לבזמן שאין בית המקדש קיים ומיהו לרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן לא אפשר עכ"ל ולענ"ד לא אבין הרי הך דאין נוהג רק בזמן המקדש דדומה לניסוך המים שם הרי אף בזמן שישראל על אדמתם ויש קדושת הארץ רק כיון שאין מקדש כמו נוב וגבעון וכדומה גם כן אין דין תוספת שביעית ואילו הך דרבי סובר דשביעית בזמן הזה דרבנן פירושו הוא בזמן שאין כאן קדושת הארץ ואם כן צריך הלכה לזמן מקדש וקרא לזמן שאין מקדש אלא דלפי"ז יהיה הדבר מתמיה דהרי הך דעשר נטיעות הלכה היא ולא נאמרה הלכה רק בזמן שיש מקדש אבל בזמן שאין מקדש לא נאמר הלכה לפי"ז בזמן שאין מקדש יהיה חמור מזמן שיש מקדש דבזמן שיש מקדש עשר נטיעות יהיה מותר לחרוש עד ר"ה ובזמן שאין מקדש יהיה אסור בע"כ דנצטרך לומר דזה ודאי אינה רק הלכה נאמרה על זמן מקדש ואח"כ בא קרא ואסר אף באין מקדש אבל לא אסר רק כמו הלכה ועשר נטיעות מותר לפי"ז תיקשה איך ילפינן תוס' מהך דשביעית דהרי שם עשר נטיעות מותר וכאן אסור וזה ודאי תמיה גדולה לפי' רע"א דמלאכה גם כן יליף לאסור בתו"ש משביעית ואף לדידן קשה דמצינו קולא בתוס' שביעית וקולא בתוס' יוה"כ לא מצינו אף בענוי:

לכן ברור דר"ע לית ליה הלכה כלל משום הרי עשר נטיעות לדידיה אסור אמנם מאן דסובר עשר נטיעות הלכה א"א ליה למילף תוס' משביעית דעשר נטיעות יוכיח שמותר והנה שם בר"ה אמר כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקודש ופירשו תוס' דקאי אף על שביעית לפי"ז יש קרא אף לרי"ש לשביעית לפי"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים נוהג שביעית מקרא זה אם עדיין יש קדושת הארץ לפי"ז אז עשר נטיעות אסור והדק"ל דיהיה חמור בזמן שאין מקדש מזמן שיש מקדש דהרי הך דגמירי הילכתא לא נאמר להתיר תוס' שביעית בזמן שאין מקדש רק להיפך נאמרה להתיר בזמן מקדש עשר נטיעות ממילא כיון דיש עוד קרא לאסור אז קרא אוסר אף בזמן שאין מקדש ובשלמא אם אין שום קרא לאסור רק הלכה דעשר נטיעות וממה שמתיר עשר נטיעות ידעינן מזה דהשאר אסור אם כן אין אסור רק בזמן מקדש כמו שההיתר רק בזמן מקדש אבל אם יש קרא שוב רק ההיתר בזמן מקדש ולא האיסור והדק"ל: אמנם לענ"ד הך דשבות דשביעית אינו כלל ענין להך דל' יום קודם ר"ה דהך דל' יום קודם ר"ה הוא משום שמתקנה לשביעית וכאן הוא מדין תוספת יו"ט ושבת שמוסיפין מחול על קודש ודי ברגע קודם שביעית כמו בעיו"ט וכמש"כ תוס' במו"ק ומדין מוסיפין מחול על קודש וס"ל להאי ברייתא דכמו שיש קדושה בשארי שביתות כן בשביעית יש קדושה בהשנה וצריך להוסיף מחול על קדש וזה נוהג אף בזמן שאין המקדש קיים והך דעשר נטיעות הוא להתיר איסור ל' יום ואיסור ל' יום שהוא מהלכה אינו מפני הוספה מחול על קודש רק מפני קדושת הקרקע וזה נוהג רק בזמן המקדש אבל דין של מוסיף מחול על קדש של האדם נוהג אף בזמן שאין מקדש קיים אבל הרמב"ם לא הביא דמוסיפין מחול על קדש כיון דלית ליה כלל דין תוס' מהתורה אף בשבת ויו"ט ולא דריש כלל הך דשבות לזה משו"ה אין צריך להוסיף כלום לדידיה בשביעית בזמן שאין ביהמ"ק קיים:

אמנם לפי המבואר מהשמועה וכפי מה שביארנו יוצא דר"ע לית ליה הלכה דעשר נטיעות ולפי"ז לר"ע אף עשר נטיעות אין חורשין כי אם עד ל' יום לפני ר"ה ובאמת מפורש להיפך במשנה דשביעית פ"א מ"ח עד אימתי נקרא נטיעות כו' ר"ע אומר נטיעה כשמה (פירוש בשנתה) הרי דר"ע סובר דעשר נטיעות מותר לזרוע עד ר"ה וכבר תמה ע"ז הגרע"א בגה"מ אות ט' בשם הטורי אבן והביא שם שהכפות תמרים בסוכה ל"ד עורר בענין זה ואינו תחת ידי והנלע"ד לתרץ דהנה הרע"ב כתב במ"ו ד"ה נטיעות וז"ל והכא קמ"ל דאע"ג דג' אילנות לבית סאה קרוי שדה אילן וחורשין כל בית סאה בשבילן בנטיעות ילדות אין חורשין עד שיהיו עשרה וכבר הקשה רע"א באות ז' ז"ל ק"ל דמנ"ל דדין נטיעות הוא לחומרא הא בפשוטו דדינא לקולא דבעשר אילנות בין עושין בין אין עושין הוי שדה אילן וחורשין עד עצרת ובנטיעות חורשין עד ר"ה דהתורה חסה כמ"ש הר"ש כו' ול"מ מי שיאמר דנטיעות חמירי מאילנות לענין אם הם פחות מעשרה וצ"ע ואולם מלשון הרמב"ם בפ"י סוף פירקין שכתב ז"ל כבר כתבתי לך ההפרש בין נטיעה ואילן שאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה ואז נקרא שדה אילן משמע להדיא כהרע"ב דיש חומרא בנטיעות דלא מיקרי שדה אילן לחרוש בית סאה עד יוד וצ"ע עכ"ל והנה מה שתמה הגאון מנ"ל להרמב"ם ורע"ב לחדש זה נלע"ד שהם לקחו זה מהתוספתא דשביעית פ"א מ"ב מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר"ה זקנה מעין שלשה ונטיעה עד עשרה ומפרשים הם דעד עשרה אז חמור נטיעה מזקינה ואף עד עצרת אסור כדמשמע פשטות התוספתא:

אמנם להבין את הסברה איך יהיה נטיעה חמור מזקינה נלע"ד פשוט עפ"י מה שמבואר בירושלמי הביאו הר"ש דמפרש את המשנה דחורשין שדה אילן עד עצרת ולמה עד עצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך הוא מנבל פירותיו והא תנינן אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן הוא מעבה הקורות מכאן ואילך מחליש והנה לענ"ד אין פי' הירושלמי דעתה דמסיק שמחליש את הקורות ועד כאן הוא מעבה שוב הוא מספיק גם לאילן מאכל ואין צריכים לומר להך דעד כאן יפה לפרי ז"א שהרי אף באילן סרק שיערו בככר דבילה של ששים מנה הרי דעיקר ההיתר הוא בשביל הפירות אמנם ביאור הדברים לענ"ד כן הוא דהנה חזינן דבשגיל פירות של ככר דבילה של ששים מנה חסו לפי"ז גדרו חז"ל את הדברים כל אחד בנושא פירות שלו שאילן מאכל נקרא הפרי שלו מה שגדל עליו לאכל אבל אילן סרק על מה מגדלים אותו על עצים נקרא עצים שלו הפרי ולכך גם אילן סרק כיון שעד כאן הוא מעבה הקורות נקרא יפה לפרי ומותר לחרוש ולפי"ז נשאר כל אחד בטעמו אילן פרי מפני שיפה לפרי ואילן סרק שיפה לקורה שהיא פרי שלו:

לפי"ז בנטיעה של פרי כיון דקיי"ל כר"ע דנטיעה כשמה והיינו בת שנתה אם כן הרי היא ערלה ובאילן פרי הרי עיקר ההיתר מפני שיפה לפרי לכך שם אין היתר זה ורק בעשר נטיעות שם יש היתר דהלכה למשה דחורש עד ר"ה אבל פחות מעשר נטיעות שאין היתר דהללממ"ס ורק היתר דעד כאן יפה לפרי דלא שייך בנטיעות משום הכי אסור:

לפי"ז אף לר"ע דלית ליה היתר דהללממ"ס דנטיעות מ"מ סובר דזה ההיתר של חכמים דעד עצרת חל על עשר נטיעות ולא על פחות ופחות דיש איסור ל"מ היתר דיפה לפרי שפיר קאמר דנטיעה כשמה לענין היתר דנטיעות דעד עצרת ולא דעד ר"ה. ונחזור לענינינו שנתבאר לנו דאם תוס' שבת דאורייתא כשיטת שארי ראשונים שוב יש תוס' אף בשמיטה כ"ש מה"ת אף בזהמ"ז כמו בשבת אבל להרמב"ם פסק דתו"ש לאו דאורייתא ואין תוספת בשביעית רק מהלכה והוא ל' יום ובזמן המקדש ולא בזה"ז:

ב:

שביעית פ"א מ"ח אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש וכתב הר"ב כנטיעה בין לענין חרישה בין לענין ערלה והלכה כר"ש והגאון רע"א באות יוד כתב ז"ל והרמב"ם פ"י מנטע רביעי פסק לענין ערלה כחכמים דאינו חייב עד שיגמום מן הארץ ובפ"ג משמיטה פסק כר"ש ובירושלמי משוי להדדי וצ"ע גם קשה על הרמב"ם שם פ"י מה' נ"ר פסק כר' אב"י דסו"פ משוה מלחמה דילדה פחות מטפח חייב בערלה לעולם דלעולם מחזי כנטיעה בת שנתה אם כן בגומם עד פחות מטפח אמאי פטור הא בפחות מטפח מחזי כנטיעה בה שנתה ובפרט דראב"י הוא מרא דשני דינים דסו"פ משוח מלחמה אמר כן לענין ילדה פחות מטפח ובירושלמי כאן אמר כן. לענין גומם פחות מטפח ומה"ת לן לדינא לחלק ביניהם וצ"ע עכ"ל:

והנלע"ד דהנה הירושלמי קשה טובא דקאמר על הא דמטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש א"ר יודן כד טריפן לעוביה ר"ש וראב"י שניהם אמרו דבר אחד דאמר ר"ש ב"ג ר' יונתן בשם ראב"י הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ עכ"ל הירושלמי ופלא הוא הרי מבואר כאן דר"ש אומר דמטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה להקל בענין תוספות שביעית שהוא דאורייתא מ"מ כאן מותר מפני שהוא כנטיעה מצד הדין וראב"י הרי אמר להיפך דמטפח ולמטה חייב בערלה רק מפני מראית עין ולא מן הדין ואיך אמרו דבר אחד:

והנלע"ד דהנה הרמב"ם כתב בפירוש המשנה וכבר נתבאר לך בלא ספק ההפרש בין הנטיעה והאילן שהאילנות ג' לבית סאה ואז יקרא שדה אילן והנטיעות עשר לבית סאה נמצינו דנטיעה היא בפחות מעשר לבית סאה לאו שם שדה אילן וכבר ביארנו ביסוד זה בסימן הקודם דנטיעה אסור לזרוע אף עד עצרת פחות מעשר לבית סאה:

והנה מבואר בסוטה (דף מג) אמר ר"י משום ראב"י ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה דמתחזיא כבת שתא והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אבל כוליה כרם קלא אית ליה עוד מבואר וארי"צ משום ר"י משום ראב"י ילדה פחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים והנ"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כוליה כרם מקדיש ופירש"י משום דקסבר קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן ובכי האי כרם לא גזור רבנן אשאר זרעים אבל הרמב"ם נקט סתם פ"ו מכלאים ה"ד דילדה אשר פחותה מטפח אינה מקדשת הזרעים ועיין כס"מ שם וקשה איך הקילו בכלאים דאורייתא גם צריך לדקדק דגבי הך דערלה כתב דכוליה כרם פטור מערלה משום דקלא אית ליה לפי"ז הך דכוליה כרם מקדיש ג"כ רק מדרבנן משום קלא ולשון הגמ' לא משמע כן דקאמר לשון מקדיש ומשמע דמקדיש מה"ת ולא משום גזירה:

והנלע"ד דהדבר יתפרש על פי הלכה דכאן דרק עשר נטיעות יש להם שם שדה אילן ולא פחות לפי"ז גם ילדה פחות מטפח כיון דמתחזי כבת שתא והיא נטיעה שוב לא נקרא שדה אילן וה"ה דלא נקרא כרם והנה בכלאים יש ב' דינים האוסרים הא' אוסר גפן הב' איסר כרם והנה חלוקים דיניהם וכרם גדול אוסר ד' אמות וכרם קטן אוסר ו' טפחים וגפן יחידי אוסר רק סמוך לו והנה פחות מטפח אין לו שם גפן שיאסור משום גפן דפחות מטפח לא נקרא עדיין עליו שם גפן שיאסור רק אם יש לו שם כרם אוסר משום כרם ולזה קאמר והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב שאינו כרם גדול ולית ליה קול אם כן אין עליו שם כרם וגפן לא הוי שהוא פחות מטפח לכך אינו אוסר אבל כוליה כרם ר"ל כרם גדול שיש לו קול שאינו נטיעה בעצם ויש לו קול אף בששה אילנות שהוא כרם גדול ולא כנטיעה שאינה כרם עד עשרה דגם עשרה נותן שם כרם עיין ר"מ פ' מכלאים ה' שם וכיון דיש לו קול ויש לו שם כרם שוב אוסר משום כרם אף שאינו גפן ושוב אוסר מן התורה לכך נקט לשון מקדיש:

ובהכי ארוח לן לישב דברי רש"י ד"ה קלא אית ליה שכתב להכי נקט שתים דסבר לה כמאן דאמר במסכת ברכות (דף לה) כרם רבעי תנן שאין ערלה נוהג בנטיעה אחת אלא בכרם שלם וכבר תמה רע"א בגליון והניח בצע"ג וביאר בתשובה סימן קע"ו וז"ל במחכ"ת כונתי היה לתמוה על רש"י דמה ענין ערלה לרביעי דפלוגתייהו רק ברביעי אבל בערלה פשוט דלכו"ע כל הפירות ואפי' פלפלים חייבים וממילא אף נטיעה עכ"ל אמנם לפי האמור יבואר על נכון דודאי גם רש"י סובר כדעת כל הפוסקים דערלה נוהג בכל המינים רק דסובר רש"י דכיון דילדה פחות מטפח אינה מקדשת את הזרעים הרי חזינן דלא נקרא עץ פחות מטפח והרי בערלה כתיב ונטעתם כל עץ מאכל ומזה הטעם אין נוהג רק באילן אם כן פחות מטפח דלאו אילן הוא הרי אי אפשר להיות דין רביעי נוהג בו אמנם למ"ד נטע רביעי הרי חידשה תורה שאף נטע יש בו רביעי ונטע הוא אף פחות מטפח ממילא מכיון שיש נטע רביעי אף ערלה נוהג בו וזהו שכתב רש"י דס"ל כרם רבעי אם כן אם פחות מטפח דלאו אילן אין בו ערלה רק משום כרם משו"ה בנטע של פחות מטפח צריך שתים כנגד שתים ואחת. יוצאה זנב:

והא לא תיקשה לשיטת רש"י דכיון דגבי מקדש הדין שאין מקדש אם היא ילדה פחות אף בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ואילו בערלה שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הוי ערלה וממנפ"ש אם ל"ה כרם אף לערלה ל"ה כרם ואם הוי כרם אף לכלאים הוי כרם לק"מ דרש"י לטעמיה דרק בכלאים דרבנן הקילו סובר דשתים כנגד שתים ואחת יוצאה בע"כ דהוי כרם מדיש בה ערלה אף שפחות מטפח והא דכלאים אינו הוא משום דמיירי לענין כלאים דרבנן יזה שהכריח לרש"י לפרש בכלאים דרבנן ולא כרמב"ם:

וזה ג"כ טעם המשנה דכלאים פ' מ' דאם רוצה לזרוע ואח"כ לשרש מותר אם שייר פחות מטפח משום דעתה אין כאן גפן ומותר לזרוע רק יש דין שצריך לשרש שמא יגדל אח"כ:

ואחרי כל זה מבואר היטב הירושלמי דקאמר דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד והיינו דכיון דקיי"ל דנטיעה כשמה כר"ע אם כן כל שקורין לה שם נטיעה מותר לחרוש כל בת סאה בשבילה וראב"י הרי אמר דביגום עד טפח מחזי כבת שנתה וחייב בערלה מטעם זה אם כן מקרי נטיעה גם כן וכאן דמקרי נטיעה שוב מותר לחרוש בית סאה דהוי נטיעה כמו שנקרא בשמה:

אבל הרמב"ם דקדק דבע"כ הבבלי חולק על הירושלמי דהרי בבלי קאמר רק ילדה פחותה מטפח אסור משום דמחזי כבת שנתה ומבואר דרק ילדה אבל גמומה לא והטעם משום דילדה שאינה גמומה נראה בפחות מטפה כבר שתא אבל זקינה שגמומה הרי נראה הקציצה ואינה נראה פחות משלש שנה ולכך אין בה דין ערלה:

ולענין כלאים שפיר לא הוי כלאים כיון דפחות מטפח אין שם של אילן עליו ולענין נטיעה דערלה לא הוי נטיעה דערלה צריך להיות שלש שנה משעה שנטעו אותה וכאן משעה שנטעו כבר עבר יותר משלש שנה אבל לענין נטיעה דשמיטה שהוא משום הך דתורה חסה על ממון ישראל אם כן כיון דאין מקדשת זרעים בע"כ דאילן ישן לא נקרא מה שגדל עליו רק נטיעה ולא משום מתחזי לבד לכך שפיר הדין שחורשין בעשרה עד ר"ה במש"כ דכרם אוסר אע"פ שאין גפנים עיין תוס' עירובין צ"ב ע"ב שכתבו מפורש כן:

ג:

כתב המ"ל ריש הלכות שביעית ז"ל גרסינן בירושלמי פ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע גרסינן בתוספתא פ"ג דפיאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבע ומן העוללות וחייב בשביעית והנה דין הערלה פשוט משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו משלכם וכן פסק רבינו פ"י ממ"ש ודין הרביעי ג"כ דהא קיי"ל כל שפטור מערלה אין לו רביעי ופטור מן העוללות ג"כ שמתנות עניים אין נוהג בשל הקדש אך מאי דתני חייב בשביעית איני יודע שו"כ בירושלמי פ"ז דפיאה שהביא תוספתא הלז ואמרו ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ לד' דבר שהוא לד' כו' וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית עכ"ל:

והנה על דין הראשון לכאורה יש לתמוה דאיך הוי ס"ד למימר דשביעית אין נוהג במה שגדל בבית משום דכתיב שדך לא תזרע הרי במנחות (פד) פריך איך מביאין עומר בשביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ומשני שא"ה דכתיב לדורותיכם ולפי"ז מאי ראיה היא הרי אפשר להביא בשביעית ממה שגדל בבית שאין בו דין שביעית:

ולענ"ד עוד יש להקשות יותר דבאמת איך מותר לשמור את הספיחים בשביעית משום עומר הרי יכולים להביא מן הגדל בבית שאין בו דין עומר אמנם ע"ז יש להשיג פשוט דהרי מבואר במנחות (פה) דדרכם היה להביא מן השדות שבדרום והטעם מפני שבהם חמה זורחת ושוקעת ואם כן הרי לכתחילה אי אפשר להביא מן הגדל בבית שחסר שם הך דזריחת ושקיעת חמה ואף שדיעבד לא מעכב מ"מ משום לכתחילה יכולים לשמור בשביעית משום דהידור מצוה דוחה שבת כמבואר במנחות (סד) גבי כחושה ושמינה ולא דמי להך דמנחות (עב) שם דמבואר דאם נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה שבת משום דגבי הך דנקצר שלא כמצותו הרי שם עיקר ההקרבה הוא המצוה ובהקרבה אין שום נפק"מ אם יקצור היום או למחר ורק דיש מצוה בפני עצמה והיינו קצירה הדין הוא שקצירה אינה דוחה דלא הוי דומה דתמיד כמש"כ תוס' שם וכונתם דבהקרבה אין כאן עיכוב ולא הידור אבל בהך דכחושה ושמינה בגוף ההקרבה ההידור ודוחה שבת אם כן גם הך דחמה זורחת הוא הידור בגוף התבואה שטוב יותר לקרבן ודאי דדוחה שביעית לכך מותר לקצור מן השדה: אבל בהך דמנחות (פד) אי אפשר לומר כן דהרי כבר ידוע שיטת הרא"ש בהך דר"א דשיחרר עבדו דקשה הא איכא עשה דלעולם תעבודו ותי' דשם השיחרור היה בשביל עשה דרבים דמנין ועשה דרבים דוחה עשה אם כן איך פריך לאכלה ולא לשריפה הרי עומר עשה דרבים היא דוחה עשה בע"כ דצריך לומר דבשביעית כיון דאמרה תורה לאכלה ולא לשריפה הדין הוא שלשריפה לא ניתן להאדם זכות בגוה והוי הפקר ועומר הרי צריכים להביא משל צבור וזה לא נקרא של צבור רק של הפקר ולפי"ז מיושב לענ"ד ג"כ פירוש הך דבכורות (יב) דפריך אהך דעיסת שביעית חייב בחלה נימא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא ולכאורה תמוה כו"ס הרי עתה לא נטמא ואיך יפטר משום אילו מטמיא ובאמת בירושלמי גבי מ"ש אם חייב בחלה מה"ט דאילו מטמיא בשריפה ובמ"ש כתיב ואכלת משני השתא לא נטמא וביאור הירושלמי לענ"ד הוא משום דאף דמ"ש ג"כ אין נאכל בטומאה אבל הרי הדין שפודין והדמים נאכל בקדושת מעשר וכאן הרי אף הדמים לא יאכל דצריך שריפה ואין לו פדיון משום דהרי אפי' מ"ש לשריפה כמו שא"פ להאכיל לכלבים עיין משנה דמ"ש פ' גבי צבי שלקחו בכסף מ"ש ומת וע"ז משני דהשתא לא נטמא אם כן גם בשביעית נימא השתא מיהא לא נטמא:

אמנם להאמור יבואר על נכון דודאי תרומה וחלה תנאי הוא בהם שיהיה בהם דין שריפה בהטמאם ואי לא"ה לא חל עליהם שם תרומה וחלה דאי לא"ה מ"פ לאכלה א"כ ולא לשריפה משו"ה יפטר מחלה הרי אפשר שיחול שם חלה עלה בלא דין שריפה בע"כ דתנאי הוא בהלה שצריך שיהיה לו דין שריפה וכיון שכן בשביעית הרי לדין השריפה אינו שלו וא"א לו שיעשה זה אותם תרומה על אופן שכשיטמאו ישרפו ואיך חל עליהם שם חלה ומשני דיש קרא דלדורותיכם:

ומובן היטב לפי"ז כונת הרמב"ם שכתב פ"ט משביעית מ"ט על הך דאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה וז"ל ועוד יתבאר לך במסכת חלה שהאוכל מעיסה עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה וסוף מה שאודיעך בכאן שדין עיסת שביעית כדין שאר העיסות אע"פ שהיא מן ההפקר עכ"ל וכבר התפלאו על הרמב"ם דמה הפקר הוא הרי שביעית אינו הפקר רק קודם שזכה בה אדם (אבל אחר שזכה בה לא הוי הפקר ואיך כתב כאן הר"ם אע"פ שהיא מן ההפקר אמנם לפי"ז מבואר פשוט דכיון שאם יטמא על השריפה הרי אינו בעלים והוי הפקר ואיך יחויב שריפה וכיון שאין בו חיוב שריפה שוב אין בו דין תרומה וחלה ע"ז ביאר הרמב"ם דאף שהוא הפקר גם כן יש בו דין חלה לכן אף שעל השריפה אינו בעלים והוי הפקר לזה חייב מ"מ בחלה שאף הפקר הוא חלה ושוב שורפין אף שאינו שלו לענין שריפה הלזו:

לפי"ז הדק"ל דאיך מפקינן במנחות (פד) מהך דלדורותיכם דמביאין עומר בשביעית מן הך דפירות שביעית הרי אפשר שמביאין מגדל בבית:

והנלענ"ד ונקדים דתוס' כתבו במנחות (פד) שם וא"ת היכי שריא הכא להביא מן הספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ותי' אי נמי קצירך אמר רחמנא דידך אין של הקדש לא ולפלא הוא לכאורה דברי תוס' הרי מפורש בירושלמי דושבתה הארץ לד' דאף דבר שהוא לד' קדושת שביעית חל עלה ואיך כתבו תוס' דבהקדש אין שביעית נוהג נגד הירושלמי והתוספתא:

ונלע"ד דדברי תוס' ברורים ונקדים שמבואר בע"ז (דף טו) דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית אף אם הוא בעצמו אינו עושה בה מלאכה לפי"ז יש ב' דינים בשביעית הא' הוא על האדם שהוא אסור לחרוש הב' הוא על השדה שאסור לעשות בו מלאכה מפני שהפירות והאילן הם של שביעית ויש קדושה בהשדה והנה בפירות יש ב' מיני קדושות ושניהם נובעים ממקורים מופרדים הא' הוא שפירות שביעית אנו צריכים לנהוג בהם קדושה והיינו משום שהם גדלים משדה זו שהיא קדושה בשביעית הב' היא נובעה מאיסורי האדם כגון משומר שאסור בשביעית אף אם ירצה לנהוג בה קדושות שביעית משום דמה שהאדם אוסר בפירות הוא שאף אם ירצה לנהוג מעתה קדושת שביעית בפירות אסור לאוכלם כיון שהאדם לא נהג קדושת שביעית לפי"ז מבואר היטב דמה שמבואר בירושלמי ושבתה הארץ לד' דאף דבר שהוא לד' קדושת שביעית חל עלה היינו רק זו שהיא מדין קדושת קרקע שהוא מדין ושבתה הארץ ודאי נוהג אף בהקדש אבל הך דמשומר שהוא אסור משום שדך לא תזמור שהוא דין על האדם זה אין נוהג רק בשדך ולא בהקדש:

לפי"ז מיושב היטב הירושלמי במה שגדל בבית צריכא דכתיב שדך לא תזמור וכתיב ושבתה הארץ דפירוש הירושלמי הוא דכיון דיש ב' דינים בשביעית הא' על האדם שהוא משום שדך לא תזמור וז"א במה שגדל בבית והב' הוא במה שגדל בבית והיינו ושבתה הארץ שהוא דין ב' ושם כתיב ארץ ולא שדך לפי"ז הגדל בבית במשומר אין בו איסור משום הך דמשומר שאינו שדך אבל יש בו איסור משום ושבתה הארץ וצריך שוב לנהוג בו קדושת שביעית: ואחרי ביאור זה מבואר דלק"מ משה"ק על הך דמביאין עומר בשביעית משום לדורותיכם ולמה לא יביאו ממה שגדל בבית לפי"ז לק"מ דהרי הך דמביאין משומר לק"מ דמה שהוא דין על האדם הרי בלא"ה אין נוהג בעומר משום קצירך ולא קציר הקדש ועיקר קושית הגמ' היה מהך דלאכלה ולא לשריפה שקדושה זו נובעה ממה שגדלה בשדה של שביעית ודין זה הרי נוהג אף בגדל בבית משום ארצך אם כן הרי אין שום עצה על הך דלאכלה ולא לשריפה לפטור מאיסור זה בשביעית וכיון דכתיב לדורותיכם בע"כ דמביאין בשביעית:

תוכן העניינים

חלקו של יוסף (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה