אור ברסלב

חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ

סימן י

סימן ט

בדין כבוש מלחמה:

כתב הרמב"ם פ"א מעבדים ה"ח מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד עכ"ל והראב"ד השיג א"א בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא לענין זה אלא שהיו אנשים פורעים מס המלך בשביל חבריהם והיו המס עשרה דינרים והיו עושים להם מלאכה שוה חמשה עשר דינר ושאל אם היא הלואה ויש בה משום רבית או לא ופשט ליה דלאו הלואה היא אלא זביני דמלכא אית ליה רשות לזבוני להו כעבדי עד דפרעי עכ"ל עיין לכסף משנה שפירש ז"ל ב"מ פרק איזהו נשך (עג) וה ראב"ד השיג ואינה השגה שרבינו מפרש שמשתעבדים יותר מדאי ויש הוכחה לפירוש רבינו מדסמך לזה בגמרא ההיא דמי שאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו עכ'"ל:

והנה ז"ל הגמ' אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי א"ל השתא איכו שכיבא לא אמרי לכו הא מילתא הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא א"ל רבא שפיר עבדת דתנינא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם יכול אפי' נוהג כשורה ת"ל ובאחיכם בני ישראל עכ"ל הגמרא לפי"ז בע"כ הא דנקט הרמב"ם שהיו עושים בהם עבודה יותר מדאי א"א לפרש דהיינו מפני שאסור לעשות בישראל עבודה יותר מדאי דז"א דלזה הרי לא מהני מה דמוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר דמאן דלא יהיב מס לשתעביד למאן דיהיב מס ז"א דזה אין מועיל לענין הך איסור דבאחיכם ובאמת מפרש הרמב"ם דהך דרב סעורם הוי תפיס אינשי דלא מעלו היינו גם כן הני אנשים שלא היו משלמים מס אלא דאף בהני אנשים דין הוא שאסור לעבוד יותר מדאי משום באחיכם בני ישראל לא תרדה בהם אבל כיון דאינשי דלא מעלו הוי שוב אין איסור זה משום הכי דין הוא שמותר להשתמש בו כעבד:

ולפי"ז מאי דהני רבנן הוו משתעבדי בהו טפי אין הפירוש שהיו משתעבדי ועוברים על לאו דלא תרדה אלא פירושו דהיו משתעבדים יותר מכפי שעור הכרגא ועל זה השאלה שיש גזל על זה אמר ליה שאין גזל משום דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא אם כן מה שמשתעבדים בהם הוא לא זה שגובים המס ששילמו בעדם אלא דכיון ששילמו המס הקנה להם המלך לעבוד בהם ויש להם דין שיכולים להשתעבד בהם אף יותר מכפי שיווי המס אלא דאעפי"כ אין להם להשתעבד יותר משעור עבד עברי כשעור של עבד כנעני דזהו דין של באחיכם לא תרדו בהם וע'"ז לא מהני הקנאת המלך והך דאם אין נוהגים כשורה מותר להשתעבד בהם נהי דאין לאו של באחיכם אבל למה לא ינהוג דין גזל במה שעובד יותר מכפי שיש בדין עבד עברי צריך לומד פשוט דבאמת בקנין עבד עברי יש שצריך לעבוד אצלו כעבד כנעני ממש רק יש דין על האדון באחיכם שאע"פ שיש לו קנין מ"מ לא יעבוד בו אבל כל זה הוא רק באם נוהג כשורה אבל אם אין נוהג כשורה שוב פקע דין של הך דבאחיכם לא תרדה שוב נשאר הדין על עמדו שיכול להשתמש בו בכל מדת וגבול הקנין שיש לו בו:

ובדברי הראב"ד דמפרש דהשאלה משום רבית וסיים עד דפרעי כבר נדחק הלחם משנה ונראה דהראב"ד בדקדוק גדול נקט דהנה הראב"ד כתב ומשתעבדי ט"ו להבין למה רק ט"ו הרי עד דפרעי יכול להשתעבד משום דהרי מלכא אמר דמאן דלא יהיב כרגא משתעביד למאן דיהיב כרגא אמנם פירוש הראב"ד לענ"ד פשוט דודאי השעבוד שיש לו למלך על כל אחד הוא רק לכרגא אם כן על יתר מכרגא אינו יכול לעבוד מכח זה דמלכא אמר דמאן דיהיב כרגא לשעבד במאן דלא יהיב רק על שעור הזה שנתן עבורו משום דעל שעור זה הוא משועבד למלך רק הנפק"מ לענין העבודה שהמלך אומר שאין יכול לקבל את עבודתו עבור תשלומין של הכרגא רק אם יעבוד בט"ו עבור העשרה זוזים של כרגא ואם לא ישלם לו עתה מעות שהרי זה יש רשות למלך שאין חייב להמתין על המעות ומותר מלך שהוא עכו"ם ליקח רבית לזה אמר דמשתעבדי בט"ו מפני זה שהמלך יש לו שעבוד על הרבית אם לא ישלמו ונמצא שעתה אין ישראל לוקח רבית מן הישראל רק לוקח עבודה שמשועבד למלך והמלך נותן לישראל עבודה יותר מכפי מה שמשלם עבור שהקדים לו המעות וממי הוא לוקח את העבודה ממלך ומלכא אמר דלשתעביד אם כן לוקח ממלך אבל אין לו רשות לעבוד בו רק עד דפרעי וכפי מה שהתנו עם המלך שיעבוד ט"ו עבור העשרה אשר שילם או יותר או פחות אבל לא לעולם שגם מלך אין לו רשות לעבוד רק עד תשלומי הכרגא והרבית ולישראל גם כן אין יכול למכור רק על זה ודבר זה מפורש בתורתן של רבותינו ראשונים ובדברי הראב"ד עצמו בשמ"ק לב"מ שם שפירש על הך דא"ל ר"פ כו' מנין זה על כסף הגלגלת שהיו נותנים למלך והיו שם עניים שא היו יכולים לפרוע והמלך מוכר אותם לעבודה לכל מי שיוציא הכרגא בשבילם והיה מזלזל זה בעבודתם אם היו ראוים ליטול ו' פשיטים ביום בשכרם לא היה מחשב כי אם ד' והיו בני פפא בר אדא פורעים הכרגא למלך ונפרעים מהם בזו העבודה וחשש רב פפא שמא הלואה היא זו והשיב לו כו' והמשפט כך הוא כו' הילכך אותו הזול מן המלך הם נוטלים עכ"ל והוא ממש כמו שפירשנו בדבריו בהשגות וזה ברור:

ויש לחקור אם מה שהמלך יש לו רשות עבור הכרגא לעבוד בהם איך ביאורו ויש בזה לומר בב' אופנים א' יש לומר בזה דמה שיש לו רשות לעבוד בו הוא לא מתורת עבד רק מתורת גבית המס ואף לאותו זמן שעובד בו לא עבד הוא רק גובה מס הוא הב') יש לומר להיפך שאף שאין לו רשות לעבוד בו רק כפי שעור הכרגא וקצת יותר עבור זה הרבית מ"מ כפי שעור הכרגא יש לו קנין הגוף בהאדם וכפי שעור זה הוא עבד שלו על זמן תשלומין הכרגא: ויש לומר בזה דתליא בשיטות דהנה אם נאמר שהמלך אין לו רק רשות לגבות החוב ממנו על ידי עבודה אבל אין לו קנין הגוף בהעבד לפי"ז תיקשה לכאורה בהך דרב סעורם אחוה דרבא דהוי תפיס אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא וקא"ל רבא שפיר עבדת דכיון שאין נוהגין כשורה מותר לרדות בהן בפרך מבואר מזה דאילו הוו אינשי מעליא היה אסור לרדות בהם והרי ישראל שלא נמכר ואין לו דין עבד אין בו כלל הך דלא תרדה בהם בפרך כמבואר בתורת כהנים הביאו הגהות מיימוני פ"א מעבדים אות ג' ז"ל בתו"כ תניא בו אי אתה רודה אבל אתה רודה בבן חורין עכ"ל וכיון דהני אינשי דרב סעורם הוי תקיף היה בשביל הכרגא כמבואר ברמב"ם ורבא א"ל דשפיר עבד משום שאין נוהגין כשורה מבואר דאם היו נוהגין כשורה היה אסור לרדות בהם בפרך בע"כ דיש להם דין עבד המשועבדים לכרגא דאם יש להם דין בן חורין הרי אין שוב כלל לאו דלא תרדה בהם ואף אם מעלו היה מותר לעבוד בהם טפי ממה שעובדים בעבד עברי אבל זה יש לדחות דהרמב"ם פ"א מעבדים ה"ז בדין של לא תרדה בפרך כתב ז"ה במה דברים אמורים בעבד עברי (ר"ל במה אסור לעבוד בפרך) מפני שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו עכ"ל לפי"ד עיקר החילוק אינו בין עבד לבן חורין מפני שזה יש לו דין עבד רק דעבד הרי נמכר מפני עניותו ודעתו שפלה במכירה זו שוב יש בו לאו דלא תרדה בו בפרך אבל כל פועל מדעת עצמו הוא עושה כן ולא שייך זה לפי"ז אף ביש לו דין בן חורין אם לא מדעתו ורצונו נמכר כגון אינשי דאין להם לשלם המס שוב הדרא לדינא דיש להם דין של לא תרדה בפרך לפי"ז שוב הדרא לכללא שבאמת רב סעורם אחוה דרבא לא קנה אותם וגופם אף שלא שלמו המס והמלך גם כן אין לו רק שעבוד לא קנין הגוף אעפי"כ עברו על לא תרדה בפרך אילו היו אנשים דמעלו כיון שלא מרצונם השכירו עצמם רק המלך משום שלא שלמו לו המס לקח אותם להיות עובדים עבור תשלומין המס ויש לאו דלא תרדה בפרך לפי"ז אין הכרע מגמרא זו אם יש למלך קנין בגוף הישראל כיון שלא שילם המס או לא:

אבל הראב"ד כתב בשמ"ק ז"ל וכי נפקי נמי צריכא גיטא דחירותא עכ"ל הרי שתפס שהמלך יש לו קנין בגוף של מי שלא שילם המס וכ"כ הריטב"א בשמ"ק לב"מ (עג) וז"ל בקוצר דקס"ד דתרי איסורי עבדי חדא משום רבית וחדא שמשתעבדים עבדים בהו עבודת עבד (ר"ל דאף לפי הס"ד דלא קנה הגוף מ"מ יש איסור עבודת עבד כיון שלא מרצונו הוא כמש"ב) כו' וא"ל מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דיהיב כרגא משתעביד במאן דלא יהיב כרגא כלומר כי כשיפרעו אברגא של אלו למלך קנאום באותו כרגא כקונה עבד עד שיפרעום ואין המעות חובו הרי יכול הוא למכרם שכן זכה ברטש הארץ וגוי קונה ישראל במלחמה כדאיתא פרק השולח והמלך מוכר זכותו לבי פפא כגון שמכר עבדו לישראל והרי הוא לו קנוי קנין הגוף והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי והיינו דאמרינן בפרק החולץ דלכי נפקי צריכא גיטא דחירותא וכדפרישנא התם שפיר ולא שייך בהא אין עבד עברי נוהג בזמן הזה שאין היובל נוהג שאין זה מותר בשפחה ואין דיני עבד עברי נוהג בו כלל וכדפרישנא בפרק השולח ע"כ הרי שהריטב"א סובר שהגוי קנה לישראל קנין הגוף והישראל שקנה את הישראל מאת המלך עבור המס קנה גם כן קנין הגוף:

איברא דיש לעיין טובא דאף אי"נ כשיטת הריטב"א והראב"ד דעכו"ם קונה בדינא של מלכותא אף את הישראל לגופו ואינו יוצא במחילה מרשות האדון רק צריך שטר חירות וכמש"כ הם מפורש וכ"כ באורך הריטב"א ביבמות מ"מ תיקשה טובא איך יכולה המלכות למוכרם לישראל אחר וכמבואר בהך דב"מ (עג) לפירוש הראב"ד וריטב"א דמלכא אמר דמאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא היינו זה הזכות שיש להם הם מוכרים לישראל המשלם כרגא ותקשה טובא הרי פסק הרמב"ם פי"ד מהלכות עבדים ה"י וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא ליתן ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה עכ"פ מבואר מזה דאף אם קונים עבד עברי לגופו מ"מ לא שייך קנין רק על הך ששייך לו ולא שיוכל למכור אם כן תיקשה טובא דנהי דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח וקונה את העבד עברי להיות לו לעבד מ"מ איך יכולים המלכות לזכותו למי שיתן כרגא עבורו הרי בעבד עברי אין זכות המכירה: והנה בעצם הך דאין יכולים למכור עבד עברי הכסף משנה פ"ב מעבדים הי"ב כתב ז"ל ברייתא שם (דף יז) עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת ובברייתא אחרת אמרו דאינו עובד את האח וכתב רבי לוי בן גרשון בפרשה משפטים שיתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר עכ"ל וביאור דברי רלב"ג הוא דממה שאנו רואים שאף שדין הוא שהיורש יורש כל זכותים שיש לו מ"מ כאן אינו עובד את היורשים בע"כ דצריך לומר דכאן אין לו רק זכות לעצמו ולא ליורשיו וכן למכור אין יכול מפני שאין לו רק זכות לעצמו והך דעובד את הבן הוא רק משום הך דתחת אבותיך יהיה בניך ואין צריך כלל לדין ירושה רק משום ברא כרעא דאבוה הוא אבל בת ואח שמדין ירושה הוא שוב דין הוא שאינו יורש ולכן גם למכור אינו יכול שרק לו יש זכות ולא למכור ולפי"ז יש לפרש גם כן הטעם דנמכר לעכו"ם דין הוא שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת כמבואר בקדושין (יז) וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו לפימש"כ רש"י ביבמות (סב) דאצל עכו"ם בן ובת שוים בירושה מבואר שבעכו"ם אין זה הדין של תחת אבותיך יהיו בניך שהוא דין שבן יש לו זכות בפני עצמו משום ברא כרעא דאבוה רק הוא יורש כשאר יורשים אצל עכו"ם שוב אף את הבן אינו עובד כמו הבת דלא שייך ירושה בעבד עברי לפי"ז ודאי דין הוא שכמו שישראל אינו יכול למכור עבד עברי שלו לאחר דאין לו זכות מכירה בעבד עברי כן לעכו"ם אין זכות מכירה בעבד עברי אם כן תיקשה נהי דעכו"ם קני לישראל בדינא דמלכותא מדין כיבוש מלחמה מ"מ איך הוא יכול למכור לישראל אחר הרי זכות מכירה אין לכל מי שיש לו קנין בעבד עברי ואין יכול להקנותו לאחר:

והנה בפ"ד מעבדים הלכה יוד על מש"כ הרמב"ם ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו כתב הכסף משנה כלומר דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד כלומר לימכר ולחזור אותו האדון למוכרה עכ"ל וראיתי בספר זרע אברהם בסימן כ"ג בתשובת מהר"מ זעמבא שכתב דלטעם הכסף משנה דלכך אין יכול למכור עבד עברי שלו משום לא ימכרו ממכרת עבד אם כן בעכו"ם שדין ה הוא שאין מצווה על לאו שלא ימכרו ממכרת עבד שוב יכול למכור עבד עברי שלו ולפי"ד הכס"מ סותר עצמו שבפ"ב כתב הטעם שאין יכול למכור כמי שאין מוריש לבתו וכאן כתב משום הטעם שהרי יש לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ובמחכ"ת ז"א דבאמת יש ב' ענינים הא' יש דין שיש לאו של לא ימכרו ממכרת עבד הב' יש דין שלבד הלאו של לא ימכרו ממכרת עבד לבד זה יש דין שאין יכול למוכרו והלאו דלא ימכרו ממכרת עבד אין פירושו שאין יכול למוכרו שהרי כתב הרמב"ם פ"ט מגניבה ה"א דהמוכדו עובר בל"ת ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכבר ביארנו בחידושי ב"ק דאף שכתב הר"מ פ"ו מבכורות דמוכר מעשר בהמה אינו לוקה מפני שלא הועיל המכירה אעפי"כ כאן הוצרך הרמב"ם לטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא סגי במה שלא הועיל מעשיו משום דאף מוכר על אבן המקח מי שיכול למכור עובר בלאו הרי דאין פירוש הלאו שלא יועיל המכירה רק פירושו ש שאסור למכור ואף דלרבא בכל איסורים אי עביד לא מהני ולוקה ובמוכר מעשר בהמה אין לוקה פשוט דרק היכא שמשום העבירה גורם שלא יהני אז לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל מוכר מעשר שם מה דלא מהני הוא לבד הלאו משום הך דאינו בעלים למכור והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אם כן ודאי אינו לוקה אבל עכ"פ הך דלא ימכרו ממכרת עבד אין הפירוש שאין יכול למכור רק שאסור למכור והרמב"ם הרי כתב שאין יכול למכור וע"ז שאין יכול למכור באמת צריכים לטעם הרלב"ג שאין לו זכותים אלו בעבד עברי ומש"כ הכס"מ על הרמב"ם הטעם דלא ימכרו ממכרת עבד הוא רק מש"כ הרמב"ם שלא הוצרך, ללאו דלא ימשול למוכרה באמה העבריה דתיקשה הרי אף שאין יכול למכור מ"מ צריך לזה שיהיה דין שיעבור על לאו לזה כתב הכס"מ דזה גם כן לא צריך לכאורה שהרי יש לאו של לא ימכרו ממכרת עבד ע"ז כתב הרמב"ם דכאן צריך ל ב' דברים הן ללאו והן שאין יכול מפני ש שמצינו שהתורה התירה שיכול למוסרה לבן הו"א שוב דכיון שזה יכול שוב יהיה יכול למכור ולא יעבור על לאו כתיב לא ימשול הא' שאין יכול כלשון של תורה לא ימשול שענינו שאין לו ממשלה על זה הב' לאו דלשון לא ימשול הוא גם לאו כיון שנאמר בלשון לא והבן [עיין תשובת דע"א סימן קכ"ט שלא ירד לזה]: ויש להביא ראיה ברורה לזה מערכין (דף כח) דמבואר יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העבריים ושדה מקנתו בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה והרי בתו קטנה יש לו רשות למוכרה ואי"נ דרק לאו יש לא ימכרו ממכרת עבד אם כן במחרים דלא שייך לאו זה למה לא יעשו שוב על ידי זה חרם להוי אמינא דאף אם יש לו רשות רק לשנים יכול אדם להחרים בע"כ דזכות מכירה חסר לו לבד זה הדין של לאו דלא ימכרו משו"ה גם להחרים אין יכול לפי ההוי אמינא:

שוב הביא הזרע אברהם דברי מהרי"ט בקדושין (יח) ד"ה ע"ע נמי נכפינהו בני משפחה שהביא בשם הריטב"א שהקשה איך יפדוהו בני משפחה הא נמכר לישראל הוא ואינו נגאל על ידי קרובים ותירץ דהא דאין נגאל בקרובים היינו דליכא חיובא לקרובים לפדותו כשנמכר לישראל אבל אם רצו פודין משו"ה פריך דמשום פגם משפחה נכפינהו וע"ז כתב מהרי"ט להקשות בתירוץ הגמ' דלא ניח"ל דלרבי יוסי הגלילי דסבר גאולת אחרים ל לשעבוד נכפינהו לקרובים לפדותו לשעבוד ותי' י"ל דדוקא לוקח מיד עכו"ם מצי לפדות לשעבוד דמכוחו של גוי אתי אבל נמכר לישראל כיון דאין דינו של ישראל למכרו כדכתיב באמה לעם נכרי לא ימשול למכרה ואמרינן במכילתא לא אב ולא אדון וכתיב לא ימכרו ממכרת עבד כיון שאין דינן של קרובים ליגאל מידו אף אם רצה לא מצי לאקנויי להו קנין הגוף שהיה לו בו עכ"ל וע"ז דן דמבואר ממהרי"ט דהא דמהני גאולה לשעבוד הוא רק אם יכול למוכרו למוכרו ולפי"ז נמכר לעכו"ם יכול למוכרו וזה מוכרח מהגמ' אם כן מוכרח דיכול למוכרו עכ"ד:

אמנם לענ"ד המתבונן בלשון מהרי"ט יראה כונה אחרת במהרי"ט דהנה הך דבישראל אם רוצה יכול לגאול סובר מהרי"ט דמ"מ אין זה דין גאולה שהרי דין של גאולה הוא אף בע"ב דאדון משום דזה נקרא דין גאולה לא דין הקנאה אבל דין נמכר לישראל אף שאם ירצה יכול לגאול מ"מ זה היכולת הוא רק אם רצה האדון וכמו שדקדק מהרי"ט אף אם רצה והנה עיקר הטעם דאין יכול למכור עבד עברי הוא משום הך דלזה אין זכות להאדון לפי"ז בנמכר לעכו"ם כיון דדין גאולה הוא ודאי דין הוא שגואל את דין העבדות ומשיג דין עבדות מיד עכו"ם שזה חידשה תורה בגאולה שמשיג את זכות העבדות שלו אבל נמכר לישראל שם אין דין גאולה שישיג דין עבדות רק דמשכח"ל אם גם העבד רוצה שאז העבד יכול להקנות עצמו בזה להגואל כיון שהישראל זה האדון הא' רוצה שיקנה גופו על ידי מה שישלמו לו ואין חסרון בזו ההקנאה מה שאין יכול למכור עבד עברי שלו כיון שגם העבד מצי מקנה עצמו אם כן האדון רק מקנה זה שלא יעכב בעלות שלו במה שהעבד הזה מקנה עצמו להאדון הב' ע"ז כתב מהרי"ט דמ"מ לא משכחת לה שהרי זה הישראל האדון הא' אסור ליקח באופן זה מעות שעובר על לא ימכרו ממכרת עבד ובגאולה מעכו"ם לא איכפת לן מה שהגאולה גורם שישאר עבד משום דזה העכו"ם אין מצווה על זה אבל גאולה מישראל אף שאין הישראל זה המקנה כל שעל ידי לקיחת הדמים הוא גורם שימכר ממכרת עבד שוב הוא עובר בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד דאין הלאו שהוא לא יקנה שז"א דכתיב לא ימכר כל שהוא המוכר הוא עובר על לאו זה אבל הקונה אינו עובר לזה בהך דקונה מעכו"ם אין מי שיעבור המוכר הוא עכו"ם והקונה הרי הוא אין עובר אבל בישראל המוכר עובר לפי"ז לא ימכר ממכרת עבד הוא לאו ויש ב' ענינים הא' שאינו יכול מפני שאינו שלו הב' אף אם יכול באופן שהעבד מקנה עצמו מ"מ אסור משום לאו דלא ימכר והרמב"ם כתב בפ"ב מעבדים ה"ח וכן הנמכר לעכו"ם מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל שנאמר וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל כיצד מכר עצמו במאה ונשאר ליובל משנת מכירה עשר שנים מחשב עשרה לכל שנה שעבד וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה וכלים שנאמר כסף ממכרו בכסף הוא נגאל מיד העכו"ם ואינו נגאל בשוה כסף עכ"ל ועיין לחם משנה שהקשה על הרמב"ם דמפורש בקדושין (דף ח) בפלוגתא דרבה ורב יוסף בשיראי דמביא רב יוסף ראיה לדבריו מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף כו' משמע דכולהו פשיטא להו דנפדה בשוה כסף אפילו עבד עברי הנמכר לעכו"ם דקרא דמכסף מקנתו בעבד עברי הנמכר לעכו"ם כתיב ואיך כתב רבינו שאין נפדה רק בכסף גם קשה דרבינו הביא קרא דמכסף ממכרו המבואר בירושלמי ובגמרא מבואר קרא דמכסף מקנתו. ונלע"ד בישוב דברי רבינו פשוט ונקדים שמקור דברי רבינו הוא בירושלמי קדושין פ"א ה"ב בכסף והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עבד שוה כסף ככסף והכא לית את עבד שוה כסף ככסף אמר ר' אבא מארי שניא היא ששינה עליו הכתוב כסף בכסף אוף רבי חייא בר אדא יודה שאם ביקש לגרוע שמגרע ויו צא אפי' בתבואה וכלים עכ"ל ונלע"ד בזה דהנה עבד עברי יוצא על ידי גרעון כסף אף בע"כ של אדון והנה מבואר בהגהות מיימוני בתשובת דשייכי לס"פ קנין סימן ל"א דמה שפועל יכול לחזור בו ילפינן מעבד עברי ובמציעא (יב) מבואר דמה שפועל יכול לחזור בו הוא משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים לפי"ז גם מה דעבד עברי יוצא בגרעון כסף דמיניה ילפינן שפועל יכול לחזור הוא משום הך דכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים לפי"ז פשוט הוא דבשלמא עבד עברי הנמכר לישראל דשם יש דין גם על האדון כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים מוכרח הוא להוציאו לחורין אף שגופו קנוי משום כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים אב' עבד עברי הנמכר לעכו"ם שאין על העכו"ם דין של כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים למה יוצא הוא בגרעון כסף אף בע"כ דאדון אמנם פשוט הוא דבעכו"ם בע"כ דאדון לאו מדין גרעון כסף הוא רק מדין גאולה וכמו שאחרים יכולים לפדותו בע"כ דאדון מדין גאולה כן הוא יכול לפדות עצמו מדין גאולה לפי"ז עבד עברי הפודה את עצמו מן העכו"ם יש ב' דינים הא' אם פודה עצמו בע"כ של אדון שם הוא מדין גאולה הב' אם פודה עצמו מדעתו של אדון שם אינו מדין גאולה רק מדין גרעון כסף ולפי"ז מבואר היטב דיש ב' פסוקים הא' מכסף ממכרו שם פירושו הוא מדין גאולה שנותן לו את כסף ממכרו ואין הכסף עושה פעולת קנין הב' מכסף מקנתו שם הפירוש שנקנה בגרעון כסף שהכסף הוא קנין לפי"ו מבואר פשוט הירושלמי בכסף הוא נגאל אם הוא בתורת גאולה כגון שהוא בע"כ שא"א להיות אצל מדין גרעון כסף רק מדין גאולה דין הוא שרק על ידי כסף הוא נגאל ולא על ידי שוה כסף אבל אם ביקש לגרוע ר"ל אם העכו"ם מרוצה שיצא שאז דין הוא שהוא מתורת גרעון כסף ומתורת קנין שוב דין הוא ששוה כסף ככסף ומגרע אפי' בתבואה וכלים ולפי"ז מבואר היטב דברי הרמב"ם שפסק דכסף הוא נגאל ולא בתבואה וכלים משום דהרמב"ם הרי מיירי אצל גאולת כסף שם הדין שרק בכסף הוא נגאל אבל הגמרא דקדושין (ח) הרי מביא את הקרא דמכסף מקנתו דלא מיירי מגאולת כסף רק מגרעון כסף שם אפי' בתבואה וכלים הוא נקנה דשוה כסף ככסף בקנינים וברור:

נחזור לענינינו שנתבאר לנו מכל זה דיסוד מה שאין יכולים למכור עבד עברי הוא משום דאין זכות מכירה ולא משום לאו דלא ימכרו ממכרת עבד אם כן שוב הדק"ל דאיך מועיל מה דמלכא אמר מאן דיהיב כרגא לשתעביד למאן דלא יהיב כרגא הרי אף אם המלכא יש לו זכות בהעבד מ"מ כיון שהוא עברי שוב הרי אין לו בהעבד זכות מכירה:

ונראה לישב זה בב' גוני הא' יש לומר פשוט דאלו הקונים מן המלך עבור כרגא את מי שאינו משלם הכרגא לאו מדין מכירת המלך הם קונים רק מדין גאולה שהם גואלים מעכו"ם וגואל הרי יש לו זכות השתמשות ואעפי"כ יש להם זכות להשתמש אף יותר מן הכרגא משום דגואל משיג זה הזכות שהיה לעכו"ם וכיון דכאן היה לעכו"ם זכות להשתמש יותר מכרגא עבור הרבית שוב אף זה הגואל משיג הזכות להשתמש יותר וכפי שאמד המלך שיווי זה ששוה לו מה שאינו משלם לו במזומן אבל באמת זה דוחק דלשון הגמ' לא משמע שזה יהיה מדין גאולה דקאמר מלכא אמר מאן דיהיב כרגא לשתעבוד במאן דלא יהיב כרגא משמע דמדין מכירה הוא שמכר להם המלך את מאן דלא יהיב כרגא לכן נלע"ד באופן ב' והוא דאף שהקונה עבד עברי הדין שאין יכול למוכרו הוא מפני שזה נובע ממכירת עבד עברי שהתורה אמרה שעבד עברי אין יכול למכור עצמו רק לזה שזה ישתעבד בו ולא שיעבוד בו אחר ובהך דלא ימכרו ממכרת עבד פירושו שלא ימכר ממכרת זו של עבד שגם אחר שנמכר יהיה זה האחר יכול למוכרו ופירוש הלא ימכר הוא שאין לו דין של מכירה ע"ז לפי"ז מה שאין יכול למכור עבד עברי שלו נובע גם כן מלאו דלא ימכר ממכרת עבד אבל לא כפי מה שרצינו לעיל לומר דהאיסור גורם דלא מהני וזה דחינו אלא דהאיסור גורם שהעבד אין מוכר עצמו לזה וכן ב"ד אין מוכרים אותו לזה לפי"ז כ"ז שייך רק בהך דעבד מוכר עצמו אבל עבד עברי הנקנה לעכו"ם על ידי כבוש מלחמה שם הרי קונה זה הכבוש את העבד כל מה שיכול לקנות ואף זכות המכירה לזה עכו"ם שכבש ישראל וקנה אותו שוב אף למוכרו יכול ובזה ארוח גם כן מה דקשה לכאורה הרי עבד עברי נמכר לעכו"ם אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וכאן כרגא הרי גזרו אבות אבותיו של המלך ומתחלת כבוש הארץ כן נעשה כמו שפירשו הראשונים בשמ"ק ב"מ (עג) שם ואיך יורשים הבאים אחריהם זכות זה אבל לפימש"ב לק"מ דעיקר זה הטעם דאין יורשים הוא שרק לו נמכר אם כן כ"ז שייך בנמכר דכמו שאין יכול למוכרו כן אין יכול להורישו וכדתלי לה הרלב"ג דהא בהא תליא אבל להיפך בכבוש דיכול למוכרו ה"ה דיכול להורישו דכמו שאם אין יכול להורישו אין יכול למוכרו ה"ה אם יכול למוכרו יכול להורישו:

איברא דעל אופן א' שכתבנו שמדין גאולה היא יש לעמוד דגאולה הרי פסקינן דאף אם נמכו' לעכו"ם נגאל לשיחרור מיהו זה יש לומר דעד כאן דין הוא שהגאולה לשיחרור רק אם הוא גואל על מנת לשחרר אבל אם גואל על מנת לשעבד אין נגאל לשיחרור עיין מחנה אפרים סימן ב' בזה אבל פשטות הגמ' הוא כאופן ב':

ובנזיר (דף סא) מבואר לענין דעכו"ם נתמעטו מנזירות רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא דאמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם כל שיש לו נחלה יש לו טומאה וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה ופירשו תוס' והרא"ש בפירושו שם דעכו"ם אינו מוריש עבדו לבנו שאין לעכו"ם קנין בגוף העבד כדדרשינן בפרק השולח אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה את זה אם כן כל שיש לו נחלה בעבדים קרוי אביו והוי בכלל לא לאביו ולאמו לא יטמא וכל שאין לו נחלה אינו בכלל טומאה כלומר בכלל אביו ואמו לא יטמא עכ"ד ונראה בכונת הדברים דלכך לא מצי להנחיל לבנו כיון דלא קנה קנין הגוף משום דכיון דחזינן דעבד עברי אין גופו קנוי שוב דין הוא שעובד את הבן ולא את הבת והענין הוא דכיון שאין גופו קנוי רק דין שצריך לעבוד עבורו אם כן לא נתחייב רק לעבוד עבורו ולא עבור אחרים ובנו דין שחייב לעבוד משום תחת אבותיך יהיו בניך אם כן גם עבד כנעני הנמכר לעכו"ם כיון שאין גופו קנוי שוב דין הוא שרק שעבוד יש ולא נשתעבד רק לו ושוב אין יורשים יורשים זה הזכות משום דהוא כעבד עברי הנמכר לעכו"ם ומשום דלעכו"ם הרי אין דין של בן שבן ובת שוים כמו שהבאנו מיבמות (סב) שכ"כ רש"י שם אם כן שוב דין הוא שאינו מוריש לבנו ולכך עכו"ם אינו מנחיל לבנו עבד כנעני:

אבל לפי"ז תיקשה טובא על סברת הרלב"ג שהבאנו דכיון שעבד עברי דין הוא שאין יכול להורישו לבתו שוב דין הוא שגם למכור אין יכול ולפי"ז תיקשה טובא הרי עבד כנעני הנקנה לעכו"ם עכו"ם זה אין יכול להורישו לבניו ואיך יכול למכור אותו ומפורש בתורה שעכו"ם הקונה עבד יכול למוכרו כדכתיב מהם תקנו וזה פלא על הרלב"ג ומוכרח כמש"כ דבאמת עיקר מה שאין יכול למכור הוא לא מפני שאינו יכול להוריש רק משום דאדעתא דהכי לא מכר עצמו עבד עברי שיש לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולזה באופן זה שעכו"ם נמכר לעכו"ם דלא שייך זה הטעם יכול למוכרו. וראיתי בספר דבר אברהם סימן י"א שם שהאריך בדין כיבוש מלחמה והקשה אי נימא דכיבוש מלחמה הוא קנין גמור בעכו"ם אם כן למה אין לו הנחלה בעבדים הרי משכח"ל אם שבה עבד במלחמה שקני קנין הגוף דשוב מנחילו לבנו והוא רצה לחדש דכיבוש של מלחמה אינו מועיל רק לכ"ז שהוא כובש אבל בבטל הכיבוש אז דין הוא שבטלה שוב העבדות ולזה אין זה קנין כמו גבי ישראל שארי קנינים לענין הנחלה זת"ד ולענ"ד עיקר חידושו אינו שהרי מדברי הריטב"א מבואר דהך דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מונח פירושו הוא שהמלך קונה אותם מדין כיבוש ומה שאם מוכר לישראל קנה הוא שקנה כיבוש זה והריטב"א מסיק שם דמחילה אין מועיל וצריך גט חירות כיון שגופו קנוי וכ"כ בריטב"א יבמות והרי אין גופו קנוי רק משום הטסקא אם כן אם שילם הטסקא ומחל לו עבור מה ששילם עבורו שוב הרי נשאר כמקודם בלא כיבוש שהרי אין לו כיבוש רק להכרגא אעפי"כ לא מהני מחילה בע"כ דאף שתחילת קנינו הוא על ידי כיבוש לטסקא וכדומה כל שקנה על ידי כיבוש שוב נשאר שלו מדין קנין עצמי שיש לו בזה הכיבוש וכן מוכרח מהך דעמון ומואב טהרו בסחון והרי משנכבש מסיחון בטל קנינו של סיחון שוב נשאר של עמון ומואב ואנו לוקחים זה על ידי כיבוש שלנו ואיך טהרו מיהו זה יש לישב דהכבוש עושה של סיחון ואנו קונים מסיחון בכבוש ונתרוקן מרשות סיחון לרשותינו ולא נעשה של עמון כלל אבל מהך דכרגא דמבואר דיכול להשתעבד בו וצריך גט חירות אם מוחל לו זו הטסקא מבואר הוא דכיבוש קנין נמשך אף בבטל הכיבוש:

אמנם לקושיתו מהך דנזיר נלע"ד בזה להוסיף בענין הכיבוש דאף שעכו"ם קונה על ידי כיבוש מ"מ אינו קונה יותר ממה שיש לישראל בעבד עברי והטעם שיכול למכור הוא רק כמש"ב דלא שייך לא ימכרו ממכרת עבד אבל קנין עולמי בגוף כישראל בעבד כנעני לאחר מילה וטבילה אין לו אם כן לענין ירושה אינו יורש שהרי זה הענין של ירושה הוא שייך רק אם הגוף קנוי לו:

והנה בסנהדרין (נט) גבי הך דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור שם פריך והרי יפת תואר ומשני שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו ולכאורה תיקשה מזה על אלו הראשונים הסוברים שיש קנין כיבוש לעכו"ם ומפרשי הך סוגיא דגיטין (לז) דמשום כיבוש קנה השבאי ואיך מפורש כאן דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו ועיין בח"ס חיו"ד סימן י"ט שעמד בזה והר"ן בחידושי סנהדרין שם פירש מפורש דהך דלאו בני כיבוש נינהו היינו שאין קונים את הגוף:

והנלע"ד בזה דודאי במלחמה עכו"ם קונה על ידי כיבוש ועיין בזה ברמב"ן ביבמות שבאמת דעתו שעל ידי כיבוש קונה גם כן קנין הגוף ולא רק למעשה ידיו ואעפי"כ אתיא לן שפיר הך דסנהדרין וז"ל הרמב"ן ביבמות (מה) ויש לפרשה משום דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה משום דכיון דמקבלים הם מלכותו ומקבלין הם גזרותיו הרי הן כנמכרים לדעת עצמן והוה ליה על גופיה והיינו דקאמר מוהרקייהו דהני דקני בטפסא דמלכא מנח וכיון דגופא משתעביד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם עכ"ל הנה דסובר דמשום דינא דמלכותא נעשה עבד אף בלא טבילה והנה דינא דמלכותא הוא משום כיבוש מלחמה כמפורש בריטב"א ב"מ (עג) ויבמות (מה) וכ"כ המאירי שם והנה הרשב"א שכתב ביבמות (מה) שקונה בשבי קנין הגוף מוישב ממנו שבי לכאורה פלא הא בגיטין (לז) מבואר דמוישב ממנו שבי לא ילפינן רק שקונה למעשה ידיו לא קנין הגוף אמנם פשוט דכונתו ממש כמו ישראל הקונה עבד עברי וכדמפרש לה באמת הרשב"א דמיירי בישראל הנמכר לעכו"ם וכמש"ב אבל הרמב"ן הרי כתב מפורש לענין עכו"ם וגם שאין צריך טבילה לענין שיהיה נקנה זה כעבד כנעני אם כן מוכרח דעכו"ם קונה עכו"ם בכבוש:

אמנם לענ"ד המתבונן בלשון הרמב"ן יראה שהרמב"ן ז"ל הוסיף לנו מילים דכיון דמקבלים הם מלכותו הרי הם כנמכרים לדעת עצמן וכונת הרמב"ן פשוט דהנה יש קנין של כיבוש אף שעצם הכיבוש הוא איסור וגזילה מ"מ חידשה תורה שיש קנין של כיבוש בעכו"ם והוא כמו כסף וחזקה אבל קנין זה של כיבוש הוא רק כשאר קנין שאינו קונה עבד לגופיה אבל יש דינים שעכו"ם הוא מצווה על דינים ונימוסים ודינים ונמוסים היינו מה שהמדינה עושה וזה הוא לא קנין רק מה שהמדינה מסכמת ולזה כתב הרמב"ן דכיון שהם מקבלין מלכותו ומקבלין גזרותיו הרי הן כנמכרים לדעת עצמן ר"ל שהם מסכימים לזה ושוב נקנה מצד דינים ולכך הקונה מהמלך קונה גם גופו אף בלא טבילה כיון שהרי המלך היה לו קנין בגופו:

ולפי זה לענין הך דינא דישראל שם הרי עצם המלחמה היא דין והתורה אמרה שישראל העושה מלחמה קונה את הנפשות לא מצד קנין כיבוש רק עצם זה הכיבוש הוא דין תורה שהוא מקנה את כל הנמצא בה שפיר הכיבוש הזה קונה את הגוף אף שהוא שלא מדעתו של הנשבה דדין התורה שולט אף על העכו"ם כדקיי"ל דאומרים כך דינינו אף שבדינו העכו"ם פטור עיין בכורות (יג) שם ולזה שפיר תירץ הגמ' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו ופירש"י דלהם לא ניתנה הארץ ליכבש היינו שאין עצם הכיבוש דין רק עושה קנין ורק למעשה ידיו אם כן אין יכול להפקיע האישות שלא מדעתה כיון שאין לו קנין הגוף אבל ישראל דבני כיבוש נינהו שוב עצם הכיבוש הוא דין של תורה שעושה את הך דקנין הגוף שוב פקע אישות של עכו"ם שהוא רק קנין הגוף לא קנין של כיבוש של עכו"ם שהוא רק קנין כחזקה וכדומה:

ולענין כיבוש מלחמה אם יחיד קונה בכיבוש ראיתי לבאר קצת כתב הרמב"ם פ"ח מה' עבדים ה"כ ישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תנוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר לשם עבד הרי זה עבד לשם בן חורין הרי זה בן חורין עיין כסף משנה שפירש דברי רבינו דזה לפי"ד הך דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין והלחם משנה הקשה דהרי זה רק מדעתו הוא ולפי"ז נשאר הרמב"ם בלא ביאור גם פלא לענ"ד על הכסף משנה איך נוכל לפרש שזה מדין גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד הרי כתב רבינו לשם עבד הרי זה עבד והרי לא מצינו רק שמטבילין גר על דעת ב"ד ולא עבד ואיזה זכות הוא לו שיהיה עבד וזה פלא:

אמנם ברור לענ"ד דדברי הרמב"ם מטעם כיבוש מלחמה אתי עלה וסובר דיחיד אלם יש בו גם כן דין וישב ממנו שבי ולזה אם תקף עכו"ם קטן והטבילו לשם עבד הרי זה עבד משום דבאלמות שלו הוא זוכה בו מדין וישב ממנו שבי ואח"כ בטבילה נעשה עבדו גמור ולכך אם הטבילו לשם גר הרי זה גר ואין יכול למחות משום דעבדו הרי יכול לתקוף בע"כ ולטובלו לשם גר ומה שמצא תנוק עכו"ם הדין כן סובר הרמב"ם פשוט דהנה הרמב"ם פסק פ"ט מעבדים ה"ב וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו אם כן חזינן דעכו"ם יש לו זכות למכור בניו אם כן שוב ישראל זה זוכה במציאה זו כמו בכל אבידת עכו"ם והבן:

שו"מ בספר דבר אברהם סימן א' שם פלפל בחכמה והעלה דאלמות של יחיד אינו קונה והנה לבד מה שמדברי הרמב"ם מוכרח היפך זה לבד זה מוכרח לענ"ד שכן תפס הב"י שכתב בכסף משנה פ"ט מעבדים ה"ד דדינא דמלכותא קונה לגוף והך דגיטין (לז) דוישב ממנו שבי שלא קנה לגופו הוא בשהיה שלא על פי מלכות הרי דאף כובש יחיד יש לו דין כיבוש וכ"כ בב"י יו"ד סימן רס"ז כמש"כ בכסף משנה ולפלא בעיני יותר שבח"ב סימן ו' שם הביא שמוזר הדבר בעיני כל שיהיה דין אלמות וכבוש ביחיד והגאון ר' אליהו ברוך גם כן אמר דרק אם יש בנמוסי העם שמותר לכבוש קונה בכבוש והרי לפנינו דעת הב"י אינו כן וגם מהרמב"ם מוכרח זה שאינו כן אלא ודאי יש קנין אלמות אף ביחיד:

איברא דלפי מה שהוכחנו חל עלינו לישב את הסתירות הנמצאים על זה והנה בדבר אברהם שם תמה מהך דין דסקריקון דגיטין (נה ע"ב) דגזרה קמייתא כל דלא קטיל ליקטלהו דאמרינן אגב אונסא גמר ומקני ולמה לן כלל לזה ותיפוק ליה בלא זה הרי שבאי קנה מדין וישב ממנו שבי אמנם לענ"ד זה לק"מ דהנה מבואר שם בגיטין (לז) דמשום יאוש בעלים קנה בהך דוישב ממנו שבי וכבר תמוהו הראשונים דאם שבי קונה למה צריך ליאוש בעלים אמנם לענ"ד פשוט דודאי בכל גזלן לא אמרינן שקונה רק שבאי היינו הלוקח עם מלחמה אבל גדר השבאי שאימתי נקרא וישב שבי שכבר שבה רק אם זה נתיאש אז נקרא ששבה ממנו אבל כל שבדיני המלכות יכול להוציא ממנו לא נקרא עדיין ששבה לפי"ז פשוט בהך דסקריקון דדין גזל לא הותר והיה יכול לתבוע בדין אם כן לא נקרא עדיין שבאי ורק אגב אונסא גמר ומקני אבל ודאי בשבי אף יחיד קונה וכמש"ב בזה מהראשונים:

איברא דלפי זה תיקשה על מה שפסק רבינו פ"ח ממלכים ה"ז דלא רצתה להתגייר מגלגלין עמה י"ב חודש לא רצתה מקבלת שבע מצות ועיין כסף משנה שדימה רבינו דינה של יפת תואר לדין של עבד והטעם פשוט משום דקני לה בכיבוש מלחמה והרי היא כשפחתו אבל תיקשה הרי נתבאר שבכיבוש הוא קונה שאף להטבילו יכול בע"כ כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דפ"ח מעבדים ה"ב שהבאנו שאף קטן יכול להטביל אף לשם גירות ואף אם הגדיל אין יכול למחות אם כן למה כאן אינו יכול לכפות אמנם פשוט דיפת תואר שאני דכיון שנבעלה יש לאו דלא תתעמר בה שלא ישתמש לשם שפחות וכמבואר ברמב"ם פ"ח ממלכים ה"ו אם כן בטל ממנה שם שפחות לזה דין הוא שאם משתמש בה עובר בלא תתעמר אם כן שוב לא שייך שיכפה אותה לקבל גירות מדין כיבוש שיש לו בה שמבעילה זו שבא עליה בטל השפחות של כיבוש ממנה רק דין של קנין נשאר בה לענין שיכול לקחתה לאשה וזה נשאר בה עדיין קנין הגוף מהכיבוש שקנה אותה ואף בשביל קנין זה גם כן הדין שמגלגל עמה עד י"ב חודש והבן:

ובעצם הדין אם שייך כיבוש מלחמה לענין אישות שבכח כיבושו שהוא כובש הרי הוא קונה את האישות נראה דדבר זה בין הראשונים במחלוקת שנויה והוא הנה הרמב"ם כתב בפ"ח ממלכים ה"ו ונושאה בכתובה וקדושין אבל הרמב"ן בפירוש התורה לפ' תצא פרק כ"א פסיק י"ג כתב ז"ל ואחר כן תביא אליה ובעלתה אמרו בספרי אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומד שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כגויה שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תדין כאשת איש וכך אמרו בגמ' במסכת קדושין ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה עכ"ל והנה לפי"ז בע"כ דהאישות שיש לו בה אף שהיא גויה הוא כדין כיבוש מלחמה הרי דשייך ביבוש על אישות ולפי"ז לכאורה הרמב"ם ורמב"ן חולקים שדעת הרמב"ם הוא שקדושין יש לו בה כדין כל אשה הנקנית בקדושין אבל לדעת רמב"ן אין לו בה קדושין מפני שעדיין כגויה וכן ראיתי למחברי זמנינו שתפסו כן:

ולשיטת הרמב"ם הך דאין לך בה אלא מצות בעילה הכונה פשוט לפימש"ב דעל ידי מלחמה קנה אותה קנין גמור לעבדות אעפי"כ משבא עליה במלחמה שוב נעשה הדין של ומכור לא תמכרנה אבל אפשר לפרש שבאמת יש לו שפחות בה רק לאו הוא שיש עליה ומכור לא תמכרנה לזה בא הספרי לפרש שאינו כן אלא שאף דין שפחות בטל ממנה ואין לו בה רק מצות בעילה וכמו שפסק גם הרמב"ם שאם מכרה אינו מכור ומחזיר הדמים-:

ולענ"ד נאמרו בענין זה שלש שיטות חלוקות הא' הוא שיטת הרמב"ם פ"ח ממלכים שביאה ראשונה פשוט היא ביאת פנויה וגויה ואין לו בה קנין בלל משום דעדיין גויה היא הב' היא שיטת רמב"ן שודאי ביאה ראשונה היא בגויות אבל הרי הדין הוא שאף גויה יש לה דינים של בעולת בעל ולזה ישראל הבועל יפת תואר אף שעדיין גויה היא ואין בה דין של קדושי בסף ושטר שאין קדושין תופסין בגויה מ"מ נעשה בה דין של ולקחה דעכו"ם שהיא בעולת בעל וזה שהרי בעולה יש להם וזה לפי דברי הרמב"ן כונת הספרי אין לך בה אלא מצות ביאה לבד ר"ל שאין לך בה דין של קדושין רק דין בעולת בעל לפי"ז פשוט דמש"כ רמב"ן שאם זנתה תחתיו תדון כאשת איש הכונה הוא שרק היא תדון כאשת איש אבל ישראל הבא עליה אין נדון בבא על אישה זו באשת איש יען היא גויה ואין אישות לעכו"ם ולא עבד רק על ודבק באשתו לא באשת חבירו כמש"כ תוס' גם כן בקדושין (כא) וכמש"ב הרמב"ן גם כן בפסוק י"ד שם ושלחתה לנפשה אמרו בספרי ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ישראל ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה כאשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ייתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה זאת כי אם אחרי בעילתו תעמוד ימים רבים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט עכ"ל כונת רמב"ן פשוט משום דאזיל לטעמיה שבביאה זו עדיין היא גויה רק דין הוא שישראל שישראל הקינה אותה על ידי כיבוש יש לו קנין ביאה של גויה אף שבכל גויה אין לו קנין זה כאן יש לו זה הקנין דזה חידוש התורה של ובעלה ולזה הדין הוא ושילחה לנפשה שאין צריכה גט דכיון שאין לו בה רק קנין בעולת בעל של בן נח אם כן כמו דשם הדין שעל ידי מה שמשלחה מביתו מתגרשת כן כאן דין הוא שבמה שזה משלחה לנפשה היא מתגרשת אבל אם תיכף אחר הביאה לא ישנא אותה שוב דין הוא שנשארה אח"כ יהודית ונשארה אשת איש יהודית והטעם שנשארה יהודית הוא משום הך דלענין גירות קנה לה בכיבוש מלחמה ויכול הוא לכופה על הגירות על ידי שקנה בכיבוש אלא דאף שעתה היא יהודית מ"מ לענין קנין האישות נשארה בדין כיבוש מלחמה ונקנית היא לענין אישות לזה דין הוא שאף שלא בעלה מדעתה מ"מ נשארה עתה אשת איש של הך דיהדות וצריכה גט כיון שהרי עתה היא יהודית וקנין האישות נשאר בה שוב עתה צריכה גט כדין אשה יהודית:

ולפי"ז שביארנו בשיטת הרמב"ן מתישב גם כן מה שראיתי מקשים על שיטת הרמב"ן שלפי מה שנראה מדבריו יפת תואר נעשית אשתו אף בע"כ דידיה וכמו שאמר והיא כאנוסה אם כן הרי מוכרח שאף בע"כ קונה אם כן איך קאמר כסף באישות מיהו לא אשכחן בע"כ לפי"ז הרי מצינו בע"כ ביפת תואר ולפי"ז פשוט דלק"מ דודאי כסף לא אשכחן בע"כ משוט שהרי מה שנשארה אשתו הוא רק משום זה שקנה אותה על ידי מה שבעלה בכיבוש מלחמה אבל לא משום כסף ושטר ולפי שיטת הרמב"ם שנושאה על ידי כתובה וקדושין ודאי דין הוא שאף בע"כ לא קנה משום שהרי נעשית גיורת ודין הגיורת הוא שבטל ממנה הכיבוש ונשאר בה דין קדושין מדעתה כבכל אשה:

ולפי שיטת הרמב"ם דנעשית גיורת ואח"כ ביאה שניה הוא מפרש הספרי דושלחה לנפשה באופן אחר דקאי על אם לא חפץ בה לאחר שלחצה במלחמה קודם שנתגיירה שהדין שאם אין רוצית להתגייר מגלגל עמה עד י"ב חודש וה"ה אם לא חפץ לקחתה מגלגל עמה עד י"ב חודש שתתגייר ואם לא תקבל שבע מצות כדין גר תושב וכדין כל שכבשו במלחמה ולזה דין הוא שרק ושלחה לנפשה אבל לא לבית אביה לעבוד ע"ז והענין הוא דאביה ואמה הוא ע"ז שלה כמבואר כ"ז ברמב"ם ואם משלחה לבית אביה נקרא שמשלחה לע"ז וכמש"כ הרמב"ם גם כן לענין בעל בת אל נכר שבת שהיא גר תושב לא נקרא בת אל נכר שסו"ס נעשה בה שינוי שנתגיירה מע"ז שלה וזה שדקדק הרמב"ם פ"ח ממלכים הר"ז שם לא רצתה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה עכ"ל והיינו משום דענין ושלחה לנפשה הוא שתקבל שבע מצות בני נח:

והנה בסנהדרין (כא) מבואר ואמר רב יהודא אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נשואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא ש"מ בת יפת תואר היתה והנה תוס' הקשו שאם נימא דיפת תואר לא הותר בה ביאה ראשונה רק אחר גירות אם כן איך הותר איסור אחוותיה הרי אחר גירות היא ישראלית גמורה אבל לפי דברי רמב"ן אתיא דברים כפשטן שאף אחר גירות מ"מ עיקר קיום הגירות הוא רק אם יחפוץ בה אחר ביאה שניה ואי לא אינה גיורת לפי"ז בביאה שניה עדיין אינה גיורת משום הכי דין הוא שאין כאן איסור אחוותיה ועיין חידושי רמב"ן לקדושין שהביא שמורו הראה לו שבירושלמי פליגי אם ביאה ראשונה הותר קודם:

השיטה הג' שיטת ריטב"א בקדושין שכתב דאפשר דמשום דהוי בע"כ לאו אחתיה היא ולית ליה לר"י הא דדרשינן הכא ולקחת לקוחין יש לך בה ועד שתתגייר בלב שלם דין גויה יש לה עכ"ל ומתבאר דאף שלא הותר רק אחר כל המעשים מ"מ דין גויה יש לה לענין יחוס והך דאחר) כל המעשים הוא שלענין זה הועיל גירותה שאינו עוד. בא על גויה אבל גיורת לא הויא כיון שאינו מדעתה והדבר צריך מובן איך מתחלק הענין דלענין ביאה הותר ולענין הך דיחוס אינה ישראלית ונראה בהבנת ריטב"א פשוט דהנה כבר הבאנו מהרמב"ם שכמו שדין הוא שאסור לקיים עבדים שאינם מולים וטבולים כן אסור לקיים יפת תואר שאינה טבולה ולפי"ז כיון שאסור לקיים שאינה טבולה מה שהיא טובלת עצמה הוא רק כדי שיהיה מותר לקיימה ואין זו טבילה של גירות והוא בע"כ אלא דכמו דטבילת עבדים שאינה של גירות מועיל בע"כ ה"נ לענין זה הקנין שיש לו זה שיכול לכובשה זה צריך טבילה ואסור לקיים בלא טבילה ולפי"ז הוא רק דין טבילה על הקנין שיש לו בה שהוא מעין קנין של עבדות אבל לא טבילת גירות ואעפי"כ אינו בא על גויה שאינה גויה שכבר נטבלה לקנין זה וגם שפחה אינה שהרי רק לקנין זה היא קנויה ולא להשתמשות כשפחה ולכך הבנים יש להם דין גרים גמורים ואין בהם איסור אחות ולפי"ז לפי שיטת ריטב"א ודאי לר"י אינה צריכה גט שהרי רק קנויה לו מטעם קנין כיבוש ואם הוא משלחה מפקיע ממנה קנין זה ומותרת לשוק:

ולפי"ז לענין אם שייך כיבוש לענין גירות שיכול לגייר בע"כ נחלקו ג' שרפי מעלה מרבותינו הראשונים שיטת הרמב"ם ורמב"ן דאף לזה שייך כבוש שקנה בכבוש לענין זה הדין שיכול לגייר אבל שיטת ריטב"א אינו כן כאמור מדבריו ביפת תואר שאינה. גיורת כיון שבע"כ על ידי כיבוש היא עושה כן:

ועיין ספר קול בן לוי להרב ר' רפאל הלוי שם בהלכות מלכים מה שהאריך בדברי הרמב"ם וביבמות (מז) במה דס"ל לרבנן שאין מטביל בע"כ דשיטת הרמב"ם ורי"ף שאף לעבדות אינו מטביל בע"כ ולכאורה צריך להבין לפי שיטת הרמב"ם דאחר שבעלה במלחמה אסור להשתמש בה לשפחות אם כן איך קאמר רשב"א דטובלה תחילה בע"כ לשם עבדות הרי יש לאו דלא תתעמר בה וצריך לומר דכיון שכאן הכונה הוא כדי שיטבול אח"כ לשם אישות וגירות לא נקרא לא תתעמר בו והבן ועיי"ש מה שהאריך בדברי טעם וסברא ואכמ"ל:

תוכן העניינים

חלקו של יוסף (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה