אור ברסלב

חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ

סימן ז

סימן ו

בדין מצות אין צריכות כונה:

עיין להגאון טורי אבן (ר"ה דף כח) ד"ה מצות א"צ כונה שכתב ומקשו הכא מדמבעיא לן בסוף פ"ק דברכות (דף יג) היכי דנקט כסא דשכרא בידו וסבור דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ומאי מיבעיא ליה הא מצות א"צ כונה ומאי נ"מ בהא דפתח אדעתא דחמרא ותירץ הר"ר יונה דהא דמצות אין צריכות כונה ה"מ במצוה התלוי במעשה שהמעשה הוא במקום כונה אבל במצוה התלוי באמירה לבד צריך כונה דכשאינו מתכוין ואין עושה מעשה הו"ל כאלו לא עשה שום דבר מן המצוה וק"ל דא"כ מאי פריך מהיה קורא בתורה דאם לא כיון לבו לא יצא הא ק"ש שאני דתלוי בדבור וצריך כונה לכו"ע עכ"ל:

ולענ"ד הכונה של רבינו יונה פשוטה ונעתיק את עצם לשון רבינו יונה בסוף דבריו שכתב שהאמירה הוא בלב עכ"ל ונלע"ד בכונתו פשוט דהנה יש ב' גדרים בזה הא' יש מצוה שתלויה בדבור כגון ק"ש דכתיב ודברת בם וזה ודאי שפירושו הוא עצם הדבור והכונה בה היינו רק הכונה לעצם מצות הדבור וכדין כל מצוה ולכך אם אין צריך כונה בכל מצוה גם בק"ש אין צריך כונה אבל היכא שאין הדין דבור רק ברכה כמו ברכת המזון שהוא רק בלשון וברכת השם לא שייך לומר שהמצוה בה דבור שהיכן נזכר דבור רק ברכה פירוש הודאה לד' על המזון שוב הרי ודאי דצריך תו כונת הלב והוא כמש"כ רבינו יונה גבי הך דבעל קרי מהרהר בלבו ועוד דאף מי שאין יכול לדבר יהרהר שגם ההרהור חלק מברכה שהוא החלק של הלב וכדכתיב חם לבי בקרבי בהגיגי כמו שהביא שם רבינו יונה ולפי זה עיקר המצוה היא ברכה וברכה ודאי הוא שכולל אף את הלב ולפי"ז הנה שפיר כתב רבינו יונה שכאן לכו"ע צריך כונה משום דענין המצוה היא או מעשה המצוה או כונת המצוה והנה אמרינן בסנהדרין (סה) דמגדף הואיל וישנה בלב לא חשיב הדבור מעשה ופירוש הדברים שהרי גם צירוף מחשבה יש בה וזו המחשבה אין בה מעשה לפי"ז גם בהך דברכה כיון שיש בה גם ענין כונת הלב הדבור לבד לא הוי מעשה ולפי"ז כונת דבינו יונה פשוט דגבי ברכה אם אין כונת הלב מהיכא תיתי יחשב ברכה הרי ישנו בלב אם כן אין הדבור מעשה ולא עשה כלל ובשלמא בכיון שפיר חשיב ברכה משום הכונה אבל אם לא כיון איך יחשב ברכה והרי ענין ברכה היא הודאה וכיון דלא הוי מעשה ולא כונה איך יחשב ברכה אבל ק"ש שהיא מצות דבור כל שנקרא דבור הוי מצוה ויצא וז"ב:

עוד כתב הטורי אבן ובשם הר"ש תירץ דאע"ג דמצות אין צריכות כונה הני מילי בסתמא אבל מתכוין להדיא שלא לצאת אינו יוצא והכא דמתכוין שלא לצאת כלל משכרא אלא מחמרא דוקא עכ"ל ביאור דברי רבינו שמואל לענ"ד כן דהנה יש לפרש בהך דמצות אין צריכות כונה ב' ענינים הא' יש לומר דאין צריך כונה כמו גבי קדשים דדין הקרבן הוא שיכוין רק סתמא לשמה קאי ה"נ דין של המצוה הוא בכונה רק דאין צריך שיכוין משום דסתמא לשמה קאי הב' יש לפרש דבאמת במצוה אין כלל ענין של כונה ואין הכונה שום שייכות אל המצוה והתורה לא רצתה רק מעשה המצוה:

ונראה דבזה נחלקו הרשב"ם עם שאר הראשונים דהרשב"ם דאית ליה שאם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא היינו משום דסובר דלפי"מ דקיי"ל דמצות אין צריכות כונה לא שאין שייכות להמצוה עם כונה אלא דסתמא גם כן נחשב בזה כמו כיון לצאת משום הכי הדין הוא אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא אבל שארי הפוסקים סוברים שאין הכונה שום שייכות למצוה למ"ד אין צריך כונה אם כן אף אם כיון שלא לצאת גם כן סו"ס עשה מעשה המצוה: וכתב עוד הטורי אבן ול"נ דלמ"ד אין צריך כונה אפי' מתכוין בהדיא שלא לצאת אפי"ה יוצא דהא בפ"י דעירובין (דף צה) תנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א ב' ב' ומוקי"ל בגמ' במצות צריך כונה פליגי ת"ק סבר מצות אצ"כ לעבור על בל תוסיף ולא לצאת ואי מכניסן ב' ב' אע"ג דאין מכוין למצוה עובר על בל תוסיף ור"ג סבר מצוה צ"כ בין לעבור בין לצאת משו"ה מכניסן ב' ב' כיון דאין מכוון למצוה אינו עובר ואי אם מתכוון שלא לצאת אין יוצא אכתי יש עצה שיתכווין בהדיא שלא לצאת שאז לא יעבור על בל תוסיף עכ"ד:

ולענ"ד לפימש"ב לק"מ דהנה ודאי למ"ד מצות צריכות כונה אי אפשר לומר כמש"ב בטעם כונת המצות דהוי כגדר לשמה דאם כן לא היה צריך לכוון בפירוש לשמה והוי לן למימר דסתמא לשמה קאי אבל בהכרח מטעם זה דלמ"ד דצריך כונה היינו גדר אחר דגבי מעשה המצוה לא נחשב מעשה מצוה רק אם הוא חושב עבור מצוה ואם אין חושב זה לא נחשב מצוה:

דלפי"ז מבואר לענ"ד פשוט הסוגיא דעירובין דבשלמא למ"ד דמצוה צריך כונה אם כן בלא כונה לא נעשה מעשה המצוה מה"ט גם לעבור הדין הוא דבעי כונה משום דאי לא"ה לא נעשה מעשה המצוה ואין כאן בל תוסיף אבל אם לעבור לא בעי בונה היינו משום דעצם הך דמעשה המצוה היא המעשה אלא דיש פרט כונה אם כן זה שייך רק גבי מצוה צריך כונה והוא פרט אבל בעבירה אינו שייך כונה אם כן ודאי כל שעשה מעשה מצוה בבל תוסיף עבר על בל תוסיף אם כן אף אם כיון שלא לצאת ולא יצא המצוה זה לא מהני רק בעצם המצוה דשייך בה דין שצריך לשמה עלה א"כ אם כיון שלא לצאת חסר לשמה אבל בל תוסיף אטו בל תוסיף צריך לשמה הרי עבירה היא ולא שייך בה כלל לשמה אם כן כל שהוסיף מעשה כזו שאילו לא הוסיף היה מעשה מצוה שוב עובר על בל תוסיף והבן:

ונלע"ד דיסוד סברה זו מוכרחת לכו"ע והנה הטורי אבן שם הקשה עוד וז"ל וה"ג משמע להדיא בהא דמסיק לקמן במתן דמים לר"י דעובר בלא מתכוין בב"ת ואמאי יתכוין להדיא שלא לצאת ולא ליתן לשם בכור הנוסף על מתן אחת של בכור א"ו אפי"ה עובר בב"ת אע"ג דמתכוין שלא לשם בכור להדיא עכ"ל ובעניי לא זכיתי להבין דאכתי איך מועיל לקושיתו במתן ד' שנתערב במתן אחת שהרי אכתי יש עצה שיחשוב בדמים הנוספים של בכור מחשבה הפוסלת כגון חוץ לזמנה וכדומה דשוב הא לא הוי זריקה כה"ג לגבי בל תוסיף כיון שאילו היה עושה את הזריקה הא' כן היה הקרבן פסול דהא בקדשים קיימינן ושוב לא עבר על בל תוסיף וגם הקרבן אינו פסול שהרי כבר עשה בה הזריקה הא' שהיא זריקתה בהכשר בע"כ דצריכים אנו לבוא לחידוש זה דכיון דמצות אין צריכות כונה אם כן אין הכונה חלק אצל מעשה המצוה רק הוא דין פרטי שיש מחשבות פוסלות שוב זה לא שייך רק בהך דמצוה שהדין הוא שקרבן צריך לשמה אבל עבירה של בל תוסיף אטו גש היא צריך לשמה ולכן כל שעשה מעשה המצוה הדין הוא שעובר על בל תוסיף ומוכרח כחילוק:

עוד ראיתי להטורי אבן שכתב ז"ל וראיתי להתוס' בפ"ג דסוכה (דף לט) לענין ברכות לולב דצריך עובר לעשייתו והא מדאגבי הא נפק ופי' דמכוון שלא לשמה עד לאחר הברכה ואע"ג דמצות א"צ כונה בע"כ לא נפיק וק"ל מכל הני דאמרן עכ"ל ולפימש"ב לק"מ דשיטת תוס' בזה הוא כשיטת הרשב"ם: ודע דיש עוד גדר לא כיון היינו ו שמכוין להתעסק ולדבר אחר דזה ודאי לא יצא וזהו כונת הגמ' קורא להגיה שלא מחזי כלל עשית המצוה וזה גם כן ענין שמזה לשם מים היינו שאינו כלל מענין עשיית המצוה וזה כונת תוס' בסוכה שנטל שלא לצאת היינו שנטל כמו שמגביה חפץ אחר ולא שייך בו נטילת לולב אלא שהראשונים לא פירשו כן בהך דקורא להגיה אבל כונת רש"י ודאי הכי הוי במה שפירש להגיה ואפי' לקריאה לא מכוון פירוש דזה לא מחזי אף מעשה המצוה ועיין תוס' ר"י החסיד ברכות (יג) שוב מצאתי מפורש הדבר בתורתן של הראשונים ובשמ"ק לברכות (יג) שפירש מפורש דמתעסק דר"ה (לב) דלא יצא משום שאינו מכוין כלל למעשה המצוה וכן בקורא להגיה ורק לשיר שמכוון הוא לתקיעה רק לא לתקיעת מצוה יצא ולפי"ז גם כונת תוס' בסוכה (לט) לזה הענין ולפי"ז ל"ק קושית טורי אבן מעירובין (צה) דמתעסק לא שייך רק אם הוא אינו עושה למצוה או כה"ג אבל אם לובש תפילין לא שייך שמתעסק דלבישה של תפילין זהו הנחתה ומשו"ה הוא דדרכו ללבוש כן וכן בהך דנתנין במתן ד' ומתן אחת שם עושה זריקה רק הוא שלא בכונה אבל מעשה זריקה יש כאן לכך עובר על בל תוסיף בזה ועיין רש"י ר"ה (כח) דסותר עצמו דדעתו דמתעסק יצא אם אין מצות צריכות כונה אבל העיקר כפירש"י כאן כמוכרח מר"ה (לב):

תוכן העניינים

חלקו של יוסף (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה