חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ
סימן ו
עוד להרב הנ"ל:
בענין הנ"ל ובענין דבר הנדור ודין שכ"מ שהקדיש ודין הקדש טעות והתפסת טעות והקדש במחשבה:
א:
הנה כת"ר כתב להשיג עלי על מה שחילקתי בין חלה ותרומה להקדש דהקדש לא מהני שאלה לר"א משום שגוף החפץ נתפס על ידי אמירתו אבל חלה לא הוי דבר הנדור שאף קודם אמירתו הרי אסור בטבל ופירשו הראשונים משום דרק מברר הוא את התרומה ורצוני לומר דכיון שאין זה התפסת פיו רק בירור לא נשאר אמירה שזה תרומה ועל זה מועיל שאלה וע"ז השיג כת"ר דכונת הראשונים בנדרים (יב) הוא לא שחלות התרומה אינו נעשה על ידי פיו רק כונתו הוא דלענין הך דהתפסה בדבר האסור צריך להיות בדבר שנאסר על ידי דיבורו וכאן לא על ידי דבורו נאסר רק אדרבה דבורו מתיר שאף מתחילה היה אסור משום טבל ודבורו התיר השאר וזה נשאר אסור אבל חלות התרומה וההקדש ודאי הוא ע"י דבורו:
ידידי הנה לענ"ד זה אינו דהא מבואר (דף יג) דמתפיס בבכור פליגי ר' יעקב ורבנן אם נקרא דבר הנדור ויכולין להתפיסו או נקרא דבר האסור ומפרש שם דפליגי משום דמצוה להקדישו דזה שסובר שהוא דבר הנדור סובר דמשום מצוה להקדישו הוא דבר הנדור וזה שסובר שאינו דבר הנדור סובר משום דאם לא מקדיש מאליו קדוש אם כן אין פיו מועיל בהוספת קדושה ומבואר מזה דאילו היה קדושת פיו מוסיף קדושה או חלות אז לכו"ע הוי דבר הנדור אף שמתחילה היה גם כן כל האיסורים עליו כמו אילו לא הקדיש חזינן דכל שיש חלות על ידי אמירת פיו הוי דבר הנדור אף שמתחילה גם כן היה אסור ותיקשה טובא מ"ש מתרומה דלא הוי דבר הנדור כיון שאף מתחילה היה אסור בע"כ דצריך לומר דהחילוק פשוט דגבי תרומה הוא רק מברר ולא שפיו עושה קדושה לכך לא הוי דבר הנדור אבל בכור כיון שמצוה להקדישו שוב גזרה תורה שיחול קדושת פיו אף שהוא קדוש מאליו שוב הוי דבר הנדור אם כן מוכרח דכל שיש התפסה בגוף הדבר אף שגם תחילה היה אסור הוא דבר הנדור אם כן תרומה דלא הוי דבר הנדור בע"כ שאין בה התפסה בגוף הדבר רק מברר כמוש"ב:
שוב מצאתי בתורתן של ראשונים ראשונים רבותינו הרמב"ם והראב"ד שהרגישו בהך ענינא בחילוק בין חלה לבכור באופן אחר ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות נדרים הי"א אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו הרי אלו מותרין שאין שם דרך להביא אלו בגדר ונדבה עכ"ל והראב"ד כתב אמר אברהם אנו רגילין לפרש מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן והחטאת והאשם כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא שאין דוקא נדר ונדבה וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו ואע"פ שאינו נדר אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע"פ שחייב להקדישן והטעם כמו שפירשתי שזו נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים עכ"ל והנה על הרמב"ם קשה קושית הראב"ד במש"כ דמפני שאין באין בנדר ונדבה ור"ל דמפני חובו עשה זה משום הכי לא הוי דבר הנדור שהוא רק השלים חובו שחייבתו תורה ע"ז הקשה ראב"ד קושיא עצומה מחטאת ואשם שגם כן לא מפני זה שנדר הוא רק מפני חובו הוא ואעפי"כ מתפיסו בגדר בע"כ משום דדרי זו הקדושה באה רק על ידי קדושת פיו נקרא נדר א"כ גם תרומה צריך להיות דבר הנדור אף שאינו בא בנדר ונדבה ועל הראב"ד שפירש הטעם דתרומה נכסי כהן ואין בהם קדושה לגבי כהן ורק לזרים אסורה צריך להבין הרי תרומה שנטמאה הדין שאסורה לכהנים ושם הרי בע"כ דהוא משום קדושה שמונח בגוף התרומה גם טמא שאכל תרומה בכרת בע"כ משום קודש הוא בע"כ דמוכרח דיש בתרומה עצמיית קדושה אף לכהן ועיין כתובות (כה) דתרומה איקרי קודש ועיין שבת (כה) דדעת תוס' דתרומה טמאה צריך שריפה משום קודש שיש בה אם כן הדק"ל גם פלא על הרמב"ם מהך דבכור דמתפיס בו הוי דבר הנדור אף שאין בא בנדר ונדבה:
אבל באמת להרמב"ם לטעמיה לק"מ מחטאת ואשם ופירשה הרמב"ם עצמו שכתב שם בפ"ח דמתפיס בדבר האסור היינו טעמא שהוא מותר שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר וכתב שם בהלכה ט' זה הכלל כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרין עכ"ל ורצה לומר שאין יסוד זה דמתפיס בדבר האסור אין חל הנדר משום הך דאם אמר זו כזו אמר שיהיה זה דבר האסור וזה אי אפשר לעשות שרק דבר נדור אפשר לעשות ולא דבר אסור זה אינו דודאי אם אומר שזה כזה כונתו שזה יהיה דבר נדור רק יהיה בדינו כזה אלא דסובר הרמב"ם דדין דוא בנדר שיכולים להניח איסור של אחד בחבירו ואף שאינו בחלות בכל פרטיו ודקדוקיו למשל אם אמר שזה יהיה כקרבן אף שאי אפשר לתפוס כל דיני הקרבן בפרטיו שיחויב משום פיגול ונותר ויהיה כרת ויהיה קדש שאינו קרבן שחסר לו דיני קרבן שצריך בה בהמה תמימה וכדומה אבל חידוש התורה בנדר יש שיכול להניח את איסור קרבן על חפץ כאילו היה עושה קרבן אבל איסור זה אינו רק לענין בל יחל וכדומה שבמציאות אינו קרבן רק דין קרבן מונח בה לפרט זה שלבל יחל אבל כ"ז אם גוף הקרבן יכול לעשות נדבה אף אם אינו חייב גם ההתפסה יכול הוא להתפיס אף שאינו חייב דדין הבל יחל שעושה שיהיה בל יחל של חטאת הוא גם כן רק גדר של נדבה ולזה לקרבן שאינו יכול לעשות נדבה אין חל ההתפסה ומטעם זה כתב הרמב"ם בהלכה י' החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומו אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם כמו שיתבאר עכ"ל ר"ל אם כן על ידי מה נתחייב חטאת ואשם רק על ידי דיבורו שאמר הריני נזיר אם כן הרי הדבור יכול לפעול בבהמה דינים של חטאת ואשם שוב אף להתפיס יכול שיהיה מונח בה דין של חטאת ואשם לענין בל יחל דיש כח בדבור לעשות דינים של חטאת ואשם וכמו שביארנו דלהרמב"ם הך דין של התפסה פירושו שבדבר הנתפס יהיה זה הדין של הדבר הנתפס כגוף הדבר עצמו לענין בל יחל ומסולק השגת הראב"ד מהך דחלת אהרן ותרומתו על חטאת ואשם דחלת אהרן אי אפשר בשום אופן להתפיסו על ידי דיבורו דחיוב חלה ותרומה אי אפשר לבוא על ידי דבורו מה שאין כן חטאת ואשם דחיוב חטאת ואשם בא על ידי דבורו שוב גם ההתפסה יכול לבוא על ידי דיבורו וחל דין החטאת והאשם על הדבור:
איברא דזהו שקשה על הרמב"ם בדין חלת אהרן ותרומתו ובדין חטאת ואשם שהרי כתב הרמב"ם בהלכה י"ג האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה הרי אלו אסורין הואיל וקדושתן בידי אדם הרי דאף שמעשר בהמה אינו בא בנדר ונדבה ואין. נעשה מחמת דבורו החיוב להפריש המעשר בהמה אעפי"כ דין הוא שכיון שסו"ס על ידי דבורו ומנינו נתקדשה בהמה זו למעשר נקרא קדושתו בידי אדם וחל משום זה הנדר אשר תפס בה והוי התפסה בדבר הנדור כן הוי לן למימר שאם מתפיס בחטאת ואשם וחלה כיון שסו"ס קדושת החלה היא משום דבורו שוב הרי קדושתו בידי אדם וחל ההתפסה בה:
והנלענ"ד בגדר דברי הרמב"ם דסובר פשוט שאם התורה חידשה שנקדשו דבר זה אף שהוא עושה אותו מחמת חיוב התורה מ"מ נקרא בא בנדר שהרי אין שם סבה אחרת שיחויב רק משום שהתירה רצתה שידור זה ונקרא בא בנדר אבל אם התורה חידשה משום סיבה אחרת שיפריש שוב אז לא נקרא גדר נדר רק הסיבה והחוב שמונח עליו זה גורם שיפריש לזה חטאת ואשם אף שקדושתו על ידי אדם מ"מ מי גרם שיהיה קדושתו משום חיוב החטאת וחיוב האשם שוב לא מהני מה שקדושתו על ידי אדם ולא נקרא דבר הנדור ואינו יכול להתפיס בו אבל גבי הך דמעשר שם הרי אין שום סיבה שיחויב להפריש מעשר בהמה שמעשר בהמה אינו טובל כלל אם כן חיוב הפרשה הוא רק מפני שהתורה רצתה שיקדשו את המעשר ועושה זה מחמת חיוב התורה שינדור שפיר הוי דבר הנדור ואף אחרת גם כן יכול להתפיס כזו משא"כ בחלת אהרן ותרומתו שם הרי אין חיוב הפרשת התרומה ומעשר נובע מפני שהתורה רצתה שיקדיש דבר זה רק מפני זה שהתורה רצתה שיתקן הטבל ויפריש התרומה ויתן לכהן משו"ה לא הוי דבר הנדור ולזה מעשר בהמה שדין הוא שאין בו שום מצוה לבד דין קרבן הוי דבר הנדור:
ולפי"ז מבואר גם כן הך דבכור שיש בזה סתירה בדברי הרמב"ם שכתב בהי"ג שם הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו עכ"ל ובהט"ו כתב היה לפניו בשר קדש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ופלא שהרמב"ם סותר עצמו שכתב לעיל דמתפיס בבכור לא הוי נדר וכבר תמה בזה הכסף משנה ונלענ"ד פשוט דהרמב"ם סובר דכיון שמצוה להקדישו אם כן זו הקדושה שהוא מקדיש מוספת קדושה בהבכור ומה שצותה תורה להקדישו הרי לא מחמת נתינה או שום סיבה אחרת שוב נקרא דבר הנדור שזה ההוספת הקדש של הדבור הרי חל משום שהתורה רצתה שידור ודומה למעשר שאף שאינו בא בנדר ונדבה מ"מ דין הוא שנקרא דבר הנדור אמנם הרמב"ם סובר דכיון דבגמרא קאמר דמחית בשרא דבכור גביה זה מגלה לנו שרק אם מחית בשרא דבכור אז אם בכור דבר הנדור יכול להתפיסו לזה פירש הרמב"ם הטעם דכיון דבכור אין יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו שוב בבכור מחיים אין חל זה הגדר והטעם פשוט דענין התפסה הוא שבזה הדבר יהא מונח קצת מדין בכור לענין בל יחל וכדומה וזה אינו יכול לעשות בדבר שאינו בכור שהרי נאמר לא יקדיש איש אותו אם כן אינו יכול לעשות דיני בכור בדבר שאינו בכור אבל כל זה הוא בבכור שלם אבל בשר בכור שוב לא נקרא בכור ורק בשר ויש לו דין קדשים קלים שוב זה יכול הוא שוב להתפיס דרק לא יקדיש אותו בכור לא יקדיש לא הדין בכור שבו, וזה כונת רבינו אברהם בנו של הרמב"ם שתירץ דברי הרמב"ם הובא בכסף משנה ז"ל שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור לבין המתפיס בבשר הבכור שמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין כבכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כשלמים וקדושת שלמים יכול להתפיס בגדר כו' עכ"ל וכונתו בזה בבירור כמש"כ דבשר בכור הרי אינו בכור ואין בו דין לא יקדיש שוב יכול להתפיסו ובכור דבר הנדור מפני שמצוה להקדיש:
ומה שחילק הרמב"ם בין בשר בכור לאחר זריקה ובין שלמים לאחר זריקה זה פשוט דסברת בעיקרו קא מתפיס מפרש הרמב"ם פשוט בתחילת חלות קרבן לזה בכור שתחילת חלות קרבן היה שלא על ידי דבורו אם כן מתפיס לאחרי זריקה כיון דממנפ"ש עתה הוא מותר ותחלה לא הוי דבר הנדור בבכור שוב אין יכול להתפיס אבל שלמים תחילת חלות הנדר הרי הוא דבר הנדור שפיר אם בעיקרו מתפיס חל הנדר והבן כי ז"ב לענ"ד בשיטת הרמב"ם:
איברא דעדיין קשה לשיטת הרמב"ם מהך (דדף יב) כחלת אהרן וכתרומתו הא כתרומת לחמי תודה אסור הא תרומת לחמי תודה לאחר זריקה ולפי"ז קשה הא תרומה חל על ידי קריאת שם ואם כן כל תרומה הוי לן לומר שהוא דבר הנדור אלא עיקר הטעם דלא הוי דבר הנדור שאינו בא בנדר וסבה אחרת חייבן מה שהוא טבל אם כן תרומת לחמי תודה שרק מה שהביא תודה מחמת נדרו חייבה אותו וכמו הך דחטאת ואשם של נזיר שנקרא דבר הנדור כן הכא הוי לן לומר שהוא דבר הנדור ועיין מנחות (עח) דבעי שם אם מדמעת ואכ"מ:
והנלע"ד פשוט דגם זה לק"מ דזה פשוט דהרי שלמים לאחר זריקה גם כן יש בו איסורים שאסור לאוכלו חוץ לירושלים ובטומאה אעפי"כ הדין דמתפיס ס בשלמים לאחר זריקה אין חל הנדר והרי להרמב"ם כל שבא על ידי דיבור אדם חל ההתפסה בה אף שאינה בעצמה דבר הנדור כגון המתפיס בחטאת ואשם אף דחטאת ואשם לא הוי דבר הנדור רק מפני שהנזירות שבא עליה חטאת ואשם בא על ידי דבורו אם כן גם גבי הך דין של שלמים לאחר זריקה הוי לן למימר דהוי דבר הנדור בע"כ דצריך לומר בזה שיש ב' דינים הא' שיהיה קדוש מחמת חלות דבורו הב' שהדבור לא יהיה לו שום סיבה אחרת רק קדושת פיו ולכך מתפיס בחלה שהדבור אינו משום קדושת פה לא הוי התפסה ולהיפך מתפיס בשלמים לאחר זריקה שעתה אין הקדושה משום פיו לא הוי התפסה אף שעצם השלמים בא על ידי פיו ולא מהני טענה זו שעצם החטאת בא על ידי פיו רק בחטאת שגם הקדושה של עתה הוא משום פיו שוב פיו יכול להתפיס קדושה כזו אבל במקום שאין הקדושה על ידי פיו אין פיו יכול להתפיס בזה קדושה כזו אם כן גם תרומת לחמי תודה שרק הזריקה מקדש לא קדושת פיו אף שבא על ידי קדושת פיו לא הוי דבר הנדור ונתברר שיטת הרמב"ם:
ולפי כ"ז נתברר היטב שיטת הרמב"ם דבחלה ותרומה באמת אפשר דהקדושה של איסור אשר שבה הוא על ידי פיו ומשום הכי חל האיסור אלא דאעפי"כ לא הוי דבר הנדור כיון שמה שהוא מוציא בפיו הוא לא על ידי מה שרוצה או שסיבת התורה שידור זה אלא שדין וחיוב התורה הוא שיפריש שוב לא הוי דבר הנדור מיהו כ"ז לפי שיטת הרמב"ם אבל לפי שיטת שארי הראשונים שמפרשים פשוט דעיקר תלוי אם מחמת קדושת פיו חל או מאליו קדוש אם כן תיקשה למה בחלה כיון שתחילה היה אסור משום טבל לא הוי דבר הנדור ובכור אף שתחילה היה אסור מ"מ נקרא דבר הנדור בע"כ דצריך לומר דטבל הוא רק מברר ואין פיו מוסיף קדושה לכך לא הוי דבר הנדור אבל בכור מה שמצוה להקדישו זה מוסיף קדושה למאן דסובר דמתפיסין בבכור משום הכי הוי דבר הנדור וחל על זה הנדר:
וראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט פ"ד מהלכות תרומות שכתב וז"ל וכן יש שאלה בתרומות ומעשרות דכיון דאיתנייהו בבל תאחר כדכתיב ד' אלהיך וגו' איתנייהו נמי בכלל לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו דאכל מאי דהוי בכלל נדר קאי וכל מה כו' עכ"ל ולפי"ז הדבר תליא בפלוגתא דלשיטת הרמב"ם אפשר שהוא בבל יחל אף שהוא דבר האסור כיון שסו"ס מה שחל קדושה הוא על ידי פיו אבל לפי שיטת הראשונים דטעם שהוא דבר האסור משום שאין התרומה חל על ידי פיו אם כן שוב לא שייך בל יחל:
וראיתי מקשים על המבי"ט מהך דיומא (פג) דטבל ותרומה פליגי תנאי אי מאכילין טבל או תרומה דחד סובר דטבל חמור משום שאף לכהנים אסור וחד סובר שתרומה חמור משום דא"א בהפרשה ולפי זה הוי לן למימר דתרומה חמור משום בל יחל ונראה לפע"ד פשוט דבל יחל הוא רק משום שהרי דבורו הקדיש תרומה שיהיה כדין תרומה וזה מחלל דבורו לפי"ז כ"ז שייך רק היכא שאין הדין מרשה לאכול התרומה כגון לזר אבל במקום חולה שם הדין מרשה ואין בל יחל משום הך דפיו רק על זה יש שאלה על מה שאין תלוי בחילול דבור פיו רק בעצם התרומה כגון הך דעצם תרומה אסור לזרים משום קדש שבה על זה נחלקו דחד סבר דטבל חמור וחד סובר דתרומה חמירי: ועתה נבוא לבאר שיטת הראב"ד בענין זה הנה הוא סובר דעיקר קדושת התרומה הוא לא משום פיו רק משום הך דנכסי כהן ומשום זה יש דין השריפה ומה שאסור לזרים ובטומאה הוא אדרבה לא דהפרשה אוסר רק הפרשה מתיר וגדר ההפרשה הוא זה שמתיר את האיסור ומשייר על דין של תרומה ששלא בטומאה יכול לאכול וזהו שכתב הראב"ד דממה שהוא נכסי כהן חזינן דקדושתה אינה משום פיו רק משום מה שהוא נכסי כהן ולכך אין בה דין התפסה שכל ענין ההתפסה הוא כדבר הקרב בירושלים שיש בה עצמיית קדושה וכאן אין בה עצמיית קדושה:
ב:
ומשה"ק כת"ר בסתירת דברי רש"י בפסחים (מו) שפירש טעמא דר"א משום דס"ל יש שאלה בהקדש דזה פלא הרי ר"א סובר דאין שאלה בהקדש כבר הרגישו בזה בגליון הש"ס דפוס וילנא ועי"ש שנשארו בצריך עיון: אמנם לענ"ד נראה בשיטת רש"י דסובר פשוט דהך דאין שאלה בהקדש הוא משום דהדבר נתפס להקדש ושייך בו להקדש וכותים לבד מהאיסור לפי"ז סובר רש"י דגבי תרומה זו שהחמיצה דשוב זכות ממון לא שייך להקדש שהרי הוא חמץ ועוברים בבל יראה ואיסורו בהנאה אם כן תרומה שהחמיצה אף שהוא קודש שייך בה שאלה כיון דלא שייך להקדש בה זכותים שהרי הוא איסור הנאה לכך סובר ר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה שהרי אם יחמיץ יועיל שאלה ושוב שייך הואיל ואי בעי מתשיל עלה לענין לעבור על בל יראה וכן בהקדש כיון דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל כמבואר בפסחים (כט) משום דא"פ הקדשים להאכיל לכלבים משום דדין מעילה הוא על דין ממון של הקדש וכאן פקע ממון של הקדש פקע המעילה אעפי"כ אסור בהנאה משום דאיסור הקדש חל עלה על איסור זה שפיר מועיל שאלה וז"ב בשיטת רש"י לפי"ז הך דאי בעי מתשיל הוא לאחר שיחמיץ שאז יועיל שאלה: אמנם לעיקר הדבר הפוסקים תפסו דלא כרש"י אלא דלמאן דסובר שאין שאלה בהקדש אף כה"ג שהחמיץ לא מהני שאלה ומהאי טעמא הוכיח הש"ך בחו"מ סימן רנ"ה דחלה קיל מהקדש לענין שאלה שהרי גבי הקדש סובר ר"א דאין שאלה בהקדש כמבואר בערכין (כג) ואילו בחלה סובר ר"א דיש שאלה כמבואר בפסחים (מו) ואי נימא דסובר הש"ך דבהחמיץ מהני שאלה אף גבי הקדש אם כן אין שום ראיה דתרומה חמור מהקדש הא כהאי גונא שהחמיץ אף ר"א סובר דאף בהקדש מועיל שאלה בע"כ שאין סובר לחלק כן וכן כתב הגאון ר' עקיבא איגר שכ"כ הרמ"ע מפאנו בתשובה סימן ס"ב כהש"ך בע"כ דלא ס"ל כרש"י ולדבריהם חילקתי החילוק בין תרומה וחלה להקדש עפימש"כ. גם לפימש"כ הראב"ד דקדושת תרומה וחלה הוא משום נכסי כהן החילוק פשוט דתרומה וחלה אין הקדושה על ידי דיבורו ומועיל שאלה על דיבורו באופן שאין שום קושיא על סוגיא דפסחים:
ג:
והנה בתשובה הקודמת ביארתי שאף בהרי עלי שייך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי שהרי יש שעבוד נכסים וכעת מצאתי להאבני מלואים בסימן א' סק"ג שכתב שם לתרץ קושית המשנה למלך פ"י ממלכים עמש"כ תוס' בע"ז (ה) דאם עכו"ם נדר מחוסר אבר אומרים לו הבא קרבן שלם וע"ז הקשה המ"ל חדא דאין חייבין רק אם נדרו במקדש וכלשון התורה איש איש אבל מה שנדרו להקריב בבמה לא ותו דאף במקדש רק אם הפריש חל נדרו אבל שיחויב להפריש לא ומה שנחלקו פ"ק דערכין אם עכו"ם יש דין שמעריך לא נחלקו רק אם הפריש הערך אבל כל שלא הפריש ודאי שאינו קדוש ואין חייב רק לקיים הנדר זה לא שייך בעכו"ם וע"ז תירץ הא"מ דאמל"ג כמסירה הוא קנין גמור ואם נדר להביא קרבן הו"ל חוב וגובין ממשעבדי למ"ד שעבודא דאורייתא עכ"ד ולענ"ד לא אבין דודאי בישראל אף בהרי עליו כיון שהוא חייב לקיים נדרו שהוא מ"ע של תורה שוב יש שעבוד ושוב שייך על השעבוד אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בעכו"ם דמחמת דבורו עדיין אין חייב לקיים אם כן מהיכן יהיה נובע זה החיוב של ההפרשה אח"כ וכן השעבוד משום האמירה שהאמירה עצמה כשהיא לעצמה אין בה כלום בעכו"ם: איברא דלענ"ד בהכרח צריך לומר דעכו"ם יש בדין הנדרים ר"ל שאם התחייב להקדש הוא חייב כמו ישראל משום דלענ"ד זה שחל הקדש על חפץ הוא משום שהתורה עשתה דין שמה שהוציא בפיו עושה חלות בהקדש וזה ילפינן במוצא שפתיך תשמור שוב זה אלים שהחפץ נתפס בקדושת פיו אם כן עכו"ם אם לא היה הדין בזה שמה שמדבר חייב לקיים לא היה יכול להקדיש:
שוב מצאתי בתורתן של ראשונים מרבותינו הראב"ד ז"ל ועוד הובא בשמ"ק ב"ב (קעד) בהאי ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלדינהו ליתמי דיתומים קטנים שהגיעו לעונת הפעוטות שהבטיחו לשלם חוב אביהם שוב חייבים לשלם כי מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם וכיון דמידי דמצוה הוא אמירה כמסירה וכמו בצדקה דאי אמרי יבהינן כך וכך לצדקה מחייבי באמירה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומסירה דידהו מהני דפעוטות מקחן מקח במטלטלין עכ"ד הרי דהראב"ד סובר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא קנין בפני עצמו בלא הך דמחויב לקיים דבורו אם כן בקטן אף דלא שייך חיוב לקיים דבורו שאין עליו כלל דין נדר מ"מ דין קנין יש בו מדרבנן ומהני אמירתו מדין קנין אבל דברי הראב"ד לא זכיתי להבינם דהיכן מצינו קנין באמירה:
ונראה פשוט אדרבה דהראב"ד סובר דכיון דחזינן דעכו"ם נודרים נדרים ונדבות וגם שחל דין קרבן על גוף הבהמה אף שאינו כלל בגדר חייב לקיים דבורו בע"כ שבדבור כזה שיהיה להקדש מונח שני ענינים הא' שנודר עליו שמחויב להעמיד זה להקדש הב' הוא שעושה הדבר הקדש ועשית הדבר הקדש הוא לא מטעם נדר רק שנתפס גוף החפץ בקנינים שאילו רק נדר לא היה נתפס גוף החפץ רק עליו היה ליתן זה להקדש והקדש יעשו בה קנינים מוכרח דבהקדש חידוש התורה דבפיך עושה זה לקנין שקנוי להקדש משום הכי סובר הראב"ד דבהקדש חידוש דאמירה הוא קנין לבד ממה שיש דין נדר אם כן הגיע לעונת פעוטות אף שאינו בתורת נדרים יכול הוא מכל מקום לעשות קנין להקדש באמירה שהרי הוא בתורת קנינים ועיין רש"י ביצה (כ): ד:
ובשיטת הרמב"ם שפסק בהך דערכין (כג) כר"א דהמעריך את נכסיו ורוצה לגרש אשתו דידירנה הנאה משום קנוניא שתמוהו על הרמב"ם שפסק דיש שאלה בהקדש אם כן אין חשש קנוניא ולמה צריך לקדירה ובערכין מבואר דר"א דסובר ידירנה הנאה סובר שאין שאלה בהקדש נראה לענ"ד לכאורה פשוט דהרמב"ם מפרש כפירוש רבינו גרשום בערכין שם וז"ל בשאלה דהקדש קא מפלגי שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הנכסים הלכך קסבר ר"א ידירנה הנאה כדי שלא יהיה נשאל ור"י סובר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול לשאל על הקדש שאפילו יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפי"ה הקדש טעות הוי הקדש עכ"ל והנה ראיתי בש"ס דפוס ווילנא הגרש"ך מוילנה ז"ל שהרגיש בזה הרבינו גרשום וכתב שגם דעת הרמב"ם כן ובזה מתורץ קושית המפרשים מר"א אר"א דסובר אין שאלה בהקדש וגם סובר דיש שאלה בחלה לפי"ז פשוט הוא דר"א באמת סובר דיש שאלה בהקדש ולא הרגיש דעדיין לא הועיל כלום דהרי בפסחים (מו) כדקאמר טעמא דהואיל ואי בעי מתשיל שם קאמר דטעמא דר"י שאין עוברים על בל יראה הוא משום דסוברים דלא אמרינן הואיל ולפי זה לא הוי ליה למימר הכי אלא פשוט דר"י לטעמיה דאין נשאלין על ההקדש אם כן לא שייך בה הואיל בע"כ דאף דר"י סובר אין שאלה בהקדש מ"מ סובר יש שאלה גבי חלה אם כן אף לדידן צריכים לחלק בין חלה להקדש אף אם לא נגרוס בהך שמעתתא דערכין ר"א סובר אין שאלה בהקדש אלא נפרש ר"י סובר אין שאלה בהקדש גם כן נצטרך לכל החילוקים:
והנה רבינו גרשום נקט דעיקר השאלה הוא שמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין את הנכסים מבואר מזה דאם אוכלין הנכסים משמחזיר אשתו אם לא ישאל על ההקדש הדין הוא שאסור לו לאכול הנכסים וצריך להבין הרי הטעם דהקדש אין חל על חובה של כתובתה הוא משום אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כמבואר בע"ב שם ברש"י ור"ג שם אם כן כיון דמתחילה לא חל ההקדש שוב אף הוא מותר לו לאכול ואם כך למה כתב ר"ג שלפי"ז כשיחזיר יהיו אוכלין הנכסים דמה איכפת לן ונראה דאדרבה משום זה ס"ל לרבינו גרשום דבנכסי הכתובה לא איכפת לן אף אם יאכל שמן הדין מגיע לה ולא חל ההקדש אלא חיישינן דיעשה קנוניא משום זה וישאל על כל ההקדש וימציא את זו החרטה שלא ידע שאשה זו תגבה ואח"כ ישאל על זה ובאמת ידע מקודם זה אלא דלא איכפת ליה שוב יאכל שאר הנכסים באיסור לזה תקנו שאם יגרשה ידיר ממנה הנאה שוב לא ירצה לגרשה כדי שלא יפסיד הכתובה שעתה היא שלו משום דהרי הוא תחת בעלה אבל כשיגרשה לא תהיה שלו שהרי ידיר ממנה הנאה אמנם בשיטת שארי הראשונים נראה בהיפך שהם סוברים דאף דכיון שמשועבד לא חל ההקדש היינו דלא חל על כפי השעור שמשועבד אבל על יתר מכפי מה שמשועבד חל ההקדש אף על גוף הדבר שהוא משועבד לפי"ז הגירושין הם קנוניא שבלא גירושין הרי אף כשעור כתובה הוא הקדש ועתה על ידי גירושין יפקיע ההקדש משום גבית השעבוד לכך שייך טעם של קנוניא על הקדש:
וממוצא דבר תראה שבדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש כפי שיטת רבינו גרשום דז"ל הרמב"ם פ"ז מה' ערכין הי"ז המקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו עכ"ל הרי להדיא דהרמב"ם מפרש פשוט הך דקנוניא שמגרשה שה משום קנוניא ולא משום שישאל על ההקדש ואדרבה הרבותא היא דאף שיכול לשאול על הקדש מ"מ חיישינן לקנוניא:
והנלע"ד בזה בדעת הרמב"ם ונקדים לבאר כל שיטת הרמב"ם בזה הנה הוא סובר דהקדש שדין שמפקיע מידי שעבוד היינו שאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ויש לחקור אם פירוש הוא א' שעל ידי ההקדש פקע כל השעבוד מהנכסים או ב' הקדש רק אלים משעבוד אבל לא מפקיע ואם יפקע ההקדש ישאר השעבוד הקודם ונלע"ד דכ"ז מתבאר מדברי הרמב"ם ונציע דברי הרמב"ם בלשונו בהלכות אלו ונבאר משה"ק בזה נושאי כליו אח"כ נבאר דברי הרמב"ם כאן ז"ל הרמב"ם פ"ז מהלכות ערכין הי"ד המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חובו את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור הקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו והשיג הראב"ד עליו איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי שעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל דהו משום דר' אבוה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משום הכי תני במתניתין הפודה פודה פירוש לישנא קלילא ואינו מפקיע אלא קדושת הגוף כגון קונמות או תפיסת המת כדאיתא בכתובות וביבמות עכ"ל עוד כתב דהרמב"ם בלכה ט"ו הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני כתב הראב"ד בהשגות א"א ומנין לו שאם מכר הלוקח ראשון לאחר שהיא טורפת מן השני ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמרא עכ"ל:
עוד כתב הרמב"ם בהט"ז וכיצד פודין קרקע זה משביעין את האשה או ב"ח תחלה כדרך הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואח"כ מכריזין עליהם ששים יום בבקר ובערב כמו שביארנו ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לב"ח את חובו אפילו היה החוב מאה והשדה שוה תשעים ע"מ כן פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל עכ"ל כתב הראב"ד על מש"כ שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל א"א איני מבין דבריו כלל אבל פירוש הענין אני סובר לרבן גמליאל אם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין ההקדש חל עליו אבל אם הוא כנגד חובו מוסיף דינר ופודהו שמא יש בו מותר שא"א לכוון ורבנן סברי לעולם צריך לפדות עד שיהיה החוב פי שנים על דמי ההקדש וטעמייהו דרבנן לפי שאין אונאה לקרקעות עד כפלים הלכך אם הקדיש במנה אע"פ שחובו מאתים חסר דינר ההקדש חל עליו עד מאתים עכ"ל ופשוט דהראב"ד לטעמיה דקדושת דמים אין מפקיע משעבוד לזה אם החוב יותר על ההקדש החוב מפקיע את ההקדש אבל להרמב"ם דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד שוב הצריך הרמב"ם לחפש טעמים אחרים בין שוה הקרקע לאינו שוה אבל צריך ביאור וכמו שטען הראב"ד שאינו מבין דבריו:
והנלע"ד בביאור שיטת הרמב"ם ובישוב כל הסתירות והקושיות שהקשה עליו הראב"ד ונבאר הנה קיי"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל והנה ב"מ (דף ז) מבואר דטעם הקדש מנה שחיללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל הוא משום דאין אונאה להקדש ולפי"ז נלע"ד לפרש הטעם דרק אם בעלים חיללו מנה על שוה פרוטה הרי זה מחולל כמש"כ תוס' במנחות (עא) וכמה דוכתי והוא דצריך להבין נהי דאין אונאה להקדש היינו שאם נתאנה הקדש המקח קיים אבל מי עשה את זה לבעלים למכור את החפץ ולאנות את ההקדש ולזה בעלים שמצוה לפדותו והוא פודה את החפץ ראשון שפיר הוא בעלים לאנות ולמכור את החפץ אבל אחר אינו בעלים למכור חפץ של אחרים והנה בב"מ שם מבואר דלכתחילה אין לפדות בפחות מכפי שעור שויו של החפץ והטעם משום הפסד הקדש ואינו רק מדרבנן אבל מה"ת יכול אף לכתחילה לפדות פחות משויו כיון שאין אונאה להקדש ולכך בזמה"ז אף לכתחילה פודין פחות משו"פ כמבואר בערכין (כט) בגמ' שם ובזה מבואר דבבכורות (כה) בפרה פריך דלפדו בפחות משו"פ אף שאינם בעלים דעיקר הטעם שאינו בעלים להפסיד הקדש אבל שם שהוא לטובת הקדש שפיר אף אחר יכול לעשות כן וכן במעילה (יד) שם פריך במותר קטורת דנעבד כדשמואל אף דשם גם כן אין הבעלים מחללין משום דשם גם כן לטובת הקדש אף אחר יכול לחלל:
והנה לפי"ז מבואר פשוט שיטת הרמב"ם בערכין דהנה בהקדש יש דין שמפקיע מידי שעבוד אבל אינו מפקיע רק כפי שהדין שגורם שהקדש יפקיע זכות הבעלים שוב מפקיע גם את החוב והנה לפי"ז גבי הקדיש דבר ויש עליה שעבוד בעלי חובות הנה בהקדיש קדושת הגוף כיון שאין לקדושת הגוף פדיון שוב מפקיע את כל החוב אבל בהקדיש קדושת דמים כיון שיש פדיון אם כן צריך לומר שלא הפקיע את החוב כלל רק כונתו הוא שיפדו אותה ואח"כ יגבו החוב וכונתו הוא שיפדו על שו"פ שהרי אם חילל על שוה פרוטה הרי זה מחולל ואף דרק דיעבד אם חילל אבל לכתחילה לא כאן שתחילה לא הקדיש רק על אופן שיפדו בפחות שוב אף לכתחילה ג"כ פודין לזה הדין שחל ההקדש לענין שיפדו בפרוטה:
ועל פי יסוד זה מבוארים כל דברי הרמב"ם א' מש"כ בהט"ז שאם שוה תשעים והחוב מאה אז פודין בדינר אבל אם אין שוה רק מחצה מהחוב אין פודין על אופן זה משום שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל סובר הרמב"ם פשוט דהרי עיקר הטעם דכאן מחללין אף על פחות משויו אף לכתחילה הוא משום שבתחלת הקדש על מנת כן הקדישו שיפדהו בפחות והשאר ישאר לחוב אבל כ"ז שייך רק אם שוה יותר ממחצה אז שייך לומר שאף שמקדיש אין דעתו להפקיע החוב משום שדעתו הוא שיתיר מהפדיון זה ישאר לחוב וישאר כדי לשלם כל החוב מפני שעד מחצה דרכו של אדם לחשוב ששוה יותר שוב אמדינן שאין דעתו להפקיע כלל החוב רק דעתו הוא שזה היתר יגבה מזו הקרקע הב"ח אבל אם שוה רק מחצה ואעפי"כ הקדיש אם כן חזינן שדעתו שאף שיצטרך פדיון ויצטרכו להפקיע החוב מ"מ לא איכפת לו שהרי הוא רוצה שיפדו אף שלא יסולק כל החוב שוב אסור לפדות בפחות משויו משום הך דהפסד הקדש ושם מונח בהפדיון זה הדין שעל מנת כן פודין שהדינר יפקיע את ההקדש והשאר יהיה לב"ח אבל כאן גבי שוה רק מחצה אם פדו ע"מ זה משום שזה הקדיש על אופן זה אינו פדוי כלל שהרי זה לא איכפת לו בעד הפקעת החוב שהרי יותר ממחצה אין אדם טועה ואם כן ידע שיפקע החוב על ידי הקדשו ואעפי"כ לא איכפת ליה לזה הדין שכאן אי אפשר לפדות ע"מ כן ואינה נפדית כלל:
והך דהלכה ט"ו הא למה דומה לב' לקוחות שכתבה לראשון דין דברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני לפימש"ב מבואר פשוט דהרי זה לא הקדיש רק ע"מ שיפדו זה בפחות משויו אם כן נהי דלגבי הקדש אין להפקיע את ההקדש משום השעבוד וא"א לתבוע מן ההקדש מ"מ טורפין מן השני מפני שהשעבוד לא פקע אף שהוא הקדש לפי"ז פשוט דלא קשה קושית הראב"ד מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו זה אינו שאף להקדש היה השעבוד של ב"ח אלא דהקדש אלים אבל זה הזכות שיהיה אלים כהקדש זה א"א למכור דאף הקדש לא השיגה זכות זה מכח אחר רק עצם הקדש אלים בזה משו"ה לא שייך מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו גם משה"ק בזה הראב"ד דיטעון מהדרנא שטרא למרא לק"מ לפי"ז דסברת מהדרנא לא שייך רק אם יהדר לא יהיו יכולים לתבוע אבל כאן הרי אף אם יהדר יהיו יכולים לפדות תו מן ההקדש ע"מ לשלם החוב א"כ אין זה שום טענה מהדרנא שטרא למרא: והך דנקט הרמב"ם בהט"ז כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מוסיף דינר ופודה ע"מ לשלם החוב לכאורה לפי שיטת הרמב"ם הרי אף קדושת דמים מפקיע משעבוד אם כן הא צריך מהת' פדיון נראה פשוט דהרמב"ם הוצרך זה לב' טעמים א' למה צריך הוא להוסיף דינר ולא סגי בפרוטה הב' למה צריך להוסיף אחר ופודה על מנת לשלם החוב ולמה לא יוסיף המלוה גופו ע"כ צריך שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל מן הדין סגי בפרוטה ובמלוה ולפי"ז לשיטת הרמב"ם מתישב כל הסתירות מכל אלו הענינים והסוגיא דערכין מתפרש כפשוטו:
ומעתה נבוא לביאור דברי הרמב"ם דהלכה י"ז דמקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש אשתו אינו גובה מן ההקדש שמא קנוניא עשו על ההקדש לכך צריך להדירה הנאה שתמוהו שהרמב"ם פסק דיש שאלה בהקדש אם כן לא שייך קנוניא ע"ז אומר שדברי הרמב"ם ברורים דהנה בערכין (כג) מבואר דצריך להדירה על דעת רבים ואילו הרמב"ם לא כתב שצריך להדירה על דעת רבים אמנם פשוט דודאי הגמ' דאזלא למ"ד אין שאלה בהקדש אם כן שפיר יועיל מה שידרנה על דעת רבים אבל לדידן דיש שאלה בהקדש מה יועיל שידירנה עד"ר הרי יכול להשאל על הקדשו מעיקרו ויפקיע ההקדש בלא קנוניא זו לפיכך אין צריך להדיר עד"ר וז"ב:
והנה כבר נדחקנו בזה בטעם הקנוניא דכיון דמן הדין שעבוד גובה מקדושת דמים מה איכפת לן שתגבה האשה כתובתה אמנם לפי שיטת הרמב"ם פשוט דהרי הקדש אסור לחלל פחות משויו רק כאן הטעם שמחלל משום שע"ד כן הקדיש שיגבה השעבוד עבוד אם כן זה שמגרשה אם לא יגרשה לא תפסיד הקדש שאז לא תצטרך לגבות ויפדו בשוה ועתה כשמגרש יצטרכו לפדות פחות משוה וזהו קנוניא על הקדש שאם באמת אין דעתו לגרשה הרי הוא גורם הפסד הקדש מפני הגירושין וזה אסור לפי"ז מבואר פשוט שאין חוששין שישאל דשלא על פי דין לא יעשה שאם באמת אין לו חרטה לא יעשה זה שהרי ההתרה בטעות ואם באמת יש לו חרטה לא איכפת לן שישאל רק זה איכפת לן שזה יגרום שיפדו פחות משויו כדי שתגבה כתובה לכך ידירנה הנאה ומשום דבאמת אם דעתו לחזור ומגרש רק משום קנוניא אסור לגבות מהקדש משום דברור שלא ע"ד זה חשב בעת מעשה שתגבה כתובה ויחזירה והוא אינו חושש לאיסור זה כיון שהרי דיעבד הקדש מנה שחילל על שו"פ מחולל אף אם לא ע"ד זה הקדיש משו"ה הוצרכו לתקנה זו שידירנה ואין אומרים שבידו לישאל ז"א שלשאלה הוא חושש שאם הוא אין לו חרטה אינה התרה אבל כאן בדיעבד מועיל לזה הדין שצריך להדיר הנאה וכאן שוב אין חשש שאלה שהרי לשקר הוא חושש ואם חושב תחלה לשאלה לא ידיר הנאה שהרי אז השאלה הוא רק שמטעה החכם ואינה התרה:
ולפי"ז פשוט דהרמב"ם סובר דהך דקאמר דר"א דסובר דידור הנאה משום דסובר דאין שאלה בהקדש הוא משום דקאמר ידור עד"ר וזה רק אם אין שאלה בהקדש אז מועיל מה שידור אף לענין קנוניא זו של שאלה אבל לדידן פירוש הך דאין צריך דר"י הוא רק שאין צריך להדיר עד"ר משום דזה ההדרה לא יועיל להפקעת קנוניא דשאלה דהרי יש שאלה בהקדש ואם כן יהיה יכול לשאול על הקדשו. ולפי"ז מיושב דהך דרב הונא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דחיישינן שמא עשה קנוניא על הקדש ואם אינו שכ"מ אינו נאמן אף דסובר דיש שאלה בהקדש מ"מ חיישינן לקנוניא משום דסובר דכל שאינו צריך שאלה רק פדיון מהקדש בכל שהוא הוא רוצה לעשות זו הקנוניא משום הכי הדין שרק שכ"מ שחזקה אין עושה קנוניא על הקדש נאמן:
ועם דרך זה יש לנו להמציא בזה ענין חדש בדעת הרמב"ם פ"ז מה' ערכין הי"ח והי"ט ז"ל וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הוא שמא יעשו קנוניא על ההקדש ואפילו היה שטר ביד ב"ח אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות כמש"ב הי"ט במה דברים אמורים בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידו נאמן שאין אדם עושה ערמה על הקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא ש שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנים אא"כ היה שטר מקוים הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הכי הוא כשאר בעלי חובות אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש עכ"ל כתב הראב"ד בהשגות א"א ואפילו אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומש"כ ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי השגה ב' כתב הראב"ד א"א אם מנה פקדון הוא אינו צריך פדיון עכ"ל:
והנה לבד מהשגת הראב"ד צריך לענ"ד דברי הרמב"ם ביאור שהרי הוא סובר שאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אם כן מה זה שקאמר שאינו נאמן אלא גובה חובו כשאר ב"ח כמש"ב ר"ל כמש"ב על ידי פדיון מהקדש הרי אף אם נאמן גם כן גובה חובו מפודה מהקדש לא מיד הקדש שהרי קדושת דמים גם כן מפקיע מידי שעבוד גם בהי"ט במה שאמר שאם לאחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא גובה כשאר ב"ח אם נתקיים שטרו מן הפודה ולא מן ההקדש מבואר דאי לא"ה נוטל מן ההקדש וכן כתב מפורש לעיל הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה וזה פלא דאף אם יש לו חוב כשהקדיש פקע החוב ואין יכול ליטול מן ההקדש בשום אופן כיון שהקדיש לדברי הרמב"ם גם נושאי כליו לא הרגישו בזה:
והנלע"ד דהנה מבואר בחו"מ בסימן (צט) דחזקה כל מה שיש לאדם הרי הוא שלו אלים כל כך עד שאין מועיל מיגו אבל הרמב"ן בחידושיו הסביר דלא דהחזקה אלים כל כך אלא דכלל הוא דבמקום שיש חשש קנוניא אין מועיל מגו אם הוא נגד חזקה עיין בשמ"ק לכתובות (יט) וכבר הארכתי בביאור דברי רמב"ן בעזה"י בזה: בספרי על הבעל התרומות בשער ה' ח"א אות יוד כי שם בארה היטב שיטת רמב"ן ולפי"ז מבואר היטב בהקדיש כל נכסיו דיש לו מגו דשאלה אם אמר מנה לפלוני בידי אינו נאמן אף שיש לו מגו דכיון שיש חשש קנוניא שוב אינו נאמן נגד החזקה דכל מה שיש לאדם הרי הוא שלו ולפי"ז מבואר היטב דאם אין אדם עושה קנוניא על הקדש שפיר נאמן משום דאם אין אדם עושה קנוניא על הקדש שוב הוא נאמן במגו דשאלה שזה עושה נאמנות:
ולפי"ז באם הקדיש כל נכסיו ותיכף משהקדיש אמר שמנה לפלוני בידו דאז הרי יש לו מגו דשאלה אז תלוי אם יש חשש קנוניא אינו נאמן ואם אין חשש קנוניא נאמן וסובר הרמב"ם דאחר שהקדיש יש חשש קנוניא וקנוניא הוי עושה שאין לו מיגו לזה אם אחר שהקדיש אמר אינו נאמן ואם בשעה שהקדיש נאמן:
מיהו סובר הרמב"ם דכ"ז הוא אם השאלה על עצם המנה דהיינו אם אומר מנה לפלוני חוב עלי פירוש יש לחבירו עלי מנה חוב שאני חייב לו מפני זה ששייך לו עצם המנה אז הוא נגד חזקה דכל מה שיש לאדם הרי הוא שלו לא מהני מגו במקום חשש קנוניא ואחר שהקדיש אינו נאמן אבל אם אומר שהוא חייב לאחר ויש שעבוד על הקדש זה הרי אינו נגד חזקה של כל מה שיש לאדם הרי הוא שלו שוב הב"ח גובה על ידי פדיון כדין כל ב"ח כיון שיש לו מגו דשאלה ולפי"ז פירוש מנה חוב היינו שיש לו אצלו חוב של מנה בעין משו"ה דין הוא שאינו נאמן לאחר שהקדיש מפני חשש קנוניא אבל בשעה שהקדיש נאמן אבל בחוב מלוה בכל גונא נאמן מטעם מגו דשאלה: ולענין שכ"מ סובר הרמב"ם שלעולם אין חשש קנוניא בין אחר שהקדיש בין קודם שהקדיש רק דבשכיב מרע סובר הרמב"ם דלא מהני שאלה על מה שהקדיש כמו שביארנו בתשובה הקודמת שכל שהוא קנין בהדיוט לא מהני שאלה וכאן הוא קנין בהדיוט משום הך דמתנת שכ"מ קונה אם כן לא מהני שאלה לזה הדין בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שאינו נאמן במגו רק דכיון דגבי הקדש הרי עתה הנכסים הם ברשותו והוא שליש שוב נאמן משום דין שליש כיון דלא שייך קנוניא וחזקה אין אדם חוטא לאחרים וכשליש דסימן נ"ו אבל כ"ז אם בשעה שהקדיש אמר שהנכסים הם של אחר ומנה לפלוני בידי אבל אם לאחר שהקדיש דנפקו ליה כל נכסיו מרשותו והם בחזקת הקדש שוב אינו שליש ואינו נאמן ואעפי"כ הדין שגובה מן הפודה מהקדש משום דלענין זה עדיין שכ"מ נאמן אף אחר שהקדיש שהרי בידו לפדותו ולפי"ז כאן עיקר השאלה אם יפדה ממון זה ואח"כ יגבה או יגבה מן ההקדש וזהו שדקדק בהלכה י"ט דאם תיכף משהקדיש אמר מנה לפלוני בידי אז גובה מן ההקדש ואין צריך פדיון אבל אם לא אז אין גובה מהקדש רק מן הפודה מהקדש וצריך פדיון ולפי"ז עיקר דשקלא וטריא כאן אם יגבה מהקדש או מן הפודה מהקדש וכפשט לשון הרמב"ם:
ומיושב השגה א' של ראב"ד דאף לאחר שהקדיש דבשעה שהקדיש כל אדם נאמן זה אינו דבשכ"מ הוא רבותא אף שאין לו מגו דשאלה ואין נאמן רק משום הך דאין שכ"מ עושה קנוניא השגה ב' של ראב"ד אם פקדון אין צריך פדיון לק"מ דכאן עיקר השאלה הוא אם הוא פקדון או חוב וע"ז דן הרמב"ם בכל זו ההלכה וע"ז סובב הולך כל השקלא וטריא וז"ב בהבנת הרמב"ם: וראיתי להאור שמח פי"ז מאישות ה"י שהאריך בדברי הרמב"ם וחידש שם דבפודה מהקדש לא שייך שאלה שכיון שנפדה הוי כאכלה כולה דאין מחוסר לא מלקות ולא קרבן ולענ"ד אינו דנהי דעל הנפדה אין נפק"מ אבל על הממון שפדו הרי יש נפק"מ גדולה בין אם ההקדש הקדש אם כן דמי הפדיון חלו ונעשו הקדש ואם שאל ועקר למפרע גם דמי הפדיון אינם הקדש ואם כן אינו אכלה כולה שנפק"מ על דמי הפדיון וברור:
ועיין בש"ך חו"מ סימן רנ"ה סק"ח משה"ק על הרמב"ם ולפימ"ש מיושב כל קושיותיו דבחשש קנוניא ל"מ מגו דשאלה וכמש"ב מדברי הראשונים דמקום חשש של קנוניא ל"מ מגו ומשה"ק בשכ"מ ממגו של אי בעי חזר כבר ביארנו בתשובה הקודמת דלא מצי חזר רק אם עמד ולא הוי מיגו ולפי"ז יש לומר דרך אחר בזה בדברי הרמב"ם שבדין גירש את אשתו אלא שלא רציתי להאריך עוד בענין זה ה והמעיין יבחר בזה את הדרכים:
ה:
וראיתי לבאר קצת כאן דברי הרמב"ם בדין הקדש טעות וז"ל פ"ו מערכין הל"ד הקדש טעות אינו הקדש כיצד האומר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש ועל של שמן כו' אינו הקדש התפיס האחרת ואמר זו כזו הרי השניה קדש וכל כיוצא עכ"ל והנה המבי"ט בקרית ספר הבין את דברי הרמב"ם על דרך זה דהטעות אינו במה שהתפיס רק הטעות בראשונה ואין הראשונה הקדש אעפי"כ המותפסת קדש וטעמו משום דהרי זו אשר הקדיש אח"כ רצה להקדיש ולא אמר הלשון של התפסה רק מפני שהוא רוצה להתפיסה על ידי לשון זה שסובר שלשון זה מועיל מפני זה שהרי גם ראשונה קדש אבל אם אין ראשונה קדש שוב הרי הוא רוצה שהיא עצמה תהיה קדש מחמת עצמה לכך אף שהראשונה אינה קדש ההתפסה היא קדש והמ"ל הקשה על פירוש זה מהא דנזיר (לב) דאמרינן דאף דתמורת טעות הויא תמורה הני מילי היכא דעיקר הקדש איתא אבל היכא דעיקר הקדש ליתא גם התמורה אינה ופירשו בתוס' שאם הקדיש בהמה והמיר בה ואח"כ נשאל על הך דעיקר הקדושה גם התמורה בטלה לפי"ז מה התם דחל ההקדש שעה אחת אעפי"כ הדין הוא שאם נתבטל ההקדש נתבטל התמורה כש"כ כאן שלא חל ההקדש שודאי המותפס בה בטל ממנה ההקדש ולענ"ד לק"מ דודאי תמורה כיון שהוא אומר זו תמורת זו אם כן התמורה הרי היא המחללת את ההקדש אלא דאם לא היה מועיל דבור אז לא היה יכול לחלל והיו דבריו מבוטלים והיה הדין שאין חל התמורה שוב רק התורה גזרה שיחול התמורה אבל עיקר החלות הוא בגדר חילול אם כן אם העקרית אינה קדושה אינה כלל בגדר חילול ולא עבר כלל על לאו של לא יחליפנו ולא ימיר רק אמר שבהמה זו תחת זו וכמו שהיא חולין גם התמורה חולין שהרי הוא חילול על חולין לזה אף דאם נשאל על העיקר נשאר התמורה חולין מ"מ בהך דהתפסה בהקדש הדין שאם נעשה הקדש מעות ההתפסה חל שהרי הוא לא רצה שקדושת ההתפסה יהיה נובע מקדושת גוף ההקדש רק הקדיש בלשון זה אבל בהך קדושה רצה אף אם העיקר לא יוקדש משום הכי שפיר הדין דאף שאין העיקר קדוש מכל מקום ההתפסה נשארה בקדושתה וברור: איברא דעדיין צריך להבין הרי מבואר בנזיר (דף כ) דמי שנדר בנזיר ואמר חבירו ואני נשאל הראשון הותרו כולם הרי דאף היכא שאין ההתפסה השפעת קדושה מזו על זו מ"מ כל שהוא התפיס זו בזו אם הראשון לא חל גם ההתפסה בטל ולמה פסק הרמב"ם בהקדש שאף אם הראשון לא חל ההתפסה קדש: והיה נראה הטעם דשאני הקדש מנזירות כיון דהקדש קיי"ל דאף במחשבה חל משום כל נדיב לב עולות אם כן אף שההתפסה של פיו לא הוי התפסה שהרי התפיס בדבר אשר נתברר שהוא חולין ואמר שזו תהיה כזו אם כן אף זו צריך להיות חולין מ"מ חל הקדש כיון שהרי ברצונו ולבו היה להקדיש שוב קדוש משום מחשבתו לזה חל ההקדש אף שההתפסה אינה כלום משא"כ בנזירות כיון שההתפסה אינה כלום שגם חבירו לא הוי נזיר שוב גם הוא שהוא התפיס עצמו בחבירו אינו נזיר:
אמנם לכאורה יש לדחות זה דהטורי אבן בחגיגה (דף יוד) באבני שוהם שם הקשה על הך דבהקדש גמר בלבו סגי ממשנה. דפ"ג דתרומות ומייתי לה פ"ה דפסחים המכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לא אמר כלום עד שיהיה פיו ולבו שוים ואמאי לא הוי כלל הקדש הוי לן למימר דלכל הפחות תה שכיון בלבו מיהו הוי שהרי הקדש חל במחשבה ותירץ דאף דגמר בלבו חל הקדש מ"מ גמר בלבו להוציא בשפתיו לא חל עד שיוציא בשפתיו כמבואר בשבועות (דף כו) בהוי אמינא דחל דין שבועה אף בלב מ"מ אם גמר בלבו להוציא בשפתיו לא חל מה שגמר בלב עד שיוציא בשפתיו ע"כ דברי הטורי אבן אם כן גם כאן כיון שאמר ה"ז הקדש הרי הוציא בשפתיו ובהוציא זה בשפתיו הרי לא מהני גמר בלבו שוב כיון שהוצאת שפתיו אינה כלום שנשאל על עצם הדבר שבה התפיס שוב הוי לן למימר שאין הנדר חל לענין זה שיהיה הדבר שהתפיס בה קדש: והנלע"ד לבאר ענין זה ומקודם נבאר מה שראיתי לחכמי זמנינו שהם מפלפלים בדברי טורי אבן ובספר אפיקי ים האריך בזה בסימן כ"ד בפלפול עצים והנני לבוא בזה על סדר דבריו הא הביא שהשמ"ק בב"מ (דף מג) הקשה על הגמרא דזבחים (דף כט) דפריך על ר' ינאי דקאמר דמחשב בקדשים לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו צ"ז הקשה השמ"ק לשיטת הסוברים דפיגול לא הוי רק אם מוציא בדבורו ולא במחשבה אם כן עקימת שפתיו הוי מעשה וכאן הא על ידי דבורו אתעביד מעשה שנעשה הקרבן פיגול וכמו ממיר דלא הוי לאו שאין בו מעשה כיון דבדבורו אתעביד מעשה כמבואר תמורה (ד):
ולענ"ד נראה לישב פשוט דודאי בממיר נקרא בדבורו אתעביד מעשה שהרי דבורו היה שהתפיס בהמה של חולין בקדושת הקדש וזה הועיל דבורו אם כן דבורו עשה חלות על החפץ של הקדש ונקרא בדבורו אתעביד מעשה אבל פיגול הרי הוא חושב לאכול חוץ לזמנו ומה שחשב זה לא נעשה וכן מה שאמר לא נעשה רק פסול נעשה לא נקרא שדבורו עשה הפעולה שתתיחס אליו זו הפעולה ויהיה לאו שיש בו מעשה רק מה שדבר גרם שיפסול הקרבן והפיגול התורה עשתה ולא הוא נמצא דלגביה דידיה הוי לאו שאין בו מעשה:
אמנם השמ"ק שהקשה כן פשוט שהוא סובר דפיגול הוי גם כן חלות של הרצאה על ידי מחשבתה אם כן נקרא שעשה חלות וכדאמרינן בכמה דוכתי הואיל ומרצה לפיגולו עיין זבחים (כט) ומנחות (עט) אם כן נעשה חלות על ידי דבורו אמנם פשוט דלאו של לא יחשב אינו על זה החלות של פיגול כי אם על החלות של פסול וכמבואר זבחים (ב) דאף בשלא לשמה גם כן יש לא יחשב ועיין מנחות (מח) ושם משמע שאף אם אין הקרבן פסול יש לא יחשב על מה שהוא חשב שלא כהוגן אם כן אין הלא יחשב על הפיגול והרצאתה שוב שפיר הוי לה לאו שאין בה מעשה והשמ"ק סובר דאף על הפסול קאי לא יחשב וכן על הפיגול:
ובשמ"ק תירץ דאף במחשבה לבד הוי פיגול ושלא כהסוברים דצריך להוציא בדבור משום הכי הוי לאו שאין בו מעשה והכונה פירש בעל אפיקי ים משום דמבואר סנהדרין (סה) דמגדף הואיל וישנו בלב שוב עקימת שפתיו לא הוי מעשה ופירש הרי"ף דכיון שיכול לגדף בלבו בלא הקצת שפתים לפיכך הקצת שפתים ומחשבת לבו שאין בו הקצה אחד הוא עכ"ל וה"נ כיון שאפשר לפגל בלב לא הוי עקימת שפתיו מעשה וע"ז הקשה בעל אפיקי ים דלמה קאמר בתמורה (ג) דמימר בדבורו אתעביד מעשה הרי אפשר שימיר במחשבה שוב לא דוי דבורו מעשה עכ"ד ולענ"ד זה לק"מ דהנה הבנת הדבר דהיכא דישנו בלב לא הוי מעשה דהנה זה אנו רואים דעל הדבור לבד אין לוקין ולא הוי מעשה רק אם על ידי הדבור נעשה מעשה אז הוא דהוי מעשה ואם נעשה מעשה שלא על ידי דבורו אף שנעשה מעשה לא הוי מעשה וצריך להבין אם עצם הדבר הוי מעשה למה אם לא נעשה מעשה על ידי דבורו אין לוקין סו"ס הדבור הוא מעשה ואם הדבור אינו מעשה למה אם נעשה מעשה על ידי דבורו לוקה הרי הוא לא עשה מעשה וכמו במחשבה שאף שנעשה מעשה כיין שהוא חשב ולא דבר אין זה מעשה ותו הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אמנם הגדר פשוט דיש ב' דינים במלקות הא' הוא שיעבור הלאו על ידי מעשה הב' הוא שיעשה מעשה ולכך אם בדבורו לא נעשה מעשה אף שהוא עבר על ידי הקשת פיו ושפתיו אבל הרי לא נעשה מעשה עבירה וכן להיפך אם נעשה מעשה עבירה אבל לא על ידי הקשת שפתיו הוא לא עשה המעשה רק מאליו נעשה לכך צריך ב' דברים שיעשה הוא מעשה והיינו דבור שיהיה בהעבירה מעשה והיינו שיחול ההקדש לזה בפיגול שפיר תירץ השמ"ק דכיון שיכול לפגל בלב לא הוי מעשה משום שהרי אם פיגל בלב גם כן חל הפיגול אם כן עיקר מה שחל הפיגול הוא על ידי כונת לבו ועל ידי מחשבתו והדבור רק זה עושה שמגלה על מחשבתו שוב לא נקרא שנעשה מעשה על ידי דבורו שהרי על ידי מחשבתו נעשה ואין עצם הפיגול מתיחס לדבורו ועל הדבור חסר חלות של מעשה שהיינו הפיגול לא משום דבור שוב חסר בדבורו מעשה אבל בממיר שם שפיר נקרא שחלות התמורה הוא על ידי דבורו שהרי אף אם לא כיון לתמורה מכיון שהמיר חל אף בטעות כמבואר בנזיר (לב) אם כן הדבור עושה חלות התמורה שפיר נקרא בדבורו אתעביד מעשה אף שישנו בלב ג"כ מ"מ הא ישנו בדבור בלא לב ואז בדבורו אתעביד מעשה ולוקה על דבורו וברור: והאפיקי ים הביא בשם חכם אחד לתרץ דבממיר לא מהני מחשבה דעיקר זה שמועיל מחשבה בהקדש מוכל נדיב לב נפקא אם כן לא מצינו רק היכא שמצוה להקדיש חל אף בלב אבל אם יש איסור אין מועיל בלב וצריך הוצאת פיו ועקימת שפתיו הוי מעשה וע"ז הביא ראיה מתוס' ב"ק (עג) ד"ה תרי תוכ"ד דכתבו שם תוס' דאפילו לר"י דס"ל באומר הרי זו תמורת עולה וחזר בו תוכ"ד קטן ואמר הרי זו תמורת שלמים דבריו קיימים מ"מ אם אמר הרי זו תמורת עולה היום ולמחר תמורת שלמים או שחזר ואמר בתוכ"ד גדול אף שנתכוין תחילה לכך אין דבריו קיימים דהוי דברים שבלב דלא הוי דברים ולכאורה קשה הא בקדשים מהני מחשבה ע"כ דתמורה שאני דהוי מחשבת עבירה ולא הוי מחשבה עכ"ד ולענ"ד עדיין לא הועיל כלום דהרי קיי"ל דצריך שיהיה פיו ולבו שוים ואם נתכוין לומר עולה ואמר שלבים לא אמר כלום כמפורש במשנה פ"ג דתרומות שהבאנו אם כן בלאו הכי קשה דכיון שחשב תחלה לומר תמורת שלמים ולהקדיש זה לשלמים מה מועיל מה שאמר תמורת עולה הא אין פיו ולבו שוים בע"כ דצריך לומר בזה דזה לא צריך רק בהקדש שדין הוא בהקדש שהקדש טעות אינו הקדש אם כן אם פיו ולבו אינם שוים מה שהקדיש בפיו אינו הקדש אבל בהך דתמורה שאף בטעות חל אם כן מה לנו שפיו ולבו אין שוים ולא אמר כמו שרצה בפיו סו"ס הוי תמורה בטעות ותמורה הרי חל גם בטעות ולפי"ז פשוט דברי תוס' דכאן הא מה שאמר חל אם כן אף שיש גם מחשבה ויש דין על המחשבה שיכול לחול ולא אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים במחשבת הקדש אבל כל זה הוא אם אין חלות של דבור כנגד זה אבל אם יש חלות של דבור כנגד זה ודאי דחלות של דבור עדיף מחלות של המחשבה ודין שחל הך דדבור ולכך מה שאמר קודם חל אבל המיר במחשבה לבד ודאי דין הוא שחל תמורה על פי מחשבה זו אף לפי שיטת תוס' דב"ק ואין שום ראיה מדבריהם להיפך:
עוד כתב בעל אפיקי ים לדחות ראיה זו לפימש"כ הטורי אבן דגמר בלבו להוציא בשפתיו אינו הל עד שיוציא בשפתיו שוב הרי לא חל כאן המחשבה אבל הביא שמדברי הש"ך יו"ד סימן רנ"ח ס"ב מבואר שחולק ע"ז שהרי כתב באם חישב בלבו לומר על סלע סלע זו לצדקה והוציא בפיו על אחר אינו חייב ליתן אותו סלע שאמר וכתב הש"ך דאותה סלע שחשב חייב ליתן הרי דגמר בלבו אף שגמר להוציא בשפתיו ולא הוציא חייב לקיים מה שגמר בלבו עוד הביא בשם הגדול ממינסק ראיה דלא כהטורי אבן מרש"י בקידושין (מא) ד"ה שכן ישנו במחשבה גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתניא בשבועות (כו) עכ"ל הרי שאף אם גמר בלבו להוציא בשפתיו מועיל ועל קושית טורי אבן ממשנה דמתכוין לומר עולה ואמר שלמים כתב דהר"ש פירש משום דפיו ולבו מכחישים זה את זה עכ"ד:
והבנת דברי הר"ש לענ"ד בזה הוא פשוט דהנה בכל מקום דבור מועיל ודבור עדיף ממחשבה לפי"ז פשוט דקדשים שחידשה בהם תורה מחשבה לא הוציאה את הדבור עם זה שהדבור לא יועיל רק חידשה תורה שגם המחשבה מועיל ובאמת היכא דאיכא דבור ומחשבה עדיף הדבור מהמחשבה ולפי"ז בדבור שאנו רואים שאם אין פיו ולבו שוים אין מועיל א"א לומר משום דהמחשבה מוציא מהדבור זה אינו דדבור עדיף ממחשבה רק בקדשים חידשה תורה שדבור לבד לא יועיל אם מחשבה מנגדתה אף שדבור הרי עדיף ממחשבה מ"מ לא יועיל שצריך גם שלימות המחשבה בהוצאת דבור לפ"ז להיפך מחשבה דקליש מדבור כש"כ שלא יועיל אם הדבור אינו שוה לו דמה דבור שעדיף ממחשבה מ"מ אם המחשבה מנגדתה הדין הוא שאינו מועיל מחשבה שקליש מדבור כש"כ שאי אפשר שיחול במקום שהדבור מנגד לו אבל אם אין הדבור נגד המחשבה שוב מועיל המחשבה והדבור לא מעלה ולא מוריד כיון שכבר הוקדש על ידי המחשבה אם כן אין ראיה ממשנה דתרומות לדין זה של הטורי אבן: שוב הביא בעל אפיקי ים בשם הגאון מהרש"מ מבערזאן שהוכיח מתוספתא דתרומות פ"ג היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר עני מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להן שם אין בהם קדושה עד שיקרא להן שם הרי דאם רוצה להוציא בפיו אין להם קדושה עד שיוציא בפיו וכדברי הטורי אבן ועיין בספר דבר אברהם סימן ט"ז בהשמטות שכתב שדברי התוספתא הם ראיה ברורה כראי מוצק להטורי אבן ודחק עצמו בדברי רש"י והר"ש אמנם לענ"ד נראה דודאי אין לזוז בדברי רש"י מפשוטם ואעפי"כ אין זה התוספתא שייך לדברי רש"י והר"ש דהרי קדשים שהמחשבה מועיל בהם ילפינן מכל נדיב לב ותרומה שהמחשבה מועיל בהם זה ילפינן מונחשב לכם תרומתכם וזה פשוט דאף אם גמר בלבו להוציא בשפתיו סו"ס הרי לבו רוצה לנדב זה אם כן ודאי שייך כל נדיב לב שהרי כל שלבו רוצה בזה יש גזיה"כ דנדיב לב עולות אבל בהך דתרומה גמר בלבו להרים לא שייך נדיב לב משום דהך דנדיב לב לא שייך רק אם נדבת לבו גורם שיעשה זה אבל תרומה אם חושב הוא להרים אטו יהיה מחויב להרים משום נדיב לב הרי אין הלב נודב זה שהרי בלא"ה הוא חייב להרים אם כן שם פירוש ונחשב לכם הוא רק שונחשב פירושו שמחשבה עושה חלות כמו הדבור אם כן תלוי איזו מחשבה היא אם היא מחשבה של חלות ודאי חל אבל אם היא מחשבה שחישב בלבו להוציא בשפתיו אם כן הרי לא חשב כלל בלבו לעשות חלות רק לעשות דבור שיעשה חלות שוב אי אפשר שהמחשבה יעשה חלות וכל זמן שלא הוציא בדבור הדין שאין התרומה חל וז"ב:
איברא דלפי"ז צריך ביאור דברי תוס' פרק תמיד נשחט (דף סג) גבי הא דקאמר שם והכא במאי עסקינן כגון שגמר בלבו כו' והוציא בפיו לערלים ובהא פליגי דר"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוין מכאן מדקדק ר"י כו' דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו דאי במחשבה תליא כו' בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר"מ דהא גמר בלבו לתרווייהו ופלא הא גמר בלבו לא מהני אף במקום שמחשבה גם כן מועיל רק אם גמר בלבו לבד אבל גמר בלבו להוציא בשפתיו הדין שאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו כמו בכל מחשבה שדין הוא שאין חל עד זו השעה שיוציא בפיו אם הוא רוצה להוציא בפיו וכאן הרי חשב ע"ז שידבר למולים ולערלים וכיון שלא הספיק והוא רוצה להוציא בפיו וכאן הרי לא שייך הך דנדיב לב שוב דין שאין המחשבה מועיל ומה הקשו בזה תוס' ואין לומר כמש"ב דשיטת הר"ש ורש"י שאף אם רוצה להוציא בפיו גם כן הל מחשבת הלב זה אינו דכאן שהוא חלות כתרומה ולא שייך נדיב לב שוב אין זו המחשבה כלל בלא הוצאת פה שו"מ להגאון אור שמח פי"ג מנדרים הכ"ב שהקשה כן ונשאר בצע"ג אמנם לענ"ד בפיגול שאני דהרי קיי"ל דמחשבין מעבודה לעבודה ואם חישב שיפגל בזריקה אף שהמחשבה היא בשחיטה הדין שמועיל מחשב זו שאח"כ בשעת זריקה הוא פיגול אם כן אם חישב שיפגל בדבור לא גרע מחושב בשחיטה שיפגל בזריקה דהוי פיגול כש"כ כאן שחישב שיפגל בדבור דאף עתה הוא פיגול אם יש דין שהמחשבה נותן דין פיגול לזה הוכיח ר"י דאין מחשבה עושה דין פיגול שוב אי אפשר לצרף כאן המחשבה שיהיה פיגול אבל כל דבר אף לתוס' אם חישב להוציאו בפה אין מחשבה אף שאם חישב מחשבה לבד מועיל ושאני בזה פיגול מכל דבר:
שבתי וראיתי שהשמ"ק באמת תירץ על קושית תוס' זו משום דכיון שחשב להוציא בפה לא הוי פיגול במחשבה ולהבין סברת השמ"ק בתירוצו והתוס' בקושיתו נלע"ד עפי"ז שיש לחקור בהך דמחשבין מעבודה לעבודה באיזה עבודה הוא הפיגול אם בהעבודה שבה היה זו המחשבה או על העבודה האחרת שעליה חישב כגון אם חישב בשחיטה על זו הזריקה באיזה עבודה הוי פיגול אם בזריקה שעליה חישב או בשחיטה אשר בה חישב ובזה נחלקו תוס' ושמ"ק דתוס' סוברים שהפסול הוא בשחיטה אף שחישב על הזריקה אם כן הפיגול במחשבה אף שחישב ב לדבר אבל השמ"ק סובר שהפסול בזריקה אם כן גם כאן צריך להיות הפסול בדבור וכיון שלא דיבר אין כאן פסול: עוד ראיתי לבעל אפיקי ים שהביא דברי השמ"ק בתמורה (ד) על מה דקאמר מ"ש מימר דבדבורא אתעביד מעשה מקדים תרומה לבכורים נמי בדבורא אתעביד מעשה והקשה השמ"ק שאני תרומה דאיתא במחשבה וי"ל דמכל מקום על ידי מחשבה אתעביד מעשה עכ"ל ודברי השיטה מקובצת תמוהים לכאורה א' שאם השמ"ק סובר דבמקום שדין הוא שחל במחשבה מעשה נקרא אתעביד מעשה אם כן גם בסנהדרין (סה) למה לא יחשב מעשה אבל פשוט דהשמ"ק סובר דרק אם אין מעשה אז הדבור עושה מעשה שוב תליא אם יש בדבור אז הדבור נחשב מעשה ואם אינו בדבור אז אין הדבור מעשה שהרי ישנו גם במחשבה והדבור רק ממלא תפקיד המחשבה אבל זה ודאי צריך ביאור למה בממיר סובר השמ"ק דלא חל במחשבה וגבי הך דמקדים תרומה לבכורים סובר השמ"ק דחל במחשבה הרי אצל שניהם יש עבירה ולמה זה הדין שחל אף אם הוא במחשבה ותמורה אינה חל במחשבה אבל זה פשוט דסובר השמ"ק בזה לחלק דתמורה כיון שאינו עצם מקדיש רק חילול זו תחת זו אם כן אינו במחשבה שלא שייך להחליף במחשבה אבל בהך דתרומה שם האיסור דמקדים הוא איסור אבל עצם התרומה הוא בזה כבכל מקום שוב דין הוא שפיר שחל התרומה במחשבה שבה אף שיש איסור בחלות התרומה:
איברא דבהך דשמ"ק ודאי קשה שהרי תורם בדבור אז אין המחשבה עושה שוב תרומה כמפורש בתוספתא אם כן מאי קשיא ליה לשמ"ק מממיר על מקדים תרומה לבכורים הרי בתורם בדבור אין מועיל מחשבה אם כן בדבורו אתעביד מעשה שוב שפיר הוי לאו שיש בו מעשה:
והנלע"ד בזה עפ"י מה שיש לחקור בהך דתורם בדבור שאין המחשבה מועיל אם הפירוש הוא דלכך אין המחשבה מועיל משום דהרי דעתו רק לדבר אז יהיה תרומה אבל אם מדבר שוב הוי תרומה גם משום ונחשב שהרי חשב שכשידבר יהיה תרומה או דאף שדיבר אעפי"כ אין המחשבה מועילה משום דדין היה בזה שיש ב' אופנים תרומה א' על ידי הך דונחשב ב' על ידי מה שהוא מדבר והם שני עניני חלות של תרומה לפי"ז אם תרם על ידי דבור שוב לא הועיל המחשבה בחלות התרומה שענין הפרשה אחרת היא ונראה בזה דסובר השמ"ק דרק משום שחושב על דבור אין חל התרומה במחשבה אבל אח"כ כשדבר אז שוב התרומה משום מחשבה ולפי"ז הקשה השמ"ק שפיר דאם כן תורם איך חשיב מעשה אף על ידי דבור הרי איתא במחשבה אם כן המחשבה גורם התרומה ואף שדבר מ"מ המחשבה גורם שהדבור אח"כ עושה מה שחשב ושוב חל התרומה על ידי מחשבה ולמה לוקה ע"ז תירץ השמ"ק דכיון שעל ידי המחשבה נעשה מעשה וגם הוא דיבר שוב הוי מעשה ולא דמי למגדף אף על ידי דבור דשם כיון שיכול להיות במחשבה ואין בהמחשבה שום מעשה אם כן לא נעשה שום מעשה שוב אין לוקין לפי"ז מיושב גם כן משה"ק בעל אפיקי ים על השמ"ק הנ"ל דהרי לא אמרו רק עקימת שפתיו הוי מעשה לא דמחשבה הוא מעשה לפי זה פשוט דלק"מ דכונת השמ"ק דהמחשבה עושה מעשה שוב דבורו זה גורם שנקרא שהוא עשה מעשה לזה שפיר לוקה על דבורו אבל בכ"מ ובמחשבה לבד ודאי אין לוקין וז"ב בכונת השמ"ק:
ואחרי שביארנו כל זה נבוא לבאור דברי הרמב"ם דהקדש טעות ונאמר דלפי שיטת המבי"ט בקרית ספר שהבאנו בתשובה הקודמת בטעם הרמב"ם דלא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד דהוא משום הך דהקדש חל אף על ידי מחשבה ולכאורה קשה הא כאן לא חישב רק להוציא בפיו אם כן. לא חל על ידי מחשבה אמנם פשוט משני טעמים דלק"מ א' דהא הבאנו שיש שיטות דאף דתרומה הדין שאם גמר להוציא בפיו לא חל עד שיוציא בפיו מ"מ בהקדש חל אף בלא הוציא מפיו הב' הוכחנו מהשמ"ק דאם אח"כ הוציא בפיו חל משום מחשבה אם כן פשוט דברי הר"מ מהנך תרי טעמי דלכך שפיר חל הקדש שלא יוכל לחזור אף אם הוציא בפה משום המחשבה או כפי הטעם דהקדש חל אף במחשבה או דכשהוציא בפה שוב חל משום מחשבה כמש"ב ולפי"ז אתיא לן שפיר דברי הרמב"ם דהקדש טעות דיש דין שחל בחשב בלבו להקדיש דלא מבעיא להשיטות דהקדש חל במחשבה אם כן ודאי אתיא שפיר דהא חל במחשבה אף שרצה להוציא בדבור אלא אף להשיטות האלו שסוברים שאם דצה להוציא בפיו אין חל עד שיוציא בפיו אבל משיוציא בפיו הרי אז חל ההקדש משום המחשבה אם כן מ"ל שהוצאת הדבור של פיו אינה התפסה אבל סו"ס הרי היה בלבו שמשעה שיוציא בפיו תו יהיה הדבר קדש אם כן נהי דמטעם פיו א"א שיהיה הקדש שהרי פיו אמר שיהיה כזה וזה אינו הקדש שנשאל עליו אבל הרי סו"ס דעתו היה שיהיה הקדש משעה זו שיוציא בפיו שוב מועיל דעתו וקדוש הוא משום מחשבתו והבן:
איברא דלפי"ז תיקשה מהך דגיטין (לב) דהרי הוא הקדש לא אמר כלום וישאר הקדש מחמת מה שחשב אמנם פשוט דזה לק"מ שהרי כבר נתבאר דהיכא שפיו סותר מחשבתו אז לא מהני מה שחושב שיהיה קדוש משום מחשבתו לפי"ז פשוט דבהרי הוא הקדש א"כ פיו אומר שכבר הוא הקדש ומחשבתו עתה להקדיש לא מהני מחשבתו אבל בנדון דהקדש טעות שם הא אין פיו סותר למחשבתו שמפיו נשמע שרוצה להקדיש שהרי בשעה זו לא היה עדיין שאלה על ההקדש לכך שפיר מועיל המחשבה והבן:
וראיתי להביא כאן מש"כ הרמב"ן בחידושי ב"ב (דף קכ) שכתב שם מפורש שאצל הקדש אם היתה פיו היפך המחשבה חל ההקדש של המחשבה וחולק על הר"ש שהבאנו לעיל שסובר שאם פיו היפך המחשבה אין חל ולפי"ד הרמב"ן הך דמתכוין לומר עולה ואמר שלמים שאינו קדוש הוא משום דמיירי בלא רצה להקדיש רק בפיו וכן הך דגיטין דהרי הוא הקדש משום שלא רצה להקדיש רק בפיו ואי לאו הכי חל קדושת המחשבה:
ומרן הכסף משנה לקח לו דרך אחר בשיטת הרמב"ם דפירושו הוא שזה שנתפס בקדושה היה בטעות וכגון שאמר על פי טעות שור זה יהיה הקדש כזה שהוא הקדש אף שהוא בטעות חל ההקדש ונראה להסביר שיטת הכסף משנה בזה בדעת הרמב"ם משום דיש לחקור בהתפיס חפץ בקדושה ואמר זו תהיה כזו אם הקדושה שנתפס בשניה נובעה מהקדושה ראשונה או דנובע רק מדבורו וזה שאמר זו כזו לא תפס רק על צד הדמיון שידמה זו לזו במדת קדושתה אבל עצם הקדושה מעצמה ומאליה היא חלה ונראה בזה דהכסף משנה סובר דבהתפסה הקדושה נובעה על זו שהתפיס מזו שמתפיס בה ולזה חל לפי"ד הכס"מ לפי שיטת הרמב"ם אף בטעות דכמו שתמורה חל אף בטעות משום דרק קדושת פה א"א לעשות בטעות אבל שיהיה קדושה נובע מקדושה אחרת זה חל אף בטעות משום דיש כח להקדושה העיקרית לחול כן בהך דהתפסה סובר כס"מ דכיון שעיקרה נובע מקדושה ראשונה שוב חל אף בטעות:
ולפי"ז כמו דבתמורה לא מהני שאלה משום דחל אף בטעות כן בהתפסה לא מהני שאלה כיון שחל אף בטעות ולפי"ז שוב באמת יש לבאר דבפדיון דבר אין מועיל שאלה משום דגוף הדבר הרי נפדה אם כן בה אין שאלה שאצל גוף הדבר הוי כנאכל ההקדש שאין מועיל שאלה דאף דקיי"ל אכלה כולה נשאלין עליה זה רק משום דמחוסר מלקות או קרבן כמבואר בגמרא אבל אי לא"ה לא היה מועיל שאלה אם כן בנפדה דלא שייך לא קרבן ולא מלקות לא שייך שאלה ועל הדמים אשר בו פדו לא שייך שאלה דהפדיון הרי נובע מקדושה אחרת וכל שנובע מקדושה אחרת שוב אין בה שאלה וזה דלא כמש"ב באות הקודם דשייך שאלה על דבר שנפדה אמנם באמת לא דמי דודאי אם בא לשאול על עצם הפדיון אין שאלה שנובע מקדושה אחרת אבל אם בא לשאול על ההקדש שנפדה מועיל שאלה ולא הוי אכלה כולה משום דאכלה כולה אין נשאלין דצריך להיתר להיות על מה זה יחול ואין לו על מה לחול וכאן הרי יש לו לחול על הפדיון שוב מועיל שאלה על עצם ההקדש ולא הוי אכלה כולה והבן:
ונראה להביא יסוד לשיטת הכסף משנה דההתפסה נובעה מקדושה ראשונה ממה שמבואר ב"מ (נד) דהמקדיש מוסיף חומש ולא המתפיס ופירש"י שם משום דמתפיס אין קדושתה מחמת עצמה רק -מחמת הראשונה הרי בהדיא דההתפסה תפסה נובעה מהקדש הראשון וכמש"ב פשיטת הכסף משנה לפי"ז מקור דברי הרמב"ם הוא על פי יסוד זו הגמרא דב"מ:
ולפי"ז מיושב משה"ק המ"ל על הכס"מ דהרי רבינו סותר עצמו שכתב פ"ד לנדרים ה"י שם דיכולים לשאול על ההתפסה לפי"ז פשוט דלא קשה מידי משום דעיקר חידוש זה הוא רק בהקדש שהדין שסוף הקדש חל אף בטעות שוב גם התפסה שהוא סוף הקדש חל בטעות אבל נדרים דלא מצינו חידוש זה באמת אין חל התפסה בטעות ומועיל שאלה בהתפסה וכמו דחזינן דב"ש סובר דאין שאלה בהקדש משום דגמרינן תחלת הקדש מסוף הקדש אעפי"כ בנדרים יש שאלה ורק נזיר שי"ב קדושה סובר ב"ש דאין שאלה ה"ג גבי הך דשאלה בסוף הקדש רק בהקדש בסוף הקדש לא מהני שאלה ולא בגדרים והבן. אשאר ידידו הנאמן יוסף: