חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ
סימן ה
בענין שאלה בהקדש ושכ"מ שהקדיש את נכסיו:
לכבוד ידידי הרב הגאון הבקי הנפלא מהו"ר אריה ליב נעמיאטין שליט"א בשוואדסץ שלום וברכה:
אחדשה"ט קבלתי מכתבו עם חידו"ת שלו הנאמרים בהשכל ודעת ואם כי זה עתה באתי הביתה מפאלאנגע מ"מ תומ"י שמתי עיוני בדבריו והנני להשיב לו כפי"מ שיורני בס"ד:
פתח דבריו הקשה בפסחים (דף מו) דר"א סבר דעוברים על בל יראה בחלה שמפרישין משום הואיל ואי בעי מתשיל עלה ע"ז הקשה הא ר"א סבר בערכין (כג) דאין שאלה בהקדש אם כן גם בהך דחלה אין שאלה ואיך שייך הואיל ואי בעי מתשיל עלה:
והנה כת"ר יצא לחדש דהא דאין שאלה בהקדש הוא משום אמירה לגבוה כמסירה דמי ולכך בתרומה דלא שייך זה יש שאלה ועפי"ז רצה לישב דברי הרמב"ם דפסק דלא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד דדעתו משום דאמיל"ג כמסירה דמי ולכך בהך דלא מהני שאלה לא מהני חזרה והא דמהני שאלה בהקדש הוא רק אם אמר הרי עלי דשואל על אמירתו הרי עלי ממילא הבהמה שהקדיש אינו הקדש דהרי לא הקדיש רק משום אמירתו הרי עלי עכ"ד בזה:
הנה הקושיא ראויה למי שאמרה אבל תירוצו לענ"ד אינו שהרי מבואר בנזיר (דף ט) דב"ש דסברי דאין שאלה בהקדש סברי דאין שאלה בנזירות ובנזירות הרי בודאי לא שייך כלל הסברא דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ואיזה קנין שייך שם אם כן ברור דאין זו הסברא שאין שאלה בהקדש משום הך דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי:
אמנם לענ"ד הסברא פשוטה דהנה יסוד דין השאלה אף שעוקר מעיקרו הרי חידוש התורה הוא ולא דפירוש השאלה הוא שהוא טעות מעיקרא וכה"ג לא נדר זה אינו דאם כן לא היו צריכים להך דהתרת חכם ובלא התרה הנדר בתוקפו עיין שבת (מו) ועיין חגיגה (יוד) דיליף לה מקרא דלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו אם כן חזינן דרק חידוש הוא שהאחרים מוחלין אלא דמוחלין אף על מעיקרו משום דהרי יסוד השאלה היא משום דכה"ג לא נדר וע"ז הוא דאחרים מוחלין לו אם כן מוחלין לו כאילו לא נדר אבל לא שאין כאן חלות גדר ולפי יסוד סברא זו נראה פשוט דיסוד מחלוקת ב"ש וב"ה אם יש שאלה בהקדש ש הוא משום דב"ה סברי דכמו דחזינן גבי נדר שנעשה על ידי דבורו שהתורה חידשה שמה שנעשה על ידי דבורו הוא נעקר וניתר על ידי התרת חכם כן הקדש כיון שיסוד חלותו של ההקדש נעשה ונתפס על ידי דבורו על דבור זה מועיל התרת חכם וב"ש סברי דבהקדש אין שאלה דכיון דהקדש הוא חלות על החפץ אין בה שאלה ונהי דההקדש נתפס על ידי דבורו אבל הרי לא אמרה תורה רק דבורו אחרים מוחלין אבל לא תפיסה שנתפס החפץ בקדושה ולכך קאמר בגמרא דלב"ש דאין שאלה בהקדש הוא הדין דאין שאלה בנזירות והיינו דנזירות גם כן לבד ממה שהנזיר אסור ביין משום קבלתו לבד זה הרי מונח קדושה בגוף הנזיר וכלשון התורה קדוש יהיה גדל פרע וכמו שכתב הרמב"ם בה' נזירות פ"ד הט"ז דמה"ט נזיר שנטמא מגלח שנתבטל ממנו עשה. דקדוש יהיה שנתחלל על ידי הטומאה אם כן ענין הנזירות היא קדושה בגוף הגברא על זה לא מצינו דאחרים מוחלין לו:
ולפי זה מבואר היטב דאף דר"א סובר דאין שאלה בהקדש מ"מ סובר דבחלה יש בו שאלה והיינו דעיקר יסוד מה שאין שאלה בהקדש הוא משום הך סברא דהקדש הוא בגוף החפץ אבל תרומה אטו הדבור גרם חלות בגוף החפץ הרי תרומה לא הוי דבר הנדור וביאור התס' נדרים יב) בטעמו משום דאטו על ידי נדר נאסר התרומה לזרים רק משום טבל שמעורב בטבל תרומה אם כן רק דבורו עשה מברר לא שעשה פעולה בגוף החפץ לזה שפיר נקרא שפיו עשה מברר ולא עשה התפסה בחפץ ע"ז. ודאי אף שאין שאלה בהקדש יש שאלה בתרומה לזה אף דרבי אליעזר סבר דאין שאלה בהקדש מ"מ סובר שיש שאלה בתרומה:
והנה הרמב"ם כתב פ"ד מהלכות תמורה נדרים שאין נשאלין על התמורה והכס"מ העיר דכיון דחל אף בטעות לא מהני שאלה וכ"כ תוס' בנזיר (ט) דכיון דחל אף בטעות לא מהני לה שאלה ולא אבין אטו שאלה היא טעות הרי צריך התרת חכם אם כן גדר התורה הוא דהתרת חכם מתיר את הנדר ולא אתי כלל עלה מדין טעות ומה שייך זה לזה ועיין מ"ל שהעיר מקור דברי הרמב"ם מהירושלמי דפ"ה דנזיר אבל לענ"ד פשוט דהיינו טעמא דאין נשאלין על התמורה דאין נשאלין רק על דבר שנעשה הקדש מחמת חלות פיו אבל הך דתמורה הרי עצם דין התמורה הוא חילול זו תחת זו ועיקר קדושתה נובעה מפני שנתחללה על הראשונה אלא דגזרה תורה שאף הראשונה תהיה קדוש אבל התמורה קדוש מגדר חילול וכמוש"ב במקו"א זה משום פירכת הש"ס בתמורה (ט) דאם בשל אחרים אין אדם מתפיס דבר שאינו שלו וקשה מה זה שייכות הרי אדם יכול לאסור חפצו כחפץ חבירו אם כן למה לא יתפיס בקרבן חבירו את בהמתו לתמורה בע"כ משום דגדר חילול הוא ואינו בעלים לחלל שלו על של חבירו ועיין תוספתא דתמורה דשם מוכח כן אם כן שוב מבואר פשוט דהיינו טעמא דאין נשאלין על התמורה דלא קדושת פיו הוא רק הוא קדושת חילול ומה שייך שאלה על מה שחילל הקדש:
איברא דנראה לכאורה דדברי תוס' מוכרחים דממה שחל הקדש בטעות נבנה הך דין דאין שאלה בהקדש שהרי מפורש בסוגיא דב"ב (דף כ) דב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הוי הקדש אם כן מוכרח דהך דטעות ושאלה בחדא מחתא ניו וכ"כ הרשב"ם שם וכ"כ המאירי בנזיר (דף ט) אמנם לענ'"ד מסוגיא זו אין הכרח כלל דהנה מבואר בסוגיא דנזיר (דף ט) גבי הך דנודר בנזירות מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר ובה"א אינו נזיר ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבדיו לבטלה וב"ה סברי לה כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והא נדר ופתחו עמו הוא וב"ש נמי נדר ופתחו עמו הוא אלא ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוי ליה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וב"ה סברי כר"ש דתנן ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים עכ"ל הגמרא והנה מיסוד דברי הגמרא מוכרח שני דינים הא' דנדר ופתחו עמו אין צריך שאלה לחכם והתרה דאי לאו הכי מאי מועיל לבית הילל מה דהוי נדר ופתחו עמו סו"ס הוא ככל נזירות שאם שואל לחכם הרי הוא מותר ואם אין שואל הוא נזיר ולמה קאמרי ב"ה דאינו נזיר בע"כ דנדר ופתחו עמו אין צריך שאלה לחכם והתרה כלל אלא אין חל הנדר הב' מוכרח דאם בעת חלות דבור נדרו הוא בא להשאל אז גם כן אין צריך היתר חכם ולא שאלה דהרי קאמר דטעמא דב"ש שהוא נזיר משום דאתי לאתשולי עלה וב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש מבואר דאם יש שאלה גבי הקדש היו מודים ב"ש לב"ה דאינו נזיר כלל ולמה הרי הוא בא להיות שואל על נדרו ישאל ואח"כ יותר בע"כ דזה שבא להשאל עם חלות דבורו אין צריך כלל להיתר חכם משו"ה אם יש שאלה בהקדש כאן אינו נזיר כלל ואין צריך היתר חכם ושני אלו הדינים מוכרחים וכן תפסו תוס' שכתבו וא"ת למה וצרך לומר ב"ה סבר כר"ש הוי ליה למימר דב"ה טעמייהו דיש שאלה בהקדש מבואר דאם יש שאלה בהקדש אינו נזיר כלל ואין צריך התרת חכם ועיי"ש בתוס' שאף בתירוצם תפסו כן אבל סו"ס הדבר צריך הבנה דבין הך דנדר ופתחו עמו בין הך דאתי לאתשולי עלה למה לא יצטרך היתר חכם כמו גבי נדר שיש לו פתח ובא להשאל עליו:
והנלע"ד עפ"י יסוד הדין דצריך התרת חכם הוא משום הך דלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו אם כן כ"ז הוא אם בהדבור של הנדר לא נכלל הך דפתח אז הוא דצריך להא דאחרים מוחלין לו אבל אם בזה הדבור של הנדר נכלל הך דהשאלה והפתח בגוף הנדר כגון הך דהריני נזיר מגרוגרת שבגוף הנדר מונח השאלה והפתח לא צריך כלל היתר חכם ויכול למחול לעצמו: והנה בהך דהקדש טעות גם כן נדר ופתחו עמו שגוף הדבור אינו שוה לנדר כגון אמר שור זה שחור ויצא לבן שבמחשבתו היה לבן ואינו כדבריו אם כן אין צריך היתר חכם שאינו כדברו ולמה חל הנדר בע"כ משום הך דאין שאלה בהקדש והיינו משום דלא יחל דברו לא קאי רק על הדבור אם כן אם אינו על הדבור לא קאי לא יחל כיון שמונה בגוף החפץ הקדושה לזה תליא הך דהקדש טעות בהך דאין שאלה בהקדש:
ולפי"ז מבואר ישוב קושית הראשונים דמה תלוי הך דאין שאלה בהקדש עם הך דהקדש טעות הרי הך דאין שאלה בהקדש הוא שחל הדבור ולא אזלינן בתר דעתיה וכאן בהקדש טעות אדרבה לא חל הדבור שאמר שחור רק אמדינן דעתיה שאף ללבן כיון ולפי האמור פשוט דרק זה היסוד אנו למידים דלא אזלינן אחר הדבור רק אחרי מה שהוא חושב משום דהחפץ נתפס ע"י רצונו ולא ע"י הדבור ולא קאי עלה לא יחל דברו ועיקר דבור ההקדש הוא רק שמגלה רצונו והבן ועיין חידושי רמב"ן לב"ב (קכ) שם מה שהביא דברי רבינו תם: אמנם גבי תמורה שם הרי אין ענין התמורה משום חפצו ורצונו שהרי גם בטעות כזה שלא רצה לעשות תמורה הל אם כן שם ודאי רק דין דבור הוא ומה דלא מהני שאלה הוא רק כמש"ב דתמורה הוא בגדר חילול משו"ה חל ולא שייך שאלה על חילול ולכך לא מהני שאלה בתמורה:
ומה דאם חל בטעות הדין הוא שאף תוכ"ד אין יכול לחזור נלע"ד פשוט דהוא משום דעיקר יסוד דתוכ"ד יכול לחזור הוא רק מפני שגמירות הדעת על זה הדבר נעשה תוכ"ד וגמירת הדעת הוא שמקיים את הדבר אם כן בהך דינא של חלות שחל אף בטעות שם הא אין צריך כלל גמירות דעת לכך אף שתוכ"ד חזר וגלי דעתיה שאמר בלא גמירות דעת מ"מ אין חל החזרה דכבר אף בטעות חל הדבר שעשה:
וראיתי בספר טורי אבן לחגיגה (דף י) שהקשה בהך דנזיר (לב) דקאמר שם שטפוהו רבנן לר"א ואוקמוהו בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד דברי ר"א וחכמים אוסרין ומדל"פ ר"א גבי מי שלא נדר עד שחרב הבית לומר דאינו נזיר ש"מ דהדר ר"א וסובר דאין פותחין בנולד וע"ז הקשה מאי ראיה הא ר"א סבר כב"ש דאין שאלה בהקדש וכמפורש בערכין (כג) ומבואר בנזיר (ס) דמאן דסובר אין שאלה בהקדש ה"ה גבי נזירות אם כן לכך לר"א לשיטתו אין שאלה משום דאין שאלה בהקדש ותירץ דממה דקאמר ר"א בחגיגה דיש לה ע"מ שיסמוכו שנאמר כי יפלא כי יפלא אחד לאיסור ואחד להיתר וכתב גבי נזירות וערכין אם כן מוכח דיש שאלה גבי נזירות לר"א דבערכין הא אין שאלה בהקדש עכ"ד והנה אם כי דבריו הם מתוקים אבל סו"ס קשה להבין הרי בגמ' תלו לה בהדדי ואמרי דמאן דסבר אין שאלה בהקדש הוא הזיין אין שאלה בגזירות ולמה סובר ר"א דאף דאין שאלה בהקדש מ"מ יש שאלה בנזירות ונלע"ד פשוט דסברת ר"א הוא לחלק נזירות מהקדש דהנה בנזיר יש דין קדושה עליו שיש קדש יהיה גדל פרע אבל לבד דין הקדושה גם דין נדר יש עליו וכדמוכח מדברי הרמב"ם עצמו דפ"ז מנזירות הט"ז שכתב דבנזיר שנטמא אין כאן קדושה אעפי"כ יש דין נזירות ולאו תגלחת אלא דעשה מצורע דוחה אם כן מוכרח דיש לבד הקדש גם הך דעצם קבלת נזירותו ולכך סובר הוא דכיון דעל זה הדין של קבלת הנדר מהני שאלה כדין כל נדר שוב פקע גם הקדושה משום דאינו נזיר עד שיהיה נזיר מכולו ולכך אף דלא מהני שאלה בהקדש מהני שאלה בנזירות לר"א:
וסברת ב"ש הוא להיפך דכיון דעיקר נזירות היא קדושה ועל הקדושה לא מהני שאלה שוב לא מהני שאלה כלל דענין השאלה הוא שיבטל את עצם זה הנזירות וכאילו לא נזר וזה אי אפשר משום הקדושה שיש בו ולכך סובר ב"ש דכשם שאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות:
וראיתי בספר אחד שרוצה לחדש דאף לב"ש דאין שאלה בהקדש ואין שאלה בנזירות מ"מ נזיר שנטמא יש בו שאלה עפ"י דברי הרמב"ם דמשנטמא הרי פקע בנזירותו הקדושה ועל מה שאין קדושה הרי יש שאלה וכמש"כ תוס' דעיקר טעם דאין שאלה בנזירות הוא מפני הקדושה ולכך שטפוהו לר"א בנטמא הוי ליה לר"א לומר דפותחין בנולד עכ"ד ולענ"ד אינו דפשוט דאף שבנטמא פקע זו הקדושה אבל הרי לא פקע רק מכאן ולהבא לא למפרע וכן יש בו אף עתה הקדש בנזירותו לענין שכשיטהר חייב להיות קדוש אם כן לא שייך שאלה לא על לעקור למפרע הקדושה ולא על מכאן ולהבא רק על זה החלק של נזירות בלא קדושה היה מהני שאלה אבל ב"ש הרי סברי דעל זה החלק לא מהני שאלה כמו שמוכרח דהך דאין שאלה בכל נזירות ע"ז החלק נזירות אשר הוא בלא קדושה והבן:
ודע דאף דתמורה חל אפילו בטעות ואף אם מתכוין לומר עולה ואומר שלמים כמו שמפורש בתמורה (יז) מ"מ הדין דאם אמר תמורת עולה ותמורת שלמים אם לכך נתכוין דבריו קיימים אף שהרי כיון שאמר תמורת עולה מה לנו שנתכוין גם לשלמים הא לא גרע מנתכוין לשלמים ואמר עולה דגם כן חל תמורה אם כן מה לנו נתכוין תחילה לכך נלע"ד בזה משום דיש ב' ענינים הא' תוכ"ד והוא חזרה שם לא מהני תוכ"ד בתמורה כיון דאף בטעות חל הב' אמר שני דברים בזה אחר זה שם תוכ"ד כדבור לא משום חזרה רק משום דא"א לומר ב' דברים כאחד ולא כלה עדיין דבורו ולזה אף דתוכ"ד לא מהני היכא דאף בטעות חל וכגון גבי הך דתמורה מ"מ היכא דלא כלתה הדבור נחשב דבור אחד ושפיר שייך תוכ"ד לענין שחלים שניהם וכמו שפסק הרמב"ם פ"ב מה' תמורה ה"ד תמורת עולה ותמורת שלמים אם שלכך נתכוין תחילה אז דבריו קיימים אע"פ שפסק פ"א דמתכוין לתמורת עולה ואמר תמורת שלמים חל שלמים כמש"ב דשם היה דבור בטעות וחל אבל כאן עדיין לא כלתה דבורו ונקרא שאמר תמורת עולה ותמורת שלמים בבת אחת דהדין הוא שדבריו קיימים:
ומה שפסק הרמב"ם דבהקדש אף תוכ"ד אין יכול לחזור בו הנה כבר הביא הש"ך בסימן רנה דברי פירוש המשנה להרמב"ם דתמורה פרק כיצד מערימין דגריס הרמב"ם כן בגמ' דתוכ"ד כדבור דמי חוץ ממקדיש ומימר והנה הרמב"ם פט"ו ממעשה הקרבנות כשכתב דין זה הוסיף מילים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כדי דבור עכ"ל ונלע"ד בהבנת דברי הרמב"ם דהנה תוך כדי דבור רק חזרה הוא אם כן בשלמא דבר שאין חלות על חפץ רק הדבור נתפס כגון אמר הרי עלי שאז דין הוא שחייב לקיים דברו על הדבור יש דין חזרה אבל אם נתפס כבר זה ההקדש אם כן מ"ל שחזר מדבורו אבל ההקדש כבר חל ואין חזרה בהקדש ולכך אין תוכ"ד בהקדש וכן מימר שחל על התמורה קדושה לא שייך חזרה על זו הקדושה וזה מבואר למדקדק בלשון הרמב"ם ומבואר דלא דמי לקנין דמבואר בחו"מ סימן קצה דמועיל חזרה אף שגוף החפץ נתפס משום דשם לא על הקנין הוא החזרה רק על הדבור כמש"ב גם הקצות סי' רנה ולא הדבור גרם הקנין רק הקנין נעשה על ידי סודר אחר אמירה ובחוזר מזו האמירה אין אמירה ובטל הקנין משא"כ כאן האמירה עשה הקדש ועם האמירה נעשה הקדש אם כן מה לנו שחוזר מהאמירה סו"ס בעת האמירה כבר נעשה הקדש והחזרה הוא רק ענין שלאחר אמירה חזר מאמירתו לא שנתבטל האמירה כלא היה:
והנה הש"ך בסימן רנה הרעיש על דברי הרמב"ם שכתב דאין חזרה בהקדש תוכ"ד משום הך סברא הרי מפורש ב"ק (עג) דאם אמר הרי זה תמורת עולה ואח"כ אמר הרי זה תמורת שלמים אם תוכ"ד כדבור דמי יכול לחזור: והנה לפי ביאורינו דמשום הך דאין חזרה בהקדש אתי עלה נראה שוב לחלק פשוט דודאי בהך דהקדש כיון שנעשה הקדש אין מועיל חזרה אבל כל זה לעצם ההקדש אבל לענין אם יהיה עולה או שלמים שזה אינו שוב נפק"מ להקדש דבין עולה בין שלמים עתה תרוייהו שייכי להקדש ומה"ט יש בידו רשות לשנות מקדש לקדש והוא בעלים על זה כמו שמבואר במעילה (יט) אלא דחידשה תורה בזה מעילה אם כן זה רק דין של דבור ולא של חלות של שם הקדש על זה ודאי יכול לחזור תוך כדי דבור אף בהקדש ורק על עצם הקדשו הוא דאינו יכול לחזור אבל באמת זה אינו דמפורש ברמב"ם פט"ו ממעשה הקרבנות דאף כה"ג לא מהני חזרה בהקדש ואם כן בע"כ דגם זה שנעשה שלמים או עולה נקרא חלות בגוף הדבר. לכן נראה דסובר הרמב"ם אדרבה דחלוק תמורה מהקדש דהקדש דבורו הוא שעושה חלות אם כן אין חזרה בהקדש אבל תמורה הרי הוא עושה זה בגדר חילול והתורה חידשה שעל ידי מה שעבר על הלאו דלא יחליפנו קנסה תורה אותו ועשתה תמורה ולפי"ז אילו לא היה עובר על הלאו ואף הך דשגגת לאו לא היה אז לא היה חל התמורה ואינו דומה לשוגג דפסק הרמב"ם פ"א מה' תמורה דאף שאין לוקה חל תמורה משום דשם הרי שוגג מיהו הוי בלאו ולפי"ז הכי פריך בגמ' כיון דתוכ"ד הוא חוזר מזה שאמר הך דתמורת עולה אם כן על הך דתמורת עולה לא עבר על לאו שוב לא יחול התמורה ולכך אף שפסקו תוס' דאין חזרה בהקדש במנחות (פא) מ"מ פסקו שיש חזרה בתמורה דשם ההקדש הוא רק משום הך דין עבירת הלאו וחילולו אין מועיל רק משום עבירת הלאו אמרה שיחול החילול ויהיה גם הוא קדש וזהו פירוש הגמרא דתמורה דקא מבעיא ליה קטן מהו שימיר כיון דלאו בר עונשין הוא אין מימר או דלמא כיון דאתי לכלל עונשין מימר ותמה בשמ"ק דלמא לענין הקדש לא תליא כלל בעונשין ואף שאינו בעונשין יכול להקדיש בהגיע לעונת נדרים וכאן מבעיא ליה אמנם פירוש דברי הגמרא פשוט דכאן הך והיה הוא ותמורתו קדש הוא משום הך דעבירת הלאו ולכך מבעי ליה בקטן דלא שייך ביה עבירת הלאו שלא ימיר או דכיון דאתי לבר עונשין נקרא שעובר על לאו אלא שאין להעניש והוי כשארי פטורי דשוגג ואנוס דאומר מותר שעשה תמורה כיון שעבר על לאו רק פטור מהעונש וז"ב בכונת הגמ' אם כן אין שום קושיא מהך דב"ק (עג) על מה שפסקו הרמב"ם ותוס' דבהקדש אף תוכ"ד אין יכולים לחזור דשאני הקדש בתמורה. אבל דברי הרמב"ם דהלכות תמורה קשה מאד שפסק שאף בתמורה אין יכול לחזור תוך כדי דבור ושם הרי מוכרח מב"ק (עג) דיכול לחזור אם כן שם למה פסק הרמב"ם שאין יכולים לחזור תוכ"ד וכדגרס הרמב"ם בפירוש המשנה דאף מימר תוכ"ד אין יכול לחזור. והנתיבות בסימן רנה כתב ולפענ"ד דנהי דמרבינן בתמורה (יז) דתמורה בטעות הוי תמורה היינו לעקור שם תמורה לגמרי שיהיה חולין וזה דרשינן מיהיה לרבות שוגג כמזיד דשוגג הוי תמורה ובזה באמת לא מהני תוך כדי דבור להוציא לחולין אבל אם תוך כדי דבור החליף מעולה לשלמים ושישאר שם תמורה כגון שאמר הר"ז תמורת עולה ותכ"ד אמר שלמים בזה מהני תכ"ד עכ"ל ובמחכ"ת אשתמיט שם להנתיבות דברי הרמב"ם דפ"ב מתמורה ה"ד שכתב מפורש גבי תמורה דאם אמר תמורת עולה וחזר ואמר תכ"ד תמורת שלמים לא מהני חזרה תוכ"ד ודלא כה תיבות. אמנם לישוב דברי הרמב"ם דהלכות תמורה נראה דסובר הרמב"ם דודאי הך דהקדש לא מהני בה חזרה תכ"ד והך דתמורה לא מהני בה חזרה תכ"ד אין ענינם שוה דטעם דלא מהני בהקדש הוא משום הך דאין חזרה מחלות וטעם דלא מהני בתמורה הוא דכיון דתמורה חל בטעות אם כן מה יועיל חזרה ולא גמר דעתו סו"ס הרי אף בלא גמר דעת חל תמורה: אמנם הסוגיא דקאמר דאף בתמורה תוכ"ד יכול לחזור קאי פשוט משום הך סברא של דחלות תמורה היא רק משום הלאו וכיון שעל הלאו חזר ונעשה לאו אחר אם כן לא שייך חלות תמורה ע"ז הלאו אבל הרמב"ם פסק דאין התמורה תלוי כלל בהלאו שהרי אף עכו"ם כתב הרמב"ם בה' שם דיש אבעיא אם עושה תמורה אם כן רק החזרה על הך דין של תמורה משום דחוזר מדבורו וזה אינו יכול משו"ה פסק הרמב"ם דתוכ"ד לא הוי כדבור בתמורה: ולפי"ז ארוח לן לישב מה שקשה על הר"ן שפירש בנדרים (פז) דטעם תוכ"ד כדבור משום דדעתו לחזור ואיך שייך בתמורה הרי אף בטעות חל ואף אם אין דעתו כן אבל להאמור מבואר פשוט דחזרתו הוא מעבירת הלאו שוב בטל התמורה והבן:
ב:
ראיתי לבאר קצת אגב אורחא דברי הרמב"ם בהלכות תמורה פ"א כתב הרמב"ם פ"א מהלכות תמורה ה"ו אין קדשי נכרים עושים תמורה מן התורה אבל מדברי סופרים שהנכרי שהמיר הרי זה תמורה הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הרי זו ספק תמורה עכ"ל כתב הראב"ד א"א שבוש יש כאן שהנכרי אינו עושה תמורה כלל לא בשלו ולא בשל ישראל אבל ישראל שהמיר בקרבן שהקדיש נכרי להתכפר בו ישראל זהו ספק עכ"ל עיין כס"מ שכתב ודבריו מבוארים בריש תמורה ואינם סותרים דברי רבינו דאיכא למימר התם מדאורייתא אבל מד"ס נכרי מימר עכ"ל עיין לחם משנה שכתב שאינו מבואר בגמ' כהראב"ד ונלע"ד דדברי מרן הכס"מ ברורים ופלא על הלחם משנה בזה וז"ל הגמ' דתמורה (ב) עכו"ם מהו שימיר מי אמרת מדאקדושי מקדיש דתניא איש איש מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל אמורי נמי ממיר או דלמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה אמר רבא ת"ש דתניא קדשי עכו"ם כו' ואין עושין תמורה כו' קתני מיהא אין עושין תמורה ורמי בר חמא בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא ליה כי קאמיבעיא בהקדיש עכו"ם ומתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן תיפשוט ליה מר"א א"ר יוחנן דאר"א אר"י המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה כו' א"ל התם דקאתי מכח ישראל משו"ה אזלינן בתר מתכפר והוי ליה תחילתו וכופו ביד ישראל אבל הכא הכי קא מבעיא ליה מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה תיקו עכ"ל הגמרא ומעתה בשלמא אי נימא כהראב"ד דעכו"ם אינו עושה תמורה שפיר שאלת הגמרא אם בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה אבל הקדיש עכו"ם להתכפר ישראל בשעת ההקדש לא קאי ברשות מאן דעביד תמורה דעכו"ם אינו עושה תמורה אבל אי נימא כשיטת הרמב"ם דהשאלה הוא רק בהך דהקדיש עכו"ם שיתכפר ישראל אם העכו"ם עושה תמורה אם כן מה זו שאלה אם צריכה שתיקום ברשות מאן דעביד תמורה הרי אם עכו"ם עושה תמורה כה"ג קאי ברשות מאן דעביד תמורה וזהו שכתב הכס"מ דבגמרא מבואר כשיטת הראב"ד דזה אין שאלה דודאי עכו"ם אין עושה תמורה רק השאלה היא אם ישראל עושה תמורה בקרבן זה דקאי בזה הרשות של הגוי שאינו עושה תמורה וז"ב בכונת הכסף משנה במש"כ דבגמ' מבואר כהראב"ד:
ונראה לפי שיטת הראב"ד לבאר שאלת הגמ' אם צריך שיהיה ברשות מה דעביד תמורה מתחילה ועד סוף היינו משום דקיי"ל שאם יש מקדיש ומתכפר המתכפר עושה תמורה אבל אם יש רק מקדיש אז מקדיש עושה תמורה כמבואר בתמורה (ז) תוס' ד"ה שאין לפי זה עיקר הטעם דמקדיש ומתכפר המתכפר עושה תמורה הוא משום שהמקדיש עשה זה למתכפר ונתן לו את זכות התמורה ולכך קא מבעי ליה דכאן כיון דהמתכפר בא מכח מקדיש עכו"ם דלא הוי בר תמורה ומכחו אין יכול להשיג זכות התמורה שוב הרי לא שייך תמורה אף בהמתכפר או דמתכפר יש לו גם כן דין תמורה בלא מכח המקדיש משום הכי כאן אף דמקדיש עכו"ם מ"מ הרי זה המתכפר ישראל ועושה תמורה:
ולפי שיטת הכס"מ בדעת הרמב"ם דמדרבנן קא מבעי ליה נראה לבאר דהנה המדקדק בלשון הרמב"ם יראה דרק נכרי שהמיר עושה תמורה אבל בקדשי עכו"ם אין עושין תמורה אף מדרבנן ולפי"ז הך דנכרי שהמיר מיירי בהמיר בקרבן של ישראל ואמר בעל הבית כל הרוצה להמיר יבוא וימיר והנה לפי שיטה זו מה דלכתחילה הוי קא מבעיא ליה אם עכו"ם עושה תמורה זה נפשט ליה שאין עושה תמורה ומשום דכיון דלא אתי לכלל עונשין אם כן אינו בלאו אם כן לא עביד תמורה רק הבעיא הוא באופן אחר אם מדרבנן עושה הוא תמורה בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל אם כיון דמתכפר ישראל שוב נחשב שעושה תמורה בקרבן ישראל וגזרי בה רבנן תמורה או דכאן לא נחשב כן דכיון שהעכו"ם הרי הוא מקדיש ומקדיש בעצם הא עושה תמורה רק מתכפר מעכב אם כן כאן דמתכפר נתן רשות שוב המקדיש עושה תמורה מצד דין מקדיש שאז אין מתכפר מחליש כח מקדיש ומצד מקדיש הרי הוא עכו"ם ועכו"ם אין עושה תמורה בקרבן שלו ובעינן לענין תמורה שיעשה בקרבן ישראל מתחילה ועד סוף זהו פירוש הגמ' לפי הכס"מ ולפי"ד הכס"מ אף לפי שיטת הרמב"ם אין גוי עושה תמורה בקרבן שלו או בקרבן ישראל מן התורה משום הך דלא אתי לכלל עונשין אם כן אינו עובר על לאו דלא יחליפנו ולא ימיר ותמורה היא רק תוצאה מן הלאו של לא יחליפנו ולא ימיר לפי זה עולה דהרמב"ם גם כן סובר דתמורה בא רק משום הלאו של לא ימיר ולא כמש"ב דהרמב"ם להלכה סובר דתמורה אינו נובע מהלאו של לא יחליפנו: אבל לענ"ד נראה שיטה אחרת בדברי הרמב"ם דלא מדברי סופרים אתי עלה דעכו"ם העושה תמורה בקרבן ישראל אלא כמו שמשמע פשט לשון רמב"ם דמן התורה קאמר לה וכן מצאתי להמבי"ט בקרית ספר שדעתו דהרמב"ם מה"ת קאמר לה וביאור הסוגיא לפי"ד הרמב"ם יבואר בס"ד בדברינו ונדקדק לפי"ז בלשון הרמב"ם דנקיט בהקדיש עכו"ם שיתכפר ישראל אם עושה תמורה העכו"ם דצריך להבין למה ליה למבעיא כה"ג הו"ל למבעיא בהקדיש ישראל אם עכו"ם יכול לעשות תמורה או לא אם הפירוש רק קרבן עכו"ם אין בו תמורה או דאף עכו"ם א"י לעשות תמורה אף בקרבן שנעשה בו תמורה:
ונלע"ד בשיטת הרמב"ם דזה פשוט דקרבן של גוי אין יכולים לעשות בו תמורה והטעם דקרבן של גוי אינו קרבן שלו שיהיה יכול לעשות בו תמורה דאין ריצוי לעכו"ם ואין לו שום דינים לפי"ז בקרבן של גוי אף ישראל אין יכול לעשות תמורה רק זה הוא דמבעיא ליה אם רק החסרון הוא בהקרבן אבל עכו"ם מצד עצמו יכול הוא לעשות תמורה או דאף עכו"ם כיון דלאו בר עונשין הוא אינו יכול לעשות תמורה גם מצדו לבד מצד הקרבן ונקיט בגמ' מתחילה הבעיא כה"ג סתמא והוי ס"ד דנקיט לה בהך דהקדיש עכו"ם וזה הוי ס"ד דכיון דלאו בר עונשין הוא אין יכול להקדיש על עשיית תמורה ומסקנת הגמ' הוא דלאו מצד בר עונשין הוא אלא בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל והיינו דהשאלה אלה הוא כן דודאי בקרבן עכו"ם אין עושין תמורה מפני חסרון בהקרבן ובקרבן ישראל אין יכול לעשות תמורה דא"א לעשות רק מדין של כל הרוצה להמיר וזהו שליחות כמש"כ תוס' ד"ה קתני ואין שליחות לגוי אלא השאלה היא בהקדיש עכו"ם ומתכפר ישראל דשם שייך ריצוי ובעל הקרבן והקרבן הוא של העכו"ם מדין מקדיש עבור ישראל שיש לו אלו הזכותים של מקדיש ששייך לו דין מקדיש דכיון שהוא עבור ישראל אם כן הרי עצם הקרבן שייך בו תמורה וכל הרוצה להמיר כאן אין צריכים לבוא לדין שליחות שכאן כיון שהוא מקדיש יכול לעשות שוב תמורה מדין מקדיש רק הם לא יעכבו על ידו דין של מתכפר ויאמרו כל הרוצה שאז אין מחליש כח המקדיש ואבעיא אם בעינן דתיקו בזה הרשות של העושה תמורה אבל כאן המקדיש אין לו זכות תמורה בכל קרבן רק מתכפר הוא יש לו זכות תמורה וצריך לשליחות ואי אפשר או דכאן כיון שעצם הקרבן הוא בר תמורה שוב אף מקדיש עכו"ם יש לו זכות תמורה לכך רק בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל הוא דמבעי ליה אם עכו"ם עושה תמורה:
ולפי"ז שוב הדרא לכללא דלהרמב"ם לא עבירת הלאו הוא שעושה תמורה רק הך דהתורה אמרה שחל החילול:
והך דקאמר בגמרא דקטן השאלה משום אתי לכלל עונשין סובר הרמב"ם דשם הוי פירושו באופן אחר דתמורה אין לעשות רק מי שהוא בגדרי התמורה דתמורה אינו ככל הקדש שהרי לוקין א"כ רק משום הך דין דתמורה הוא חידוש אחר ואפשר שאינו בקטן או דאינו כן אלא כיון דאתי לכלל עונשין שוב הוא אף בגדר הקדש זה וס"ל להרמב"ם דבזה נחלקו הסוגיות דהסוגיא דקאמר דמימר יכול לחזור הוא משום דסובר דהתמורה הוא מהלאו והסוגיא דקאמר דאין יכול לחזור הוא משום דאין התמורה מהלאו:
ג:
הנה ביארנו טעמא דב"ש דאין שאלה בהקדש הוא משום דלא הוי לא יחל דברו ועיין תוס' נזיר (ט) ד"ה אין שאלה דלהכי חוזר ואומר ב"ש כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדי שיחול נזירות שעה אחת ואז אין תו שאלה בהקדש עכ"ד ולפימש"ב מבואר הטעם פשוט דהרי עיקר הטעם דאין שאלה בהקדש הוא משום הך דלאו דבורו הוא אלא החפץ נתפס אם כן אם לא חל נזירות רגע אחד הרי לא נתפס החפץ ושפיר יש שאלה בהקדש אף לב"ש: אמנם בעיקר הבנתנו בזה לכאורה הגמרא דנזיר סותר את כל יסודנו דשם (ט ע"ב) קאמר תנן התם האומר הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סולת כו' מאן תנא דכי אמר הרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החטים אמר חזקיה במחלוקת שנויה וב"ש היא לאו אמרי ב"ש כי אמר מן הגרוגרות ומן הדבילה הוי נזיר ה"נ כי אמר מן השעורים מביא מן החטים עכ"ל הגמרא. והרי כאן אין החפץ נתפס כלל בקדושה שאמר הרי עלי אעפי"כ סברי ב"ש דכי אמר הרי עלי מנחה הוי כמו הריני נזיר ואין שאלה בהקדש:
ולכאורה היה נראה להכריח מזה דבאמת בהך דלב"ש אין שאלה בהקדש לאו משום טעם הוא אלא דהרי עיקר מה שאין שאלה בהקדש הוא משום הך דהקדש טעות לב"ש היי הקדש והך דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש עיקרו הוא משום הך דינא דגמר תחילת הקדש מסוף הקדש מתמורה דחל בטעות כמו שמבואר בנזיר (לא) אם כן גזיה"כ הוא לב"ש דתמורה והקדש חל בטעות משום הכי הקדש טעות הוי הקדש ולפי"ז היה נראה פשוט לישב הקושיא דלר"א דאית ליה כב"ש דאין שאלה בהקדש אם כן גם בתרומה אין שאלה וכן חלה אם כן איך שייך הואיל ואי בעי מתשיל עליה גבי הך דתרומת חמץ וחלה לפי"ז לק"מ דהרי עיקר יסוד דאין שאלה בהקדש הוא משום זה דאף בטעות חל ובתרומה הרי אין חל בטעות דהא דרשינן ב"מ (כא) אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אם כן הא מפורש דצריך דעתו גבי תרומה ולא חל בטעות וכיון דלא חל בטעות שוב הרי ודאי לא שייך הך דאין שאלה בתרומה דעיקר הך דאין שאלה נבנה רק ממה שחל בטעות ולפי"ז ברור דלק"מ עיקר הקושיא: ולפי"ד שכתבנו לעיל גדר אחר במה שנבנה הך דחל בטעות עם הך דאין שאלה כבר ישבנו באופן אחר קושיא זו:
אבל לעצם ההכרח מהסוגיא אין זה הכרח כלל לסתור יסוד של דברינו דהך דאין שאלה בהקדש הוא משום דלאו דבור הוא דהנה ראיתי להגאון רע"א בגליון הש"ס נזיר (ט ע"ב) שתמה על הך דקאמר וב"ש היא על הך דהרי עלי מנחה מן השעורין וז"ל קשה לי הא טעמא דב"ש דאין שאלה בהקדש וזהו שייך בהריני נזיר דהוא נתפס בקדושה אבל הכא באומר הרי עלי מנחה דלא הקדיש עדיין לא חייל הקדש על שום דבר רק שקבל עליו להביא מנחה והוי רק נדר בעלמא ובפשוטו נראה דבאומר הרי על להביא עולה דמודה ב"ש דיש לו התרה עכ"ל ואמרנו בביאור דברי הגמ' דהנה קיימא לן דש"ד לפי"ז האומר הרי עלי עולה נשתעבדו שוב נכסים להקדש כמפורש קדושין (יג) ועיקר הטעם דאין שאלה בהקדש לב"ש הוא משום דרק על דבור שייך שאלה לא על מה שהחפץ נתפס לפי"ז מבואר דגם כן כיון שנעשה שעבוד נכסים והנכסים נשתעבדו קנין שעבוד אצל הקדש על זה לא שייך שאלה וז"ב לפי"ז אדרבה מסוגיא זו ראיה ליסוד זה שכתבנו דעיקר הטעם דלב"ש אין שאלה בהקדש הוא מפני שאינו דבור לבד רק תפיסה בחפץ:
ד:
ומש"כ כת"ר שדברי הרשב"א שהביא הש"ך בחו"מ סימן רנה קשה להולמו דמאי שנא בא ליד גזבר מלא בא ליד גזבר הרי באמירה כבר קנה הקדש אם כן כמו דבאמירה מהני שאלה הוא הדין בא ליד גזבר:
לענ"ד כונת הש"ך פשוט דהנה יש קנינים בהדיוט וקנינים בהקדש הקנינים בהדיוט הקנינים בהדיוט הם משיכה כסף וכדומה הקנינים בהקדש הם אף על ידי אמירה ונראה דאף קניני הדיוט שייך בהקדש שלא יהא קל הקדש מהדיוט כמבואר בקידושין (כט) אלא דחדית לן רחמנא דאף אמירה לגבוה הוי קנין והטעם פשוט דכיון דהאמירה עושה התפסה בגוף החפץ אם כן בנתפס קדושה שוב שייך ממילא להקדש לפי"ז מבואר פשוט כונת הרשב"א דעיקר מה שהקדש קונה באמירה לגבוה הוא רק משום החידוש דהקדש דאמירה עושה אותו לקדש על זו האמירה מהני שאלה דעל אמירה מהני שאלה אבל מסר ליד גזבר הרי הגזבר קונה עבור הקדש מטעם יד וכדומה בקניני הדיוט ע"ז לא מהני שאלה והא לא תיקשה לאחר שהקדיש וכבר שייך היא להקדש איך שייך קנין יד וכדומה דזה אא הוא דכיון דקנין דאמירה מהני שאלה אם כן תו יש מקום לחול קנין יד שיהיה קנין שלא מדין הקדש הוא אלא מדין כל קניני התורה שלא יועיל שאלה והבן:
ולפי"ז נלע"ד לישב הך דב"ב (קע) וערכין (כג) דאמר רב הונא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש והקשו הראשונים כמה קושיות א' כיון דשכ"מ חוזר אף בהקדש אם כן למה לנו לטעם דאין אדם עושה קנוניא על הקדש תיפו"ל שהרי בידו לחזור ב' הקשו הרי ישנו בשאלה ויכול לשאל עליו אם כן ל"ל טעם דאין אדם עושה קנוניא על הקדש תיפו"ל דבידו לשאל ויהיה נאמן מטעם זה והראשונים דחקו דמיירי במסר לגזבר וע"ז קשה לענ"ד הרי הבעה"ת שער מ"ב הקשה דאיך יוציא ממון משום חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש סו"ס אינו רק עד אחד והש"ך סימן רנה סק"ו הרגיש בזה ולא תירץ והבעה"ת תירץ דמיירי שהנכסים עדיין ברשותו אם כן הא לא מיירי במסר ליד גזבר ודוחק לומר שאחר שמסר לגזבר חזר ולקחם ממנו שמה בעלים הוא על הקדש והוי סו"ס הוצאת ממון ואיך נאמן עד אחד בע"כ דעדיין לא מסר כלל לגזבר שוב הדק"ל הא בידו להשאל על הקדשו:
ונלע"ד דשני הקושיות מתורצים חדא בידך חברתה והוא דכיון דמיירי בשכ"מ אם בן הא דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי ושוב לבד מדין של אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שהאמירה הוא קנין בהקדש לבד זה כאן הוא קנין אף של הדיוט משום הך דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים ועושה קנין והנה עיקר הטעם דעל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מהני שאלה הוא משום דאף שהוא כמסירה להדיוט מ"מ זה הדין גופא שיהיה כמסירה הוא רק משום הך דין של הקדש ע"ז מהני שאלה אם כן כ"ז הוא בכל דוכתא שהוא רק מפני דין הקדש כמסירה על זה מהני שאלה אבל כאן הרי לא מפני דין של הקדש הוא קנין רק מפני דין דברי שכ"מ ככתובים ומסורים וזה הוא קנין אף בהדיוט שוב לא מהני שאלה:
אלא דעדיין קשה הא בשכ"מ אם עמד חוזר אמנם פשוט דהרי כתב הנ"י דהקדיש כל נכסיו אין יכול לחזור רק אם עמד מחליו אם כן אין לו מגו של הך דחזרה לזה דין הוא שאין שייך שום מגו ורק משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו הוא דנאמן ולא הוי תו להוציא דמיירי שהממון תחת ידו עדיין ולא הוציא כלל מתח"י ועיין ערכין (כג) ותוס' שהקשו דר"ה כר"א דאין שאלה בהקדש לפי דברינו לק"מ דשכ"מ שהקדיש לכו"ע אין מועיל שאלה והבן:
ה:
עוד שיטה אחרת מצאתי בדברי הרמב"ם דאין תוך כדי דיבור כדיבור בהקדש בספר קרית ספר להמבי"ט וז"ל ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר בו ואמר וולדה עולה אפי' תוכ"ד וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' תוכ"ד כיון דסגי בגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כדכתיב כל נדיב לב כדאמרן הוי כד' דברים שאין בהם חזרה עכ"ל נראה מדבריו אלו שהוא תופס דדוקא אם גמר בלבו והוציא בשפתיו הוא דאין חזרה תוכ"ד אבל אם לא היה גמר בלבו אז אף בהקדש יש חזרה תוכ"ד:
ונראה בהבנת דבריו דבשלמא דבר שנתפס רק בדבור אם כן תוכ"ד עדיין לא נחלט הענין ויכול לחזור אבל דבר שנתפס בגמר הלב אם כן הרי חידשה התורה דכל שנדבה לבו שוב דין הוא שחל הדבר אם כן מה מועיל שתוכ"ד יחזור בו סו"ס הרי אז נדבה לבו והתורה אמרה שנדיב לב חייב ואי אפשר לסלק את הנדיב לב וחזרה הוא שרק מעתה אינו נדיב לב אבל אי אפשר לו לסלק את הנדיב לב שכבר היה לו וזה כבר חייבה העולה מדין נדיב לב עולות:
ולפי"ד אלו הך דבתמורה תוכ"ד אין יכול לחזור שם טעמא אחרינא הוא משום הך דתמורה חל אף בטעות:
איברא דזה צ"ע כיון דגמר בלבו למה ליה להוציא בשפתיו אמנם פשוט הוא לפי המבואר בשבועות (כו) דגמר בלבו להוציא בשפתיו אינו חל עד שיוציא בשפתיו והטעם דהנדיב לב הוא רק על הך דיוציא בשפתיו לא אם לא יוציא בשפתיו:
אלא דעדין צריך ביאור דברי מבי"ט אם כן למה נקט הרמב"ם אמר הוי ליה למינקט אם חשב בלבו ונראה פשוט דהרמב"ם רצה לתפוס הך דאין ו מועיל חזרה בדבור משו"ה נקט לה כה"ג:
אמנם יש לומר עוד כונה אחרת דכיון דעיקר הטעם דתוכ"ד יכול לחזור הוא משום דלא גמר דעתו אם כן כ"ז בשאר דברים שהדבור עושה להקדש אבל כאן שמוציא בשפתיו מה שגמר בלבו אז הגמר בלבו עושה הקדש שהרי גמר בלבו שאם יוציא בשפתיו יהיה הקדש שוב לא מהני חזרה רק תוכ"ד של גמר בלבו וכאן הוא אחר כדי דבור של גמר בלבו שכבר הוציא בשפתיו משו"ה לא מהני שוב חזרה:
ו:
ובשיטת הרמב"ם דהלכות תמורה שהבאנו לעיל שהוא פירש הך דעכו"ם מהו שימיר דהפירוש הוא עכו"ם עצמו ימיר בקרבן שהפריש ועבור ישראל וביארנו שם שלש שיטות בפירוש הגמ' כעת מצאתי להמבי"ט בקרית ספר שיטה רביעית מעתיק לשונו ונבאר דבריו וז"ל אבל הרב כתב שאם המיר הנכרי המקדיש הוי ספק תמורה משמע דס"ל דבעיא דרמב"ח הנכרי המקדיש הוא דמספק"ל אם המיר אם הויא תמורה או לא והכי משמע לישנא דגמרא ולכן נראה שהרב ז"ל מפרש לישנא דגמרא דקאמר התם הוא דקאתי מכח ישראל דמשו"ה אזלינן בתר מתכפר והוי ליה תחילתו וסופו ביד ישראל דישראל כי מקדיש לה אדעתא שיתכפר בה חבירו ישראל אלימא קדושתיה לזכותה לישראל שיתכפר בה ולהכי ישראל עביד תמורה דקרינן קרבנו דהוא מתכפר בו אבל הקדש הנכרי אע"ג דילפינן מקרא דמקדיש לא אלימא קדושתיה לזכותה לישראל המתכפר ושזה המתכפר ימיר כיון שבא מכח נכרי אבל אם המיר הנכרי הוא דמספק"ל אי הוי תמורה כיון דמתכפר דאתי מכחו לא עביד תמורה או לא וסלקי בתיקו עכ"ד ולא אבין הרי עכו"ם עצמו אינו עושה תמורה וישראל עצמו גם כן כאן אינו עושה תמורה אם כן למה כאן השאלה אם הגוי עושה תמורה:
ונראה ביאור דברי הקרית ספר דהנה קיי"ל דאם יש מקדיש עם מתכפר מתכפר עושה תמורה משום הך דמתכפר עדיף ממקדיש משום דקניא ליה לכפרה כדידיה הוא אמנם כל זה הוא במקדיש ישראל שהוא הקדיש ונתן הזכות כפרה לישראל עדיף המתכפר מהמקדיש שהקנה לו זכות זה ואף עולה שמתכפר בה מקופיא מ"מ דין הוא שכפרת קופיא עדיף ממקדיש אבל עכו"ם לאו בני ריצוי וכפרה הם עיין זבחים (ו) רק יש להם דין דורון של עולה שוב אף לישראל אי אפשר שיקנה רק זה הזכות שוב אין ישראל מתכפר עדיף ממקדיש והנה קיי"ל דקדשי גוי אין עושה תמורה וס"ל למבי"ט דהחסרון הוא דגזיה"כ שבקרבן של גוי לא יהיה תמורה ולפי"ז אין החסרון שעכו"ם אין יכול להמיר רק החסרון שקרבן עכו"ם אין יכולים להמיר ולפי"ז מתפרש כאן היסב זו השאלה של הגמרא אם העכו"ם מימר דהישראל אין יכול להמיר כיון שאין לו כפרה גמורה אם כן עכו"ם המקדיש עדיף מהישראל המתכפר ואין הישראל בעלים ואין יכול להמיר שיש בעלים יותר גדולים על הקרבן והיינו העכו"ם המקדיש אלא דהבעיא הוא אם החסרון רק דקרבן של גוי אין בו תמורה אבל עכו"ם במציאות יכול לעשות תמורה אם כן כאן דההקרבה הוא עבור ישראל יש בו דין חמורה והממיר הוא עכו"ם שהוא בעלים יותר חשובים על הקרבן או דעכו"ם אין לו דין תמורה אף אם אין חסרון שהקרבן הוא עבור גוי כגון כאן שהקדיש עכו"ם שיתכפר ישראל הוצרכתי לבאר בזה מפני שראיתי לגדול אחד שהסב דברי מבי"ט לדרך אחר ולא יתכן לדעתי דעליו תפול הקושיא שהקשתי לכאורה על המבי"ט ואחתום ברכת כוח"ט וכ"ט לו ולב"ב אשאר ידידו הנאמן יוסף זיסמאנאוויץ: