חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ
סימן ב
עוד בענין יוצא:
מבואר במעילה דף י' אמר רבא הכל מודים שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמאו קודם זריקה ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור פשיטא מאי קא מפסיד מהו דתימא בשר קדשי קדשים שנטמא אית ליה מצות שריפה לכהנים אימורי קדשים קלים איכא מצוה להפוכי בצינורא קמ"ל דלא כתב הרמב"ם פ"ג מה' מעילה נהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא או שנהנה מאימורי קדשים קלים אע"פ שהעלן לראש המזבח הרי זה פטור עכ"ל התמיה ידוע בדברי הרמב"ם דנהי דסובר הרמב"ם דבנטמא אין מעילה הרי סובר הוא דאף דקדשים שנפסלו הם כקדשים שמתו ואין בהם מעילה מ"מ מדרבנן יש מעילה אם כן למה כאן בנטמא אף מדרבנן אין בה מעילה:
והנה צריך לדקדק בלשון הגמ' דבשר קדשי קדשים שנטמא איכא מצות שריפה לכהנים האי לכהנים קשה להבין דלמה רק לכהנים איכא מצות שריפה והנלע"ד דדברי הגמ' בדקדוק גדול דהנה קיי"ל דפסולו בקודש צריך שריפה ומשום דשם פסול עלה ונלע"ד דאף דרבנן גזרו מעילה בקדשים פסולים היינו משום דכיון שיש בהם מצות שריפה לא הופקע עדיין מהם שם קדש לכך צריך שריפה ורבנן גזרו בהו מעילה:
והנה מפורש במעילה דף ז' דכי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה ונלע"ד בביאור גמרא זו דהנה ידעינן דיוצא אסור באכילה בקדשים מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כמבואר במכות י"ז אמנם מנין אנו יודעים שהוא פסול ביצא חוץ למחיצה אף שחזר נראה פשוט דזה אנו יודעים מהך דובשר בשדה טריפה לא תאכלו דכיון שיצא בשר חוץ למחיצה הרי הוא אסור באכילה ומזה אנו יודעים הפסול של יוצא חוץ למחיצה אף אם חזר אח"כ וכ"כ הרמב"ם מפורש פי"א ממעשה הקרבנות ה"ד שם דיסוד פסול יוצא ידעינן מהך דובשר בשדה טריפה לא תאכלו וכמפורש ג"כ בחולין (דף ס"ח) שם:
אמנם לפי"ז צ"ע טובא על יסוד פסול יוצא הרי במכות פריך שם (י"ח) ולילקי נמי משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו גבי אוכל עולה ומשני הני מילי היכא דבפנים חזי אבל היכא דבפנים לא חזי לא קאי עלה הך דובשר בשדה טריפה לא תאכלו ולכך יוצא דעולה לא לקי משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו אם כן מנ"ל דעולה שיצתה לחוץ שוב נפסלה שאף בחזרה לא מהני לה חזרה הרי לא מצינו פסול זה רק בראוי לאכילה אבל אין ראוי לאכילה לא קאי עלה כלל והבשר בשדה טריפה וכן אימורים של כל הקדשים מנ"ל שנפסל ביוצא הרי אפשר כיון דחזר חזר כיון דלא מצינו ע"ז שום לימוד שנפסל ובפנים לא חזי הרי לא קאי עלה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו: ונראה דיסוד פסול יוצא באימורים ובעולה ידעינן מהך דמרבינן בזבחים (כ"ט) אם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר וקאי אף על חוץ למקומו אם כן מוכרח דחושב חוץ למקומו הקרבן פסול ומוכרח דאם הוציא חוץ למקומו הקרבן פסול דאי לא"ה אלא הקרבן כשר בהוציא חוץ למקומו אם כן המחשבה אי אפשר שתפסול ועיין בתורת כהנים. פרשה צו פרשתא ח' פרק י"ג מ"ג דמקרא זה ירצה דחוץ למקומה למדנו דיוצא חוץ למקומו פ וכונת התו"כ הוא בהך מידי דלא חזי לאכילה דל"ק עלה ובשר בשדה טריפה אעפי"כ פסול:
והנה הרמב"ם פסק פ"א מפסולי המוקדשים הל"א ל"ב ל"ג וז"ל נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה כתב הראב"ד א"א לא ידעתי מהו זה בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה למה לא יאכל ואולי על יוצא חוץ למחיצתו קאמר אלא שדבריו מבולבלין עוד כתב רבינו בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזיר מקטירין אותן ואע"פ שלא החזירן חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא כתב הראב"ד א"א זה אינו מחוור:
והנה בזבחים (פ"ט) קאמר שם בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם נקרא עדיין לא הגיע זמן לצאת ופירש"י משום דלא משתרי בשר באכילה חזינן מזה דהיתר האכילה צריך להיות במקדש ורק אחר היתר אכילה אמרה תורה שניתן היתר שיאכל בכל העיר וצ"ל דכל הדינים שהמקדש נותן בשעת נתינתם צריכים להיות במקדש:
והנה מבואר במכות י"ז דאוכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש מבואר מזה דבק לפני זריקה לוקה חמש אבל אחר זריקה אף שהבשר יצא לפני זריקה אין לוקה חמש ומשום דלענין זה מועיל הזריקה אף ליוצא חוץ לחומה שלא נקרא לפני זריקה ואף דאמר ר"ע דאין זריקה מועלת להתיר בשר באכילה ביוצא מ"מ אין לוקה משום אוכל לפני זריקה אם יצא חוץ לחומה והיה אח"כ זריקה וצריך לומר דיש ב' דינים בזריקה הא' הוא שלפני זריקה אסור משום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך וזה אינו משום דחסר ההיתר זריקה שהרי אף בהך גונא דאין מועיל היתר זריקה כגון בעולה אעפי"כ לקי משום אוכל לפני זריקה בע"כ דצריך לומר דדין הזריקה הוא איסור אחר לבד ממה שחסר היתר ולכך אם זרקו אף שהוא יוצא מ"מ דין הוא שנסתלק לאו דלפני זריקה הב' יש איסור לפני זריקה משום דזריקה הוא המתיר כדכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל וכיון שחסר זריקה הרי חסר היתר אכילה והוא אסור מדין קדשים שחסר להם היתר הזריקה:
ולפי"ז גבי הך דיוצא חוץ לעזרה דקדשים קלים לפני זריקה הנה משום יוצא חוץ למחיצה אין לפוסלו שהרי נאכל בכל העיר ואין זה כלל חוץ למחיצה ומשום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך דאסר לפני זריקה אין לאסור אחר זריקה שהרי אחר זריקה אנו רואים שאף ביוצא חוץ למחיצה שלא הועילה לה היתר זריקה כלל מ"מ נסתלק ממנה הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך אם כן כש"כ יוצא חוץ לעזרה דקדשים קלים שא"א לאסור משום לא תוכל לאכול בשעריך אם אח"כ היה זריקה אלא דהאיסור לאכול הוא משום דחסר לה היתר זריקה וכיון שכן בבשר זה שיצא רק חוץ לעזרה קודם זריקה אין פסולו בגופו שלא נקרא כלל יוצא חוץ למחיצה ורק הפסול הוא משום שחסר היתר זריקה ואם כן אין הפסול בגוף הבשר רק שחסר דם והוי כמו בדם ובבעלים שאין פסולו בגופו וצריך עיבור צורה וזהו דקאמר במעילה (ז) כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא הני מילי לשרפו ופירש"י דאין נשרף מיד רק צריך עיבור צורה והיינו משום שנעשה הפסול שרק חסר זריקה מתרת וברור:
ולפי"ז מבואר היטב דברי הרמב"ם והוא דכתב בהלכה (לא) נשאר פחות מכזית לא הורצה משום אין דם אין בשר נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וכבר הביא הלחם משנה שתמוהו תוס' פסחים (לד) דבשלמא בטומאה סובר רבינו דזריקת ציץ מרצה על טומאה אבל יוצא הרי אין ציץ מרצה ותירצו דר"י סבר דזריקה מועלת ליוצא להוציא מידי מעילה וכש"כ להרצאה אמנם לדברינו אין אנו צריכים לכל זה והחילוק פשוט דהרי מיירי ביצא חוץ לעזרה כמפורש ברמב"ם ומיירי בקדשים קלים אלא דזריקה מועלת ליוצא רק לשורפו ולא להתירו לאכילה אם כן כיון שאין מתיר באכילה הרי חסר היתר בבשר ואיך הורצה אמנם פשוט דעד כאן לא אמרינן אם אין בשר אין דם רק אם אין שום עצה להתיר בשר באכילה ואין בשר במציאות אבל כאן הרי יש במציאות בשר רק דהתורה אמרה שאין הדם מתיר בשר באכילה רק אם יהיה הבשר בפנים אם כן הרי יש עצה להחזיר הבשר בפנים קודם זריקה רק אחר זריקה שכבר נעשה זה הזריקה ולא התיר את הבשר שוב אין היתר בבשר אבל מי גרם שלא יותר בשר רק מה שזרק קודם שהכניס לפנים זה לא נקרא כלל אין בשר רק נקרא שעושה זריקה כזו שלא יותר בשר וזריקה כזו גם כן אם זרק הורצה:
וזה שכתב הרמב"ם בהל"ב בשר קק"ל שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר ולא נקרא אם אין בשר אין דם וגם לא נקרא שבשר יצא חוץ למחיצה ונפסל משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו דכיון שיצא בשר חוץ למחיצה נאסר מפני שסוף הבשר לצאת אם כן אינו חוץ למחיצה כלל והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו שאין נותן היתרים ומוכרח זה בטעם של הרמב"ם דאי לא"ה למה ליה למימר דכשר מפני שסוף בשר לצאת תיפו"ל דאף באימורים הרי פסק הרמב"ם דכשר אף שאין סופו לצאת בע"כ משום דהוצרך כדי שלא יהיה פסול משום יוצא חוץ למחיצה:
מיהו כ"ז הוא בבשר קדשים קלים אבל באימורים כתב בהל"ג וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח שם כתב סתם אם יצאו בחוץ ולא התנה חוץ לעזרה אלא אף חוץ לירושלים גם כן לא נפסל הזבח והיינו משום דעיקר הטעם דבשר קק"ל שיצא חוץ לירושלים קודם זריקה נפסל הוא משום בשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצה נאסר אם כן כל זה הוא רק בהך דבשר דבירושלים ראוי הוא לאכילה שפיר יש דין של ובשר בשדה טריפה לא תאכלו אבל אימורים שאין ראוי אף בירושלים לא שייך כלל הך דובשר בשדה טריפה לא תאכלו לזה שפיר דין הוא שאף יצא חוץ לירושלים קודם זריקה לא שייך פסול זה וכמו שמבואר במכות (י"ח) דבהיכא דבפנים לא חזי לא שייך פסול דובשר בשדה טריפה:
אמנם הראב"ד מפרש באופן אחר והוא דודאי אם יצא חוץ לירושלים יש ובשר בשדה טריפה לא תאכלו דכיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר וזהו פירוש הך דאמר ר"ע כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא הני מילי לשורפו והיינו משום דאיסור ובשר בשדה טריפה לא תאכלו הרי לא נאמר רק היכא דחזי בפנים וקודם זריקה הרי לא חזי בפנים לא נאמר עלה ובשר בשדה טריפה ולכך אם היה מחזיר קידם זריקה היה הדין שאף ביצא חוץ לירושלים הקרבן כשר אבל כיון דזריקה הרי מועלת ליוצא אם כן מועיל כמו אילו יצא אחר זריקה ונאסר משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ולפ"ז הפירוש להיפוך דאם לא היה זריקה מועלת ליוצא אז הרי לא היה כלל חוץ למחיצה ואז היה הדין שהבשר שהוחזר אין בו כלל איסור שהרי חוץ למחיצה אין בו ורק דחסר היתר זריקה והיה הדין שצריך עיבור צורה אבל כיון דזריקה מועלת ליוצא אם כן שוב נעשה בשר שיצא חוץ למחיצה ואין שוב פסולו בדם רק בגופו ופסולו בגופו הרי אין טעון עיבור צורה וזהו פירושו כי אמר ד"ע זריקה מועלת ליוצא לשורפו היינו שצריכים לשורפו מיד:
וכ"ז הוא בקדשים קלים שיצא חוץ לירושלים אבל יצא חוץ לעזרה סובר הראב"ד דכיון שזריקה מועלת שוב אף באכילה הוא מותר וזה שהשיג הראב"ד דלא ידע אם בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה למה לא יאכל ואולי חוץ למחיצה קאמר דשוב לא יאכל משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וצריך לשרוף מיד כיון דזריקה מועלת ליוצא שוב הוי פסולו בגופו:
אבל הרמב"ם סובר דמה דקאמר דליכא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו רק אם חזי בפנים אין ממעט כלל קידם זריקה רק ממעט עולה שאין בה דין זריקה אבל שארי קדשים שיש בהם דין זריקה ודאי שאף קודם זריקה שייך דין ובשר בשדה טריפה:
ומש"כ עוד הרמב"ם ואם החזירן מקטירין אותן צריך להבין החילוק בין הקטרה לאכילה דלאכילה אין מועיל זריקה ליוצא ולהקטרה מועיל ונראה משום דכיון שביארנו דזריקה יש בה ב' ענינים הא' שקודם זריקה אסור אכילה משום לא תוכל לאכול בשעריך הב' הוא דזריקה הוא עצם המתיר ונראה בהקטרה לא שייך הך סברא דזריקה הוא עצם מתיר דמה שצריך מתיר דזריקה היא רק לאכילה אבל בהקטרה לא שייך זה משום דמתיר היינו לאיסור קודש שבה וזה לא שייך בהך דהקטרת מזבח רק כמו דיש לא תוכל לאכול קודם זריקה כן יש איסור הקטרה קודם זריקה וזה פירוש דזריקה מתיר הקטרה היינו רק שמתיר מפני איסור קודם זריקה שהוא כגדר לא תוכל לאכול ולכך אם החזיר אחר זריקה כיון שלענין לאו דלא תוכל לאכול מועיל הזריקה הוא הדין שמועיל גם לענין הקטרה ובשר בשדה טריפה לא שייך כיון שהוא אימורים ולא חזי אף בפנים לאכילה לא שייך ובשר בשדה ועל סברא זו באמת גם ראב'"ד לא היה משיג על הרמב"ם אלא דראב"ד השיג מטעם אחר כמו שנבאר:
איברא הראב"ד השיג מטעם אחר על הרמב"ם דהרי זה ברור דאף דאימורי קדשים קלים לפני זריקה אין נפסלים ביוצא הוא רק לפני זריקה אבל לאחר זריקה לא מדחזינן דחוץ למקומו פוסל אף המחשבה ואילו לא היה פוסל ההוצאה לא היה תו מחשבה פוסלת דאף שיש איסור במעשה להעלות חוץ למקומה אבל הרי הקרבן כשר והרי הוא יכול אחר כך להעלות בפנים בע"כ דנפסל ביוצא א"כ הקשה הראב'"ד קושיא עצומה דלמא אם החזירן לאימורים מקטירין לכתחילה הרי כיון שהרמב"ם פוסק דזריקה מועלת ליוצא אם כן הרי כבר היה זריקה ויצאתו אחד זריקה ונפסל ביוצא והרי זריקה מועיל ביוצא וסובר הראב"ד דרק קודם זריקה הוא דיש שאלה אם יש פסול יוצא אבל אחר זריקה ודאי יש יוצא אם כן אין דין זה מחוור שהחזיר אימורים אחר זריקה מקטירין דהרי היה זריקה ולאחרי זריקה פוסל יציאה ובאימורים אין חילוק בין חוץ לעזרה:
לחוץ לירושלים דכ"מ שם הוי חוץ למחיצה וכיון שכן נפסל ביוצא וז"ב בכונת הראב"ד:
אמנם מה שנראה בדעת הרמב"ם הוא בדרך זה דהנה באמת צריך ביאור למה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה הדין שאין נפסלים ביוצא ומה נ"מ בין קודם זריקה לאחר זריקה ונראה דהרמב"ם סובר כן דהנה יש לחקור בדין היוצא שפסול מהו גדרו ויש לומר בזה ב' אופנים א' יש לומר דכיון דקלטיה מחיצות אם כן דין הוא שבמחיצה הוכשר ואם חסר לו מחיצה נפסל ומשום דקלטיה מחיצה ונותן לו דין מחיצה כבר ואח"כ יצא מן זו המחיצה שוב נפסל ביוצא וכל זה הוא בקלטיה מחיצה שהיה לו דין של מחיצה ואח"כ נחסר לו מחיצה אז הוא דנפסל ביוצא אבל אם עוד לא קלטיה מחיצה אין כלל דין מחיצה הב' יש לומר דרך אחר והיינו דכיון שאמרה תורה דקדשים קלים יש לו דין מחיצה אם כן אף בלא היה לו מעולם מחיצה ולא קלטיה עדיין מחיצה גם כן פסול דסו"ס הרי חסר לו מחיצה ותוכן החקירה הוא מהו פסול יוצא אם פסול יוצא הוא מפני שחסר לו מחיצה או פסול יוצא הוא משום דיצא בפועל מן המחיצה:
ונראה דבזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד דהנה קיי"ל דאימורי קדשים קלים לפני זריקת דם אין בהם מעילה ואף אם עלו לגבי מזבח כמבואר בזבחים (פה) ופירש"י שם משום דלא נתברר חלק גבוה ואנו רואים מדין זה שרק הזריקה הוא שעושה לאימורי קק"ל לקרבן ד' משו"ה קודם אין בהם מעילה לפי"ז מבואר פשוט דהיינו טעמא דקדשים קלים קודם זריקה אין נפסל ביוצא מפני שעדיין לא הוברר לקרבן ורק חלק של הדיוט קודם זריקה בחלקו הרמב"ם והראב"ד אם יש פסול יוצא משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו או לא אבל עצם פסול יוצא אין קודם זריקה:
ולפי"ז מבואר היטב דהראב"ד סובר דדין יוצא לאו משום קלטיה מחיצות הוא אלא דכל שהוא אחר זריקה והוברר חלק גבוה אם כן אף שיצא קודם זריקה ולא קלטיה עדיין מחיצות מ"מ גם כן נפסל ביוצא דכיון שעתה הוא אחר זריקה וזריקה הרי מועלת ליוצא ונקרא שהוברר חלק גבוה שוב אחר זריקה נעשה בו פסול יוצא אבל הרמב"ם חולק וסובר דכיון שיצא קודם זריקה אם כן הרי לא קלטיה מחיצות לזה הקרבן שהרי בשעה שיצא לא הוברר עדיין חלק גבוה שוב אף אחר זריקה שהוברר חלק גבוה אבל הרי לא נעשה עדיין קלטיה מחיצות שעתה אחר זריקה לא היה עדיין מעולם נכנס בפנים שוב לא קלטיה עדיין מחיצות ולא שייך פסול יוצא:
ויסוד לזה דהך דפסול יוצא הוא משום קלטיה מחיצות הוא מהך דעולת במת יחיד שהכניסה בפנים דמבואר (דף ק"כ) דבעי ר' זירא אם הוציאה אח"כ לחוץ אם נפסל ביוצא והיינו אם מועיל קלטיה מחיצה אף לעולה זו שלא היה עליה דין מחיצה אבל בהיה לו דין מחיצה שנפסל ביוצא הרי חזינן דהוא משום קלטיה מחיצה ולכך סובר הרמב"ם דקדשים קלים שיצאו קודם זריקה שעדיין לא קלטיה מחיצה אפשר דלא שייך פסול יוצא ואף אם יצא שם והיה עד אחר זריקה כיון דזריקה מועלת ליוצא הרי הוכשר ופסול יוצא לא שייך בה דעדיין לא קלטיה מחיצה:
אבל הראב"ד סובר לחלק דרק עולת במת יחיד שבעצם אין בה קדושה כזו לענין שתצטרך מחיצות אחר זריקה דרק שם הדין הוא שקלטיה מחיצות וצריך המחיצה לתת דינים שיפסל בחוץ אבל שלמים דשם הרי שחטו אותו במקדש ודין הוא שאחר זריקה יהיו אימורים בפנים שוב כיון שהיה אחר זריקה בחוץ אף דלא קלטיה מחיצות כל שחסר לו מחיצה ויש דין שיהיה במחיצה פסול אם יצא וכמש"ב מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה וארוח לן בזה להבין דברי הריטב"א בחולין (דף ג) ד"ה איב"א דאיטמי במת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה לאחר שהביא דברי תוס' אם סכין של שחיטה צריך כלי שרת מסיק בזה"ל אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת שהרי כשירה בזרים ופסולין אינה גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפיכך אין הסכין חשוב כלי שרת ליפסול ביוצא ואפי' רבי מודה שעושין אותה של עץ משום הי"כ זה ולהכי לא קתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון ולכך לא אמרו אלא מנין לשחיטה שהיא טעונה כלי ולא אמרו כלי שרת וזהו שאמרו בתוספ' חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי ע"כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אע"כ בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא עכ"ל והנה יוצא מדברי ריטב"א שאין השחיטה מקדש כלל לענין ליפסול ביוצא ותמוה מאד הרי הסוגיא (דדף כ"ו) דזבחים מפורש שתיכף משנשחט הוכשר ליפסל ביוצא ואם היה רגלה בחוץ הרי הוא נפסל משום יוצא ושלא כהריטב"א וכבר תמוהו עליו:
אמנם לפי"ד מבואר בבירור דברי הריטב"א והוא דודאי קידוש כלי שרת עושה שיפסל ביוצא וכמו שסוברים הרבה ראשונים והנה בשר קדשי קדשים וכן אימוריהם שנפסלים ביוצא אף קודם קבלה דוא פשוט משום דקלטיה מחיצות וכיון דדין דוא בקלטיה מחיצות אף בעולת במה כש"כ כאן דקלטיה מחיצות והא דצריך שחיטה הוא רק משום דקלטיה מחיצות לא שייך רק בשחוט לא בחי אבל אימורי קק"ל נהי דלא שייך בה קלטיה מחיצות קודם זריקה שלא הוברר עדיין חלק גבוה אבל למה הדין הוא שהאימורים קודם זריקה לא נפסל ביוצא הרי שחיטה בסכין קידשה לבהמה ולאו דוקא לבהמה קידשה אלא אף לגוף בהמה גם כן קידשה שחיטה וכמוש"כ רש"י במנחות (ק"א) דמה"ט לא מהני פדיון לבהמה שחוטה שהרי קידשה כלי שרת אם כן למה הדין דלא נפסלו אמורים ביוצא אף דלא קלטה מחיצות עדיין קודם זריקה משום קידוש כלי שרת דסכין בע"כ משום דלא מהני קידוש סכין לענין שיפסל ביוצא ונראה דרק בבשר ובאימורים של קדשים קלים הוא דלא הוברר לגבוה עד אחר זריקה לכך לא נפסל ביוצא קודם זריקה אבל דם הוברר משעת שחיטה לגבוה לזה דם נפסל תיכף ביוצא וכל מי אשר ישים עינו בדברי הריטב"א יראה כי דברינו ברורים בע"ה:
ולפי"ז מבואר היטב מש"כ הרמב"ם רק אם החזירן מקטירין ולא כתב שחייבים להחזירן ולהקטירן והיינו דכיון שלא נכנס לא נעשה עדיין קליטת מחיצות וכיון שלא נעשה עדיין קליטת מחיצות אין עדיין חיוב הקטרה ורק אם החזירן מקטירין אותן:
ולפי"ז אזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו במה שמפרשי דהא דמרצי הני מילי לשורפו אבל לא לאוכלו דהרמב"ם מפרש לשורפו לאחר עיבור צורה והיינו משום דסובר דמה שבחוץ לא נפסל ביוצא דלא קלטיה עדיין מחיצות ולכך צריך עיבור צורה אבל להראב"ד דדין יוצא לא משום קלטיה מחיצות לכך סובר דנפסל ביוצא וצריך לשרוף מיד:
ולפי"ז מיושב קושית תוס' במעילה (ז) על זה הפירוש דזריקה מועלת ליוצא לשורפו היינו לענין עיבור צורה והקשו התוס' דמפורש בפסחים (פב) דנטמא הפסח או שיצא ישרף מיד ומפרשי התוס' דקאי אף על לפני זריקה הרי דזריקה לא מהני ליוצא לענין עיבור צורה ולענ"ד לק"מ דכיון דקאי על לפני זריקה כמו דנטמא קאי על לפני זריקה והטעם דישרף מיד הוא משום דפסח עיקרו לאכילה ואין הציץ מרצה על האוכלין אם כן אף דזריקה מועלת ליוצא הרי אין מועיל להתיר בשר באכילה וכיון שאין מועיל להתיר בשר באכילה נקרא בפסח שלא היה לו זריקה כלל שהרי גבי פסח דין הוא שעיקרו לאכילה אם כן בפסח עושה היציאה דין שלא יהיו יכולים תו לזרוק ומשום דנעשה בבשר דין יוצא חוץ למחיצה שנאסר אם כן יציאה זו הרי עושה פסול בגופו וכל שפסולו בגופו ישרף מיד:
ותו דהנה הך שיצא דישרף מיד בע"כ דלהרמב"ם ביצא חוץ לירושלים הוא דאי לא"ה הרי יכול להחזיר ולזרוק והרי רש"י והרמב"ם לא קאמרי דלא הוי פסולו בגופו רק אם יצא חוץ לעזרה וזרק דחסר רק היתר זריקה אבל אם יצא חוץ לירושלים דאז נאסר מדין ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ודאי דכו"ע מודי דהוי פסולו בגופו ואין צריך עובר צורה ולשיטת התוס' דאף יצא חוץ לעזרה וחזר והכניס קודם זריקה ג"כ אין הזריקה מתיר באכילה לדידהו בשארי קדשים שאין מתיר באכילה מ"מ ל"ה פסולי בגופו שאין העקיר לאכילה אבל פסח דעיקרו לאכילה ואם לאו פסול כיון שיצא: חוץ לעזרה אף בחזר והכניסו גם כן הוי פסולו בגופו ואין צריך עיבור צורה:
והרמב"ם פסק פ"א מהלכות פסולי המוקדשין הט"ו שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואחר כך מקבל הדם ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ ובקדשים קלים אין צריך לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר עכ"ל והראב"ד כתב א"א אפילו אחר זריקה אע"פ שיצא חוץ לעזרה שהרי נאכל בכל ירושלים עכ"ל וכבר נדחקו בכונת הראב"ד והברור הוא דכונתו להשיג על מה שכתב הרמב"ם דמחזיר רגלה לפנים ומקבל דלמה צריך להחזיר רגלה דאפי' אחר זריקה ר"ל אפי' אם אינו מחזיר עד אחר זריקה גם כן הקרבן כשר שהרי לא יצא חוץ לירושלים רק חוץ לעזרה ובחוץ לעזרה הרי לא הוי חוץ למחיצה אם כן הרי הקרבן לא יצא חוץ למחיצה וכיון דסופו לצאת לא שייך בה פסול יוצא אם כן כיון דזריקה מועיל למה לא נימא שהקרבן כשר אף אם יחזיר לאחר זריקה ואזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו דהרמב"ם שסובר דזריקה דיוצא אף ביוצא חוץ לעזרה אם לא איה הבשר בעזרה לא משתרי באכילה ודאי דסובר דצריך להחזיר הרגל כדי להתיר הרגל באכילה אבל ראב"ד דסובר דרק אם יצא חוץ לחומת ירושלים הוא דאין מתיר בשר באכילה אבל חוץ לעזרה כיון שאינו חוץ למחיצה מתיר הזריקה באכילה אף אם אינו בעזרה לזה שפיר הקשה דלמה כאן הצריך הרמב"ם שיחזיר הרגל קודם זריקה:
איברא דודאי כ"ז מבואר בדברי הרמב"ם דלכך צריך להחזיר הרגל קודם זריקה אבל זה ודאי קשה טובא דאיך כתב הרמב"ם דמחזיר את הרגל גל קודם קבלה למה צריך הוא להחזיר הרגל קודם קבלה הרי אף אחר קבלה ג"כ קודם זריקה יכול להחזיר את הרגל בקק"ל כיון שהיציאה לא היתה בחוץ לירושלים וקק"ל אינם נפסלים ביוצא חוץ לעזרה משום דלא קלטיה כלל מחיצות ובחזר קודם זריקה הרי הבשר מותר באכילה:
והנה הרמב"ם כתב פ"א מפסולי המוקדשין הי"ג פרכסה הבהמה ויצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשירה שאפי' יצאו האימורים והבשר קודם זריקה בקדשים קלים הזבח כשר כמו שיתבאר מבואר מזה דאם יצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשירה אבל קודם קבלת דם פסולה אף בקק"ל והטעם הוא משום דדם אין הזריקה מבררת לגבוה ותיכף משנשחט הוברר לגבוה וקלטיה מחיצות אם כן אם יצאת לחוץ קודם קבלה הרי גם הדם יצא עמה ונפסל הקרבן משום פסול יוצא דדם:
והנה אם נחקור איך סובר הרמב"ם בדם המובלע באיברים הנה מוכרח דהוא סובר דבשעה שמובלע באברים לאו דם הוא דאם נאמר שהוא דם א"כ איך אם יצא הרגל בקדשים קלים פוסק הרמב"ם שאין צריך להחזיר הרי הרמב"ם עצמו סובר דדם אף של קדשים קלים נפסל ביוצא משום קלטיה מחיצות אם כן הא נפסל ביוצא ובע"כ דסובר הרמב"ם דדם המובלע באברים לאו דם הוא עדיין עד זו השעה שיצא וקודם שיצא מן הבשר הוא בשר ולא קלטיה עדיין מחיצות לכך אין נפסל ביוצא ומפרש הרמב"ם הך דר"מ דם המובלע באברים דם הוא (דף כ"ו) והיינו דפריך דהוא דם לענין קלטיה מחיצות וכפירוש התוס' לענין פסול יוצא אם כן הרי מוכרח מזה דהרמב"ם פסק דדם מובלע באברים לאו דם הוא ולא נפסל ביוצא עד שעה שיצא לחוץ דאז קלטיה עזרה משום דנעשה דם והוברר לגבוה אם כן הדק"ל למה פסק הרמב"ם שצריך להחזיר הרגל קודם קבלה הרי אף אחר קבלה קודם זריקה יכול להחזיר הרגל מפני שהרי דם זה לא הוברר לגבוה עד זו השעה שיצא וקודם לכן לא קלטיה עדיין מחיצה ולא נפסל ביוצא ולאחר שקלטיה מחיצות הרי אז לא יצא: והנה סוגית הגמ' קשה מאד לפירוש התוס' דהם מפרשים דש"מ דם המובלע באברים דם הוא היינו לענין ליפסל ביוצא ומשום דבשר לא נפסל ביוצא שהרי סופו לצאת אם כן מה משני משום שמנונית הרי גם משום שמנונית עדיין קשה דבשר הרי לא נפסל ביוצא ואי דסובר דנפסל ביוצא וכמו דמסיק ש"מ בשר קק"ל שיצא לפני זריקה פסול לא הוי ליה למימר משום שמנונית: ונראה בביאור זו הגמ' דהנה מה דנחלקו אמוראי בבשר שיצא לפני זריקה בקדשים קלים אם נפסל ג ויוצא הוא משום דמ"ד דנפסל ביוצא סובר דכיון דדין הוא שהזריקה מתיר את הבשר באכילה ובשעת זריקה צריך להיות בפנים כדי להתיר שוב עד זריקת מחיצת הקדשים קלים היא העזרה ויוצא חוץ לעזרה הוי יוצא חוץ למחיצה ונפסל משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו דכיון שיצא חוץ למחיצה נאסר ואף דקודם זריקה לא חזי אף בפנים מ"מ שייך ובשר בשדה טריפה כיון שאחר זריקה הרי יותר הבשר ומאן דסבר סופו לצאת סובר דלא נעשה מחיצה דרק להיתר צריך פנים לא משום מחיצה ובאימורין דאין צריך פנים להתיר הקטרה שוב אף דאין סופו לצאת לא הוי מחיצה ולפי"ז אם נחקור בדם איברים אם שייך בה דין יוצא חוץ למחיצה אם יצא חוץ לעזרה נראה דלכו"ע לא שייך בה דין יוצא חוץ למחיצה והוא דלמ"ד דצריך הזריקה להיתר אכילה שיהיה בפנים משו"ה הוי יוצא חוץ למחיצה זה לא שייך כלל בדם איברים שהרי אף אחר זריקה גם כן לא יתיר כלל הזריקה את הדם ואף דדם האיברים שלא פירש מותר באכילה כמש"כ תוס' מ"מ נראה דאיסור קודם זריקה אין על הדם כיון דלאו בשר הוא והזריקה מתיר רק בשר וע"ז יש איסור קודם זריקה אבל דם אין מתיר כלל בעיקר איסור לפני זריקה הוא מדכתיב הדם ישפך והבשר תאכל ודם לא נקרא בשר אם כן אין דם מתיר כלל לדם דדם לא איקרו בשר עיין זבחים (פב) אם כן לא שייך על דם פסול יוצא חוץ מן המחיצה וביותר דכיון דמיירי דהדם המובלע יצא מן הבשר קודם זריקה אם כן כבר נעשה דם שפירש קודם זריקה ובלא"ה אין זריקה מתיר משום דדם איברים שפירש הוא בלאו שוב לא שייך איסור ובשר בשדה טריפה כיון דבפנים נמי לא חזי ולא שייך עלה איסור מחיצה אלא דע"ז יש לפקפק דכיון שקודם שפירש יצא חוץ למחיצה ואז הרי היה בה היתר אכילה כמו דם איברים שלא פירש ונעשה הך איסור דובשר בשדה טריפה לא תאכלו שוב לא פקע מינה אף שאח"כ בשפירש נתחדש בה איסור דם לכן נלע"ד כמש"ב תחילה דדם אף לא פירש אין בה היתר זריקה שוב לא שייך בה חוץ למחיצה ביצא קודם זריקה אף למ"ד דק"קל שיצא לפני זריקה נפסל משום יוצא חוץ למחיצה:
והנה חדשנו דאף דדם האיברים אינו רק בלאו ואין ראוי לכפרה היינו רק אין ראוי לזריקה של כפרה אבל לשלש מתנות אף שאין ראוי לכפרה יכול ליתן וכן מוכרח לענ"ד דהרי מבואר כן דאם אין חותך ברגל מתערב בה דם איברים והרי מתערב בה דם פסול לזריקה וגם איסור יהיה בדם איברים דכיון שאין ראוי לכפרה אין מצוה בזריקה ויש בו לאו של דם אם כן אינו ממשקה ישראל והרי עיקר מה שמקריבין דם אף שאינו ממשקה ישראל מבואר בחולין (צא) דהוא משום הך דמצותו בכך ודם אברים הרי אין מצותו בכך שוב איננו ממשקה ישראל בע"כ דלא חיישינן לממשקה ישראל שגם דם אברים מצותו בזריקה ורק לכפרה דמתנה ראשונה אינה ראויה אבל שארי זריקות רק דין דם יש בה לא דם הנפש:
ולפי"ז הנה דם המובלע באברים אם לאו דם הוא אז אי אפשר שיפסול בקק"ל משום יוצא אף למ"ד דקק"ל שיצא לפני זריקה נפסל ביוצא והוא דהרי אין זריקה נותן בה היתר ואין בה דין מחיצה וכיון שאין בה דין מחיצה לא שייך יוצא אבל אם דם המובלע באיברים דם הוא א"כ נקרא דם זריקה והוברר תיכף לגבוה אף בתוך הבהמה ושוב קלטיה מחיצות עזרה ושוב נפסל ביוצא משום הך דין דקלטיה מחיצות וזהו פירוש הגמ' ש"מ דם המובלע באיברים דם הוא ושייך בה קלטיה מחיצות דאי לא"ה לא נפסל ביוצא ומשני דלמא משום שמנונית ורצה לומר דהשמנונית הרי הוי בשר ובשר שפיר נפסל משום יוצא חוץ למחיצה שהרי צריך היתר זריקה במחיצה וקודם זריקה מחיצתו הוא בעזרה ונפסל משום יוצא חוץ למחיצה וע"ז פריך דש"מ בשר קדשים קלים שיצאו לפני זריקה דם פסול משום דמה שצריך היתר זריקה גם כן נותן דין מחיצה וע"ז משני ליה דלמא בקדק"ד אבל דין היתר זריקה אין נותן מחיצה ויצא לנו מזה דמזה שפסק הרמב"ם דבקק"ל אין צריך לחתוך בעצם רק מכניס ומקבל הוא משום דסובר דדם מובלע באברים לאו דם הוא אם כן למה צריך להכניס קודם קבלה:
איברא דלפי"ז עדיין צריך עיון להבין יסוד דברי הרמב"ם בדין דם המובלע באברים דנהי דסובר דלאו דם הוא כ"ז שייך בקדשים קלים דאם לאו דם הוא לא נפסל ביוצא משום דקדשים קלים לא שייך קלטיה מחיצות קודם זריקה אבל קדשי קדשים דקלטיה מחיצות אף קודם זריקה והוא פסול ביוצא אם כן אף אם דם אברים לאו דם הוא גם כן פסול ביוצא אם כן גבי קדשי קדשים אין צריך לטעם שמנונית רק גם משום דם ואילו הרמב"ם בזו ההלכה דחותך עד שמגיע לעצם דשם הרי מיירי בקדשי קדשים גם שם כתב משום שמנונית אמנם לענ"ד פשוט דדם לא שייך קלטיה עזרה רק אם הוא ראוי לזריקה ואז הוא דנפסל ביוצא והטעם דכיון דדם קדשים אין מועילין בהם אם כן אין בהם קדושה רק משום זריקה וכל שאין ראוי לזריקה אין בהם קדושה ורק ראוי לזריקה קלטיה עזרה ונלע"ד דמה דדם קדשים אין מעילה אף בדם אברים שפירש אין בהם מעילה וראיה לזה ממש"כ הרמב"ם פ"ב ממעילה הי"א כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בהם מבואר דכל דם השחיטה אף שהוא אינו דם הנפש ואף דהרי ילפינן מקרא דלכפר שרק לכפרה נתתיו ולא למעילה אם כן לא שייך זה בדם אברים שאינו לכפרה אין בה מעילה והטעם הוא לפימש"ב דאף דם האברים יש בו דין זריקה והנה שם יליף מעוד קרא דדם א"ב מעילה עיין מעילה (י"א) הוא לפני כפרה כלאחר כפרה שאין מעילה ולאחר כפרה אין מעילה משום נעשה מצותה והאי לאחר כפרה בע"כ דפירושו הוא לאחר כל הזריקות ולאו דוקא זריקה ראשונה המכפרת דאי עדיין יש עוד ג' זריקות עדיין לא נעשה מצותו ומועלין בה אם מטעם נעשה מצותה אתי עלה וכיון שכן בע"כ דנעשית מצותה הוא לאחר כל הזריקות ובשארי זריקות הרי גם שארי דמים כשירים וילפינן הוא לפני כל הזריקות כמו לאחר כל הזריקות אם כן כמו דלאחר זריקה דין הוא שכל הדם אף שאינו דם נפש א"ב מעילה ה"ה קודם זריקה כל הדם אין בו מעילה ולכך פסק הרמב"ם דכל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין:
לפי"ז דאין בה מעילה אם כן הוא כקדשים קלים דלא שייך קלטיה עזרה רק משום זריקה וכיון דדם המובלע באברים לאו דם הוא לא קלטיה עדיין לענין זריקה והיתר זריקה הרי אין הדם צריך אם כן לא שייך חוץ למחיצה וגם אין בו כלל דין שנאכל רק בעזרה דזה דין רק בבשר ולא בדם: לכך שפיר הוצרך הרמב"ם גם בקדשי קדשים משום שמנונית דמשום דם לא שייך כאן כיון דדם מובלע לאו דם הוא לא קלטיה עדיין עזרה וא"ב דין מחיצה ולא נפסל:
ולענין שהוצרך הרמב"ם שיחזיר את הרגל קודם קבלה נלע"ד דזה מתבאר על פי המבואר במנחות (דף ט') איתמר בללה חוץ לחומת עזרה ר' יוחנן אמר פסולה ר"ל אמר כשירה ר"ל אמר כשירה דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והדר והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לומד על יציקה ובלילה שכשירין בזר ומדכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא ור' יוחנן אמר פסולה כיון דעשיתה בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא תניא כותיה דר' יוחנן בללה זר כשירה חוץ לחומת עזרה פסולה ונלע"ד לבאר כל סוגיא זו והנה תוס' ד"ה ר"י כתבו אע"ג דלא בלל כשירה בלל חוץ לחומת עזרה פסולה ולא דמי לההיא דזבחים פ' קדשי קדשים (סג) דתלינן טעמא מיצה דמה בכ"מ במזבח כשירה שאם הזה ולא מיצה כשירה דהתם בפנים והכא בחוץ והנה לעצם קושית תוס' נראה לחלק בשני פנים א' דשם גבי מיצוי הרי אף קודם מיצוי כבר נעשה הכשר הקרבן אם כן לאחר שהוכשר אי אפשר שיפסל וזהו דקאמר שאם לא מיצה כבר כשירה אם כן אי אפשר שיחזור ויפסל וכמפורש בזבחים (כט) סברא זו הב' י"ל וכן העירני חכם אחד דעיקר סברת ר' יוחנן דאם בלל חוץ לחומת עזרה פסולה הוא משום דכיון דקיי"ל דאף שאם לא בלל כשירה מ"מ בלילה דלא בעי אבל ראוי לבילה בעי וכמו שמבואר זה בכל הש"ס אם כן בבלילה חוץ לחומת עזרה בשעה שמביא את המנחה לעזרה כבר אינה ראויה לבלילה והדין הוא שצריך ראויה לבלילה ולר' יוחנן דהבלילה בפנים צריך להיות ראויה לבילה בשעה שמביא לפנים ור"ל סובר דפנים לא בעיא ונתקיים בה מצות בילה וראויה לבילה צריך בשעה שמפרישו למנחה והבן:
ובהא דר"ל דאמר דאם בללה חוץ לחומת עזרה כשירה הקשו תוס' שם ד"ה ר"ל דהכא משמע דאע"ג דקדושה היא לא מיפסלא ביוצא ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דעשית הבלילה בחוץ אבל משום יוצא לא כו' ובקונטרס פירש דמקדשין ליפסל ביוצא לקמן (פז) עכ"ל ודחו מטעם זה פירש"י ולכאורה פלא על תוס' מה הקשו זה הרי מבואר בזבחים (פח) במשנה ואין מקדשין אלא בקדש היינו כלי שרת לא מקדשא רק בקדש היינו בעזרה אבל חוץ לעזרה לא מקדשא אם כן ריש לקיש דאמר דאם בללה חוץ לחומת עזרה כשירה בע"כ דלא נתקדשה בכלי שרת אם כן מה הקשו תוס' הרי נפסל ביוצא כיון שהיה קידוש כלי שרת הרי לא היה כלל קידוש כלי שרת דהיה חוץ לעזרה ולכך לא נפסל ביוצא ומה הקשו תוס' אמנם צריך לומר בדברי תוס' דהם מפרשים דכיון דקאמר בגמ' שם דצריך כלי האי כלי היינו כלי שרת כמש"כ תוס' בכמה מקומות עיין מ"ל פי"ג ממעשה הקרבנות שהביא דברי תוס' חולין (לו) ועוד כמה מקומות אם כן בע"כ דהיה בפנים דאי לא"ה כלי שרת זה מה טיבו שחוץ לעזרה אין כלי שרת מקדש ואין דין כלי שרת ומה שכלי שרת צריך זה מכריח דהיה קידוש בפנים ומה שנחלקו ר' יוחנן ור"ל אם בללה חוץ לחומת עזרה פסולה פירושו הוא דהנתינה בכלי שרת היה בפנים רק לאחר נתינה בכלי שרת אח"כ הוציא לחוץ ובלל בזה נחלקו ר"י ור"ל דר"י אמר דפסולה ור"ל אמר דכשירה ע"ז הקשו תוס' קושיא עצומה דכיון דהיה נתויה בכלי שרת בפנים אם כן אם אח"כ הוציא לחוץ כבר נפסלה משום יוצא בלא בלילה ומטעם זה הוכיח תוס' דכלי שרת אין מקדשין ליפסל ביוצא: ובזה נסתר מה שיש לתרץ לכאורה לפימש"ב דפסול יוצא לדעת הרמב"ם לא הוי רק אם תחילה נכנס למחיצה וקלטיה מחיצה אבל לא קלטיה עדיין מחיצה לא שייך פסול יוצא אם כן גם בללה חוץ לחומת עזרה כיון דלא קלטיה עדיין מחיצות לא שייך פסול יוצא אמנם לפימש"ב ז"א דבע"כ תחילה הכניסו לעזרה כדי לקדשו אם כן שפיר קלטיה והיה נפסל משום יוצא: ויש לומר דרך אחר בישוב קושית תוס' דכיון דקידשה כלי שרת הא נפסל ביוצא והוא הנה מבואר ביומא (לט) דפריך על רבא דאמר קלפי של עץ היתה ושל חול דפריך אלא של חול נקדשה ומשני אם כן הוי ליה כלי שרת וכלי שרת דעץ לא עבדינן והקשו תוס' ישינים ד"ה א"כ וא"ת איך הוא כלי שרת והלא כלי שרת גמורין עבודתן מחנכתן וזה אין בו שום עבודה דהגרלה לאו עבודה היא ואין יהיה כלי שרת עכ"ל ונראה באמת לישב קושית תוס' דהרי סכין של שחיטה גם כן כלי שרת אף דשחיטה לאו עבודה היא ואם כן איך יהיה כלי שרת עיין זבחים (מט) שהאריכו תוס' להוכיח דסכין כלי שרת הוא ובע"כ דפירוש עבודתן מחנכתן הוא במקום שתכלית הכלי שרת הוא לעבודה אז עבודתן מחנכתן אבל במקום שאין הכלי שרת מיוחד לעבודה רק לדבר שאינה עבודה אז זה הדבר הוא המחנך ופירוש עבודתן היינו מה שמיוחד לעבוד בו אם כן אף דהגרלה לאו עבודה היא מ"מ כיון שהקלפי מיוחד רק להגרלה שהוא לאו עבודה שפיר הגרלה הוא המחנך:
ולפי"ז כמו דחזינן בסכין של שחיטה דלאו עבודה היא אם עושין של מתכת הרי הוא נעשה כלי שרת והסכין מקדש ליה ואם הוא של עץ אז אין סכין מקדש ליה משום דלאו כלי שרת הוא וכמש"כ הרמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות ה"ז שם דלכתחילה אין שוחטין אלא בסכין שהוא כלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחט בו את החולין אפי' בקרומית של קנה כשירין חזינן מזה דיש דין שאם עושין אותו בשל מתכת הוא כלי שרת אעפי"כ כשר בשל עץ אף שאינו כלי שרת ולא מעכב בו כלי שרת כן הדין הוא בהך דקלפי שאם עושין של מתכת הוא כלי שרת אעפי"כ אם הגריל בשארי דבר ובעצים שאינו כלי שרת כשר אלא דחילוק הוא בין הגרלה לשחיטה שחיטה דשחיטה לכתחילה צריכים כלי שרת כמו דילפינן ממאכלת בזבחים (צח) אבל כאן אף לכתחילה אין צריך כלי שרת וכמפורש דשל עץ היתה ולא קידשוה:
איברא דסוגיא זו דיומא (לט) קשה מאד לסברת ריטב"א שהבאנו שכתב בחולין (ג) דאף דכלי שרת דעץ לא עבדינן מ"מ סכין של כלי שרת של שחיטה עושין אף לכתחילה של עץ משום דמהותה של קדושת כלי שרת דסכין אינה גומרת את זו הקדושה שכשר אפי' בזרים משו"ה עושין של עץ אם כן קשה טובא הסוגיא דיומא דשם קאמר נקדשה ומתרץ אם כן הוי ליה כלי שרת וכלי שרת דעץ לא עבדינן והרי כל היכא דלא עבדינן עבודה בכלי שרת אף של עץ כשר והרי הגרלה לאו עבודה היא לכך כשר אף של עץ וזה פלא: ונראה דהריטב"א סובר דודאי אין לנו לחדש כלי שרת מדעתינו אם כן רק בשחיטה ילפינן ממאכלת דצריך כלי שוב חידשה שם תורה כלי שרת ושם כלי שרת אף של עץ כשר אבל בהך דהגרלה אין כלל דין כלי שרת והך דקאמר כלי שרת דעץ לא עבדינן יפרש כמו שתירצו בזה תוס' ישינים דדמה לכלי שרת ויטעו שעושים כלי שרת דעץ משו"ה אין מקדישין נמצינו למידים דלהריטב"א סכין של שחיטה אף של עץ הוא כלי שרת ולהרמב"ם סכין של שחיטה אם של עץ הוא לא הוי כלי שרת ואם אינו של עץ הוא כלי שרת: ולפי"ד ריטב"א אף דסכין הוא כלי שרת מ"מ כיון שאינה גומרת קדושה שהרי כשר בזרים שוב קידוש כלי שרת זה אין מועיל ליפסל ביוצא לפי זה מבואר היטיב הך דבלילה חוץ לחומת עזרה דשפיר לא פסלה אף שהיה קידוש כלי שרת אם כן מבואר היטיב הך דבללה חוץ לחומת העזרה דלא פסל דהרי כיון דרק מהך דקמיצה ואילך מצות כהונה אם כן קידוש כלי שרת שקודם דין כהונה זה אינו מקדש ליפסל ביוצא:
אבל שיטת הרמב"ם בדין קידוש כלי דמנחה הוא באופן אחר וז"ל פי"ג ממעשה הקרבנות ה"ה מנחת הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון סלת או כמה עשרונות או כפי נדרו ושמן הראוי לה ומודד בעשרון של מקדש ונותן שמן בכלי ואח"כ נותן עליו את הסלת ואח"כ נותן שמן אחר על הסלת ובולל הסלת בו ואח"כ נותנה בכלי שרת וצק לתוכה שמן עכ"ל מבואר מזה דתחילה לא היה נותנה כלל בכלי שרת והיינו משום דסובר פשוט דהך דבללה חוץ לחומת עזרה היינו שלא הכניסה עדיין בעזרה דאל"ה היה נפסל ביוצא והרי אין כלי שרת מקדשין אלא בעזרה אם כן חסר כאן קידוש כלי שרת בע"כ דלא צריך כלל כלי שרת לבלילה והא דקאמר דצריך כלי היינו רק כלי צריך אבל לא כלי שרת:
אבל יציקה אף דלאו עבודה היא וכשירה בזר מ"מ דין הוא שצריך להיות לאחר שנתקדש בכלי שרת וכמפורש בסוטה (יד) וכמש"כ דבינו כאן ולזה ביצא חוץ לחומת עזרה לא פליגי ר"י ור"ל דשם ודאי נפסל ביוצא כיון שהוא אחר קידוש כלי שרת והטעם דיציקה הוא אחר קידוש כלי שרת דיציקה צריך להיות בשעה שכבר נעשית מנחה ומשו"ה נפסל ביוצא וגדר יציקה הוא הידור המנחה וכמו דשם אמר ר"ש דמ"ח אין בה שמן כדי שלא יהא קרבנו מהודר:
והנה התוס' הקשו דכיון דקידוש כלי שרת אין נותן דין יוצא אם כן מנחת חביתין דכ"ג ומנחת כהנים דלית בה דין קמיצה מאימת נפסל ביוצא ותירצו דשמא בהם מועיל קידוש כלי כדאמרינן שאין להם מתירין משיקדשו בכלי ולכאורה להריטב"א שהוא כלל דכל שכשר בזר אין נותן דינים שיפסל ביוצא אם כן כיון דרק מקמיצה ואילך הוא מצות כהונה וכאן הרי אין קמיצה ולא הוי מצות כהונה רק בהקטרה איך הוא נפסל ביוצא משעה שנתקדש בכלי הרי קידוש כלי שכשר בזר אי אפשר שתועיל לענין שיפסל ביוצא:
ונראה דגם זה לק"מ דהנה הרמב"ם כתב פי"א מפסולי המוקדשין ה"ז הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגיש או מוניף ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות שנאמר והביאה אל בני אהרן וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה למד על יציקה ובלילה שכשרה בזר והיינו דמתחלק דתנופה והגשה הוא בכהן ויליף לה מהך דוקמץ רק שאין מעכב אבל כהן מיהו צריך אם עושה אבל יציקה ובלילה דכתיב ויצק והביאה אחר היציקה צריך להיות הבאה שם אף לכתחילה זר יוצק ולא בעי כהן ועיין תוס' דף (ט) שנדחקו שם בהך דהגשה ותנופה דבעי כהונה וכאן אמר מקמיצה ואילך מצות כהונה והרמב"ם מישב פשוט דכאן מקמיצה ואילך כיון דמעכב העבודה פסול שלא בכהן אבל קודם קמיצה אף שהיא צריכה כהן אבל כאן דלא מעכב אף זר לא פסל דלא גרע מלא היה כלל לפי"ז מיושב שפיר לריטב"א דאף במנחת כהן ובחביתין שייך פסול יוצא אף קודם הקטרה משום דכהן מניף בכלי ואז הרי נתקדש לפסול ביוצא שהרי כהן מקדש מה שבכלי ונעשה קידוש כלי שרת ע"י כהן ונפסל ביוצא: ובסוגיא דמנחות ט' שם דקאמר ומדכהונה לא בעי פנים נמי לא בעיא הקשו תוס' ד"ה ומדכהונה ואם תאמר הרי שחיטה דלא בעיא כהונה ובעיא פנים דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ד' כדדרשינן פ' כל הפסולין זבחים (לב) דבעינן שיהא בן הבקר לפנים וי"ל דשא"ה משום קבלה א"נ שכך מיני דמים עכ"ל וכבר תמה הנתיבות בשם אביו הגאון זצוק"ל דמה קושיא משחיטה הרי שם הפסול הוא משום שחוטי חוץ לכך צריך במקדש אמנם נראה דקושית תוס' חזקה דהרי מבואר בזבחים (כו) דאפי' היא בפנים ורגלה בחוץ פסול משום והביאום לפני ד' עד שיהיה כולה לפני ד' ושם אין כלל משום שחוטי חוץ אעפי"כ הדין הוא שצריך להיות כולה בפנים בעת שחיטה ותיקשה טובא מדכהן לא בעיא פנים נמי לא בעיא ולמה הדין שצריך פנים ואף לפימש"כ תוס' דוהביאום הוא רק לכתחילה אבל הרי לכתחילה צריך להביאום ותיקשה למה צריך לכתחילה הך דוהביאום הרי לא בעי כהן ואף פנים לא תיבעי וביותר דתיקשה אף לר' יוחנן הרי הוא אומר דבללה חוץ לחומת עזרה פסולה רק משום דצריך כלי אבל אם לא היה צריך כלי אז אף פנים לא היה צריך ושחיטה לכמה ראשונים אינה צריכה כלי ואיך שחיטה תהיה צריכה פנים וזה נכלל בקושית תוס':
ותירצו התוס' דעיקר פסול שחיטה בחוץ הוא משום קבלה פירוש שצריך לקבל הדם וכיון שהוא בחוץ הרי נפסל הדם ולכך לכתחילה צריך הבאה כולה משום דם וסובר תוס' שדם אף של קדשים קלים נפסל ביוצא כמש"כ תוס' בזבחים (כו) משום דדם אין סופו לצאת אם כן לא שייך הך דסופו לצאת ונפסל ביוצא ולכך לכתחילה צריך שיביא כלו כדי שיקבל כל הדם ודיעבד דין הוא שאם לא הביא כולו כשר שאף אם לא קיבל דם הרגל כשר אלא דאכתי קשה דהרי דם המובלע באברים לאו דם הוא אם כן לא נפסל ביוצא בקק"ל ולמה שם דין הוא שצריך שיהיה כולה בפנים אמנם צריך לומר כונה אחרת בדברי תוס' והוא דקבלה צריך שיהיה לכל הפר ולכך צורם אוזן בכור ואח"כ קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר שצריך שתהיה הלקיחה מן הפר לזה אם צרם אוזן ואח"כ קבל פסול שהקבלה הוא מכל הפר לכך צריך שתהיה הקבלה בשעה שהבהמה כולה בפנים משום דדין הוא שהקבלה נקרא מכל הפר ודין הוא בשחיטה שצריך להיות במקום הראוי לקבלה ולכך שחיטת דרום פסול דשם אין ראוי לקבלה וה"נ כאן לפי"ז יש ב' דינים בקבלה הא' שקבלה צריך להיות מבהמה שאינה בעל מום הב' שאף אם הקבלה אינה מבעל מום מ"מ אם חסר כולה בפנים אסור שוב לקבל מפני שדין הוא שהקבלה הוא מכל הפר וצריך להיות כלו בפנים בשעת קבלה שהיא מכל הפר ודין זה מתחלק והוא דצורם אוזן ואח"כ קבל פסולה משום דהוא בעל מום אבל רגלה בחוץ סוברים תוס' בזבחים (כו) דרק לכתחילה אין לשחוט אבל אם שחט כשר:
אבל שיטת הרמב"ם פ"א מפסולי המוקדשין הי"ד פסק דאם שחטה והיתה כולה בפנים ורגלה בחוץ הזבח פסול שנאמר והביאום לד' עד שתהיה כולה בפנים וגבי קבלה כתב מפורש דאם רגלה בחוץ חותך ומקבל וכשר ואין צריך להחזיר הרגל ולכאורה לפימש"ב הרי עיקר ההבאה בשחיטה לפני ה' אף את הרגל הוא משום קבלה אם כן איך תהיה קבלה כשירה ושחיטה פסולה אם הרגל בחוץ וצריך לומר להרמב"ם דגדרו הוא כן דודאי ההבאה דשחיטה הוא משום קבלה רק דין הוא שכל שהביא פעם אחת שוב אין פוסל דרק דין והביאום מעכב בו ולפי"ז מבואר גדר דברי הרמב"ם דודאי ההבאה לפני ד' הוא השחיטה דקודם שחיטה הרי הוא יכול עדיין להחזיר ולהוציא וכיון דההבאה הוא השחיטה לזה כל שהביא שוב אי אפשר ליפסול אם אח"כ יצא לחוץ הרגל והנה דם הרגל שיצא נפסל ביוצא אם כן אי אפשר להחזיר הרגל ולקבל וגם עצם הרגל נפסל ביוצא אם כן אי אפשר לומר שמקבלין מהרגל גל רק לענין זה מהני הרגל אף שנפסל ביוצא לענין שלא נאמר שמקבל מבעל מום אבל ודאי זה אי אפשר לומר שמקבל מהרגל לכך אי אפשר לומר שיחזיר הרגל משום הך דין מצות והביאום לד' שיהא כולו בפנים שהרגל כבר נפסל ואין בה כלל דין והביאום מיהו פסול אינו משום חסרון והביאום דוהביאום המעכב הוא רק הבאה ראשונה אבל כל שהביא אף שאח"כ יצא א"א לפסול וכל שהיה שחיטה שפיר נקרא והביא וכ"ז הוא בקדשי קדשים:
אבל קדשים קלים שיצא לחוץ קודם קבלה הרי לא נפסל הרגל וכיון שהרגל כשר יש דין והביאום אף שאי אפשר לפסול שכבר היה הבאה אבל עיקר הך דהבאה הרי הוא משום קבלה אם כן בעת קבלה ודאי צריך להיות כולה תו בפנים לכך כתב הרמב"ם דמחזיר רגלה קודם קבלה ואח"כ מקבל משום דין והביאום שמצוה שיהיה בפנים בעת קבלה אף שכבר הביא וברור:
והנה הראב"ד כתב על הא דשחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם ואם קבל ואח"כ חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ וז"ל א"א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים בין לפני קבלה בין לאחר קבלה נפסל ולענין טומאה בפ' כיצד צולין בעיא ולא איפשטא הילכך טמויי נמי מטמא ליה למה שבפנים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ורבינא דהוא בתרא הכי ס"ל במס' חולין פ' בהמה המקשה ושמעתא דזבחים דלא כרבינא היא ולא חייש לטומאה אלא לבליעת בשר מבשר ואנן כרבינא סבירא לן ואיכא משום טומאה מיהו איכא למימר הך שמעתא לאו לאכשורי בשרה לאכילה קאמר אלא לאכשורי זבחא לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר עכ"ל ויש לתמוה על הראב"ד דכיון דסובר דהך שמעתא לאו לענין להכשיר בשר לאכילה קאמר ומשום דבשר לא הוכשר לאכילה אם כן הרי גם האימורים נטמאו כיון דחבורי אוכלין כמאן דמפרת דמי אם כן הרי לא נשתייר לא מו הבשר ולא מן האימורים והרי בלא נשתייר לא מן הבשר ולא מן האימורים אין זורק את הדם אם כן איך קאמר דחותך עד שמגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם הרי כל הבשר והאימורים פסולים: ונראה לישב דעת הראב"ד דהנה כבר ביארנו דהוא סובר דהך דזריקה מועלת ליוצא לשורפו היינו לשורפו לאלתר שאז נעשה פסולו בגופו משום יוצא ולפי"ז יוצא דקדשי קדשים גם כן אם נחקור אימת הוא פסולו בגופו חלק הנאכל נראה פשוט דרק אחר זריקה שאז הועילה לו זריקה להפקיע ממעילה ורק חסר מחיצה משום יוצא חוץ למחיצה דנאסר אם כן רק אחר זריקה דחזי לכהנים נעשה בו איסור דיוצא חוץ למחיצה אבל קודם זריקה לא והיה מה דגזרו רבנן כיוצא טמא הוא רק שאלה ביוצא דפסולו בגופו אכל יוצא של פסול מחמת דבר אחר לא גזרו טומאה דפסול עשוהו חכמים לטמא עיין מנחות (קא) אבל אם לאו פסיל בגופו לא לפי"ז גבי מוקדשין ויוצא אימת נעשה פסול הגוף רק אחר זריקה ואז הוא דנעשה היוצא טמא אם כן קודם זריקה אי אפשר כלל לטמאות הבשר רק אחר זריקה אם כן אין דין כלל שהבשר מקבל טומאה רק אחר זריקה ואז הרי נעשה פסולו בגופו אם כן לא שייך אם אין דם אין בשר אין בשר אין דם שהך דאין בשר נעשה רק אחר זריקה ואחר זריקה הוא דנעשה כל הבשר טמא:
אלא ז"א דאכתי תיקשה הרי מבואר בזבחים (כ"ה) והך דתם לא קאי רק על קבלה אבל לא על זריקה אם כן הרי הוא יכול לחתוך קודם זריקה וכאן שיכול לחתוך קודם זריקה למה לא יחתוך כדי שלא יטמא את הבשר וצריכים לומר בהכרח דלא כמש"כ אלא דאף קודם זריקה גם כן מטמא אם כן הדק"ל דאם אין בשר אין דם:
ובדוחק נראה לישב שיטת הראב"ד דהראב"ד אזיל לטעמיה והוא דהרמב"ם פסק פ"ח מהלכות אבות הטומאה ה"ג דפיגול ונותר וצריד של מנחות הרי הן ראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני ולפיכך מטמאין את הידים בכביצה עכ"ל והראב"ד השיג א"א כמה דבריו מעורבבים ומה ענין עירבוב צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מקבל טומאה עד שיקבל טומאה ממקום אחר ועוד דהא בעיא היא ולא איפשטא ולקולא ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כי היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבילת עוף טהור לר"מ אין מונין בו הלכך פיגול ונותר מונין בהן ראשון ושני ואולי הואיל ומטמאין את הידים מטמאין אדם במגע קרינן בהו עכ"ל:
והנה צריכים לבאר כונת הראב"ד והוא מש"כ מה ענין עירבוב צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מקבל טומאה עד שיקבל טומאה ממקום אחר ר"ל כן דהנה בעיא דצריד של מנחות אם מונין בה ראשון ושני הוא משום דשאלה היא אם חבת הקדש מהני רק שהיא תקבל טומאה בלא הכשר אבל שימני בה ראשון ושני אין מועיל או:מהני אף למנות ראשון ושני. אבל קבלת טומאתה הוא מדבר שהוא מקבל טומאה ולכך מסקינן דחבת הקדש מהני למשוי אוכל אף למנות בה ראשון ושני אבל אינו ענין להך דפיגול ונותר דשם אין הטומאה כלל משום חבת הקדש רק יש לה טומאה עצמית דפיגול מטמא אם כן מה זה ענין להך דצריד של מנחות דשם השאלה אם חבת הקדש מועיל למנות ראשון ושני ולמה עירבן הרמב"ם: ומש"כ עוד הראב"ד ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כי היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבילת עוף טהור לר"מ אין מונין בו ראשון ושני הילכך פיגול ונותר אין [כן צריך לומר בהכרח למעיין בדבריו] מונין בו ראשון ושני הנה מקודם צריכים להבין דמאי הוי ס"ד דהראב"ד שאין מונין בו ראשון ושני ואין מטמא כלל הך דפיגול ונותר זה אי אפשר לומר שהרי מפורש הוא בפסחים (פ"ה) דפריך אם יוצא מטמא את הידים כפיגול ונותר למה דין הוא שאבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם הרי מטמא לבשר ומאי פריך הרי אף דגזרו בה טומאה מ"מ אין מטמא את אחרים בע"כ דאף הראב"ד סובר דמטמא את אחרים רק דאי מונין ראשון ושני ורק את מה שנגע בו הוא מטמא:
והא דהשיג מהך דנבילת עוף טהור גם כן צריך ביאור בכונת הראב"ד דהנה שם בסוגיא דזבחים (ק"ה) קא מבעיא ליה אם נבילת עוף טהור לר"מ מונין ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בה ראשון ושני והנה אין לפרש שם דהשאלה הוא אם יש בה כלל טומאה בנבילת עוף דהרי מפורש במשנה די"ג דבר דעוף מטמא טומאת אוכלין גם צריך ביאור למה דוקא לר"מ מבעי ליה ולא לרבנן אמנם באמת כבר ביאר זה רש"י במקומו וז"ל נבילת עוף טהור לד"מ דמטמא טומאת אוכלין מאליה בכזית מונין בו ראשון ושני או לא כל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני דגמר משרף דכתיב ביה מנין ראשון ושני דכתב כל אשר בתוכו יטמא דהוי ליה הכלי ראשון והאוכל שני ונבלת עוף טהור לא מטמא אדם במגע עכ"ל ונראה מדברי רש"י דכונה אחרת לגמרא זו דהשאלה אם מונין בה ראשון ושני הוא אם מה שנגע בו הוא ראשון או לא והכונה פשוטה דהנה בהך דסופו לטמא טומאה חמורה שאין צריך עתה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ יש לפרש שתי כוונות הא' יש לפרש דהוי כמי שנגע בו שרץ וזהו הפירוש אין צריך הכשר שרץ הב' יש לפרש דכיון דסופו לטמא טומאה חמורה א"כ שוב לענין טומאה קלה הוי אב הטומאה והנה בשעיר המשתלח נחלקו בה ר"מ ורבנן אם הוא מטמא כשהוא חי דרבנן סברי דחי אינו מטמא ונראה דביסוד זה נחלקו דר"מ סובר דסופו לטמא טומאה חמורה נותן לו עתה דינים שהוא עצם טומאה וכיון דהמשלח את השעיר מטמא חי אם כן הרי סופו לטמא בחיים טומאה חמורה גם עתה יש לו דין טומאה קלה אבל רבנן סברי דסופו לטמא טומאה חמורה נותן רק דין שהוא כנגע בשרץ וגם הוכשר אם כן בחיים אף נגע אינו מטמא לכך אף חי דשעיר משתלח אינו מטמא וזה גם כן מה דקאמר אחר כך דלר' מאיר אין צריך כביצה לטמא והיינו משום דלר' מאיר הרי הוא עצם טומאה כנבלה ואין צריך כביצה אבל לרבנן דהוי רק כנגע אם כן פחות מביצה אין מטמא אוכלין כמו כל מה שנוגע בטומאה שפחות מביצה אין מטמא:
וזה מה ששאלו אח"כ לר"מ דאית ליה דסופו לטמא טומאה חמורה הך דסופו אינו כמי שנגע רק הוא טומאה עצמית לענין טומאה קלה איזו טומאה עצמית היא אם היא טומאה עצמית של אב הטומאה לענין טומאה קלה או הוא ראשון לטומאה לענין טומאה קלה ולכך לר"מ דמטמא בכזית דחזינן דטומאתה היא עצמית אפשר לשאול אם מטמא בתור אב והוא עושה ראשון או דאינו מטמא רק בתור ראשון אבל לרבנן בצריך כביצה אין שאלה דעושה רק ראשון וז"ב בכונת הגמ' לרש"י אם כן הרי שני ודאי הוא עושה ואיך כתב הראב"ד להשיג על הרמב"ם שכתב דפיגול ונותר הוא ראשון מהך דלא מטמא אדם במגע אין מונין ראשון ושני הרי השאלה היא רק אם הוא עצמו הוא עושה ראשון אבל עליו אין שאלה שהוא ראשון ואיך השיג על הרמב"ם דפיגול ונותר הרי הוא עצמו פסק שאינו אלא ראשון:
ונראה בשיטת הראב"ד דהוא מפרש באופן אחר הסוגיא דזבחים (קה) דנבילת עוף טהור לר"מ אם מונין בו ראשון ושני והוא דהנה ר"מ יליף מהך דתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה צריכין הכשר אבל סופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר ולכך אף חי מטמא שאין צריך שום הכשר וסופו ליטמא טומאה חמורה נותן דינים של טומאה מעצמה לענין טומאה קלה והנה לרבנן ביארנו דס"ל דרק אין צריך הכשר ממקום אחר והוי כמו נגע בו טומאה אבל לר"מ סופו ליטמא טומאה חמורה היא עצם טומאה קלה ונראה דעל זה לא פליג ר"מ על חכמים ויליף ר"מ ב' דברים הא' הוא דסופו ליטמא טומאה חמורה עצמו נותן דינים של טומאה הב' הוא שנחשב כאילו נגע בו שרץ ולפי"ז בכזית אז אי אפשר לומר שחשוב כנגע בו שרץ ומטמא אחרים שהרי כזית הוא עצמו אינו מטמא אף אם נגע בו וצריך ליטמא משום עצם טומאה של סופו לטמא טומאה חמורה ובהא הוא דמבעי ליה אם הוא בכזית שאין טמא משום כמו נגע בשרץ אם מונין בו ראשון ושני או לא ואין להקשות דאם כזית אין מונין בו ראשון ושני שוב מה נ"מ אם הוא עצמו טמא או לא וגם לעצמו הרי אף פחות מכשיעור טמא לק"מ דכאן באמת טומאתו דכזית הוא מדין נבילה לענין זה והנה אמרינן דשלישי בתרומה ורביעי בקדש ונראה דרק רביעי הוא דיש חילוק אבל בשעור לטמא לכו"ע צריך כביצה אף בתרומה עיין פסחים (לד) דאף הם צריכים שיעור בנגיעה והנה אף דנימא דכזית יש לו עצם טומאה ואין מטמא אחרים היינו רק חולין אין מטמא אבל קדש הרי הוא מטמא דהרי עיקר דין רביעי אנו יודעים מהך דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ולכך אף רביעי מטמא אם כן גם כאן אף שאין מטמא אחרים אבל קדש הוא פוסל משום והבשר אשר יגע בכל טמא ולקדש באיזה שעור הוא פוסל תליא בזה אם נימא דטומאה קלה שלה הוא משום הך דעצם טומאה אז פוסלת קדש בכזית כדין נבילה אבל אם אינה מדין עצם טומאה רק כמו נגע בשרץ אז צריך כביצה כמו כל אוכל המטמא קדש ולכך לר"מ דהוא עצם טומאה הוא מטמא קדש בכזית וכל זה לענין קדש אבל לענין חולין איבעיא ליה אם מטמא בכזית מפני שטומאה קלה שלה הוא אף למנין ראשון ושני או דאין מטמא רק בכביצה והוי רק ראשון ואין מונין לה ראשון ושני רק בכביצה אבל בכזית אין מטמא כלל בחולין ואין מונין לה כלל ראשון ושני:
ולפי"ז הרי מבואר דלק"מ מה שהקשיתי דאם אין מונין ראשון ושני איך יתפרש המשנה דמפורש דנבילת עוף טהור מונין בה ראשון ושני לפי"ז לק"מ דעיקר השאלה הוא בכזית לר"מ והמשנה אפשר דמיירי בכביצה ומה שחי מפורש לר"מ דמטמא טומאת אוכלין הוא משום דשם סופו לטמא טומאה חמורה היינו לטמא אדם המתעסק בו שהוא כמו נוגע אבל כאן שאין מטמא רק בבית הבליעה שפיר קא מבע"ל ועל זה קאמר כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני וכל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין ראשון ושני וכל זה הוא כזית שלא משום שכמו נגע בשרץ הוא מטמא רק משום טומאה עצמית הוא מטמא אז הוא דאין מונין ראשון ושני אבל כביצה שמטמא כמו נגע שפיר מונין ראשון ושני בה וז"ב בפי' הגמ' להראב"ד:
ולפי"ז מבואר דהראב"ד השיג בהך דפיגול ונותר דשם לא הוי לנו למנות ראשון ושני אף דשם טומאתו הוא בכביצה ובגמ' לא קא מבעיא רק לר"מ בנבילת עוף טהור דבכזית והוא דשם בכביצה הרי טומאתו כנגע בשרץ ודאי הוא דאין זה טומאה עצמית והוי כמו כל ראשון דלא מטמא אדם ומונין שני אבל הך דפיגול ונותר הרי שם גזרו בה רבנן טומאה עצמית וכיון דהיא טומאה עצמית לא טומאת נגיעה שפיר הקשה הראב"ד דאיך מונין בה ראשון ושני אמנם הרמב"ם סובר כמו שפירשנו לדעת רש"י דכלל כל שאין מטמא אדם במגע אין מונין ראשון ושני היינו רק שאין נעשה אב הטומאה ולכך בפיגול ונותר פסק שהן ראשון והם עושים שני אף דלא מטמא אדם במגע: ומבואר דל"ק על הראב"ד מהך דיוצא דשם מבואר דמטמא את השאר דשם הרי הוא קדשים ויש בה דין והבשר אשר יגע בכל טמא אבל לחולין סובר הראב"ד דאין מונין בה ראשון ושני ועיין בירושלמי פ"י דפסחים ה"ז דנקט שם דפיגול ונותר פוסלין את התרומה הרי דרק פוסלין ולא מטמאין: ואחרי כל האמור מבואר היטב מה שהקשינו על הראב"ד דאיך סובר הוא דשחטה והוציאה רגלה לחוץ דהאבר מטמא את כל הבשר הרי אם אין בשר אין דם ואין זורקין את הדם ולפי"ז לק"מ דהרי מבואר בחולין (לג) דבני מעים כמאן דמנחא בדיקולא לאחר שחיטה וכאן הרי היא הוציאה רגלה אחר שחיטה הרי אם הוציאה רגלה פסול משום והביאום לפי זה כל הבשר נגע בהאבר שיצא מפני שהיא חתיכה אחת וגוש אחד והבני מעים נגעו בהבשר והרי הבשר רק פסול ולא טמא הוי שכל שאינו מטמא אדם במגע הרי אין מונין בה ראשון ושני שוב האימורים היינו בני מעים הם כשרים שוב נשאר כזית מן האמורים זורק את הדם וזה שכתב הראב"ד דלא כשורי זיבחא לכפרה מועיל שיש כאן אימורים אבל לענין זה להכשיר לאכילה אין מועיל שנפסל משום נוגע ביוצא ואזיל הראב"ד לשיטתיה:
אבל הרמב"ם שפסק דשני ושלישי מונין אף בלא מטמא אדם במגע אם כן לדידיה אם היו האברים מטמאים הבשר אז היה הדין שאף החלב טמא משום נוגע בשני שהוא שלישי משו"ה אליבא בהכרח דאין הבשר טמא אף שהוא יוצא לכך הוכשר אף לאכילה:
ובטעם הרמב"ם שאין הבשר טמא משום נוגע נלע"ד דכן הוא דהנה הרמב"ם כתב פ"ח מאבות הטומאה בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים אי לא לפיכך אינו מסמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן עכ"ל וצריך לבאר כונת הרמב"ם בזה שאומר רק משום ספק טומאת ידים טהור ותיפו"ל דכל ספק טומאה דרבנן טהור וגם עזרה ר"ה הוא אמנם נראה פשוט דהרמב"ן ריש חולין כתב דבקדשים לא שייך ספק טומאה בר"ה טהור משום דכתיב משמרת שוב צריך לשומרו אף מספיקות לפי"ז מבואר היטב דודאי הבשר עצמו כיון שהוא קדשים טמא מספק ביוצא מפני משמרת אף שהוא בר"ה וכן מה שנגע בו טמא מטעם זה אמנם בידים גזרו רבנן שספיקו טהור אף ברה"י ולא עשו שום טומאה בספיקו שוב אף קדש שנגע בו טהור דאין כאן כלל משמרת שהרי ספק ידים טהור ובבשר פסח הוסיף שם הרמב"ם שאף הוא עצמו טהור שבני חבורה זריזין ולא גזרו שם טומאה של יוצא משו"ה טהור לגמרי:
לפי"ז מבואר היטב דעת הרמב"ם שסובר דרק בשר שנוגע ביוצא דשם עברו על משמרת שפיר מספק פסול אבל חיבורי אוכלין כמאן דמפרת שם הרי נגע זה האוכל אצל הקדשים בטבע לא על ידי מה שלא שמרו שוב לא שייך בה משמרת ורק הוא ספק טומאה והרי הוי ספק של טומאה של דרבנן לקולא ואמרינן דלא מטמא לבשר ומה שעצם היוצא פסול מספק הוא משום שעל עצם יוצא עברו על הך דמשמרת שהיה לנו לשומרו שלא יוציאו אבל המחובר ליוצא לא שייך בה משמרת והוי רק ספק טומאה דרבנן להקל:
והראב"ד סובר דזה נכלל גם כן במשמרת שישמרו שלא יוציא רגל לחוץ שאז יטמא הבשר משום חבורי אוכלין כמאן דמפרת:
ומיושב מה שיש להקשות לכאורה לפי"מ דמסיק ראב"ד בה' אבות הטומאה דאפשר דמה שמטמא ידים הוא כמו מטמא אדם ומונין ראשון ושני אם כן עדיין הוא מטמא את האימורים והדק"ל דאם אין דם אין בשר ולפימש"ב לק"מ דספק ידים טהור מטעם ודאי אם כן לא מטמא ידים ואין מונין ראשון ושני אבל לטמא בשר סובר הראב"ד שמטמא יוצא אף שהוא ספק דרבנן משום הך דמשמרת והבן:
ויש לומר דרך אחר בישוב שיטת הרמב"ם דאוכל כמאן דמפרת דמי אעפי"כ לא מטמא הרגל לשאר הבהמה דהנה בירושלמי דפסחים פ"ו ה"ז שאל על פיגול ונותר שמטמאין את הידים מהו שיפסול את התרומה וקאמר קל וחומר אם מטמאין את הידים לפסול את התרומה הן עצמן לא כל שכן לפי"ז עיקר של פסול תרומה הוא מפני שמטמא ידים לפסול תרומה וכן מבואר פסחים (פה) דעיקר גזירת יוצא שטמא היה שמטמא ידים אם משום חשדי כהונה אם משום עצלי כהונה רק כיון שאמרו שמטמא ידים אם כן בהכרח הוא עצמו טמא אבל יסוד הטומאה נובע מדין ידים והנה אין טומאת ידים במקדש ופסק הרמב"ם פ"ח מאבות הטומאה ה"ו דאפילו נגעו ידיו חוץ למקדש ונוגע בקדשים במקדש לא טמאן לפי"ז דאין טומאת ידים במקדש גם יוצא אין טמא במקדש שעיקר טומאת יוצא הוא משום ידים ואין טומאת ידים במקדש ולפי"ז כל זה דחיבורי אוכלין כמאן דמפרת ופיגול ונותר או יוצא מטמא הוא רק חוץ למקדש ולפי"ז הך דפסחים (פה) דפריך דאבר שיצא יטמא הוא משום דקאי על חוץ לעזרה ויוצא היינו חוץ מן הבית או חוץ לירושלים לכך מטמא אבל קדשי קדשים שאם יצא חוץ לעזרה יש בה טומאת עצמה משום יוצא ואם לא יצא חוץ לעזרה אין טמא כיון שאין טומאת ידים במקדש אם כן לא שייך עצם טומאת נגיעה דיוצא במקדש:
לפי"ז יש לפרש הך דה"ה בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק ידים טהור לפי"ז יש לפרש הך דאינו מטמא היינו שאינו מטמא כל עיקר כיון דעיקר הטומאה הוא רק משום ידים וספק ידים טהור ונראה שכן פירש המשנה למלך בדעת הרמב"ם ולפי"ז שוב אין צריכים לומר דרק במקדש אין מטמא דלפי האמת כיון שספק ידים טהור אף בחוץ אין מטמא כיון שעיקר שאלת הטומאה הוא משום ידים ואין טומאת ידים במחמת ספק:
ועתה נביא לבאר קצת מה שהתחלנו בהך דמעילה דף (י) ונקדים לבאר בזה דכונת הרמב"ם לפרש הך דנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא היינו הך דנהנה קודם זריקה אבל אם נטמא ונהנה אחר זריקה אז מעילה דרבנן ודאי אין בה כיון דהיה שעת היתר לכהנים ואין צריך שום חידוש וגם גבי הך דאימורי קדשים קלים הוא להיפוך שנטמא אחר זריקה ואע"פ שהעלן לראש המזבח הרי זה פטור ומשום דקודם זריקה בק"קל אף אם לא נטמא גם כן הרי אין בה מעילה:
ונראה בביאורו דהנה מבואר בזבחים (לד) דטמא שאכל קדש לפני זריקה פטור וכן אם נטמא הבשר לפני זריקה אין חייבים משום טומאה אם אכל לפני זריקה ועיין רמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשין הי"ב שפסק כן לפי זה מבואר היטב דברי הגמ' דכהנים אית להו מצות שריפה בנטמא לפני זריקה והיינו משום דדין שריפת פסולים הוא על מי שעשה את הפסולים והנה בנטמא לפני זריקה עתה אין עדיין מצות שריפה כיון שאין חייבים עליה משום טומאה ורק לאחר זריקה יש עליו דין שריפה שאז הוא נעשה דין של נטמא וכבר ביארנו באורך (בסימן) דכל שאינו פסול רק עדיין חסר היתרים אין צריך שריפה וכדיליף מכל בקדש פסול באש תשרף ועיקר הטעם דלא היה לו שעת היתר יש בו מעילה הוא רק מדרבנן משום דין שריפה וכאן יש מצות שריפה לכהנים אחר זריקה שהם גרמו הנותר הוי אמינא שיש בה מעילה ע"ז גלי לנו גמרא דאין בו מעילה אף מדרבנן משום דכיון שקודם שנזרק הדם הרי לא היה בה מצות שריפה עדיין אי אפשר שיהיה בה עדיין מעילה כיון שעוד לא נזרק הדם ואימורי קדשים קלים אם נטמא לאחר זריקה גם כן אין בה מעילה אף לאחר שהעלה משום דשם הרי לא גזרו רבנן כלל מעילה רק הזריקה מביא למעילה ורבנן אמרו ג"כ שבאלו שאם עלו לא ירדו יש בה מדרבנן מעילה לדעת הרמב"ם אבל כ"ז הוא בשארי דברים אבל שלמים הרי אף בהעלה על המזבח שנעשה שוב לחמו של מזבח מ"מ מבואר בזבחים (פה) דכל שלא היה זריקה אין בה מעילה אם כן עתה שנטמא והעלה למזבח גם כן אין בה מעילה דלא גרע מקודם זריקה שרק הזריקה היא המביאה למעילה וכל שפקע הזריקה להתיר למזבח מה שאם עלה לא ירד הוא רק דנעשה לחמו של מזבח כמו קודם זריקה ואין בה מעילה:
ושיטת רבינו פרץ בתוס' מעילה שם הוא דאימורי קדשים קלים לאחר העלאה אף קודם הקטרה אין בה מעילה משום נעשית מצותו וכבר תמה הקרן אורה דבזבחים (פה) מפורש אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקה אין מועלין עד שיזרוק הדם מבואר דמשנזרק יש מעילה ואיך יש מעילה הרי כבר הוא על המזבח וצריך לומר לרבינו פרץ דס"ל לחלק דודאי אם היתה העלאה אחר זריקה שוב העלאה זו עושה מצות הדבר של הקרבה וכבר נעשה מצותו ואין מועלין אבל אם העלה לפני זריקה הנה העלאה זו לא עשתה כלל מצות הקטרה ובאמת היה לנו לומר דירד ויעשה חדשה רק דאמרינן דלא ירד משום נעשה לחמו של מזבה אבל דין חיוב הקטרה דאחר זריקה מונח על הכהנים וכאן לא רק מצוה להפך בצינורא כי אם גם חיוב להפך בצינורא לכך אחר זריקה שם מועלין אף שהוא בראש המזבח מדין חיוב הקטרה שיש כאן והבן: