אור ברסלב

חלקו של יוסף (שס)· רבי יוסף זיסמאנאוויץ

סימן א

לרבי יוסף זוסמנוביץ ז"ל:

לבאר ענין יוצא דפסח ושאר קדשים:

(בפנים הספר דברנו בלאו דבשר בשדה טריפה והוא מקור לדיני יוצא לכן העתקתי כאן קונטרס בדין יוצא):

מסקינן בשבת דף ד' דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וראיתי מקשים מזה על מש"כ הרמב"ם פ"ט מקרבן פסח ה"ד היו המים שמוזגים בו יינם באמצע הבית בין שתי החבורות כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואח"כ אוכל מה שבפיו שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות עכ"ל. וקשה טובא כיון דנחשב שתי חבורות מה שיוצא למזוג הכוס אם כן מאי מהני מה שקופץ את פיו ואינו אוכל סו"ס הרי הוא עוקר גופו מחבורה לחבורה ועבר על לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ונפסל משום יוצא חוץ למחיצה ואיך אוכל אחר כך מה שבפיו והיא קושיא עצומה. והנראה לענ"ד לבאר ענין זה ונקדים לחקור אם הך דמוציא מחבורה לחבורה הפסח פסול מהות פסול זה מהו אם פירושו הוא משום דחבורה היא מחיצת הפסח וכיון שיצא חוץ לחבורה שוב הדין הוא שיצא חוץ למחיצתו ונפסל כמו כל יוצא חוץ למחיצה או דפירושו הוא דהתורה אמרה שיש לאו דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה והלאו הוא שעושה אותו לפסול ולא מדין מחיצה נגעו בה ויהיה כמה נפק"מ לדינא הא' הוא דאמרינן בפסחים דף פ"ח דלאו דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין חייב עד שיהיה בעקירה והנחה לפי"ז אם נימא שהפסול ביוצא מחבורה הוא משום הלאו שוב בלא היה עקירה והנחה רק. יוצא לבד היה לא נפסל אי"נ כזה הצד שהוא משום יוצא חוץ למחיצה והמחיצה היא זו החבורה אם כן אף שהלאו אינו רק בעקירה והנחה משום דהוצאה כתיב בה כשבת מ"מ הפסול דמחיצה הוא כמו בכל יוצא שפסול אף בלא עקירה והנחה. הב' יש נפק"מ אם יוציא קוף חוץ לחבורה שאם הדין הוא שהאיסור הוא משום הך דין של הלאו דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה שוב כאן שלא היה איסור זה אינו פסול אבל אי נימא שהאיסור הוא משום יוצא חוץ למחיצה שוב לא איכפת לן מי הוציאו סוף סוף עתה אינה במחיצה. והנה בסדר והק"פ ראשון בפסחים דף נ"ז ע"ב כתב ובשר הפסח שהוציאו בעקירה והנחה חוץ לחבורתו מן האגף ולחוץ נאסר באכילה הרי שסובר שפירוש הך דאסור באכילה אם יצא אינו משום יוצא ממחיצה שאם הוא משום יוצא ממחיצה אז יהיה הפסול אף בלא עקירה והנחה אבל קשה טובא דהרי מפורש בפסחים דף פ"ה דיוצא מחבורה לחבורה כיוצא חוץ ממחיצתו דמי הרי דדין של מחיצה יש לחבורה ושלא כסדר ק"פ ראשון לפי"ז הדין שפסול אף בלא עקירה והנחה כמו כל יוצא רק שהמלקות צריך כהוצאה דשבת. והנה בעצם הך דהאוכל מן הפסח לאחר שיצא חוץ למחיצה עובר בל"ת רש"י פירש בה בדף פ"ה שם הרי זה בל"ת כדאמר בפרק כל שעה דף כ"ד לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול ובא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אלמא יוצא חשיב ליה כו' עכ"ל. הרי שדעת רש"י כאן הוא דהאיסור של יוצא משום הך דכל שפסולו בקודש ולקמן דף צ"ה כתב רש"י לא תוציא לאו הניתק לעשה הוא דכתיב בבית אחד יאכל לא תוציא וגו' ומשמע לא תוציא לאוכלו אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר קאי אם הוציאו ולית ליה להאי תנא הא דתני בכיצד צולין האוכלו הרי זה בל"ת דובשר בשדה (שמות י"ב) אלא מותר להחזירו ולאוכלו עכ"ל. הרי דכאן כתב רש"י דהאיסור הוא משום יוצא חוץ למחיצה וכן הרמב"ם פ"ט מק"פ ה"ב כתב שבשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו הוא ככל יוצא והכל כטריפה שלוקין על אכילתו:

והרמב"ם כתב בפ"ט מק"פ ה"ה שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ואינן נעקרין מחבורה לחבורה עכ"ל וביאור דבריו הוא על פי מש"כ בה"ג שם שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף שנאמר מן הבשר חוצה מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו עכ"ל ביאור דבריו שבית עושה לחבורה וכיון שיש ב' חבורות בבית אחד שוב המחיצה עושה אותה למחיצה חבורה וכן גריס הרמב"ם בגמ' כמש"ב הכס"מ שם ועפי"ז כתב בה"ה שאם היו שתי חבורות ונפרצה המחיצה אם כן שוב הבית קובע את כל הבית לחבורה זו ולחבורה שניה ונמצא דכל הבית בכ"מ הוא של שתי חבורות לכך אינן אוכלים את הפסח בנפרצה המחיצה עד שיעשה מחדש אם היה מחיצת היקף שיכולים לעשות ביו"ט וכן אם נעשית מחיצה אין אוכלים שנקרא חוץ למחיצה:

והנה הכסף משנה בהלכה א' שם הביא שהר"א בנו של הרמב"ם הקשה דאיך כתב דנפרצה מחיצה ביניהם אין אוכלין שאין פסח נאכל בשתי חבורות הרי הוא עצמו פסק בה"א דפסח נאכל בשתי חבורות ולענ"ד לפי מש"ב מבואר פשוט טעמו של הרמב"ם שהרי אף שפסה נאכל בשתי חבורות פירושו הוא שכל חבורה נוטלת את חלקו בפסח ועושה פה מחיצת חבורה ואוכל ויש לו לאדם אחד לאכול בב' מקומות היינו גם כן שיכול לאכול מפסח זה שנמנה עליו בחבורה זו וגם כן בחבורה אחרת אבל הרי אם בשר זה הוקבע בחבורה זו שוב אסור בשר זה לחבורה אחרת שהקבע מקומה במחיצתה משום דמחיצת פסח זה נקבע בחבורה זו אם כן בנפרצה המחיצות שנפרצה קביעת מחיצה זו הרי שוב בשר זה שהוקבע לחבורה זו תאכל לחבורה אחרת ובשר הפסח שמחבורה ודאי שאין נאכל לחבורה אחרת וזה שכתב הרמב"ם שכאן עצם בשר זה שהוקבע לחבורה זו הצטריך לאכול לחבורה אחרת ואין פסח נאכל לחבורה אחרת ואף אם הפסח הוא במקום שנפרצה המחיצה מ"מ אינה יכולה חבורה זו ליעקר לחבורה שהיא בזו המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה או בנפרצה גם כן אי אפשר להם ליעשות לחבורה אחרת אחת שאין נעקרין מחבורה לחבורה ורק לכתחילה יכולים ליצרף שתי חבורות אבל ליעקר מחבורה לחבורה אי אפשר ומה דקאמר שם למ"ד הפסח נאכל בשתי חבורות פירושו הוא למ"ד דאף אם עברו על לאו דלא תוציא מ"מ בעמוד והחזר קאי ורק יש לאו של לא תוציא שהוא בעקירה והנחה ואז יש דין שצריך להחזירה אבל כאן שלא יצא בעקירה והנחה אין צריך להחזיר ופסח נאכל באופן זה בב' חבורות אבל הרמב"ם שפסק דהפסח פסול אם יצא שפיר כתב כאן שבנפרצה המחיצה הדין הוא שאין אוכלין את הפסח שבשר זה שנכנס לזר המחיצה אינה נאכלת בשתי חבורות:

והנה מבואר במנחות צ"ה בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים ביוצא ולחד מ"ד שם סובר שאין נפסלים משום דגזיה"כ הוא ונסע אוהל מועד מבואר מזה דכל מקום שיש דין מחיצה בטלה המחיצה הוי כמו שיצא ונפסל משום דענין יציאה הוא פסול שאינה במחיצתה הראוי ועיין זבחים ס"א ומעתה גם בפסח כיון שיש דין מחיצה בנסתלקה המחיצה הוי לן למימר שנקרא שיצא ממחיצת החבורה ונפסלה ואיך כתב הרמב"ם שלאחר התיקון כשר הפסח ובע"כ משום דהך דיוצא חוץ למחיצה דפסח אין ענינו שיצא חוץ כמו כל הקדשים שנפסלו מדין יוצא רק דפירושו הוא שיש פסול מפני הלאו דלא תוציא ושם עקירה והנחה בעינן אלא דלפי"ז קשה טובא איך חל על הפסח דין של ובשר בשדה טריפה של חוץ למחיצה:

והנראה בזה דהנה בפסחים דף פ"ח מבואר ומוציא בשר פסח מחבורה לחבורה מניין דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מנין ת"ל חוצה חוץ לאכילתו מבואר מגמ' זו דיש ב' ענינים של איסור בהך דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה הא' הוא שלא יוציאנו מבית זה לבית אחר ובהך דמבית לבית נראה שיש עבירה אף אם בבית שני אין כאן שום חבורה. הב' הוא מן הבשר חוצה שלא יוצא מן הבית מן הבשר חוצה דהיינו חוץ לחבורה ושם הוא דוקא אם הוא מוציא חוץ מחבורה זו ומכניסה לחבורה אחרת אבל אם הוא מוציא חוץ מחבורה זו ואין מכניסה לחבורה אחרת אז אינו עובר על הלאו דלא תוציא וצריך להבין הטעם והסברא דאם הוצאה דפסח נקרא מה שהוא מוציא ממקום אכילתו אם כן גם אם מוציא מחבורה זו ואין מכניסו למקום אכילתו של חבורה אחרת היה לו להיות חייב ולמה רק אם מוציאו מחבורה לחבורה חייב ואם פירוש הך דלא תוציא דפסח הוא שיוציא ממקום אכילה של פסח זה למקום אכילה של פסח אחר למה הדין שבהך דמבית לבית חייב אף שבבית האחר יש שפטורים מפסח ואין שם פסח כלל ומהו גדר האיסור של הוצאת פסח:

והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מק"פ ה"א כל האוכל מפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה והוא שיניחנו בחוץ שהוצאה כתובה בו כשבת לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת ואין מוציא אחר מוציא בפסח שכיון שהוציאו הראשון נפסל מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ החלונות ועובי הכתלים כלפנים הגגים והעליות אינם בכלל הבית עכ"ל:

והנה מדברי הרמב"ם אלו למדנו כמה הלכתא גבראתא וננקטם אחת לאחת הא'. למדנו בדברי הרמב"ם שאין האוכל אוכל רק בחבורה אחת וחוץ לחבורה דהיינו חוץ ממחיצת היקף של החבורה אין אוכלין אף שעדיין לא בא למחיצת ההיקף של חבורה שניה וכמו שדקדק הרמב"ם בלשונו ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה ר"ל כל מחבורה אין מוציאין: הב'. למדנו מדבריו שלענין הלאו של מוציא מחבורה לחבורה דוקא הוא דעוברים וכמו שדקדק הוא בלשונו והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה לוקה רק מחבורה לחבורה אבל אם הוציא מחבורתו ולא הביא לחבורה אחרת אינו לוקה הג' למדנו מדברי הרמב"ם שיש דין חבורה של היקף מחיצות והיינו דכתב שבהוצאה זו פסח נפסל עוד יש דין של בית בפסח ומן האגף ולפנים כלפנים ומן האגף ולחוץ כלחוץ לענין הבית של פסח ואסור לאכול שם את הפסח אף אם האגף הוא במקום החבורה שאינו בכלל הבית של פסח. הד' שגם גג ועליה של הבית של פסח אינן בכלל הבית של פסח וצריך ביאור כל פרט ופרט: וננקוט עתה ביאור שיטת הרמב"ם בדין גגין ועליות והוא בפסחים פ"ה פריך בסוגיא שלמ"ד גגין ועליות לא נתקדשו מהך דכזיתא ופסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי אארעא ותיקשה למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו והנה רש"י שם פירש דהקושיא הוא דלפי"ז גם גנות ירושלים לא נתקדשו ואיך היו אוכלים שם פסח הרי נקרא חוץ לירושלם והנה לפי"ז יוצא דבר חדש שאויר ירושלים לא נתקדש וכבר קרקרו בזה מפרשים אמנם הרמב"ם מפרש פשוט דהנה יסוד השאלה אם גגין ועליות נתקדשו אם פירוש הך דבית של מקדש שיש ליה קדושה הוא דבית נקרא אף הגג של הבית גם העליה שעליה על מה שתורה נתנה דין על הבית או דרק עצם הבית יש לה דינים אבל גג ועליה של בית אין לה דין מקדש שלא נקרא שם בית וע"ז מביא ראיה דנקרא בית לענין הדינים שנתנה תורה לבית שהרי גבי פסח אמרה תורה בבית אחד יאכל שדין הוא שהפסח שנכנס לשם אכילה בבית זה אין לאוכלו רק בזה הבית אעפי"כ אמרה תורה שאם הוא קובע אכילת פסחו בזה הבית הרי הוא אוכלו בגג בע"כ משום דגג הבית נקרא גם כן בכלל בית והפסח נאכל בו אם כן גם לענין המקדש הגג נקרא בכלל בית ונתקדש וע"ז משני דאכיל בארעא ואמרי באיגרא ואין גג בכלל בית לכך פסק הרמב"ם שאין גג בכלל בית:

והנה במכות דף י"ב מבואר והוא משנה במ"ש פ"ג מ"ז אילן שהוא עומד בפנים ונופו נוטה לחוץ או עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ לענין מעשר שני והתוס' שם ד"ה אילן כתבו תימא דבשלהי כיצד צולין דף פ"ה אמרינן דגגות לא נתקדשו אם כן מ"ש אין אוכלין על האילן וי"ל דמיירי שענפיו מועטין שאין בהם ארבע דלא חשיבי והוי כאילו עומד באויר נגד הקרקע עוד י"ל דמיירי אפי' באילן שענפיו מרובין ואויר ירושלים כירושלים ועיין במהרש"א שכתב כונת תוס' הוא דרק באויר עזרה יש שאלה אם לא נתקדש באויר ירושלים והדבר תמוה שהרי התוס' הביאו מגגין ועליות ושם הרי מבואר דאף בירושלים גגין ועליות לא נתקדשו גם עיין למרן זקני המהר"ם לובלין שנדחק במה נחלקו שני תירוצי תוס' אמנם לפי האמור מבואר פשוט דתירוץ הראשון מפרש דהא דמביא מכזיתא פסחא והלילא הוא מביא ממה שהוא קדשים קלים ואין נאכל רק בירושלים אם כן הרי מוכח שגם אויר ירושלים לא נתקדש וע"ז תירצו תוס' שרק האויר שיש לו הפסק מן הגג לא נתקדש אבל אויר של אילן שאין לו הפסק נתקדש ובתירוצם השני הם סוברים כפירוש הרמב"ם דהקושיא היא מהך דלא איקרי בית אבל אויר ירושלם שפיר קדוש אף אם יש הפסק מחיצות אמנם זה דוחק שאם כונת תוס' הוא לשני שיטות בפירוש הגמ' דפסחים הוי להם לבאר זה:

והנראה לענ"ד בביאור דברי תוס' דהנה בב"מ נ"ג מבואר מחיצה לקלוט דאורייתא לענין אכילה אמנם הרמב"ם לא הביאה משום דפסק כמ"ד במגילה י' אוכלין קק"ל ומ"ש אע"פ שאין חומה ונראה בזה פשוט דנחלקו אם ירושלים יש לה קדושה עצמיית שאי אפשר לה להיפקע או שאין לה קדושה עצמיית רק החומה מקדשה ומה שהוא תוך המחיצות הוא קדוש והנה קק"ל ומ"ש דינם שוה שנאכל בכל העיר אמנם אין לימודם שוה דהא דמ"ש נאכל בירושלים ילפינן מהך דלפני ד' אלקיך תאכלנו אבל הך דקק"ל נאכל בכל העיר ילפינן בזבחים נ"ד מהך דמקום טהור לפי"ז יש לומר ששני ענינים חלוקים הם והוא דאף שקי"ל דירושלים לא נתקדש אוירה היינו שלא נתקדש קדושה העצמיית של ירושלים שאין האויר קדוש בעצם אבל הך דהמחיצות אף לדידן מועילים הם לקדושת ירושלים לענין האויר שבתוך המחיצה שמועילים לו המחיצה לקדשו או יש לומר דלהך מ"ד שירושלים הדין הוא שיש לו קדושה אף שאין לו חומה שוב הדין הוא שאין מחיצות מועילים כלל לקדושת ירושלים ובזה הוא שנחלקו התוס' בתירוציהם דהתירוץ הא' סובר שאין המחיצות מוסיפות שום קדושה בירושלים רק נשאר בה הקדושה כמקודם ואם כן הרי אויר ירושלים לאו כירושלים הוא לכל הדברים וכיון שאין האויר כירושלים שוב אסור לאכול בו מ"ש כמו קדשים קלים אבל זה התירוץ השני של תוס' סובר דהך דין דהמחיצה מועיל אף שירושלים מאליו הוא קדוש מ"מ מועיל חידוש המחיצה לענין לקדש האויר ונקרא לפני ד' אמנם כ"ז מועיל רק לענין מעשר דכתיב לפני ד' אבל בהך דקק"ל דכתיב מקום טהור שם לא מהני הך אויר שהמחיצות מקדש. רק הך דמקום קדוש והאויר אינו קדוש מחמת המקום רק מחמת המחיצה וזה שכתבו תוס' דאויר ירושלים כירושלים ר"ל לענין מעשר נמצינו למידין מכל זה ששלש שיטות חלוקות הן הא' שיטת הרמב"ם שגגין ועליות נתקדשו אף לענין אכילת קק"ל וכ"ש למ"ש הב' שיטת תוס' בחד שיטה שאף למ"ש לא נתקדשו הגגין ועליות הג' שיטת תוס' בחד שיטה שחלוק מ"ש מקק"ל לענין אויר ירושלם שקק"ל אין אוכלין ומ"ש אוכלין מיהו כ"ז רק בגג השוה לאויר מחיצה אבל הגבוה מאויר מחיצה לא נתקדש אף לענין מ"ש ואין אוכלין שם מ"ש שהוא כמו כל אויר שלא נתקדש שאין שם מחיצות המקדשים ועיין ריטב"א מכות שם שכתב בשם תוס' לחלק בין מ"ש לקק"ל וכמו שכתבנו ביאור דבריהם:

עתה נפן להפרט דהוצאה והנה הרמב"ם כאן גבי מוציא בשר פסח כתב דמוציא אחר מוציא פטור שכיון שהוציאו הראשון כבר נפסל והמפרשים הקשו מ"ש מהך דמחמץ אחר מחמץ ששם פסק הרמב"ם בפי"ב ממעשה קרבנות דחייב אף שמחימוץ ראשון כבר נפסל ולענ"ד נראה דלק"מ דהנה הרמב"ם כתב שרק אם מוציא בליל חמשה עשר לוקה ומבואר דקודם זה שעוד אין ראוי לאכילה אין לוקה וכך אח"ז זה אין לוקה ובשלמא אחר זה שייך טעם הרמב"ם שכבר נפסל ואין בו דין הוצאה אבל קודם זה למה לא יחויב ונלע"ד דהטעם הוא פשוט שהרי הרמב"ם כתב דחוצה בא להורות תן מקום לאכילתו והן דלא תוציא מן הבית חוצה ענינו הוא שלא יוציא אותה חוץ ממקום אכילתו ולכך בית וחבורה שהם מקום אכילה אסור להוציא משם אם כן אין אסור רק אם מוציא בשר שראוי לאכילה דשוב הבית קובע אותו למקום אכילת בשר זה ואסור להוציאו ממקום אכילתו אבל בהך דינא דנפסל שאז אין הבית שוב מקום קביעות אכילתו שאין ראוי כלל לאכילה נפקע ממנו ז הקביעות של בית ומותר להוציאה ולא דמי להך דמחמץ אחר מחמץ דשם הדין הוא שאסור להחמיץ מנחה ואף אחר שהחמיצה שם מנחה קרוי עליה ואסור הוא להחמיצה לא כן כאן שהדין הוא במקום אכילה משו"ה קודם חמשה עשר שאינו זמן אכילה וכן לאחר חמשה עשר דלא שייך קביעות מקום לאכילה אין הלאו דלא יוציא:

והנה כבר הבאנו מהסדר ק"פ ראשון וכן הוכחנו מהרמב"ם שזה הפסול של לא תוציא הוא גם כן רק אם עבר על הלאו והיה עקירה והנחה כשבת וקשה לענ"ד טובא דהא מבואר בשבת דף צ" דאין חייב לענין שבת עד שיוציא את כל הדבר אשר מונח שם ברה"י לר"ה לפי"ז הרי גם לענין הלאו דלא תוציא גם כן אין עוברים עד שיוציאו את כל החתיכה מן הפסח חוץ מן החבורה לחבורה אחרת לפי"ז גם הפסול אינו עד שיוציאו כולה ולפי"ז קשה טובא המשנה דפסחים פ"ה דאבר שיצא מקצתו קולף עד שמגיע לעצם ומבואר מזה דהמקצת שיצא נפסל וקשה טובא הרי מקצת זה שיצא אי אפשר לחייבו משם שבת ואיך הוא פוסל בפסח ועיין פסחים פ"ה תוס' ד"ה נגררין שאם אגד יד שמיה אגד וכן אגד כלי שוב אין הוצאה זו הוצאה לענין פרים הנשרפים שמדמי לה שם לפסח כש"כ בפסח ואיך הפסח פסול בזו ההוצאה שאינה הוצאה לשבת וצע"ג:

והנלע"ד בישוב הדברים דהנה מה דבעינן גבי שבת עקירה והנחה פשוט הוא דהסברת הדברים הם כן משום דענין האיסור של הוצאה הוא מה שהוא מוציא מרשות זה ומכניסו להך דרשות אחר לפי"ז בלא היה עקירה מרשות זה נמצא שנקרא שלא היה מונח ברשות זה ואין זה נקרא הוצאה מן הרשות שהיה שם שכל זמן שלא נח לא מקרי היה שם וכן לענין הנחה גם כן מה שאם לא הניח פטור שענין ההוצאה הוא מה שיוציא לרשות אחר וכאן שלא נח ברשות אחר לא נקרא מוציא לרשות אחר ולכך גם בפסח דענין הפסול של לא תוציא מן הבית הוא דבית נקרא רשות הפסח ואסור להוציא מרשות הפסח ולהכניסו לרשות אחר של פסח אם כן רק על ידי עקירה נקרא שהוציא מרשות זה והכנסה נקרא שהכניס לרשות אחר הוא דעבר על לא תוציא אבל בלא עקירה והנחה לא עבר על לא תוציא וכשר משא"כ לענין שאין חייב בשבת על הוצאה רק עד שיוציא כל החפץ הרי שם הענין הוא שבשבת הדין הוא שאין חייב רק אם הוציא כשיעור הוצאה ושני תנאים יש בהוצאה א' שיוציא חפץ ב' שיוציא את כל החפץ לזה אם אין בחפץ שיעור חפץ פטור מיהו אף אם הוא חפץ גדול לענין שבת נקרא חפץ אחד וצריך להוציא כולה לזה גבי שבת הדין שאם הוציא מקצת חפץ פטור אף שבזה המקצת שהוציא יש הך דהוצאה גמורה עקירה והנחה מיהו כל זה לשבת אבל הפסח הרי אדרבא שם אין הדין בהוצאת כל החפץ רק הדין הוא שמה שיוציא יהיה בה הוצאה גמורה אם כן מה איכפת לן במה שמקצת החפץ הוא בפנים סו"ס מה שבחוץ הרי יש בה הוצאה גמורה ושוב למה לא יחויב משום הך דהוצאה ולמה לא יפסל הפסח וזה דומה לאם הוציא כחצי שיעור מפסח הכי נימא שלא יפסל משום יוצא ולפי"ז י"ל עוד דלא דהסדר ק"פ סובר שהלאו מקושר עם הפסול אלא שהוא סובר שתנאי הלאו שיהיה הוצאה גמורה מרשות הפסח תנאי גם כן הוא בפסול הפסח של יוצא:

לפי דברים אלו מיושב גם כן קושית תוס' בפסחים דף פ"ה ד"ה בנגררין שהקשו על מה דפריך שם ר' אבא בר ממל על מה דאמר דעקירה והנחה בעי כשבת מהך דהיו סובלין אותן במוטות הראשונים יצא חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים והא לא נח הוא מותיב לה והוא מפרק לה בגגררין והקשו וא"ת אכתי האיך ראשונים מטמאים הא בשבת לא הוי הוצאה בענין זה הואיל ואבד הפר ביד האחרונים שבפנים כדמוכח בהמצניע דף צ"א עכ"ל אמנם לפי"ד אלו יבואר על נכון דהרמב"ם כתב בפי"ג מה' שבת שהטעם שאם אגוד הפר בפנים לא הוי הוצאה משום דעל מה שמונח הדבר נעשה חפץ אחד עם הדבר ואנן בעינן בשבת שיהיה הוצאה של כל החפץ מעתה כ"ז הוא לגבי שבת אבל לגבי פר הרי לא קיבל המוט דין פר ואין צריך כלל הוצאה וכיון שיצא החפץ במקצת וזה המקצת שיצא הוי פר שוב מטמאין בגדים שיצא הפר ורק דהגמ' פריך והא לא נח אם כן לא מקרי הוצאה אבל כל שמקרי הוצאה אף שלא נקרא הוצאה של כל חפץ שפיר הוא כשר בפר ופוסל בפסח ועוברים על לאו דלא תוציא אמנם התוס' שלא תפסו כן הרי מוכח שהם סוברים שפירוש של הוצאה כשבת היינו שיהיה בגדר מלאכה של שבת לכך הקשה דאין כאן מלאכת שבת וכיון דחזינן דאבר שיצא מקצת הוא קולף מה שבחוץ אף דלא עבר על תנאי הלאו של לא תוציא בע"כ דהפסול דפסח הוא משום יוצא חוץ למחיצת פסח לזה אף שהדין שלא עברו על לאו גם כן פסול לפי"ז גם עקירה והנחה אינו תנאי בפסול של יוצא חוץ למחיצה רק הוא תנאי של הלאו ולא של הפסול ולא כדברי הסדר קרבן פסח שסובר שהוא תנאי בהפסול: מיהו אף לפי"ד הסדר ק"פ אין פירושו שתנאי הפסול מקושר במה שיהיה הלאו בפועל שברור הוא שבפסח אם אחד עשה עקירה והשני עשה הנחה שהפסח פסול אף שלא יהיה כאן הלאו בפועל רק כיון שנעשה זו המעשה של עקירה והנחה בפסח ויצא מרשות זה ונכנס לרשות אחר אלא שמהך לאו אנו רואים שענין הוצאה של פסח הוא רק אם היה מונח מתחילה שקיבל הפסח רשות של פסח והוא בא והוציא אותו מזה המקום שהיה מונח מתחילה ולא איכפת לן איך היה עקירה זו או הנחה זו אבל דין עקירה והנחה בפסול יש אלא שהחילוק הוא שלענין חיוב הלאו צריך עקירה והנחה בגברא שהגברא יעשה עקירה והנחה ולענין הך דפסול לא בעי עקירה והנחה בגברא רק בפסח שיצא מזה הרשות ויכנס לרשות אחר:

והנה עתה נפן מעט להפרט של לא תוציא מן הבית אם איסור הוצאה זו היא רק מבית לבית אבל אם מוציא מבית ואין מכניסו לבית אחר אינו לוקה או דרק אם מוציא מבית לבד לוקה והנה לשון הגמ' דפסחים פ"ה שהבאנו מורה שרק אם הוא מוציא מבית לבית הוא דלוקה אבל בסדר והק"פ שהבאנו מוכרח הוא להיפך שהרי כבר הבאנו דסדר הק"פ הוא סובר שהלאו של לא תוציא עם הפסול תנאיהם הם אחד ובסדר ק"פ שהבאנו כתב מפורש שבשר הפסח שהוציאו בעקירה והנחה חוץ לחבורתו מן האגף ולחוץ הרי זה אסור באכילה הרי שאף בלא הכניס לבית אחר אסור באכילה וכיון שאסור באכילה בע"כ שהוא עקירה והנחה לענין הלאו ואף שלא הכניס לבית אחר ולכאורה קשה שאיך יחלוק הק"פ על הגמ' אמנם נראה פשוט דסדר הק"פ סובר שאף לענין הוצאה הלאו מתחלק והוא דשם פ"ה אמרו דחוצה מרבה שיניח חוץ וסובר הסדר ק"פ דחוץ פירושו בחבורה אחרת כמש"כ רש"י פ"ה שם מפורש עד שיניח בחבורה אחרת מיהו כל זה הוא לענין הלאו אבל לענין הפסול הרי עוברים הם ממחיצתן תיכף משיצא חוץ מהחבורה או חוץ מהבית שזהו מחיצת הפסח במקום שיש בית המחיצה הוא בית ובמקום שיש שני חבורות המחיצה היא מחיצת חבורה והקיף שלה והטעם דהלאו אינו רק מחבורה לחבורה והפסול הוא תיכף ביצא חוץ לחבורה הוא פשוט משום שהלאו הוא כמו הוצאה דשבת שיוציא הוא מרשות זה ויכניס לרשות אחר וכיון שכן הרי צריך שיוציא מרשות פסח זה להך רשות דפסח אחר שזהו הכנסה ל רשות אחר דפסח ואי לאו הכי אף שהוצאה יש כאן אבל הכנסה אין כאן משום הכי הדין הוא שאין כאן הלאו עד שיוציא מבית לבית ומחבורה לחבורה אבל לענין הפסול שהוא משום יוצא חוץ למחיצה כל שיצא מן הבית או מן המחיצה של החבורה שוב נקרא יצא חוץ למחיצה ופסול אמנם מה שצריך הנחה אף לענין פסול הוא משום דהפסול הוא שיהיה הוצאה באופן כזה שיהיה הכנסה בחוץ למחיצה זה אנו למידים משבת משו"ה צריך גם הנחה יוצא של זה של חוץ להך דמחיצת פסח וכ"ז שלא נח ולא קלטו אותו המחיצות של חוץ לפסח לא נקרא יצא חוץ למחיצה דהיציאה צריך הנחה כיציאה דשבת אבל לענין הפסול והלאו חלוק דשם צריך הכנסה לרשות אחר של פסח ופסול א"צ לרשות אחר של פסח אלא לרשות של חוץ למחיצת פסח זה:

והחילוק שבין בית לבין חבורה ששם עוברים הלאו דלא תוציא אף מבית זה לבית אחד שאין שם חבורה ואילו כאן אין עוברים על הלאו כי אם מחבורה לחבורה נראה בזה פשוט דגבי בית הרי כיון שקבע בעת עשית פסחו את קביעות מקומו בבית זה אם כן כבר חל הדין של בבית אחד יאכל ובית שני נקרא מקום פסח אחר שאין יכולים הם שוב לקבוע את אכילת פסחם בבית אחר משום הדין של בבית אחד יאכל אבל חבורה הרי היא יכולה לקבוע אכילת פסחם בכל הבית ומי המעכבה הוא רק החבורה האחרת אם כן מה עשה למקום של חוץ לחבורה שם של מקום פסח אחר הרי לא עשה זה רק החבורה השניה לזה הדין הוא שבמקום שהוא חוץ לחבורתו אבל אינה חבורת פסח אחר לא נקרא רשות פסח אחר ואין עוברים על הלאו רק נקרא יוצא חוץ למחיצה שפסול הפסח נ"לום הך דיוצא חוץ למחיצה לזה שפיר כתב סדר ק"פ דיוצא חוץ למחיצה דהיינו חוץ מן החבורה במקום שיש מחיצת חבורות או במקום שאין מחיצת חבורות ורק חבורה אחת במה שמוציא מן הבית מאגף ולחוץ נפסל משם יוצא חוץ למחיצה:

ושיטת רש"י דבין יוצא דפסול בין יוצא דלאו הוא או מבית לבית או מחבורה לחבורה ולכך פירש בהך דפסחים פ"ה מן האגף ולחוץ כלחוץ מן האגף ולפנים כלפנים דלא קאי על אגף של בית אלא על אגף של ירושלים ולענין אכילת קק"ל אבל לא נפסל אף אם יצא חוץ לבית כל שלא בא לבית אחר ועיין פסחים צ"ה תוס' ד"ה לא תוציא מן הבית שכתבו משמע לא תוציא לאוכלם בבית אחר עכ"ל הרי שהם סוברים דדין של בבית אחד פירושו דק שמותר לאוכלם שלא בבית אחר אבל חוץ לבית גם כן מותר לאכול כל שאינו בית אחר וכרש"י וסובר רש"י בדף פ"ה שגם יוצא חוץ לחבורה גם כן הדין הוא רק מחבורה לחבורה אמנם אע"פ שסובר רש"י כן מ"מ סובר רש"י שיש חילוק בין יוצא חוץ לחבורה דהיינו מחבורה לחבורה ובין יוצא חוץ לבית דהיינו מבית לבית והוא שביוצא חוץ לחבורה מבואר דצריך דוקא מחבורה לחבורה אבל יוצא חוץ מבית לבית אחר אין צריך שיהיה בבית האחר חבורה אחרת של פסח ונראה פשוט דהנה רש"י ל"ג חוצה תן מחיצה לחבורה כמש"כ רש"י פ"ה דל"ג לה אם כן עיקר קר הדין שמחבורה לחבורה הוי חוצה הוא רק מפני שיש חבורה אחרת לכך צריך חבורה אחרת אבל הך דמבית לבית סובר רש"י דהוא משום מוציאו מרשות פסח ומה שמותר להוציאו מהבית לחצר ולד"ה הוא משום דזה נקרא רשות של הבית ולא הוי מוציא מרשותו של הפסח לכך גבי מבית לבית ששם הוא מוציא מרשותו של הפסח שם הדין שאף אב אין בבית אחר מנויי פסח אחר גם כן נקרא מוציא אבל בהך דמחבורה לחבורה שם כל זמן שלא בא לחבורה אחרת עדיין נקרא רשות הפסח ולא עבר על הלאו של לא יוציא לפי"ז סובר רש"י דכיון דמחבורה לחבורה הרי מצד עצם הרשות הוי הרשות של פסח ורק החבורה אחרת הוא שמפקיעה מן היתר אכילת הפסח ונקרא חוץ למקום של אכילת פסח ועוברים עליו בלא תוציא שוב הדין הוא שאין עוברים ביוצא חוץ למחיצה שהרי מחיצת הפסח הוי רק שיש כאן מקום אכילת פסח אחר ועובר על חוץ למקום אכילתו משום לא תוציא ואין הפסול כאן רק משום הך דלא תוציא שהלאו פוסלו שאינו ניתק לעשה ושוב יש בו איסור דכל שהפסול בקדש הרי הוא בל"ת על אכילתו לזה פירש"י דף פ"ה שהלאו הוא משום כל שפוסלו בקדש משא"כ בדף צ"ה דשם מיירי ביוצא מבית לבית ששם הרי הוא מחיצת הפסח ואף בלא חבורה אסור להוציא לכך פירש"י בדף צ"ה דהל"ת הוא משום בשר בשדה טריפה לא תאכלו שבשר היוצא חוץ למחיצה הוא ומה שמבואר בפסחים פ"ה דיוצא חוץ לחבורה מחבורה לחבורה כיוצא חוץ למחיצה סובר רש"י דרק לענין דת דומים אבל חוץ למחיצה לא שייך במחבורה לחבורה רק במבית לבית ומחבורה לחבורה רק ל"ת דכל שבקדש פסול יש כאן:

ולפירוש התוס' ורש"י דיוצא חוץ למחיצה דפסח הוא רק מבית לבית צריך לומר דהך דאבר שיצא מקצתו קולף פירושו הוא שיצא מקצתו מרשות זה של פסח לרשות אחר כמש"כ:

ושיטת הרמב"ם בדין זה הוא כן דיש דין הוצאה של מבית לבית לענין הלאו ושם הוא דוקא מבית זה לבית אחר מפני שכן הדין שצריך להכניס לרשות פסח אחר וכמפורש בפסחים פ"ה מוציא מבית לבית אבל לענין הפסול הדין הוא שכל שיצא חוץ למחיצת הפסח דהיינו מאגף לחוץ הדין הוא שוב שהפסח פסול משום הך דיוצא חוץ למחיצה מיהו כל זה הוא לענין הלאו של מבית לבית שם מתחלק הלאו מן הפסול אבל הלאו דמחבורה לחבורה שם אין הדין שהלאו מתחלק מהפסול אלא שם הדין והלאו הולכים צמודים יחד ולא יתפרדו וכשם שאין הלאו של יוצא רק אם הוא מוציא חוץ מחבורה לחבורה אחרת כך אין הפסול רק אם הוא מוציא מחבורה זו לחבורה אחרת ואין נפסל במה שמוציא חוץ לחבורת היקף:

וזה מבואר היטב למדקדק בלשון הרמב"ם שלענין הלאו דמוציא כתב מחבורה לחבורה ואח"כ כתב שאין מוציא אחר מוציא שכיון שהוציא הראשון כבר נפסל מבואר דבהוצאה זו נפסל גם כתב אח"כ מן האגף ולחוץ כלחוץ לענין פסול של יוצא ומבואר דמבית לבית כבר הוא פסול ביוצא משעה שיצא מן הבית. ובר:

ונראה טעם הרמב"ם שסובר פשוט בחילוק הדברים דהנה הרמב"ם סובר חוצה תן מחיצה שאם יש שני חבורות הדין הוא שצריך ליתן מחיצה לכל חבורה והלאו הוא לא תוציא מחבורה זו לחבורה אחרת וסובר הרמב"ם שיש כאן שני דינים הא' הוא חוצה שתתן מחיצה לאכילתו ולא תוציא אין בחוץ למחיצה שהרי יכולים להגדיל מקום המחיצה כל שאינו מגיע לחבורה אחרת ורק יש כאן העשה של חוצה שיאכלו במקום המחיצה ולא במקום של חוץ ממחיצת ההיקף אף שלא בא עדיין לגבול החבורה ופסול גם כן לא נעשה כיוון שהוא במקום החבורה שיכולה להגדיל מחיצתה והעשה דתן מקום לאכילתו אין פוסל אעפי"כ אין מוציאין ממקום אכילה שמא ישכחו ויכנסו לרשות אכילה אחר הב' הוא מחבורה לחבורה שם הפסול של יוצא יש כאן שהרי אינו רשות הפסח אף בלא תן מקום לאכילתו משום הדין של יוצא שפסול וגם עוברים בלאו או דלא תוציא וגבי מבית לבית שם סובר הרמב"ם שהדין שכל שיצא מהבית נפסל שהרי בית לא משום עשה דתן מקום לאכילתו נעשה מחיצת הפסח רק משום הך דבית קבעה תורה בבית אחד יאכל שוב פסול הוא משום יוצא חוץ למחיצה כל שיצא מן הבית:

נמצינו למידין מכ"ז דשלש שיטות חלוקות הן הא' הוא שיטת סדר ק"פ שסובר שיוצא לענין פסול נעשה תיכף ביצא מחוץ לחבורה (או מחוץ לבית אבל לענין הלאו בשניהם עוברים רק ביצא מבית לבית או מחבורה לחבורה הב' הוא שיטת רש"י דבין מחבורה לחבורה בין מבית לבית שניהם בין הלאו ובין הפסול הוא רק מבית לבית ומחבורה לחבורה רק הנפק"מ בין הך דמחבורה לחבורה למבית לבית הוא שמחבורה לחבורה איסור הלאו משום כל שבקדש פסול ומבית לבית הלאו הוא משום חוץ למחיצה הג' שיטת הרמב"ם שמבית לבית הדין הוא שהפסול כל שיצא מהבית והלאו הוא רק במבית זה לבית אחר ובמחבורה לחבורה בין הפסול בין הלאו הוא רק במחבורה לחבורה:

ולענין חוץ לבית אם הוא מקום אכילת הפסח שתי שימות בזה הא' שיטת רש"י ותוס' שאף חוץ לבית כל שאינו בית אחר הוא מקום אכילת הפסח הב' הוא שיטת הרמב"ם ושיטת הסדר ק"פ שכל חוץ לבית אינו מקום אכילת הפסח: ואחרי באור זה מבואר דלדעת הרמב"ם לק"מ מהך דשמש יוצא חוץ מחבורתו ואין אוכל מה שבפיו וקשה הרי הוציא מה שבפיו ואיך כתב הרמב"ם דכשבא בחבורתו אז הדין הוא שאוכל מה שבפיו הרי כבר נפסל ביוצא ולהאמור לק"מ דכיון שהוא בבית אחד הרי לא נפסל משום הך דיוצא חוץ למחיצה רק ביצא לחבורה אחרת וכיון שהשמש לא בא בגבול החבורה אחרת רק יצא חוץ ממחיצתו ולכך אסור לו שם לאכל משום חוצה תן מקום לאכילתו אבל אח"כ כשחוזר שוב הרי הוא במקום אכילה והבשר לא נפסל לכך שפיר הדין הוא שאין כאן שום פסול ומותר לו לאכול אף דעקירת גופו כעקירת חפץ: אלא דלפי"ז יש לעמוד לשיטת הרמב"ם איך משכחת לה הלאו במוציא מבית לבית הרי הרמב"ם עצמו כתב שאין מוציא אחר מוציא שכיון שהוציא הראשון כבר נפסל ולפי"ז הרי גם כאן כיון שהוציא מן הבית כבר נפסל משום יוצא חוץ ל מחיצה וכיון שכן בשעת גמר הלאו דהיינו בעת הכנסה לרשות אחר כבר הוא פסול יש לתרץ זה מכמה טעמים הא' אפשר דסובר הרמב"ם שגם פסול של יוצא מבית לבית הוא רק בעקירה והנחה כשיטת הסדר ק"פ ואם כן הלאו הוא בלא עשה הנחה עד שבא לבית השני שאז הפסול והלאו הם בבת אחת הב' יש לתרץ לפי מש"כ פשוט דטעם הרמב"ם שאף שבמחמץ אחר מחמץ חייב לדעת הרמב"ם מ"מ כאן פטור שהאיסור משום יוצא חוץ למקום אכילה אם כן זה שלא יצא חוץ למקום אכילה שכבר פסול ואין לה מקום הדין הוא שאין בה איסור יוצא אם כן כ"ז הוא במקום שהפסול כבר היה קודם עקירה נקרא לא היה לה מקום בעת עקירה אבל בהנחה אין חסרון מה שאין לה מקום שבשעת הנחה בלא"ה כבר יצאתה ממקומה ומה שאין חייבים במוציא אחד מוציא הוא רק מפני שחסר בהעקירה עקירה ממקום אכילה וכאן שלא חסר בו העקירה עקירה ממקום אכילה שפיר חייב משום מוציא:

ולשיטת הסדר ק"פ שאף ביצא חוץ לחבורה ולא נכנס לחבורה אחרת גם כן הקרבן פסול משום חוץ למחיצה לא תיקשה מהך דהשמש קופץ פיו ואח"כ אוכל שהרי כבר יצא ונפסל ואיך הוא קופץ פיו ואוכל אח"כ נראה פשוט דהסדר ק"פ סובר כשיטת תוס' דעירובין כ' דפיו לא הוי הנחה והסדר ק"פ הרי סובר שבלא עקירה והנחה אין הקרבן פסול לכך קופץ פיו ואוכל: ובדברי הרמב"ם דנפרצה פרצה המחיצה שעמדנו לעיל נלע"ד פשוט דהרמב"ם סובר דהך דין של נפרצה המחיצה אינו כלל דין של יוצא חוץ לחבורה והמחיצה אינו עושה כלל מקום לחבורה ועיקר קביעות המקום עושה מה שהם קובעים מקום פה לאכול רק דיש עשה של חוצה תן מחיצה וכיון שנפרצה אסור לאכול משום עשה זו משום הכי אם נפרצה עדיין אין פסול יוצא רק שחסר עשה דמחיצה ובתקנו המחיצה שפיר יכולים לאכול את בשר זה שהוקבע מקומה במחיצה זו:

והנה בזבחים דף ק"ד בעי ר"א פרים הנשרפים ושעירין הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו הך מיעוטא דאבר בתר רובא שדינן ליה והא לא נפקא ליה או דילמא בתר רובא דבהמה שדינן פשיטא דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובא דאיברים אלא שיצא חציו ברוב אבר האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן ליה והא נפק ליה או דילמא בתר בהמה שדינן תיקו ופירש"י מי הוי יציאה לטמא את המתעסקין בהוצאת רובן או לא הוי יציאה ותוס' שם ד"ה שיצא הקשו ע"ז וז"ל וקשה דבסוף כיצד צולין דף פ"ה אמרינן המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב בה כשבת ופריך ממתניתין דהכא דהיו סובלים במוט זה כו' ומשני בנגררים ואם כן רובו במיעוט אבר לא מיחייב הכא לענין שבת כיון דאגדו בפנים לא יטמא בגדים עכ"ל ולפי מש"כ בשיטת הסדר ק"פ דגבי פסח אף דהוצאה כתיב בה כשבת מ"מ אגדו בפנים מה שבחוץ פסול דמה שבחוץ היא הוצאה גמורה רק דבשבת לא נתחייב שדין הוא בשבת הוצאת כל החפץ וזה אין אנו למידין משבת רק זה אנו למידים שיהיה עקירה לגמרי מרשותה עד שיהיה הנחה ברשות אחר אם כן אף ביציאת פרים הנשרפים צריך הוצאה גמורה עד שיהיה הנחה חוץ לחומת עזרה אבל מה שאגדו בפנים לא איכפת לן:

והרמב"ם פי"ט מפסוהמ"ק ה"ג העתיק תחילה דפרים ושעירים הנשרפים יש ספק אם יש בהם פסול של יציאה ואח"כ כתב וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר אם מחזיקין אותו כיוצא הואיל ויצא רוב האבר או עדיין אינן יוצאין שהרי לא יצא רוב הבהמה לפיכך נפסל מספק וישרפו בעזרה עכ"ל ועיין ראב"ד שהוא מפרש ולכאורה תמוה מאד שיטת הרמב"ם שאם יש כאן פסול יוצא הרי הדין הוא ככל יוצא ובכל יוצא הרי קיי"ל שפסול אף ביצא מקצת משום יוצא חוץ למחיצה אם כן אף כאן מיעוט אבר זה הוא פסול וגם הוא צריך להיות דומה ממש לשם וכמו שם הדין דוא שמה שיצא פסול והשאר כשר ה"נ כן:

והנלע"ד דהנה כבר תמוהו על הר"מ שפסק שספק הוא אם יציאה פוסל בפרים הנשרפים הרי הוא פסק שקק"ל שיצאו לפני זריקה כשירים ובזבחים ק"ד מבואר דלמאן דמכשיר בקק"ל ה"ה כאן כשר אמנם פשוט דלק"מ דהא מה שכשר בקק"ל לדידן אינו משום סופו לצאת שהרי קיי"ל שאף לאימורים לא מהני פסול יציאה אף ששם אין סופו לצאת בע"כ דהחילוק רק דקדשים קלים קיל משום הכי שפיר יש לשאול אם בפרים הנשרפים שסופן לצאת חובה יש פסול יציאה או לא והגמ' דקאמר דלא מבעי הוא רק לזה המ"ד שאימורים פסול אם כן הטעם משום סופו לצאת ואם כן ודאי בפרה גם כן כשר:

והנה הדין הוא דמשיצאו חוץ לחומת עזרה הם מטמאין את הנושאן בגדיהם לפי"ז זה היה פשוט להגמ' דבסופן לצאת חובה לא היה שייך פסול יציאה ומרצה זריקה עלה רק כאן היא השאלה דממנפ"ש אם תביט למה שסופן לצאת הרי אז יטמא פרה זו ועל טומאה לא שייך ריצוי הדם ומוכרח אתה להביט על מה שלא הגיע זמנם לצאת ואין בהם עדיין זה הדין שמשיצאו חוץ לחומת עזרה טמאים אם כן שוב שייך פסול יוצא:

והנה הדין הוא דרק משעה שיצא כולה או רובה היא מטמאה בגדים לפי"ז על זה המקצת שיצא בודאי דלא שייך פסול יציאה שהרי סופו לצאת זה המקצת ואף אם יצא מקצת זה לא יטמא שהרי רק משיצא כל הפרה מטמא ויכולים להוציא כל פר בהנחה על כל מקצת כדמוכח מפסחים פ"ה שיכולים להוציא בנגררים ולכך מבעיא ליה באבר שיצא מקצת ברוב בהמה אם שייך פסול יוצא אם נימא דיש לה דין יציאת רוב בהמה שוב שייך פסול של יוצא ואם לא לא שייך פסול של יוצא:

ומה שלא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דפסחים פ"ה בנגררין נלע"ד פשוט בזה משום דיש לחקור במהות הדין דהמוציא אה הפרה מטמא בגדים אם פירושו הוא דפרה זו משעת יציאה יש בעצמו דין טומאה שכשמוציא איש אותו הוא מקבל טומאה והשפעת הטומאה ממנה הוא נובע או דהפירושו הוא שאין טומאת האדם שייכת כלל למה שהפרה טמאה או לא רק התורה נתנה להאדם המתעסק בה דין טומאה מטעם התעסקות ואימתי נקרא מתעסק בה רק אם הוציאו אותה חוץ אבל לא שהך דקבלת טומאה הוא מזו הפרה:

ולענ"ד דבחקירה זו מתפרש הגמ' בזבחים דף ק"ה בעי ר"א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור אמר ר' אבא בר ממל ת"ש היו סובלים אותו במוטות הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו ואי ס"ד כיון דנפקו להו איטמו הנך דאיכא גואי ליטמא אמר רבינא ותסברא הא בעינא ואחר יבוא אל המחנה וליכא אלא ר"א היכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולסי עכ"ל:

ונראה לבאר דמעיקרא היה סבור דשאלת ר"א היא אם עצם הפרה כיון שיצאה חוץ למחנה הרי היא מטמאה אח"כ אף במחנה אף אם החזירוה גם כן טמאה שיציאת המחנה נתן דין בפרה שיש לה טומאה ושוב אף בנגעו בה בפנים והדור גם כן יש בה זו הטומאה החדשה שחל עליה עם יציאה מן המחנה או דהדין הוא שאין יכולים לטמאות רק לאדם העומד חוץ למחנה וע"ז הביא ר' אבא בר ממל ראיה מהיו סובלים במוטות ואי ס"ד שיש לה דין שכיון שהיה יציאתה יש בה דין טומאה אף אח"כ בפנים אם כן הנך דגואי ליטמו שהרי הם נושאים בפנים מה שיש בחוץ ונמצא דר' אבא בר ממל סובר שעיקר דין הטומאה הרי היא בפרה רק דיש שאלה עד כמה כח טומאתה מגיע וע"ז מתקיף לה רבינא. והא בעינא ואחר יבוא אל תוך המחנה שאין הטומאה בפהי רק במי שהוא עושה את הפרה ודין מתעסק יש לו ובו צריך ואחר יבא אל תוך המחנה ודין הוא שאין פרה מטמאת מתעסקים עמה בתורת מתעסקי פרה רק אלו שהם מתעסקים בה מחוץ למחנה ואילך ואם כן לא קשיא כלל דגואי ליטמו שהרי אינם מתעסקי חוץ למחנה אלא ר"א היכא בעי לה דנקיטי בבקולסא ר"ל שאם יצאה הפרה ואח"כ חזרה אם החזרה היא קליטה חדשה בחומת עזרה ואם כן הוצאתה היא הוצאת פרים הנשרפים שאינה מטמאה מתעסקיה רק עד זו השעה שתצא או דכבר נקראת יציאתה חוץ לחומה ומה שמוציאים אותה עתה הוא רק משום הך דצריך קירוב מקום שריפתה ואם כן הדין שאחר יציאה מי שעומד חוץ ומקרבה למקום השריפה מטמאה משום מתעסקים:

והרמב"ם פסק בפ"ה מפרה ה"ז שרק טומאת מתעסקין בה ועיין מ"ל שם ומה שהביא בה' שאר אבית הטומאה פ"ו הט"ו פירוש המשנה פ"ה דזבים מ"י דרק מתעסקים הם ולא טומאת מגע לפי"ז הנה בהך דבהוצאה דצריך הנחה ע"ג קרקע בפרים הנשרפים או לא פשוט דתלוי בזה השאלה אם טומאת האדם משום מתעסק אם כן הסברא נוטה שלא יצטרך הנחה ע"ג קרקע דהרי הדין רק דחומת העזרה יש בה קדושה שאין מטומאה מתעסקים אף בכבר יצא הפר אבל אי"נ דהפר הוא הנותן את הטומאה לפי"ז והוציא קאי על הפר שיש בה דין הוצאה והוצאתה נותן לה טומאה שוב אפשר לומר דהטומאה בה היא מה שמונחת חוץ למחנה שהיא מקום השריפה ואין כח לטמא לאדם שהוא חוץ ממקום השריפה שמקום השריפה הרי הוא הגורם בטומאה ולפי"ז כיון דיציאה כתיב בפר הדין הוא שהפר צריך הנחה לפי"ז פשוט דר' אבא בר ממל בפסחים פ"ה דסובר דצריך הנחה הוא דסובר שהטומאה נובעה מהפר אבל הרמב"ם הרי פסק שאין הטומאה נובעה מהפר ורק הטומאה היא משום מתעסקים בה חוץ למחנה שוב הדין שאף בלא הנחה טמא זה האדם המוציא שסו"ס הוא מתעסק בה חוץ למחנה:

תוכן העניינים

חלקו של יוסף (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה