חינוך בית יהודה· רבי יעקב צבי יולס
פרק לד
תנן במשנת חסידים שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:
אם היות שמבואר בענין המחקריי כי הדבר אשר בעבורו נמצא מה בתואר מה חוייב אשר ימצא התואר ההוא בו בעצם וראשונ' כי כח הסיבה במסובב ואין בפרט אלא מה שבכלל חוייב מזה שהדברים המביאים אל עין השגחתו ית"ש המקיימת העולם והוא יסודו ועמודו שגם עליהם יפול שם ותואר הלז שהמה עמודי העולם ויובנו דברי השלם הלז:
הקודם הוא מבואר ומפורסם בעיין המחקריו התפלסופיי וגם דעת חכמי התורניים מסכימים לזה כי כל דבר אשר עבורו נמצא דבר בשלימות מה חוייב שימצא זה בו בעצם וראשונ'. וז"ש איוב ומבשרי אחזה אלוה כאשר פירשנו זה לעיל בפרקי' פרק כ"ט וכמ"ש החסיד בחו"ה שער היחוד כי הדבר אשר נרא' במקום אחד מקריי נדע כי הוא עצמיי במקום אחר כחום אשר הוא מקריי במים חמין והוא עצמיי באש כו' כי זה הדבר אשר דיברנו כי אחר שבעבור האש נמצא החום במים חוייב אשר יומצא דבר זה בו בעצם וראשונ' וזהו בענין טבעיי אמנם ג"ז בענין לימודיי ומלאכותיי. אך בענין לימודיי יורה ע"ז מ"ש רז"ל בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו והטעם הוא מבואר כי כאשר יקנה התלמיד תואר שלימות החכמ' והמושכלות בזה התואר הלז הוא נקנה ג"כ אל הרב כי הוא הסיב' אשר בעבורו נמצא השלם בתואר הלז וחוייב שיומצא התואר הלז בו בעצם וראשונה. ובזה פייסוהו לר"י על מה שהתרעם על ר"א שלא אמר שמעתתא בשמי' ופייסוהו בזה ר"א תלמידך יושב ודורש והכל יודעים שתורתך הוא כי ע"כ יחייבו תואר החכמ' הלז לך בעצם וראשונ'. וע"ז הענין יש להליץ מ"ש רז"ל מה שקנה עבד קנה רבו והוא מבואר ואם בענין מלאכותיי הוא מבואר כי שלימות הפעול' תעיד על שלימות הפועל וכמ"ש מעשה ידי להתפאר. ולדעת זה הענין מ"ש רז"ל עשה אדם עביר' אחד קנה לו קטיגור אחד עשה אדם מצות אחת קנה לו פרקליט וסניגור אחד. שהענין ע"פ פשוטו שאם שאין הפעול' הלז איש דברים שימליץ בעדו או יקטרג עליו אך מן איכות הפעול' נדע איכות הפועל ושלימותו ואם הוא פעולה טובה הוא פרקליט שמעיד על עוצם שלימותו ואם הוא פעולה רעה היא מעיד' על רוע הפועל והוא קטיגור בעצם. וזהו ענין התשובה שע"י נמחקים העוונות כי אחר ששב ומתחרט על הפעול' הלזו מורה שעשה פעול' זו מבלי דיעה השלימ' כי יש לו דיעה מעולה מפעולה הלזו שמכיר רוע מעשיו ונמצא אין הפעול' הלזו מעיד על רוע ופחיתות הפועל כי הוא כשגג' היוצאה מלפני השליט וזהו הענין מ"ש גם ד' העביר חטאתך שפי' המפורשים שהעביר העון מנגד עיניו שיפול בזה מן הזרות איך יעבור אותו מנגד עיניו ית"ש הלא עיני ד' המה משוטטות בכל הארץ ואי' איפה מקום אשר שם נסתר מנגד עינו. אך הענין העבר' הלז שהפעול' הלזו עומדת נגד עיניו ית"ש ומעיד על רוע פחיתות הפועל וכשעושה תשוב' הנה העון הלז אינו ראי' על פחיתותו וחסרונו וז"ש העביר חטאתך ר"ל חסרונך ופחיתותך מל' והייתי אני ובני שלמה חטאי' שלאחר שעשית תשוב' הנה אין העון הלז ראי' על פחיתותך וחסרונך שהרי יש לך הרמת ראש ע"י התשוב' שהתשובה תעיד שגבית בשכלך על רוע הפעול' הלז וכי משגה הוא. וז"ש במדרש כבודי ומרים ראשי שנתת לי הרמת ראש תחת שהייתי חייב לך תלוי ראש. וענין הרמת ראש שהרים ראשו ועיני שכלו יותר מהפעול' הלזו. וז"ש בב"ר פכ"ב ר' ברכי' בשם ר' שמעון בר אמי אמר לדוד מזמור אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשרי לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. והוא אינו מובן לפי פשוטו. ואם שפרשנו אותו בספר מנחת קנאות ע"ד הדרש והמוסר. אמנם לפי דרכינו הוא עפ"י פשוטו שאם שהוא עושה תשוב' הנה הוא גבוה מפשעו שאין הפעול' הלז תעיד על ערכו ופחיתותו ושפל שכלו רק הוא גבוה ממנו בשכל טוב והוא הי' עושה פעול' הלזו בבלי דעת השלימ'. אמנם אם לא יעשה תשוב' ויעשה מעשים מתועבים ממנו כי בכל יום הוא הולך ומשתרש בחטא כמ"ש כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך כו'. וכמ"ש בתחלה דומה לחוט של עכביש ולבסוף נעשה כעבותות העגל' שנאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגל' חטאה [מס' סוכה פ' החליל]. ונמצא לפ"ז אחר כך חטאו גבוה ממנו כי הוא יותר גרוע מן הפחיתות שנרא' מפעולת החטא הלז'. וז"ש אשרי נשוי פשע ר"ל שהוא גבוה במעל' שלימות הדעת ממה שמורה עליו פעולת הפשע הלז ועי"ז הוא כסוי חטאה ר"ל שמכוס' ממנו החטא והחסרון הלז ר"ל שהפעול' הלזו תורה על פחיתו' ערכו אך הוא מכוסה ממום הפעול' הלז ע"י תשובתו. והנה נמשך הדיבור חוץ לענינינו ונתבאר מזה אמתת הקודם כי הדבר אשר נמצא במסובב על שלימו' ותואר מה חוייב שיומצא הדבר הלז בעצם וראשונה בסיבתו. וז"ש נעים זמירות ישראל והמתנשא לכל לראש כי הוא ית"ש מתנשא על כל תואר מן השלימו' שנמצא בברואים לראש כי כל התנשאו' הלז ותוארים האלו המה בו בעצם וראשונ' וז"ש לראש. והנה נתבאר אמתת הקודם. אך אמתת הנמשך אחרי שנודע כי הוא ית"ש סובל עולם בזרועו ולא יצוייר העדר השגחתו מן העולם אפי' רגע אחת כי לולא זאת הי' כלא הי' ואי אפשר להתקיים העולם אפילו שעה אחת מבלי עין השגחתו החופפת עלי' וכמ"ש הנביא וד' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור כי כל העולם תלוי בזרועו וידו הפשוט' עליהם וכאשר יטה ידו יהיו כולם בטלים ומבוטלין לא שרירן ולא קיימין כי אין להם יסוד ומצב כ"א זרועו הפשוטה וכמ"ש אני עשיתי ואני אשא ואסבול ואמלט כי הוא ית"ש הוא הממציא והמקיים כל הנמצאים והנה יחוייב מזה שהדברים המביאים אל עוצם השגחתו ית"ש על כללות העולם שיתוארו בתוארי הזה שהמה עמודי עולם עפ"י מה שהקדמנו שהדבר אשר נמצא בעבורו דבר מה בתואר מה חוייב שיומצא התואר הלז בו בעצם וראשונה. ואחרי שבעבור התור' והעבודה וגמ"ח נמשך השפעתו והשגחתו ית"ש על העולם אשר השגח' הלז ולא זולת הוא קיום ועמוד העולם. ככה חוייב שהדברים האלו יקראו עמודי העולם בעבור שע"י נמשך השגח' הלזו בעולם כמו שנבאר וע"כ היטב אשר דיבר השלם האלהי הלז במ"ש על שלשה דברים העולם עומד על התור' ועל העבודה וגמ"ח ולא יכחיש זה מאמרם בפ"ב דחגיג' העולם תלוי בזרועו של הקב"ה שנאמר מתחת זרועות עולם כי באמת העולם עומד על זרועו ית"ש ועין השגחתו כמ"ש. אך הדברים המביאים לזה המה שלש אלה. וע"כ יוצדק עליהם שהמה עמודי עולם ע"כ אמות הקודם וע"ז סובב הולך מ"ש שם בפ"ב דחגיג' על העמוד א' העולם עומד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם. ואם שיש למאמר הזה צורה השכליית מקובלות ליודעי החכמ' אמיתית. אמנם לפי פשוטו י"ל שהכוונ' על הצדיק השלם אשר הוא ממשיך עין השגחתו ית"ש על העולם כמ"ש כל העולם לא ניזון אלא בשביל חנינא בני. והטעם כי הצדיק הלז הוא תכלית העולם כמ"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. וע"כ מדריגות הפעולות הוא לפי מדריגות התכלית בהנשא התכלית ינשאו לעומתו הפעולו' וכאשר יהי' התכלית בשפל המדריגו' הם ירדו לרגלם. וע"כ כאשר יהי' האדם הלז אשר הוא תכלית המכוון מבריאו' הנמצאים השפלים הלז וכאשר יהי' בגרם המעלו' מושלם בשלימותו הנפשיי הנה ינשאו כל הברואים אשר המה הפעולות מול התנשאו' התכלית ובהיפוך כשיהי' נבזה וחדל אישים אזי יקלקל כללות העולם כאשר הי' בדור המבול כשחטאו האנשים ונתקלקל התכלית אזי השחית הוא ית"ש כל הנמצאים אשר המה פעולות. וע"כ ארז"ל למה נברא אדם יחידי שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם כי זהו הדבר אשר דיברנו שהפעולו' המה הרבים והתכלית הוא אחד. וע"כ מהבראו יחידי הוא הוראה גדול' שהוא תכלית העולם. וע"כ עי"ז יקבל בהשלמתו עצמו כי בזה תשלים כל העול' ובהיפוך כאשר יטוה וישחית עצמו הנה הוא משחית כללות העולם ואשמתו רבה עד מאד כמ"ש להפרע מן הרשעי' שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. והכוונ' לדעתי כי ענין הבריאות בעשרה מאמרות שיהי' כ"א פעולה למה שאחרי'. וכמ"ש במדרש כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו שהכוונ' שהוא ית"ש פעל העולם כפועל ואומן אשר בתחלה יקדים החומריים והפעולו' אשר לתכלית המלאכה הזאת והתכלית הוא ראש המחשב' וסוף המעשה. וע"כ מחשבתן של ישראל קדמה לכולן כמ"ש במדרש ובמעשה המה סוף המעש' כי מתחלה נבראו הפעולו'. וע"כ הנברא אחר חבירו שליט בחבירו שהוא במדריגת התכלית למה שקודם לו והתכלית הוא השליט ומושל ואלו הי' במאמר אחד כמו שהקשו והלא במאמר אחד יכול להבראו' שכוונת הקושיא לפי דעתי שלא הוצרכו כל הפעולות האלו לתכלית האדם שהוא ית"ש הי' יכול להבראו' במאמר א' האדם שהוא התכלית והי' יכול להתקיים מכחו ויכולתו וחכמתו ית"ש (וכבר התפלסף בזה העקיד' בשער י"ח עם הרב המורה שביקש להוכיח שאין לעולם תכלית שאם נאמר שהאדם הוא התכלי' יקשה אחר שמחוייבים אנו לומר שהי' יכול לברוא האדם בלא אלו האמצעיים השמים והארץ א"כ מה תכלית בריאתם והעקידה השיב שבראם על צד היותר טוב שבאמת הי' יכול לברוא האדם בלא זה רק שלא הי' כ"כ נאה ומשובח) מבלי פעלות אלו אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרו'. וע"כ המה אשר נבראו במאמר האחרון המה תכלית הכל ובהשחית התכלי' ישחתו ויאבדו הפעולות וליתן שכר טוב לצדיקים ע"כ ברא הוא ית"ש פעולו' ומיצועים גשמיים לתועלת האדם ואף דברים מותריים אשר אף לפי הטבע הי' יכול להתקיים בלא הם ולא נבראו כ"א לתענוג ותוספת טובה. וזה בעבור שהאדם הלז יוציא יקר מזולל כאשר ישלים נפשו ישלים כללות כל הנמצאי' ויעלה אותם משפל החומריות והגשמיות אל הרוחניו' וזהו עבודת הצדיקים השלימים לתקן כל הנמצאים השפלים אשר נתגשמו כנודע. וע"כ אמרו רז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רפב"י כו'. והנה לכאור' הדבר הלז מקושי הבנה למה נתייחס לחמורו של רפב"יש לימות מה. ואם נאמר שבדורות הקודמים הי' יותר שלימות דעת מחמורים מעכשיו בבני אדם (וכאשר כ' קצת מהחכמים כי בשמיטה שלפני זה הי' משה רועה וישראל צאן כי היו אז הצאן מושלמים בדיעה מאשר המה עכשיו האנשים. וכן ראיתי שפירש הרב הגאון מהור"ר פנחס האבד"ק פפ"ד המאמר הזה בספר הפלאה כמו שכתבנו). אך לפ"ז יקש' דאם כן איך ענינו לחמורו של רפב"י כי כל החמורים הי' במדריג' הלזו בדורות הקודמים. ואם נאמר שמעלת חמורו של רפב"י לא מצד השכלתו כי הי' כשאר חמורים אין הבן רק שהוא ית"ש לא סיבב תקלה על ידו שיאכל דבר שאינו מעושר וכמ"ש השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקל' על ידן:
אך לפ"ז יקשה מ"ש ולא כחמורו של רפב"י שבאמת לא הי' לו שום שלימות השכל' ודעת. אך הענין עפ"י מה שאמרנו כי הפעולות ינשאו לפי עוצם התכלית. וע"כ אמרו בפ' חלק מפני מה לא מנו את אמון מפני כבודו של יאשיהו מנשה נמי לא נמני' מפני כבודו של חזקיהו ברא מזכה אבא ואין אבא מזכה ברא כדתני' ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל כו' והנה באמת יקשה כיון שענין הזיכוי הלז הוא מצד קרבתם זה אל זה כי ברא כרעא דאבוה א"כ כמו כן קרב האב אל הבן כמו הבן אל האב ולמה ברא מזכ' אבא ואין אבא מזכה ברא. אך הענין עפמ"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל זה שפירש"י בשביל שיצא זה וכמ"ש רז"ל יעקב פדה את אברהם מכבשן האש שצפה הקב"ה שיעקב עתיד להולד ממנו. וכן אמרו בעמון ומואב לא כשעלת' על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואבי' ונעמה העמונית. וכמ"ש הנביא ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע. שהכוונ' שהוא ית"ש עושה נס וישועה לאדם ומצילו מן המית' בעבור שעתיד לצאת ממנו צדיק אף שהוא אינו צדיק וז"ש ויאמר אך עמי המה הגם שהם אינם שלימים רק המה מהמון עם אעפ"כ בנים שלהם לא ישקרו באמונתי ע"כ ויהי להם למושיע מחמת בניהם וכ"ז הטעם עפ"י שאמרנו שהאבות המה במדרריגו' הפעולות מול הבנים שיצא מהם וע"כ ברא מזכ' אבא כי בשלימות התכלית יושלם הפעול'. אמנם הבן אינו פעולה לאב וע"כ לא יועיל לבן צדקת האב כי הבן אינו סיבה פעליית לאב. אמנם מדריגו' האב אל הבן כמדריגו' הפעולות אשר קדמו אל התכלית מול התכלי'. וכאשר השווה אותם החוקר בסוף המאמר השני מהשמע שמדריגו' הדברים אשר קודם אל התכלית בהפעולו' עם התכלית לענין המעשה כמדריגת ההקדמו' לתולד' כמו שהתולדה תמשך מההקדמות והם לה כמדריגת אב ואם כן התכלי' יבא אל הפועל כשיוקד במציאו' הדברים הקודמים אליו כמו הלבנים ועצים אל הכותלי' כו'. וכמ"ש העקיד' במבוא שערים שהמשורר קרא להפעולו' המביאים אל התכלית אב ואם מטעם הלז כמ"ש כי אבי ואמי עזבוני אשר כיון אל הפעולות המביאים אל התכלי' ייע"ש. וע"כ כאשר ינשא הבן שהוא התכלי' ינשאו האבות שהמה הפעולות לעומתן וע"כ כל הדברים אשר הצדיק משתמש בהן אזי המה חולין שנעשו על טהרת הקודש וינשאו הפעולות לעומת עוצם התכלית. וזה שהשכינ' הגר שפחת שרה באומר' מוטב שאהי' שפחה בביתו של זו משאהי' גבירה בביתה של פרעה כי השכיל' שהפעולה תתעל' לפי עוצם התכלי' ועלותה בגרם המעלו'. ע"כ כשתהי' שפחה בבית אברהם תתנשאה בהתנשאו' התכלית כאשר הי' באמת שראת' ג' מלאכים זה אח"ז וע"ז אמרו יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בני' והוא מבואר לפי הכוונ' הלזו. וז"ש הוי זנב לאריו' ואל תהי ראש לשועלים ואמרו הדבק לשחוור וישתחוו לך ואמרו עבד מלך מלך. וזה מורה באצבע על אמת הלז שהנחנו ומבואר מזה שכל דבר שיהי' פעולה אל הצדיק הוא מתעלה עמו כמ"ש באשה עולה עמו ואינ' יורדת עמו. והנה ע"ז הענין אמרו במדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום אני מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבית המדרש. והוא מבואר לפי דברינו כי באמת עיקר אנושית האדם הוא השכל אשר במוח וכל האברים המה משרתים לו. וע"כ כאשר ימשוך אדם אחר שכלו ויעל' אתו עמו לגרם המעלו' האלה הנה האברים אשר המה פעולו' לו יקנו שלימות ג"כ כפי שלימו' התכלית. וזה הענין שאמר ביעקב אבינו (פ' ויחי) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו. והנה הפי' שפי' המפורשים במלת שכל הוא דחוק שלפי פירש"י שעש' בהשכל במה שהניח ימינו על ראש אפרים הנה יקשה מה ענין השכלתו את הידים. וכמו שפי' המתרגם אחכמינין לידוהי שהלשון מורה שהחכים את ידיו. אך לפי דברינו הוא מובן אחרי שהאברים המה פעולות מול התכלי' בהנשא התכלית ינשאו גם הם וכאשר השכל נמשך אחר הבורא ית"ש שהוא החכם האמיתי אזי הוא ממשיך שכל והבנ' אל כל האברים שינשאו בהנשא התכלי'. וכאשר אמרו רז"ל במדרש ילקוט כי ברא ד' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר שלעתיד אם ירצ' אדם לאכול ערלה אזי יזעוק האילן אל תאכלני שאני ערלה וכן בכל העבירו' אזי הדבר הלז תצעוק כזה. והטעם כי כאשר הגוף לא יוכל לסבול דבר המזיק לו אף שלא מצד השכל כי אף הבע"ח שאין להם שכל והבנ' יברחו מן האש וגם אם ירצ' אדם מכח שכלו והבנתו לשלוח ידו באש לאיזה תכלי' אזי היד תסוג אחור מפאת טבעה שהוטבע בה לברוח מן האש. ויותר נפלא מזה כי הוא הוטבע על הבושת על הדברים מגונים אף שהוא רוצה לעשות הדבר מפאת שכלו הגרוע לא יוכל לעשות הדבר בעבור הבוש' מבני אדם. והנה כאשר יושלם אדם בשכל החזק אזי ימשיך עוצם שכלו על כל העולם באופן שיטביע בהם הטבע הלז שירחיקו מן העביר' כהרחק מן האש כי אחר שנתאמת להם כי זה מזיק יותר מן האש. וז"ש שיכל את ידיו שהחכים את ידיו שלא ימשכו רק על היושר והצדק. וז"ש וישלח ישראל את ימינו וישת כי היד בעצמו כאשר שלחו כאדם ששולח שליח הפועל מדעתו כך הי' היד פועל כי הי' בה טבע הוטבע להמשך אחר היושר ולהרחיק מן העביר' ועז"א בדוד המלך ע"ה והיו רגלי מביאות אותי לבית הכנסת כי הי' להם תשוק' נפלאה להמשך אחר היושר כמ"ש ביעקב ועשו כשעוברת על פתח בתי כנסיות הי' יעקב מפרכס לצאת וכשעוברת על פתח בתי ע"א הי' עשו מפרכס לצאת כי כל מילין משיך ב"נ בתר הרהורא דילי' וכפי תשוקתו. וכאשר יש לאדם תשוקה קנוי' לדבר הנה בעוברו דרך שם תמשך אותו לשם וכפי עוצם התשוק' אשר תהי' בלבו מסוכה כך יהי' ענין המשכ' הלז וכאשר נראה בשני ריעים אהובים שיהי' תשוקתם לשבת יחד ותמשך את האחד אל חבירו לא יכלו להפרד וזהו ענין הדביקות בו ית"ש. ומ"ש והית' נפש אדוני צרורה בצרור החיים כי כאשר תדבק הנפש בתשוקה הלז בו ית"ש ותכסוף לו אזי היא דבוק' בו כי התשוק' ממשכת את האדם אל דבר הלז השוקק וכאשר יפרד מן הגוף המונע הדביקו' הלז וישכיל יותר מעין אמתת מציאותו ובהירותו אזי מעוצם התשוק' תדבק לגמרי בו ית' וזהו ענין מיתת נשיקה כי הוא רואה פני השכינ' ונתדבק. ויש בזה אריכות דברים עמוקים רחבים מני ים נלאתי לבארם במגיל' עפה הלזו. וזהו ענין יעקב מפרכס לצאת בעבור שהי' מוקדש מרחם והי' משורש הטוב ע"כ בהגיע לשורשו שהוא בתי הכנסיו' ובתי מדרשו' שזהו שורש טוב ישתוקק לשם כאשר האבן ירד למטה מול שורשה והאש למעל' ובזה יתבאר ענין אחר על מ"ש והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש שע"י שאדם נמשך אחר שורשו ומשריש עצמו בעץ החיים אזי תנועת הגוף להמשיך אחר שורשו שהוא בטוב ולא תמשך אל הדבר שהוא היפוך שורשו כאשר לא תמשוך האבן למעל' והאש למט' כ"א ע"י מכריח וע"ז הענין אמר בחטא השוגג ונפש כי תחטא שהכוונ' להבדיל העון אף שהוא שוגג כי הנפש אשר היא מושרשת בעומק הטוב איך יחטא אף בשוגג כאשר לא ישכח האדם להושיט ידו אל האש בעבור שהוא כנגד טבעו ועז"א הכתוב בכמה אזהרו' על ל"ת לא תוכל לאכול בשעריך. והכוונ' שתבוא אל המדריג' הלזו שתשרש בטוב שלא תוכל לעשות דבר איסור שהוא היפוך שורשך. והנה על הענין זה אמר שלעתיד תצעק הארץ אל תאכלנו והטעם כאשר אמר בא"י ולא תגעל הארץ אתכם ולא תקיא הארץ אתכ' כי הארץ הזאת מושרשת בטוב לא תוכל לקבל דבר רע כאשר לא יקבל האצטומכא דבר רע ותקיא אותו כך תקיא הארץ אם תעשו מעשים רעים כי זה כנגד טבע' כך לעתיד שיזדכך הארץ כמ"ש ואת רוח הטומא' אעביר מן הארץ אזי לא תוכל לסבול שתעש' בה דבר רע. וזהו ענין הצעק' והבן כ"ז כי הוא ענין נפלא עמוק מאד. וזהו הענין של חמורו של רבי פנחס בן יאיר כי השפעת קדושתו נשפע גם אל פעולותיו הצריכים אליו והוא יכריח אותם לפעול פעולותיו כאשר הגלגל העליון יכריח הגלגלים לסבב היפוך תנועתם וכל אשר יותר קרב אליו לא יהי' מתנועע תנועתו הטבעיית כ"א בכבדות מאד עד שלא ישוער לו שום תנועה כ"א תנוע' הכרחיית מפאת הגלגל העליון כך הצדיק יכריח כל העולם להתנועע היפוך תנועתם כ"א כפי תנועתו וכל הקרב קרב אליו יותר יהי' נמשך אחר תנועתו עד שיתבטל התנוע' ההפכיית אשר לו. וז"ש רז"ל ובו תדבקון שהכוונ' הדבק בחכמים ובתלמידיה' כי באמת הצדיק הוא הלוך ונסוע הנגבה מול עצם קדושת הבורא ית"ש וכאשר ידביקו עצמם להת"ח הנה גם הם יתנועעו בתנועתו הלז ויהיו דבקים בו ית"ש ממש. ואפשר שזה שכיוונו במ"ש וכי אפשר לידבק בהקב"ה והלא כבר נאמר כי ד' אלקיך אש אוכלה. והיא מליצה נפלאה לרמוז שהתנוע' אשר צריך שנדבק בו הוא היפוך תנועתינו החומריו' כאשר תנועת האש והעפר המה בהיפוך כי זה יתנועע למטה וזה יתנועע למעל' כי תנועתינו הוא למטה אל הגשמיו' ולזה הוא תשוקתינו אמנם הוא ית"ש לא ידביק אליו כ"א אותן אשר המה למעל' והוא מדביק עצמו לעליונים הנמשכים אחר השכל. וז"ש כי ד' אלקיך אש אשר תנועתו למעל' וזה המשל בעיני אמרז"ל במדרש רק במליצה אחר' והוא מ"ש כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך כו' ולא יהי' בך ערות דבר ושב מאחריך. ואמרו משל לכהן שהלך בדרך ונטפל אליו ע"ה א"ל נזדווג ונלך ביחד א"ל דע שאני כהן ואיני הולך בבית הקברו' אם תלך לב"ה אזניחך. וז"ש דהע"ה בצוואתו לבנו דע את אלקי אביך ועבדהו כו' אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך והכוונ' שאם תדרשנו בתנועה עליונה להדבק למעלה אזי ימצא לך כי זה ג"כ תנועתו כביכול. אמנם אם תעזבנו שתלך ותנוט התנועה הטבעיי' החומריי' למטה אזי יזניחך כי הוא כהן ואינו הולך בבית הקברו'. ועז"א אם תעזבנו יום יומים אעזבך כי אם תעזבנו מלהדבק בתנועתו למעלה כ"א בתנועה ההפכיי' נמצא כשם שאתה מניע ממני למטה כך אני מניע למעלה כביכול ועי"ז יומים אעזבך. והנה ע"ז השיבו הדבק בת"ח כי המה הולכים בתנועה העליונ' שהיא למעלה. וז"ש וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים שיחליפו ויסירו כח החומריי אשר מטבעו לרדת למטה רק יעשה להם כנפים כנשר בתנועה הפכיי' למעלה. וז"ש יעלו אבר כנשרים ירוצו בתנועה הטבעיי' הלז ולא ייגעו. והנה בתנועה החוזר' הלזו המה מניעים כל העולם. וע"כ הצדיק מגין על הדור כי ענין ההנהג' היא טיקלא דקיימא לאסחרא כמבואר בזוה"ק וכאשר בני אדם מניעים לצד הטוב אזי מניעים הטיקלא ההוא לצד הטוב ואם הם מניעי' לצד הרע אזי מניעים ג"כ הטיקלא לצד הרע. והנה הצדיק הוא הגלגל החוזר ויגלגל כל הנמצאי' עם הטיקלא לצד הטוב. וז"ש למה נמשל' תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר מהפך התבוא' בגורן אף הצדיקים מהפכים מדותיו מכף הדין לכף הרחמים והוא מבואר לפי דעתינו. וכיוצא בזה שמעתי ממורי הרב החסיד המפורסם מוהר"י נ"י שזהו מ"ש המשורר אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם שבאמת התור' הזהיר' על ענין התוכח'. והנה באמת אי אפשר לילך בשווקים ורחובות להוכיח בשער בת רבים כי תורתו מתי נעשית. גם אם ילך בשווקים ורחובו' יבלבל דעתו ויפסק מדבקותו ולא יוכל להוכיח באופן שיהיו דברים היוצאים מן הלב ומזה ימשך שלא ישמע לו כאשר החוש מעיד ע"ז מכמה מוכיחים שמוכיחי' ע"ז האופן ולא נשמע דבריהם. וכבר אמרו כשם שמצו' לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אמנם עיקר התוכח' הוא כאשר ישב בחצרותיו ובטירותיו בבדידות וילמוד תורה לשמה בשם כל ישראל. הנה בזה מכניס הרהור תשוב' בלבות בני אדם. וז"ש אשרי אדם עוז לו בך שמקשר עצמו בו ית"ש ע"י התור' שנקראת עוז כמ"ש ד' עוז לעמו יתן ועי"ז הוא עושה מסילות בלבבם של אנשים וע"כ פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים עכדפח"ח. והבן זה כי המה דברים העומדים ברומו של עולם עמוק עמוק. וע"כ ארז"ל תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח שכיוון ע"ז האופן מן התוכח'. והנה ע"פ דברינו שהארכנו יתבאר ביתר שאת דבריו הקדושים כי הצדיק הוא הגלגל החוזר אשר יסע כל הגלגלים בתנועתו. ועי"ז הוא עושה מסילות בלבבם היפוך מסילתם החומריית והנה זהו הענין כל היותר קרב אל השכל של הצדיק אשר הוא עצם הגלגל הלז הנה הוא יותר מתחזק בתנועותיו וכ"ש איבריו כי הם הקרובים אליו כי לא יפעלו דבר רע כ"א ישתוקקו ויעשו רק טוב. וכזה הענין שמעתי מהחסיד המפורסם מוהר"ר מנחם מענדיל מפריסטיק שזהו מ"ש בעקיד' וישלח אברהם את יכו ויקח את המאכלת וגם המלאך א"ל אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה שכ"ז הוא מיותר דלא הו"ל למימר רק ויקח את המאכלת וכן אל תעש לו מאומה מי לא ידע שפעול' כזו נעשה ע"י שליחת יד. אך הענין כי אברהם הי' מוטבע כ"כ בעבודת ד' עד כשבא לדבר מצוה הי' ידיו בעצמם עשו הדבר. אמנם בעקיד' שבאמת לא הי' כוונת הבורא ית"ש לשחטו ולא הי' זה מצוה כי הוא לא צוה לו רק להעלהו כמ"ש אסקתי' אחתי'. והנה כאשר הי' רוצה לקחת הסכין לשחטו הנה לא היו האברים רצים אחר פעול' הלז כי זה לא הי' מצות הבורא ולא הוטבע להם תשוקה ע"ז והי' צריך מצד בחירתו השכליית להמשיך ולשלוח ידיו וזה שהודיענו תוה"ק וישלח ידו. וז"ש לו המלאך אל תשלח ידך כי מזה יש לך ראי' כי ע"ז אינך מצוה מאשר לא הי' לידים התשוקה ללכת מעצמם בלי שליחת יד עכ"ד פח"ח. אף שלא שמעתי אותו כ"כ באריכות אך הבנתי שזה כוונתו והוא מסכי' לדברינו. וע"ז הענין אמר באבימלך כשאמר הגוי גם צדיק תהרוג כו' כי בתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת והשיב לו הקב"ה גם אני ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי ופירש"י גם אני ידעתי כי בתום לבבך אבל נקיון כפים אין כאן כי ואחשוך גם אנכי כו' והוא מבואר לדברינו שאבימלך חישב שזה שלא נגע בה זהו הי' מחמת נקיון כפים שלא יוכלו להושיט עצמם לדבר רע שהוא כנגד טבעם. אמנם הוא ית"ש השיב שזה אינו מחמת נקיון כפיו רק שאחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. והנה נתבאר הענין שבארנו שע"ז סובב הולך מ"ש וצדיק יסוד עולם שהוא תכלית ויסוד העולם וממשיך אותו אחר תנועתו. וז"ש כי ישרים ישכנו ארץ ישכנו שכונ' בארץ והוא מבואר לדברינו. וזהו מ"ש השלם על שלש' דברים העולם עומד כי שלש אלו המה סגולה נפלא' להמשיך עוצם השגחתו העליונ' על העולם ולימוד התורה הוא מבואר בפרקים הקודמים שע"י התורה ימשך עוצם השגחתו העליונ' על העולם. אמנם זה בעוסק לשמה אך אם יעסוק בהם שלא לשמה אזי לא יושגח עפ"י השגחתו העליונ' אמנם יושפע עליו מטוב המערכ' כי העולם הוא בכללו אחת העולם הקטן והעולם הגדול ולכן ראוי שימצא ביניהם יחס גדול ממין היחוס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השנים והנערכים על ערך אחד ויחס אחד לגמרי כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס אשר ביניהם כאשר האריך בזה העקיד' שער י"ב. ואחרי שהדבר המושפע מאת המערכ' אינו בדעת ובכוונ' רק ע"פ הטבע ע"כ לא תדע אם הוא לומד לשמה או לאו רק בהניע טור התורה יניע טור המערכ'. וכמ"ש אורך ימים בימינ' בשמאלה עושר וכבוד ודרשו רז"ל למיימינים בה אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד הוא דאיכא אורך ימים ליכא. כי אורך ימים המה הימים אשר למעל' שבעת ימי הבנין והם נקראים שנים קדמוניות ימי קדם כמ"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם והם הימים הקדומים לבריאת העולם אשר שם מתעצמת עין השגחתו האישיית כמו שביארנו בפ"ה וכמ"ש אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי וע"ז הענין ארז"ל בפ' מקום שנהנו רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמי' חסדך וכתי' כי גדול עד שמי' חסדך הא כיצד כאן בעוסקין לשמה כאן בעוסקין שלא לשמה והוא מבואר לדברינו שהעוסק בתורה לשמה אזי הוא מושגח מהשגח' העליונ' אשר הוא מעל שמים והוא השגחתו האישיית אמנם העוסק בה שלא לשמה אזי הוא ממשיך החסד אשר הוא שמים ולא למעלה מהם והוא טוב וחסד הבא מאת המערכ' השמיימיית. כי באמת מדריגת הטבע אל התור' כמדריגת העבד אל האדון כמ"ש אם בחוקתי תלכו וכמבואר בחו"ה. וא"כ אף בעוסק בתור' שלא לשמה אזי יכרעו לפניו מערכת השמים וישפיעו עליו ממגד שפעם וממבחר הענקתם. או ע"ד כלי הנגון שזכרנו. והנה העבודה הוא ג"כ סגולה נפלא' להמשיך עצם רצון השגחתו העליונ' על העולם וכמ"ש וירח ד' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף עוד כו'. (וכן הוא מטבעה להמשיך השפע' אישיות הלז על העולם כי היא מקשרת ומאחדת כל העולמו' וממשכת רצון הא"ס בכל העולמו' כמבואר בזוה"ק בסוד קטורת כי היא קשורא דמהימנותא. וכן מענין ריח ניחוח דכניש כולהו בגוי' וז"ס אשה ריח ניחוח כמבואר שם ובכתבי האר"י). וכן גמילות חסדים כבר בארנו בפרק הקדום כי היא ממשכת רצון השגחתו העליונ' כמ"ש הצדק' והחסד שישראל עושים שלום גדול ופרקליטין גדולים כמו שביארנו בפרק הקדום. וע"ז אמר המשורר (תהלים סימן י"ז) שמעה ד' צדק הקשיב' רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה משרים שיראה מתוכיות הענין שהתפלל להיות מושגח מענין השגחתו החופפת על השלימים אשר הם מושלמים בג' עמודים אלו כאשר אמר במ"א אל תסתר פניך מעבדך ואמר האיר' פניך על עבדך הושיעני כחסדך. וע"ז הענין העריך גם כאן תפלתו והזכיר איך הוא שלם בג' עמודים אשר המה סיבה מעול' להיות מושגח מהשגחתו המעול'. ועז"א שמעה ד' צדק שהיא הצדקה וגמ"ח שאני עושה הקשיב' רנתי זה רינה של תורה האזינ' תפלתי אשר היא בלא שפתי מרמה והוא במקום עבוד' כמ"ש איזהו עבודה הוי אומר זה תפלה ואמרו על מ"ש אלהא דאנת פלח לי' וכי יש פולחן בבבל הוי אומר זהו תפלה שהוא במקום עבודה. והנה ע"י שלש אלה אשר מטבעם להמשך עין השגחתו העליונ' אני מבקש שמלפניך משפטי יצא שמשפט הצלחתי האנושיית יהי' מלפני אור השגחתך והפועל היוצא מזה שעיניך תחזינ' מישרים שאחרי ההשפע' הלז שופעת בכוונת מכוין ויכולת יכול אזי אתה תשקיף על הצדק והיושר שאני עושה ומפזר ממון להענקת דלים והאביונים. ועי"כ תוסיף לי מעוצם חנותך ומטוב השפעתך משא"כ הנהגת המערכת כי אינה שופעת מכוונת מכוין שתהי' משגחת על הצדק והיושר של בחי' המקבל. וז"ש אדון הנביאים הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ואמר שהוא ית"ש מה שעושה ע"י השגחתו בלי מיצוע הוא שלם בשלימות באין בו שום עוול שיגיע לצדיק שום רעה כי כל דרכיו משפט והמשפט הוא מה שישתתף בו בחי' המקבל ושלימותו וכמ"ש אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואמרו אין מרחמין בדין כי כשם שלא נוכל לומר בו ית"ש שיתגשם מחמת שלא יתחייב זה אמות מציאותו ככה לא נוכל לו' שיעשה עוול מצד טבע יושרו ושלימותו. ויתכן עוד לפרש דברי השלם הלז במ"ש על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח לפי שהסיבות אשר בעבורם יהי' הצלח' או שלימות מה המה שלש הא' טבעיי והב' לימוד והרגליי והשלישית המשכיי והשפעיי. ועל שלש אלה התפלל המשורר באשרי תמימי דרך בפסוקים האלה. וזה תוארם במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך בכל לבי דרשתיך בלבי צפנתי ברוך אתה ד' למדני חוקיך בשפתי ספרתי בדרך עדותיך כו' גמול על עבדך אחי' ואשמרה דבריך. והנה במאמר הכתובי' בפרוטרוט הלא המה כתובים בביאורנו על תהלים. אמנם מה שנראה בהם הנרצה לפי ענינו הוא הסידור הלז ע"ד ג' סיבות אשר ע"י יהי' הצלח' אנושיית. ובאמת ההכרח עפ"י הרוב לכל שלש אלה. והנה הטבעיית היא העבוד' ומעשה המצות כאשר כתבנו שזה כמו כלי הנגון אשר שווים על ערך אחד בהניע היתר מאחד מהם ינוע שני לעומתו. והנה ע"ז אמר במה יזכה הנער אשר הוא מנוער מלימוד והרגליי. ע"כ אין לזכות כ"א בדברים הטבעיים והם מעשה המצות לשמור כדבריך. והנה התפלל ע"ז שאל יטעהו בדרכי המצות. וז"ש בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך ואמר שמאד הזהיר בשמירתם שצפן אותם בלבו אשר הוא מבצר שמור בל יבוא שם טמא. והנה הזכיר בזה ב' סיבות אשר המה הכרחיים לכל פועל ואומן והמה בחי' הממציא והמקיים שעל בחי' הממציא אמר שבכל לבו דרש אותו להמציא הדבר העבוד' הלזו כי פעולת העבוד' הוא לפי רוב התשוקה ועל בחי' המקיים אמר שבלבו צפן אותו לבל ישכחם. והנה על סיבה ב' והוא הלימוד והרגליי אמר ברוך אתה ד' למדני חוקיך ד' שאתה ברוך למדני חוקיך וזכר ד' דברים אשר המה מסוגלים שע"י יתקיים בידו התור' הא' היא הוצאת דברים בשפתים כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. ודרשו רז"ל אימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. והב' היא השמח' בלימודם כי אם הלב פתוח לקבל הדברים כמ"ש ברבה דקמי דפתח בשמעתא אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן ופירש"י נפתח לבם מחמת השמח'. והג' העוסק בהן לשמה ללמוד ולקיי' כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והד' שיהגה וישתעשע בהם תמיד בל יתעיף עיניו מהם. וד' אלו זכר המשורר ועל הא' אמר בשפתי ספרתי שהוציאם בשפתיו. ועל הב' בדרך עדותיך ששתי. ועל הג' אמר בפקודיך אשיח' ואביטה אורחותיך. ר"ל כשאשיח בהם אין כוונתי להתגדל בה כ"א עי"ז אני מביט אורחותיך הישרים. ועל הד' בחוקותיך אשתעשע שאני משתעשע בהם תמיד. וע"כ בעבור ד' סיבות אלו אני מבקש ממך שלא אשכח דבריך. וזה התפלל על שלימות הצלח' אשר בא מפאת לימוד והרגליי. והנה עתה התפלל על הצלח' ההמשכיי והשפעיי. ועז"א גמול על עבדך ר"ל המשך והשפע אתה גמילות חסד וחנות על עבדך שאחי' ואשמרה דבריך. ואמר גל עיני שאתה תגלה עיני ותמשיך מיפעת אורך וזיו אצילותך הקדוש שעי"ז אביט' נפלאו' מתורתך ר"ל שהתור' היא מראה מלוטשה ובה מתרא' כל הנפלאות. אמנם לא יוכל להביט בזה כ"א בעיני השכל הזכים המלוטשים מכל צחנ' וגיעול. והנה בזה אפשר לפרש דברי השלם הלז שכיוון ג"כ אל ג' סיבות ההצלח'. והנה העבוד' היא ענין טבעיי כמ"ש וגם ע"י יבוא השגחת הבורא ית"ש על העולם כי היא מקשרת ומאחדת כל העולמו' מלמטה למעל' ואח"כ יורד השפע מלמעל' למטה וכ"ז ע"י התפלה כנודע מדברי האר"י הקדוש. וכן העבודת הקרבנות מבואר וידוע שהי' ע"ז האופן כמ"ש לעיל. נמצא העבוד' והתפל' שהיא במקום העבודה הוא ענין טבעיי להשגחתו האישיות וע"כ תפלה הוא לשון חיבור כמו נפתולי אלקים נפתלתי כמבואר בספרים. וזה כי ע"י אנו מדובקים בו כאשר ידבק האזור על מתני איש ורצון השגחתו חופף עלינו כל היום והתור' הוא ענין לימוד והרגליי כי הוא ענין חכמ' הלימודיית אשר לא תושג כ"א על ידי לימוד וההרגל. וזהו הלימוד הוא עיקר השלימות ואינו שלימות טבעיי כ"א עיקר שלימותו הוא ההרגל והלימוד והצדק' וגמ"ח הוא ענין המשכיי והשפעיי שעי"ז ימשך השפעתו האישיות מדה כנגד מדה ואין זה ענין טבעיי רק המשכיי ע"י רצונו הטוב ומדת טוב נדבתו וזה שביאר לנו השלם הלז כי השפע' אישיית הלז תושג ע"י ג' דברים אם בדרך טבע שא"צ כ"כ לימוד והרגל כענין העבוד'. (ויתכן עוד לומר מה שהעבוד' הוא ענין טבעיי כמ"ש בחו"ה שהתפל' הוא כלות הנפש ונטות' בעצמה אל הבורא ית"ש בעבור שהיא נגזרת מעולם העליון ע"כ היא תשתוקק לשורש' וכמ"ש בכוזרי ע"ז שאנו מתנועעים בתפלה וכן עבודת הקרבנות עיקרו היא מחשבת הלוים בדוכנן וישראל במעמדן וכהנים בעבודתן שהיו מדבקים עצמם אל הבורא ית"ש ומקרבין עצמם אליו וכמ"ש אדם כי יקריב מכם וע"כ הוא נקרא קרבן שמקרב עצמו אליו ית"ש וכ"ז ענין טבעיי שהנפש משתוקק לקרב עצמו אליו ית"ש בטבעה כמו שטבע כל הדברים לחזור לשורשן כתנועת האבן למטה ואש למעל'. וע"כ הי' הכהן מקריב הקרבן שהכהן הוא בחי' ימין והימין מקרב כמ"ש וימינו תחבקני והבן). ואם על ידי דבר הצריך שקידת לימוד וההרגל והיא התור' ואם על ידי ענין המשכיי והשפעיי כמו הצדק' וגמ"ח. ולדעתי ע"ז הענין אמר הנביא (הושע ב') וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'. שעל הצלח' הטבעיית אמר וארשתיך לי לעולם שענין זה הוא נטוע בטבע הנפש והעולם אשר בהניע הטור מא' מהם ינוע השני. (ולפמ"ש לעיל שענין הטבע הוא כלות הנפש ונטותה אל האישים הרוחניים להדבק בשורש'. גם ענין התשוקה הלז הוא נטוע בנפש לעולם כאשר בל יתהי' שיכור ביין אהבת העולם). ועל ענין המשכיי אמר וארשתיך לי בצדק ובמשפט שתעשה אתה אז אמשיך ואשפיע עליך חסד ורחמים. וכמ"ש ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמי'. ועל הענין הלימוד וההרגליי אמר וארשתיך לי באמונ' שיבא להאמונה החזקה אשר היא נקנית ע"י הלימוד וההרגל במושכלות ועיונים האלהיים וז"ש וידעת את ד' ר"ל שאין הכוונ' אל האמונה שהוא מצד הקבלה כאמונת הקטנים והנשים והפתאים כ"א אמונ' הנקני' ע"י ידיעת השם ית"ש ויתעלה והנה עפ"י דרך הלז יש לבאר מאמרם ז"ל בב"ר פ' כ"ט ונח מצא חן ר"ה ור' פנחס ור' חנין ור' הושעיא לא מתפרשין ור"י ורשב"ל מפרשין ר"י אמר לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שקשר עמו אהבה כך נא' כאן חן ונאמר להלן וימצא יוסף חן רשב"ל אמר משל לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודבקו עד היכן עד שהשליטו כך נאמר כאן חן ונאמר להלן ותהי אסתר נושאת חן רבנן אמרי לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שנתן לו בתו כך נא' כאן חן ונאמר להלן ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים ע"כ. והנה המאמר הזה סגור וחתום אין לו ביאור אמנם מה שיאות בזה לפי עניננו שהמה חלוקים בענין מציאת חן הלז על איזה דרך הי' שדעת ר"י שהי' ענין טבעיי שקשר עמו אהבה מצד יושר טבעו ומזגו וכמו ביוסף שמצא חן ע"ד הטבע של יופיו. ודעת רשב"ל שהי' מפאת הלימוד והרגל וע"כ מלבד האהב' אשר לו מפאת שבא השליטו מחמת יושר לימודו והרגלתו בענינים המושכלים וז"ש שהשליטו ולמד מאסתר שענין מציאת חנה הי' השליט' והממשלה בכל העם. ורבנן ס"ל שמלבד שלימו' הטבע ויושר הלימוד וההרגל בא אליו הצלח' ונשיאם חן ע"ד ההשפעיי. וז"ש שנתן לו בתו והיא השפעת זיו השכל מנועם העליון. וז"ש ושפכתי על בית דוד רוח חן וזה על דרך המשכיי כמ"ש ושפכתי. והנה מה שיש לבאר בזה המאמר על אופן אחר יותר נאות יתבאר בפרק הבא בס"ד ובזה נשלק הפרק: