חינוך בית יהודה· רבי יעקב צבי יולס
פרק ל
אם היות שהנפש הלז' הנתונה באדם היא זכה ומאירה מאין שיעור ותכלית חוייב שימצא דבר עביי וגשמיי בכדי שיעמוד נגד הענין הרוחניי ויתפסו ויתאחזו בה הצורות הנכבדות האלו בל יתפלשו מעבר עבר:
הקדמת הענין כבר העיר ע"ז החסיד בחו"ה ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדול כי מלבי הוצאתי מילין אלו ומצאתי אותם אח"כ בדבריו הקדושים בשער חשבון הנפש פרק ד' וז"ל. וראיתי למשול לך משל קרוב יתבאר לך ממנו דמיון קצת מה שזכרתי לך והוא שתחשוב כאלו אתה במקום וממעל למקום ההוא צורה כנגד הצד שהוא נכחך ואין דרך לך לראותה בעיניך והגיד לך מגיד כי כאשר טס מברזל עשות ותלטשהו עד שתסיר קדרותו כו' ואח"כ תעמידנו נוכח פניך אז יראה לך מן הצורה העליונה מה שנעלם ממך ותוכל לראותה. והצורה עליונ' אשר אין לך דרך לראותה הוא חכמת הבורא ית"ש ויופי העולם העליון אשר נעלם ממנו צורתו ותכונתו. והטס העשות הוא נפש האנושיית והלטישה היא הנהגתה בחכמות ובמוסרי' כו'. והנה ראה כי הענין הלז' ביארנו לעיל בפרקי' במשל קרוב מזה והוא כלי הרואים ועינים שהמה מצד שהם ספירים ומלוטשים וע"כ כאשר תזדכך הנפש ותלטש יושג כל המושכלות. אמנם ביארנו עוד שם ענין הדמות משל לנמשל כמו שהעיין סיבת קבלותה הצורות בעבור שהוא משולל מכל גוון. כך האדם צריך להיות בדעתו שפל וידע כי הוא באמת משולל מכל שלימות. והוא ענין פלא. אמנם מה שנתבאר לנו בפרק הלז' הוא כאשר נלמד מדברי החסיד בחו"ה כי הנפש הלז' הוא המראה הזכוכה. וכשם שנדע מגדר המראה הזכוכיות כי אם יהי' ספיריי וזכה משני צדדי' לא ישיגה המובטי' באופן ויתפסו בה כי היא מתפלשת מעבר אל עבר אך יקח זכוכית ויצפנו מצד השני בדבר עביי מן המחצבי' הקשים ככסף ונחשת בכדי שלא יתפלש צורה הלז אל העבר השני ותשתאר צורה הלז' מחוקה במראה הלז' וכן הענין הלז' בגוף האדם שהוא הדבר העביי שהוא מצפה המראה הספיריו והוא הנפש בכדי שישארו הצורות השכליות מחוקות בה ותתפס אותם בשכלו כ"א הי' רק רוחניות לא הי' לה דבר ממשי שיותפס המושכל בשכל והבן זה. וז"ש איוב מבשרי אחזה אלוה שע"י הבשר אשר הוא דבר עביי המכסה על זכוכית הנפש בכדי שיחזה בה צורות הנעלמות והוא הבורא ית"ש. וז"ש מאחז פני כסא פרשז עליו עננו והכוונ' שבאמת המלאכים שהמה שכליים הנבדלים המה משכילים יותר מאמיתת מציאות הבורא ית"ש ויתעלה אך בעבור רוחניותם וזכותם ודקותם אינו מתאחזת כל כך השכלות האלו בהם אמנם האדם הלז' הוא מאחז פני כסא ר"ל שתופס ומאחז בשכלו פני כסא כבודו וצורתו הרוחניות השכליית. והטעם ששכלו מקפת ומתאחז אותם בעבור שפרשז עליו עננו הוא הגוף עי"ז אין האור השכלי מתפלש מעבר אל עבר רק הוא מתאחז בה. וזה הענין שאמר המשורר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח [תהלים ט"ז] והכוונה שהוא ית"ש הוא נגד האדם ומימיני לבל אמוט אמנם הוא התפאר בתכלית הנשגב הבא מזה כי כאשר המראה הספיריית תעמוד נכח ה' הוא ית"ש יתפלש אורו וזהרו בו ומצד המכסה המעביי והוא הגוף תתפש בו מאורו וע"כ ישמח לבו ויגל כבודו. וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד שעי"ז אחזה אותו ע"י נפשי שהוא המראה הספיריי לכן שמח לבי אף בשרי ישכון לבטח כי על ידו בא לי התועלת הנשגב הלז' שיתפס בי מאורו וזהרו. אמנם זה הענין כאשר לא ישים מכסה עביי מאוד עד שלא יתראה בה כלום מצד עכרותה וקדרותה רק שיהי' ג"כ נקי וטהור רק שהוא דבר מקשיי ממחצבים שאין מטבעם להיות זכוכים וספירים שיהי' האור מתפלש על ידיהם כך צריך האדם שלא יעבה וילכלך חומרו בגיעולי החמדות והקניני' המדומים כי אז יהי' חשוך וקדור בל יראה גאות ה'. ועל זה אמר ישר יחזה פנימו ר"ל שהאדם הישר הולך בתום בכח ה' דרכו אזי יחזה פנימיות הבורא ית"ש וע"ז הענין אמר הי' דבר ה' אל אברהם במחזה ר"ל ע"י הנפש האלהית אשר הוא כמחזה ספיריי. וז"ש אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה כו' פה אל פה אדבר בו. והכוונה כי כל הנביאים לא השיגו נבואתם מצד הזדככות הגוף ועוצם דבקותו הנפלא בו ית"ש עד שהוא צרור בצרור החיים את ה' אלהיו מאין לו מסך מבדיל כי הגוף נזדכך לגמרי והוא שתול מעולם העליון וידע כל מצד בהירותו ועצמותו ואחדותו בו ית"ש וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה על ובו תדבקון ויתכן באנשי מעלה הזאת יהי' נפשותם צרורה בצרור החיים בעודן בחיים חיותם ייע"ש אמנם ענין נבואתם מצד המראה הספיריי והוא הנפש הזכה הלטושה בלטישת נועם המדות החמודו' ומשוחה בשמן אפרסמון והוא תוה"ק. אמנם נבואת מרע"ה הי' מצד אור עצמותו שקנה מצד הדביקות הנפלא בו ית"ש שלא הי' הגוף מסך מבדיל בינו ובין אלהיו וע"ז אמר אדם הראשון לי נאה לקרוא אדם למה שנבראתי מן האדמה והכוונה שבאמת שמו אדם בעבור שידמה לעליון וזה מעלה הגדולה ושם החשוב מד' שמות שיקרא האדם. ועל זה אמר נאה לקרותו אדם ר"ל שראוי ונאות שאהי' במעלות וחשיבות והמדות החמודו' עד שיפול עלי שם אדם ועל זה אמר נאה ואמר הטעם שנבראתי מן האדמה והוא דבר עביי מקשיי שעל ידו יתפס ויסתבך הצורה המושכלת בו. ועי"ז נדמית לעליון ואם שיפול בזה לב המעיין איך המערכת מראה גשמיית שמתראה בה צורה גשמיי על הנפש הרוחניי שמתראה בה צורות שכליית רוחניית נכבדת שיראה לכאורה שבזה אין הצורך לדבר עביי שיתפס הדבר בשכל כי אחר שהדבר המושכל היא רוחניי אינה נתפסת בשכל ע"י דבר גשמיי אך כשיעיין המעיין בזה בעיני השכל ודקות העיון וההבנה יראה שעניני' הם שווים וערכם אחד. ואביא לך ראי' נכונה על זה מענין המשל שהרגילו החכמים לכל ענין דק ורוחניי כי ידוע לבעלי העיון המעמיקים בעמקי השכל הצלול וכאשר ירצה להוציא ממנו תולדות וסברות דקים שאינם נתפסים כלל בשכל מחמת דקות עניניהם וע"כ הצורך להמשיל הדבר בדבר גשמיי עביי והמושכל יהי' לוטה בשמלת המשל ועי"ז יבין הדבר לאשוריו. וע"כ בעלי השכל הדקים וזכים המעמיקים בעצה התבוניית ובמושכלת העיון לפי רוב חדידות ובהירות שכלם אזי אין המושכל נתפס אצלם בנקל על אמתתו וז"ש בר' מאיר שלא קבעו הלכה כמותו לפי שלא היו תלמידיו יכולין לירד לסוף דעתו לפי שהי' אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים ויראה מן הזרות שיאמר זאת בכיון כי מה החשיבות בפלפול של הבל כאשר הקשה הר"ת על התלמיד ותיק שטיהר השרץ בק"ן טעמים רק שמצד בהירות וחדידות לטישת השכל לא הי' יכול לצמצם המושכל להיות נתפס בשכל כי כאשר יבריק זוהר המושכל אל עבר פני השכל מחמת רוב בהירותו נגוזו ועבר ותעיף בלי אבר אל עבר השני והוא דרך משל ר"ל שאינו השכל מקיפה ומאחזתה והבן. וכן החוש מעיד כאשר ירצה האדם לראות דבר חד הראות או דבר גבוה או רחוק אזי יעצים עיניו והטעם שיצמצם כח הראות אל מקום קצר בכדי שישיג המובט. כן השכל אנושיי בעבור אשר הוא מצומצם בקיר קטנה ככף איש במשכן המוח והיא טוח סביביו בטיט החומריי אזי ישכיל דבר. ובבעלי השכל הרחבי' והחדים אזי צריך לצמצם הדבר ויעבה אותה יותר ויותר. ובזה נשלם מה שרצינו לבאר בזה הפרק: