אור ברסלב

חינוך בית יהודה· רבי יעקב צבי יולס

פרק כח

פרק כז

בפסחים פרק אלו דברים אמר ר' יהודא אמר רב כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי כו':

אם היות שהאדם הלז':

חסר

הקודם הוא מבואר כי האדם הלז' אשר הוא משולל ונעדר מכל השלימות אשר מותרו מן הבהמ' אין והוא הדבר הכחניי אשר בו להשיג שלימותו אם ירדוף אחרי' כאשר ביארנו בפרק י"א מחבורינו זה. הנה משפלותו ודלותו הוא מוכן לקבל כל השלימות האפשריות הן אפשריות קרוב הן אפשריות רחוק זולת הנמנעת מחוק האנושיי וזה הענין ביארו רז"ל בב"ר פ' ט"ז ששאלו מלאכי מרום להבורא ית"ש האדם זה שבראת. מה טובו אמר להם חכמתו מרובה משלכם כו' הביא לפניהם בהמות וחיות ולא ידעו לקרוא להן שמות כו' עד שהביאם לפני האדם וקרא לכולן שמות כו'. וכבר ביארנו המאמר הלז' בשערים בביאור רחב. אך תוכן הדברים לפי פשוטיהם אחרי שנעיר ההער' שהעירו המפרשים במ"ש חכמתו מרובה משלכם ולא אמר יתירה או גדול' מהו ענין הריבוי הלז' שהוא נופל על הכמות ולא על האיכות. אך יבואר זה עפמ"ש רז"ל עוד שם בב"ר כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו לכך האדם שנברא באחרונ' שליט על כל הנמצאים שנבראו קודם. ולהבין טעם הדבר על מה ולמה חייבה חכמתו ית"ש להיות הנברא באחרונ' שליט על הנמצאים הקודמים עליו שלפי השכל הפשוטי יחוייב הדבר בהיפוך וכאשר טען הים סוף אל משה שאני גדול ממך שאבי נבראתי בשני ואתה בששי שנרא' מזה שמצד קדימתו בבריאה הוא קודם באיכות וחשיבות המעלה. ולבאר זה נקדים מ"ש עוד שם פ' ל"ח אחור וקדם צרתני. אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות. אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו אומרי' לו יתוש קדמך שלשול קדמך. והנה לבאר זה נאמר כי באמת הנה ידוע כי נשמת האדם היא אצולה מכסא הכבוד ממקום מה נורא הכי נכבד הוא והוא למעלה ממלאכי מרום והנה כשימשך אדם אחר השכל אשר הוא אמצעי בין הגוף והנפש ויתדבק בתוה"ק שהיא אמצעי בין הנפש ובין הבורא ית"ש. והנה זה הסולם אשר מוצב ארצה כרוך בעקבי החומר העכור והוא עולה לרום שמי הצלחה הגדולה והוא הדביקות הנפלא בהבורא ית"ש ע"י שני אמצעי' אלו והוא השכל והתור' אזי עלה יעלה למעלה ממלאכי מרום כי משם מחצב הנשמה האלהית. ואמנם אם ימשך אדם אחר הגוף הנגוף הלז' וימשל כבהמות נדמו אזי יהי' גרוע מכל הנמצאים כי הוא אחרון מכולם בגופו וחומרו. וכבר ביאר בזה העקידה שדבר אשר הצורה יותר בשלימות אזי חומרה יותר גרוע וחלוש כאשר הוא כאשר יפתחו על העץ צורות דקות מנוקבי' אזי צריך לסתת העץ עד שיהי' דק וחלוש מאוד. וע"כ הוא נברא אחר כל הבהמות וחיות בעבור שיזדכך חומרו ויהי' חלש ודק מחומריים הבהמיים וע"כ אמרו כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו כי כל הנברא אח"כ הוא בחומר יותר דק וזכוך וע"כ השפע עליו צורה רוחניות שכליית נכבדת. וע"כ הוא שליט בהם מצד עוצם שכלו ותבונתו וע"כ אמרו כשאדם זוכה אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת כי בהיותו זוכה הנה הנשמה היא עקריית בו והיא עצם האדם ע"כ הוא קדום למלאכי השרת פי עם הנשמות נמלך הקב"ה על מעשה בראשית כמו שדרשו רז"ל המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו כו'. אמנם כשלא יזכה וימשך אחר החומר הנה עיקר אנושותו ומהותו הוא החומר רק הנשמה היא בקרבו וכמ"ש בדור המבול אשר נשמת רוח חיים באפו וכמ"ש רז"ל למה הצדיקים דומין בעוה"ז לאילן שהוא שתול במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו נמצא עומד כולו במקום טהרה. ולמה הרשעים דומים דומים לאילן שהוא נטוע במקו' טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כולו עומד במקום טומאה. וביאור דבריהם כי הנה הצדיק שורש עצמותו הוא הנשמה כי בה הוא נדבק והגוף הוא אצלו כענף ונוף והוא נוטה לעוה"ז וע"כ כאשר יפרד הנפש מן הגוי' נמצא כולו עומד במקום טהרה שעצמותו והוא הנשמה הוא במקום הטהרה וע"ז הענין אמר המשורר ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים כו' והכוונה שנהי' ממתים ידך כמתים על ידך והוא דביקות החלק בכל כי אחר שהוא דבוק בו ית"ש ותשוקתו הנפלאה היא להדבק בו אך הגוף הלז' הוא מונע אותו ומושכו למטה וכל עוד שיחלט הגוף יותר תחזק הנפש להדבק למעל' כי אין לה מונע כל כך כי הגוף נחלט באפיסת כח גופם אזי תסיר המונע לגמרי ויתדבקו אז בחי החיים כאסיפת החלק אל הכל. וז"ש רז"ל לא נאמר גוויעה ואסיפה אלא בצדיקים והכוונ' כי הפי' ויגווע ויאסף בגווע הכחות הגופניות המעכבת הדיבוק החלק בכל כי החום הטבעי הבא מהאודים והדם הוא נקשר ברוח החיוני הבהמיי והרוח הלז' נקשר בנפש החיונית והנפש בנפש האלקית וע"י שלשלת הדיבוק הלז' הוא מושך הרוח השכליי לעצמו בל יעלה ויאחז פני כסא כי הענן הוא המסך המבדיל וזה לרמ"ז מ"ש ולא יכול משה לבא אל המשכן אלהי להיות נכלל באור א"ס בהתדבקות החלק בכל כי שכן עליו הענן והוא הגוף שהוא מסך המבדיל בין אור האלהי לנשמת שדי. וז"ש מאחז פני כסא פרשז עליו עננו שהכוונ' שהוא ית"ש שם באדם שני דברים הפכיים. האחד הוא הרוח האלהי אשר הוא מאחז פני כסא כבודו כי משם חוצבה. והענין השני כי פרשז עליו עננו והוא ענן עתר מרבית התאוות החומריות המבדילים אותו משלימותו. וע"כ בגווע התאוות ואפיסת הכח הגופני אף יאסף אל עמיו ר"ל יאסף החלק אל כללותו. וע"כ לא נאמר זה כ"א בצדיקים אשר המה משתוקקים תמיד אל הדיבוק הלז' וע"כ הכחות הגופניות המה יעלו למקום שורשם כי הנשמ' היא זכה ומאירה מאין גיעול צחנת עוונות ופשעי'. משא"כ ברשעים כי לא הי' להם התשוקה הנפלאה הלזו בחיים חיותם כ"א להבלי העולם וחמודותיו ולא הי' להם רצון אחד שכלי פשוט כ"א פעלו פעולתם לפי כח הדמיון והרצון המשולח פעם ישתוקקו לדבר ופעם הפכו. וע"כ אמר ואת נפש אויבים יקלענה בתוך כף הקלע. כי מבואר בזוה"ק בשם ספרי הקדמונים כי כל דבר אדם מושך ברצונו ותשוקתו וכפי תשוקתו ככה ימשוך עליו ואל אשר יהי' הרוח שלו ללכת שם ילך ושם יהי' וכל דבר יכול אדם לימשך ולהשיג ברצון. וע"כ הצדיקים שרצונם כל ימי חייהם לדבוק בו ית"ש במותם יעשה התשוקה הלז' ושם ישכנו על גפי מרומי קרת. אמנם הרשעים שבחייהם יש לנפשם כמה נטיעות מקצה אל הקצה לפי רצון המשולח ובולמס התאווה אזי כאשר יפשוט הנפש המגועל הלז' מן הגוף הנה יש בנפשו נטי' מן הצד אחד אל הצד אחר שהוא הפכו ע"כ המה מתגלגלין כאבנא בגו קוספיתא כי כל רצון יטה אותו אל אחד מהקצוות והוא חמר גמל וע"כ העתיר אל זה שיהי' ממתים ידך במיתת הנשיקה שמדבקים בו ית"ש שבאמת אינם מתים רק דלגבי עלמא נחשבים כמתים וכמ"ש גבי אליהו כיון שלא ראה אותן לגבי דידי' נחשב כמת. וז"ש ממתים מחלד שאינם מתים רק מארץ הגשמי הלז' הנקרא חלד. אבל באמת חלקם בחיים. ר"ל חלקם שבחרו בו והיא נשמה שבחרו בה בחייהם וזהו חלקם ומנת כוסם וזהו בחיים בעולם העליון. או יאמר חלקם ר"ל הנשמה שהיא חלקם נדבק בחיים והוא הבורא ית"ש חי החיים. והוא התדבקות החלק בכל. אמנם הרשע הנה שרשו ועצמותו הוא הגוף שבו בחר ואיוה למושב לו והוא במקום טומאה ונופו היא הנשמה שהיא אצלו כנוף כי נשמת רוח חיים באפיו. וכאשר כתב בזה השל"ה הקדוש במס' פסחים כי זהו ההבדל במ"ש בתחיל' בברכת אלהי נשמה שנתת בי ואמר אתה יצרתה בי ואתה נפחת בי. ואח"כ אמר ואתה משמרה בקרבי ואמר כי בראשי' הבריאה הקודם החטא הי' עיקר הנשמה והיא אצולה ודבוקה בו ית"ש ומתעצמת בו עד שהוא עיקר האדם. אך אחר החטא הנה הגוף החומרי הלז' הוא עיקר האדם והנשמה נתונה בקרבו ועי"כ הוא גרוע מבהמות כי גוף האדם הוא גרוע וחלוש מגויות הבע"ח כאשר ביאר זה החסיד בחו"ה שער עבודת אלהים וזכר שלש' מעלות אשר יש לגויות הבהמה יותר מגויות האדם וז"ש אם לא זכה אומרים לו יחוש קדמך או שלשול קדמך. והנה ע"ז הענין מה ששאלו מלאכי השרת את הבורא ית"ש על האדם שהוא נבזה וחדל אישים והשיב להם חכמתו מרובה משלכם. יתיישב אי"ה עפ"י מה שנקדים הצעה קטנה בפרק הבא אחר זה בס"ד:

תוכן העניינים

חינוך בית יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה