חינוך בית יהודה· רבי יעקב צבי יולס
פרק כו
בפ"ק דסוטה ואת דכא ושפל רוח. ד"ה ור"ח חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דבא ומסתברא ממ"ד אני את דכא שהרי הניח הקב"ה את כל ההרים והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה אמר ר' יוסף לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני:
אם היות שכתבנו שענין ההנהג' האישיית הלז' היא נדמה לאור ע"כ נשכיל ונבין ממוצא דבר אופני הכנותינו לקבל האור הגשמי הלז' בעיני בשר ככה נדע איך יהי' סיבה ההכניית והפעליית לקבל האור הלז' רצוני שיתפלש הדרך להיות שופע מבלי הכנותינו כדמיון אור הגשמי:
הקודם הוא מבואר כי כבר כתבנו בפרק ט"ז שענין הנהגה האישיות הלז' נקרא אור בעבור החמש' יתרונות שנמצאו באור הלז' שימצא ג"כ ביתרון הנהגה האישיית הלז'. אמנם עיקר ההנחה וגדר שבעבורו נקרא אותו אור בעבור שהוא נדמה לאור שהוא יאיר אורו על מקום חושך ואפילה שאין בה שום הכנה ונטי' באופן שיקובל ויתייחס האור לה אמנם הוא חושך שהוא ההיפוך מן האור ואעפ"כ הוא שופע ותאיר בו ביתרון ממה שיהי' במקום אשר מתייחס לאור הלז' כי אז יחשך אורו כמ"ש שרגא בטיהרא מאי מהני. כן הענין האור השפעה האישיות הלז' שהוא שופע על מי שאין בו שום הכנה לקבל אור הלז' וכמ"ש לעיל בפרקים. וע"כ נשכיל ממוצא דבר והמה כלי הרואים העיני בשר אשר המה מקבלי' האור והבהירות המאור הגדול וכבר כתבו החוקרים שענין ההשגת האור ע"י כלי המובטים הוא שהעינים המה כלי מלוטשים נעדרי המראות והגוונים וע"כ יקבלו כל מראה וכל גוון שיעמוד לנגדם וישיגו הצצת האור ע"י הכלי הלז בעבור שהיא נעדרת הגוונים תקבל כל אור וכל גוון המאוריי שתעמוד למולם כן הענין באור השפעה האישיית שתופיע לעיני שכל נפש האדם אם הוא כלי מלוטש ומזוכך בלתי מגועל בצחנת ודופי השאור שבעיסה אשר הוא בעכרינו והוא מעודר הגוונים שבל יחשוב בנפשו שכבר הוא קיבל גוון הראוי להצלת האמת ויחזיק עצמו שהוא כבר קנה שלימות מה שאם יחזיק עצמו לזה הנה לא יציץ עליו האור הלז' שהוא אינו מושג כ"א לעיני שכל המלוטשים מתאוות החומריות המטיפים השכל וגם המה מעדרים הגוונים שהכיר בעיני שכלו שעדיין לא התחיל לקנות השלימות האנושיי ואם כולו הפך לבן טמא הוא כי אם ידמה שאודם העונות כבר נלבן כשלג טמא הוא. וכמה יצדק לזה מאמרם ז"ל בחלק דצ"ב אר"א לעולם הוי קבל וקים א"ר זירא תנ"ה בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו עכ"ד. והכוונ' מבוארת לדעתינו כי אחרי שאור השפעה האישיית הלז' הוא נדמה לאור הגשמי כמו שהאור הגשמי לא יאיר כ"א באפילה. ר"ל ששם יתפלש אורו ויבריק זיווה משא"כ במקום האור לא יופיע אורו כמ"ש שרגא בטיהרא מאי מהני כן האור השפעה האישיית הלז לא תופיע כ"א למקום אופל ר"ל למי שמחזיק עצמו לחושך ואופל אין נוגה לו בנר מצוה ואור תור' כי יודע גודל פחיתותו לעשות הדבר בשלימותה אז יופיע עליו האור האישיי וחי וקיים לנצח. וז"ש הוי קביל וקיים. ור' זירא הביא ראי' עוד יותר כי למי שמחזיק עצמו לאין ויודע חסרונותיו אף אם הי' לו מדות פחותות כי א"א לאדם הלז' להיות מוחזק בשלימות מבלי מחסור אעפ"כ אין מדקדקין אחריו כ"כ כמו בבית אפל שאין פותחין בו חלונות לראות את נגעו כי המעלה הלזו והוא הענוה היא מחסם ולבוש לאדם בל יראה דפיו וגיעולו. משא"כ אם יחזיק עצמו לשלם בדבר מה הנה אזי יראה יראה פחיתותו ודופיו ורשעו על פניו יענה כמ"ש רז"ל שלש' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה כו'. ופי' רש"י בעבור שסומך על זכותו ומפעלותיו וחושב שהוא שלם בשלימות מה אזי מזכירים עוונותיו. וזה הענין שמעתי ממורי הקדוש הרב המפורסים מוהר"י נ"י שזהו מ"ש אדון החכמי' ה' אמר לשכון בערפל ר"ל שהוא ית"ש שורה על מי שהוא אצלו קבל וחשוך בערפל אזי השכינ' שומה עליו שהוא ית"ש שוכן את דכא. ואמר שזהו מ"ש הקב"ה למשה שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים והשיב לו הש"י כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך שהכוונ' שזהו שאמרת מי אנכי שזה מורה על גודל שפלותך הגם שדברתי עמך וסרבת בך לילך בשליחות ואעפ"כ לא גבה לבך ולא רמו עיניך ואתה נשאר בשפלותך. זהו האות כי אהי' עמך שאני שוכן את דכא ושאנכי שלחתיך בשליחות זאת אחר שאתה במדריגה רמה זאת היא עלתה על כולנה עכ"ל פח"ח כי באמת הפקח והנלבב כל עוד שייטיב הבורא ית"ש עמו עוד ביותר תשפיל דעתו כמ"ש רז"ל לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כו' אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר למשה ולאהרן אמרו ואנחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל עכו"ם אינו כן נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר כו'. והכוונ' כי בעבור שמרגישים גודל האור האלהי הנשפע עליהם הנה עי"ז ימעיטו בעיניהם מכמה פנים הפן אחד בעבור שבהשגתם האור האלהי הנשפע עליהם הנה בהצצתם באור הלז' הכי נכבד ישיגו יותר ויותר מאמיתת מציאותו (וכמ"ש וירא את היד הגדול' וייראו העם את ד' ויאמינו. ר"ל ע"י היד הגדול' שהוא השגחה אישיות ראו את ד'. ר"ל שהשיגו יותר אמיתת מציאותו ובאו לאמונה שלימה בד'). ואז יפחדו ויבושו ותפול עליהם אימתה ופחד מרוב רוממותו וכמ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התור' והאיך היא הדרך ליראתו בזמן שיתבונן אדם בברואיו ויצוריו הנפלאים ויראה שהוא ברי' שפלה ואפילה עומדת בדיעה קלה ומעוטה לפני תמים דעות כו'. הפן הב' בעבור השגתם האור הלז' הכי נכבד הוא ועוצם חיותו את כל המעשים והברואים והנמצאים מבלי מעשה שקדם להם עם רוב רוממותו אזי ידעו שבלתי אפשרית לצאת ידי חובת עבודתו. ועי"ז תשפיל דעתם ותמעט ערכם בעיניהם. הפן הג' בעבור שהוא יודע מטוב הבורא ית"ש שהוא משרה טובו וחנותו על השפלים והנבזים וע"כ כאשר ישפיע עליו טובה לא ידין דינו למזור ולתרופה הכי יכבד הוא אשר הוא ית"ש שופע עליו מרב טובו וחנותו. אך ידע כי מרוב שפלותו וקלותו והוא נבזה בעיניו נמאס והוא ית"ש משתמש בכלים שבורים כי בעבור שהמה שבורים ואם לא ישגיח עליהם יפסד מציאותם כן הענין הלז' על עוצם השגחתו על מין האדם בעבור שהוא כרוך בעקבי ההעדר ונכון למועדי הרגל. וז"ש המשורר ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני ר"ל שאם שראיתי שהוא ית"ש מופיע עלי אור יפעת זיוו וזוהר קדשו הנה לא בזה גבה בי ורמו עיני ולא הלכתי בדרכי העיון וההתבוננות לעיין על הגדולות והנפלאות שאומר שזה ממני מצד שלימותי. וז"ש ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות שלא הלכתי בשיטה זו שאומר שזה ממני ומזכיותיי רק אם לא שוויתי ודוממתי ר"ל שדמיתי אותי מרגשת גלי הים מהגאווה והגבהות כי דלו למעל' באומרם כי זה מצד שלימותי ודוממתי נפשי בזה כי אני נחשב כגמול עלי אמו כי האם תשגיח ביותר השגחה פרטיית על הגמול עד שתניק אותו משוד תנחומי' ומזיז כבוד עצמותה ואין ספק שאין זה מצד מעלת היונק הלז' כי הוא נמשל כבהמות נדמו רק מצד הפחיתות והגריעות שלו כי לא יוכל ללעוס המאכל גם לא יקבל את המאכל בידו על כן צריך לשחות עצמה ולהניק אותו ממיץ חלבה כן כגמול עלי נפשי שמצד פחיתותי ושפלותי צריך הוא ית"ש להשגיח עלי בעינא פקיחא דילי' בכדי שלא יתבטלו ויפסדו מעשה ידיו וז"ש בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם שבשעה זו יש להם הוכחה על שפלותם ופחיתותם. הפן הד' כי מרוב טובה וחנות בשעה שבא לו שפע האישיית מהבורא ית"ש וירגיש בנפשו הנה אז יתלהב נפשו כשלהבת העולה מאלי' רשפי' רשפי האש האהבה הבוער בו והוא עצור בעצמותיו ויחשוב לעלות למעל' להכלל באורו העליון. והנה כשירים נפשו בזה הבחינ' אז תיכף יוסג אחור מרוב האימה והפחד כמ"ש ענין זה בפרק ז'. אזי בשעה זו שנתתי להם גדולה ויתעורר האהב' העזה ומתיקת הנועם העליון ואז ישפיל עצמו ויירא ויפחד. כאשר שמעתי ענין זה ממורי נ"י שזה הענין שאמר בתנא דבי אליהו אמר דהמע"ה אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי כי האדם הנלבב כאשר ירגיש בנפשו הערבות והמתיקות מנועם זיו קדשו אזי יראה להפחד וליבוש כי הענין העריבות הזאת הוא ענין אלהי שנשתלשל מזיו קדשו והוא הארת פני המלך באור החיים ויפחד ממלך העליון שמתעצם בו כי הערבות הלז' הוא חבוי' וטמונה בחדרי לבו. וז"ש אני יראתי מתוך שמחתי כשבא עליו השמח' והערבות הלז' הוא ירא לגשת אל האלקים שזהו התפלשות אור זיו קדשו. ונועם ערבותיו בתוך חדרי לבו ושרעפי קרביו. ושמחתי מתוך יראתי. כי הירא' הוא מהבורא ית"ש שהוא מצוי אמת. וא"כ הירא' זו הוא ירא' אמיתית משא"כ כל היראות שבעולם שהמה שקר. ועי"כ כאשר ישיג האדם הירא' אמיתית והוא יראת הבורא ית"ש ראוי לו לשמוח כחפץ נחמד מהו יקר ונעים כזה והוא האמת שהוא יקר מכל המעלו' ומדות החמודות כמבו' בעקדה שפי' אחד הזהיר לאדם להשיבו מדרכי מעוייו ושחיתותיו ונתן לו תרופה אחת שידבר אמת ובזה הי' ניצול מכל מדות מגונות כמבואר שם. וז"ש בשעה שאני משפיע להם גדול' הם משפילים עצמם לבל יהרסו לעלות אל ה' בשלהבת האהב' העולה מאלי' במסילה ההולכת בית אל חי החיים. והנה בזה מבואר אמתת הקודם ומנמשך כי האור השפעת האישיית הוא רק בעיני שכל המלוטשים ונעדרי הגוונים והשלימות שיחזיק עצמו בהם כאשר האור הגשמי לא יושג כ"א דרך כלי הרואים המשוללים מכל גוון והמה מלוטשים. אמנם אם יהי' לו שום מראה ותמונה לא יקבל צורה ותמונה זולתו. והנה יתבאר לנו עוד מאמר אחד ממאמרי רז"ל המדברים בשלימות המעולה החמודה הלז' ואייחד לה פרק בפני עצמו: