אור ברסלב

חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן מח

סימן מז

באונס שראה באשתו ערות דבר.

שאלה אונס שראה שזנתה אשתו ואין עדים בדבר אי אמרי' שויא אנפשיה חתיכה דאסור' ונאמין לאוסרה עליו או לא כיון דאסור לא יוכל שלחה רביע עליה.

תשובה הן כל יקר ראתה עיני אמרי קדוש הרב המופל' כמהר"ח אבואלעפי' בכר דוד זלה"ה במכתב למד מכתיב' ידו יד הקדש ארי עלה ונסתפק ספק זה וכתב וז"ל ונרא' דכל כה"ג אינו נאמן לאוסרה עליו ומנא אמינא לה מההיא דכ' הר"ן בחידושיו למסכת נדרים גבי מתני' דהאומרת טמאה אני לך שהקשו דלמשנה אחרונה איסור שבה להיכן הלך ותירץ שם משם אחרים יע"ש. הרי דמשום דמשועבד' לו אינה נאמנת ולא אמרינן שויא אנפשה חתיכה דאיסור' ה"ה והוא הטעם בנ"ד נמי כיון דמשועבד לה מן התורה בעשה ולא תעשה לא אמרינן שויא נפשה חתיכה דאיסור' וברור. וכן מצאתי לרבינו ישעיה ז"ל בחידושיו לקדושין עלה דההיא דיהודית דביתהו דר' חייא (דף י"ב) שהקשה דאמאי לא מהימנ' לשוויי עלה חתיכ' דאסור' וכדתנן היא אומרת קדשתני דאסורה בקרוביו מטעמא דשויא עלה חתיכה דאסור' וניח' ליה התם משום דלא אגידה ביה מהימנ' לדידה משום חתיכה דאסורה משא"כ בההיא עובד' דיהודית דאגיד' ביה ומשני אסור' לגביה לא מהימנ' ע"כ דעתו ז"ל כדעת אחרים שהביא הר"ן ז"ל כמבואר וכן הוא סבר' תוס' רי"ד שם יע"ש. והרב הגדול מהר"י מ"ט בתשו' ח"א סי' נ"ב הקש' אטו משום דאגידא ביה לא שויא נפשי חתיכה דאסורא הא אמרי' הנאת תשמישך עלי אסור' דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמר' טהור' אני אמרי' פ"ב דכתובות דאם לא נתנ' אמתלא לדבריה דאינ' נאמנת דשויתה נפשה חתיכה דאסור',. ואגיד' ביה עכ"ל הרב מהר"ח אבואלעפיא ז"ל בכר דוד שראיתי בכתב ידו יד הקדש בקונטרסים שכתובים בו מידו המלא' עניני' שונים. ורואה אני הדל שכ' שמצא דברי רבינו ישעיה בחידושיו ונרא' שמצאם דרך מציא' בתשובת מהרימ"ט דמייתי אח"ך דמהרימ"ט הביא דברי רבינו ישעי' בחידושיו. וכ' עלה וכן היא סברת תוס' רי"ד. ובמטו מיניה דמר מדבריו מוכח דחי' רבינו ישעיה ותו' רי"ד תרי הוו ואגב שיטפיה כתב כן דתוס' רי"ד הם תוספות רבינו ישעיה דטראני והם חידושי רבינו ישעיה שהביא מהרימ"ט וכך רגיל מהרימ"ט בתשובותיו ובחידושיו לו' על תוס' רי"ד חידושי רבינו ישעיה. ויתכן דהרב מהרח"א הנז' עינו ראה בשו"ת מהריב"ל שסבר דתו' רי"ד הם רבינו יצחק דורא ואזיל אבתריה כי רב הוא גדול ומפורסם לגאון ישראל. ומשו"ה חשב דחידושי רבינו ישעיה לחוד. אמנם כבר הושג מהריב"ל בזה והדבר ברור שהם מרבי' ישעיה כמו שכתבתי אני הדל בקונטרי' שם הגדולים. גם ניכר שהרב הנז' לא גמר דבריו והתחיל לכתוב דברי מהרימ"ט ולא סיים אשר עלה ברוחו רוח חכמה ואטריד מר מענין לענין בקונטריס הנז' ולא גמר ענין זה. והנה מהרימ"ט שם אחר שהביא דברי רבינו ישעיה והקשה על זה הקושיא דמייתי הרב הנז' בשמו כתב וז"ל ונראה דאע"ג דמדינא נאמנת היא לשוייה נפשה חתיכ' דאיסור' הא תנן שילהי נדרים בראשונה היו ג' נשים יוצאות ונוטלו' כתובה האומר' טמא' אני לך וכו' חזרו לו' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלה על בעלה האומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה ונתקש' הר"ן דכיון דמדינא אמר' טמאה אני מתסר' לבעל' כדין משנה ראשונ' היאך התירוה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר וכי איסור שבה להיכן הלך. ויש מי שתירץ דמשום מגדר מילתא מבטלי רבנן איסורא בקום עשה. ועוד תירץ הוא ז"ל דאפקעינהו רבנן לקדושין מעיקר' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובשעה שנאנסה פנויה נאנסה וכל אלו הפרוצים. דחוקים עד מאד. ולע"ד משמע לי דכל שאין איסורא אלא מחמת הודאתה בלבד במלת' כל דהו שרי' לה תדע דהא אמרי' אמרה אשת איש אני וחזר' ואמר' פנויה אני אינה נאמנ' ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וזו הואיל וראו חכמים ונתנו דעתן של נשי' שאומרו' כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלאה דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעל' הלכך אין הוכחה מדברי' וכמאן דליתנהו דמי עכ"ל. וכפי דברי הרב מהרימ"ט הללו לפום ריהטא נרא' דאין מכאן ראיה לנדון שלנו דדילמא דוקא גבי נשים קים להו לרבנן וירדו לסוף דעתן של נשים דאומרות כן כדי לקלקל עצמן ואנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמ' ולכך התירוה אבל זה האונס הבא לב"ד ואומר שהוא ראה דאשתו קלקלה יש לצדד דב"ד יתנו מקום לדבריו ותהא אסורה עליו דידעי רבנן כי אין איש תשש כחו כנקבה אשר יאמר כי הוא זה לאסור אשתו עליו דדעתן של נשים קלות ואנן סהדי שאומר' לקלקל עצמה על בעלה משא"כ האיש ולא אשכחן דהשוו איש לאשה בזה והגם דאגיד בה ולא יוכל שלחה דילמא אין מדתו של איש למעבד הכי וחזר הספק למקומו. ודברי מהרימ"ט מוכרחים לדעת אחרים שהביא הר"ן דמדינא אין האש' נאמנ' לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה וכו' והם בדברי רבינו ישעיה וכמ"ש הרב מהר"ח הנז' ולדעת זה מוכרח לומר כמ"ש מהרימ"ט כמבואר. ונרא' דהרב מהרימ"ט כי מייתי דברי הר"ן לא הוצרך להביא תירוץ אחרים שכ' הר"ן דאתו כמ"ש רבינו ישעיה. והרב הנמקי יוסף בחידושיו למסכת נדרים שנדפסו עתה חדש ממש כ' כתירוץ אחרים שהביא הר"ן אך הריטב"א בביאוריו להלכות הרמב"ן (שנדפסו מחדש שם בקובץ זה) תפס כתירוץ מגדר מילתא וכתב דחזקה דנתנה עיניה באחר אלימא להו וכו' ע"ש. וכ"כ הרב המאירי בפסקי נדרים הנדפסים עתה דטעם עיניה נתנה באחר חזק כל כך שסומכין עליו להתירה בין לבעל בין לתרומ' שאין אשה עשויה לפרסם עצמה בכך אלא שעיניה נתנ' באחר ואע"פ שלאו של זונה ותרומה דאוריתא לחומרא הרי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התור' לתקנה גדולה כזו שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מבעליהן עכ"ל. עיניך הרואות שהריטב"א והרב המאירי ז"ל לשיטתם תלו הדבר דחזק' דשמא עיניה נתנה באחר אלימא טובא. וא"כ אפשר לצדד דדוקא בנשים אתמר דדעתן קלה משא"כ באנשים ועדיין באונס יש להסתפק. שבתי וראה שהחילוק מבואר דלא אצטריכא להו לרבוותא למנקט כי האי לישנא דאלימא חזקה דעיניה נתנה ודעתן של נשים וכו' אלא משום דזו האשה היא אומרת בעצמ' שזנתה והיא חרפה גדולה לשויי נפשה זונה וחוצפא סגיא והו"א דודאי האמת אתה והיא אסורה להכי הוצרכו לומר דידעי רבנן דאלימא חזקת עיניה נתנה באחר למשוי נפשה רשיעתא ודעתן של נשים קלה. אבל הכא בנ"ד שהוא תולה הקלקלה באשתו שזנתה והיא הרשע' והוא נקי וצדיק ודאי אמרינן להיות כי קאי בלא יוכל לזה הטיל בה זוהמא כדי לגרשה ועיניו נתן באחרת וכבר הלא מראש ידענו את האיש כי התחיל בעבירה ואנסה וסירכיה נקיט ובבואו לפני ב"ד אין מאמינין אותו וגם הכא איכא תקנת בנות ישראל שכל א' יעליל על אשתו ובעלמא יוציא ויתן כתוב' אבל הכא דאיכא לא יוכל שלחה אין להאמינו דהוא משועבד לה ועיניו נתן באחרת וראית הרב מהרח"א הנז' לכאורה קמה וגם נצבה. ומ"מ עדיין צריך לברר הדבר כאשר יראה המעיין ואני אמרתי בחפזי. ומידי דברי זכור אזכרנו לדבר חדש שראיתי זה שנים רבות בהיותי באמשטרדם כשנדפס ספר בנין אריאל שכ' משם הגאון אביו ז"ל ח"ב בדף מ' דבדברי הר"ן שכ' בהא דאמרו דטמא' אני לך תביא ראוה דאיסור שבה היכן הלך ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה כמוזכ' לעיל נתישבה תמיהה רבא על דוד הע"ה שאמר לאוריה רד לביתך וכו' שרצה דוד הע"ה להוציא עצמו מעון א"א לפיכך ציוה לאוריה ללכת לביתו ותאמר לו ב"ש שנטמא' וכפי הדין א"צ להאמינ' ומותר' דאפקיענהו רבנן לפדושי מינה ונעקרו הקדושין למפרע והיתה פנוי' בעת שבא דוד זהו תורף דבריו הלא בספרתו באורך. ובעת ההיא פקפקתי על דברי הגאון ז"ל חדא דהרי הר"ן דחה טעם זה וקיים דברי אחרים שהביא שם. ותו הגם דבימי דוד הע"ה היו מקיימין מילי דרבנן הרי משנה ראשונ' בזמן התנאים קרוב לאלף שנים אחר דוד הע"ה האומרת טמא' אני לך תצא ונוטלת כתובה. וזה שכ' הר"ן הוא למשנה אחרונ' דוקא. ונתבטל מעיקרו הישוב הזה. ולעיקר התמיהא לק"מ דאנוס' מותרת לבעל ולבועל כמ"ש פ"ק דכתובות. ולמאי דמשני התם כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו אין כאן עון א"א כמ"ש התוס' שם וגם דעת דוד המלך בבואו שיהרוג לאוריה עכ"פ כמ"ש בשיטה מקובצת שם. ועוד איכא למימר דדוד הע"ה ידע שפיר דב"ש לא תאבה ולא תשמע אליו. אך רצונו הי' שיתיחד אוריה כהלכת גוברין עם נשיהון. ומאן דחמא חמא דאוריה היה עם אשתו ביחוד יס"בור ול"ו ידע כאשר בא אל ב"ש. וכבר בעניותי אנא נפשאי כתבתי בזה בס' הקטן דברים אחרים דף מ' ודוק במילי דצעי"ר הכא והתם הדק הטב. ושמעתי שהרב מהר"ר יהונתן הביא ראיה מזה למה שהתירו לקראי שיקדש שפחה על תנאי וכו' (ע' במוצל מאש דת סי' ס"ח) דהנ' הרא"ש הקשה סוף נדרים אומרת גרשתני אמאי נאמנת ניחוש שמא עינוה נתנה באחר ותירץ הכא באומרת טמאה מגרש' ונשא' לאחר בהתר אך אומרת גרשתני אם תנשא לאחר כל ימיה בעביר'. והשתא קשה על התר הקראי שיקדש שפחה על תנאי דאם איתא להתר זה האומרת טמא' אני לך יתן גט על תנאי דאי אמת שנטמא' יהי' גט ואם לאו אינו גט ושוב. אינה יכול' לינשא דכל ימיה בעביר' כמ"ש הרא"ש אלא ודאי לא מהני עכ"ד. ולי ההדיוט לא שמא מתיא דבאומרת טמא' אני לך היא סובר' שיגרשנ' ותנשא בהתר. ואח"כ כשבעל' נותן לה גט על, תנאי מתבייש' לחזור בה דמקיימ' דעיני' נתנה באחר ולהכי בעל כרחה באיסור כל ימיה. משא"כ בקדושי הקראי לשפחה ודוק כי קצרתי. והרב מהר"ר אברהם ברודא ראש ישיבה חקר בזה שכ' הר"ן דטעמא דאפקעינהו רבנן לקדושין הראשונים וכו' דאם תטעון האשה טמא' אני לך ונטול' אני מכל היהודים לא הועילו בתקנתם דלטמא' בעי אפקיענהו וא"כ איך יפר חלקו לתקן מה שאמרה נטול' היא והלא לא יש קדושין עכ"ד. ואני בעניי אומר שכבר. הר"ן דחה ענין זה של אפקעינהו והנ' הרב ז"ל קבע דבריו לתירוץ אפקעינהו. אך לטעם מגדר מלתא שכתבו הרשב"א והריטב"א והרב. המאירי דאלימא חזקה דעיניה נתנ' באחר וכו' כמש"ל. הנה אם זו אומרת טמא' אני לך ונטול' מכל היהודים יש להסתפק דאיתרע חזק' עיניה נתנ' באחר שכבר אמרה נטול' היא מכל היהודים. ואפשר דיוצא' ונוטל' כתוב' כמשנה ראשונ'. או"ד לעולם עיניה נתנ' באחר ורוצ' שיגרש אות' והיא סוברת למצוא פתח להתיר לה אסרה אשר אסר' על נפשה מכל היהודים ותנשא. ועל כן תביא ראיה. ויפר חלקו. וצריך להתישב בדבר.

תוכן העניינים

חיים שאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה