אור ברסלב

חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן מג

סימן מב

ג'ם זו לטוב זכרונו' לשונו' הגהות על דרך סימן הקודם. כי אעבור בסך אדדם.

(א) בחול המועד של חג נמצאת אות אחת קרועה בס"ת של החתן וצריך לשים טלאי מבחוץ ולתקן האות אח"ך נראה דאסור חדא דמרן לא חילק בין צורך רבים בסי' תקמ"ה. ואפילו לסברות שהביא מור"ם כאן בנ"ד אינו צורך רבים כי יש ס"ת אחרים. ואין זה אלא צורך יחיד שהוא החתן בעל השמחה. וכד דייקת שפיר אינו צורך יחיד כי זה דבר קל בצנעא ומי יודע שיש לו ס"ת דכמה חתנים לא יש להם ס"ת ואפי' מי שידע אינו מרגיש וכמעט לא מיקרי כבוד תתן שאינו דבר הנוגע לשמח' אלא הוא טפל דטפל. ואעיקר' דמשום כבוד החתן אין להתיר שום איסו' דרבנן והרי גזרו אפי' להגיה אות א' ומה גם שצריך טלאי והוא מעשה אומן בקי ונרא' בעיני שהוא אסור ויקראו בס"ת אחר וע' בא"ח סי' של"ט ובב"י ובמחב"ר סי' מתו"ק וברכי יוסף סי' תרצ"ה ודוק כי קצרתי.

ב כתבו התוס' פ' המקבל דאליהו הנביא זכור לטוב נטמא בבן הצרפית שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר מפני פקוח נפש. וקשה חדא דאין סומכין על הנס ותו דאם ברור לו שיחייהו א"כ לא הי' שם פקוח נפש ואם הי' פקוח נפש לא הי' ברור לו שיחייהו. ויש לפרש דהוראת שעה היתה כדי שיתקדש שם שמים על ידו כענין להקריב קדשים בחוץ הסמוך לזה המעש' שנתקדש ה' על ידו וה"נ איכא חילול ה' שכן אמרה מה לי ולך וכו' ויאמרו העולם כי באת אלי ממש וע"י כך מת ואין חילול ה' גדול מזה ולבסוף נתקדש ה'. א"נ י"ל דמת מצוה שאין לו קוברים הי' והטומא' דחויה. הרדב"ז בתשו' כ"י סי' שני אלפים ר"ג. ומה שהקשה על התוס' לק"מ דהא דאין סומכין על הנס לא נאמר כלפי אליהו זכור לטוב דפשיט' טובא דעושין לו נס. ותו דמקמי שיגע בו ידע בדבר ה' שיחייהו. ומה שהקש' דאם ברור לו שיחייהו וכו' ל"ק דהי' ברור לו שיחייהו אם יתמודד עליו ממש ויכוין בכונותיו ויחודיו. ולא הי' אפשר להחיותו מבלי שיטמא לו ואם יטמא לו ויתמודד עליו ברור לו שיחייהו וא"כ אם לא הי' נטמא הי' פיקוח נפש. אלא שעדיין יש להעיר דאף אם לא הי' ברור לו שיחייהו רק הי' ספק הי' יכול ליטמא דספק נפשות דוחה אפי' שבת החמור' וי"ל דקושט' דמילת' קאמרי. ובס' אסיפת זקנים שיטה מקובצת למציע' שם דף קי"ד כתב משם תלמיד רבינו פרץ כיון שסופו לחיות כחי דמי ע"ש. ומתוך דברי הרדב"ז הנז'. למדונו פי' מאז"ל כי באת אלי בת"ה והמפרשים הרעישו העולם ויש שרצה לומר כי הי' כתוב ת"ה והכונ' תחיית המתים והמדפיסים לא הבינו. והרדב"ז ז"ל הושיטה בקנה דיאמרו העולם ויחשדו כי באת.

ג זבחים מ"ט. תוס' ד"ה יצא לידון בדבר חדש ונסכים לא קרי דבר חדש דדוק' דבר הסותר נשאר מילי קרי ליה דבר חדש. הקשה הרב ברכת הזבח דלקמן הש"ס מייתי בריתא דת"כ דלחם תודה קרי ליה יצא לידון בדבר חדש וזה אינו סותר. ואפשר לו' דכל דבר שאינו בשאר קרבנות אף שאינו סותר מקרי דבר חדש אבל נסכים ישנם בשאר קרבנו' ומשו"ה לא מקרי נסכים דבר חדש ובהא דישנו בשאר מילי חילקו התוס' דאינו סותר אבל מילי דליתיה בשאר אף שאינו סותר מיקרי דבר חדש ודוק.

ד הר"מ הל' יסודי התור' פ"ה דין א'. כל בית ישראל וכו' מצאתי כתוב כל בית ישראל לאפוקי בן נח שאינן מצווין על קדוש ה' זהת"ד. והנה אמת נכון וכן כתב הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל במקראי קדש דף ק"ו ע"ב וז"ל תיבת בית ישראל מיעט ב"נ דהוי בעיא דלא איפשיט' פ' בן סורר ופסק פ"י דמלכים דאין מצוין על ק"ה עכ"ל. וק"ק במ"ש דהוי בעיא דלא איפשיטא דהרי הרמב"ם סבר דאיפשיט' מההיא דנעמן וכדעת התוס' כמ"ש שם מרן בכ"מ וכ"כ הרב פרשת דרכים ריש דרוש ב' ואע"ג דמדברי רש"י שם פ' בן סורר מוכח דלא איפשיט'. מ"מ הרב דקאי לפרש דברי הרמב"ם הכא והביא מה שפסק פ"י דמלכים הול"ל דאיפשיט' בעיין דודאי כן הוא דעת הרמב"ם מדפסק בפשיטות דב"נ אינו מצווה ותו דגירסת רש"י וסברתו תמוה דמפורש בירושלמי פ"ג דשביעית דפשיט מדנעמן ומסיק דב"נ אינו מצוה על ק"ה ובודאי אית לן לאשויי התלמודים אהדדי. הן אמת דלענין מ"ש הרמב"ם הכא כל בית ישראל לכל הדברו' א"ש דלאפוקי ב"נ כתבה גם לדעת רש"י דכל בית לאל מצוין על ק"ה לאפוקי ב"נ דמספק' ודוק:

שם דין ב'. או אנס אשה לבועלה וכו' מצאתי כתוב השיג הרב ר' משה הכהן ז"ל מלוניל תימה למה עירב ג"ע עם שאר עבירות דבג"ע ע"ז וש"ד יהרג ואל יעבור אפי' להנאת עצמן דהא אין מתרפאין בעצי אשרה ואפי' בחולי שיש בו סכנה. ושמא י"ל דבפנויה מיירי וצ"ע עכ"ל וכן פירש מרן בכ"מ והרב לח"מ דבפנויה איירי:

שם דין י"א. אדם גדול בתור' ומפורסם בחסידות וכו' נראה פשוט דה"ה מי שמוחזק בעירו שהוא גדול אף כי באמת איננו גדול ומכיר הוא בעצמו מ"מ כיון דמתחשב הוא אצל ההמון לגדול הוא ח"ה. ובהכי ניחא דרב אמר כגון אנא וכו' ויש להעיר איך רב יאמר על עצמו כגון אנא. וכן הקשה הרב דינא דחיי לאוין ג'. ולדרכנו ניחא דהכונה כגון אנא דמחשיבין אותי לגדול ודוק. ובשאלתות פ' הברכ' גריס בכלהו כגון ת"ח ולא כגון אנא.

שם מכבד להן ואפי' למקלין לו. משמע להרמב"ם דמאי דתנן איזהו מכובד המכבד את הבריות היינו אף למקלין לו ודוק:

ה שם בה' יסודי התורה פ"ו דין א'. כל המאבד שם משמות הקדושים וכו' ולקמן דין ז' כתב דסותר אבן מן המזבח וכו' לוקה מלא תעשון כן וכו' וכן שורף עצי הקדש וכו'. משום דסובר דכל הני ילפינן מלא תעשון דקאי אכל מאי דכתיב לעיל. והסמ"ק מצוה ק"ס כתב שלא למחוק וכו' וראיתי להרב דינא דחיי לאוין ג' דף ג' ע"ד הביא דברי סמ"ק וכ' עליו וז"ל ולא הזכיר שהוא אזהרה לנותץ אבן מן המזבח אולי סובר הרב שר"י בא לחלוק ולו' שאין זה אזהרה לנותץ את המזבח אלא למוחק את ה' וכדעת הרא"ם ז"ל. וראיתי להרב מהר"י אבוהב בפי' התורה פירש כדברי הרמב"ן שהנותץ אבן מן המזבח אינו לוקה אלא דוקא המוחק את השם ולפי דעתו אף המבשל בעצי הקדש אינו לוקה ויש לתמוה ע"ז דבפ' אלו הן הלוקין נראה בפי' דהמבשל בעצי הקדש לוקה וכו' עכ"ל. ודברים ככתבן תמוהים במ"ש משם מהר"י אבוהב דנרא' דכיוון לפי' מהר"י אבוהב הנדפס סביב לפי' הרמב"ן דפוס ויניציא כי אין לנו פי' מהרי"א עה"ת כי אם זה. והשת' דבריו קשים כי מהר"י אבוהב ולא הרמב"ן לא כתבו דהנותץ אינו לוקה כאשר יראה המעיין בדבריהם. ודברי הרמב"ן ומהר"י אבוהב על דבריו ברור מללו ואין צורך להאריך. והקרוב אלי שמ"ש וראיתי להרב מהר"י אבוהב בפי' התור' פירש כדברי הרמב"ן כל התיבות הללו אין כאן מקומם וכצ"ל אולי סובר הרב וכו' וכדעת הרא"ם ז"ל שהנותץ אבן מן המזבח אינו לוקה וכו'. וכונתו להקשות על הסמ"ק דלא כתב כי אם מוחק את ה' ולא כתב נותץ אבן מן המזבח נמי דמשמע ליה דר' ישמעאל דספרי חולק על הנותץ ופסק כמותו וע"ז הקשה דבש"ס דילן מבואר דמבשל בעצי הקדש לוקה. ותיבות הנז' היו כתובו' בגיליון והם שייכות קודם דברי סמ"ק או אחריו. והמעתיק עוית כן נראה. אמנם תימה על תמיהתו על הסמ"ק דמה יוכיח הוכח מדלא כתב נותץ אבן מן המזבח מוכח דסבר דאינו לוקה וכפ"ז ר' ישמעאל חולק וכו' הרי הסמ"ק לא מיירי אלא במצות הנוהגות בזמנינו ומשו"ה לא כתב כי אם מוחק את השם דשייך לזה"ז לא כן נותץ המזבח וכיוצא ולעולם דגם הוא סבר דלקי אכל הני וזה פשוט ועוד לאלוה מלין בכונת דברי הרא"ם שנא כמו שנראה שהבין הרב דינא דחיי הלא הוא כמוס עמדי בקונטריס פני דוד פ' ראה בס"ד.

ו הל' דעות פ"ב דין ד'. אמרו עליו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו. כתב מרן בכ"מ פ' הישן מצאתי כן על ריב"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו עכ"ל. ותמה בשו"ת מקום שמואל ס"ס ס"ה דשם אמרו על ר"א ואמאי לא נקטי' הכ"מ ופשוט דהא דרב הוא מפ"ק דחגיגה ומגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפי' שיחה קלה וכו' עכ"ד. ואין זה תימה כלל דר"א נהג אחר ריב"ז כן כמ"ש שם פ' הישן וכשהזכיר מרן דריב"ז מפ' הישן סגי. וכן כתב בסדר הדורות דף ס"ו ע"א. ותו דלשון אמרו על ריב"ז שלא שח וכו' נקט מרן דדמי ללשון הרמב"ם. אבל ר"א הוא אמר על עצמו כן ואינו כמ"ש הר"מ אמרו עליו. ומ"ש שהוא מפ"ק דחגיגה תימה עליו דההיא בשיחה של שחוק וקלות ראש היא וכמ"ש הרמב"ם לקמן פ"ה דין ד' והזכירה הוא עצמו. ומה דמות יערוך לשיחה בטלה. ותו הר"מ כתב אמרו עליו וההיא מימרת רב. ותו דהר"מ כתב מימיו. ואינו מפורש שם וכל זה הם דברים פשוטים ומבוארים:

אמנם ק"ק דבס' הפרדס לרש"י כ"י ראיתי שמנה עשרה דברי חסידות שהי"ל לרב וכ"כ ס' יוחסין ולא מנה זו ומשמע דכל כי עשרה דבר שבמנין מרז"ל באיזה מדר' או אגדה אשר שנו עשר קדושות שהיו לרב והי"ל למנות מדה זו שלא שח שיחה בטלה כל ימיו. (שם דין ו') ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב. הכי אמרינן במציעא דף מ"ט ופ' ערבי פסחים דף קי"ג. וביומא דף ע"ב כל ת"ח שאין תוכו כברו וכו' וכבר כתבתי בזה בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קנ"ו ושם דקדקתי על דברי הרב פר"ח בנימוקיו בזה ע"ש באורך. ויותר יש לדקדק על הרב פר"ח דסמוך לזה ממש עמ"ש בעלי הכעס חייהם אינם חיים הורה גבר סוגית ע"פ דף קי"ג ואיך לא וכר דשם בדף עצמו אמרי' ג' הקב"ה שונאן וא' מהם המדבר א' בפה וא' בלב כמו שרמזתי לעיל. (שם פ"ד דין ט') והשומים וכו' לא יאכל מהם כלל וכו' הרב מהר"א אלפאנדארי ז"ל בס' מרכבת המשנה כתב דההיא דתקון עזרא לאכול שום בע"ש היינו לפי זמנם על דרך מ"ש מרן לקמן גבי הקזה ע"ש באורך וכן כתבתי בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ר"פ והבאתי דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב פ' קונם יין והיה מנהגם לאכול שום וכו' לפי שהי' מסייע להם לפי מאכלם וארצם עכ"ל והרב מהר"א הנז' לא זכר מדברי הרמב"ם בפירושו הנז':

(שם דין י"ט) א' מאלף מת בשאר חלאים והאלף וכו' לא קאמר ותתקצ"ט מרוב תשמיש ע"ד דאמר רב במציעא דף ק"ז צ"ט בעין הרע וא' בדרך ארץ לרמוז דגם באחד מאלף הנה צור"ף התשמיש וכמ"ש הרב פר"ח. (שם פ"ה דין יו"ד) צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל בשר וכו' כתב מרן בכ"מ דאמרינן התם מי שאין מזגו בריא וחזק לוה ואוכל וכ"כ מהרש"ל בי"שש שם דאדר' יוחנן ורב נחמן סמכינן האידנא ויאכל כדי חזוק הגוף ולא יסגף עצמו כלל אבל לא יעדן עצמו בתענוגים וכתב דמשק אליעזר דאי אנינא דעתיה שרי לעדן עצמו נמי דמקרי ג"כ לחזק גופו. והביא הרב כנה"ג י"ד סימן כ"ח הגהת ב"י אות ה' ע"ש והכל לפי מה שהוא אדם שאם באיזה דבר יוכל לסגף עצמו לכפרת חטאתיו כי אין אדם וכו' הנה מה טוב. (שם דין י"א) ואח"ך ישא אשה וכו' אפשר דאין הקפידא אלא לישא אבל יכול לשדך תחילה ועמ"ש בפתח עינים שם פ' משיח מלחמה. ועמ"ש הרב פר"ח בנימוקיו ודבריו דחוקים ועיין בזהר חדש דפוס ויניצא דף ז' ע"א. (שם דין י"ב) ולא ימכור שדה ויקנ' בית וכו' כיוצא אמרו פ' כיסוי הדם דף פ"ד לא ימכור עתודים ויקח שדה ואמרו פ' האשה שנפלו דף ע"ט פשיטא ארעא ובתי ארעא וע"ש בפירש"י. (שם פ"ו דין ג') והמתכבד בקלון חבירו וכו' כתב מרן פ"ב דאבות ודבריו תמוהים דתנן התם המלבין ומרן עצמו פ"ג דתשובה כתב דלא ידע מקומו וכמו שהק' עליו הרב מהר"א אלפאנדארי ע"ש. והרב פר"ח בס' מים חיים שם פ"ג דתשובה הורה גבר דבירושלמי פ' אין דורשין ובמדרש רבה ריש בראשית היא מימרת ר' יוסי בר חנינא מתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לע"הב. וכת' רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה דף כ"ב (דפוס אשכנז) וז"ל המלבין פני חברו ברבים בפניו והמתכבד בקלון חבירו ונ"ל כי גם זה בפניו עכ"ל ובמ"א כתבתי בעניותי על זה. והן עתה אחר שנדפסו הקונטריסים דלעיל בעת אשר יודפ"ס ועולה דף זה האיר וזרח ס' שאלת שלום פי' שאלתות דרב אחאי להגאון בקי בחדרי תורה מהר"ר ישעיה ברלין נר"ו ושם ראיתי בהקדמתו שכ' דמצא מקור סא דמתכבד אשר מרן ז"ל כת' דלא ידע מקומו והוא נר"ו דק ואשכח בירושלמי פא"ד. וכבר מציאה זו קדם וזכה בה הרב פר"ח כמש"ל. ומדבריו שם משמע דסבר דמתכבד וכו' היינו גם שלא בפניו ע"ש ודוק. ומהרח"ו ז"ל לימדנו דהוי בפניו כאמור. (שם דין ז') חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא וכו' מקשים דזה סברת רב ור' יוחנן פליג עליה וס"ל עד נזיפה וקי"ל דרב ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן. והאחרונים חתרו להשיב הלא בספרתם. ואנן בעניותין הבאתי בס' הקטן ברכי יוסף סי' תר"ח בא"ח קצת מדבריהם ועמדתי עליהם לפי דעתי הקצר' וגם אני בעוניי הלצתי בעד הרמב"ם ע"ש באורך. ומ"ש הרב הנמקי סוף פ' הבא על יבמתו בתוך דבריו עד שיכנו או יקללנו כתיבנא בעניותין התם דכונתו לאותובי בין אליבא דרב בין אליבא דשמואל ע"ש. ועתה ראיתי בחידושי הריטב"א כ"י (שמשם חפר אוכל הר' הנמקי כמש"ל דעל הרוב דברי הרב הנמקי הם מהריטב"א (וכמ"ש הרב כנה"ג בכמה מקומות ועיין יד מלאכי דף קצ"ז) וכבר כתבתי בעניותי בברכי יוסף שם סי' תר"ח אות ה' דכ"כ הריטב"א בחי' כ"י אבל להיות שחי' הריטב"א הנז' היו בשאלה אצלי לזמן קצר ואפשר כשכתבתי זה לא היה הס' בידי) שכת' וז"ל כך מצוה לומר דבר שאינו נשמע פי' לרבים אבל לחבירו עד הכאה כדאמרינן בערכין עכ"ל. הראת לדעת שהריטב"א בפשיטות נקיט עד הכאה כמו שפסק הרמב"ם. ובא וראה תוקף גדול' הרמב"ם אשר רוח הקדש שורה עליו כי מצאתי בזהר הקדוש פ' נח דף ס"ח ע"א וז"ל כל מאן דאזהר לחייב' אע"ג דלא קביל מיניה הוא שזיב ליה לגרמיה וההוא חייבא אתפס בחוביה ועד כמה יזהר ליה עד דימחי ליה הא אוקמוה חבריא עכ"ל. הבט ימין כי פסק הרמב"ם הוא אשר הסכימו התנאים ואוקמוה חבריא עד דימחי ליה ודבר ה' בפי הר"מ אמת ובקונט' ברית עולם צדדתי בזה ע"ש. (וכל שאפשר בידו למחות וכו') הרב שיירי בלשונות הר"מ הביא דברי הרדב"ז ח"א סי' ק"ך ע"ש והם דברי התוס' בכמה דוכתי ועמ"ש בקונט' פתח עינים בשבת דף נ"ה ובס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תר"ח ובספר מחזיק ברכה שם ובס' הקטן ראש דוד פ' נח בס"ד. (שם דין ח') בד"א בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים וכו' יצא להרב זה מבריתא דערכין דף ט"ו יכול לא יכנו ולא יקללנו ולא יסטרנו וכו' מהר"ם מלובלין בתשוב' סי' י"ג. והרב שיירי לא הזכירו. וע"ש בתשובה הנז' מה שהאריך. (שם פ"ז דין ג') ג' עבירות נפרעים מהאדם בעה"ז וכו' ולשון הרע וכו'. הכי אתמר באבות דר' נתן פ' מ'. ואיתיה בירושלמי פ"ק דפאה. (שם דין ה') א' המספ' לה"ר בפני חבירו וכו' תמה מרן אמאי לא פסק כרבא דאמר כל מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא וכו' והרב פר"ח בנימוקיו כתב דפסק כבריתא דת"כ והביאו הר"ש פי"ב דנגעי' שאמרו ומה מרים שלא דברה בגנותו של משה בפניו וכו' והך בריתא מסייע לאביי ומשו"ה פסק כמותו עכ"ד. ויש להעיר כפ"ז אמאי הש"ס לא מותיב מבריתא זו דת"כ לרבא וא"ת דאתי כר' יוסי א"כ ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואביי ורבא הלכה כרבא. ולדעת התוס' א"ש דהבריתא בגנות. ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דאיכא נורא הוי כלה"ר ברמאות ולהכי השמיטו וס"ל כהתוס'. וכל אבק לשון הרע כתבו שלא בפניו מכלל דבפניו אינו לה"ר. וסבר דאיכא נורא הוא אבק ומשו"ה כתב דלה"ר בפניו מכלל דאבק שלא בפניו ופסק כרבא וכדעת התוס' דבריתא דת"כ אתי ככ"ע ובפסיקת' ובספרי אמרו שלא בפניו ק"ו בפני רבים. והרמב"ם סוף ה' טומאת צרעת לא כתב שלא בפניו ע"ש ודוק כי קצרתי.

ז הל' עכו"ם פ"ב דין ב'. ואפי' להסתכל בדמות הצורה וכו' דעת הרמב"ם כתוס' והרא"ש בשבת דף קמ"ט דאיסור הסתכלות בצורה היינו בנעשית לשם ע"ז וכן הוא דעת הסמ"ג לאוין י"ד והטור בי"ד סי' קמ"ב ורבינו ירוחם. אך רש"י והר"ן פירשוה אף בצורה הנעשית לנוי וכ"כ הגאון בעל הערוך בערך פן. וראיתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' ק"ז שכת' וז"ל ואע"גב שהתוס' כתבו דמיירי שעשאו לשם ע"ז ועדיין לא עבדו הרי רש"י והר"ן חלוקים וכל פוסקי הלכות כתבוה סתם משמע דבכל גונא איירי וכן בדין דכיון דטעמא הוי משום שלא יפנו אל מדעתם מה לי צורת ע"ז או צורה אחרת עכ"ל. וק"ק במ"ש דכל פוסקי הלכות כתבוה סתם דהרי הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש והטור ורבינו ירוחם כתבוה גבי ע"ז כדעת התוס'. ושם דין ג') וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה מעשה ה"ז לוקה וכו' כ"כ פי"ט דסנהדרין וע"ש בס' לח"מ ובס' דינא דחיי לאוין י"ד במה שרמז בלח"מ ודוק בדברי הלח"מ. ובס' לב שלם הביא מ"ש החכם השלם כמהר"א קארי וז"ל ופירש רש"ל ז"ל כגון שהית' מכוסה והוא גילה אותה ויש לטעון על מה שהק' התוס' פ"ק דעירובין דאמאי לקי על לאו דאל תפנו כיון דאין בו מעשה ומאי קושיא נימא דמשכחת לה בדעבד מעשה עכ"ל. והקשה עליו דלא דק דהתם באל תפנו אל האובות קיימינן ואיך לא השגיח בתירוץ התוס' דעקימת שפתים הויא מעשה וזהו דוקא באוב ע"ש באורך. ומ"ש בשם רש"י הוא ט"ס וצ"ל רש"ל כמו שתרא' בביאורי רש"ל לסמ"ג לאוין י"ד ע"ש. ומבין ריסי עיני המחבר נרא' דאשתמיטיתיה דברי הרמב"ם בס' המצות לאוין יו"ד דגריס בההיא דעירובין אל תפנו אל האלילים. ומה שהק' מהר"א קארו על התוס' אף דהם גרסי אל תפנו אל האובות כונתו דגם שם משכחת מעש' כמ"ש הרמב"ם פי"א דע"ז דין י"ד דאם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמר' לוקה. ודמי למ"ש הכא קצת. ומשום שהרמב"ם נקט בס' המצות גירסת אל תפנו אל האלילים כתבה לזו כן נראה לישב קצת דברי מהר"א קארו ועמ"ש הריטב"א בחידושיו שם בעירובין ובס' דינא דחיי לאוין י"ד:

(שם פ' עשירי דין ו') אסור לנו להניח עכו"ם בינינו אפי' יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו ז' מצות וכו'. שמעתי מהרב הכולל במהר"ר שלום עמר זלה"ה כי לעיל פ"ח פסק בדין ט' שהגוי המבטל ע"ז צריך שיהי' הוא עובד ע"ז והרי איתי הגתי ביטל עצבי פלשתים בתחילת מלכות דוד הע"ה בירושלם כמ"ש בע"ז דף מ"ד. ואחר זה כמו עשרים שנה ביטל עטרת מלכם כמ"ש בע"ז ואיך הניחו לישב איתי בגיותו כל זה הזמן בירושלם. וממה נפשך מזה נשמע או דגר תושב יכול לבטל או שמותר לשכון גוי בארץ ישראל הפך הרמב"ם עכ"ד. והאמת שהיא חקירה ראויה. ולפי מ"ש הרב מגילת ספר משם הרב מהר"ר יהושע בנבנשת בספרו משמרת המצו' דהרמב"ם לא קאמר דלא ישב אפי' ישיבת עראי אלא בז' עממין ניחא. האמנם האמת ניכר שדעת הרמב"ם אפי' בכל גוי כמו שהבינו מדבריו הראב"ד ומרן כמו שהוכיח הרב מגילת ספר ע"ש. ואפשר לומר דאיתי בא לפי שהי' אוהב לדהע"ה כשהי' אצל אכיש ולכן אחר המלחמ' ראשונ' בתחילת מלכות דהע"ה בירושלם נראה למחנ' דהע"ה וביטל העצבים וחזר לעירו גת וישב שם עד שובו להתגייר ובבואו ביטל ע"ז מלכום דעמון ואח"כ נתגייר והיינו דקאמרו בש"ס גבי מלכום בא איתי וכו' אלמא דלא הוה התם ודוק.

ח הל' ק"ש פ"א דין א'. הקדים וכו' לפי שאין סדר דברכות וכו' מרן ז"ל הביא סוגית ספ"ק דברכו' אמתני' דריש פ"ה דתמיד א"ל הממונ' ברכו ברכה אחת וכת' עלה משמע מהכא דכיון דקי"ל דברכות אינן מעכבו זא"ז מכ"ש דאין סדר לברכות. וכתב עליו מהרח"א בס' מקראי קדש וליתא שמסקנא מא ברכות אינן מעכבות סדר הברכות מש"ה נקט רבינו סדר הברכות אין מעכבות הא ברכות מעכבות זו את זו וצ"ע עכ"ל. וסגנון זה דנקט הרב בקושיתו על מרן לא סליק שפיר דהמסקנא דכתב גם מרן ז"ל הביאה ועלה קאי וכבר הרשב"א בחידושיו שס הכריע דהא הוי דיחויא בעלמא ונקטינן ברכות אינן מעכבות זא"ז כמבואר שם באורך והא הוה פשיטא למרן. אך מאי דקשה על מרן הוא דכיון דרב האיי גאון סבר אין סדר בברכות כהאי דיחויא כמ"ש שם הרשב"א והרמב"ם נקט אין סדר בברכות מהיכן פשיטא ליה למרן בעד הרמב"ם דקי"ל ברכות אינן מעכבות. ותו אעיקרא מאי בעי בהני מילי. ועוד הקשו עליו דהר"מ בפי' המשנה כתב פ"ה דתמיד דהוו אמרי אהבת עולם ואין סדר כהאי דיחויא. והמשתכל יפה בעיניו יראה דלשון מרן מצד עצמו מגומגם שסיים ומ"מ יש לתמוה וכו' ולשון ומ"מ לא א"ש. והדברים מוכיחים שיש חיסור לשון ט"ס. ומ"ש מרן ומ"מ יש לתמוה וכו' ק"ק דלא זכר מ"ש הרשב"א בתשוב' סי' שי"ז וסימן שי"ח ובתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' ר"ב. ועל דברי מרן לכאורה ק' על התירוץ שתירץ מהברכות שהזכיר הרשב"א שם עיין שם באורך. ועמ"ש בקונטריס מחזיק ברכה א"ח סימן ס' בס"ד.

ט הל' תפלה פ"ח. דין ד'. והוא שיהיו רוב עשרה שלא התפללו וכו' פירוש שלא התפללו בצבור שלא יצאו י"ח קדיש וקדושה אף שהתפללו ביחיד גם שמקצתם כבר התפללו בצבור. מר וקציעה א"ח סי' ס"ט ודחה מה שפירש הרדב"ז בח"א סי' רמ"א ע"ש. וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע וכו' מ"ש מרן בכ"מ דנם רבינו סבר כהראב"ד כבר תמה עליו הרב קול הרמ"ז דהרמב"ם בפירוש המשנה כתב להפך ע"ש. וכבר הרב מגדל עז חשב להשוות דעת הרמב"ם להראב"ד ואחר כך הדר מר מכח מ"ש בפירוש המשנה. ומ"ש עוד מרן על פירש"י ולפ"ז לשון פורסין מלשון התחלה או הצעה וכו' כבר תמה עליו בס' ריח שדה דף ס"ט ע"ג וע"ש מ"ש בס' הנזכר עוד ואין להאריך. ואולי יש חיסור לשון בכסף משנה:

י הל' שבת פ"ד דין ד'. א' נתן את האור וכו' (מימי חרפי ודוד הוא הקטן) עיין מה שהק' הלח"מ ע"ש וכבר מהר"י בי רב ז"ל הביאו מרן בכ"מ העלה ארוכה ותירץ יתיב דברי הרמב"ם על מכונ' וכלשון הזה הובא בס' תמת ישרים בשו"ת מהר"ר תם וחתים עלה הרב המחבר תם ן' יחיא ע"ש. ואין ספק כי הוא מההר"י בי רב כמו שהעיד מרן אלא שמהר"י בי רב שלח ענין זה למהר"ר תם והמעתיק סבר שהוא ממהר"ר תם וחתים שמו. וכן נמצא בתשובות האחרונים בענין זה כאשר ראיתי כמה פעמים דהמעתיק עוית. והרב מקראי קדש נר"ו דף ק"ד הקשה על מהר"י בי רב דא"כ מה הקשו פ' המביא שופת הקדרה מאי קעביד ומה תירצו בקדרה חדשה וכו' עש"ב. ואפשר דכונת מהר"י בי רב דהר"מ והתוספת' לבד מיירו בבאו ביחד אך הברית' דפ' המביא אנה"נ דאיירי בזה אחר זה ונותן האור חייב משום מבעיר שהיא מתלבה הגחלת בהליכתו כמ"ש רש"י ואנן קי"ל דאינו חייב משום מבעיר אלא בצריך לאפרו וכמ"ש הלח"מ והיינו דברית' דפ' המביא לא דייקא כהתוספת' לשנות אחד נתן אחד נתן אלא קתני א' מביא את האור וא' מביא וכו' וצם בתוספת' דייק לומר ובא אחר והגיס מאי דלא קאמר בהנך לא כן הברית' דקתני וא' מגיס ואמטול הכין פריך שופת הקדרה מאי קעביד ומשני הכא בקדרה חדשה. ומתוך הדברים נראה שהרב המגיד שכ' וז"ל אחד נתן את האור בריתא פ' המביא ובגמ' שופת הקדרה מאי קעביד וכו' פשיט' דלא דרך בדרך זה דמהר"י בי רב וצריך לדעת כיצד יישב דברי הרמב"ם ואפ' דגירסתו בהרמב"ם היתה כגירס' שמצא מרן שכתוב בה בסיפ' ובא אחר ונתן את העצים ובא אחר ונתן את האור ולגירס' זו לק"מ וכמ"ש מרן בכ"מ. ומ"ש מרן שאינה נראית נסחא זו שאינה מכוונת לא עם הגמ' ולא עם התוספת'. סבר הרב המגיד דאתיא כמו הגמ' דמ"ש הרמב"ם שנים אחרונים בלבד חייבים ולא כתב האחרון חייב כמ"ש בגמ' הוא דרצה לפרש לנו דמ"ש הגמ' היינו בערך הנותנים וכמ"ש מהר"י בי רב אך האמת דשנים חייבים הנותן את העצים והמגיס והבריתא לא חש לפרש המגיס דפשיט'. ומרן הלך בשיטת מהר"י בי רב דמדקדוק דברי הרמב"ם מיירי דנתנו כלן ביחד וכפ"ז אינה לא כהגמ' ולא כהתוספת'. אבל הה"מ לא חש לדקדוקי מהר"י בי רב. ויראה המעיין מה שהקשה עוד הרב מקראי קדש על מהר"י בי רב דיש לישב בדוחק. ומ"ש הרב מהרלנ"ח בתשובותיו סי' כ"א ומהרשד"ם א"ח סי' ג' דיש לדקדק במה שישבו בעד הרמב"ם טובא כאשר יראה המעיין הטב ודוק.

שם ה' שבת פ' כ"ט דין ו'. מדברי סופרים לקדש על היין וכו' זו היא שיטת הרבה מן הראשונים דקדוש דאוריתא היינו בדברים כמ"ש הרמב"ם בריש פרקין. ורבינו ישעיה הראשון בס' המכריע סי' ע"א מסיק דבתפלה נפיק ידי קדוש דאורית' ע"ש באורך. וראיתי להרב גופי הלכות אות רכ"ג שכ' משם רבינו ישעי' בחידושיו לפסחים שהקשה לשיטה זו דכיון דבתפלת ערבית של שבת וצא י"ח קדוש דאוריתא אמאי לא תקון רבנן בתפלה זכר ליציאת מצרים דאמר רב אחא בר יעקב צריך שיזכור יציאת מצרים בקדוש היום כמ"ש בפסחים דף קי"ז ובתפלה שהיא עיקר הקדוש הי"ל לתקן זה וגם ימים טובים ילפינן משבת ואמאי בי"ט אמרו י"מ בתפלה ולא בשבת וכ' הרב הנזכר שהיא קושיא עצומה לדעתו וכמו שהקשה הוא עצמו לדבריו והניחו בצ"ע והאריך בזה ע"ש:

ואפשר דרבוואתא דסברי דעיקר הקדוש מן התורה בדברים ובתפל' נפקי י"ח קדוש דאוריתא מפרשי בש"ס כמו שפירש רשב"ם שם וז"ל צריך שיזכיר י"מ בקדוש היום בין בכוס בין בתפלה ושל שבת בג"ש דפסח ושאר מועדים במה מצינו מפסח הכי גרסינן כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וכתיב התם זכור את יום השבת עכ"ל. ומוכח מדבריו שהוא מפרש מימרא דרב אחא בר יעקב דצריך להזכיר יציאת מצרים בקדוש היום בקדוש דפסח שהרי כתב בין בכוס בין בתפלה אלמא דבפסח קאי שמזכירין יציאת מצרים בתפלה וכן כתב בסוף ושל שבת בג"ש דפסח ושאר מועדים במה מצינו מפסח הרי דפסח הוא המלמד. ולא סבר כדמפרשי רבינו ישעי' והר"ן דימים טובים ילפינן משבת דנרא' מזה דרב אחא בר יעקב בשבת קאי דצריך להזכיר יציאת מצרים בקדוש ושבת הוא המלמד דימים טובים ילפינן משבת. ומשום הכי כתבו רש"י ורשב"ם דה"ג כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וכתיב התם זכור וכו' דהוא קאי בקדוש פסח והיינו דאמר כתיב הכא למען וכו' לאפוקי גירסת הרא"ש דגריס כתיב הכא זכור את יום השבת וכו' דמשמע דבשבת קאי. אמנם הר"ן לא חשש לדקדוק זה ועל גירסת כתיב הכא למען תזכור וכו' פירש דימים טובים ילפי משבת כמ"ש רבינו ישעיה ז"ל. ולדעת רשב"ם דרב אחא בר יעקב בפסח קאי מוכרח דהג"ש אסמכת' בעלמ' דהא קדוש ימים טובים הוא מדרבנן כמ"ש הרב המגיד ומאחר שזכינו לדין דאסמכת' בעלמ' היא נחה שקטה קושית רבינו ישעיה דלא הזכירו יציאת מצרים בתפלה דהיא עיקר קדוש מדאוריתא. דכיון דהך דרב אחא בר יעקב אסמכת' בעלמ' ומדרבנן לא חשו לתקן בתפלה דמדאורית' נפיק בלי הזכרת יציאת מצרים, אכן בימים טובים דהקדוש מדרבנן ומדאורית' לא בעי קדוש תקנו בתפלה נמי י"מ דלצאת הקדוש בעי זכר י"מ דהכל מדרבנן:

ומכלל הדברים יתישבו דברי הטור בסי' רע"א שפירש בפשיטות דמאי דאמרינן בקדוש שבת זכר ליציאת מצרים קאי אמקראי קדש והוא תימא דרב אחא בר יעקב אמר דצריך להזכיר יציאת מצרים בקדוש וכאשר העיר הרב גופי הלכות ומה שתירץ הרב ז"ל לא יגהה מזור. אכן לדרכנו אפשר דהטור מפרש כרש"י ורשב"ם דרב אחא בר יעקב בפסח קאי והוא אסמכת' בעלמ' ודוקא בפסח אמרה וימים טובים אמרינן בפסח דשייכי בהו ולא בשבת ולכן פירש דקאי למקראי קדש. ושוב הביא הטור דברי הרמב"ן דיציאת מצרים מורה על השבת וכתוב בדברות שניות וזכרת כי עבד היית ע"ש באורך. ועמ"ש הרמב"ם בריש אגרותיו ותשובותיו המודפסות מקדם קדמתה ע"ש ולא חש הטור על גירסת הרא"ש דגם לפי גירסתו סובר דלאו דוקא ובפסח קאי מעין דוגמא שכתבנו על הר"ן לעיל:

וחזה הוית להרב גופי הלכות שכ' וז"ל ודע שקושיא זו היא עצומה כפי סברתו דקדוש על הכוס אינו מן התורה אבל הרמב"ם פסק דהוי מן התורה דעיקר הקדוש הוא על היין ובלילה ומוכח לה מההיא דזכרהו על היין בכניסתו וכתבו התוספות דסתם זכירה על היין כדכתיב זכרו כיין לבנון עכ"ל. ומוכח מדבריו דמדאורית' בעי יין וק' דבפירוש כתב הרמב"ם בדין זה איפכא דיין הוא מד"ס וכמ"ש הגהות מיומוניות והה"מ על זה ע"ש והוא מבואר שדעת הרמב"ם דמדאוריתא לא בעי כוס וזה הפך הרב הנז' שכתב כאן ובסוף הלשון דדעת הרמב"ם דקדוש לילה על הכוס דאוריתא ע"ש:

יא הרמב"ם ה' אישות פ"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. בעיא דלא איפשיטא פ' השולח דף מ"ג ונקטי לה לחומרא הרמב"ם והרא"ש שם והר"ן פ"ק דקידושין. ולפום ריהטא יש לחקור דהגם דבתלמודין לא איפשיטא הרי אמרו בירושלמי פ"ח דפסחים רבי חייא בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקידושיו ודכוותא גירש אין חוששין לגירושיו שמואל אמר חוששין לגירושיו אתיא דשמואל כרבי יהודה דתנינן תמן גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין וידוע דהלכה כרבי יוחנן אפילו לגבי דרב באיסורי דהלכת' כוותיה נגד שמואל וכ"ש דרבי חייא קאי כוותיה. ותו דאוקמינן לשמואל כרבי יהודה דפרק הנחנקין והתם קי"ל כרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"ט דגניבה. וכיון דלפום סוגיא ידרושלמי אין חוששין לקידושיו לרבי חייא משם רבי יוחנן הו"ל לפוסקים לפסוק הכי דלא שבקינן פשיטותא דירושלמי משום ספיקא דבבלי וכמ"ש הר"ן שילהי פ"ק דקידושין לדעת ר"ח והרמב"ם בבעית בנו והוא רבו דלא איפשיטא בתלמודין דשבקינן ספיקין ונקטינן כפשיטות' דירו' והנה בירושלמי פרק השולח אמרו קדש אשה ביום של רבו אין חוששין לקידושיו ביום של עצמו חוששין לקידושיו ולא כן אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קדש אשה אין חוששין לקידושיו דכוותה גרש אשה אין חוששין לגירושיו ע"כ וכתב הרב שדה יהושע וז"ל ולא כן אמר וכו' וכן הלכה דאיסורא לא אמרינן לחצאין אלא זכיית ממון בלבד עכ"ל וכפ"ז נמצא דסתמא דש"ס ירושלמי נקיט להלכ' הא דר' יוחנן ודחי ע"ש דביום של עצמו חוששין לקידושיו דבאיסורא לא אמרינן לחצאין וכמ"ש הרב שדה יהושע והדרן לחקירתנו דהו"ל לפוסקים לפסוק כירושל' דאין חוששין לקידושיו כמדובר.

ונראה דטעם הפוסקים שפסקו דחוששין לקידושיו והיא ס מקודשת משום האי דאמרינן בתלמודין פ' החולץ דף מ"ה מי שחציו עבד וחציו בן חורין מהו ואמר רבה השתא עבד כלו כשר חציו מיבעיא ואותיב רב יוסף מדא"ר יהוד' מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו הולד אין לו תקנה ומשני כי אתמר דרב יהוד' כגון דקדיש בת ישראל דנמצא צד עבדו' שבו משתמש באשת איש ופריך והאמרי נהרדעי לדברי הפוסל פוסל בפנויה ולדברי המכשיר מכשיר אפילו באשת איש ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב וכו' אלא כי אתמר דרב יהוד' כגון שבא על אשת איש ונמצא צד חירות שבו משתמש בא"א ומכח סוגיא זו סברי התוספות והרשב"א דמי שח"ע שקידש בת ישראל קידושיו קידושין כמבואר בחי' הרשב"א פ' השולח. אלא דהרמב"ם וסיעתיה ס"ל דהוייא ספק מקודשת ומשום דקידושיו ספק אין לולד תקנה דהוא ס' ממזר והיינו דרב יהוד' דהחולץ וכמו שביאר לדעתם הפר"ח בחי' גיטין ע"ש. מאחר עלות כן נמצא דמכח מימרת רב יהוד' דאמר דמי שח"ע הבא על א"א אין לולד תקנ' מוכרח דלפחות הוו קידושין כשקידש מי שח"ע כמדובר ואמטו להכי לא חשחין אנחנ' על מאי דאיתמר בירושלמי כיון דמגמרין בהחולץ מוכח דלפחות הויא ס' מקודשת כמבואר. וכל זה שכתבנו הוא לפי מה שפירש הרב שדה יהושע בירושלמי דהשולח אמנם זה חזיתי להרב משנה למלך פ"ב מה' קרבן פסח דין י"ג שהביא הירושלמי דפסחים וכ' וז"ל ולא ידעתי מהו דכיון דקידושין לא תפסי גירושין היכי משכחת לה ונ"ל כגון שקידש חציה שפחה וחב"ח וכו' אבל מן הירושלמי דפ' השולח אינו נרא' כן אלא דס"ל לירוש' כסברא דדחי גמרא דידן דקאמר קידש ביום של רבו אין קידושין תופסין בה ביום שלו הרי קידושי' תופסין עכ"ל. והדבר ברור דכונת הרב לפרש מ"ש ר' יוחנן קידש אשה אין חוששין לקידושיו ביום של רבו ודכוותה אם גירש ביום של רבו מה שקידש ביום של עצמו אין חוששין לגירושיו ואתיא הא דרבי יוחנן כמ"ש פ השולח בירושל' קידש ביום של רבו אין חוששין לקידושיו ביום של עצמו חוששין לקידושיו וק"ק על מפרש הירוש' דפסחים בס' קרבן העדה שהביא דברי הרב משנ' למלך וכ' דקושיתו קושיא וצ"ל כמו שפירש הוא בקונטריס ע"ש דפירש פי' זה עצמו שכתבנו והוא עצמו כונת הרב מש"ל וכן פירש מפרש הירושלמי דנשים בס' פני פשה פ' השולח ושם מבואר מ"ש שם ולא כן א"ר חייא וכו' ע"ש. ונראין הדברים שזו כונת הירושלמי ולא כמו שפירש הרב שדה יהושע כאשר למראה עיניו ישפוט בצדק המעיין. ומעתה לק"מ על הפוסקים דהירוש' אתי כסברא דדחי הש"ס דידן פ' השולח ולא קי"ל כוותיה.

יב הל' שחיטה פ"ח דין י"א מן הארכוב' ולמט' מותרת באיזה ארכוב' אמרו בארכוב' שהיא סוף הירך וכו'. פ' בהמה המקש' דף ע"ו איכא תרי לישני ורש"י פסק כלישנ' קמא וכ"כ סמ"ג דף קמ"ג ע"א וז"ל ופסק רש"י כלשון זה אעפ"י שיש לשון אחר שמיקל יותר וכו' עכ"ל ופירש מהריר אייזק שטיין בביאוריו הנדפסים בסוף סמ"ג וז"ל אף על פי שיש לשון אחר שמקל יותר היינו ר' פפא דלק' שמביא אח"ך דמתני מילתא דרב כמו שאמר עולא ואמוראי נינהו אליבא דרב עכ"ל. ועמו הסליח' דתרי לישני הם בדרב יהוד' אמר רב דסתם גמרא קאמר משם רב יהוד' אמר רב לישנא קמא ורב פפא מתני משמיה דרב יהוד' אמר רב לישנא בתרא וא"כ נמצא דהלשונות הם ברב יהוד' אמר רב ואינם אמוראי מסויימין כמשמעות לשון אמוראי נינהו בעלמא אלא הכא הוא סתם גמרא ורב פפא ועיקר פלוגתיהו במימרת רב יהוד'. ואף על גב דאפשר דגם כונת הרב הנזכר כך היא מ"מ לשונו אינו מכוון וגם לשון רש"י בש"ס שם בנסחתנו שכ' דלא חזינן דהדר ביה רב אינו מכוון דלא שקיל וטרי עונא אלא עם רב יהוד' וכן הסמ"ג כתב בשם רש"י שלא מצינו שחזר בו רב יהוד'. וכן כתב בהגהות מיימוניות לקמן דין י"ז. אמנה לשון הגהות הנז' שם קשה להולמו וכבר העיר יו הרב כנה"ג סי' נ"ה הגהת בית יוסף אות ו' וכ' משם הרב דמשק אליעזר דתלמיד טועה כתבו. ומ"ש בישובו הרב כנה"ג והגיה במקום וכן וכו' לא נהיר ולא צהיר מכמה אנפי וגם אנכי איש צעיר עלה בדעתי לישבו בלי הגהה דמ"ש וכן פרש"י קאי אמ"ש הרמב"ם דצומת הגידין בלא רכובה דוקא אלא דבתר הכי הביא שארי' דברי רש"י בחלוקת נשבר העצם למעל' מצ"ה והחולקים עליו וממילא יתבאר דעת הרמב"ם. אבל האמת יורה דרכו דהלשון מוטע' ואינו במקומו. ומ"ש הרב לח"מ בדין זה שה א"ש פסק כאוקמתא בתרא דרב פפא ועולא ע"ש דבריו קשים דהרא"ש לא פסק הכי ואדרבא כתב דבצרפת ואשכנז נהגו כרש"י ומשמע דהכי פסק ודוק בדברי הרא"ש במ"ש בתר הכי גבי ערקום וכ"כ בתשו' כלל ך' סו' ט"ז דכל רבותיו נהגו כרש"י וכ"כ הטור סי' נ"ו דפסק הרא"ש כרש"י וכ"כ האחרונים. הן אמת דכד דייקת שפיר אין ראיה ממ"ש הרא"ש בפסקיו כמאן סבר. וכן רבינו יחיאל שאל מאביו הרא"ש שם בתשו' כלל ך' ריש סי' ט"ז נמי סובר הלכה למעש'. אבל ממה שהשיב לו דראה כל רבותיו נהגו כרש"י תסתיים דכן פוסק וכמ"ש הטור.

יג הל' נזירות פ"ה דין י"ב. העביר על ראשו סם וכו' הרב לח"מ והרב פר"ח במים חיים והרב בתי כהונ' חלק בית ועד סי' ח' בלשונות הרמב"ם דף נ"ז. נעלם מהם לשון ספרי זוטא דשם מבואר דין זה והביאו הרב מרכב' משנה ח"ג הנדפס מחדש ושם הזכיר הרב הנז' להר' ארח מישור בסו' שיטת נזיר בלשונות הרמב"ם ושם בארח מישור הזכיר הספרי זוטא הנז'. ומכלם נעלם דברי הרמב"ם בס' המצות שלו עשין צ"ב דשם הביא מכילתא שמבוא' דהעבי' סם בעשה והם דברי הספרי זוטא שהביא הילקוט ועמ"ש הרב זית רענן על לשון ספרי זוטא הנז"ל ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן חיים שאל ח"א סי' ב"ן בס"ד.

יד הל' ביאת מקדש פ"ג דין יו"ד. וכשם ששלוח טמאים מן המקדש בעשה וכו' מרן מסיק ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום מקודש קאמר וכל המחנות בכלל וכתב עליו הרב החסיד מהר"י אלגאזי זל"הה בספר נאות יעקב בקונטריס מענה לשון סוף דף כ"ח ולא זכר שכן כתב רבינו להדיא דמקדש תקרא ירושלם כולה עכ"ד. ואין כאן השגה דאם אמרה הרמב"ם הוא בל' המשנה אבל הוא בחיבורו כותב בפירוש בכל מקום מקדש על בית המקדש דוקא. ותו דבפרק זה כשכותב מקדש הוא על בית המקדש דוקא וכמעט שלא ניתן ליאמר. ותו דמסיים בדין זה זה מחנה שכינ' והיינו מפתח עזרת ישראל ולפני'. וטפי ה"ל למרן לו' דרבינו נקט מקדש וה"ה לאינך כמתבאר מדבריו בפרק זה ולא חש שנטעה בזה.

טו . הל' מעה"ק פי"ט דין ט"ז. והגוים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו' הרב משנה למלך כתב וז"ל זה שהותר לגוי להקריב עולות בכל מקום מותר להקריב בהמה חיה ועוף וכו' וכן מחוסר אבר אסור לבני נח להקריב כן מתבאר פ"ד דע"ז דף נ"א ופ' בתרא דזבחים דף קט"ו וכו' ומ"ש רבינו ואסור לסייען הוא בירושלמי פ"ק דמגילה הל' י"ג עכ"ל. ודין מחוסר אבר איתיה נמי בירושלמי פ"ק דמגיל' שם ובירושל' פ"ט דפסחים הלכה ה' דמייתי לה לענין פסח מצרים ופ"ט דסוטה לענין עגלה ערופה. וראיתי בפ'י הירוש' נשים נקרא פני משה בתוס' שם פ"ט דסוטה הלכה ה' שכ' דהרמב"ם לא פסק כר' אלעזר דמחוסר אבר אסור לב"נ ובמונח זה תירץ קושית מרן הכ"מ פ"י דרוצח עש"ב. ונעלם ממנו דהרמב"ם פ"ג דע"ז דין ד' פסק דאם שחט לע"ז בהמה מחוסרת אבר פטור וטעמא משום דר"א דאמר דב"נ אסור לו מחוסר אבר ונא בעלת מום כמבואר בע"ז דף נ"א. ומ"מ טעם למה לא כתב רבינו בפירוש הא דמחוסר אבר אסור להקריב ב"נ דמייתי לה בתלמודין ובירושלמי בכמה דוכתי. וגם למה לא כתב דמקריב ב"נ בבמה שלו חיה ועוף וכו'. ומה שהורה גבר הרב מש"ל הא דאסור לסייען בירוש' פ"ק דמגילה ק"ק דאיתיה בגמרין בדוכתיה בזבחים דף קי"ו ע"ב ע"ש. ואפשר ט"ס נפל בדברי הר' וצ"ל הוא בירוש' נמי.

טז . הל' תמידין פ"א דין ב'. ופעם אחת דחקה השעה את הצבו' בבית שני וכו'. הכי אתמר בירושלמי פ' תפלת השחר דהי' זה בימי מלכות יון. אך במדרש משלי בסופו שם נאמר דהיה זה בימי שלמה בתחילת בית ראשון ע"ש והזכיר מדרש זה רבי' יונה בפירושו להרי"ף פ' תפלת השחר. ועמ"ש שם בהגהת דרך תמים ומ"ש הרב לח"מ ובפי' הראב"ד לעדיות. והתוס' מנחות דף ס"ד ע"ב ד"ה ועל אותם שעה הביאו הא דהיה בימי שלמה שישן עד ד' שעות משם הפסיקתא. ורש"י פ' תפלת השחר ע"ש. ובתוס' ישנים ברכות כתיבת יד פ' תפלת השחר הביאו באורך דברי הירושלמי ודברי הפסיקתא. ובמדרש ויקרא רבה י"ב ובמדבר רבה פ' יוד אמרו ג"כ דהיה בימי שלמה הע"ה. (שם) סוף פ"ב מה' תמידין בהרמת הדשן ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בע"מ מוציאין אותו וכשמוציאין אותו מחוץ לעיר מניחין אותו במקו' שאין הרוחו' מנשבות בו בחזקה ולא חזירים גורפין אותו ולא יפזרנו שם וכו' ומ"ש ולא חזירין וכו' מקשים העולם דאין מגדלים חזירים בכ"מ. ואחר החיפוש נמצא בדפוס הרמב"ם שעם מגדל עוז ולא הזרים. אמנם לי ההדיוט נראה דנסחתנו עיקר דידוע הפלגת צחות לשון הרמב"ם ודייק בלישנא טובא. ואי אתא לאשמועינן דאין הזרים מוציאין אותו לאפוקי מאן דמכשר זרים בירושלמי פ"ב דיומא הו"ל לכתוב זה ברישא קודם דין בעל מום או סמוך לו. ותו שהניחו בין הדבקים בין מ"ש שהרוחות אין נושבות בחזקה ובין מ"ש ולא יפזרנו. ותו שכ' ולא הזרים גורפין והול"ל ואין הזרים וכו' ומתוך דקדוקים אלו יראה דנסחתנו נכונה ור"ל שהחזירים מדתן לגרוף כידוע ולכן אמר שיהי' מקום שאין החזירים גורפין שיהיה למעלה או אחר גדר וכיוצא ואף שאין מגדלים חזירים אפשר שהגוים יעברו עמהם מחוץ לעיר דרך העברה כן נ"ל לפום ריהטא ודוק.

יז הל' פסולי המוקדשין פ"ד דין פ"ב אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים וכו' בנסח הזה הובא בכסף משנה גם כן. ואין ספק דנשמט סוף לשון מרן בכסף משנה דדברי' אלו דברי תימא דהא הוא איל בן שתי שנים. וראיתי בהרמב"ם ישן כ"י שנכתב בנרבונה שנת ה' אלפים מ"ב שכתוב שם ואשם תלוי בפירוש מן הגדולים ומפי השמועה למדו שהוא בא בכסף שקלים. ובודאי זו נסחא העיקרית, וכונת מרן היתה להגיה נסח' דקמן אלא שהושמט הלשון והוא דבר הליכ' כמה זימני בכסף משנה דהמעתיק עוית. ושוב אמרו לי כי בהרמב"ם הנדפס עם מגדל עז בויניציא הנסחא כהרמב"ם כ"י הנו'.

יח הל' חובל פ"א דין י"ח. צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לב"ד וכו' הר' המאירי הביאו במקובצ' לקמא בשמעתין דף צ"א כתב וז"ל צריכין העדים לידע במה הכהו ולהעי' בו בפני ב"ד וגדולי המחברי' כתבו שמביאין דבר שהזי' בו בפני ב"ד ולא יראה כן עכ"ל ויראה דסבר הרמבים דלא פליג ר"ע על ר' שמעון התימני אלא לעיכובא דר"ש התימני סבר פרט לשיצאת מתחת העדים ואהא פליג ר"ע דאף אם יצאת מתחת יד העדים אם העדים אמדוהו מעידין לפני ב"ד שכך היה והם אמדוהו וסגי לחייבו. אבל אם החפץ ביד העדים טפי מעלי להביאו לב"ד שב"ד יאמדוהו חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואם ר"ש התימני בעי לעיכוב' אומד ב"ד לר"ע מיהא אם ישנו החפץ יודה דיאמדוהו ב"ד. ותו דסברא הוא דאם החפץ ביד העדים יביאוהו לב"ד דידיעת ב"ד גדלה מאד מידיעתם. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש פ"ח סי' ל"ו וז"ל צריך אמדנא בב"ד כפי העדאת העדים וכל זמן שיש האבן ביד העדים מביאין אותו לב"ד ואומדין אותו דלא תהא שמיעה גדול' מראיה וגם לפעמים העדים אינם יכולים לדקדק בגדלו וכבדו של החפץ שהכה בו ע"כ מביאים לב"ד וכו' ע"ש. והטור ח"מ סי' ת"ך כתב דברי הרמב"ם. ורבינו ירוחם במשרים נתיב ל"א ח"ב כ' והאומד בעין העדים לא בב"ד כי אין צריך ע"ש. ואיברא דהרמב"ם קיצר מאד והו"ל לפרש דאם העדים אמדוהו ונאבד החפץ דנין על פי אומד העדים שזה עיקר מחלקתם של ריש התימני ורבי עקיבא ותו דהשתא בדבריו שכתב סתם מביאין החפץ וכו' יש מקום לטעות דאומד ב"ד מעכב. ואם אמדוהו העדים ואח"כ נאבד החפץ כיון שלא ראוהו ב"ד. יפטר וכל כי האי צריך לאודועי.

י"ט הל' שכנים פ"י דין ח'. ובין גפני' לשאר אילנות ד' אמות בכ"מ כצ"ל וכמ"ש הרב המגיד. וכן פסק מרן בש"פ סי' קנ"ה דין כ"ה וכן הוא דעת הרי"ף כמ"ש מהר"י ן' מיגש בחידושיו והביאו המפרשים. ומה שהקש' הרב לח"מ לשיטתם דמאי פריך ליה רבא בר חנן לרב יוסף ממשנתנו ותנא בא"י קאי כן הקש' הרמב"ן בחידושיו ופירץ ע"ש ובשיטה מקובצת הנדפסת מחדש. ועמ"ש בעניותינו במקומו אחרים מקונטריסינו כפעם בפעם פעם מאריך פעם מקצר פעם רומז פעם מרחיב כידוע ליודעי בינה לעטי"ם על יד העתי"ם שוב ראיתי דגם הרב הנמקי העיר בקו' הרב לח"מ הנז' בתוך דבריו. אמנם נרא' דלדעת הרב הנמקי בא"י מיהא טפי דקאמר רב יוסף הם ב' אמות על הד' והם ששה בא"י ובהא לק"מ דפריך ומשני שפיר. אמנם לדעת הר"מ דגם בא"י בין גפנים לאילנות מספיק ד' ע"ז הקשו הרמב"ן והלח"מ. והרב נמקי יוסף כ' שיש שאמרו דבבל וא"י בעי ששה והוא צדד באחרונ' דבבל מספיק ד' וטפי דקאמר רב יוסף על שתי אמות שלהם ע"ש. וכבר מפורש בחי' הרב מהר"י ן' מיגאש דד' דוקא וכדעת רבינו ועיין להרמב"ן בחידושיו.

ך הל' ממרים פ"ו דין. כדרך שציוה על כבוד שמו הגדול וכו' מה נמלצו אמרי יושר ולשון הזהב של הרמב"ם דגילה בזה שאין זו ג"ש ולא הקש רק דאשכחן דצוה על כבוד או"א ומיראו כמו שציוה על כבוד שמו וכמו שהארכתי בעניותני בזה בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תע"ב בס"ד. (והוא דבר פשוט דמאי דאמור רבנן שהוקש כבודו הוא אשגרת לישן ואינו הקש כי הדבר נגלה החוש"ה אל העי"ן ולאפוקי מקצת אחרוני' דאגב שיטפייהו סברי דהוא הקש או ג"ש ואינו כן וע"ש בס' בר"י) (שם דין ג'). ומשמשו וכו' שהשמשים משמשים את הרב וכו'. עמ"ש בעניותנו בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' ר"ם עיין שם. (שם דין ד') אין האב עומד מפני הבן וכו'. הר"ן כתב דיליף לה מעובדא דר' טרפון בירושלמי פ"ק דפאה והק' עליו מרן בכ"מ דגם בגמרין מייתי עובדא דר' טרפון ואפ"ה איבעי ליה. ואפשר דכיון דבירוש' לא איבעיא להו משמע דמפשט להו וכו' עיין באורך הכל בכסף משנה. ותירוץ מרן הוא דחזק מאד חדא דכמה בעיות בעי בגמרין ולא איבעיא להו בירושלמי וכי מחמת זה נכריע אנן לבעיות מסברא או מראיה ממתניתין ומתניתא. ותו דלכי מטית לומר דלגמרין לא משמע ליה למפשטיה מהך עובדא יופר נכון לומר דגם הירושלמי הבר הכי. ותו דכל כי הא הו"ל להר"ן לפרש. ומ"ש הרב בית חדש י"ד סי' ר"ם בכונת ראית הר"ן דמשום בזוי נגע בה ועובדא דירו' הוי בחצרה נגד רשות הרבים והוי פרהסיא ועובדא דגמרין הוי בחדר המטות בצנעא ע"ש באורך. אינו מתישב חדא דמאן לימא לן דחצרה לא היה בצנעא ואין רואה. ותו דיש לצדד דהא דאין בזיונו מחול היינו כשמבזים אותו אבל כשהוא מתבזה מעצמו שרי כל שעושה לכבוד ה' וקיום מצותיו ועמ"ש בתשו' חוות יאיר סי' ר"ה והכא הרוא' יודע שהוא אמו ולכבוד ה' הוא עושה. ותו דהר"ן הו"ל לפרש דחצרה הוי בפרהסיא ומ"ש בס' זכרון יוסף דף צ"ט ע"ד דראית הר"ן דבעובדא דירוש' לא הודיעו לאמו שהית' חייבת בהדור ושהוא בזיון וכו' ע"ש באורך. אינו נח לי דמפורש בהר"ן דראיתו מדאמרו עדין לא הגיע לכבוד שאמר' תורה וזה שנו בעובדא דגמרין. לכן נראה דראית הר"ן היא מדאמרו בירוש' אפי' הוא עושה כן אלף פעמים עדין לא הגיע וכו' דמשמע דזה עצמו הוא מדין כבוד ואי אמרת דעומד מפני בנו כשהוא רבו אינו מן הדין דהוא חייב לעמוד מפניו וכן אם בנו אינו חייב לעמוד מפני אביו לא היה חייב ר' טרפון בזה. וכמ"ש הר"ן (בדפוס אמשטרדם שהגיה בהר"ן) וז"ל ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כל זמן שהוא רבו בודאי לא היה ר' טרפון חייב לעשות לאמו כך והיאך אמרו עדיין לא. הגיע לחצי כבוד וכן אלו היה האב חייב לעמוד מפני בנו כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו וכו' עכ"ל וכל דקדוק הר"ן הוא ממ"ש אלו היה עושה כן דמשמע דזה הענין עצמו הוא מכלל כבוד לפום דינא עושה כן דייקא. אבל בעובדא דגמרין אמרו אתא ר' טרפון וקא משתבח בבי מדרשא אמר לים עדיין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה ארנקי וכו'. ומזה אין ראיה דממ"ש אתא וקמשתבח משמע שהיה משתבח דעושה לפנים מן השורה. וא"ל עדיין לא הגעת וכו' כלומר אף דבזה אין אתה חייב מ"ע לא משום שאתה עושה בזה חסידות יצאת י"ח דעדיין לא הגעת לחצי כבוד במילי אחריני כלום זרקה ארנקי וכו' הכונה דהגם דעשית בפרט א' יותר מהחיוב ומחלת על כבודך לא בשביל זה תדמה שעשית חצי מחיובך בדברים אחרים. אבל ק"ק עמ"ש הר"ן דכבוד רבו מדין חכם וכו' דהא לא נסתפקו בבן חכם אי חייב לכבד אביו ע"ה ודוק היטב.

תוכן העניינים

חיים שאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה