חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מב
קצת לשונות. מימי חרפי בעטים מזומנות ואיזה זכרונות. על דרך סי' ל"ח דלעיל.
א הרמב"ם ה' אישות פ"א די"ב. כתב ולקוחי' אלו מ"ע של תורה הם. וכתב מרן שהקשו לרבינו אברהם בנו של הרמב"ם ממ"ש במועד קטן דף י"ח לא מיבעי' לארס דלא עביד מצוה וכו'. ותירץ דמ"ש הרמב"ם לקוחים אלו מ"ע לפי שהוא תחילת מצות הנשואין אבל ארוסין בלא נשואי' לא השלים המצוה עדיין עכ"ד. ויש לי ההדיוט להביא ראיה לזה ממ"ש פ' בתרא דביצה דף ל"ו ע"ב אדתנן ואלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ופריך עלה בגמרא ולא מקדשין והא מצוה קעביד לא צריכא דאית ליה אשה ובני' ופירש"י ולא מקדשין והא מצוה קעביד כשנושא אשה לפרות ולרבות. והשתא תקשי שמעתתי אהדדי דבביצה פריך על לא מקדשין והא מצוה קעביד ואלו התם קאמר דליארס ליכא מצוה ומוכרח ללמד דמאי דקאמר במ"ק דלא עביד מצוה ליארס היינו דלא עביד מצוה בשלימות כנשואין דהיא מצוה שלימה.. אמנם הארוסין גם הם נקראו בשם מצוה כמ"ש בביצה לפי שהתחלת מצוה הם וא"ש דברי הרמב"ם.
ב שם פ"ב דין ט' כתב הרמב"ם הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו'. וכתב הרב המגיד ומדברי הרב' מן המפרשים נראה שאפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות וכל זמן שילדה בנים כסימנים משעת העבור ואפי' מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הראב"ד ממ"ש פי"ט בהשגות עכ"ל. ויש להסתפק לדעת הראב"ד הוה כפי מאי דסבור הראב"ד פ"ג מאסורי ביאה ופ"ב דסוטה דקטנה אין לה רצון להאסר על בעלה ע"ש אם קטנה זנתה ברצון ונתעברה מאותה ביאה אם אסורה לבעלה מי אמרינן כיון דמאותה ביאת זנות נתעברה הרי חשיב' גדולה כמו שסובר הראב"ד דבנים הרי הם כסימנים אפי' בקטנה משעת העיבור ולמפרע ניכר דבא על גדולה ברצון ואסורה לבעל ולבועל. או דילמא אי אמרוה הראב"ד ודעמיה היינו מהעבור ואילך לאפוקי בעת הביאה דבה' שעתה קטנה ואין לה רצון ולא אסורה לבעלה ישראל דבא על הקטנה מקרי ובחזקת שלא תתעבר ושריא. ואפשר להביא קצת ראיה ממ"ש פ"ק דכתובות על מעשה דבת שבע מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה ואב"א כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. ומוכח דאי לאו דנאנסה א"נ קבלה גט היתה אסורה לבעל ולבועל. ולדעת הראב"ד דסבר דקטנה אין לה רצון ליאסר וחשיב אונס ובישראל שריא הרי בת שבע קטנה היתה לשבעה וגם לשמנה אי נמי בציר משבעה כדאמרי' ריש פ' בן סורר ומאי פריך מבת שבע מפני מה לא אסרוה אלא מוכח דסבר הראב"ד דכל שנתעברה למפרע באותה ביאה עצמה חשיבא גדולה ואסורה וכיון דבת שבע נתעבר' גם הביא' זנות היא ואסורה לאוריה ולדוד הע"ה והיינו דחקרו בש"ס מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה ומשני אונס הוה וכו'. אמנם לדעת הרמב"ם דסבר דבנים כסימנים דוקא אחר י"ב שנה א"נ סבר דאף קודם י"ב אחר הלידה בנים כסימנים אבל כ"ז שהיא מעוברת דין קטנה יש לה ויכול' למאן כמ"ש הרב המגיד והדברים עתיקי' כאשר האריך הרב לחם משנה בדין זה בצדדים וצדי צדדים עש"ב. מכאן ראיה לדעתו דקטנה שזנתה ברצונה נאסרת דאף דנתעברה מביאה זו בת שבע חשיבא קטנה באותו פרק או עד שילדה. ולפי דעתו ז"ל גבי בנים כסימנים מוכח מינה דקטנה נאסרת על בעלה אם זנתה ברצונה וכמ"ש בעניותי במקום אחר בס"ד ועמ"ש הר"ן בחידושי סנהדרין ריש פ' בן סורר ד"ה קטן ודוק בדבריו ע"ש ובמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה ע"ב ודוק
ג כתב הרמב"ם ה' תרומות פ"ו דין ב'. לפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה. וראיתי להרדב"ז בלשונות הר"מ אשר בתשו' הנדפסות חדשות מעתה סי' רצ"ג שהביא מ"ש הר' המגיה מוהר"ם מפאדוה ז"ל שרבי' מפרש מאי דתנן לכל כהן אפי' ע"ה והשיג עליו דאם כונתו להצילו מהשגת הראב"ד לא נתן טעם לפירושו דשיט' התלמוד מוכחת להפך דלכל כהן היינו אפי' אינו אוכל חוליו בטהרה ונראה שלא היתה כונת רבי' שיתנו לכהן ע"ה כל הדברים השנוים במשנתנו דבהדיא אמרי' בגמרא אין נותנים מנה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה' אלא דוקא תרומה טמאה נותנה אפי' לע"ה וכו' ומ"ש בפי' המשנ' אפי' כהן ע"ה לא לענין כל השנוים במשנה אלא לענין תרומה טמאה ואף את"ל דבפי' היה דעתו דכלם ניתנין לכהן ע"ה מ"מ בפסק לא ראינו שכתב שיתנו שאר השנוים במשנה לכהן ע"ה אלא תרומה טמאה מהטעם שכתבתי. והנה בדקתי בכל השנוים במשנתנו ולא כתב הרב שנותן אותם לכל כהן שירצה זולת לענין תרומה טמאה עכ"ל בקיצור. וק"ק דהרב עצמו בפירושו הנדפס מחדש בדין זה כתב כהרב המגיה דרבינו מפרש מאי דתנן לכל כהן ר"ל אפילו לע"ה ומ"ש רשב"ן אין נותנין מתנות כהונה אלא לחבר לאו מדינא אלא על צד היותר טוב עש"ב כי בזה תירץ השגת הראב"ד והר' המגיה לא חש להאריך דדברי רשב"ן לאו מדינא אלא על צד היותר טוב דממילא משמע וגם הוא מבואר בדברי רבי' בפי' המשנה שם. ותו ק"ק במ"ש כאן הרדב"ז דשיטת התלמוד מוכיח להפך דבהדיא אמרו אין נותנים מתנות כהונה אלא לחבר דהרי רבינו והרי"ף כהרא"ש והסמ"ג ורי"ו השמיטו מימרא זו וכבר האחרונים עמדו על זה כמבואר בכנה"ג י"ד סי' ס"א הגה"ט אות י"ט ומאחר שכן מאי פריך הרדב"ז מהש"ס כיון שלא פסקו מימרא זו גדולי הפוסקים. ותו ק"ק במאי דשפר קדמיה דרבינו לא קאי אלא אתרומה טמאה וזוהי כונתו בפ' המשנה דהרי רבינו בפי' כתב וז"ל והשאר לכל כהן רצו באומרו לכל כהן שלא פירט בהם כהן ת"ח מע"ה אלא על דרך הטוב והיפה וכו' ובשאר המתנות יהיה הכל לרצון הנותן אבל שיהי' אסור לתתם לע"ה לא וכו' והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהם קדושה וכו' שש מתנות אמרו שהן נתנים לכל כהן וכו' נשארו אינן נותנין לע"ה בשום פנים מפני שהוא חשוד על הטומאה וכו' עש"ב וכל לשון זה קרי בחיל הפך ממ"ש הרדב"ז והרי הוא כמבוא"ר. וכן מוכח מדמפרש סיפא דמתני' דכרשיני תרומ' דפליגי ר"ע ורבנן ומפרש פלוגתיהו אי נתנין לע"ה אי לא ע"ש בפירוש המשנה וכן בחיבור לקמן פי"ב דין ז' דפסק דהתלתן והכרשיני' נותנין לכהן ע"ה וכר"ע מינה משמע דכולא מתני' בכל הני שרי לכהן ע"ה מדקתני בכרשינין ר"ע מתיר וחכמי' אוסרין מכלל דבהכי איירי' ופי' נתנין לכל כהן היינו אפי' ע"ה ותו ק"ק במ"ש דבדק בכל השנויים במשנה ולא כתב הרב שנותן אותם לכל כהן שירצה דהרי לענין מתנות בפרק ט' דבכורים דין י"א ופ"א דבכורות דין ט"ו פסק דנתנין לכל כהן שירצה ויש לדחות וגם לקמן פי"ב פירש בהדי' דניתנין לע"ה כאמור. ועמ"ש הריב"ש בתשו' סי' צ"ד.
ד והנה הרמב"ם ה' בכורים פ"ט דין י"א כתב ונותנן לכל כהן שירצה משמע אפי' לכהן ע"ה וכן הרי"ף והרא"ש כתבו כי האי לישנא בסוף הזרוע ע"ש. וק"ק על הרב בית חדש י"ד סי' ס"א דין ד' שכתב דטעם הרי"ף והרא"ש ורבי' שהשמיטו מימרת רשב"ן דאין המתנות ניתנות אלא לכהן חבר היינו משום דאין דין זה מיוחד למתנו' וכו' ע"ש ומלבד דאין זה מספיק מצד עצמו וכמו שהעיר עליו הרב כנה"ג שם הגה"ט אות י"ט ק"ק דמשמע מדבריהם שכתבו ונותנן לכל כהן שירצה להפך דיכול לתת לע"ה. והרב כנה"ג שם כתב דסבר רבי' דמתניתין דפ"ד דחלה פליגא אר"ש בר נחמני דהוא סבר דאסור לתת לע"ה ומשנתנו סברה דאינו איסור אלא על צד היותר טוב כמ"ש שם רבי' בפירושו עש"ב. ולפום ריהטא ק"ק דא"ה הו"ל לש"ס לאותובי' על רשב"ן ממשנתנו וליסלקיה בתיובתא. ואפשר שהרב קיצר וכונתו דרשב"ן קאמר לה משם ר' יונתן ור' יונתן תנא הוא ופליג וליכא לאותוביה ממתני' ומיהו אנן קי"ל כמתני'. והרב פרי תואר ס"ק ה' כתב דטעם דאין נתנין אנא לחבר משום דע"ה אסור לאכול בשר ואיכא ולפני עור וכו' ע"ש ואין זה טעם לשבח ותו דהרי מפורש בכתוב למען יחזיקו בתור' ה' וכ"כ הרב הלבוש ע"ש ועמ"ש הריב"ש בתשובה סי' צ"ד ועמ"ש הרב מש"נ פ"ג דעבדים ועמ"ש בקונטריס אחרון לברכי יוסף א"ח סי' קכ"ח בס"ד.
ה והרמב"ם ה' בכורות פ"א דין ט"ו כתב. ויראה ני שהבכור נותנו לכל כהן שירצה. מרן כתב נרא' דהיינו לומר דטובת הנאה לבעלים והרב פר"ח בהגהותיו במים חיים כתב פי' אפי' בכור תמים ואף לכהן שאינו מאנשי בית אב וראיה לדבר מהא דאיתא בערכין דף כ"ח החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר עכ"ל. ונר' דכונת הרב דכיון דאשכחן התם דדוקא במקרקעי נותנן לכהן באותו משמר אבל מטלטלין יכול ליתן לכל כהן שירצ' ה"ה לבכור ואף דרבינו פ"ו דערכין דין ה' כתב ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו נותנן לכהן שבאותו משמר והי' טעמו כמ"ש מרן דפסק כרבי יהוד' לגבי ר"ש. אפשר דכונת הפר"ח דדוקא התם דמטלטלין הוקשו לקרקעות שנאמר מכל אשר לו ומשד' אחוזתו וה"ט דר' יהוד' כמבואר בערכין שם דף כ"ח וכ"כ רבינו שם דין ז' הוא דאמרינן דגם מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר אבל בעלמא דליכא הקש נותנן לכל כהן וזהו שכ' רבינו וירא' לי שהבכור נותנו לכל כהן שירצ' זה אפשר שהוא כונת הפר"ח. אמנם קשה על רבינו ועל מרן והפר"ח דזו משנ' שלימ' פ"ד דחלה ואלו נתנין לכל כהן החרמין והבכורות וכו' ואמרו שם בירושלמי דהחרמין והבכורות נתנין לאנשי משמר והביאו שם רבי' בפי' המשנ' ומאי דתנן ואלו נתנין לכל כהן נרא' מדברי רבינו שם דמפרש בין לחבר בין לע"ה וכמ"ש מהר"י קורקוס בה' תרומות ריש פ"ו והרדב"ז בביאורו שם ודלא כמ"ש הרדב"ז בשו"ת בלשונות הר"מ סימן רצ"ג. ומעתה מ"ש כאן רבינו שהבכור נותנו לכל כהן שירצ' אם כונתו לכל כהן בין חבר בין ע"ה ובלבד שיהיה מאנשי משמר קשה תרתי חדא דהי"ל לבאר שיהיה לאנשי משמר ותו מה זה שכתב ויראה לי דמשמע דהוא חידוש והוא משנה וירושל'. (פי' דהכי מוכח הלשון ויראה לי וכן כתב באגרו' הר"מ דכל דבר שהוא מפורש במשנה ובגמרא בבלי' וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא הוא כותב בסתם ודבר שהוא חידש שאינו מפורש הוא כותב ויראה לי). ואם כונתו לכל מי שירצה אפילו שאינו מהמשמר והוא ע"ה הוא הפך הירוש' ואין ראיה מסוגית ערכין הנז' דהרי בירושלמי שם משמע דס"ל דחרמי המטלטלין לכל כהן ואפ"ה קאמרי דהבכורות נתנין לאנשי משמר ולפום ריהטא צריך ישוב.
ו הרמב"ם הלכות בכורות פרק א' דין ח' כתב הבכור נאכל וכו' ואם נולד בעל מום וכו' וכתב הלח"מ נראה דדעתו כדעת התוס' שכתבו פ"ק דר"ה הא בבעל מום מעיקרא דתם ונעש' בעל מום כיון דלא חזי לאכיל' מונין לו משעת הרצא' ולכך כתב נולד בעל מום כלומר דוקא בעל מום מעיקרו דחזי לאכיל' משעת לידתו עכ"ל. ואלו דברים פשוטים וכך כתב רבינו כאן בהדיא שהרי נראה לאכיל' ביום לידתו ויש להרגיש בדברי הרב לח"מ דמאי אתא לאשמועינן. ותו דבאומרו דעתו כדעת התוס' משמע דאיכא דפליג עליהו. או לפחות דהתוספות חידשו זה ולא נתבאר בדברי שאר רבוותא. ושתים זו לא שמענו בדין זה דפי' זה מוכרח בש"ס וליכא מאן דפליג על התוס' וגם לא התוס' לבד ביארו דבר זה כי גם רש"י כתב כן בהדיא שם ריש דף ז' ע"ש. וכן ראיתי שכ' רבינו הרמב"ם בשיטתו למס' ר"ה כ"י וז"ל ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום צריך אתה לידע שאפי' בכור בעל מום מצותו שיאכל בשנתו כדתנן בבכורות פ"ד הבכור נאכל שנה בשנה ואם הי' תמים שהוא עתיד להקרב אין מונין לו אלא מיום ח' שראוי להקרבה ואם נולד ומומו עמו מונין לו מיום שנולד מפני שהוא עומד לאכיל' וראוי לאכול בו ביום שנולד ואתמהינן בעל מום מי מצי אכיל ליה פי' אע"ג דהוא בעל מום אינו ראוי לאכיל' אלא אחר ח' ימים דפחות מח' נפל הוא ואהדרינן דקים ליה שכלו לו חדשיו עכ"ל. ואם נאמר דהלח"מ הבין בדעת רבי' והתוספות דאם נולד תם וביום ב' או ג' ללידתו נפל בו מום דאפ"ה אין מונין לו אלא משעת הרצאה ודייק הא ממ"ש התוספות סתם דתם ונעשה בעל מום דלא חזי וכו' ומשמע ליה דמילתא פסיקתא קאמרי התוס' דתם ונעשה בעל מום מונין משעת הרצאה אף אי נעשה בעל מום אחר סמוך ללידתו וסבר נמי שדעת רבי' הכי וז"ש נראה דדעתו כדעת התוס' וכו' וזה חידוש. הרואה יראה דאין מדברי התוספות ורבי' הכרע לזה. ואם אתא לאפוקי מה שנראה מדברי הטור י"ד סימן ש"ו שכ' דבנפל בו מום תוך שנתו מונין ללידתו ופי' מרן דאיירי בכלו לו חדשיו דמזה משמע דמפרש מאי דאמרינן הא בבעל מום אפילו בנפל בו מום אח"ך וכמ"ש שם הר' ש"ך לדעת מרן והר' הלבוש ולזה קאמר הלח"מ דדעת רבי' כתוס' וסיעתייהו. ק"ק חדא דהו"ל לפרש ולהקשות בזה מאי דקשיתיה להרב ש"ך ותו דלפק"ד אין כונת הטור ומרן כמו שהבין הש"ך כמ"ש בהגהותי לי"ד סימן הנז' ע"ש.
ז הרמב"ם ה' שמיטה פ"ג דין ז'. כתב מהר"י קורקוס בביאורו דפסק כר"ע מחבירו. וק"ק דהא ר' יהושע פליג עליה ואין הלכה כר"ע מרבו וכן הקשה הרב קול הרמז על הרב תי"ט. ותו ק"ק דהא ראב"ע ור"י פליגי עליה ואין הלכה כר"ע מחביריו כידוע.
ח דין ח' אילן שנקצץ וכו' מרן בכ"מ תמה על רבי' למה פסק כר"ש כיון דרבנן פליגי עליה והאריך בזה. וק' אמאי לא תמה דרבי' גופיה פסק כחכמים פ"י דמעשר ב' דין י"ג וכמ"ש מרן שם והו"ל סותר את עצמו וכן ק' על הרדב"ז בביאורו שכ' שם דרבינו פסק בפי' המשנה כר"ש ובחיבור חזר בו ופסק כרבנן וכו' ולא העיר דגם בחיבור פסק כר"ש בדין זה. ועוד דהכא כתב הרדב"ז (משנה) כלשון רבי' כאלו הדבר פשוט ולא זכר הטעמים שכתב שם לפסוק כרבנן ושהוא פליג דידיה אדידיה. ובאמת שנתקשיתי בדבר זה הן מצד פסקי רבי' דסתרא"י נינהו דבירו' תלו זה בזה והן שלא העירו על זה שום א' ממפרשיו ואחרי החיפוש ראיתי להש"ך בי"ד סימן רצ"ד שהקשה על פסקי רבינו ואסיק בצ"ע. וגם על הרב תי"ט ק"ק דבתי"ט הביא דין זה ודברי מרן ובמעד"מ ה' ערלה הביא הרא"ש דרבי' פסק כרבנן ותמה ע הרא"ש דהו"ל לפסוק כרבינו ולא העיר על רבינו דבדין זה פסק כר"ש וכמו שהביא הוא עצמו בתי"ט. ואפשר לישב קצת דברי רבינו דקשיא ליה במאי דאמרו בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד דהרי חלוקין הם ולא שוו בשיעוריהן דר"ש ס"ל דפחות מטפח הוא כנטיעה מדינא ואלו ראב"י קאמר דפחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין אלמא מדינא אף פחות מטפח אינו כנטיעה רק מפני מראית העין חייב בערלה ולכן ס"ל דגם ראב"י הגם דסבר דמדינא לענין ערלה אף פחות מטפח אינו כנטיעה מ"מ ס"ל דלשביעית מדינא דיינינן ליה כנטיעה מפני שאין כחה יפה ודמי למ"ש בתוספתא ובירושלמי זקנה ונראית כנטיעה דחיישינן שלא תתיבש יש לה דין נטיעה לחרוש עד ר"ה ומעין שלש כמתבאר מהירושלמי שם פ"ק לעיל מזה ע"ש ובפירוש מהר"ר אליהו ולענין ערלה מדינא ס"ל לראב"י דכל שיש פחות מטפח זקנה היא ואינה נטיעה אלא משום מראית העין חייבת ואף ר"ש מצי סבר לענין ערלה הכי ושאני שביעית דמדינא דיינינן ליה כנטיעה משום שאין כחה יפה והיינו דאשמועי' בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד משום דהוה ס"ד דפליגי ולא דמי לעלמא דלשון זה הוי שיטה והרי זה דומה למ"ש הרשב"א בחי' שבת דף י"א ע"ג ע"ש. ומעתה אפושי פלוגתא לא מפשינן וסבר הרמב"ם דגם רבנן דס"ל לענין ערלה עד שיגום מעם הארץ ולא חשו למראית העין סברי בשביעית דפחות מטפח כנטיעה דכחיש חילה ומדינא דיינינן לה כנטיעה. ומאחר שכן עלו תרי פסקי רבינו כרבנן דבשביעית גם הם ס"ל כר"ש דהרי הוא כנטיעה ובערלה לא חיישינן למראית העין. וזהו מש"ר בפי' המשנה דהלכה כר"ש כלומר לענין שביעית וכמו שפסק בחיבורו ומאי דלא אמרו בירושלמי דר"ש ורבנן אמרו דבר א' היינו משום דנקטי ר"ש וראב"י דאיירו בפחות מטפח ואף דהא מדינא והא מפני מראית העין דבר אחד הוא ומנה לרבנן נמי זה נ"ל בדוחק.
ט הרמב"ם ה' מעה"ק פ"ב דין ב' חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתור'. הנה הרמב"ם בפי' המשנה פ' שתי מדות כתב אמרו במסכת סוטה שהסיבה בהיות חטאת ואשם אינן חייבים נסכים וכו' ואמרו חטאת ואשם מצורע טעונים נסכים לפי שאינן באים על חטא עכ"ל וראיתי למז"ה מהר"א אזולאי זצ"ל בפי' המשנ' אשר לו כ"י שהביא דברי הר"מ הנז' וכתב וז"ל ומ"ש דחטאת מצורע ואשמו אינן באין על חטא כלומר לא נזכר בכתוב שבאים על חטא אע"ג שהוא חוטא כמו שנזכר בנזיר שנאמר אשר חטא על הנפש עכ"ל ונראה דהוצרך לזה מפני שבהדיא אמרו במנחות דף צ"א ע"ב דאשם מצורע בא להכשיר וחטאת לכפר.
אבל כבר כתבתי במקום אחר דמסוגיית סוטה דף ט"ו שהזכיר רבי' גופיה בפי' המשנה וסוגית שבועות דף ח' וכריתות דף כ"ו מוכח דעיקר כפרתו מנגעיה אתכפר וצ"ל דמ"ש בסוגיין דחטאת לכפר היינו להשלים כפרתו ע"ש באורך. ומצאתי בשיטה כ"י לשבועות שכתב וז"ל התם כפר ליה נגעיה פי' מהר"י ן' מיגאש דלא כתיב בקרבן מצורע כפרה והכא כתיב וכפר על הקדש והקשה הרמב"ן דלא מחוור שהרי במצורע ג"כ כתיב כפרה דכתיב וכפר הכהן על המטהר אלא תרצתא דמילתא הכי הוא דהכא כתיב על כל חטאתם ובקרבן מצורע לא כתיב חטא ומ"ה אמרינן דמכפר ליה נגעיה עכ"ל הראת לדעת דהרמב"ן פירש דמאי דפשיטא ליה לש"ס דמכפר ליה נגעיה היינו דדייק דלא נזכר בו חטא. ועיין בדברי מהר"י מיגש בחי' לשבועות ודוק היטב
יוד שם דין ו' והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל וכו' ראשונים שאלו דהכא פסק הרמב"ם כר' יוחנן לקמן פי"ו פסק כבר פדא. ומדברי מהר"י קורקוס שהביא מרן שם למה שהקשה דאיך פסק כבר פדא וכו'. ותירץ דה"ל ספק אי הלכה כר' יוחנן או כבר פדא. נראה דמש"ר לקמן ה"ז ספק אם יצא ידי נדרו וכו' היינו ספק אם הלכה כר' או כבר פדא. וק"ק דה"ל ספק ספיקא ס' אי הלכה כר' יוחנן או כבר פדא ואת"ל הלכה כבר פדא ספק אי מתני בברי' או לא כמ"ש בש"ס שם בחולין דף כ"ג והוא ס"ס להחמיר ואינו ספק שקול כמו שנרא' מדברי רבינו שם. וראיתי במכתב להרב מהר"ר יהודה הכהן זלה"ה איש ירושלם שכ' וז"ל ואפשר דס"ל לרב דהא דאמרי' בגמ' דלר"י לא קמבעיא לן היינו לרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אבל לרבנן דאמרי יצא ה"ה דאיכא לאסתפוקי נמי לר' יוחנן עכ"ל והרב המגן בס' קרבן חגיג' סי' ס"ז האריך לישב דברי רבינו וכל זה איננו שוה. ושמעתי מקשים מהא דאמרו בחולין דף כ"ג ובמנחות דף צ"א דלבר פדא מייתי ומתנ' לסברת הרמב"ם דמחלק בין יין הנסכים ליין הבא בפ"ע בענין המלח וא"כ אינו יכול להתנות בנסכים לדעתו כמ"ש הרב מש"ל פי"ו מה' אלו דין י"א ע"ש והיכי קאמר מייתי ומתנ' ע"כ שמעתי. ולפ"ז יקשה יותר עמש"ר פי"ו דה"ז ספק דלפי דעתו דאין יכול להתנות על כרחך אין הלכ' כבר פדא דמתני ומוכרח דהעיקר כר' יוחנן דהוא בריה דהא תנן פ"ק דפרה דמביא נסכי איל ולר' יוחנן אין כאן ספק כמ"ש בחולין. ובפי' הרא"ש פ"ק דפר' ראיתי שכ' דלבר פדא אם הי' חייב כבש שמא איל הוא ואם חייב איל שמא כבש הוא וק"ק דהול"ל דאף אם אמר שיביא כבש או איל והביא פלגס הוא ספק דגם לבר פדא מספ"ל בבריה וכדבעי בחולין לבר פדא. ובכל זה צריך להתישב בעזה"י. ועלה בדעתי לו' דשיטת הרמב"ם כך היא דמדבר פדא שמעינן דמספ"ל בפלגס דלא כרבי יוחנן דפשיטא לי' דבריה היא ומדאבעיא בחולין אליבי' דבר פדא בנודר כבש או איל שמעינן דלא קי"ל כר' יוחנן אלא דמספ"ל. כל קבל דנא עין רואה בפ' שתי מדות דאסקיה לבר פדא בקשיא. ותו דהא דמתני אליבא דבר פדא ליתא לדידן דקי"ל דיש הפרש בין יין הנסכים ליין הבא בפ"ע. אי לזאת שפר קדמיה דהר"מ לעשות פשר דבר לומר כבר פדא כוותיה ולא מטעמי' כוותיה דמספקא ליה ולאו מטעמי' דכפי ספיקו איבעי לאתנויי ולא מצי. ותו דקשיתי' או לאיל מאי דריש ביה. אולם אנן בדידן פשיטא לן דאו לאיל לרבות הפלגס ופשיטא לן דמביא נסכי איל ולא מתני וכפשט' דמתניתין דפרה דתנן דמביא נסכי איל ומשמע בלי תנאי. מיהו אנן הכי אסתפק לן האי דרבי רחמנ' לפלגס בנסכי איל מאי טעמ' מי אמרינן מדרבייה רחמנ' לנסכי איל איל קרינן ליה או דילמ' מדאוריי' כבש הוא והנודר כבש יוצא בו אלא דרחמנ' אמר דלייתי בהדיה נסכים כאיל או דילמ' לאו כבש הוא ולאו איל הוא אלא בריה ורחמנ' רבייה לנסכים כאיל מיהו הנודר כבש או איל לא נפיק ביה. והשת' נמצא דלכל הצדדין נסכיו כאיל בלי ספק וזהו שפסק רבינו בדין זה דודאי כי רבייה רחמנ' לנסכי איל רבייה. אמנם אינו עולה מזבחו דאפשר דלאו איל הוא ומספיק' לא עלה לו כי היכי דהוי פי' הא דתנן לא עלה לו לבר פדא. וגם בנודר כבש ואיל הוא ספק כדאבעי' נן בחולין אליב' דבר פדא וה"נ מספק' לן אף דלא קי"ל כוותיה ומטעמיה דבר פדא והוא הדבר אשר פסק פי"ו דהדבר ספק. וזכר לדבר קצת מ"ש מרן בכ"מ פ"ד דסנהדרין דין ג' דמכח דאסיק בקשיא פי' הר"מ פירוש מחודש ופשר דבר וקבעו להלכ' דבא' סמוך סגי מיהו דליהוו תרי בהדיה ע"ש וק"ל
(יא
) כתב הרמב"ם פ"ג מה' אבל דין יו"ד גבי נשיא וכן הכל אוננין עליו. מרן בכ"מ לא הור"ה גבר מוצא דין זה. ואפשר דמקורו מהירוש' פ"ב דביצ' ופ"ב דחגיג' דאמרינן התם א"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. והגם דבגמרין בשבת דף ל' אמרו דנסתלק בשבת וכפ"ז אין אנו צריכין לטע' אנינות וכמ"ש התוס' בחגיג' דף טו"ב. מ"מ בזה דשייך אנינות לגבי מלך לא אשכחן דפליג תלמודין אירושלמי. וסבר רבינו דה"ה לנשיא. ובמקום אחר כתבתי על דברי הרב מש"ל בס"ד.
יב הרמב"ם הלכות יסודי התור' פ"ו דין ע'. כל מלכיא האמור בדניאל וכו' הקש' מרן בכ"מ דלא יצדק לומר כל על שנים. ואיבר' דהכי כייל מהראנ"ח בדרשותיו וסמוכות שלו מדברי התוספות בכתובות ריש דף ח' וק"ק על כלל זה ממ"ש בגיטין דף ל' ע"א כלהו כרב לא אמרי וממ"ש במציע' דף ס"א ע"ב אטו כל הני וכב' כתבנו קצת בזה בקונטריסנו שער יוסף דף פ"ה ע"ג. אמנם ק"ק על מרן דדבריו הם מגומגמים דהכ' ליכא תרי אלא אחד ונמצ' דכל מלכיא האמור בדניאל חול הוא על אחד כי האחר הוא קדש. ואינו ענין לדברי מהראנ"ח הנז'. והפר"ת בנימוקיו כתב וז"ל מה שהק' הכ"מ דלא יצדק לומר כל על שנים ליתא דהא גבי כל שמות האמורים בלוט ליכא אלא שנים וקאמר כל וכמ"ש איהו גופיה לעיל בשם הריטב"א וכו' ולכן הנכון להגיה בדברי הרב כל מלכא וכו' ע"ש. ומ"ש ליתא דהא גבי כל שמות וכו' אינו מדוקדק דודאי הדין עם מרן ואם בא לכלל ישוב דאגב נקט כמ"ש הריטב"א לא הול"ל כי האי לישנא להפר"ח. ותו דמרן אקושיא אחריתי סמיך דהאי מלכיא לא קדיש דהא קושיא היא כמ"ש הפר"ח גופיה ולפיכך לא הונח לו למרן לישב על דרך שכתב הריטב"א ז"ל וכ"כ הרב נמוקי שמואל דף נ"א ע"ד. וק"ק על מהרח"א במקראי קדש דף ק"ו שכ' דמרן נדחק ומאי ק"ל ע"ש. ומה שהגיה הפר"ח כל מלכא לא ידעתי אמאי הוצרך לזה ותו דצריך להגיה בש"ס והראשונים בחידושיהם רש"י והרשב"א והרא"ש והר"ן והאגודה הביאו כנסחתנו כל מלכיא האמור בדניאל וכן הוא במסכת סופרים סוף פ"ה ואף דרבינו ירוחם נ"ב חלק שני הביא כל מלכא האמור בדניאל ט"ס הוא וכבר מרן בב"י י"ד סי' רע"ו הביא לשונו כל מלכיא. וכבר כתבנו דאין צורך בזה דלעולם נסחתנו עיקר ופירושה כמו שכתב רש"י והביאו מרן דהכונה כל מין מלך חוץ מזה וכונתם על מלך כמ"ש מרן וההיא שהביא מרן נא חשיב דמוכח אנפשיה כמ"ש הפר"ח. וכן ראיתי שהקשה על הפר"ת בספר מרכבת המשנה. אמנם מה שהקשה עוד שם על הפר"ח לק"מ דכונת הפר"ח ר"ל כל מלך ולא מלכא ממש וכן מבואר מתוך דברי הרדב"ז בלשונות סס"י מ"ז ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' רס"ז. ואפשר דט"ס נפל בדברי מרן בכ"מ וצ"ל דלא יצדק לומר כל אלא על שנים ובזה נחה שקטה האר"ש דכונת מרן דכאן ליכא אלא אחד. ואחר זמן רב נדפס ס' הבהיר יד מלאכי להרב החסיד הרמ"ך נר"ו ושם ראיתי דטעין קבא דקשית"א על דברי מרן הללו ושהוא סותר דברי עצמו בכללי הגמרא ולפי הגהתנו ניחא ואחר זמן עמדתי קצת על דברי הרב יד מלאכי וכתבתי קצת בקונט' עין זוכר ע"ש
י"ג . הלכות קדוש החדש פרק ד' דין י"ז. רצו תשעה ועשרים יום רצו שלשים וכו' פרקא קמא דסנהדרין דף י"ח פריך אמאי דשדר רשב"ג תלתין יומין מדתניא כמה עיבור השנה שלשים יום רשב"ג אומר חדש אמר ר"פ רצו חדש רצו שלשים וכתבו התוס' ד"ה רשב"ג אומר חדש הכא משמע דחדש סתם וכו' עיין כל דבריהם. וק"ק לשינויא בתרא דמשנו דכל חדש בין בלשון תורה בין בלשון חכמים שלשים יום כפי מ"ש הרב פרי חדש א"ח ריש סי' תכ"ט דדרך רז"ל ליקח סכום חשבון אף שחסר יום אחד והכי נקטי לפי דעתו קודם פסח שלשים. ואינם אלא כ"ט א"כ נימא הכא איפכא דת"ק דקאמר שלשים הוא כ"ט רק דרצה ליקח חשבון שלם והורה זה מדלא נקט בקיצור חדש והוה ידעינן שהוא שלשים כמשפט לשון חדש בכל מקום ולהכי נקט שלשים להורות דאינם שלשים ממש כי כן ארחות רז"ל ואתא רשב"ג ופליג דוקא חדש דבעינן שלשים ממש וכפ"ז ל"ק קושית הש"ס דלשון הכתב דשלח רשב"ג לא דמי ובודאי דהוו שלשים ממש וכן הוא דעתו בבריתא דקאמר חדש דר"ל שלשים. ויש לומר דממאי דקאמר תנא דבריתא כמה עיבור השנה מוכח דשלשים דקאמר ת"ק דוקא הוו משום דמעיקרא מאי דמספ"ל ושיילינן כמה עיבור השנה היינו אי הוי כ"ט או שלשים וכיון דאהא קאמר ת"ק שלשים משמע דדוקא קאמר ופשוט. אמנם אכתי ק"ק לפי דברי הפר"ח דמאי ק"ל להתוס' מההיא דנזיר דפריך ואימא שלשים דכתיב עד חדש ימים אימא דהא דקאמר הש"ס התם שלשים הם כ"ט דכן דרך רז"ל ליקח סכום החשבון. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן ג'.
י"ד . הלכות ע"ז פרק ג' דין ו' העובד ע"ז מאהבה וכו' הרב מהרח"א במקראי קדש דף ט"ו הקשה לסברת אביי דחייב דקיי"ל ההוא ולא אנוס ומה שכתב מרן בכ"מ דאונס דמיתה כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי באונס דהזק ליתא דאביי מהמן יליף ואונס דמיתה הוה כמשז"ל מדוע אתה עובר את מצות המלך ומפילנו בחרב וצ"ע עכ"ל. ודברי מרן שהביא הם מ"ש בשם הריב"ש וכנראה שלא ראה דברי הריב"ש במקומם בתשובה סי' ק"י דאדרבא הריב"ש נסתייע מההיא דהמן וכתב הכא מיראת אדם שיזיקהו קאמר דומיא דהמן שלא הי' סכנת נפשות אלא מיראתו שלא יזיק להם שהי' גדול בבית המלך עכ"ל. הן אמת דדבריו קשים דגבי המן היה סכנת נפשות וכמו שהקשה עליו הרב באר שבע בתוספותיו ריש כריתות והרב הנז' הביא ג"כ ממאמרם ז"ל אבל אם היה רואה דברי הריב"ש היה מקשה עליו בסגנון אחר. והרב ב"ש תריץ יתיב אך בחלקו"ת בין הא דהמן לההיא דאנוס פטור ע"ש. גם הרב דינא דחיי לאוין י"ז חילק באופן אחר משם הר"ן ומשם באר"ה כי מה שהקשה בס' מרכבת המשנה למהר"א אלפאנדארי על דברי הרא"ם בס' יראים סי' ע"ח שהביא בהגהות בדין זה וכתב דדבריו תמוהים לק"מ ודוק.
טו . הלכות יבום פרק ד' דין ה'. ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלוץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל. מרן בב"י א"ה סי' קס"ט כתב דלרבינו בעי אביו ואמו מישראל דוקא ולא סגי באביו כסברת התוס' ולפי מה שהעלו הרב כנה"ג בלשונות פ"ב דסנהדרין והרב מקראי קדש דף קל"ה דלרבינו דיני נפשות סגי באביו גר ואמו ישראלי' קשה דאיך יהיו ד"נ דחמירי ובעינן מומחין ומנוקים ממומי הגוף גרועים מחליצה וכמו שהקשו הרשב"א והריטב"א והר"ן והנמקי לסברת רש"י. והרב שבות יעקב ח"א סי' קכ"ח הכריח מדנקט רבינו ואפי' היה אביו גר ואמו ישראלית ולא קאמר אפי' אביו מישראל ואמו גיורת דס"ל כסברת התוספות עש"ב. גם מהרש"ל בים ש"ש פ' מצות חליצה סי' ד' כתב דלא מצא שום פוסק שיחלוק על דברי התוס' ומ"ש הרי"ף מכל צד היינו לאפוקי אמו מישראל עש"ב. ולפי דבריו אלה צ"ל דמ"ש הוא עצמו בביאוריו לסמ"ג עשין נ"ב וז"ל פי' ומאחר שאפי' בדיני ממונות בעינן צד א' מישראל א"כ ממילא הכא דאתא ישראל לאפוקי גר אתא למעט אפי' צד אחד ע"כ הוא שלא בדקדוק אלא כונתו דאתא למעט צד אמו דלא סני עד שיהא אביו מישראל ואמו גיורת וצד אחד דקאמר מהרש"ל לאו דוקא כדבר האמור. אבל מהר"א די בוטון בתשו' סי' ה' כ' דפשט דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלא סגי באביו מישראל ואמו גיורת לחליצה ע"ש ומדבריו שם מוכח קצת דס' המצות שהזכיר הטור דמכשיר באביו מישראל ואמו גיורת הוא הסמ"ג דהוא היה מונה ס' המצות שכתב הטור וסמ"ק והכלבו שכ' הרב ב"י בשמם ע"ש וכך נוטים דברי מרן בב"י שם וכן כתוב בכנה"ג הגה"ט אות י"א. והדבר ברור דהטור כיוון לסמ"ק וכן נראה מדברי מהרש"ל בים ש"ש שם וכן כתוב בטור בהדיא סמ"ק בדפוס בית חדש. דהרי בסמ"ג עשין נ"ב לא כתב אלא עד שיהיו אביו ואמו מישראל ולא יש שם רמז מזה ע"ש וק"ק על הרב שבות יעקב נמי שהבין שהוא סמ"ג ע"ש בסי' הנז'. ומרן בש"ע סי' קס"ט בפירוש סדר חליצה דין ה' כ' סברת רש"י והתוס' וכתב דדברי שאר הפוסקים אין בהם הכרע וק"ק דבבית יוסף כתב דדברי הרמב"ם הם כדברי רש"י כמש"ל ועמ"ש פ"ב דסנהדרין ופ"א דמלכים ובהגהותי לח"מ סי' ו' בס"ד.
ט"ז . הלכות אסורי ביאה פרק ט"ו דין ג'. גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכו' הה"מ הביא סברת יש מי שכתב שבתו פסולה לכהונה וכו' ולא ביאר מה דעת רבינו בזה. אבל מרן בבית יוסף א"ה ריש סי' ד' כתב דמדסתם רבינו משמע דפשיטא ליה דהולד אינו פגום ע"ש. וכ"כ מהרש"ל בים ש"ש. והר' מש"ל כתב דדעת רבינו כסברא זו שכ' הה"מ דבתו פסולה לכהונה ע"ש וכן כתב לדעת רבינו הרב כנסת הגדולה בהגהותיו פ"ב דסנהדרין ובס' דינא דחיי עשין צ"ח דף קט"ו לדעת רבינו ע"ש. וק"ק על הרבני' הנז' שלא הזכירו שם דמרן נקיט בהפך בדעת הרמב"ם אבל הר' דינא דחיי בלאוין רכ"א זכר עשה לדברי מרן הנז' ועמ"ש שם פ"ב דסנהדרין בס"ד. ומהר"ש עבדלה ז"ל הקשה על הר' הנמקי במ"ש דדעת הרי"ף דבתו כשרה לכהונה דהרי הרי"ף מספ"ל ע"ש בתשובתו הובאה בס' אורים גדולים למהרי"ז דף ח'. וכן הקשה מהר"ן שפירא בחידושי אנשי שם אשר סביב הרי"ף דפוס אמשטרדם ומה שתירצו שם המגיהים לא יגהה מזור. ובס' יד אהרן ח"ב א"ה סי' ז' דקדק על הכנה"ג שם שהק' כן על הר' בנימין זאב ולא הק' על הרב הנמקי ויותר יקשה שכבר הוא רמז לדברי הנמקי בדינא דחיי לאוין רכ"א. ודעת מהרש"ל בתשובה בסימן טו"ב דאינו פגום אך לכתחיל' לא תנשא עש"ב ובס' יד אהרן א"ה ח"א סי' ז' הגה' הטור אות יו"ד נתקשה במ"ש הב"ח בשם מהרש"ל עש"ב ולק"מ ודברי מהרש"ל באורך הרי הם בספר ים של שלמה פר' החולץ סי' ל"ח ומשם באר"ה. והרב דינא דחיי לאוין רכ"א שפר קדמיה דהסמ"ג סבר דהולד פסול לכהונה עש"ב וכ"נ מדברי התוספות שם פ' החולץ דף מ"ה ע"ב ד"ה כיון דאמו מישראל כמו שכתבתי פ"ב מה' סנהדרין וכן נראה שהוא דעת תו' רי"ד בקידושין דף ע"ו ע"ב כמו שכתבתי פ"א דמלכים. וכ"כ הר"ן סוף פ' אחד דיני ממונות ורבי' ירוחם כתיב כ"ג ח"ד בהם הרמ"ה. אך הריטב"א משם רבו כתב סוף פ' האומר דקידושין דכשר לגמרי אף לכהונה וע"ש בסוף דבריו ועמ"ש הרב מפרש הירו' בתוספותיו ביבמות סוף פ' החולץ ויש גמגום בדבריו ועיין בחידושי הרשב"א והרמב"ן שם בפ' החולץ ודוק. אחר זמן רב ראיתי בשו"ת מהרמא"י שכתב בסי', ס"ט וז"ל. ועל אשר הוסיף להקשות למה השמי' הרמב"ם דין גוי ועבד הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונ' אשיב ואומר כי אפשר שהוא סובר דהולד כשר לכהונה ולזה אמר כפשוטו באיסורי ביאה הולד כשר בסתם וכן דעת הרי"ף כאשר הבין הר"ן ז"ל מדבריו וכו' ע"ש הרי דהסכים גם הוא בדעת רבינו כדנקיטי מרן ומהרש"ל. אך ק"ק במה שהסכים להרב הנמקי בדעת הרי"ף דעל הרב הנמקי אעיקרא הקשו האחרונים כמ"ש. וגם יש להעיר על הר' כנה"ג שהביא דברי הרב בנימין זאב והקשה עליו ולא זכר דברי מהרמ"אי הללו שכתב בדעת הרי"ף כהב"ז. (טו"ב) הלכות נזירות פרק ב' דין י"ג. קטן שהגיע לעונת נדרים וכו' הראב"ד בהשגו' נראה כמסתפק אי הלכת' מופלא הסמוך לאיש דאורי' ומה שכתב עליו הרב מגדל עוז יש להשיב. וכבר מרן בכ"מ ורבנן בתראי היו תמהים על הראב"ד הלא בספרתם. ובמסכת נזיר דף ס"ב אמרו כי יפליא בערכין למה לי לאתויי מופלא וכו' והדר אמרינן שם הניחא למ"ד וכו' ומהכא נמי משמע דהתלמוד תופס לעיקר כמ"ד מופלא הסמוך לאיש דאוריתא על דרך שכתב הכנה"ג בשם מהר"י לבית הלוי בשו"ת סי' א' והכי אמרינן בריש תמורה בבעיית רמי בר חמא. שוב ראיתי אחר זמן שהרב מהר"א הלוי בס' גן המלך סי' ח' השיג על כלל זה. ואחר שנים רבות האיר וזרח ס' יד מלאכי לאהובינו ומשוש תפארתנו הר הרמ"ך נר"ו ואנכי הרואה אשר מילא את ידו החזקה הש"ג ישי"ג על הרב כנה"ג בכלל זה והצל יציל למה"רי הלוי ע"ש באורך אות רי"ז. וחזיתיה להרדב"ז בביאורו הנדפס מחדש שכתב בדין זה דיביא ויתנה ע"ש:
ולשיטתיה אזיל במ"ש בשו"ת בלשונות הרמב"ם סי' רכ"ב. ודבריו קשים לשמוע דבחטאת לא שייך תנאי כמו שהוכיחו האחרונים וכבר בעניותנו עמדנו בפרט זה בקונטריסנו שער יוסף דף י"ט ומשם באר"ה.
ח"י הלכות מתנות עניים פ"א דין י"א. מר"ח כסלו שהוא זמן רביעה שניה בשנה אפילה. כת' מרן דרבי' מפרש דברי ר' יוסי דפ"ק דתעניות ארביעה שניה וכו' ע"ש. והק' הרב לח"מ דהא אמרי' פ"ק דתעניות דף ו' אהא דר' יוסי כמאן אזלא הא דתני' רשב"ג אומר גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה ושלישית כמאן כר' יוסי ומזה מוכח דר' יוסי ארביעות כלהו איירי. ואפשר לישב דלעולם ר' יוסי לא קאי אלא ארביעה שניה וכדברי מרן אלא דמדבריו למדנו דבשנ' בינוני' רביעה ראשונה בי"ז ושניה בכ"ג ושלישי' בי"ח כסלו דמדשנ' בכירה רביעה שניה בי"ו למדנו דבשנה בינוני' רביעה ראשונה בי"ז ושנה בכירה ירשה מקום רביעה ראשונה בשניה. ורביעה שניה בשנה בינונית מפורש בדבריו דהיינו בכ"ג. ורביעה שלישות בר"ח כסלו בשנה בינונית מדחזינן דאמר ר' יוסי דבשנה האפילה רביעה שניה בר"ח כסלו. מכלל דבינונית השלישית בר"ח כסלו. גם מה שהקשה ממאי דאמרינן בשלמא רביעה ראשונ' לשאול שלישית להתענות שניה למאי גם לזה יש לדחות דלעולם דברי ר' יוסי ארביעה שניה לבד וה"ק הש"ס דאלו ר' יוסי הוה אמר מילתיה בראשונה או בשלישית ניחא דנפקא מינה. אמנם השתא דאשמועי' זמן רביעה שניה למאי. וכל זה דוחק.
י"ט . הלכות מעשר שני פרק י' דין י"ג. אילן שקצצו מעם הארץ וכו' הרשב"א בתשובה כ"י כלל ג' סי' נ"א נשאל מאין למד הרמב"ם והשיב לשואל דזו משנה פ"ק דשביעית והביא מ"ש בירושלמי עלה וכתב וז"ל ומכאן למד הרמב"ם ז"ל דאילן שנקצץ חייב בערלה ונקצץ מעם הארץ קאמר ומסתבר' דדוקא נגמם עם הארץ הא נשאר ממנו אפילו פחות מטפח אין חייב בערל' דר' שמעון וראב"י הוא דאמרי פחות מטפח כלומר דפחו' מטפח כאלו נגמם מעל הארץ ולית הלכתא כותייהו שהרי אמרו בירושלמי אמרו דבר אחד והו"ל שיטה אלא קי"ל כרבנן דאמרי עד שיגמם מעם הארץ כדאיתא בירושלמי עכ"ל וכן הכריע רבינו ירוחם כרבינו מה"ט דכתב הרשב"א בנתיב כ"א ח"ב וכ"כ הרדב"ז בביאורו הנדפס מחדש ע"ש
ך שם דין י"ט אילן היוצא מן הגזע פטור וכו'. מרן בכ"מ הביא התוספתא וכתב דגירסא אחרת היתה לו לרבינו עיין שם. וכבר השיגו הרב מהר"ם יצחקי בספרו אור יקרות הנדפס מחדש דמקור דברי רבינו הם הבריתא שהובאה בשילהי מציע' דר"מ סבר בין מן הגזע בין מן השרשים חייב ור' יהודה פליג עליה דמן הגזע פטור ומן השרשים חייב וגם ראיתי למהר"י קורקוס בביאורו הנדפס מחדש שנתחבט בדין זה וכתב דגירסא אחרת היה לו או מצא איזה ירושלמי או סמך עמ"ש בבתרא ע"ש באורך ואשתמיטיתי' סוגית מציעא הנז'.
כ"א הלכות בכורים פרק ב' דין א'. ומביאין בכורין מערי סיחון ועוג. כ' מרן כסף משנה בספ"ק דבכורי' וכו' ומשמע לרבינו דלא פליג ת"ק אלא מדאוריתא אבל מדרבנן מודו דמחייב ע"כ. כונתו מבוארת אבל הלשון אינו מתוקן וכבר העיר עליו מהרח"א בס' יוסף לקח ריש פ' תבא דהול"ל ס"ל דלא מחייב ת"ק אל מדרבנן ע"ש ועמ"ש מהר"ח אלפנדארי בס' דרך הקדש דף ב' ע"ג ועיין מ"ש בעניותנו ובס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תפ"ט בסיעתא דשמיא.
כב שם דין י"ג. הקונה אינן בתוך שדה חבירו אינו מביא. מרן בכ"מ טרח הרבה לצדד כמה צדדים מהיכ' משמע דלת"ק באחד אינו מביא. ומ"כ שהדבר מפורש בתוספת' ריש בכורים וז"ל הקונ' אילן וכו' וחכ"א אינו מביא ואינו קורא ע"כ ופסק כחכמים. ותו קשיא לי קצת דמרן דנסתייע ממ"ש פ' הספינ' מ"ט דר"מ באילן א' ומ"ט דרבנן בב' אילנות אמאי לא נסתייע ממ"ש לעיל סמוך לזה מתיב רבה הקונ' אילן א' וכו' מביא ואינו קור לפי שלא קנה קרקע דברי ר"מ תיובת' וממאי דקתני דברי ר"מ משמע דרבנן פליגי עליה ועיין מ"ש מהר"י קורקוס ז"ל.
כג שם פרק ה' דין י"ג. ואם רצה לאכול תחיל' ואח"ך יפריש החלה בח"ל מותר שאין עיקר' אלא מדבריהם. מרן הור"ה גבר מימר' דשמואל ריש פ' עד כמה והיא לענין תרומת ח"ל. ואין צורך לזה דלענין חלה גופה אמר שמואל הכי כמבוא' פ"ק דביצ' דף ו' ע"א והזכיר' מרן ז"ל עצמו בבית יוסף י"ד סי' שכ"ג ע"ש.
כד בעין זוכר מערכ' מ"ם אות ט"ז כתבתי דלשון מותר לכתחיל' משמע ושם דקדקתי בעניותי על הרב כנה"ג שכ' דמלשון רש"י משמע דהוא בדיעבד. ושם בק"א דף ק"ו ע"ג הבאתי מהרב פר"ח בי"ד סי' ק"ח דפשיט' ליה דלשון מותר לכתחיל' ע"ש. והן עתה ראיתי שהדבר מפורש ביומא דף ע"ח דמייתי ברית' דתנוקו' מותרין בכלן והדר פריך והא מותרין לכתחיל' קתני ע"ש ופירש"י שאם בא אדם לימלך וכו' ע"ש וזה מסכים למה שכתבתי בעין זוכר ובירושלמי פ' האורג הלכה ו' אמרו תנוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ר' יוסי בר בון בשם ר' חונא הי' מפקח בגל וכו' ולהעלות צרור של זהובים מותר. ופי' הרב המאירי הביאו הרב שיח יצחק דף קל"ד ע"ג דהאי מותר פירושו פטור שלכתחיל' כל שמצרף כונת איסו' עם כונת התר אסו' עכ"ל ויש להרגיש דפי' מותר בכל מקום הוא התר גמור לכתחיל' וכן הרב דייק לו' דהאי מותר כמבוא' ועמ"ש הרב שיח יצחק שם והרשב"א בחידושיו פ' האורג פי' הירושלמי הלז לכתחיל' ע"ש.
כה יש לחקור מי שנתחייב שתי חטאות אם יכול להביא על אחת כשבה ועל אחת שעירה בבת אחת. או דילמ' דהגם דכשמביא חטאת הרשות בידו להביא כשבה או שעיר' מ"מ במתחייב שתי חטאות ומביאן כאחת לא יעשה כן במקומינו לתת השעיר"ה לחטאת אחת ולשני דבר שהן לו כשב"ה. מאחר דיש לכל אחת איזה עדיפות על האחרת שעירה שנקבע' לע"א וכשבה שיש לה אליה ואף למה שפ' הרמב"ם פ"ט דתמידין הספק במקומו ולפום ריהט' עלה על לב להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם סוף פ"א דשגגות ומביא שתי כבשות או שתי שעירות משמע דמביא שתי חטאות צריך שיביא שתיהן ממין אחת. וכן אפשר לדקדק מדברי רש"י בהוריות דף י"ג גבי שעיר' יחיד קודמת לכבשת יחיד שכ' וז"ל שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד כגון שהיו שנים זה הביא כשבה. וזה הביא שעיר' כ"ל וממה שכ' כגון שהיו שנים משמע קצת דאם אחד מביא שתי חטאות צריך להביא השתים ממין אחד. ומדין קינין שאינה יכולה להביא תור לחטאת ובן יונה לעול'. וכן מדין מביאין מהקדש כשבה שעיר' אין ראיה כמבואר. ועדיין צריך תלמוד.
כו בכור בן בכור נוטל פי שנים בנכסי הזקן שמת אחר שמת בנו הבכו' כסברת בה"ג ואפשר שזה דעת הרמב"ם פ"ב דנחלות ובהכי לא קשיא קושית הטור שהקש' עליו דלא שייך בכור' אלא בבן היורש והמ"מ בסוף העלה בצ"ע. ויש להעמיד דברי הרמב"ם באופן זה שמת יעקב בכור ובא ראובן לירש עם בני שמעון אחיו בנכסי יצחק וכבר מת יעקב שנוטל ראובן חלק יעקב בבכור' במקום אביו יעקב שהוא בכור בן בכור ואף שהאחרונים פליגי על בה"ג דעתי כבה"ג דדבריו דברי קבלה. הרדב"ז בתשו' כ"י סי' שני אלפים ס"ב. (כן כתוב בזכרונותי). ודע שהרמב"ן בביאורו על התור' פ' תצא על פסוק לא יוכל לבכר את בן האהוב' על פני בן השנוא' הבכו' כתב וז"ל יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכו' אבל אם מת הבכו' בחיי אביו אעפ"י שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של בני הבכור כך וכך יטול בנכסי דבריו קיימין כדרך שהן קיימין במקום שאין שם בכור וכו' כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם על פני תרח אביו וכן כלם עכ"ל. וראיתי לעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בנימוקיו שהקש' משם הרב כמהר"י ערוך זלה"ה דזה מחלוקת ברבה פ' אחרי פ"ך על פסוק ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם ר' יצחק ור' חייא בר אבא חד אמר בחייו וחד אמר במותו לדעתיה דר' יצחק דאמר בחייו נאמר כאן על פני ונא' להלן על פני תרח אביו וכו' לדעתיה דר' חייא בר אבא נא' כאן על פני ונא' להלן מעל פני מתו וכו' הרי דבמחלקת שנויה ואיך הרמב"ן קפסיק ותני שהוא בחיים. ושם תירץ עט"ר אמ"ן עדן משם הרב כמה"ר ידידיה הכהן זלה"ה בן בנו של הרב שער אפרים דהכא כ"ע מודו דרבי חייא בר אבא דאמר במותו דוקא לא יתכן לפרש לא יוכל לבכר במותו דוקא ובחייו לא דהסבר' להפך אלא דהכ' ר' חייא בר אבא מודה דהוא בחייו והאריך בזה זהת"ד. וכ' עט"ר אמ"ן עדן וז"ל ונאים הדברים אלא שעדיין אני חוכך כי לשון שכ' הרמב"ן כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם והרי מצינו בפסוק זה במחלקת הוא שנוי עכ"ל. ואנא חלא בר חמרא לגבי אבא אחרי התאבקי בעפרות רגליו ומלינן לעיינין ויהי כחו"ל זרעו לא נהיר' לי הדל תירוץ הר' כמה"ר ידידיה הנזכר כלל דהרי מוכרח דמ"ד במותו אזיל ומודה דאיכ' על פני בחייו דהכתיב על פני תרח דהוא בחייו אלא כוונתו דאיכ' על פני במותו דוקא וא"כ לדעתו גם זה על פני אהרן היינו במותו דוקא. ומאחר דאשכחן גם לר' חייא בר ארא דאיכ' על פני בחייו ואשכחן דאיכ' במותו הכא בהאי קרא דלא יוכל לבכר נימא תרוייהו. והרב עדות ביעקב סי' ע"ב שלישית דף ר"י ע"ד הקשה קושית מהרי"ע הנז' על דברי הרמב"ן ביד חזקה ע"ש באורך. ואפש' לו' דהרמב"ן לא חש לסברת ר' חייא בר אבא כי סברתו אינה מתישבת ואין ראיה מדכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו וכמו שהקשה הרב יפה תואר שם. ועוד דבפסיקת' פ' במדבר שם נאמר וז"ל על פני אהרן אביהם שמלאו מקום אביהם בחיי אביהם עכ"ל הרי דקא פסי"ק ותני כדעת ר' יצחק.
ואולם בדברי הרמב"ן הנז' האריך הר' כנסת הגדול' בתשובותיו הנדפסות חדשות מעתה חלק ח"מ סי' קי"ח והפיץ והדיח מה שרצה לפרש בדבריו מהר"א די בוטון נכדו של הרב לח"מ ז"ל ע"ש באורך. ומ"ש הרב כנה"ג שם שמקובל מרבו מהרימ"ט שבאקאשטיליא לא היו קורין אלא חידושי הרמב"ן וכו' ע"ש. גם מהריב"ל ח"ג סי' נ"ו כתב דבספרד הוו נפקי זקוקין דנורא בחידושי הרמב"ן אך שם כתב מהריב"ל דהיו קורין בתוס' וגם בהרמב"ן ע"ש. ואני הדל יש בידי כ"י כללים בחידושי הרמב"ן הפלא ופלא לדקדק אותיותיו והם מהרב מהר"ר משה דאנון תלמיד רבינו הגדול מהר"י אבוהב זכר כלם לחיי עד.
ז"ך הרמב"ם ה' מאכלו' אסורו' פ"ב דין ד' האוכל כזית מעוף טמא לוקה מן התור' שנא' ואת אלה תשקצו מן העוף והרי עבר על עשה שנא' כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו וכו'. וראיתי לעט"ר אבא מארי זלה"ה בנימוקיו שכ' וז"ל נשאלתי מרב אחאי כמהר"א גידיליא דברי הרמב"ם הללו שהרי בש"ס בחולין דף ק"מ ע"א מכורש דמיעוט טהורה לא בא אלא למעט אסורה ולא טמאה וכן פסק הר"מ עצמו פי"א מה' טומאת צרעת דין ז' וז"ל האוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל ל"ת שנא' וכו' טהורה תאכלו הא אחר' לא תאכלו וכו' ע"ש עכ"ד השואל. ואני מצאתי בספרי פ' תצא כל צפור טהורה תאכלו לרבות השחוטה ונא' כל עוף טהור תאכלו הא טמא לא תאכלו. ואפשר דבה' מ"א צ"ל ונא' כל עוף טהור תאכלו הא טמא לא תאכלו עכ"ל עט"ר אמ"ן עדן. ואני הדל ברגליו אעבורה דהשת' דאשכח עט"ר דין הוא אבא ז"ל בריתא דספרי א"כ מכח פסוק כל עוף טהור תאכלו דרשינן כל צפור טהורה ולא טמאה ולא אסורה והש"ס בחולין קושט' קאמר דמהאי קרא לא שמעינן אלא ולא אסורה אבל השת' דאית לן מכל עוף טהור דמוכרח לדרוש ולא טמא. ממיל' גם מאי דקאמר קרא כל צפור טהורה פירושו טהורה ולא אסורה ולא טמאה. ואין צריך להגיה בהרמב"ם. ובר מן דין דכבר נושאי כלי הרמב"ם כיילי לן בכמה דוכתי דהרמב"ם לא קפיד אקראי כל שהענין אמת ודוק.
כח הרמב"ם הלכות קרבן פסח פ"י דין י"ב. כשמקריבין וכו' וזוהי הנקראת חגיגת י"ד וע"ז נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. לפום ריהטא קשה על רבינו דזו היא דרשת בן דורתאי בפסחים דף ע' ע"ב ויליף מינה דחגיגה דוחה שבת ורב אשי מרתח קרתח אנן טעמ' דפרושים ניקום ונפרוש ואיך רבינו מייתי לה להך דרשא. ותו דמשמע בש"ס דמאן דדריש הכי סבר דחגיגה דחיא שבת ורבי' פסק פ"א דחגיגה דלא דחיא שבת. וכבר הרב עץ החיים בלשונות דף ו' ובמקראי קדש דף קל"ב כזה ראה ותמה על רבינו. וניחא ליה דהשת' דאית לן קרא דוחגותם שבעת ימים לחגיגה דלא דחיא שבת כדמסיק התם דרשינן להאי קרא בחגיגת י"ד זהת"ד. ולפי מאי דכתיבנ' בעניותין במקום אחר דרבינו לא סבר כי האי דרשא דוחגותם אלא טעמ' דלא דחיא שבת משום דיש לה תשלומין עש"ב קשיא. ונראה דדעת רבינו דהגם דרב אשי לא בחר בדרשה זו מ"מ כיון דחזינן דהכי דרשי כמה תנאי להך דרשא במכילת' פרשה ד' ובספרי ופסיקת' פ' ראה הכי נקיטינן למדרש כי האי גוונא. ותו דמודעת זו דרבינו הכי אורחיה דלא קפיד אדרשות. (וכן כתבו הר' לח"מ ורבנן בתראי בכמה דוכתי כידוע). ומה שפסק דאינה דוחה שבת נראה דלק"מ דהא דסבר בן דורתאי דדחיא שבת חגיגת י"ד היינו כי אמרינן דחגיגת י"ד חובה אמנם לדעת הרמב"ם דפסק בסמוך דחגיגת י"ד רשות אין סברא דדחיא שבת. ולשיטת מהרח"א הנז' ק"ק דאף דאית לן קרא דוחגות' לחגיגת ט"ו ואף דאית לן סברא דהחגיגות שוות מ"מ הך היקשא מפיק מהך סברא ואדרב' להכי אתא קרא וחגותם כי היכי דלא נימא מסברא דחגיגת ט"ו שוה לחגיגת י"ד דכל החגיגות שוות ובחגיגת י"ד דחיא שבת וה"נ חגיגת ט"ו ונמצא דאף דאית לן קרא דוחגותם אין הכרח לדחות הקש וזבחת פסח לחגיגה. ובס' מלכי בקדש האריך בזה.
כט הרמב"ם הלכות חגיגה פרק ב' דין י"ג. דברי הרב לח"מ בדין זה דחוקי' מצד הסבר' ועוד דכפי דבריו כשהכריח רב אסי דלאו בי"ד עסיקינן דא"כ איפסילא בלינה ואסיק למילתיה אמאי לא דחו ליה דאי מהא לא אירי דכיון דהניחה למצוה לית לן בה. ותו דהן לו יהא דרב יוסף ורב אשי פליגי בהכי הו"ל לרבינו לפסוק בהא כרב אשי דבתרא הוא וכבר הפר"ח דחה דברי הרב בזה. והיותר נכון בזה לפי הענין הם דברי הפר"ח. ומהר"י אלפנדארי במוצל מאש ח"ב סי' י"ז תירץ ע"ד שינויא בתרא דהפר"ח. אלא דכתב בפשיטות דבי"ד אחר חצות לא גרע מנפרס שהוא איסור חמץ. וכל זה לפי שרצה לפרש ואם הביא במאי דפתח רבינו בי"ד. ואכתי לא איפרק דברישא איירי בי"ד בבקר כמבואר ודוק היטב.
ל הלכות טומאת מת פרק י"א דין ג'. עפר ארץ העמים וכו' פ"ק דסנהדרין דף י"ב ע"א כתבו התוספות חוששין לגושיהן פירש הקונטריס דמטמא באהל וכו' עיין כל דבריהם. ולכאורה נראה דהא דמייתו מאהלות היא המשנה שהביאו פ"ק דשבת וק"ק חדא דארץ העמים סתמא תנן והכי הו"ל למנקט בלשונם ואי הם מוקמי לה בגוש הבא מארץ העמים כדמשנו בשבת דף ט"ו ובגיטין דף ח' ונזיר דף נ"ד וכמ"ש רבינו שמשון ורבי' עובדיה שם פ"ב דאהלות ס"ס לא הוה להו למנקט בלשון המשנה כדנקטי בדיבור זה דמשמע דהכי קתני בהדיא. ובגיטין דף ח' כתבו על זה דאין לשון ארץ העמים משמע כן. ותו דמאי ק"ל על רש"י הא איכא לשנויי כאינך שינויי דמשנו פ"ק דשבת ובגיטין דהך מתניתין היא קודם גזרה או דאתיא כרשב"י. הן אמת דק"ק על רש"י דבגוש ליכא למיחש כי אם לעצם כשעורה ואינו מטמא באהל ומאי דעתיה דרש"י דפסיק ותני דמטמא באהל הא בגוש למאי ניחוש לה וכ"כ הרב משנה למלך בטעם תירוצי התוספות וקצת יש להרגיש על הרב ז"ל דלקמיה הזכיר דברי רש"י הללו וכתב דכבר הקשו עליו בתוס' ולא העיר על דברי התוספות. תו קצת יש להרגיש על תי' התוס' בפ"ק דשבת ופ"ק דגיטין דמתניתין דאהלות רשב"י היא מההיא דמציעא דף קי"ד דאהדר ליה אליהו ז"ל לרבה מדרשב"י וכתבו שם התוס' דהיא בריתא ולהכי לא היה בקי אמנם במשניות אף דטהרות היו רגילים בהם ולרבה דלא הוה ידע לדרשב"י מה הוה מפרש להך מתני' וק"ל. אחר זמן ראיתי למהר"ח אלפאנדארי ריש ספר דרך הקדש דדקדק על התוס' דרש"י יתרץ דהיא קודם הגזרה כדדייקינן ונדחק בדברי התוס' דבכל התירוצים אזלי בהא דההיא בגוש ארץ העמים. ולא משמע הכי וכ"מ מדברי הרב מש"ל שהם תירוצים חלוקים. גם מדבריו נראה דהא דאייתו התוספות בפ"ק דסנהדרין היא בריתא כלשון הזה ולפום ריהט' נראה דלא כיונו אלא על מתניתין דפ"ב שהביאו באינך דוכתי ואינה בריתא. גם מה שהבין הרב שם בדברי רש"י ז"ל דגיטין והקשה מדבריו על דבריו לפום ריהטא הוא תימא. והענין סוב אריכות וישוב.
לא הלכות פרה פרק א' דין א'. מה עול האמור בעגלה וכו'. רבים נתחבטו בדברי רבינו דארכבה אתרי ריכשי דנקיט בידיה הג"ש דעול עול מעגלה ופסק בסמוך נתן עליה כסות של שקין פסולה והיא מימרת ר' יהודה בסוטה דף מ"ו ומבואר שם בש"ס דלרב יהודה לא ילפינן ג"ש אלא מגופה דפרה שמעינן. ומצאתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שכתב משם הרב החסיד כמהר"ר יהודה הכהן זלה"ה איש ירושלם דניחא ליה דסוגיא סוטה אתיא כמ"ד דון מינה ומינה בשבועות דף ל"א אמנם לדידן דקי"ל כרבנן דסבר דון מינה ואוקי באתרא שפיר איתיה לדרב יהודה וילפינן ג"ש מעגלה לשאר עבודות ולא ילפינן עד שימשוך כהתם זהת"ד. ואח"כ ראיאי בס' לחם יהודה למהר"י עייאש שתירץ כן אלא שהאריך הרבה ורצה לומר דתחילת סוגיא דסוטה פליגא אסיפא. ואינו מחוור דכל סוגיא בחד גוונא מתוקמא ומאי דקשיא ליה בריש הסוגי' לק"מ דהא תכף פריך אדרב יהודה ומשני. והרב הלכה למשה בחלק ראשון סוף הס' כתב בזה. ודבריו לא האירו.
לב . הלכות טומאת צרעת פרק א' דין ג'. שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדין וכו' הכא מיירי רבינו בכהן שאינו סומך על עצמו דבעינן דאסברו ליה ומסבר כדאמרי' בריש ערכין וכן פירש"י שם וז"ל דמסברי ליה וסבר שאינו בקי ורוא' ת"ח ישראל עמו ואומר לו אמור טהור וכו' וכ"כ הרא"ש הביא דבריו מרן לקמן פ"ט דין ב' וכן פירש מרן שם דברי רבינו הללו ודייק לה מדכת' כאן רבינו שיבין ויכיר זו בהרת וכו' ע"ש וכן מוכח בהדיא מתחילת דברי רבינו שכתב שכל כהן שאינו מכיר המראו' ושמותיהן כשמלמדין אותו ומודיעין אותו הרי שכתב כשמלמדין אותו ומודיעין אותו ומוכח דאיירי כשישראל חכם רואה וכהן זה שומע מפי החכם שמלמדו ומודיעו לספח' ולבהרת וא"ל אמור טהור צריך שהכהן אסברו ליה ואסבר.
לג . הלכות משכב ומושב פרק ה' דין ח'. כרוקה וכמימי רגליה. התי"ט פרק ד' דנדה תמה דפלוגתא זו דב"ש לקולא וב"ה לחומרא רבי יהודה היא רפ"ה דעדיות ומשמע דרבנן פליגי ומהפכי ב"ה לקולא עש"ב. ולק"מ דהוא עצמו שם רפ"ה דעדיות הביא משם הראב"ד דתנא דתני פ"ד דעדיות ס"ל דהני ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ואע"ג דהני יחידאי נינהו הנהו דאשכחן בהו סתמא דמתני' הלכתא נינהו ע"כ. ונראה דכונת הראב"ד נמי דאי אשכחן דתנן במתניתין בה לחומרא כי הני תנאי הלכתא נינהו ואן כונת הראב"ד על דבר שנשנ' בסתם גמור לבד אלא גם אם נשנה בסתם ב"ש לקולא וב"ה לחומר' הלכה כב"ה לחומרא והכא רבי סתם הכי פ"ד דנדה כרבי יהודה דב"ה לחומרא. ואחר זמן רב בא לידי ס' בית דוד וראיתי שגם הוא השיג על התי"ט בזה ע"ש. אמנם במאי דקמן אפשר לומר עוד דבנדה דף ל"ד אמרי' דהמחמיר נפקא ליה מלזכר ולנקבה והמקל שדייה לזב בין גדול בין קטן ומאן דמחמיר נפקא ליה זב בין גדול בין קטן מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואשכחן אדר' יוחנן בנדרים דף ל"ה ע"ב אית ליה הך דרשא דזאת תורת הזב בין גדול בין קטן וא"כ נמצא דר' יוחנן ס"ל כמאן דמחמיר ומ"ה פסק כן הר"מ. וה"ט דר"י דדריש קטן וגדול מאיש איש כדתניא ריש ערכין ונדה דף ל"ב ומ"ב משום דלזכר ולנקבה אצטריך ליה לרבי יהודה אליבא דב"ה לדם טהרה של מצורעת ור' ישמעאל בנו של ריב"ב דפליג התם ומפיק לה מלזכר סבר דב"ה לקולא בדם טהרה של מצורעת. א"נ אפשר לומר בטעמו של הרמב"ם דפסק כב"ה אליב' דר"י דכיון דחזינן בערכין ונדה דר' ישמעאל בנו של ריב"ב פליג ודריש זב קטן וגדול מלזכר כסברת ב"ש לר' יהודה א"כ ר' ישמעאל ס"ל דב"ה מטהרין וא"כ איהו ניהו דפליג אר' יהוד' וס"ל דב"ה בהא לקולא ולכן פסק הרמב"ם כר' יהודה לגבי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב דאפי' לגבי ר"מ ור"ש הלכה כר' יהודה כ"ש לגבי ר' ישמעאל בן רי"בב חבירו של רבי תלמידו. ואל תשיבני מדברי הראב"ד הנז' שכתב דתנא דתני פ"ד סבר דב"ש לחומרא בכל הני וא"כ סתם לן כי ההוא תנא דליכא חומרי ב"ה אלא הנהו דפ"ד דעדיות ופ"ד הנז' שנוי סתם ופ"ה תני ליה בלשון יחיד. אי מהא לא איריא די"ל דס"ל להרמב"ם דתנא דפ"ד בפלוגתא לא קמיירי ותנא בו בפר"ק רביעי מילי דכ"ע מודו דב"ש לקולא. ועוד יש לצדד בכונת דברי הראב"ד הנז'. ובדעת התי"ט במה שהבין בדברי הראב"ד ודוק היטב.
ל"ד הלכות מכירה פרק כ"א דין י"ח. ואם אמר לו כל נכסי אפילו עבדים ובתים וכל המטלטלין הידועים לו ואפי' תפילין שבראשו וכו' דעת רבינו נראה דס"ל דיש הפר' בין מוכר לנותן דנותן כיון דבעין יפה הוא נותן אפי' לא אמר כל נכסי הכל בכלל וכמ"ש פ' מי שמת דף קנ"א ופסקו רבינו לקמן פי"א דזכיה אמנם הכא במוכר כיון דבעין רעה הוא מוכר הצריך שיאמר כל וכ"כ בדעת רבינו הרב לח"מ פ"א דשאלה והרב ב"ח והרב ש"ך סי' רי"ח והרב משפט צדק ח"ב סימן י"א ע"ש. ודין זה גבי זביני מבואר בערכין דף כ"ד ע"א ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אתא לקמיה דרב יימר א"ל סליקו להו תפילין מאי קמ"ל מתניתין היא המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו מהו דתימא התם הוא דסבר מצוה קעבידנא אבל לענין זבוני מצוה דגופיה לא זבין איניש קמ"ל. הרי מבואר גבי זביני דא"ל רב יימר סליקו להו תפילין ומוכח ודאי דכ"ש שאר מטלטלין והם דברי רבי' בדין זה וסבר רבינו דבההוא עובדא נמי אמר כל ולא חש הש"ס לפרש דהדבר פשוט דבעי כל לפי גירסתו בבתרא וק"ק על הה"מ שלא הזכיר סוגיא זו שהיא עיקר הדין דזביני. אמנם ק"ק לשיטת רבינו דמחלק בין מכר למתנה דא"ה מאי פריך הש"ס ארב יימר מאי קמ"ל מתניתין היא המקדיש נכסיו וכו' קמ"ל טובא דהוא דוקא במקדיש ונותן דבעין יפה הוא אבל מוכר בעין רעה הוא מוכר ולא יהיו תפילין כלל קמ"ל וי"ל דפשיטא לש"ס דכיון דאמר כל נכסי אפילו במוכר כל מידי דאתקרי נכסי בכלל המכר וכמ"ש בבתרא והכא ודאי דאמר כל נכסי כמ"ש והחילוק שיש בין מקדים ונותן למוכר אינו אלא בדלא אמר כל אבל באומר כל כלהו. חד דינא אית להו וכיון דשמעינן ממתניתין דתפילין איקרו נכסי ודאי דגם לגבי מוכר באומר כל תפילין בכלל והיינו דפריך מאי קמ"ל. ובפשטא דשמעתא לא תיקשי מאי פריך פשיטא דהני לדינא אתו ותורה יבקשו די"ל דמקשה על הש"ס אמאי אתייה האי עובדא כי אין בו חידוש וכ"כ הריטב"א במ"ש פ"ק דביצה ריש דף ז' גבי ביעי דפחיא ועיין תירוצים אחרים מהראשונים שם בשיטה מקובצת. וראיתי להרב ש"ך סי' רי"ח ס"ק ה' שלאחר שכתב דמוכרח דדעת רבינו לחלק בין מוכר לנותן כתב וז"ל ומ"ש הה"מ ע"ד הר"מ דכאן באומר כל נכסי המטלטנין בכלל והכי מוכח פ' מי שמת וכו' אע"ג דפמ"ש במתנה איירי ה"ק וכו' נהי דהתם במתנה מ"מ דהכל בכלל נכסי כאן שאמר כל נכסי המטלטלין בכלל דנהי דמוכר בעין רעה מוכר היינו היכא שלא אמר כל וכו' עש"ב ומוכח מדבריו דהה"מ ס"ל בעד רבינו חילוק זה בין מוכר לנותן ולזה פירש דבריו עפ"י חילוק זה וק"ק דלפום ריהטא נראה דהה"מ ימאן בזה שהרי בדין זה הביא חילוק המפרשים בין האומר נכסים לאומר נכסי וכתב וכן מוכיח פ' מי שמת כמו שיתבאר פי"א דזכיה משמע דסבר דגם רבינו הכי מחלק. וכן מוכח שזה דעת הה"מ בעד רבינו ממ"ש פ"א דשאלה דין ז' וז"ל פי' שא"ל השאילני לעדור בו פרדיסי אבל אם אמר לו לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים שמיעוט פרדסים ב' אבל כשהוא פרדסי' כל פרדסיו בכלל עכ"ל הרי בהדיא דפי' דברי הרמב"ם על פי חילוק זה וכ"כ הלח"מ שם בה' שאלה דזה דעת הה"מ ע"ש ומאחר שכן איך הרב ש"ך מיחס להה"מ חילוק בין מוכר ונותן והוא סובר חילוק אחר.. ועיין בספר מגן גבורים ח"מ סי' נ"ט דף צ"ה ע"ג ויש לעמוד במ"ש שם עיין בו.
לה . הלכות סנהדרין פרק ד' דין ג'. ואין סומכין וכו' אלא בג'. כתבו מרן והלח"מ דפלוגתא דרבי יוסי ור"ש בסמיכת הפר אבל מסמך סבי לכ"ע בג'. וק"ק דהר"מ בפי' המשנה פירש בסמיכת זקנים דמשנתנו מסמך סבי הן אמת דשם כתב רבינו דהלכה כר"י ע"ש וכאן פסק בג' כר"ש. וראיתי במכתב מטהרת יד הקדש גדול הדור הרב המג"ן שכתב ע"ד מרן וז"ל עם מרן הסליחה דגם בסמיכה על הפר פסק רבינו דבג' אלא הנכון והאמת דבירושלמי פ"ק דסנהדרין שנו שם אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בעריפה ודברי ר"ש בסמיכה והיינו סמיכת זקנים למקרינהו רבי וסמיכת הפר ונסתלקה קושית הרב תוספת י"ט פ"ק דסנהדרין יע"ש נאם המג"ן יג"ן עכ"ל. ועתה בהיות ידי לעושיהן הכותבי"ם מלו"ח עלי שי"ח כתוב לחיים נדפסו פסקי הרב המאירי ז"ל לסוטה ושם ראיתי שכתב דגדולי המחברים פסקו בשלשה וכן הוא בתלמוד המערב ע"ש דף פ"ג ריש ע"ד וידוע דהרב המאירי כותב על הר"מ גדולי המחברים כמ"ש רבינו בצלאל בתשובותיו. וכן כתוב שם קודם מס' סוטה אמנם מ"ש גם גדולי הדורות שלפנינו הרשב"א הוא טעות דהרב המאירי תלמיד רבינו יונה ושקיל וטרי עם הרשב"א אמנם צ"ל גדולי הדורות שלפנינו הראב"ד וכבר כתב קרוב ללשון זה שכתוב שם הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' הליכות אלי אות ר"ו שמ"כ בס' ישן ושם כתוב גדולי הדורות שלפנינו הראב"ד כמ"ש ע"ש. ואשתמיטיתיה דהרב תי"ט עצמו הביא הירושלמי הזה משם בנו ריש פ"ט דסוטה ובפ"ק דסנהדרין רמזה. אחר זמן בא לידי ס' לשון ערומים ועמ"ש בלשונות דף ט"ז: (דין ח') והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. מרן בכ"מ כ' צ"ע מנין לרבינו. וכבר הל"חמ מייתי לה מהירושלמי פ"ק דחגיגה ע"ש ואיתיה נמי פ"י דנדרים והביא רבינו הירושלמי הזה בפי' המשנה פ"ד דבכורות.
ל"ו . שם ה' סנהדרין פ"ט דין ב'. אמרו י"ב חייב וי"ב זכאי ה"ז חייב:
הרע תי"ט הגיה לשון רבינו עש"ב בס"פ היו בודקין ותמה על מהר"ם מפאדווה בהגהותיו. ועיין להרדב"ז בלשונות סי' שי"ו ושי"ז. שם. גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין. מרן תמה על רבינו דהיכי שביק רב אשי ונקט למילתיה דרב הונא בר מנוח. והרב כנה"ג בהגהותיו תריץ יתיב דלא הוצרך רב אשי לומר חכם דינא אלא משום דקשה לו להגיה הבריתא ולהפכה אבל הדין אמת לרב אשי דאומרים בד"נ קש דינא וכו' עש"ב. ושמעתי מקשים על הרב דכפ"ז לאיכא דאמרי מאי פריך בש"ס לרב אשי מדתניא גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין אא"ב קש דינא היינו דאינו דומה מתבייש וכו' אא"א חכם דינא וכו' הרי גם רב אשי מודה לענין דינא דאומרים קש דינא בד"נ וא"כ הא דתניא גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין היינו קש דינא ובד"נ ומאי קושיא. ולי נראה דאין מזה תפיסה על הרב דהך דתניא גדול שבדיינים הוא סיפא דבריתא דהוינן בה דאומר בד"מ נזדקן הדין ואין אומרי' בד"נ נזדקן הדין וכן הוא בתוספתא דסנהדרין פ"ז ע"ש וא"כ אי נזדקן הדין דרישא לרב אשי חכם דינא ודאי נזדקן דסיפא חכם דינא והיינו פירכיה אא"ב קש דינא וכו'. אמנם ק"ק על תירוץ הרב דאי דינא הוא לכ"ע דבד"נ אומר קש דינא איך תנא דבריתא קאמר דבד"נ אין אומרים נזדקן הדין לרב אשי והגם שכונת התנא חכם דינא מ"מ פשט הלשון משמע קש דינא ואתי למיטעי דלא יאמרו בד"נ קש דינא והול'"ל לשון צח דלא נטעה דאין לו' קש דינא ויש לישב (דין ג') אין מוסיפין עליהם וכו' הרב מש"ל הקשה מכאן עמ"ש בהוריות דף ג' א"ר יהונתן מאה שישבו להורות וכן הקשה הרב ב"ש בתוספותיו עיין בדברי קדשם באורך. ואנכי איש צעיר ישבתי בשער יוסף סוף דף י"ט דכן הוא האמת דאין להושיב בקבע בסנהדרין יותר מע"א ולקרות כלם בשם סנהדרין אבל אם ירצו הסנהדרין יכולין לישב לכתחילה טפי מע"א וכו' עש"ב ויש לי ראיה לזה מדברי הר"ן בחידושי סנהדרין פ' כ"ג בההיא דאין מושיבין מלך בסנהדרין שפירש דאיירי בשאינו ממנין הסנהדרין והבאתי דבריו לעיל פ"ב משמע דחוץ מהמלך יכול לשבת עם הסנהדרין ולא יהיה ממנינם וכמ"ש:
ולפי האמור יקשה יותר מש"ר בפי' המשנה דדוד הע"ה היה מכלל הסנהדרין למה שפירש הרב כנה"ג בהגהותיו לעיל פ"ב דס"ל לרבינו דאף דאין מושיבין אם ישב מעצמו מוטב ודוד הע"ה ישב מעצמו עש"ב ולשון מכלל הסנהדרין שכתב רבינו דחוק לפי דבריו וביותר לפי האמור דקפיד רחמנא שלא יהיו סנהדרין בקביעות ולא יקראו בשם סנהדרין אלא ע"א וא"כ דוד המלך שלא היה ממנין הסנהדרין דהא אין מושיבין מלך בסנהדרין אפי' דאם ישב מעצמו מוטב מ"מ אין לומר בכה"ג שהוא מכלל הסנהדרין וק"ל.
ל"ז . שם ה' סנהדרין פי"ב דין ג'. ומקום שהורגין היה חוץ וכו' אף דפ' נגמר הדין לא הוזכר אלא שבית הסקילה היה חוץ לב"ד. ה"ה לשאר מיתות ב"ד וכן שנינו בספרי פ' שלח ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה מלמד שכל חייבי מיתות נהרגין חוץ לב"ד וכן כתב הרא"ם שם. ועין רואה להרא"ם שם דעביד צריכותא לקראי דמקלל ומקושש וכת' דאי ממקושש הו"א דהוציאו אותו מעצמם ע"ש. ומקשי' דהרי בהדיא כתיב במקושש רגום אותו מחוץ למחנה. והרב מהר"ר גבריאל איספיראנסה בליקוטים שבס' עץ החיים למהרח"א ריש דף קל"ח תריץ יתיב לדברי הרא"ם עפ"י שינויא דר"פ ושינויא דרב אשי ריש פ' נגמר הדין עש"ב והגם שהענין נכון מ"מ הוא דוחק בעד הרא"ם דהרא"ם א הזכיר בדבריו הא דג' מחנות כלל וכל כי הא הו"ל לפרש. אבל עיקר תירוצי הרב הנז' הם נכונים והדברים מבוארים. ובס' תועפות ראם והוא חיבור הנדפס מחדש אחר שהביא תירוצי הרב מהר"ג הנזכר הקשה הקושיא הנז' ולא השגיח דעל הקושיא הנזכר קאי מהרג"א. גם מה שהקשה על תירוציו וכ' דדבריו תמוהי' מאד אין כאן תימא כלל ודבריו פשוטי' מאד דהרב קאי על מה שהק' על הרא"ם כנז' וכוונתו דאי לא הוה כתיב במקלל כלל לא בציווי ולא בעשי' הו"א דבמקושש חוץ למחנה ישראל מדעתם עבוד מ"ה כתיב במקלל ציווי ועשיה ללמדנו דה' ציוה חוץ לג' מחנות ובזה אין מקום למה שהקשה על תירוץ ב'. ופשוט. ומה שהקש עוד שם על הרב תומת ישרים לק"מ דהרב הנז' קאי לישב לספרי ודעת הספרי הוא כן. גם מה שהקשה בסוף דבריו דנימא דשאר מיתות לא לק"מ ודוק:
לח שם ה' סנהדרין פ"ך דין ב'. כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס וכו' שנא' ולנערה לא תעשה דבר. (ובמקום אחר בעניותי הקשיתי על הרב כנה"ג דנעלם מכבוד חכמתו לשון הירושלמי דקתני מלך אינו יושב בסנהדרין דלשון זה מורה דגודא רבא למלך הוכן ואזהרתי' מהכא דלא ישב הוא עצמו בסנהדרין). הרב מש"ל פ"ה מיסודי התורה דין ד' הקשה מדברי רבינו הללו למ"ש הריב"ש סימן שע"ז דאין ללמוד אונס מפחד מיתה מלנערה לא תעשה דבר דהתם אף אם היתה מוסרת עצמה למית' לא היתה ניצולת דהרי רבינו באנוס שהיה לו למסור עצמו ועבר דפטור ממיתת ב"ד מפיק ליה מהאי קרא. ולי ההדיוט ק' על הריב"ש דתלמוד ערוך הוא בע"ז דף נ"ד גבי אנסוהו גוים והשתחוה לבהמתו מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנ' פטריה דכתיב ולנערה לא תעש' דבר ומוכרח דהתם איירי באמרו להורגו אם לא ישתחוה כמ"ש שם התוס' וצריך אני להתישב בדבר ואני אמרתי בחפזי. (שם דין י"א). גומרין את דינו אפי' לפחות מש"פ. מרן ז"ל צידד דאפשר דרבינו ס"ל כפירש"י ע"ש. ולי ההדיוט נראה דרבינו מפרש כפי' הריטב"א הביאו באסיפת זקנים שאם הוזקקו ב"ד לתביעה של פרוט' אעפ"י שנמצא בסוף שהתביע' אין בה פרוטה גומרין דינו ע"ש וז"ש רבינו גומרין דינו אפי' לפחות מש"פ. ומה שהקש' הרב מש"ל דברי הרא"ש אהדדי כן הקשה הרב מעדני מלך. וע' בס' תורת חיים למהרח"ש ח"א סי' י"ז. (שם פכ"ג דין ו') אסור לדיין וכו'. מ"ש מרן בכ"מ כ"כ בב"י ח"מ סי' ז' והוסיף שם לו' דלרבינו בדיעבד כשר אפי' בשונא גמור עש"ב וחלקו עליו מהריט"ץ בסי' רל"ו ורל"ח ומהריק"ש בתשו' כ"י סי' מ"ט והרב לח"מ פי"ו דעדות ומהר"א ששון סי' צ"ו ומהר"ש חויון בביאורו לח"מ סי' ז' ועיין להרב קרית ס' והראנ"ח ח"ב סי' נ"ב ונאמן שמואל סימן ע"ה:
לט הל' עדות פט"ז דין ו'. כל הכשר לדון וכו' מאי דאסיק מרן בכ"מ דלא שקיל וטרי גמ' אלא אליב' דר' יוחנן. ולדידן שפיר מתוקמא בהני וכו' עש"ב. הק' הרב לח"מ דבש"ס אמרו לאתויי מאי ואמר ר"י וכו' ומשמע דגמ' הוא דקשיא ליה ופר'ק ר' יוחנן הפך מרן עש"ב. ואפשר לישב בעד מרן במה שנודע דמזמן אשר חתם רבינו הקדוש המשנ' הוו בה תלמידיו והאמוראים קמאי ובתראי ובכל דור ודור וחכמיו אשר היו מקשים ומתרצים. ומפרשים במשנ' הי' להם בע"פ וכי אתו רבינא ורב אשי אספו נגהם כל פלפול הראשונים והוסיפו כהנה וכהנה וסידרו התלמוד ונמצא דבתלמוד יש כמה סתמי דתלמודא מהם של תלמידי רבינו הקדוש מהם של האמוראים הראשונים מהם של אחרונים ודבר זה. גלוי וידוע. ומאחר שכן כוונת מרן דודאי סתמא דתלמוד' קאמר לאתויי מאי ופריק רבי יוחנן אמנם הוא סתמא דתלמוד' מדור ר' יוחנן, ובתר הכי כי הוו אמוראי בתראי וק"ל מההוא סמיא ואסיקו דליתא להך סתמא לדעת ר' יוחנן. כונתם דכל זה לדעת ר' יוחנן. אבל לדידן מצינן לאוקומי הך סתמא נמי כהלכת' וכמ"ש מרן. ואיבר' שהוא דוחק. ותו דהשת' דאתית להכי דר' יוחנן קבל מרבותיו דסתמ' לאתויי סומא בא' מעיניו כמ"ש מרן תו לא צריכנ' לומר דאנן מוקמינן לסתמ' כהלכת' וכו' ויותר נכון לומר דבין ר' יוחנן בין סתמא דתלמוד' כלהו מוקמי להך סתמא לאסויי סומא בא' מעיניו והוי דלא כהלכת' וטעמ' דר' יוחנן דהי' בימי רבינו הקדוש קבל דהך סתמא לאתויי סומא בא' מעיניו ומאחר שכן מאן ספין ומאן רקיע לאוקומה לאתויי מילי אחריני דקבלת ר' יוחנן מרבינו הקדוש או רבותיו תלמידי רבינו הקדוש הסותם המשניות תכריע ומ"מ לק"מ להרמב"ם דנקט כלשון המשנ' דנהי דידענו בקבלה דכונת סתמא דמתני' לסומא מ"מ לדידן לשון זה ניתן ליאמר על אחריני וק"ל. ומ"ש הרב לח"מ לתרץ אמאי לא אוקמ' בגר משום דדן את חבירו גר ע"ש הכי משנ"ו רבנן קדישי הרמב"ן בחי' יבמות דף מ"ה ורבינו יונה והר"ן בחידושיהם לסנהדרין ע"ש. (האוהב והשונא). תמה מרן אמאי לא כתב איזה אוהב זה שושבינו וכו' וכ' הרב לח"מ דלא זכר מ"ש בב"י ח"מ סי' ז' וכו' ע"ש ולא הי' צריך להרחיק עדיו דגם הכא בכסף משנה כתב כן פכ"ג דסנהדרין. ומ"מ אכתי ק' דהו"ל לרבינו לבאר דמיום א' בטלה שושבינות וזהו עיקר קושית מרן וכ"כ הרב לשון למודים ח"מ סי' ב' וכד דייקת פורתא לק"מ דקי"ל דלעדות כשר אפי' שושבינו ולא דיבר ג' ימים וכו' ולכן סתם רבינו האוהב והשונא דמן הסתם הכל בכלל דכשר ולדיינות כל מין אוהב ושונא לא לידון וא"כ אמאי יצטרך רבינו להביא איזהו אוהב זה שושבינו וכו' ואין צורך למ"ש מהרש"ח בביאורו סי' ז' ונמשך אחריו הרב תפארת שמואל בהגהותיו שם.
מ הל' ממרים פ"ג דין ח'. ואין ממיתין אותו בב"ד שבעירו ולא בב"ד הגדול שיצא חוץ לירושלם. נר' דרבינו מפרש מ"ש בסנהדרין דף פ"ט ולא בב"ד שביבנה כמ"ש מרן דהיינו אם ב"ד הגדול יצא חוץ לירושלם. ולכאור' משמע דאם לא יצא מירושלם אלא קאי בירושלם אלא דאינו במקומו בלשכת הגזית נעשה ז"מ והכי משמע מדאמרינן מצאן בבית פאגי וכו' ובית פאגי לא הי' מעיקר ירושלם. אמנם ק' דזה אינו ומוכרח דבעינן שיהיו דוקא בלשכת הגזית וכמו שהוכיחו התוס' שם והרא"ש בתוספותיו פ' עגלה ערופה והר"ן בחידושיו פ"ק דסנהדרין דף י"ד מדאמרי' גלתה סנהדרין וישבה לה בחניות והוא בתוך ירושלם עש"ב. וא"כ ק' על רבינו דהול"ל בב"ד הגדול שיצא חוץ מלשכת הגזית ולא לו' שיצא חוץ לירושלם דלשון זה מורה דלא קפדינן אלא אחוץ לירושלם דוקא כאמור. אמנם הדבר ברור דסמך על מ"ש בסמוך בדין ז' מצאן חוץ למקומן והמרה עליהם פטור וע"ש בכ"מ: