חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מא
הלא זה דברי. אני המגיה הנה זה בא אתא זעי"רי. בן ה"ה אבי העזר"י. נר"ו.
אנא הוא עבדא ב"ר מיניה דמר כרע רבץ על ברכי יוס"ף מרתע כוליה גופאי ממתנים ועד ירכים ברב הקפן. ובהרמנא דמר יכנס הבן אצל האב תורה היא וללמוד אני צריך למתבע אולפן. הן היום נראה בעליל זה ספר כתב איש רבי ספר"א נהר ספר הבהיר חיים שאל אנהירנהו לעיינין האיר זורח מזרי"ח זר"ח קא פסיק ותני אליבא דהלכתא מעשה רב וימלא קומצו מלא הא"ורה קמץ וחפן. כן בקדש אברהם במחזה חזה הוית שביבין דינור כביר מצא' ידו פרש ש"ר ונכתב בספר בסי' ע"א אות ז' דרך ובא לו בדרך חכמה להבין אמרי בינה דברי הרמב"ם ז"ל דלכאורה סתרא"י נינהו והוא דבה' חו"מ פ"ד ה"ז פסק מותר לבלול החטים במים ובה' מעה"ק פסק החטים של מנחות אין לותתים אותם שמא יחמיצו וכו' וכבר הדבר נפתח בגדולים וא"מן האריך למעניתו ברוח מבינתו הא בחריפי חריפות"א דנהר"א מאה חור"פן. ברם כגון דא לא זכיתי להבין דלכאור' כפי ד"ק אתאן לסיפא דטעם הר"מ ז"ל דפסק מותר לבלול בחיטי פסח היינו דבפסח דלשין בצונן מותר ללתות ובהא מודה שמואל לרב והיינו טעמא דפסק הר"מ דמותר כאשר מפורש יוצא בדברי קדשו באר הטב. היא שעמדה לי דכפי מאי דאיתא בסוגיין דמעיקרא קאמר רבא אסור ללתות ואחרי סמוך אמרי' הדר ביה רבא ואמר מותר ללתות מדתניא וכו' ואחר כן אמרינן הדר רבא ואמר מצוה ללתות מדכתיב ושמרתם וכו' אם כן מאחר דרבא הדר ביה ממאי דקאמר מותר א"כ יש להבין למה פסק הר"מ מותר ולא פסק מצוה כמסקנת רבא לבסוף ומהא דאמרינן בש"ס הדר ביה רבא ואמר מצוה ללתות מדכתיב ושמרתם וכו' יש להעיר בדברי הר' הגדול כמוהרח"א זלה"ה בספר מ"ק בביאוריו על הש"ע סי' תנ"ג סיים בדבריו ז"ל והנכון דשאני הכא דכתיב ושמרתם וכו' ומעיקרא הוה ס"ל דוקא למצוה אתא והדר ביה ואמר דקרא להתירו אתא ולא למצוה עכ"ל. ולא זכיתי להבין ד"ק דלפום ריהטא דשמעתא נראה דמעיקרא הוה סבירא לי' מותר והדר ביה לבסוף ואמר מצוה מדכתיב ושמרתם וכו' ויש לישב. ברם למאי דאתאן עלה בדברי אמ"ן כה דיבר אלי דע לך בני ידידי כי זה כלל גדול בין הפוסקי' דמנקט מילתא מציעת' עדיף כאשר יהיה האופן. וכי איכא תלת שינויי זמנין דנקיט אמצעיתא ושביק תחילתן וסופן. והכא בהני תלת הדר ביה פסק הרמב"ם כמציעתא ולא איכפת ליה מבתרייתא. ואם נפשך לומר דזו שלנו לא דמי לעלמא. דע כי אני לא באתי אלא לישב פסקי הר"מ הסותרים אבל לענין מה שפסק מותר מה שתאמר בעד הרמב"ם כה תאמר לתירוצי ומה לך כי נזעקת על דברתי אלו דבריו נר"ו. ודרך אגב חזה הוית להרב פני יהושע בשיטתו על פסחים עמד על מבוכה זו וצידד צידי צדדי' לישב דברי ח"ה הנז' וכבר אמ"ן עמד על כל דבריו באורך כאשר מפורש יוצא באר הטב יעו"ש. ברם מקום הניח לי להתגדר בו והוא כי ראיתי להרב הנז' עמד על דברי רש"י ז"ל כמ"ש לעיל מזה כמ"ש בש"ס שם ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ור"י אומר מניחן בחומץ וכו' פי' רש"י נתבקעו שתפחו מחמת הניפוח שמחמת המים אסורות שודאי ממהרין להחמיץ עכ"ל וכתב ה' הנז' ע"ז ז"ל ולכאור' לשון רש"י תמוה דאם כוונתו שנתבקעו ממש הי"לל דודאי נתחמצו ואם כוונתו דהוא התחלת חימוץ וכו' הי"ל דהשעורין ממהרות להחמיץ והניחו בצ"ע. ואנא זעירא נראה לע"ד דדברי רש"י הלא המה בשקל הקדש והוא כי הרואה יראה דבש"ס קאי במחלוקת על תיבת נתבקעו אם הוא נתבקעו ממש או לאו אלא מניחן עפ"י הביב והם מתבקעות מאליהן א"כ אדרבא בנועם שיח אמרי קדוש נשמר מהאי פלוגתא וכתב ממהרות להחמיץ דוקא והיינו כמ"ש דאם מניחן עפ"י הביב וכו' כמ"ש בש"ס וזה נראה פשוט בדקדוק דברי רש"י ז"ל:
ומצאתי הון לי בהר"ן ז"ל שכ' ז"ל ת"ר וכו' נתבקעו וכו' מחמת הניפוח שמחמת המים אסורות שודאי ממהרות להחמיץ כל שאילו מניחן עפ"י הביב מתבקעות מאליהן עכ"ל הרי הדבר מפורש יוצא כדבר האמור. ובר מן דין רש"י ז"ל האמת אתו במ"ש ממהרי"ל להחמין ולא כתב דנתחמצו ודאי כאשר הק' ה' פני יהושע דאם כן דודאי נתחמצו א"כ ר"י מאי קאמר מניחן בחומץ וחומץ צומתן וא"א דנתחמצו מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ודאי דקאי פלוגתייהו בהא דת"ק סבר שודאי ממהרין להחמיץ אף דעדיין לא נתחמצו ור"י אשמועינן תקנה שלא יבואו לידי חימוץ א"כ רש"י ז"ל בלשונו הזהב גילה רז זה ותכל תלונותיו מעל רש"י ז"ל. אשובה אראה מה שישב אמ"ן בדברי הרב ח"ה לקושית מוהרח"א ז"ל דאיך כתב דפליג רבא אדשמואל דהר"ם פסק שתיהם ולזה תריץ יתיב משיח"א דהא דאמר דפליג היינו קודם דלא יליף רבא מקרא קאמר דפליג לתרוצי סוגייא דאימור דרבא פליג אשמואל אבל למסקנא דיליף מקרא אפשר דמודה לשמואל ולהכי פסק כתרווייהו וכו' עכ"ל. ואנא זעירא כמתלמד מד"ק לפי זה אפשר לבא לכלל ישוב במה שנראה לכאורה דברי הח"ה דברי תימא והוא דלקמן כתב על מ"ש עוד שם הדר רבא ואמר מצוה ללתות דכתיב ושמרתם וכו' כתב ע"ז הרב ח"ה ז"ל ואי לאו דבעי לתיתה ובעי שימור דמשום דשרי לתית' לא אצטרי' קרא לכתוב ושמרתם כיון דסגי בלאו הכי דלא ילתות ולא ישמור עכ"ל ולכאור' דבריו צריכי' ביאור אחת דזה עצמו אמרו בש"ס אי לאו דבעי לתיתה שימור למאי וכו' ועוד מאי קשיא ליה בש"ס דאצטריך לפרש ומה הרוחנו בזה. ואפשר דכפי דברי אמ"ן בא להוכיח דרבא מכח קרא דושמרתם דוקא התיר הלתיתה והוא דקשיא לן סוף סוף מי הכריחו לרבא דמצוה ללתות אי מקרא דושמרתם נימא דבא להתיר לא למצוה ומנין בא לו לרבא דקרא אתא למצוה לזה הכריח דאין אנו יכולים לומר דאתא קרא דוקא להתיר ולא למצוה דלא ילתות ולא ישמור ולמאי אצטריך ושמרתם אלא מוכרח מדקאמר ושמרתם למצוה הוא דאתא ושריא לתיתה ומשו' הא אצטריך ושמרתם כיון דמצוה ללתות א"כ דוקא גבי פסח דאתא קרא ושמרתם מצוה ללתות ברם גבי מנחות דליכא קרא מודה רבא לשמואל דאין לותתין כמ"ש אמ"ן בישו' דברי הרב ח"ה.
ודרך אגב ראה ראיתי דברי הגהות מיימוניות בזה לע"ד לא זכיתי להבין וז"ל ע"ד הר"מ שפסק בפ"א דין ה' לפי' אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יביא עליו מים אחר שנקצר וכו' וע"ז כתוב בהגמי"י מכאן כתב רש"י שצריך הישראל להיות אצל החטים לשומרם בשעת טחינתם וכו' והרואה יראה דאדרבא הוא הפך דהר"מ קאמר משעת קצירה וכמ"ש ה"ה בזה ממ"ש רבא כי הפכיתו כיפי ופי' רש"י עומרי' וכו' ואיך כתבו מכאן ולכאורה צריך ישוב. הן אמת דלפי מ"ש אמ"ן לישב דברי רש"י דידיה אדידיה כאשר מפורש באורך נפלאות מתורתו יובן באגב זה שכתבו בשם רש"י עפ"י דרכו דרך הקדש ברם תיבת מהכא אינה מיושבת דנראה לכאורה הפך כמ"ש.
ב זה שנים עמדתי במ"ש הרב החביב ז"ל בכנה"ג י"ד סימן רכ"ח בהגהב"י אות רנ"ד הרבה להשיב על הרב משפט צדק שהקשה דאיך חלה שבועת הגבעונים על דורות הבאים יעו"ש והרב החבי"ב ז"ל הרבה להשיב עליו דמי הגיד לו שחלה ע"ד הבאים אולי האמת דלא חלה כי אם דוקא עליהם כדכתיב ולא הכום ב"י כי נשבעו וכו' והאריך בזה:
וכבר האיר וזרח מקרוב ספר הבהיר דברים אחדים לאמ"ן והקש' עליו דזה לכאור' הפך מקרא מלא כתיב בשמואל ב' כ"א ובני יש' נשבעו להם ויבקש שאול להכותם וכו' וגם ד"ר במד"ר כאשר האריך הראי' יע"ש. ואנא זעירא ב"ר מיניה דמר ה"ן עוד נבי"א מ"ש בירושלמי דומה בדומה מדרש רז"ל אלא תליין יהושע בדופן וכו' אשר משפטו פעלו שהוא עושה משפט ופעלו כאחד אל שאול ואל בית הדמים וכו' ואל בית הדמים אשר המית את הגבעוני' אמרין ליה אשר המית ז' ב' ח"ע ב' ש"מ וחזן וסופר וכו' אמרו סבו לכון כסף ודהב וכו' מיד עמד ורחקן ואף עזרא עמד ורחקן וכו' עכ"ל בקיצור הרי לך בהדיא כמ"ש המ"ץ ז"ל וגם רש"י ורד"ק בביאורם וא"כ דברי ה' החבי"ב צריכים ביאור כאשר כ"ז כבר קדמני אמ"ן. ברם מקום הניח לי אבא רחמנא ה"י להתגדר בו והוא דאתאן לסיפא אשקוט' ואביט' הני מילי מח"יים ה' החבי"ב שכ' בסוף וז"ל דעוד היום השבוע' מאי עביד דהנשבע לבטל את המצוה אין שבועה חלה עליו ואם כן הנשבעים עצמם למה לא הרגום אלא אית לך למימר דהשבוע' חלה וכמו שהאריכו המפרשים עכ"ל.
ואנא זעירא לדעתי אם דל הוא לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמעיקרא מאי קשיא ליה ועל זה הכריח דהשבוע' חלה כאמור בד"ק וכ"ז מפורש יוצא תלמוד ערוך בגיטין דף מ"ו ממש האי רומיא דקשיתיה להרב ז"ל ולרבנן התם מי חיילה שבוע' עילוייהו כלל וכו' לא חיילא שבוע' כלל והאי דלא קטלינהו משום ח"ה ע"ב א"כ יש להרגיש על ה' החביב חדא דמעיקרא מאי קשיא דהשבוע' מאי עביד וכו' זוהי קושית הש"ס ואשר הכריע אלא מאי אית לך למימר דהשבוע' חלה נראה דמסקנת הש"ס היא דלא חלה ומשום ח"ה לא הרגום כדבר האמור. ויותר תימא בעיני דמר ניהו רבא ז"ל קא שקיל וטרי בסוגיא הלזו העמיק הרחיב בס' דינא דחיי ופה לא זכר ש"ר והכריח הפך הסוגיא כמדובר. ועוד מ"ש כמו שהאריכו המפרשים והרי הסוגיא פשוט' לפנינו ומה לנו במפרשים וכעת לא זכיתי להבין אמרי בינה. ועוד זאת כי קושיתו היא ממש מה שהקשו התוס' בד"ה כיון דאמרו מארץ רחוק' וכו' וא"ת והא אין נשבעין לבטל את המצו' וכו' והרוא' יראה עשה עצמו כאילו ילדה וצריך ישוב. והרצתי דברי אלה לפני מי שגדול עט"ר מ"ו אבי העזרי ה"י כה דיבר אלי וכה ענני הבן יקיר לי הטבת לראות והדבר הקשה לומר דלא זכר שר תלמוד ערוך ויותר יגדל התימא כי הרב עצמו שקיל וטרי בסוגיא עצמה בביאורו על הסמ"ג כמ"ש. אלא נרא' דאפ' דמ"ש אלא מוכרח אתה לומר דחלה השבוע' כמ"ש המפרשים וכו' כוונתו בזה דהן אמת דפשוט הוא בש"ס דלקושיא הש"ס לרבנן דהוי שבוע' בטעות ולא חלה לזה מוכרחים אנו לומר דמה שלא הרגום הוי מטעם ח"ה כמפורש בש"ס ברם לקושיא נשבע לבטל את המצוה ולא תלה מוכרח בודאי הגמור לומר דחלה השבוע' ומטעם זה לא הרגום וזהו שכ' ה' החביב מוכרח אתה לומר דחלה השבוע' וכו' ר"ל לצד זה דקשה מטעם נשבע לבטל א"ה ליכא לתרוצי אלא דחלה והרי לך ראיה מהתו' שכתבו בד"ה מא"ר משם באר"ה דחלה השבוע' ויסוד דבריהם היא דהקשו קושית נשבע לבטל את המצו' ואפשר דמ"ש ה' החבי"ב כמ"ש המפרשים כוונתו על דברי התוס' ואף דהוא דוחק דהוה ליה לפרש מיהו זהו הנרא' לישב דברי ה' החבי"ב ע"כ דברי הרב אמ"ן. אחרי סמוך חזה הוית להרשב"א ז"ל בחי' לגיטין הכר"ע הכריע בשמעתין דבין לר"י ובין לרבנן כולהו אזלי ומודו דהשבוע' לא חלה כלל ופליגי באופן הח"ה דלר"י הוי הח"ה מטעם דהשבוע' היתה ברבים ולרבנן הוי מטעם שהגבעונים לא ידעו דלא חלה השבוע' יעו"ש באורך. איך שיהי' לדברי הכל לא חלה השבוע' כלל וכפי זה קשה בעיני יותר על דברי ה' החבי"ב דלכ"ע לא חלה השבוע' אלא מוכרחים אנו לומר דדבריו הם לשיטת התוס' ודעמייהו כאמור מפה קדוש אמ"ן.
ובהיותי נבוך בזה גם אשו"ר שם בסוגיא דברי רש"י ז"ל נראין לכאור' ללא צורך שכ' בד"ה ולא הכום ב"י וכו' בגבעונים כתיב וכו' ולכאור' י"ל מה בא ללמדנו ומי לא ידע דבגבעונים כתיב. וכאן הבן שואל מאמ"ן לימא לי איזה ישוב. ויהי כמשיב אף כי אין דרכי בכך לישב בזה כי רבו כמו רבו כמה לשונות רש"י כאלו ומעולם לא עמדתי ע"ז ברם להפיק רצונך הנה שפתי לא אכלא כי מצינו לרבנן קדישי זמנין יהבי דעתייהו בזה ואען ואומר דאפשר דרש"י ז"ל דבר גדול דיבר בזה והוא דמאחר דריהטא דשמעתין מוכח דבין לר"י ובין לרבנן שבוע' זו לא חלה כלל וכמו שהכריח הרשב"א ז"ל כמ"ש א"כ אעיקרא דמלתא פירכא לר"י דרצה להוכיח מכאן דנדר דרבים אין לו הפרה מה ראיה היא זו כיון דבגבעונים עצמם לא חל הנדר א"כ מהיכא תיתי למילף מהאי וזו היא דקשיא ליה לרש"י ז"ל. ולזה כתב בגבעונים כתיב כיון בזה דאף דיש מקום לדחות מאחר דלא חנה השבוע' א"כ מאי יליף ר"י מהאי כמ"ש וזה רמז לן בגבעונים כתיב ושפיר ילפינן דבעלמא דינא הכי דנדר ברבים אין לו הפרה מדכתיב כי נשבעו להם וכו' הא למה זה דומה לאות' שאמרו בש"ס אסור לשמש בשני רעבון מנ"ל מיוסף דכתיב בטרם תבא וכו' והקשו ע"ז דמאי ילפותא היא מאחר דיוסף עצמו הי' מותר כיון שעדיין לא קיים פ"ו דלא הי' לו בת ותי' דמאחר דכתיב בטרם תבא וכו' שפיר ילפינן מיניה דבעלמא קם דינא דאסור אף דגבי דידי' מותר א"כ איפה זה כיון רש"י ז"ל באומרו גבי גבעונים כתיב ושפיר ילפי' לבעלמא דנדר רבים אין לו הפרה כאמור כלומר ודאי ידע דבגבעונים כתיב ועכ"ז למד לעלמא הגם דלא שייך גבייהו כההיא דבטרם תבא וכיוצא כתבו המפרשים במקומו' אחרים עכ"ד אמ"ן. הגם הלום ראה ראיתי לה' החבי"ב ת"ל בספרו הבהיר דינא דחיי בביאורו על הסמ"ג דרך קסת"ו קס"ת גבורים ברוב חכמתו עמד ע"ד התו' אלו בד"ה כיון דאמרו מא"ר וכו' וי"ל דע"כ וכו' כדמוכחי קראי וכו' הקשה ע"ז דלפי דבריהם דל"ת כל נשמה לא מיירי אלא בשאין רוצים להשלים ברם אם באו להשלים ליכא לאו דל"ת א"כ לפיד יהיו לך למס ועבדוך ודאי מיירי בז' אומות א"כ קשה דהם עצמם הכריחו בע"ז ד"כ בד"ה לא תחנ' דל"ת כל נשמה מיירי בז' אומות דאם בשאר אומות הרי כתיב יהיו לך למס וכו' ואי כדבריהם דקאי אז"א אין כאן הכרח כלל והאריך בזה וצידד כמה צדדים להעמיד דבריהם יעו"ש. ולע"ד יראה דאין צורך לכל אלו הדוחקים ודברי התו' יעלו בסגנון אחד והוא דבגיטין שהכריחו דכשבאו להתגייר ליכא ל"ת ומקבלים אותם ואם לא באו להתגייר אין מקבלים ברם כשבאו להתגייר הסברא נותנת דליכא לאו דל"ת וג"כ ליכא למס ועבדוך דמה שייכות איכא למס ועבדות בגיותם וא"כ הטיבו אשר דיברו כאן בגיטין וגם מה שהכריחו בע"ז דהיו למס היינו בשאר אומות הכריחו הדק הטב דמס ועבדו' קאי השאר אומות שלא באו להתגייר יהיו למס ועבדות אך בז' אומות איכא ל"ת ואינו מועיל מס ועבדות אבל נתגיירו לא נשאר ל"ת וגם מס ועבדות ליכא והדבר נרא' פשוט וכל דברי התוס' דהכא והתם בע"ז כחדא שריין. שוב אשוב לדברי הרב החבי"ב דפתח בראש דבריו דדעת רש"י והרמב"ן ז"ל דאין לקרא שלום לז' עממין כלל אחר שעברו את הירדן וכ' שזוהי דעת הי"א שהביא הרמב"ן בפ' שופטים וקשיא ליה ע"ד מסוגיין דגיטין שאמרו בש"ס ורבנן כיון שאמרו וכו' ולמה לא אמרו דהוי נשבע לבטל את המצו' דל"ת וכו' וצ"ע עכ"ד. עין רואה דזוהי קושית התוס' בד"ה כיון שאמרו מא"ר וכו' אות באות הן אמת דהתוס' העמידו דבריהם דכשבאו להתגייר מקבלין אותם כמו שהכרחנו לעיל והדבר פשוט וא"כ שלא להניח הדבר בקושי וצ"ע נוכל לישב בדרך אפשר דרש"י והרמב"ן אזלי ומודו דכשקבלו עליהם להתגייר מקבלים אותם וחלף הלך לאו דל"ת כמ"ש ודאי דלקרא להם שלום פשיטא להו דכשעברו את הירדן אין שלום ברם להתגייר ליכא שום לאו כלל ומ"ש בש"ס משום ח"ה משום דהי' רמאו' בדבר ומעיקרא מטעם דנשבע לבטל א"ה לא שייך כלל דבאו להתגייר ואילולי ח"ה היו הורגים אותם וליכא שום קושי על הגאונים ז"ל. גם את זה במ"ש דזוהי דעת הי"א שהביא הרמב"ן בפ' שופטים וע"ז הניחו בצ"ע. הן אמת דיש קצת צד לנטות ולו' דמ"ש לא הי' הדין לקבלם דמזה נראה דמסכימים לדעת רש"י והר"ם כאשר דימה ה' החבי"ב ברם אי מהא נרא' דמ"ש לא הי' הדין לקבל' אינו מטעם דכבר עברו את הירדן ושוב אין מקבלין אלא ר"ל דהרשות נתונה בידם להרוג או לקיים ולא הי' הדין פי' מצד הדין לא היו מחויבים לקבלם כי הם בחירי ברצון לקבל או להרוג זה נרא' בפי' הי"א. ועתה אשר זכינו לחי' הרמב"ן לגיטין כן בקדש חזה הוית דהוא עצמו הקש' האי קושיא מ"ה החביב ז"ל שהצריכ' עיון והילך לשונו לשון הזהב בקצר אמיץ א"ק ומי חיילה שבוע' עילוייהו והא א"נ לבטל את המצו' וכתיב ל"ת כל נשמה לאו קושיא וכו' ודלא כמ"ש רש"י וכו' וא"ת למה רצו להרגם ותירצו קושיא זאת וכו' והם לא רצו וכיון שלא רצו הרשות בידם להרוג או לקיים עכ"ל הרמב"ן וגם הריטב"א בשיטתו על גיטין כתב כן אות באות משם הרמב"ן יעו"ש. הראת לדעת דליכא ספיקא דדעת הי"א פשוט' לפניה דמ"ש ולא הי' הדין לקבלם היינו שכיון שלא רצו רשאין ושלטאין ישראל להורגם או לקיימם והרי הוא כמבואר ותכל תלונות ה' החבי"ב ז"ל כדבר האמור.
אכתי פש גבן במ"ש התוס' שם דקשיא להו ממאי דאמרי' בסוטה למען אשר לא ילמדו וכו' והאי קרא בז' עממין כתיב וכו' ויש להרגיש בזה דמאי קשיא להו מההיא דסוט' דזה שאמרו אם חזרו בתשו' מקבלין אותם זו היא סברת ר"ש ור"י פליג עליה וסוגיא דהכא קאי אר"י ויסוד דברי התוס' הלא המה לר"י ולכאור' נרא' דוחק לומר דזה קאי ארבנן כאשר יראה הרוא' בדברי התוס' וכבר ראיתי מי שתי' זה דקאי קושית' לרבנן ולע"ד הם דברים דחוקים איך שיהי' אתאן לסיפא שתי' ועוד שבאות' שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן עכ"ל. איברא דלכאור' כונת התוס' פשוטה לפניה דאם באו להתגייר מקבלין אותם כמ"ש דאותה שעה לא באו להתגייר ומשום ח"ה לא הרגום וכו' ולע"ד יש להרגיש מזה על מה שהקשו התוס' בסוט' פ' א"ן דאיך קבלו לרחב ונדחקו בשינויי דחיקי דהי' קודם וכו' וכפי דבריהם דכשבאו להתגייר מקבלין אותם מאי קושיא מרחב אין לך גר צדק כרחב והראיה דנסב' יהושע א"כ כדין קבלו אותה. ולכאור' לישב דברי התוס' אני אמרתי בחפזי אפשר דכונתם היא באותה שעה בעת ששלחו הכתבים לא באו כי אם אח"כ וא"כ יעלו כהוגן דברי התוס' בסוט' וקושית רחב אמתני ואלימתא ולשיטתייהו אזלי ולזה תירצו שהקבל' היתה מקודם. מתוך הדברים אחרי סמוך נומתי הדברים לפני עט"ר אמ"ן ההוא אמר דדברי התוס' פשוטים לכל דסברי דבגייותן מקבלים בכל עת שיבואו להתגייר ואי קשיא לך ממ"ש הם עצמם בסוט' דע לך בני ידידי כי תוספות סוטה אשר אתנו אינם תוס' שאנץ וכה הראני תוס' סוטה כ"י אשר אתו בבית גנזיו ה"י שהם תוס' שאנץ וראיתי שם וליכא שום רמז מזה הדיבו' כלל כלל לא ובזה נחה שקטה כל הארש. ואמר לי אמ"ן דפסקי תוספות סוטה הנדפסים הם על התוספות כ"י שבידו. הגם הלום ראיתי אחרי רואי למהריב"ל בשיטתו על גיטין האריך בדברי התוס' אלו ומתוך הדברים אחד הרוא' יבין דאזיל ומודה דמ"ש התוס' באותה שעה היינו באותה שעה ממש כדבר האמור מפי אמ"ן וכמעט שעברתי על דבריו ויעבור אברהם באר"ש חזי הוית דקשיתיה על מ"ש התו' ועוד והרחיב הדיבור והעל' דהם ב' תירוצים וחידשו זה אחר כל השקלא וטריא לך נא ראה נפלאות מתורתו. ולע"ד אין צורך לכל זה ואין כאן שום חידוש כי גופא דעובדא הלא מראש עתה לא באו להתגייר כדמוכחי קראי ומ"ש ועוד הוא סיום הדברים ואין כאן שתי תשובות זה נרא' פשוט בדברי התוס' לפקע"ד. הדרי בי לדברי התוס' סוטה כ"י ויען כי לכאור' נראין הפך ממ"ש בגיטין והילך לשונם אות באות בקצר אמיץ וכתבו להם מלמט' אשר לא ילמדו. וכו' לעיל מיניה כתי' כי החרם תחרימם וכו' וכתוב למטה להודיע לז' אומות היושבים חוץ מא"י שלא נצטווינו להחרימם אלא אותם שבגבול א"י שלא ילמדו אותנו מעשה קלקולים אבל אותם שיושבין בח"ל אם חוזרין בתשו' נקבל אותם ושבתוכה אין מקבלין דמחמת יראה הם עושים וכו' עכ"ל התוס' בכ"י בקיצור. ולכאורה נראה דסברי דלעולם אין מקבלין כנעני' שבתוכה דמחמת יראה הם עושים כמ"ש וא"כ יקשה לן ממ"ש בגיטין בסוף ד"ה מא"ר דאותה שעה לא באו להתגייר דמשמע בהדיא דאם היו באין להתגייר מקבלין וזה הוא הפך דבריהם ממ"ש בסוטה כמ"ש. ברם אחרי סמוך חמותי ראיתי אור דדברי התוס' אלו אשר בכ"י הם ממש דברי רש"י ז"ל בד"ה וכתבו מלמטה וכו' אות באות בלי שינוי כאשר יראה המעיין ואחר זה כתבו ז"ל בד"ה אלא שריפה גהינם שכל זמן שלא מתגיירין הם קרויין עמים ולא היה חלקם משריפת הסיד ע"כ ובהשקפה ראשונ' הדבר קשה דזה שאמרו בש"ס אין לו תקנה אלא שריפה הוא אליבא דר"י דאמרינן התם ור"י ותי' כי סיד מה סיד וכו' וכפי ר"י שאין מקבלין כלל א"כ איך פי' רש"י שכל זמן שלא נתגיירו הא פי' הוא עצמו דאין מקבלין דמחמת יראה וכו' ומוכרחין לומר דזה פשוט דהא דפי' לעיל אם חזרו בתשו' היינו לקבל שבעה מצות דוקא כנעני' שחוצה לה מקבלין ברם כנענים שחוץ לא"י סגי להו בתשובה ברם אם מתגיירין פשיטא ופשיטא דמקבלין בין לר"י בין לר"ש ובזה דברי רש"י עולין בקנה אחד ואין כאן שום תימא ובהכי אתנח לן דברי התוס' מהכא להתם דכאן בסוט' הלא המה פירשו דבריהם אם חוזרים בתשו' היושבים חוץ לא"י מקבלין אבל שבתוכה אין מקבלין דמחמת יראה הם עושים ברם כשמתגיירין וקבלו עליהם הגרות אין מקום לערער ובהא כ"ע מודו וליכא שום חולק ואפי' ר"י מודה דודאי מקבלין דהא התוס' עצמם נתנו טעם בדבר אותם שבתוך הגבולים נצטוינו להחרימם כדי שלא ילמדו אותנו מעשה קלקולים הא תינח כשלא באו להתגייר וחזרו בתשו' דוקא בז' מצוות שפיר יהבי טעם לשבח כמ"ש ברם בגרי צדק שקבלו עליהם הגרות מה קלקול שייך וממילא התם בגיטין דעלה קיימי על הגרות כמ"ש דקשיא להו בלא ח"ה נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר וכו' וג"כ קשיא להו מסוגיין וההוא קרא בז' אומות קאי ולשיטתייהו אזלי דכשמתגיירין ליכא מאן דפליג ובהא אפי' ר"י מודה ושפיר מקשו מהאי סוגיא אפי' לר"י והוא עפ"י דבריהם דשם מוכח דבגרות ליכא מאן דפליג. הן אמת דנרא' מדברי התוס' דעיקר קושתיים קאי על מ"ש וכתבו להן מלמטה וכו' וההוא קרא בז' עממין כתיב וע"ז יגדל התימא על דבריהם דזוהי סברת ר"ש כמש"ל. ועוד בה מה שהקשה הלח"ם ע"ד דאמרי' שם בש"ס כמאן אזלא הא דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל שאם חזרו בתשו' מקבלין כמאן כר"ש א"כ איך כתבו ז"ל והאי קרא בז"ע והא ר"ש גופיה מר סבר דוקא שבח"ל מקבלין ושבא"י כלל אין מקבלין והניח הדבר בצ"ע ואם נפשך לומר דהתוס' לא גרסי לרבות כנענים שבחוצה לארץ כמו שראיתי במרכבת המשנה להר' אשכנזי ז"ל שהביא גרסא אחרת לרבות כנענים שבתוכה זה אינו דהתוס' בכ"י ראיתי בפי' כתבו הגירסא וז"ל ה"ג ושבית שביו לרבו' כנעני' שבחוצה לארץ א"כ הדבר קשה כמש"ל. וחזיתיה לה' פני יהושע בשיטתו על גיטין על מבוכה זאת עמד לישב כונת התוס' ויישב דודאי התוס' עיקר קושיתם קאי לדעת רבנן דאלו לר"י אפי' אם באו להתגייר אין מקבלי' אותם, ועוד האריך יעו"ש. ולע"ד אחר המחיל' רבה לא זכיתי להבין ד"ק חדא דמה יושיענו זה דקושית' היא לרבנן ולא לר"י ואעיקרא דמילתא ר"ש לא קאמר אלא לרבות כנעני' שבח"ל ברם שבא"י אפי' ר"ש מודה דאין מקבלין כמו שהקש' הלח"ם ועוד קשיא מדידהו דהם עצמם כתבו דהיושבין בח"ל אם חזרו בתשו' מקבלין ברם שבא"י אין מקבלין א"כ קשיא מדידהו. ואעיקרא דמלתא לא זכיתי להבין מ"ש ור"י פליג בהדיא דאפי' אם באין להתגייר אין מקבלין מקרא דמשרפות סיד מה סיד וכו' ולקע"ד אי מהא לא איריא דכונתם בזה כמ"ש רש"י ז"ל דכ"ז שלא נתגיירו וכו' ומוכרחים לומר דהתוס' הכי מפרשי לא כפי' רש"י דאי לא תימא הכי אנן מה נענה במאי דקשיא לן בדברי התוס' עצמם מהכא להתם כמ"ש וא"כ לע"ד לא זכיתי להבין ולפי ד"ק עדיין צ"י בדברי התוס'. איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה לחלק בין עשו תשובה לבאו להתגייר כדבר האמור בדברי רש"י ז"ל וגם מדברי התוס' נראה דאזלי בדרך הק' אין שום חילוק ביניהם כנראה פשוט כמ"ש ובזה יבואו כל דברי התוס' לכלל ישוב דהכא ודהתם. וגם יתורצו כל מה דקשיא להמאורות הגדולים כמ"ש. ומ"ש מקרא וכו' וההוא קרא בז"ע כתיב דלכאורה נראה שפת יתר דמי לא ידע דבז"ע כתיב אלא נראה דכונתם בזה לומר דאם באו להתגייר תו ליכא ל"ת דזיל בתר טעמא דקרא כתיב למען אשר לא ילמדו וכו' א"כ כשנתגיירו לגמרי חלף הלך הלימוד כמ"ש ומ"ש אם חוזרין בתשו' לאו דוקא אלא דריהטא דסוגיא שם בסוטה הכי מתניא ועיקר קושיתם היא בבאין להתגייר דעלה שקלי וטרו ובזה יבאו דבריהם מכוונים דהתם והכא כמדובר. אלה דברי המגיה הצעיר אברהם אזולאי ס"ט.